ידע, זה כוח?

ידע זה כוח, כולנו קיבלנו את המשפט ההוא כעובדה, מגיל כלום.

בשיחת טלפון עם אבא שמעתי את המקבילה: ״ככל שתדעי יותר זה ירגיע אותך״. הנושא השתייך לסיכונים גבוהים ושם תהיתי בקול, האם תמיד ידע הוא כוח?

נזכרתי איך לפני הניתוח להסרת משקפיים שעשיתי היה שלב שבו קלטתי שמכאן, ידע הוא לא כוח. שהנה מגיע הקו שבו אני מעדיפה שלא לדעת את הפרטים. שדווקא הידיעה של עוד פרטים יכולה להוסיף פחד.

אחרי השיחה כתבתי את הפסיק וסימן השאלה על ״ידע, זה כוח?״ בפתק על שולחן העבודה, והמחשבה נשארה להתערבב עם שאר החיים.

על אותו נושא שדיברנו למדתי כמה לילות פלוס כמה צהריימים, בסוף זזתי צעד, ועוד אחד. ולפעמים אחד לאחור. אבל גם בו, כשהחלטתי לזוז העדפתי שזהו, עד פה לדעת.

עניין אותי אם אותו הרעיון משליך גם על עולם העבודה שלנו- על עיצוב;

עודף ידע או אובר ידע ביומיום שלנו כמעצבים, מתי הידע עוצר אותנו? // דיילי, אמבד אורפז ימין, 2023
מתי כדאי להפסיק לדעת ואיפה השלב שהידע עוצר אותנו? // דיילי, צילום עצמי, 2023

אם יש שלב שבו כשאתה יודע מדי אתה לא זז, או מעדיף שדיי. נגיד, אם לקוח מספר לך יותר מדי ועצם המידע גורם לך להיתקע…

יש כזה?

ידע או אובר ידע, ומעצבים.

כשהשאלה הזאת מסתובבת במוח, נתקלתי במקרה של מיועץ שלי, שסדרתית יוצא שהוא לא מגיע להכין את שיעורי הבית שלו.

בואו נקדים רגע, בסוף כל סשן ייעוץ (שעה, שעתיים, חמש, לא משנה כמה סגרו איתי) מקבלים מייל שיעורי בית. מה יש בו? קצה חוט של הדבר הבא שעוד לא עשינו, במה עוד אפשר להתקדם, איך עוד לזוז.

איתו, שמתי לב שיש מלא שאפתנות של ״כן, תעמיסי לי עוד שאספיק!״ מתוך רצון לזוז מהר, אבל מפעם לפעם דווקא העוד מידע של ״מה עוד יקדם״ גרם לו לאפקט הפוך.

למען האמת, הוא לא המיועץ הראשון שסדרתית הפסיק להכין שיעורי בית מתישהו. לאורך השנים היו עוד 2 מיועצים שפיתחו סדרתיות כזו במשך הזמן.

מעולם לא נבהלתי מהסיפור, במקרים של סדרתיות או במקרים של אקראיות, כי מקסימום מתקדמים יחד בסשן עצמו. לא קרה כלום.

ועדיין, מעולם לא ויתרתי על לנסות תכסיסים שונים במקרים הסדרתיים שקרו. מול כל אחד עבד דבר אחר (למשל: סידור לפי סדרי עדיפויות וצבעים שונים שייצרו יותר קשב, תיזמון מצידי של מיילים מתזכרים לאח״כ, הסכם מראש על פרסים לעצמם ״אם עשית את x מותר לך y במשך שעה״).

הפעם גיליתי משהו אחר שעבד, הפעם חשבתי על ״לס איז מור״.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הפסקתי להקשיב לבקשה שלו ל״תני עוד אני אספיק״, מתוך המבט ב״ידע, זה כוח?״ שטייל על השולחן. פתחתי את הרעיון מולו וכשראיתי שהוא בעניין לנסות, הכרזתי שהולכים על אסטרטגיית לס איז מור.

בשיעורי הבית הכנסתי משימה 1 סופר טכנית במחשב, ומשימה 2 של תירגול חדש.

עברו שבועיים ובאותו הבוקר הייתה מיועצת אחרת לפניו, בדרך אגב היא אמרה ״כן בטח שהתקדמתי, עשיתי שיעורי בית״. אהבתי את האדישות למעשים שלה, הנונשלנט (:

אחריה הגיע הסשן שלו, פתחנו את השיתוף למחשב אצלו, וטאדם! ״טוב עשיתי הכל!״.

אני אמשיך לבדוק איך האסטרטגיה הזו פועלת עליו, איך דווקא החוסר ב״ידע״ לפעמים עוזר בעיצוב.

ידע חיצוני ושכחה מעצמנו.

אובר ידע הוא לעיתים בילבול. לדוגמא ה״כתוב בהרבה משרות שמחפשים גם מאפיין וגם כותב וגם אנימטור וגם מבין בקוד״, במקרים מסויימים זה לגמרי מעניין את המעצב/ת שמולי להתפתח לעוד כיוונים, ואז למה לא.

במקרים אחרים, התפיסה של הפרמטרים כקדושים, נטו מוסיפה ענפים שלא בא עליהם.

ז״א, גדל הפחד ש״מי ירצה לקחת אותי״ >
מה שגורם למוח לתרגם ל״צריך עוד ידע, ועוד ידע, ועוד ידע״ >
במקום להעמיק במה שכן מעניין ולהגדיל את היתרון מאותו הכיוון.

כשהתעמקות (במובן של התמקצעות בנישה) היא גדולה, לא תמיד חייבים לקדש את ה״ככה חיפשו״.

שווה לזכור את הסנטר= מי אנחנו. מה רוצים.

חוסרים כיתרון?

דוגמא נוספת שעולה לראש מהתחום, היא מיועצת שעצמאית כבר שנים בעסק שעובד, אבל (תתפלאו שסנדלרים הולכים יחפים) אין לה מיתוג אפילו ברמה של בחירת פונט עקבית, והיא מעולם לא כתבה אסטרטגיה.

*כתיבת חזון היא לא אסטרטגיה מותגית, אולי מתישהו נדבר על הטיטוא מתחת לשטיח.

היא דיי חששה מה״איך יהיה אתר אם אין לי ׳השראות׳״, כשמבחינתי הפוזיציה דווקא הייתה ״יאי, שום אקסים בתמונה, שום ׳התאהבתי-התעכבתי׳ ספציפי לפנינו״.

כמעצבים, אתם יודעים איך זה עם לקוחות שהתאהבו בצורה מסויימת/ צבע מסויים. רק לשחרר את הנעילה במקרה שהיא לא נכונה לעסק, זו עבודה בפני עצמה. למעשה פה, פחות ידע יאפשר קרקע נקייה לעדור.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

מידתיות, סובייקטיביות, תנועה.

בשיטוטי בלימודי אדלר דרך הפסיכולוג דור הררי, נתקלתי באמירה שכל מטופל משתמש באיזה סימפטום/ הגנה/ נקודת מבט מסויימת, כי היא זו שמקדמת אותו כרגע.

מבחינתו, אין טעם לומר למטופל בפרצוף את מה שבאמת יקדם אותו, אם הוא עדיין לא הצליח לראות את הדבר לבד. הוא טוען שהבפנוכו של הבנאדם מקדם את עצמו.

אם לאמא מסויימת יש מיגרנה בדיוק כשהאורחים באים, המיגרנה שומרת עליה מפני ההתמודדות עם חוסר יחס מספיק מבחינתה למשל.

גם בגישה הזו, עודף הידע (״כפרה עלייך את בורחת מהמציאות באופן שיטתי בכל ארוחת ערב עם אורחים״) לא תמיד מאפשר תנועה.

האם פירוש הדברים הוא להסתיר ממנה את האמת? זו שאלה פילוסופית ותפיסתית. להרגשתי, גם ההחלטה הטוטאלית לא לומר משהו כדי שהצד השני אולי ידע רק מה שצריך כרגע, היא מוגזמת.

ז״א, אולי בעצם, ידע הוא כוח. רק במידה.

לא לדעת בכלל= ״הביל תרבח״, ממרוקאית ״אין שכל אין דאגות״. מצד שני, ניטרול הדאגות לחלוטין לא אומר בהכרח התקדמות כלשהיא, תנועה.

מה המידה הנכונה לידע? נדמה לי שהמידה משתנת מאדם לאדם, בחזרה לאותו ניתוח לייזר, אמא שלי ממש נהנתה לדעת כל פרט ופרט ב״מה יעשו לי״, אפילו צפתה בניתוחים שהיו לפניי ובשלי.

אני לעומתה, כשהרגשתי סבבה לשים את הרגל על הגשר, העדפתי לא לחקור איך בדיוק פורסים חלקים בעיניים.

יכול להיות שגם אצל אוהבי ידע קיצוניים במרכאות יש את המידה של מספיק, זו שאחריה דווקא לא תהיה תנועה בכלל, או תנועה הפוכה מזו שהם רצו בה מלכתחילה.

ובחזרה אלינו בעיצוב, נזכרתי עכשיו שכתבתי פעם על עודף אופציות בחירה ללקוח. כשיש יותר מדי (המקבילה ליותר מדי ידע באינסופיות האינטנסיבית של העולם החדש בתכלס), בד״כ נרצה לשמוע את האבסורד, ״מה עוד יש?״ ולא נבחר לעשות כלום.

אולי זו הפואנטה.

הקו העדין שצריך ללמוד לזהות, מתי מספיק למדנו, מתי קדימה. מתי עוד מנה תגרום לי דווקא להתמקם בכורסא, לפתוח כפתור ולפתוח עוד תפוצ׳יפס טבעי.

הזיהוי יוכל לקרות רק עם עצירה, והקשבה.


ייעוץ מקצועי למעצבים,

כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +


״אין כמו חוות הדעת
הסופר מקצועית שלך,
הפסקתי להיתקע על דברים
ואני רצה לחלומות!״
(מנהלת פרויקטי מיתוג, עצמאית)

מוזה מגיעה בקצוות?

מוזה מגיעה בקצוות, נקודה, ואז להוסיף עוד סימן שאלה? באיזה סשן ייעוץ של בוקר הסברתי למיועצת שלי ש״מוזה מגיעה בקצוות״. שבהרבה מהזמן לא עובדים מתוך ״וואו יש לי מוזה!״, שאי אפשר לבנות עליה.

זה לא משהו שהיא לא ידעה, היא מעל עשור במקצוע, ועדיין. נראה שבתוך כל אחד מאיתנו יש לנו רצון להיתלות בה, ואי אפשר.

