מה שחייב מול מה שעשיר (העשרה)? לאחרונה עבדתי הרבה יותר על פיתוח חומרי לימוד מהזן המעשיר, בצורה עצמאית מחוץ לאקדמיה. הזן המעשיר הוא

לאחרונה מיועצת שלי הגיעה לפריצת דרך עם עצמה: ׳כשעוברים עליי ימים טובים אני יותר על זה בעבודה, הדברים זזים, יש רעיונות, קל לי

בטח קשה לחשוב ככה לעיתים, אבל ב2024 כולנו עוסקים בפרסומת בדרך כלשהיא. לפני שהגבות מתרוממות, קודם ניישר קו שיכול ממש לבלבל: בעברית המילה

לפני פחות משבוע* היה השיעור הראשון של הקורס המקצועי ללטרינג. זו הפעם הראשונה שאני מלמדת (ויוצרת) קורס מלא מחוץ לאקדמיה, לכל המעצבים. לא

מי אוהב שינויים? לא הרבה אנשים. שינוי דורשים מלא עבודה, מלא אנרגיה. בסופ״ש דיברתי עם 2 חברות, כל אחת בנפרד. אחת בצומת של

ידע זה כוח, כולנו קיבלנו את המשפט ההוא כעובדה, מגיל כלום. בשיחת טלפון עם אבא שמעתי את המקבילה: ״ככל שתדעי יותר זה ירגיע

מוזה מגיעה בקצוות, נקודה, ואז להוסיף עוד סימן שאלה? באיזה סשן ייעוץ של בוקר הסברתי למיועצת שלי ש״מוזה מגיעה בקצוות״. שבהרבה מהזמן לא

חודש עשירי, חודש אחת עשרה, אחרי החגים… טכנית זה יכל להיות פוסט של אחרי החגים, של כל ״אחרי החגים״. ככה שכב לי פתקון

בעולם שמלא בשינויים וזז בכל שניה 20 צעדים קדימה, מה הערך של התעמקות, ומה הערך של הצעקה האחרונה והדבקת הקצב לעדכונים שמתפתחים? בכלל,

אתמול קניתי אדמה חדשה ושתלתי כל מיני עניינימים, בתוך כמה מהצמחים שהעברתי צמחו עשבים שוטים ותהיתי אם להעיף אותם… למה הם לא או

לפני שבועיים צפיתי ברצף סטוריז של מעצבת התכשיטים דבורה שטראוס. באחד הפריימים דבורה שיתפה שהיא ״לא סתם״ נעלמה מהראדר הדיגיטלי בחודשים אחורה, אלא

בתוך סשן ייעוץ שהיה לי הבוקר נפתחה שיחה על בינה מלאכותית. בפעם המי יודע בחודשים האחרונים, כי היא מתארחת בשמחה בכל פיד בתכיפות

למה לכל עסק, מותג או מעצב לייצר שפה מותגית משלו? עד עכשיו חשבתי שטריוויאלי מדי לדבר על שפה בפוסט. לא ברור שהקטע מבדיל

בחודשיים האחרונים אני עובדת און אנד אוף + במרץ (אוקסימורון שקורה במציאות, טראסט מי) על לוח שנה 2022-2023. השנה, לראשונה, שיתפתי חתיכה ממש

יוצא לי להתעסק לא מעט במותגים. מה גורם להם לקרות, ומה גורם לאנשים להתחבר אליהם או לסלוד מהם (אם אנחנו קהל היעד של

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור! בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא

בפוסט היום אספר לכם על דיאטה שכוללת פחמימות. ז״א, היא דיאטה מכל מה שבעיניי אנשים טועים לקרוא לו השראה (״ראיתי רפרנס ועשיתי משהו

התגברות הצורך ברפרנסים, ואולי אפילו החינוך של מעצבים חדשים אליו, נוצר מכך שיכולת הדור לדמיין מעצמו הולכת ופוחתת. כשלא מעט אנשים טוענים ש״אם

להיות כמו שמתאים לי, לעבוד כמו שנוח בשבילי, לומר מה שחשבתי על כסף, או בכלל לבקש משהו בלי להרגיש ביצ׳/ תקיפה/ חזקה מדי/

