מוזה מגיעה בקצוות, נקודה, ואז להוסיף עוד סימן שאלה? באיזה סשן ייעוץ של בוקר הסברתי למיועצת שלי ש״מוזה מגיעה בקצוות״. שבהרבה מהזמן לא עובדים מתוך ״וואו יש לי מוזה!״, שאי אפשר לבנות עליה.
זה לא משהו שהיא לא ידעה, היא מעל עשור במקצוע, ועדיין. נראה שבתוך כל אחד מאיתנו יש לנו רצון להיתלות בה, ואי אפשר.
כי מוזה מגיעה או כשאנחנו בפיק של טוב ממש (למשל התאהבות, לאו דווקא בבנאדם, אפילו ברגע שקורה בגלל שיר שברקע/ תובנה שנופלת) או כשאנחנו בדאון (ממישהו/ ממשהו/ מתובנה שנופלת).
ב2 המקרים, היא מגיעה בקצוות. כשלמטה מדי, כשלמעלה מדי.
אני חושבת פתאום על מה שאומרים על משיח, שהוא יגיע כשהמצב יהיה ״הכי טוב״ (זאת פרשנות לכוונה של ״כולם יחזרו בתשובה״) או כשהכל יהיה ״הכי רע״.
משיח הוא מוזה? נשאיר את זה בצד, למרות שמעניינת הכמיהה של בני האדם אליו ואל מוזה בדיוק באותה המידה. אל הנחמה. כולנו כמהים לשפע שבנחמה.
כי מוזה היא המושיע שלנו, בטח כיוצרים. נדמה לנו שאיתה אנחנו סופר דופר, הכי טובים שנהיה. אולי זו הסיבה שיש מי שמאמין שאי אפשר בלעדיה, השערה שלי שאלו בעיקר אמנים, למרות שנתקלתי גם במעצבים שלא מפסיקים להיתלות בה עם ״לא התחלתי בגלל שעדיין לא הגיעה המוזה״.
ההבדל העיקרי בין מעצבים לאמנים הוא ה״יש לי מטרה ספציפית להשיג״ לעומת ה״יש לי משהו לפרוק״.
מה שמצביע על התכלס למעצבים: צריך ללמוד לעבוד כשהמוזה לא באה, ולאו דווקא ממקום טכני שמייצר (בחירת מילים מעניינת כי זו ההפך מיצירה, אלא יותר כמו ייצור… נטו תפוקה?) בשביל לסמן וי.
מוזה לא בבית, מה עושים?
יש לא מעט דרכים לחמם את המנוע של אדם שאכן יש בו כישרון יצירה, ואיתם צריך לעבוד כשהאנרגיות נמוכות או כשאין רעיון.
כשהמנוע חם, הגלגלים מתחילים לזוז, הדברים קורים שוב.
כתבתי פתרונות לתסמונת הדף הלבן, פה >
ואם מה שעוצר אותך הוא חיבור רגשי מדי, פה >
מוזה שמגיעה אמנם מביאה איתה רעיונות, אבל רעיונות באים גם בלי הגברת המופלאה כפרה על הפרצוף שלה.
איך מביאים רעיונות בלי מוזה? תלוי בסוג.
1: רעיון כמחשבה שממנה יוצרים/
קריאייטיב אפשר לייצר עם מספר תכסיסים שעובדים על המוח, לימדתי אותם במשך שנים באקדמיה והיום אני מלמדת אותם בייעוצים אחד על אחד.
2: רעיון כקונספט עיצובי/
וויז׳ן עיצובי אפשר לייצר נטו משכל= מההבנה של האסטרטגיה, מהערכים שנוצרים, מההמרה של כל אלו למובן הרגשי. למשל, הערך ״דינאמי״ יכול להיתרגם במובן העיצובי לצורניות של קווים פתוחים, אמורפים ומשתנים (כי תנועה ויזואלית תשדר דינאמיות).