כי מוזה מגיעה או כשאנחנו בפיק של טוב ממש (למשל התאהבות, לאו דווקא בבנאדם, אפילו ברגע שקורה בגלל שיר שברקע/ תובנה שנופלת) או כשאנחנו בדאון (ממישהו/ ממשהו/ מתובנה שנופלת).

ב2 המקרים, היא מגיעה בקצוות. כשלמטה מדי, כשלמעלה מדי.

אני חושבת פתאום על מה שאומרים על משיח, שהוא יגיע כשהמצב יהיה ״הכי טוב״ (זאת פרשנות לכוונה של ״כולם יחזרו בתשובה״) או כשהכל יהיה ״הכי רע״.

המסע לחיפוש מוזה תכופה יותר בדרכים בריאות, יש דבר כזה בכלל? // דוד, אמבד אורפז ימין, 2024
התלות במוזה לא בריאה לנו, מצד שני, הפצפצים בבטן! // דוד, צילום עצמי, 2024

משיח הוא מוזה? נשאיר את זה בצד, למרות שמעניינת הכמיהה של בני האדם אליו ואל מוזה בדיוק באותה המידה. אל הנחמה. כולנו כמהים לשפע שבנחמה.

כי מוזה היא המושיע שלנו, בטח כיוצרים. נדמה לנו שאיתה אנחנו סופר דופר, הכי טובים שנהיה. אולי זו הסיבה שיש מי שמאמין שאי אפשר בלעדיה, השערה שלי שאלו בעיקר אמנים, למרות שנתקלתי גם במעצבים שלא מפסיקים להיתלות בה עם ״לא התחלתי בגלל שעדיין לא הגיעה המוזה״.

ההבדל העיקרי בין מעצבים לאמנים הוא ה״יש לי מטרה ספציפית להשיג״ לעומת ה״יש לי משהו לפרוק״.

מה שמצביע על התכלס למעצבים: צריך ללמוד לעבוד כשהמוזה לא באה, ולאו דווקא ממקום טכני שמייצר (בחירת מילים מעניינת כי זו ההפך מיצירה, אלא יותר כמו ייצור… נטו תפוקה?) בשביל לסמן וי.

מוזה לא בבית, מה עושים?

יש לא מעט דרכים לחמם את המנוע של אדם שאכן יש בו כישרון יצירה, ואיתם צריך לעבוד כשהאנרגיות נמוכות או כשאין רעיון.

כשהמנוע חם, הגלגלים מתחילים לזוז, הדברים קורים שוב.

כתבתי פתרונות לתסמונת הדף הלבן, פה >
ואם מה שעוצר אותך הוא חיבור רגשי מדי, פה >

מוזה שמגיעה אמנם מביאה איתה רעיונות, אבל רעיונות באים גם בלי הגברת המופלאה כפרה על הפרצוף שלה.

איך מביאים רעיונות בלי מוזה? תלוי בסוג.

1: רעיון כמחשבה שממנה יוצרים/
קריאייטיב אפשר לייצר עם מספר תכסיסים שעובדים על המוח, לימדתי אותם במשך שנים באקדמיה והיום אני מלמדת אותם בייעוצים אחד על אחד.

2: רעיון כקונספט עיצובי/
וויז׳ן עיצובי אפשר לייצר נטו משכל= מההבנה של האסטרטגיה, מהערכים שנוצרים, מההמרה של כל אלו למובן הרגשי. למשל, הערך ״דינאמי״ יכול להיתרגם במובן העיצובי לצורניות של קווים פתוחים, אמורפים ומשתנים (כי תנועה ויזואלית תשדר דינאמיות).

אבל אלו לא ״רק רעיונות״ שמגיעים כשיש מוזה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אנחנו לא כמהים למוזוש רק בשביל לדלות רעיונות חדשים ומקוריים. במוזה יש גם פלואו, כמו איזו צלילה לעולם שנטול מזמן, למקום שנובע וקורה כפי שהוא, עובר דרכנו.

והפלואו הזה, גם הוא, מסוגל להיווצר בלעדיה;

אם לומדים מה מפעיל את המנוע, מה מחמם אותנו לעניינים, מכניס אותנו פנימה. וכמובן שכתנאי בסיסי צריכה להיות תשוקה למקצוע.

בלי התשוקה אין סיכוי לשום מנוע, תכסיס, דרך. כלום לא יגרום למים לעבור במקום שמקפיא אותם לכתחילה.

פעם שמעתי ש״מוזה היא לעצלנים״, בעיניי זה נכון. התלות במוזה היא תירוץ.

עם מוזה הרבה דברים מחליקים לבד, רק שאם עיצוב הוא המקצוע שבחרנו, צריך לעבוד גם כשהיא לא מבקרת.

למה?

למה לא תמיד להביא אותה?

אם מבינים שמוזה באה בקצוות, מבינים שכדי להצליח להגדיל את הסיכויים שהיא תבוא צריכים לחיות חיים מאד דרמטיים ולא הכי בריאים.

היי ולואו תכופים יותר, כמו איזה מאניה-דיפרסיה סינטטית.

בואי דארלינג.

אחרי הייעוץ באותו הבוקר שהסברתי על מוזה, תהיתי ביני לביני אם אפשר לגרום לקצוות בצורה יותר מכוונת וככה ״לקרוא לה״.

ככל שהימים עברו הבנתי כמה לא בריא הדבר הלא טבעי שתהיתי עליו (אחרת לא הייתי צריכה לחשוב איך יוצרים קצוות מלאכותיים). נכון, ישמצב שזה יגדיל את הסיכויים שלה להגיע ולעשות לי כיף שמתפצפץ בלב, אבל ההשלכות…

בשיעורים של תולדות האומנות נהגו להגדיר ״חיים של אמן״. מיליון חוויות קצה, בינהם צומות, חוסר שינה, פגיעות פיזיות ועוד צרות שלמה לנו בעצם?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז האם יש דרך מאוזנת להזמין מוזה? לגרום לדברים להחליק מעצמם מבלי לחמם את המנוע לקראתם? כנראה שלא.

אם מוזה מעצמה היא דבר שעובר דרכנו, היא צריכה את הקצה שלנו כדי לבוא.

בהקשרים אחרים לגמרי אני נוהגת לומר ש״לנפילות יש הדף״: אחרי שסחלה ודוחה ובכינו שעתיים בתוך הטישיו, יש איזו כאפה שמעיפה אותנו לזוז.

ולהפך, כשמאושר יש פיק, ואחרי אופוריה לפעמים אפילו באה אפטיות.

אולי מוזה באה לרכך לנו את ה״אפטר״ של הפיקים מהלמעלה מאד, למטה מאד.

אולי היא הדרך של א-לוהים לשלוח לאלו שהוא שם בהם יותר רגישות (יוצרים לרוב מרגישים יותר) את התיווך שדרכו הדברים מחליקים.

את הנחמה.

שאם היה פיק של ״וואו מושלם עכשיו״, היא תחליק את המעבר אל ה״בסדר/ רגיל״.

שאם היה פיק של ״גרוע ביותר/ כלכך חרא״, נתנחם שהיא מעדנת את השחור. שהיא מוציאה משהו מהעצבות, סוגשל ״ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב״ כמו עברי לידר.


ייעוץ מקצועי למעצבים,

כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +


״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״
(מעצב דיגיטל, עצמאי)

שיעור בוודאות, והדף הלבן.

חודש עשירי, חודש אחת עשרה, אחרי החגים… טכנית זה יכל להיות פוסט של אחרי החגים, של כל ״אחרי החגים״. ככה שכב לי פתקון באייפון:

אין וודאות= פחד ממה שיקרה, שהרי הוא לא ידוע
אין וודאות= הזדמנות לתקווה, שהרי הכל יכול לקרות

2 צדדים למטבע, כמו במודל של swot*. בגדול, סווט הוא מודל שבא לבחון ולהבחין בחוזקות & חולשות & איומים & הזדמנויות (או בקיצור בסביבה השיווקית הקרובה והרחוקה) של מוצר/ שירות חדש.

וודאות וחוסר ידיעה בעידן החדש, או כל מה שבעצם אנחנו כן יודעים ואיך לעבוד עם זה בפועל // ידיעדעת, אמבד אורפז ימין, 2023
וודאות או כל מה שידענו בעצם // ידיעדעת, קליגרפיה וצילום עצמי, 2023

כל מי שאבר דיבר איתי על swot שעשיתי בשבילו/ למד איתי על סווט (היוש סטודנטים ומיועצים) גילה שהרבה ממה שנראה כחולשות זז לחוזקות, ולהפך. אותו הקונץ גם בין איומים להזדמנויות, המון הפתעות מגיעות מנקודת מבט הופכית על אותה הגברת בדיוק.

והנה הגעתי לנושא שמזמן רציתי לכתוב עליו וחיכה לו בשקט באייפון;

דואליות בחיים.

בשבועות האחרונים התכתבתי עם בתדודה שלי באיזו שיחת אינסטגרם שהתפתחה מסטורי שהעלתה על השיר ׳ואפילו בהסתרה׳ (וורסיה שנולדה בשביל הסדרה ריקוד האש, שהיא מעולה אגב).

בסטורי היא תהתה איך משפט כמו ״גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך- אני עומד״ יכול להיות המכאיב והמנחם ביותר בו בזמן.

אני בתגובה סיפרתי לה סיפור שסיפר פעם מיועץ, מצאתי אותו עכשיו פה בתיאור של הטבעת הזו. עצרו, תקראו ובואו. קולטים איך בקלות אותו משפט משתמע ל2 פנים?

המציאות שלנו היא הדבר השברירי שבשגרה אנחנו נוטים לחשוב עליו כעל מוחלט וידוע, למרות שהידיעה הכי גדולה היא שאנחנו לא יודעים, אלא בסה״כ רוצים לצפות ולשער.

תחשבו שניה לעומק, אם היינו יודעים- אף אחד לא היה צריך אסטרטגיה ולאחריה תוכניות פעולה. לא כעסק ולא כשכיר ולא ככלום.

ובכלל כמעצבים, איפשהו לפני ראש השנה היה לי סשן ייעוץ עם מעצבת שעמדה להתראיין, אחרי חודשים שלא. היא תהתה אם ללכת לשם ואיך היא תעמוד בזה אחרי כלכך הרבה זמן. אני טענתי כמו בתחילת הפוסט, שהאין וודאות היא גם הסיבה שבשמה הכל בעצם יכול לקרות, כל מה שעוד לא קרה.

