לפני שבועיים צפיתי ברצף סטוריז של מעצבת התכשיטים דבורה שטראוס.
באחד הפריימים דבורה שיתפה שהיא ״לא סתם״ נעלמה מהראדר הדיגיטלי בחודשים אחורה, אלא שהיא נתקעה בתהליך היצירתי של הקולקציה החדשה.
ליתר דיוק, היא הרגישה שכשמתעסקים ביצירת תוכן במקביל ליצירה שאליה התכנסו מראש (ליין חדש), משהו נחסם.
בעיניה תוכן הוא עבודה ב״החוץ״ בזמן שיצירה (ארט) היא עבודה ב״פנים״. כשאת מתמקדת בלהוציא את ב״מה הם רואים״, כשאת מתמקדת בלהתכנס את ב״איך העיניים שלי רואות״.
זאת אומרת, בסיבה שבגללה הגענו ליצור: בנקודת המבט שלנו, בזווית על המציאות, הטבע, העולם, היומיום.
עברו ימים מהשיתוף שלה, וגם אצלי קרו החיים. סופים, התחלות, המשכים, ואיזו תהיה צפה על רעיונות חדשים שלא הצלחתי להזיז בלי להכניס את עצמי לזון סטרילי יחסית של שקט פנימי.
ואז נזכרתי בסטוריז של דבורה ופתאום הבנתי שכדאי לשבת לפוסט.
דבורה שיתפה את רצף הסטוריז ההוא ואחריו, להבדיל מכל מי שמתעסק ביצירת תוכן כולל אותי, היא פשוט נעלמה מהרדאר שוב.
היא לא באה ל״למה נעלמתי וכיף שחזרתי״, עדכנית לכתיבה שלי פה כבר עברו שבועיים… זו בטח הייתה החלטה מראש לקחת את הזמן.
מצחיק להגיד שהפסקה מהדיגיטל היא אומץ, רק שאם חושבים לעומק, וואלה. בטח כעצמאית בעלת מותג נחשק שיוצרת תוכן מעניין שאוהבים לצפות בו (כותבת כקהל שלה במשך שנים).
יש אומץ בלהתרחק מה*tom ואשכרה לומר רגע רגע, אני צריכה להתכנס כדי שתצא אמת. לא אמת בתוכן, אמת במוצר שלפני התוכן. כדי לחדש משהו צריך לתת את המקום לראות ולא רק להראות.
*tom= top of mind
השארתי את הפירוש באנגלית כי התרגום ״בראש המוח״ נשמע מוזר;
בעולם מוצף, כשכל נעל ברחוב היא מותג מהלך וכל שלט מכיל פרסומת, כשכל שיר תופס חסות וכל פיד עמוס במידע, כולנו באובר של ״מה ראינו עכשיו״.
אנחנו לא זוכרים יותר מדי, למרות שבתוך יום רגיל צופים בהמון פרטים/ חשופים להמון פרטים, גם אם זו ״צפייה פאסיבית״ כמו שקורית בנהיגה או בשטיפת ספל שבתחתית שלו מוטבע ״גולף״.
לא תמיד אנחנו לא זוכרים אם נחשפנו למשהו, ובגלל זה כשמודדים את תוצאות ההשפעה של מהלכים מותגיים מסתכלים גם על תכיפות החשיפה (כמה פעמים חשפנו קהל מסוים למסר), ולא רק על כמות האנשים שנחשפו למה שהוצאנו.
המינוח tom בא לשמר זיכרון, מה עכשיו בtop of mind, מה נשאר זמין כ״אני זוכר״.
מכיר אותו, מכיר.
למעשה, רוב מי שעושה תוכן אינסטגרמי למשל, עושה אותו מtom. לפעמים אין להם בכלל עסק ובכלזאת רובם רוצים שיזכרו שיש אותם, גם בלי שהכירו את tom.
אפשר להראות או לתזכר במה ששייך למוצר עצמו, אבל לא רק. העיקר הוא לשמר את האופי והזהות של המותג בקרב קהל היעד.
כשמדברים על דברים ששייכים לערכי המותג (לדוגמא- כשמותג שבמאפייני האופי שלו יש ״הומור״ והוא משתף משהו משעשע שלאו דווקא שייך למוצר או מראה את המוצר), אנחנו נשארים בזיכרון.
בחיים שמוצפים במיליון, זה המון לזכור ש״אההה אני מכיר חברת ביטוח לרכב, אני אפילו זוכר את מספר הטלפון שלהם!״.
מה שיפה הוא ש״מכיר״ לא מחייב את הבייסיק של היכרות טבעית, התחושה של ״מכיר״ לא אומרת ש״ניסיתי״ או ששמעתי על אדם שקונה שם.
עם זאת, עדיין נרגיש שקיימת היכרות, מעצם הזיכרון והזיהוי שנוצר אצלנו.
לצאת ולהתכנס?
כשאת זו שעושה את השיווק והפרסום למותג שלך, זו ממש לא החלטה קלה לעצור tom, או להפסיק עם יצירת תוכן פתאום.
למה? כי עם כל הכבוד ליצירה עצמה (כאן עם דבורה אלו התכשיטים) ולחידוש שהיא תביא- בלי להיות בחוץ קשה למסחר.
למסחר זו לא מילה רעה, היא רק קיבלה קונטקסט רע לעיתים בעברית. כשהמטרה בסוף היא כסף, כדאי להיות באיזורי המסחר ובאיזורי התקשורת.
הפסקה היא לא החלטה של צ׳יפס.
מצד אחד אנחנו במציאות שבה יש יותר גישה והזדמנויות החוצה, מצד שני הפנימה שלנו רץ ולעיתים הולך לאיבוד.
מה לעשות, אנחנו לא רק עובדים או יוצרים, שאר החיים קורים בדרך.
לאן שהולכות העיניים.
בעיניי טוב לתת זליגות בין יצירה לפאנים אחרים בחיים, ההתכתבות מגדילה והופכת יצירה לשונה, חזקה.
העניינים מתחילים להסתבך כשנכנסת הידיעה שצריך להוציא ולהוציא החוצה, וכשידיעה כזאת מובילה… הממ. טריקי.
אין לי תובנה חד משמעית מהפוסט, כי כן, כנראה שהעולם לא יחזור לאחור וחלק מלהיות במשחק הוא להיות בו.
איך זה שכתבתי כשאין לי תובנה הפעם? אולי כי פשוט שווה לזכור שיש פייאוף, ושאולי לפעמים שווה לשלם אותו. אפילו שמדובר באומץ עם מחיר.
↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״עברתי מ״אני לא יודעת לעשות״
ל״אף פעם לא ניסיתי, בואי ננסה״,
עכשיו אני מעצבת מה
שלא חשבתי שאני יכולה בכלל״