אבל אלו לא ״רק רעיונות״ שמגיעים כשיש מוזה.
אנחנו לא כמהים למוזוש רק בשביל לדלות רעיונות חדשים ומקוריים. במוזה יש גם פלואו, כמו איזו צלילה לעולם שנטול מזמן, למקום שנובע וקורה כפי שהוא, עובר דרכנו.
והפלואו הזה, גם הוא, מסוגל להיווצר בלעדיה;
אם לומדים מה מפעיל את המנוע, מה מחמם אותנו לעניינים, מכניס אותנו פנימה. וכמובן שכתנאי בסיסי צריכה להיות תשוקה למקצוע.
בלי התשוקה אין סיכוי לשום מנוע, תכסיס, דרך. כלום לא יגרום למים לעבור במקום שמקפיא אותם לכתחילה.
פעם שמעתי ש״מוזה היא לעצלנים״, בעיניי זה נכון. התלות במוזה היא תירוץ.
עם מוזה הרבה דברים מחליקים לבד, רק שאם עיצוב הוא המקצוע שבחרנו, צריך לעבוד גם כשהיא לא מבקרת.
למה?
למה לא תמיד להביא אותה?
אם מבינים שמוזה באה בקצוות, מבינים שכדי להצליח להגדיל את הסיכויים שהיא תבוא צריכים לחיות חיים מאד דרמטיים ולא הכי בריאים.
היי ולואו תכופים יותר, כמו איזה מאניה-דיפרסיה סינטטית.
בואי דארלינג.
אחרי הייעוץ באותו הבוקר שהסברתי על מוזה, תהיתי ביני לביני אם אפשר לגרום לקצוות בצורה יותר מכוונת וככה ״לקרוא לה״.
ככל שהימים עברו הבנתי כמה לא בריא הדבר הלא טבעי שתהיתי עליו (אחרת לא הייתי צריכה לחשוב איך יוצרים קצוות מלאכותיים). נכון, ישמצב שזה יגדיל את הסיכויים שלה להגיע ולעשות לי כיף שמתפצפץ בלב, אבל ההשלכות…
בשיעורים של תולדות האומנות נהגו להגדיר ״חיים של אמן״. מיליון חוויות קצה, בינהם צומות, חוסר שינה, פגיעות פיזיות ועוד צרות שלמה לנו בעצם?
אז האם יש דרך מאוזנת להזמין מוזה? לגרום לדברים להחליק מעצמם מבלי לחמם את המנוע לקראתם? כנראה שלא.
אם מוזה מעצמה היא דבר שעובר דרכנו, היא צריכה את הקצה שלנו כדי לבוא.
בהקשרים אחרים לגמרי אני נוהגת לומר ש״לנפילות יש הדף״: אחרי שסחלה ודוחה ובכינו שעתיים בתוך הטישיו, יש איזו כאפה שמעיפה אותנו לזוז.
ולהפך, כשמאושר יש פיק, ואחרי אופוריה לפעמים אפילו באה אפטיות.
אולי מוזה באה לרכך לנו את ה״אפטר״ של הפיקים מהלמעלה מאד, למטה מאד.
אולי היא הדרך של א-לוהים לשלוח לאלו שהוא שם בהם יותר רגישות (יוצרים לרוב מרגישים יותר) את התיווך שדרכו הדברים מחליקים.
את הנחמה.
שאם היה פיק של ״וואו מושלם עכשיו״, היא תחליק את המעבר אל ה״בסדר/ רגיל״.
שאם היה פיק של ״גרוע ביותר/ כלכך חרא״, נתנחם שהיא מעדנת את השחור. שהיא מוציאה משהו מהעצבות, סוגשל ״ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב״ כמו עברי לידר.
↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +
↑
״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״
(מעצב דיגיטל, עצמאי)
מדהים כתמיד. מתלקקת על כל מילה ובעיקר מזדהה.
תודה הודיה, איזה נחת. שמחה ששוב נהנת!