כמובן שלעולם לא הייתי אומרת לה את זה אם לא הייתי יודעת (כןכן יודעת) שהיא מוכנה, שהיא בעלת כישרון ושיוף שלו, שהדבר מסוגל להיות. אין עניין לייצר שום אכזבה ידועה (צפויה, אם נתעקש על הסמנטיקה) לאף אדם.

תכלס, ההבדל הוא בין צפוי לידוע.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הנושא של וודאות מוביל אותי לדבר על תסמונת הדף הלבן, שקשה להאמין שיש מעצב שלא הרגיש אותה מתישהו בדרך.

תסמונת הדף הלבן?

היא מה שקורה לעיתים בתחילת פרויקט או בגישה ללקוח חדש (אפילו מול הצעות מחיר/ מיילים, לאו דווקא מול הארטבורדים בתוכנות עיצוב).

היא הרגע שאנחנו נעמדים מול מסמך לבן ולא יודעים מה לעשות, ואז בד״כ הולכים למקרר כדי לבקש עצה, וחזרה למחשב ולמקרר ו׳לסייד חתול׳ כמו שחברה טובה אומרת. הכל רק לא להתחיל.

איך התסמונת מתקשרת לשיעור בוודאות? הופה.

כשאין לנו וויז׳ן או קו מחשבה ראשוני אינסטינקטיבי (ואפילו על בסיס מחקר), אין לנו בעצם את הדבר ההוא: וודאות.

אין לנו ידיעה לאן הולכים, ולכן אנחנו לא נכנסים לאוטו.

איך למצוא את הצפוי= ההכי קרוב לידוע?

לא מעטים המקרים שמעצב מגיע לסשן ייעוץ עם פרויקט חדש שהוא קיבל והוא אפילו לא פתח מסמך חדש כי ״שמעי לא ידעתי איך להתחיל אז לא, אין עדיין״.

אבל זה בול העניין בדף הלבן ובניסיונות לצפות את מה שהכי קרוב לידיעה > צריך להתחיל על בסיס מה שכן צפוי. גם אם הצפוי הוא מסביב של המסביב.

להעיף את תסמונת הדף הלבן, בעיצוב.

כדי להיפטר מתסמונת הדף הלבן הזו, צריך להבין מאיפה פותחים את לוח המשחק.

בעיצוב זה הרבה פעמים מתפצח ממסמך מחקר אסטרטגי ומהמשכיות של החוקיות בשפה הגרפית, ממש מתחילים מלהניח את הדברים שיכולים להועיל מחוץ לארטבורד.

פתאום כבר פחות ריק במסמך, פתאום יש כיוון שאפשר לזוז אליו. קצה החוט נוכח.

אם עדיין אין שפה בכלל, אז נטו מהאסטרטגיה (וכשאין אותה, אז משאלות שמקדימות כדי לפתח אותה, אי אפשר בלי).

בכתיבה, חיפוש עבודה ולקוחות.

במקרים של כתיבה זה יכול להתפתח מ״תתחילי לכתוב אינוטואטיבית ואח״כ נמחק את כל ההתחלה״, כדי שהמנוע יתחמם. בהמשך גם תבוא עריכה וכו׳.

בדרכים של חיפוש עבודה זה לרוב יפתר ממחקר מעסיקים.

בדרכים של חיפוש לקוחות, אכן מאסטרטגיה ומשינויים של טקטיקה בהתאם לזמן ולתקופה (אהמ עכשיו אהמ).

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אי וודאות היום.

אז וואלה, אי וודאות היא הדבר שקיים לנו כל בוקר בשגרה. מהקטן שבחיים ועד לגדול, אין בטוח/ וודאי/ בדוק חתום נעול 200%.

יחד עם זאת, החודשיים האחרונים טילטלו גם את האשליה של ״70% שככה וככה״. המלחמה הזאת היא אכן שריטה שמאד היה קשה לזהות מימים אחרים בעולם החדש.

בראשון לנובמבר ראיתי את הדיון על ״קומי מאבלך״ אצל יעל רגב, שהיא עיתונאית שאני עוקבת אחריה במשך שנים עוד מימי היוטיוב השולט.

היא איזכרה שם את סוף השבעה ביהדות, שממש יש בנאדם שבא ואומר ״קומי מאבלך״ למי שישב. אח״כ בא המשפט ששמענו בכל מקום אולי, ה״חייבים להמשיך״.

קלישאתי ומובן, לא מפקפקת.

באותו היום, יום לפני היומולדת שלי, גשם מתחזק בברד הציף את הבית. במשך 3 שעות נלחמתי במים כמו במבול.

תחושת ״מה שהיה חסר״ מילאה הכל, ואם היה אסימון שצריך ליפול, נפל בהחלט.

אפרופו חוסר הוודאות- שצריך לדעת אותו.

עברו עוד כמה ימים וקמתי עם החלטה לפתוח במה שקראתי לו ״שיחות קאטצ׳ אפ״. רבע שעה טלפונית ממני לכל מיועץ שלי, כדי לשבת ולהבין מה איתם ואיך הם מסתדרים (ואיך אפשר לקדם אותם עוד!).

כל אחד והסיפור שלו, ואי הודאות שלו, הפחדים, או רמת הביטחון שלו בעתיד ובתזרים.

היו חלק שהמלצתי להם להשקיע בקמפיין שתוכנן/ להמשיך לעצב את האתר התדמיתי שהשאירו בצד/ להמשיך ליצור את הפרוטפוליו הבא שלהם כשכירים.

היו את מי שקיבלו עצה לשבת על הפיתוח העסקי, כיאה לתקופות שקטות אחרות.

והיו גם כאלו שאמרתי להם שדווקא ההשתתקות שלהם הפעם, להם היא נכונה (ומה כן הם יוכלו לעשות בשקט ובשתיקה). עזר באמת שהכרנו לעומק קודם.

מידיעה, אל לדעת שלא יודעים.

הגלגל הזה של חוסר הידיעה הוא הדעת, הוא החיים שלנו, כמו שקילגרפתי פעם. כמו ששמתי בראש הפוסט.

ומשם להלאה: השבוע השתתפתי בזום שהתעסק בנושא שלא קשור כביכול, שפת גוף. נאמר בו משפט אחד שתפס אותי, ״אנרגיה מביאה רייטינג״.

למעשה, ״אנרגיה מביאה רייטינג״ סוגר בול את הפינה שפתחתי. אני רוצה להשליך את 3 המילים האלו קדימה: ישמצב שאם נייצר עוד אנרגיה ביומיום, יותר יבוא לנו לצפות במציאות. לצפות (כמו לראות) ולצפות (כמו ציפיה).

ציפיות, כי לא סתם להמנון שלנו קראו התקווה.


כבר 6 שנים שמעצבים מתקדמים
מהצרות שאיתם, ומה איתך?
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +

״הצלחתי לשמור על מיקוד
ואסרטיביות ולא לתת
לכל הדברים המעורפלים
מקום בתהליך העיצוב״

התעמקות, רלוונטיות וריפרש.

בעולם שמלא בשינויים וזז בכל שניה 20 צעדים קדימה, מה הערך של התעמקות, ומה הערך של הצעקה האחרונה והדבקת הקצב לעדכונים שמתפתחים?

בכלל, הרצון הקבוע לרוץ מהר ולהדביק ת׳תנועה מגיע מהפחד לא להיות רלוונטיים, או מההתמכרות ללופ הריפרש- ממש כמו שקורה לנו בפיד של כל מדיה דיגיטלית?

אם זו ההתמכרות: ״חייבים״ להמשיך להתעדכן? ועד מתי?
ואם זו הרלוונטיות: מה המחיר שהעדכונים לוקחים?

בסשן ייעוץ מלפני חודש מיועצת שלי העלתה את ההרגשה שהיא ״לא עומדת בקצב״, ״אני כבר לא שווה בשוק כרגע כי הכל משתנה ומתפתח לאלף כיוונים״ היא אמרה.

להעמיק ולהתמקצע כמעצב או מעצבת? להיות מאלו שרצים ללמוד את הדבר החדש הבא כל הזמן? // מסלול, אמבד אורפז ימין, 2023
ממעברים סדורים ועד הפינג הבא שקופץ // מסלול, צילום עצמי, 2023

המשפטים שלה פתחו ביננו שיחה על סאגת ״הפרינט מת״ שמוכרת לכולנו מהעשור האחרון, על עומק, על התמקצעות אמיתית ועל ירידה לפרטים.

בואו נדבר על המחיר.

כשרצים קדימה את מירוץ הטכנולוגיה, עם ובלי קשר לקפיטליזם, לפעמים נכנסים לחשיבת מנהרה של ״מה אני עוד לא יודע״.

העוד-לא-יודע מוביל להתעסק המון בהשלמת מידע, שהיום הוא כמו מפל מים עם סאונד מטורף של עוד ועוד ועוד (רק בלי כתוביות עם מילים מודגשות, בבקשה, אם יש משהו שהוא בלתי ב2023).

והמידע כאמור לא מפסיק, ותמיד יש מה ללמוד, ובכל יום יוצא עדכון חדש.

מצד שני, לא תמיד עדכונים הם יעילים. מי שמכיר את אדובי למשל יודע שהרבה מהעדכונים הם מה שנקרא ״הנה הזזתי לכם את הכפתור״.

״חשוב להיות בעניינים, את לא חושבת?״

בכלזאת, קשה לא לחשוב איך לא לרוץ ללמוד עכשיו גם את הדבר הבא. למה שלא?

זהו שזה טריקי. בגדול טוב להיות בעניינים אפילו ברמה שטוחה של מה התחדש ולאן, לא טוענת שלא.

כן טוענת שיש מחיר.

אם נתעסק בכל יום (אתם בטח מכירים לפחות בנאדם אחד שחי ככה בפיד שלכם או בחיים עצמם) במה הדבר החדש שיצא ואיך אלמד אותו מהר-מהר:

סעיף א׳/
אף פעם לא נספיק את הקצב, גם אם נהיה יותר קרובים אליו מהשאר.
לפעמים עצם העובדה הזאת מתסכלת מאד.

סעיף יותר חשוב מא׳/
איך נספיק להתעמק בעבודה? להפוך למומחים במקצוע?
לרדת לשורש הדברים באמת, להבין בהם ולא כסיסמא שרצה בפור יו של אינסטגרם?

איך סעיף ב׳ יוכל לקרות כשמעדכנים תחום נונסטופ ומג׳נגלים מכדור לכדור?!