מזלטוב! השנה מסתיימת. דף חדש ונקי (וכל קלישאה נוספת- שתכלס נכונה) מגיע אלינו ותוך שניה יהיה כאן פסח, לא מאמינים? חכו ותראו. גם

השבוע שמתי לב שלא הגעתי לבלוג החודש. מה שעוד קרה השבוע הוא 2 תאונות קפה על המקלדת- וזה גם מעצבן את הרווח וגם

לפני כמה שנים התחלתי לשמוע בכל מקום את טיפ הכתיבה ״לכתוב כמו שמדברים״/ ״לכתוב כמו עצמך״. לאו דווקא בין כותבים, הסתובב דיבור על

ספטמבר הו ספטמבר. כמעט ועובר חודש כזה שהרבה ממי שהתייעץ איתי בו שמע על ״הצמד״ פיתוח עסקי. ותכלס לא רק מיועצים, משפחה וחברים

לפני שבועיים בדיוק שחררתי למנויים במייליסט את הפוסט הזה כפוסט מוקלט, מוקלט כןכן. דפנטלי חלק מהסיפור. מדביקה כאן את הטקסט שהשארתי באותו ניוזלטר

מגיעה לכאן עם טפטופי דמעות שקטות, מי שמכיר אותי אישית יודע שמדובר באישה רגישה ושזה לא משהו נדיר לי, אבל היום זה אחרת,

בין כל דפי ה״דברים להוריד מהראש״ (רשימות טו דו ליסט סטנדרטיות, רק עם קופי משל עצמי) שעוברים איתי שבוע אחר שבוע מסתובב לו

״ומה אם אתמקד מדי? מה אם אסגור אופציות שיכלו להיות טובות לי?״, ולעומת זאת, ״למה אנלא מספיק במיקוד? למה לא מצליח לי למצוא

באיזור גיל 17 הייתה לי מצלמה ענקית על הכתף, הלכתי מבית החולים לתחנה המרכזית אחרי יום צילומים ארוך לסרט הגמר שלי. בזמן שאני

בין המושגים החרושים ביותר ב2020: כתיבה יוצרת. המינוח טרנדי ממש כמו ״שיח על העצמה״, הוא עוד אחד מאלו שכבר נוזל המוח מכל כיוון,

חמקמק לדבר על מוטיבציה, כי מי אוהב לעצור ולחשוב עליה? אבל אולי זה בדיוק הפאנץ׳. צריך לדאוג לה כדי שהיא תחיה, כמו שצריך

אחד הנושאים שחיכו בצד כדי להיכתב כאן מדבר על חינוך שוק, אבל במובן של הרס שוק. כן, מה ששמעתם: איך אנחנו יכולים להרוס

כמה אנחנו חיים בעולם בינוני? ממנטורים עסקיים ועד שיחות סלון עם דודים שלכם, אנשים מדברים על ה״ג׳אסט דו איט״. מה בינוני בזה? נייקי אמנם

אני מאמינה גדולה בלומר אמת, לטוב ולרע. כל שנותיי כשכירה נדפקתי מהסיפור הזה, בזמן שאנשים היו מחפשנים את עצמם על מחלה מומצאת או

ממש כמו בקלישאה על ״אם היה לי שקל בכל פעם״, אז אם היה לי שקל בכל פעם ששמעתי את ה״יש לי רק שאלה

מתנות למעצבים קונים כשאנחנו לקוחות מבסוטים, קולגות נשמות, או בסטיז מהחלל. או אם אנחנו המעצבים ופשוט מגיע לנו פינוק עצמי. לא תמיד קל

תוכן, תוכן ותוכן. כלכך הרבה פעמים שמעתי את השאלה ״איזה פודקאסטים את שומעת?״ או ״אילו ספרים את קוראת?״ או ״תמליצי לי על בלוג״

דווקא עכשיו שאני שוב כותבת כאן חשוב לי לדבר על אירגון בחיים, או אם תרצו- ניהול זמן, ברמת הפרקטיקה ממש: איך אני עושה

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עושים עם תיבות מייל עמוסות? איך מגיעים לכל המידע הזה שלא רצינו לפספס? מי שביקר כבר באמבד יודע

