יש קטע בלתי פתור בשאלה ״מי שאנחנו זה מה שנולדנו, או מה שאספנו בדרך?״ רוב הזמן ברור שהתשובה היא איפשהו באמצע. יש דברים שנולדנו איתם, יש אופי מולד, ויש דברים שצברנו כשגדלנו, יש התנהגויות והרגלים שלמדנו ואימצנו לנו.
מכאן או מכאן, הרגל נחשב למשהו שבא איתנו לכל מקום- ובין ההרגלים שלנו, יש גם הרגלים מעכבים.
הֶרְגֵּל – זכר // מילוג
פעולה שנוהגים לעשות שוב ושוב עד שהיא נהיית טבע שני. ״אני מעשן רק מכוח ההרגל״, ״בית הספר הקנה לו הרגל של סדר ונקיון״, ״יש לי הרגל לחלוץ נעליים לפני שאני נכנס הביתה״.
משהו שהתרגלנו לעשות? יש מי שיגיד שאם התרגלתי אז סימן שלא נולדתי עם זה, אני אניח לדיון הזה עכשיו… יש לי משהו אחר להתעסק בו.
הרגלים מעכבים? התנהגויות מעכבות?
בספר שקראתי שוב בסופ״ש (אינטליגנציה תוצאתית, דיתי קליין) קראו לכל הסיפור הזה ״התנהגויות מעכבות״, אני מניחה שהכותבת רצתה שהמילים ירגישו באופן שאפשר לשנות אותן.
התנהגות הרי אפשר לשנות, לא? כשאתה אומר לילד שהוא מתנהג ״לא יפה״, משתמע מהדברים שלך שאפשר לשנות את זה ל״כן יפה״…?
בעיניי גם הרגלים אפשר לשנות, זה פשוט דורש תהליך ומאמץ גדול יותר.
למה אני מתעסקת בזה?
לאחרונה אני נכנסת למוד ״סלט במוח״, זה קורה בעיקר בערב, כשכולנו מבטיחים לעצמנו מה יקרה מחר 😉 כן, הרבה אנשים עושים את זה מסתבר.
האמת היא שאיפשהו ״צרת רבים- נחמת טיפשים״ והחלטתי לסקור כאן כמה הרגלים שהייתי שמחה להיפטר מהם, הרגלים מעכבים.
מה הם מעכבים? את מצב ה״סלט במוח״.
אז איך נפטרים מהרגלים מעכבים?
יש מה שנקרא לולאת הרגל (קריאה נוספת למיטיבי לכת: כוחו של הרגל, צ׳רלס דוהיג), לולאת הרגל היא בעצם הדרך שבה משתרש לנו הרגל במוח.
מה שיפה בכל המצב הזה (יש גם קטע טוב!) זה שכשאנשים מאבדים את הזיכרון שלהם, או יוצאים מקומה, או מי שעבר תאונה… הראש שלנו זוכר את ההרגלים שלנו. אנחנו כלכך רגילים שנורא קשה לו לנתק לולאות הרגל.
אגב, את הספר שהזכרתי בפסקה הזו קראתי אחרי תאונה שהייתה לי, היה בזה משהו מנחם למרות שלא הייתי בפוקוס בכלל.
טוב. אמרתי שנורא קשה לנתק הרגלים, בואו נלך לשם.
איך עובדת לולאת הרגל? סימן > התנהגות > פרס/ חוויה
אני אדגים על הרגל קלאסי, אנשים שמעשנים אחרי הקפה:
1. סימן= קפה
2. התנהגות= עישון
3. פרס= רגיעה וחיוך
כדי לפתוח את הלולאה אנחנו צריכים לזהות את הסימן (כאן- הקפה), ולקשר אליו התנהגות אחרת. למשל, ״כל פעם שאני מסיים לשתות קפה אני צריך לאכול עוגיה״.
בהנחה שגם עוגיה תתן לי רגיעה וחיוך, כל מה שנשאר הוא להמשיך לזהות את הסימן ולהתמיד בהדבקת ההתנהגות החדשה שתתלווה אליו.
עכשיו שקלטנו את הפרנציפ (שלא קל ליישם אותו כמו להבין אותו), בואו נעבור ל3 הרגלים שעושים אצלי סלט במוח.
״אפקט הטוסט״
אני קוראת לו ככה כי זו ההמחשה הקלאסית למה שקורה לי בפועל, דקת סיפור!
מכירים את זה שאתם מכינים טוסט לעצמכם? אתם אולי נורא ממהרים, פותחים 2 פרוסות לחם מכניסים גבינה צהובה באמצע ויאלה לטוסטר. אם ממש הייתם בשוונג שמתם גם רסק עגבניות. (כמוני הבוקר, וזה היה הטריגר הסופי לשבת לכתוב)
לעומת זאת, כשאתם מכינים טוסט לא רק לעצמכם, ז״א לאחרים, אתם פתאום נהיים המאסטר שף של הטוסטים, פותחים מיליוני קופסאות של תירס-פטריות-זיתים, מפנקים בעגבניה ורטבים, ואז שמים בטוסטר?
אם לא הכרתם את הסיפור אתם כנראה בסדר, אבל זה סיפור חיי.