נכון, כשממשיכים ללמוד ממשיכים להתפתח, לא נשארים מאחור. השאלה בעיניי היא הפרופורציה ליומיום, ולדעתי כדאי לשים אותה במינון שנמוך בפער רציני ממה שהרוב מסביב מטיף.

התעמקות או reload.

פרופורציות ומינונים, יאללה. הנה דרך פרקטית.

אם קמים מחר בבוקר ומחליטים להתמקד בדבר החדש שקורה עכשיו, צריך לדעת במה לבחור כדי שלמידה תהיה יעילה ושווה את הזמן:

דרך 1/
להסתכל על הדבר החדש שיצא כפניה שלקחתי, כדבר שאליו אני זזה ובו אני משקיעה.
להשתקע שם יותר מרגע, לקחת זמן ולהעמיק.

דרך 2/
להמשיך להשקיע איפה שאני + לראות את העניין החדש כמהיר ורדוד.
להשקיע שם בבינוניות או ברמה נמוכה רק בשביל להבין את הסיפור מלמעלה. לדעת על מה מדברים, אפילו ברמה שאוכל לקחת אח״כ מישהו שיתפור את הפינה כשאצטרך.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2 האופציות אגב מתעסקות בחשיבה לטווח הארוך בחיים, ותכלס, כנראה שבגלל העובדה הזאת אני חושבת שבחירה במי מהן תהיה שווה יותר את הזמן (בעולם שמתעדכן אינסופית).

הבחירה מראש באחת מהדרכים מורידה משמעותית מהתסכולים העתידיים מסוג ״אף פעם לא אספיק״ או ״כבר אין לי ערך״ או ״לא צריכים אותי״.

למה? היא מצליחה להשאיר אותנו מעודכנים אבל בלי להתבלבל בהמשכיות העבודה, היא מוסיפה ידיעה לאן ממשיכים לנוע.

התעמקות, השפעה ומה שזוכרים.

איפשהו באמצע יולי כתבתי לי בפתקים שבאייפון את הרעיון לפוסט הנוכחי, השעה הייתה אחת בלילה (עגולה בלי לשים לב) והייתי אחרי יום של הרמת כוסית במנהלה, במפעל שבו אבא שלי עבד.

במצגת שהכינו לפרישה היה שקף על אבא, עם פירוט ארוך על ההישגים שלו במפעל (אפילו הצטיינות שלא ידעתי עליה וכלמני פרסי ייעול) וגם תמונה היסטורית שלו מהכניסה למפעל בגיל 25. מלא תלתלים שחורים.

היום, כשאני מקלידה כאן, אבא חוגג 64.

בלתי נתפס, ברור. זה בלתי נתפס איך משקיעים 39 שנים באותו המקום. התפקידים של אבא השתנו מאז גיל 25, כולל ניהול, משרדים וצוותים, ועדיין. זה המון המון.

כשראיתי את התמונה שצורפה ליד הטקסט עליו דמעתי תוך כדי הסרטה, ריגש אותי להבין ת׳רגע.

פתאום קלטתי כמה נחסך מאיתנו עם הקצב של הטכנולוגיה, כמה הלך מדור שלם.

שלא תבינו לא נכון, מעולה שאנחנו משתנים ומשנים, זזים ומזיזים. נדמה גם שבריא להחליף מקומות ולא להתקבע עד כדי כך.

יחד עם זאת, אין ספק שאנחנו לא נשפיע בעוצמה כזו בשום נושא. ז״א, זה מפעל חיים באיזשהו מובן- מפעל שלא יכול להתקיים כשאתה קופץ הלאה בכל פעם מחדש, לדבר הבא שיצא.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ההתעמקות של כל מי שהגיע אחרי דור הx מן הסתם מוגבלת מעצם התנועה.

+ /
את התמונה ששמתי בפוסט צילמתי במחלקה שאבא ניהל, מלא עניינים שמרכיבים ממסרת של טנק מרכבה אם תהיתם. כמויות המידע עצומות מפריים אחד, וכל חלקיק משפיע על מערכת שלמה.

הקצה של החוט.

הקטע הכי בטוח הוא שהמסלולים בתקופה שלנו ימשיכו להתחלף, ותמיד.

בתוך ההתחלפויות, בתוך ים מקצועות חדשים שמתהווים או פיתוחים חדשים שיוצרים עבודה נוספת לזאת שקיימת, מי שבאמת יצליח לתפוס משהו שנמשך לאורך זמן הוא מי שימצא את השורש.

מי שיבין מה השורש האיתן בתוך העבודה שלו, בראייה שלו, בהתמחות שלו.

גם כשיש בתוכה כמה נושאים, ההמשכיות וההשפעה לטווח הארוך תוכל לקרות במה שמקשר בינהם.

או מבחינה נישתית > מה התמה המרכזית שלנו כמעצבים/ מה הסגנון/ תביעת האצבע/ המומחיות. מה מחבר (נו כן, כמו שורש), מה מביא את המשהו הזה שלך.

לפעמים השורש הוא העתיד.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +

״ושוב פעם תודה!
לא הייתי יכול לסיים את
העבודה מולם לבד
״

איפשהו בין המקורי לחיקוי.

אתמול קניתי אדמה חדשה ושתלתי כל מיני עניינימים, בתוך כמה מהצמחים שהעברתי צמחו עשבים שוטים ותהיתי אם להעיף אותם… למה הם לא או כן? כי במקביל לעציצים ולשוטים כבר כמה שבועות מתהלכת בי השאלה ״מה זה חיקוי?״.

זתומרת, יש דברים שהם ״לא המקורי״ ועדיין יש בהם איזה עניין. למשל, יש דברים שנרצה לקנות בביוטיקר ולא בסופרפארם- אבל גם לא ממישהו ברחוב. כנ״ל למקסטוק או לעוד מקומות שהם מותג שמתעסק ב״אני לא המקור״.

מתי חיקוי נבחר או לא? מתי אנחנו כן מעריכים גם את מה שלא מקורי בעצם? // יסוד, אמבד אורפז ימין, 2023
מתי משהו בנו נדלק אם זה לא המקורי? // יסוד, צילום עצמי, 2023

המחשבה הזאת התחילה להתפתח בהליכה שעשיתי באחת השבתות, בין בהייה ברכבים חונים קלטתי שאין שום רכב שהוא לא ממותג. שגם אם המותג ״לא נחשב״ יש לו סמל.

משם לשם, היה סשן ייעוץ שהעברתי ובו שמנו לב שגם כוס זכוכית שתימכר בחנויות לא הכי ביג, צריכה זיהוי של ״המקורי״/ ״עבודת יד״ כדי להיות נחשקת. כדי להיבחר.

מסביב לאורגינל יש הבדלים וקצוות.

עירבוב המחשבות האלו הביא אותי לתהות מה גורם לנו להרגיש ״זה החיקוי״ או ״לא המקורי בדיוק״, לעומת ״אני לא מתקרב בכלל״.

בסוף אנחנו רוצים כל דבר בעטיפה מסויימת שנעימה לנו. אפילו כשאנחנו קונים צנצנת צ׳יפ במקסטוק, מקסטוק הופך אותה ל״אני משם״ (או כמו שהתפיסה האדלרינית תגיד, ״אני שייך״).

מה שבעיניי יותר מגניב בסיפור הוא שכנראה שאת אותה צנצנת בדיוק לא הייתי קונה מסתם בנאדם שיושב מחוץ לקניון.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בגלל שבחודש האחרון אני עמוק בהתעסקות של מפגש ההדמיות שלנו // הייהיי מהעתיד > כשכתבתי את הטקסט לפוסט המפגש עוד לא קרה, היה מדהים איתכם! // יוצא לי לחשוב המון על אריזות, עטיפות, איך אנחנו מגישים דברים החוצה.

ואם נחזור לצמחים ולעקירות, תהיתי לעצמי מתי אנחנו מחליטים שמשהו הוא לא? מתי קורה הפער הפיצי הזה בין ״יאללה״ ל״לא נבחר/ לא מעניין״?

הבנתי שהפיק מגיע דווקא בזיהוי.

כשהצמח פורח והוא נראה כמו משהו *שנעטף טוב הוא גורם לי או לאחרים להשאיר אותו, אם עוד לא נפתרנו ממנו בהתחלה.

*נעטף טוב= שונה ממשהו אחר, לא גנרי מדי, מאופיין איכשהו.

ובהקבלה: כשמשהו נמצא בקונטקסט של עטיפה קל לנו יותר לעכל אותו, אנחנו יודעים למה לצפות כי קיים איזשהו זיהוי.

דוגמא? דוגמא!

נעל מטו גו מביאה איתה ציפיות מסויימות כי אנחנו מזהים את האופי של המותג, הערכים שלו שמתמצים ב״כמות יותר מאיכות״ (מה שמסביר למה ״אין דבר כזה יותר מדי נעליים״ הוא סלוגן בול למותג) למרות שלכאורה כולנו יודעים שטו גו מחקה מותגים אחרים/ שהיא ״לא המקור״/ שלא אותה יחקו אח״כ.

מתי חיקוי נבחר או לא? מתי אנחנו כן מעריכים גם את מה שלא מקורי בעצם? // ללא יסוד, אמבד אורפז ימין, 2023
מבט עמוק יותר על ה״כמעט כמו ההוא״ // ללא יסוד, צילום עצמי, 2023

וגם זה מגניב אותי, כי מסתבר שיש בתוכנו מקום לבחור לא מתוך חוסר ברירה גם ב״זה לא מקורי״, כל עוד יש עטיפת קונטקסט אחרת ולא ״זה רק חיקוי״.

חיקויים שהם נטו חיקויים אנחנו נוטים לשנוא, או לקנות דיופ ממש טוב כדי לשקר לעצמנו (אם רצינו את האמיתי).

אגב, יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט שחר חסון העלה קטע עם חלק על ה״לשקר לעצמנו״, מ3:07 עד 4:12. משעשע לראות את התמונה מבחוץ.

לא מקורי Vs ״כן, אבל…״

בשביל שנעריך משהו ב״לא הוא המציא״ צריך לבוא קונטקסט של עטיפה אחרת, עוד איזה ערך מוסף אחר שיחפה על ה״לא מקורי״. כמו ״לא מקורי- אבל כן מביא xyz״.

ולא, לא איכותי אבל כן זול= עדיין לא מספיק להיבחר.

חסר התבלין שעושה את המוסף, למרות שקשה לנו לתפוס את עצמנו בשטח ככלכך לא רציונלים, אנחנו אנושיים ופועלים אינסטנקטיבית לא רק מהאיזור הרציונלי.