לרגל סיום אחד הקורסים האקדמים שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, העברתי משובי סיום. למה? זו הזדמנות מדהימה לעצירה והסקת מסקנות. חשוב לי לעשות את

כאנשים, כבעלי מותגים, כעובדים בתעשייה ובטח כיוצרי תוכן, תמיד נמצא מרדף ה״כמה חשיפה הייתה לזה?״, ״כמה הקלקות היו?״, ״מה עבד יותר?״, ״כמה אנשים

חלק מלהיות מעצב זה להיות אגרן. זה כאילו משפט נורא גדול לומר, אבל עם השנים באמת הבנתי שזה חלק מהסיפור, ושזה לא רק

בחיים של כל אדם יש מתישהו איזה חסם, איזה משהו שעוצר, איזו תקופה שלא ברורה או יום שדברים נתקעים בו. חלק יאשימו את

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על המינוח הצלחה. מה נחשב מוצלח? מי נחשב מוצלח? מה זה אומר שהצלחנו? אני מניחה שהמושג הזה

כאדם שאין לו הרבה זיכרון לדברים ששווה לזכור, זה דיי מפתיע שאני זוכרת איך הכל התחיל כאן. פרויקט צד. אשכרה. עברו שנתיים וזה

״מה עדיף להיות, שכיר או עצמאי?״ זו שאלה שחוזרת על עצמה גם בקונטקסט של מעצב שכיר או עצמאי, אבל לא רק. ישמצב שזה

אני מתחילה את הפוסט הזה במבט מהרהר, מנסה להיזכר בכל השלבים, איכשהו מהרגע הראשון לא האמנתי שזה יהיה כלכך מסובך להפיק ליין מוצרים

יש קטע חמוד כזה בארץ, שגם אנשים שצריכים משהו, מחפשים את השכנוע מהצד השני, סוג של פינגפונג מקובל. זה גורם לשאלה שבאה והולכת

הנה נושא שדיי מתחמקים ממנו משום מה, כסטודנטים לעיצוב, כשכירים או כמעצבים עצמאיים. אין טעם לפחד להבין מה הולך בחוק זכויות יוצרים, זה

יש קטע בלתי פתור בשאלה ״מי שאנחנו זה מה שנולדנו, או מה שאספנו בדרך?״ רוב הזמן ברור שהתשובה היא איפשהו באמצע. יש דברים

מכירים את הקלישאה be careful what you wish for? מניחה שזה נאמר בהקשר של אזהרה, שאולי לא הבנת לעומק מהן משאלות, מה הולך

קראתי להם ״אפשר לדבר עליך?״ כי באמת ניסיתי להבין את הצד השני, איך סטודנטים לעיצוב חושבים? איך אנשים חושבים אחרת על אותו הסיפור?

אם אתם מעצבים עצמאיים הפוסט הזה הולך להעלים לכם כמה צרות. אם אתם חושבים לצאת לעצמאות, הפוסט הזה יעזור לכם להבין את הצד

מה לא קרה כאן בעשור האחרון? אפילו רק בשנים הבודדות האחרונות? מהפכים והתגלגלויות, כל מדיום נלחם על מקומו ועל הרלוונטיות שלו, כל מפרסם

מחשבות על מיתוג מגיעות אל האף שלי. את הפוסט הזה אני כותבת מהים, כאחת ששונאת ספורט- הטיילת היא הדרך שלי להפסיק להיתפס מישיבה

בעידן הפופ המודרני, הויזואליזציה היא כבר מזמן מרכיב אינטגרלי מכל יצירה מוזיקלית. צילומי יח״צ, קליפים, תלבושות, כל אלה ועוד משלימים את החוויה המוזיקלית

קוקוס עם קשית על חוף ים בצבע טורקיז עמוק, בליל של שפות, ריחות אחרים. פפפ. עזבו, זה לא בשבילי וזה כנראה לא יקרה

השבוע זה קורה, חוזרים ללימודים. רק שעכשיו זה מהצד השני: אני מרצה. סוג של קטע לכתוב את זה כי אני ב״הדחקה״ אולי מאז

תקופת החגים האחרונה הביאה אותי לחשוב, כמעצבת עצמאית, כאשת שיווק, וכאדם. לאן אנשים רצים? או אם נדייק, האם אנשים יודעים לאיפה הם רצים?

