מחשבות על הדרך, להפסיק לשייף?

לפני שבועיים בדיוק שחררתי למנויים במייליסט את הפוסט הזה כפוסט מוקלט, מוקלט כןכן. דפנטלי חלק מהסיפור.

מדביקה כאן את הטקסט שהשארתי באותו ניוזלטר לפני שבועיים, כמו שהוא. גם זה חלק מהסיפור.

חומר גלם;

ב10 ליולי חזרתי מסופ״ש עם המשפחה ויצא לי להקליט מחשבות שאולי יהפכו לפוסט. השילוב של היציאה של לוח השנה לעולם (איזה מזל שרובנו יוצרים כי מישהו יבין למה זה מרגיש כמו לידה) עם ה״נירוונה״ הזאת והפדנטיות שמוטמעת בי מבטן, עם הנסיעה… משהו קרה שם. למעשה, עכשיו ממש אני מאזינה כדי לבדוק שמשהו קרה שם (כותבת און אנד אוף).

עד עכשיו מה שקרה הוא שלקחתי את ההקלטה ושלחתי אותה לאחותי כדי שתתמלל ואעבור על זה. זה לא משהו שעשינו יחד קודם ובאופן כללי הקונספט הזה של העברת אחריות מהחיים שלי שוב נולד בחודשים האלו.

חומר גלם // נחת, אמבד אורפז ימין, 2021
דברים מתאזנים אל האמצע // נחת, צילום עצמי, 2021

אממה, לא הספקתי להגיע ל-לקרוא את התמלול. מה שהיה שם בלילה ההוא נשאר שם, בין אחותי לביני של אז. אבל. היא טענה שיש שם משהו, שאמנם מבולבל ושומעים אותי חושבת ואת הגלגלים עובדים (מה שקורה תמיד לטקסטים טרום עריכה) ״אבל פזי, תמללתי הכל ויאללה תערכי את זה, זה כן מעניין״.

היא גם אמרה עוד משהו, שהלוואי שיהיה לי פודקאסט.

מי שכאן הרבה זמן יודע שאחת מהעבודות ששמתי עליהן עין כנערה (בקטע של ״מגניב לעבוד בזה תקופה״) היא רדיו. וזה מעולם לא קרה, גם שנים לא הסתדרתי עם עריכה קולית שלי.

שבועיים אח״כ באחת הנסיעות התחלתי לחשוב מתוך הזיכרון של מה שבערך דיברתי אז בלילה ההוא, היה שם משהו על לשחרר דברים שלא הגיעו ל״פיקס״.

פתאום עלה לי רעיון אידיוטי לשחרר את הפוסט הזה ככה, כמו שהוא, כחומר גלם.

יש וויז מדי פעם, לא להיבהל.
הסיפור לא ערוך בכלל, שומעים איך המוח שלי חושב, לא סגורה על הרעיון של לשחרר את זה ככה. ודווקא בגלל שאין לי הכרעה- הנה הפרק כאן למטיבי לכת.

ועוד מלל לא מהניוזלטר, מהיום.

לקחו שבועיים כדי שאגיע לשחרר את הפרק/ פוסט גם בבלוג, למה? איך? הכל זז מהר.

חלק מהסיפור הוא לדעת לשמור על תנועה, ולפעמים אפילו להצטרך לאבד את הצורך לעבד, לפנש, ממש כמו בנקודה שבהקלטה.

כשזה שלם, או בכלל משלים לאותו הספוט.

/

+

/

מצרפת את התמלול המקורי שקיבלתי מאחותי, למי שנוח לו יותר.

תמלול מקורי: גם כאן לא ערוך.

טוב אז, תמיד היתה לי בעיה עם חצאי עבודה כאלה. יש לי בעיה להוציא דברים לא גמורים, דברים שהם באמצע, דברים שאני לא שלמה איתם עד הסוף.

האמת שהתחלתי להיות שכירה במקור בגלל העניין הזה, חשבתי באמת איך לעקוף את הסיפור הזה של חצאי עבודה וללמוד קצת לעגל פינות… זה לא באמת עזר, גם כשהייתי בשביל עצמי כשכירה וגם כשהיו תחתי כבר עובדים- לא הצלחתי לעגל פינות.

לא בקטע יומרני ולא בקטע מתנשא, זה משהו שבאמת סבלתי ממנו אפילו הרבה פעמים שקשה לי לשחרר דברים שהם לא גמורים או לא משויפים עד הסוף ממש.