ההוא עם הצנצנת ברחוב לעומת ״כאן קונים בכיף״ של מקסטוק, זוכרים?

כדי שעשב שוטה ישאר בין עציצים שבוחרים לגדל צריך להיות בו משהו שמשייך אותנו אליו, אולי פרח שגונב את העין, אולי סיפור שנבנה סביבו ותפס איזו פינה בלב.

בסופו של יום, בתחילתו של קונטקסט, 2 מהם לא עקרתי.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״לא מאמינה לך כמה
תובנות קיבלתי מסשן ראשון,
יש לי מלא במה להתעסק עכשיו!״

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד


עוד לא הטרלתי שיר סיום בפוסט, אבל ״המקור בלי שום קשר לציפור״, נו חזק ממני (:

על יצירת תוכן ויצירה אחרת.

לפני שבועיים צפיתי ברצף סטוריז של מעצבת התכשיטים דבורה שטראוס.

באחד הפריימים דבורה שיתפה שהיא ״לא סתם״ נעלמה מהראדר הדיגיטלי בחודשים אחורה, אלא שהיא נתקעה בתהליך היצירתי של הקולקציה החדשה.

ליתר דיוק, היא הרגישה שכשמתעסקים ביצירת תוכן במקביל ליצירה שאליה התכנסו מראש (ליין חדש), משהו נחסם.

בעיניה תוכן הוא עבודה ב״החוץ״ בזמן שיצירה (ארט) היא עבודה ב״פנים״. כשאת מתמקדת בלהוציא את ב״מה הם רואים״, כשאת מתמקדת בלהתכנס את ב״איך העיניים שלי רואות״.

זאת אומרת, בסיבה שבגללה הגענו ליצור: בנקודת המבט שלנו, בזווית על המציאות, הטבע, העולם, היומיום.

איך זה שאנחנו יוצרים תוכן למותג שלנו יכול להאט את המותג שלנו? או את היצירה שבו? // מעברים, אמבד אורפז ימין, 2022
להוציא החוצה או להתכנס פנימה? // מעברים, צילום עצמי, 2022

עברו ימים מהשיתוף שלה, וגם אצלי קרו החיים. סופים, התחלות, המשכים, ואיזו תהיה צפה על רעיונות חדשים שלא הצלחתי להזיז בלי להכניס את עצמי לזון סטרילי יחסית של שקט פנימי.

ואז נזכרתי בסטוריז של דבורה ופתאום הבנתי שכדאי לשבת לפוסט.

דבורה שיתפה את רצף הסטוריז ההוא ואחריו, להבדיל מכל מי שמתעסק ביצירת תוכן כולל אותי, היא פשוט נעלמה מהרדאר שוב.

היא לא באה ל״למה נעלמתי וכיף שחזרתי״, עדכנית לכתיבה שלי פה כבר עברו שבועיים… זו בטח הייתה החלטה מראש לקחת את הזמן.

מצחיק להגיד שהפסקה מהדיגיטל היא אומץ, רק שאם חושבים לעומק, וואלה. בטח כעצמאית בעלת מותג נחשק שיוצרת תוכן מעניין שאוהבים לצפות בו (כותבת כקהל שלה במשך שנים).

יש אומץ בלהתרחק מה*tom ואשכרה לומר רגע רגע, אני צריכה להתכנס כדי שתצא אמת. לא אמת בתוכן, אמת במוצר שלפני התוכן. כדי לחדש משהו צריך לתת את המקום לראות ולא רק להראות.

*tom= top of mind

השארתי את הפירוש באנגלית כי התרגום ״בראש המוח״ נשמע מוזר;

בעולם מוצף, כשכל נעל ברחוב היא מותג מהלך וכל שלט מכיל פרסומת, כשכל שיר תופס חסות וכל פיד עמוס במידע, כולנו באובר של ״מה ראינו עכשיו״.

אנחנו לא זוכרים יותר מדי, למרות שבתוך יום רגיל צופים בהמון פרטים/ חשופים להמון פרטים, גם אם זו ״צפייה פאסיבית״ כמו שקורית בנהיגה או בשטיפת ספל שבתחתית שלו מוטבע ״גולף״.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לא תמיד אנחנו לא זוכרים אם נחשפנו למשהו, ובגלל זה כשמודדים את תוצאות ההשפעה של מהלכים מותגיים מסתכלים גם על תכיפות החשיפה (כמה פעמים חשפנו קהל מסוים למסר), ולא רק על כמות האנשים שנחשפו למה שהוצאנו.

המינוח tom בא לשמר זיכרון, מה עכשיו בtop of mind, מה נשאר זמין כ״אני זוכר״.

מכיר אותו, מכיר.

למעשה, רוב מי שעושה תוכן אינסטגרמי למשל, עושה אותו מtom. לפעמים אין להם בכלל עסק ובכלזאת רובם רוצים שיזכרו שיש אותם, גם בלי שהכירו את tom.

אפשר להראות או לתזכר במה ששייך למוצר עצמו, אבל לא רק. העיקר הוא לשמר את האופי והזהות של המותג בקרב קהל היעד.

כשמדברים על דברים ששייכים לערכי המותג (לדוגמא- כשמותג שבמאפייני האופי שלו יש ״הומור״ והוא משתף משהו משעשע שלאו דווקא שייך למוצר או מראה את המוצר), אנחנו נשארים בזיכרון.

בחיים שמוצפים במיליון, זה המון לזכור ש״אההה אני מכיר חברת ביטוח לרכב, אני אפילו זוכר את מספר הטלפון שלהם!״.

מה שיפה הוא ש״מכיר״ לא מחייב את הבייסיק של היכרות טבעית, התחושה של ״מכיר״ לא אומרת ש״ניסיתי״ או ששמעתי על אדם שקונה שם.

עם זאת, עדיין נרגיש שקיימת היכרות, מעצם הזיכרון והזיהוי שנוצר אצלנו.

לצאת ולהתכנס?

כשאת זו שעושה את השיווק והפרסום למותג שלך, זו ממש לא החלטה קלה לעצור tom, או להפסיק עם יצירת תוכן פתאום.

למה? כי עם כל הכבוד ליצירה עצמה (כאן עם דבורה אלו התכשיטים) ולחידוש שהיא תביא- בלי להיות בחוץ קשה למסחר.

למסחר זו לא מילה רעה, היא רק קיבלה קונטקסט רע לעיתים בעברית. כשהמטרה בסוף היא כסף, כדאי להיות באיזורי המסחר ובאיזורי התקשורת.

הפסקה היא לא החלטה של צ׳יפס.

מרסל פרוסט ציטוט מתוך זיכרון ילדות יפה במיוחד של חיים שפירא // צילום של אורפז ימין
(צילמתי מתוך ״זיכרון ילדות יפה במיוחד״ של חיים שפירא)

מצד אחד אנחנו במציאות שבה יש יותר גישה והזדמנויות החוצה, מצד שני הפנימה שלנו רץ ולעיתים הולך לאיבוד.

מה לעשות, אנחנו לא רק עובדים או יוצרים, שאר החיים קורים בדרך.

לאן שהולכות העיניים.

בעיניי טוב לתת זליגות בין יצירה לפאנים אחרים בחיים, ההתכתבות מגדילה והופכת יצירה לשונה, חזקה.

העניינים מתחילים להסתבך כשנכנסת הידיעה שצריך להוציא ולהוציא החוצה, וכשידיעה כזאת מובילה… הממ. טריקי.

אין לי תובנה חד משמעית מהפוסט, כי כן, כנראה שהעולם לא יחזור לאחור וחלק מלהיות במשחק הוא להיות בו.

איך זה שכתבתי כשאין לי תובנה הפעם? אולי כי פשוט שווה לזכור שיש פייאוף, ושאולי לפעמים שווה לשלם אותו. אפילו שמדובר באומץ עם מחיר.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״עברתי מ״אני לא יודעת לעשות״
ל״אף פעם לא ניסיתי, בואי ננסה״,
עכשיו אני מעצבת מה
שלא חשבתי שאני יכולה בכלל״

מתחת לשמיים.

בתוך סשן ייעוץ שהיה לי הבוקר נפתחה שיחה על בינה מלאכותית. בפעם המי יודע בחודשים האחרונים, כי היא מתארחת בשמחה בכל פיד בתכיפות מוגזמת.

הראשונים לאמץ את הטרנד כבר הכריזו על סדנאות של ״איך להפוך את זה לכלי העבודה החדש״, אחרים פשוט המשיכו להעלות את ״פרי יצירתם״ בai החדש (שאם תשאלו אותם יחליף את אילוסטרייטור ולא רק את פוטושופ, למרות אותן האותיות).

טוב, מה הקטע שלי איתה? למה האנטי?

בהתחלה חשבתי על המירוץ לאמץ שינויים, כשאני בנאדם שקודם חושד בחדשים. אם נלך לדברים הפשוטים שעוטפים אותנו: לאינסטגרם לא נכנסתי מדיי וואן, בטיקטוק לא נרשמתי עד היום, ואפילו לפייסבוק לקח לי קצת זמן להגיע אחרי שבזמנו הכרזתי ש״זה לזקנים״ (כמו שאחותי בת ה18 מכריזה היום).

היה נשמע לי הגיוני שזה הדיפולט שלי לשינויים, ואז חשבתי שיש פה עוד משהו. הסיפור עם יצירה.

בינה מלאכותית ויצירה חדשה, האם בינה מלאכותית שווה לעיצוב של מעצבים? מה קיים מעבר למה שקיים? // מציאות אלטרנטיבית, אמבד אורפז ימין, 2023
מה שקיים מעבר למה שקיים // מציאות אלטרנטיבית, צילום עצמי, 2023

הרי כבר בתחילת הפוסט מילמלתי משהו ציני על ״פרי יצירתם״, כי הרי ברור שיצירה שלמה היא לא רק מחשבה, כמו שסרט קולנוע הוא לא רק רעיון.

מצד שני, ברור שיצירה היא לא רק ביצוע, כמו שמנה מצטיינת של שף היא לא רק החומרים שממנה היא מורכבת.

משם התקלפו עניינים.

בתחילת השבוע שמעתי פודקאסט שאירח את אתגר קרת, הוא סיפר שהזמינו אותו להתארח בכתבה שבדקה את הבינה המלאכותית. נתנו למערכת לקרוא מלא ספרים שלו במשך כמה ימים ואח״כ לכתוב ״סיפור של אתגר קרת״ בעצמה.