הכותרת שמעליי היא הכותרת הכי ארוכה שכתבתי כאן אבר. ועדיין, כאשפית קיצור הטקסטים- אני לא יכולה לקצר ממנה כלום. (אולי לכתוב כרטיסי ביקור

כולנו מכירים סיטואציות שעושים בהן סבב שמות וכל אחד מספר קצת מי הוא ומה הוא. הנה זה מגיע אליך וזיעה קרה זזה על

זה לא משנה אם אתם שכירים או עצמאיים, המציאות מכריחה אותנו לעבוד בתחרות כדי להצליח להתפרנס מעיצוב. ככה זה שוק רווי. המון מהמעצבים

את המחקר על קליגרפיה של מיכאל שוורץ קיבלתי בהודעה פרטית, אני מאד אוהבת לקבל הודעות שלכם כי זה תמיד מרגיש שאמבד היא כמו

היי ירוקים שלי, את הפוסט הבא אני הולכת לערוך כמה שפחות. הוא אישי. הוא מהבטן. הוא הולך לגעת בבפנים של כל יוצר ועצמאי,

״ספר לי על תכונה שלילית שלך״. את השאלה הטריקית הזו כולנו מכירים מראיון עבודה שאי פעם היה לנו. מה עונים? אה זה קל.

כשמישהו מתחיל להכיר אותי יש סדרת שאלות שדיי חוזרות על עצמן. כשהן נשאלות, אני יודעת שהרגע הקסם קרה, הרגע ראו אותי. הסשן בדרך

ביקום מקביל כנראה קיים מעצב שמחובר לעבודתו מעמקי הנפש ומנימי נשמתו, וגם אוהב לעבוד עם תבנית עיצוב. למה אני כה נחרצת? רגע. נפתח

הייתם בטוחים שאתם מדברים על אותו הגל, ישמצב שנפגשתם וקישקשתם לפני שלקחתם את העבודה הזו, אולי עשיתם סיעור מוחות קטנצ׳יק. החלטתם לקחת את

אני לא חושבת שיצא לי להכיר מעצב שהצטרך לקנות לעצמו גופנים ולא רכש פונטים מפונטביט. כולנו מחפשים את הפונטים הכי טובים… אבל בואו

קמת בבוקר למקצוע חלומותיך, ״התשוקה הגדולה ביותר״ אולי יגידו. אבל ביננו, זה לא תמיד זוהר. יש בקרים של אדוויל ונורופן וקבוצות מעצבים בפייסבוק

פעם הייתי מדברת המון על ״לאן העולם הולך״ ומה דעותיי על אקדמיה ולימודים, הייתי מספרת איך ניירות איבדו ערך ואיך אנחנו מאבדים זהות בשביל שם

זה היה חודש כזה, לא מפוקס, מאד מבולבל, ומאד ממוקד מטרה. אחות מהנפש חוגגת יומולדת 30. זה התחיל בללקט כל דבר שקשור באהבה עצמית.

יש פער משמעותי בין העולם שלמדנו עליו, לבין העולם המתפתח שאנחנו חיים בו. יש הבדל רציני בין מה שהורגל להיות רצוי וצפוי, לבין המדמם והמתחדש. כמו

אין מעצב שלא עשה עבודה בחינם במהלך חייו. לפני שאתם מנופפים בידיים לצד צעקות ״אבל היי אני מעולם לא עשיתי!״ תענו לי רגע מתי

יצא לכם למתג את עצמכם או אדם קרוב? אתם מסתובבים בקבוצות עיצוב שמדברות המון על האם לשחרר את הלקוח ואיך? נכנסתם לפרוייקט שהתחברתם

בזמן האחרון יוצא לי לדבר עם אנשי עסקים, והמון. אני לא מתכוונת לשיחות שהם ביחסי לקוח-ספק, אלא לשיחות חולין של שבת בצהריים או כל

92% ממודעות ״דרושים מעצבים״ יכילו את הסעיף ״עבודה תחת לחץ״ (בכל סוגי הניסוחים, מהמיושן ביותר ועד המגניב ביותר, בין אם זה כתוב חמוד