כשיש משהו שאני צריכה לעשות בשביל מישהו אחר, אני חושבת על כל פעולה, אני משקיעה, אני מוסיפה את הפרטים הקטנים, ולא אכפת לי מכמה זמן זה יקח.
למעשה, הארוחות היותר טובות שבישלתי היו בשביל אחרים.
אוקיי, ולפשט: כשאני צריכה להזיז הרים בשביל עצמי (ללכת לדבר עם ספקים, לסגור קצוות של פרויקטים שחלמתי עליהם בשביל הגשמה עצמית) יקח לי יותר זמן לזוז לקראתם.
אני אעשה את זה בשלבים או שבכלל אתחיל דברים אחרים כדי להסיח את דעתי במודע (או שלא במודע).
אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת, והאידיאלית):
1. סימן= פרוצדורה בשביל עצמי, לא תלויה בי בלבד
2. התנהגות= הימנעות ובמקרה האידיאלי, להפעיל אחרים
3. פרס= שלווה *במקרה הקיים- זמנית כמובן
״הסוליסטית״
זה מוביל אותי להרגל שבנוי בי במעט, ובכל זאת.
בכל בית מרוקאי תמצאו אמא במטבח שמגרשת את ילדיה מהסירים (סליחה על הקונוטציות הרבות למטבח, אני כבר אכלתי הבוקר).
היא צריכה לקבוע את הטון והטעם, היא יודעת מה היא רוצה לעשות, יקח זמן לפתוח את הרשות לאחרים לבוא ולהעיר ולתקן.
הסוליסטית בנויה כך שהיא פחות סומכת על אחרים ויותר סומכת על עצמה, היא מעדיפה להאשים את עצמה מאשר להאשים אחרים, ויודעת את יכולותיה (או חושבת ככה).
אני יודעת שאני אישה חזקה, ובו בזמן אני יודעת שזו טעות מסוימת. אני חוטאת בזה כשאני מעדיפה שלא להאציל סמכויות, אגב, זו לולאה שפתחתי ועדיין נפתחת עם השנים.
אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת, והאידיאלית):
1. סימן= החלטות פחות חשובות, ברמת ביצוע
2. התנהגות= עבודה עצמית נונסטופ ובמקרה האידיאלי, להפעיל אחרים
3. פרס= סיפוק ושליטה
״לחץ חיובי״
אני אדם שעובד מעולה בלחץ, ועם ולמרות- אחרי שנים של לחץ, כשיצאתי לעצמאות החלטתי שיהיו כאן גם שנ״צים וגם גיחות לים באמצע היום. ״החיים לפני הכל״.
כשאני מגדירה לחץ חיובי כהרגל מעכב זה קצת פרדוקסלי, כי איך דבר שכינית ״חיובי״ יכול להיות מעכב?
כשזה נהיה להרגל.
כשאני מתרגלת שאני צריכה דדליינים מוחלטים ובלתי שבירים למשהו, וכשאין אותם אז נוח לשנו״צ (במיוחד בשילוב עם ״אפקט הטוסט״ פה למעלה).
פה אני קצת חלוקה כמה כדאי לשנות, כי זה אכן מקרה לא שחור-לבן…
אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת):
1. סימן= דדליין יציב
2. התנהגות= משמעת וסדר
3. פרס= הרגשת ניצחון
אם נסכם את הלולאה (מהצד המקביל, אידיאלית למחצה):
1. סימן= לו״ז פתוח
2. התנהגות= התנהלות בשיטת הפתקים
3. פרס= הרגשת ניצחון מכל משימה שבוצעה
הסיפור הוא בזיהוי.
ברגע שהצלחתי לזהות את הסימן שמוביל ל״עישון״, אני צריכה למצוא תחליף להתנהגות שתבוא איתו. בעצם הרגל שמוחלף בהרגל.
כל הדבר הזה הוא כמו גלגל, או כדור שלג, או תהליך דיי ארוך- אבל תהליך (כזה שיש לו סוף).
הרבה מיועצים שמגיעים אליי מפחדים מתהליכים, אף אחד מאיתנו לא אוהב תהליכים (והאמת שבגלל זה בניתי פורמט של אחד על אחד+ לפי שעה, כדי להיפטר מהפחד של ״מחוייבות״) ובכל זאת כולנו מבינים שהשורש של כל תהליך הוא ״איך לחשוב על משהו״.
מה שאני לוקחת איתי מהפוסט הזה, מלבד הלולאות שזיהיתי והחלופות בהן, זה שוב ושוב ושוב: לחשוב על הדברים.
כשהתחלתי לכתוב כאן באתי במטרה לחשוב, אמבד נבראה במטרה לעצור את היומיום, לזעזע עם הירוק המעצבן שלה ופשוט לגרום לנו לעצור רגע 🙂 להטמיע את הרעיון של חשיבה על דברים שאנחנו לא חושבים עליהם, על היומיום.
היומיום, זה שעוצר אותנו מלחשוב עליו וגורם לנו להמשיך לרוץ בגלגלת.
וכבר עכשיו שאני חושבת על זה, מעצם המחשבה על הרגלים מעכבים יש בי תובנות, ומוטיבציה אחת גדולה: לזוז איתן.
↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!
↑
״דברים זזים לי.
אני צריכה לעכל את הפגישה,
ממש אוהבת את ההערות שלך!״