אחרי האתגר (היה מתבקש נו) המארחים נתנו לו לקרוא את ה״יצירה״ החדשה, כדי להבין אם בעתיד עוד נצטרך כישרונות כותבים. הוא הגיב בכנות מלאה שהמרכיבים נכונים, שהטקסט נשמע כמוהו, ושיש שם את המילים שלו והסיפורים המשפחתיים כביכול.

אממה, הוסיף, ״אין שם נפש״. אין נשמה לדבר שיצא, ז״א, אין את המתחת להכל. אין את המנוע, את ה״למה עשיתי את זה״ או את ה״מאיפה זה מגיע?״.

סאבטקסט בבישול ארוך.

כמו שלאביתר בנאי יש מוטיב, לכל יוצר יש את הציר שלו, ולזייף את זה אפשר, מעריצים קרובים יוכלו כנראה לזייף.

ובכלזאת…

לייצר חדש, ״יש מאין״ שיש בו נפש/ נשמה/ למה/ מנוע/ משהו נסתר כזה, יו נואו, קסם. כמו בכל יצירה. איי… את זה בנתיים לא המצאנו.

מה כן? יכולת ביצוע פנומנלית כמעט, ואולי פנומנלית ביותר עוד כמה שבועות, לכו תדעו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

*חייבת לציין שכתבתי את הפוסט ב11 לינואר 23, הוא הונח בצד עד לעריכה ושות׳, בנתיים הרבה דגים עברו בנהר. קרו כל מני שיפורים מהדברים הראשונים שיצאו וראינו ועד עכשיו, השתכללה לה זאתי.

עם זאת, אני עדיין מריחה כל אימג׳ משם מקילומטר. יש מכנה משותף אפילו שמוזר לומר את זה, כאילו אותו ה״מעצב״ עיצב את הכל, למרות מבחר התיאורים שאפשר לתאר ולבקש כסגנון עבודה.

אבל האם ביצוע הוא הכל?

הו. זו שאלה של שנים שהתעסקתי בה לא מעט. כמו הדיון על תבניות עיצוב לאתרים או על שאטרסטוק אינסופי כל יום.

מי אנחנו כיוצרים? או מה הם יצירות? אולי זו שאלה.

יכול להיות שבקרוב יהיו מבצעים רובוטים ממש טובים, וכן, יש שם פחד לגיטימי. אבל מאיפה יגיע סיפוק? מאיפה תגיע הרגשה שמשהו התרחב לקראת משהו חדש שנראה לראשונה/ נשמע/ נקרא?

כנראה שפחות מהאינסטנט, כמו עם כל אינסטנט שקדם לו אופן כללי.

תכלס, אני מאמינה שבעזרת טכנולוגיה נכונה יהיה פשוט להחליף את כולנו (בני אדם ולא רק מעצבים) מבחינת כל מה שאנחנו מבצעים בשורה התחתונה, אבל לא מבחינת חוויות חדשות שנוכל לחוות/ ליצור.

לחלק מכם הפוסט ישמע כמו צד יותר רוחני-רומנטי שלא מסכים שתזוז לו הגבינה, כי לכל שקע בה נוצרה איזו משמעות. ישמצב שאכן נשמע ככה, בטח למי שבעד כפתור שעושה מה שמבקשים בלעדיו.

בעיניי הרוח אמנם בלתי נפרדת, למרות שיש לה צד מוחשי מאד. אם כבר דיברתי על חוויות, טל פלורנטין נתן נקודת מבט טובה ספציפית באיזור היואיי, הוא ניסח כלכך טוב שאין טעם שאנסח דומה בעצמי.

באנו לכאן מתחת לשמיים, ואם תשאלו אותי, יש בנו קצת ששייך למעליהם;


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״פה אני לא לבד במעבר
שבין שכיר לעצמאי״

עקביות, חוקיות, שפה חדשה.

למה לכל עסק, מותג או מעצב לייצר שפה מותגית משלו? עד עכשיו חשבתי שטריוויאלי מדי לדבר על שפה בפוסט.

לא ברור שהקטע מבדיל אותנו מאחרים באופן ששמלת כלה מבדילה אותה מהאורחות שלה? או ש(אם כבר אנחנו באירוע) יזכרו אותנו בצורה הכי מוקפדת שלנו?

אז נראה לי שברור, כי זו לא הסיבה שהגעתי לכתוב על שפה מותגית היום- שפה עיצובית או שפה כתובה או שפה מדוברת.

הסיבה היא העקביות, החוקיות, או אם תרצו- שמירה על השפה. בכל ההיבטים שלה.

מקומיים ב-חוץ לארץ.

שפה מתפתחת בעקביות וחוקיות, ממה מותגים עשויים, זיהוי, ארץ חדשה // הכפלת נפח, אמבד אורפז ימין, 2022
הבסיס יכול להיות זהה, רק חוקיות תמשיך ממנו שפה אמיתית // הכפלת נפח, צילום עצמי, 2022

כשמעצבים יוצרים משהו לאיזה עסק/ מותג הם יכולים ללכת ל״העיקר שיהיה יפה/ מגניב/ ישדר x,y,z שרוצה הלקוח״ וזהו. לאו דווקא לחשוב לאח״כ- על שאר התוצרים שהוא יצטרך, על איך תראה החנות, האתר ואפילו הטיקט של הבגד.

העניין בשפה היא ההמשכיות, ההרגשה שכאן ארץ אחרת וכאן מדברים ככה, וכאן האנשים נראים ככה והשלטים נכתבים ככה.

החזרתיות, מבלי השיעמום. ז״א החוקיות.

כי חזרתיות בפני עצמה היא קופי-פייסט, היא לומר שוב ושוב את אותו הדבר, היא ללבוש בכל ערב את אותה השמלה עם אותו האודם.

מעניין פעם, פעמיים, חמש, דיי. נקסט.

לדבר את השפה.

בשפה שיודעת להתפתח יש חוקיות, משמע, יש איזה היגיון פנימי על ״למה הדברים מונחים כמו שהם מונחים״? מה הפרופורציות?

איך הצבעים שומרים על היחסים בינהם, בפלטה שלנו? במינון שקבענו? למה המילים כתובות בנימה מסויימת ועל איזה נושאים אנחנו בוחרים לדבר/ שלא לדבר?

בעולם אינסטנט של 2022, מותגים שמצליחים להחזיק באוויר ולתקשר עם הקהל שלהם בעצם זיהו את ה״היגיון הפנימי״ של השפה שלהם- בטקסט, בדיבור ובמראה.

הערת שוליים;

אולי זו גם הסיבה שבעיניי (מעבר לחוקים של זכויות יוצרים ורשיונות שימוש) אין שום סיבה שללקוח (כן!) יהיה טוב ״לקחת ממך ולעבוד על השאר בעצמי״ כשמדובר בעיצוב.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

יש דובר שפה, ויש ממציא שפה.

יש עין של מעצב שיודע לייצר את החוקיות וההיגיון הפנימי- ויש עין של צופה, שיודע לזהות כשמשהו טוב, ולא תמיד יודע להסביר למה.

תחשבו על מבקר מסעדות לעומת אדם שמעריך אוכל טוב/ לקוח קבוע באותה המסעדה;

הראשון יודע להסביר למה המנה עובדת, או איך מגיעים לבניה שלה בפועל, והשניים האחרים יודעים פשוט לזהות את התוצר המוגמר כ״טוב״ או ״איכותי״.

בלי הוויז׳ן של ״איך מגיעים למנה נוספת״ (שתתכתב עם הקודמת לה) יהיה המון חומר גלם מבוזבז, ונו. גם באלגן במטבח.

חכמים סינים אומרים שצריך יד, צריך עין. וטוב שיהיה חיוך.

תכלס, במה אמורה חוקיות?

החוקיות בשפה מתבטאת ביצירה של רצף מספיק עקבי- אך לא משעמם, ביצירה של אותה הדמות מהצדדים השונים ב״פרופיל של הדוגמנית״.

מבחינה עיצובית למשל זה יתבטא לא רק בסגנון הכללי, אלא בהמשכיות ההרגשה שתגיע באותו הראש.

שפה עיצובית מורכבת מצבע, צורה ואות, מה שאומר שבבניית חוקיות של שפה צריך לשים לב שמעבר לבחירת הצבעים והפונטים, ומעבר ליצירת הצורות או הקווים, יש את ה״איך זה עובד ביחד״.

אם חוזרים לאנלוגיית המטבח, באותם המרכיבים בדיוק יצאו מנות שונות ואפילו טעמים שונים, כי העניין הוא גם במינונים.

בפלטה הצבעונית:

המצרכים >
איזה צבעים בכלל נכנסים?
הגוונים חמים? קרים?
האם יהיו משפחות?
ניגודים או הרמוניות?

החוקיות >
מי נוכח יותר ומי פחות?
מי השולט? יש שולט?
מי רק מלווה?
מה העוצמות?

בגופנים:

המצרכים >
מה מבנה האות (בתרגום עממי, גבוה/ נורמאלי/ רחב)?
היא עגולה? מרובעת? זוויתית?
יש סריפים? אין סריפים? סלאב סריפים?
באיזה עובי?

החוקיות >
מתי משתמשים במשקלי הפונט?
איזה פונט הולך לכותרת?
איזה לטקסט רץ?
מה הגדלים?
כמה מתח יש בין גודל לגודל?
ובין עובי לעובי?

בצורניות:

המצרכים >
צורות מדעיות? אמורפיות?
עגלגלות ורכות? זוויתיות? מרובעות?
סגורות? פתוחות?
מלאות? חלולות?
מה מבנה הקו שלהן?
יש להן קו?
יש איורים? אין?

החוקיות >
מי גדול ממי?
שונה ממי?
נוגע במי?
מתרחק ממי?
מה עובי הקו לעומת הסובבים אותו?
מה היחסיות בין האלמנטים?
איך נראה פלאח ואיך נראה סגיר?

ואחרי כל אלו.

החיבורים בין העניינים, ההיגיון שנוצר בהנחה על הפורמט.

כל זה לגבי החוקיות בשפה מבחינה עיצובית, כדי להגיע לשפה מותגית שלמה צריך להשקיע יחס נוסף בשפה כתובה ובשפה מדוברת (אולי אשמור את זה לעוד פוסט).

+ חשוב לומר: הרבה פעמים אנחנו כמעצבים לא עוצרים לנתח את החוקיות בתוך תהליך העיצוב או אחרי תהליך העיצוב בקטע מובנה שכזה, כמו שפרסתי כאן למעלה.