כולנו נותני שירות. כוווולנו. אפילו… מתכנת אינהאוס, מה לו ולשירות? הו. הוא מתקשר עם מישהו? זה בהחלט נחשב השירות שהוא מביא. אם נסתכל

בצעירותי (פי יא קשישה!) עבדתי בחנות מתנות ששילבה הדפסות על מוצרים. היה לי שם זמן, יכולתי לחקור תיאוריות פסיכולוגיות שעלו בי על אנשים

אנחנו חיים פרסום. בבייסיק שלנו שוכן המשפט האומלל ״פוש יורסלף טו דה לימיט״. משפט אומלל האמנם? או שנכון? נורא מבלבל. אם קראת כבר באמבד

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת למעצבים חדשים קשור בפחד, ואיך לעבוד מתוך פחד. לעבוד מתוך פחד- כמו ״לא לפחד״. לשאול, לחשוב אחרת, לזרוק

במשך כמה חודשים היה פתוח בכרום שלי מאמר בשם איך הפכתי ל-איש של בוקר. כל פעם שהתיישבתי מול המק הביתי הבהרתי לעצמי ש״אסור לסגור את

ילדתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. לא תינוק. לא בקטע פלצני, יש פרוייקטים שלגמרי מרגישים כמו הלידה שלך, יש מותגים שלגמרי מרגישים כמו

אני כותבת שנים. זה התחיל בתחילת התיכון במחברות שיועדו לקשקושים ופואמס, המשיך לאתרים שהקמתי והחרבתי, להיותי ילדת-פורומים, לישראבלוג מאז 2007… אף פעם לא

דמיינו הר ועליו בית. המ. בעייתי. מאיפה תדעו באיזה צבע הקירות, מה גובה ההר ואם זה יום שמשי? דמיינו שאתם לקוח, קיבלתם הרגע מייל

פעם היה קל יותר להיות מי שאתה רוצה להיות. איזה שטויות, על מה את מדברת? אנשים חיו בעוני ובקושי שרדו, הם עבדו בהכל

ימי הסטוק לא חדשים לאף אחד מאיתנו, לקוחות רוצים היום בריפים לשלשום, אבל אולי כולנו מפספסים משהו? מה עם היכולת להתאהב במותג שלך,

הפוסט הבא נכתב מהמיטה שלי, זה יכל להיות פרט מסקרן, חדש, מסתורי, יו ניים איט. האמת שזה אף לא אחד מהם. האמת שאני

בדרך כלל כשתשאל לקוח ״למי העסק פונה״ הוא ישיב ״לכולם״. כמובן שכאיש מקצוע אמיתי שמבין דבר או שניים בשיווק תתחיל להסביר לו על קהלי

בעידן בו כל איש מגדיר את עצמו בעצמו, הרבה אנשים נקראים מעצבים. האם כולם הם מעצבים? לא ולא. האם הם אולי גרפיקאים? אממ…

אם תסתכלו מסביבכם תגלו שרוב האנשים הם בסדר. הם נותנים עבודה בסדר, נותנים שירות בסדר, סה״כ… רגילים? תחתם נמצאים אנשי ה״כמעט בסדר״/ ה״לא בסדר״ (הכרתם

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם

הרבה אנשים שיעבדו איתכם יביעו את דעתם האישית, למעשה, רובם יביעו. גם מקולגות וגם מלקוחות זה לגיטימי לגמרי, אפילו מועיל ומלמד, פותח דלתות

יש עבודות שאנחנו עושים בתמחור לפי שעה, למה זה אידיוטי בעיניי? דן והמנעול ראשית, אפתח בסיפור מהחיים שנוהג לספר דן אריאלי, פרופ׳ לקבלת

כבר שנים שנהגו לומר סביבנו ״אין שני לרושם ראשוני״, כמו כל קלישאה טובה, גם לזו יש ביסוס. יוצא לי לא פעם לשמוע לקוחות שמגיעים אליי

לחיות חיים של מעצב זה להתעורר כל בוקר (או לתזמן שעון ל3 בלילה) ולרדוף אחרי מוזה; לחפש את אמאמא של המוזה ולתפוס אותה ולו לחצי שנייה.