ובכלזאת, עין של מעצב רואה את הניואנסים אם היא מבינה איך לייצר את התוצרים הבאים באופן שמצליח להתכתב עם התוצר הקודם.

ובעברית.

כשמבחינים שכל התוצרים שייכים לאותה הממלכה, לאותו האופי, הגענו ליעד. אם עדיין אזהה את ההתנהגות של אותה הגברת, למרות הטוויסטים באדרת.

שמירה על החוקיות תוכל לייצר תוצרים חדשים שלא ירגישו (לנו כמעצבים/ לבעלי המותג עצמו/ לצופים בתוצר) כמו העתק-הדבק, ולא ירגישו כמו שפה חדשה ושונה מדי.

עוברים בין שכונות, אבל לא בין ארצות (:


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״מרגישה שעכשיו אני יודעת
לעצב להם עוד חומרים בלי
להתחיל שוב מדף ריק״

אמבד בפודקאסט הפורמה!

יאבלולו! יום רגיל, הכל זורם וכו׳, פתאום מייל קופץ עם לינק לפרק איתי בפודקאסט הפורמה, מייגודנס (הקלטנו לפני חודש- לא ידעתי שיצא היום/ עכשיו).

על מה דיברנו? הו. שמה לכם את הטקסט שנעמי גלבך & בת שבע ציטרון העלו;

אורפז היא לא ׳מנטורית׳, לא ׳מלווה׳ ולא ׳יועצת׳, היא מייעצת למעצבים. וחוץ מזה היא מעצבת חזותית, יוצרת אסטרטגיה, כותבת, מטפחת בלוג, ואמא למוצרים מדליקים.

גילינו שהנושאים הכי טריוויאלים הופכים למרתקים כשפותחים אותם בסקרנות, כמו-
מה זה בעצם תקשורת חזותית, למה מעצבים מפחדים לקחת מקדמה, איזה מעצבת אני ׳נקראת׳ ביחס לשוק המקצועי, וכמה ׳מותר׳ לי לדרוש.

מה הבעיות המשותפות של כולנו, המיועצים…! למה כדאי להוריד את המינון משהייה במרחבי הביהנס, פינטרסט והשאטרסטוק, וליצור ממקום של שמיים עננים ומצעי ילדים.

לסיום אפילו נגענו בנושא שנוי במחלוקת: המנטורים. שאלנו בקול, האם ללחוץ על הגז ולהעלות מחירים בעידוד מסיבי מאחור, זה משהו שעובד? רק פתחנו, ואולי ׳לפתוח׳ שאלות זו הנקודה.

נכנסנו למקומות עמוקים ותכלס לא רצינו לצאת אח״כ. תכנסו גם.

היה כיף להתארח ולארח אתכן כאן 3>

+ + +

רוצים לשמוע? יאללה הנה (:

 

מניעים לא טהורים.

בחודשיים האחרונים אני עובדת און אנד אוף + במרץ (אוקסימורון שקורה במציאות, טראסט מי) על לוח שנה 2022-2023. השנה, לראשונה, שיתפתי חתיכה ממש לפני יציאה לאוויר- כשהרגשתי שאני כבר על 90% מלסיים.

ואז שמתי לב למשהו חשוב. עברנו לעולם של שיתופים מהדרך, שזה הכי מסקרן בעולם, ובכלזאת יש צד שני למטבע.

בהיותי סטודנטית קרה שבשיעור רישום אחד מישהי אמרה למרצה ״רק חמור רואה חצי עבודה״, כשהיא קיבלה ביקורת עוד לפני שסיימה. התפתח שם משהו פירצופי, אבל גם הדיון- האמנם?

שיתוף, וורק אין פרוגרס.

עצם שהות של קהל בתוך תהליך יצירה (וקהל יכול להיות עוקבים מעצבים, ואפילו לקוחות) משנה את המיינדסט בתוך היצירה, משפיע על התוצאות.

שיתוף תוך כדי עבודה / עיצוב תוך כדי שיתוף / שיתוף תהליך עיצובי / רפלקציה עצמית / האם קהל משפיע // היי, אמבד אורפז ימין, 2022
שיתוף ורפלקציה עצמית, עדיף שלא? // היי, צילום עצמי, 2022

ועוד משהו ששמתי לב אליו, גם כש״קהל״ פיזית לא נוכח בתהליך- וכן נוכח מאד בראש של היוצר, תהיה השפעה על התוצר.

עכשיו, באומנות אנלא בטוחה כמה קריטי זה. אולי מצד האגו של היוצר בניגוד לאפשרות שהלב שלו ישפך ב100% ביצירה (אם יש קרוב למושלם כלשהו);

בעיצוב הסיפור יותר בעייתי, בגלל שיש מטרה להשיג. לכל תוצר יש סיבה שלכבודה בכלל התכנסנו לעיצוב, כי הרי היעד מעבר ל״שיהיה יפה וזהו״.

1/ אם כמעצבים אנחנו יושבים לבד כש״מה הוא יגיד״ נמצא לנו בראש, כשהוא= הלקוח, אנחנו פחות חושבים על הקהל האמיתי (קהל היעד של התוצר) ועל היעדים של התוצר. המניע הופך לטעם הלקוח ותו לא.

2/ אם כמעצבים אנחנו מכניסים צופים ליצירה בעודנו יוצרים, ובטח אם הם עוד מעצבים שלא מודעים לשום חלק אסטרטגי/ מטרתי, השיפוט הופך ל״האם יוצא יפה מספיק״ וגג ל״קשור לעולם התוכן״ במקרה הטוב יותר.

מה מניע אותנו? שיקולים של לייקים ומעורבות? רילי?!

24/7, סטורי, לייף, לייב.

ומכאן, מה זה אומר על עולם האינסטנט שבו אנחנו חיים? אולי גם שיתופי הדרך בלייב (ולא בדיעבד כשההחלטות כבר התקבלו על ידינו) שמים לעצמנו רגל… כי פתאום נדמה שתהליך יצירה צריך לקחת בהכרח 2 שניות של החלטה, שהכל שטוח.

פאסט פורוורד. לא פלא שלא מעט מעצבים נלחצים ברגע שלא מגיעה תובנה עיצובית מעל לשעה-שעתיים, ולא פלא שסטודנטים לעיצוב בורחים מהר מהר לחפש ״תשובות״ בפינטרסט ובשאטרסטוק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הכאילו של הפי הפי ג׳וי ג׳וי היא בעיה ידועה של דור האינסטגרם-טיקטוק שבתוכו כולנו, אבל בעיניי גם חדוות היצירה האמיתית, הסיפוק מבריאת חדש בהתאם ליעד המקור, ההפי והג׳וי שבהם בורחים לנו מהאצבעות (ומי שחווה אותם מבין שחבל לפספס).

אולי איפוק הוא שם המשחק.

עם הקושי לחכות בשיתוף של לקוח/ קהל עוקבים לאחרי ש.

א/ ההחלטות כבר נעשו והתהליך שלם מבחינתנו.

ב/ כשיש כמה פתרונות שנכונים אסטרטגית, ובינהם יש לנו שאלה שעצם השיתוף בה הוא העניין היצירתי (תקראו רגע שוב, יש פה אישיו שנשמע לי מעניין להתעסק בו, קצת כמו מה שיוני בלוך עשה למוזיקה).

אם איפוק הוא האתגר שלנו מול אינסטנט, אולי נצליח להחזיר הביתה את המצרך הנדיר לדעתי ב2022, ההוא שכל רשת חברתית בנויה עליו.

את האותנטיות, על באמת, בלי ניסיון למצוא לה תבנית מהירה ומייקאפית. למרות אהבתנו לפוטושופ (:


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״

הפחד לצאת מהדלת.

יוצא לי להתעסק לא מעט במותגים. מה גורם להם לקרות, ומה גורם לאנשים להתחבר אליהם או לסלוד מהם (אם אנחנו קהל היעד של המותג ואם לא).

בין לבין, בשגרה שלי מול מעצבים- במסגרת ייעוץ או מבחוץ, אני תוהה כמה אנחנו היוצרים מתייחסים לעצמנו כאל ״מותג״. העצמאיים מביננו חושבים ככה אולי (לא תמיד מה שנראה בשטח)… לפחות יותר ממעצבים שכירים או מאלו שרוצים להיות שכירים.

מותג, אפילו בבסיס. עבודה מתוך סט ערכים שהם מאפייני אופי, קהל יעד, עולמות תוכן, שפה ויזואלית ושפה כתובה שהן דיי אחידות, שפשוט לזהות.

למה חשוב בכלל?

לחשוב כמו מותג? מה הקטע? שוב סיסמאות של העצמה וגדולים מהחיים? אה, תורידו. לא לשם פנינו. הסיפור הוא שאנחנו שוכחים שאלו שסביבנו לרוב לא מכירים אותנו באמת מבפנים.

לחשוב כמו מותג על עצמך, האם כולנו מותגים, הפחד לצאת מהדלת, לדבר על עצמך, שיווק עצמי, מיתוג עצמי // זמניוּת, אמבד אורפז ימין, 2022
כאן לכמה רגעים, ומי ידע אם נשתוק? // זמניוּת, צילום עצמי, 2022

ז״א, ישמצב שהם ידעו במה אנחנו עובדים, או מה למדנו אחרי התיכון, או איזו כותרת של ״הגדרת תפקיד״, אבל האם יש להם מושג אמיתי על מי אנחנו? מה הבידול?

כאילו, איך אנחנו שונים מ״הבת של דני, שהיא גם מעצבת״?

מה האיכויות שלנו? איזה ערך אנחנו מביאים? מה הוויב? איך הכישרון שלנו ומה הוא שווה?

לא בטוח.

באופן כללי ב2022 להמון אנשי מקצוע קשה לדלוור מה הם ממש עוברים ביומיום, להסביר לאנשים שלא נמצאים בתחום שלהם עם מה מתמודדים (נפשית וטכנית), מה המטרות ומה העניין.

השאלה אם אנחנו מנסים? מוותרים מראש?

כןכן, גם כעצמאיים וגם כשכירים, כי הנקודה היא אותה הנקודה- מי ידע אם לא יראו לו?

האם יש לנו הכוח לרדד מושגים לרמת ״שפה שבה הוא יבין אותי״, והאם המשמעות היא בעצם להתדרדר (רחמנא ליצלן) לשיווק?

הופה. הפחד לשווק.

משמע, הפחד לעשות פעולות שיביאו את הצד השני לאיזה צעד (לא רק רכישה, גם שינוי תפיסה בצורה אקטיבית למשל) הוא פחד סופר נפוץ שהרבה יזדהו איתו.

שכירים למשל לא מבינים כלכך שגם הם חלק בו, במה שנקרא שיווק עצמי (לאו דווקא בגלל שיש עסק). כי שוב, אם אנחנו לא מדברים החוצה- מי ידע? למה שמישהו ישאל משהו שאין לו קצה בו? איך הוא ידע לשאול?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בדיוק כמו שלא הייתי שואלת במסעדה ״מה אתם מוכרים כאן״ ומצפה לדעת עוד בכניסה + להבין את ה״כדאי לי כי…״/ ״הם טובים ב…״, ככה אצל אנשים כאנשי מקצוע. ככה צריך להיות אצלנו, כמעצבים וכיוצרים.

רק ש, רק שאנחנו שוכחים מזה. כי למי יש כוח לדבר על עצמו?

אבסורד מציאותי.

לעיתים דווקא אלו שמדברים על עצמם מסתברים כפחות מוכשרים בתחום מאלו ששותקים, בהיגיון של נובח ולא נושך.

וחבל לא?

בעיניי זו תופעה מוזרה ששווה לאזן (כשיותר שותקים ידברו ויעשו בהתייחסות לעצמם כאל מותג, כנראה נתאזן). מהקנקן והבפנוכו.

הגיע הזמן לקלף שכבה, לפחד פחות מהקיץ של אביה ולהראות את עצמנו החוצה, למרות שלגיטימי להרגיש מביך ו״מה היא חשה״.

התוכן חשוב, וגם המרפקים.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״את לא מאמינה!
הגיע לקוח בול כמו שדיברנו
במסמך של האסטרטגיה״

על מיתוג טוב מדי.

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור!

בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא חיבבתי התעסק בעולם הספורט. למעשה, זו הייתה הסיבה היחידה שלא אהבתי לעבוד על התוצרים שלו כי היו שם אחלה אנשים.

בגדול, הקשר ביני לבין ספורט הסתכם בהליכות של ים ובטיולים חביבים בטבע או בעיר. לא יודעת אם אפשר לקרוא לאלו ספורט- ואולי פה בדיוק הפאנץ׳.

המשרד עבד איתו כבר שנים לפני שהגעתי, והוא הכניס המון עבודה. הצורך בלהבין איזה גביע אומר מה, הצבעים של כל קבוצה, מי נגד מי, איף. לא היה בשבילי.

על פניו הייתה נחמה. אם נוריד את חוסר הקשר שלי לעולם התוכן (ספורט) דאז, היה בעסק את החלק של ״מפגש חברתי״. בזה יותר הבנתי, וזה גם מה שאחרי הימים הראשונים הצליח לגרום לי ליהנות מהבריפים שלו לפעמים.

מעולם לא ביקרתי במקום, ויום אחד יצאנו אני וחברים מהמשרד לאיזו קפיצת ״אחרי העבודה״ שם, לא זוכרת אם זו הייתה יומולדת בקטנה או פרידה ממישהי שעזבה.

הבטחה מותגית מול מיתוג טוב מדי - מה זה ואיך לא ליפול לשם // קליגרפיה וצילום עצמי // רכיבים פנימיים, אמבד אורפז ימין, 2022
המציאות נמצאת בסיפורים שלנו? // רכיבים פנימיים, קליגרפיה וצילום עצמי, 2022

התיישבנו ופתאום קלטתי: המיתוג ״טוב מדי״.

בכל הגישה, מהתמונות שהציגו אותם ועד השפה הויזואלית, הכל היה יותר מהמציאות באיזה פער ניכר.

עכשיו תגידו שאוקיי, אם אנחנו כמשרד הצלחנו והבאנו את האנשים, הכל זורם. יש המרות, כי פיזית מי שנסע כנראה ישאר. מה הבעיה, הרי כל דבר נוצץ יותר מבחוץ לא?

הולד איט.

חשקים, ציפיות וציפויים לא צפויים.

לוקחת אתכם לכמה שנים אחרי, אני בתהליך שינוי תזונתי בקטע בריאותי ואורח חיימי, יחד עם אשת מקצוע. כשנה אחרי התייצבות הרגלים מצאתי אותי נלחמת לאישור כניסה של ״חמאת שקדים״.

אה? שניה אסביר.

אחרי שאת מסתובבת בחנויות משמימות של ״בריא ובריא״ (סלח לי אבא, בתך דביבון במקור) כל העניין של אריזות תופס מקום מאד צמא.

בא לך את האריזות מפעם, המגרות, המושכות, אלו שנראות כמו יאמי. והייתה בחנות ה״יש כאן ריח של ספריה״ אחת כזאת שצדה את העין.

למרות שאף פעם לא טעמתי קודם חמאת שקדים, ניסיתי יותר מפעמיים לקבל ״אישור״ לקנות אותה ולהכניס ליומיום.

עוברים כמה חודשים מהניסיון הראשון ויופידו, האישור מגיע. נשמע שהחפירה השתלמה, המתמיד מנצח!

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אממה? זה אממ…איך לומר… זה כמו מרציפן. לא משהו שמעניין אותי באמת. ואיך מישהי שלא אוהבת מרציפן לא חושבת שזה יהיה דומה לו? נטו מיתוג טוב מדי.

נטו מיתוג שעובד נפלא בלייצר רגש שחזק יותר מהמציאות שלו, שבא להפוך את מה שנמצא בתכלס, שמזיז בהטעייה מ״בריא וסבבה״ ל״החטא הבא״.

אני האחרונה שתטען שב2022 קל לשקר בשקט לקהל או להגזים בהבטחה מוצרית של ״חייכם ישתנו ברגע שתנסו״ והנה. לעיתים אפשר להגזים כלכך במה שטוב, בלי להשתמש בשקר טהור בכלל.

הולד איט 2.

אנחנו מתקדמים שוב בזמן, לפני כ3 שבועות נכנעתי.

מיתוג בבילדאפ.

עקבתי באינסטגרם אחרי חשבון של קונדיטוריית בוטיק משגעת שפועלת במחנה יהודה, ומפעם לפעם הייתי מראה לחברה משהו שלהם ואומרת שאין סיכוי שלא אשבר בסוף. הרגלים תזונתיים זוכרים?

עם גישת ה״הכל איזונים בחיים״ נסעתי לנצל יום חופש מהבוסית (תודה לעצמי). מחפשת ומוצאת את המקום, נכנסת פנימה ומגלה שמדובר במקום פיצפון ממה שהציגו, עם לא הרבה היצע ועם (זו הייתה הדודא הגדולה) אוזני המן- קטנות ובקופסא.

בלי הוויב מהעמוד העסקי, בלי השפע שנראה מכל פוסט שהם העלו באינסטגרם, ובלי האופציה לבחור כמות, להריח או לערבב כמה סוגים.

מודה שהתבלבלתי.

מראש, העטיפה המותגית אכן גרמה לרצות לנסות. אם ללכת למודל מדרג ההשפעות, כמה שבועות הייתי בשלב הגבוה של ״כוונת קנייה״, ולהגיע לאיזור של ראש הפירמידה זה הישג!

רק שהמציאות באה הפוכה, לא מתאימה למה ששידרו וסיפרו… הרגשתי מרומה.

מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי של אורפז ימין, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי שלי, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד

עמדתי ובהיתי ב״טוב אולי בכלזאת״, למרות שמוצרי המדף לא זולים (כיאה למיצוב המותגי שבנו) והחוויה לא משהו. נתעכב כאן, על חוסר הפרופורציה;

אשליות והתאמות פרופורציונליות.

איך המוח שלנו מוציא אכזבה? לפי מה הוא מחליט? ככה. כשמוצר הוא אחלה ואין חוויה טובה זה לא נורא, כל עוד אף אחד לא טיפח ציפיה מטורפת סביב חוויה.

כשכל ההבטחה המותגית תלויה בחוויה, ועל בסיסה נשען המוצר- מצב שבו אין חוויה מורגש מאד, כי קודם הרימו את הציפיה ממש.

הבילדאפ הוא כנראה בדיוק הניואנס שמכריע.

אולי עם מיתוג שתואם את המציאות ולא מתעקש לייצר סיפור חוויתי גבוה מאד לא היינו מרגישים פער כלכך גדול מהציפיה, וכך גם לא הייתה תחושה של ״עבדו עליי״.

בחזרה לקונדיטוריה. אחרי 5-10 דקות של עמידה ובהייה (המקום פשוט קטן) יצאתי.

השלמתי ביני לביני שהמציאות שונה ושלא יעזור לי להמשיך לחיות בקונספט ההוא מלפני שנפגשנו, כי סביר שגם אשלם בהתאם להבטחה שהבטיחו, וגם לא באמת אהנה בגלל שאמשיך לזכור שלא קיבלתי אותה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

את אוזני ההמן שלי מצאתי במקום אחר ליד, שאמנם שום בוטיקיות לא הגדירה אותו, אבל גם לא הייתה אצלי את הציפיה הזאת מהמותג ההוא.

אף אחד לא הבטיח משהו שאין, והמיתוג ישב בול בגובה של המוצר.

מה שעוד מעניין בעיניי הוא שלמחרת הורדתי עוקב, מסתבר שלא הצלחתי ליהנות בחזרה מאותו התוכן שהקסים אותי לפני הביקור, שעכשיו הוא כבר הרגיש ״לא אמיתי״.

אז מי הוא מותג טוב בעיניי? מותג שמצליח להחזיר את הקהל שלו שוב ושוב, כמו אפליקציה שמודדת ריטיינשן כסיבת קיום.

האם בשביל חזרתיות כדאי להנמיך במעט את ה״באבאם״ בשפה העיצובית/ כתובה/ מדוברת? וואלה, מבחינתי כן.

כדי שנהיה מודעים להתאמה בין ההבטחות למה שקיים, כדאי להיות מודעים לכל החוויה שהצד השני (הקהל) עובר או עתיד לעבור, לפני שמגיעים לארטבורד. קראו לזה מחקר מהשטח, קראו לזה הקשר לעיצוב חווית משתמש בעולם האמיתי.

הטוב מהשניים הוא כמובן להרים את החוויה בהתאם ל״באבאם״, אבל אם אין לשנות את המציאות וכרגע הנתון כזה, יהיה עדיף לשנות את העטיפה.

ובפררו רושה ננוחם 3>


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״דברים שלמדתי איתך ב2018
עדיין מקפיצים אותי היום,
את עושה טוב לעולם״