עם הזמן עד שפתחתי את אמבד גם כן ניסיתי להתמודד עם זה בכל מיני דרכים. אחת מהן היתה לפתוח את היוטיוב שלי, אל תחפשו מה שנקרא, פתחתי את היוטיוב בשביל באמת להוציא דברים שהם לא גמורים.

הוצאתי שני פרקים של וולוגים מהחיים שלי עצמם, ידעתי שהם לא יהיו ערוכים טוב, שהם לא יהיו מצולמים טוב- אפילו צילמתי אותם באייפון. הם לא היו מקצועיים בכלל, אבל המטרה שלהם היתה ללמוד לעגל פינות, או ללמוד להשלים עם דברים לא מקצועיים אפילו בקיצון שלהם כדי לאזן.

כשרוצים להגיע לאיזשהו אמצע אז כדאי ללכת לקיצון השני וככה הדברים מתאזנים. מפה לשם הפסקתי באמת אחרי שני פרקים, כי גם זה לא צלח. זאת אומרת, באמת נשארתי עם ה"בעיה" הזו של חוסר יכולת להוציא משהו לא משויף עד הסוף.

למה בכלל חשבתי על הפוסט הזה עכשיו? כי אני בדרך לבית החדש שלי, לדירה החדשה ששכרתי, ואני מנסה לחשוב עם עצמי מתי אני מספיקה להוציא את הלוח שנה של 2022.

כשידעתי שכל המעבר הזה הולך לקרות, אז בעצם התחלתי לעבוד עליו באזור… לדעתי מאי? אולי אני אתקן את זה אחר כך כשאני אכתוב את הפוסט, ואחרי שאני אבדוק… הנה אפרופו- קשה לי באמת לשחרר משהו שהוא כאילו לא עד הסוף בדוק, או לא עד הסוף משויף לי בשביל עצמי, זה אפילו לא בקטע בדוק עובדתית, זה יותר בדוק מבחינתי.

ובאמת אני לא מצליחה להבין מתי אני מספיקה לשייף את הלוח עד הסוף. עכשיו אם, אני מניחה שאם עין חיצונית היתה רואה אותו, או אפילו עין מקצועית היתה רואה אותו, היא היתה אומרת לי ״אורפז מה נסגר איתך? הלוח גמור״, אבל כאילו, בא לי להיות איתו ספץ הסוף – אם זה כולל הגהות בפעם העשירית ואם זה כולל להיות שלמה עד הסוף עם כל דף ודף, ומעבר לזה כאילו, לבדוק את ההדפסות בעיניים שלי ולא לשלוח אותן כמו שהן.

בחמישי האחרון יצא לי לשמוע פודקאסט עם דן אריאלי שדיבר על עולם העבודה, ושמה הוא מזכיר את הקטע של ללמוד לשחרר דברים. וזה משהו שאני מתמודדת איתו הרבה גם בשנים האחרונות, כמו שאמרתי עכשיו שתכלס לא קישרתי את זה עד הרגע, אבל גם אפילו במעבר הזה יצא לי להתמודד איתו- לסמוך על אנשים אחרים.

לאו דווקא בקטע של לסמוך על אנשים כמו לשחרר דברים שרציתי שאני אטפל בהם, דברים שמאוד חשובים לי כמו שמשהו לא יקבל איזשהו שריטה או איך אני רוצה לסדר משהו מסוים בבית, פתאום שחררתי וסמכתי על אנשים אחרים, ואני מנסה לעשות את זה כמה שיותר.

אבל בדיעבד עכשיו כשאני חושבת על זה, אני ממשיכה לסדר מחדש- זה מה שעשיתי בשבוע האחרון- ממשיכה לסדר מחדש את הדברים במקומות שלהם.

זאת אומרת שעם כמה שאני מתמודדת עם הלשחרר ועם כמה שאני ״שחררתי משהו לא גמור״, לא גמור הכוונה מבחינתי לא גמור- כנראה שאני עדיין חוזרת על זה.

למה אני דשה בנקודה הזאתי? כי הרבה פעמים גם יוצא לי לראות מעצבים אחרים על אותה הנקודה לשני הקיצונים, זאת אומרת, כמו שאמרתי כדי להגיע לאמצע צריך ללכת לקיצון השני הרבה פעמים- זה משהו אגב שלמדתי מהדת, יש פה המון רציונל.

אז יש פה באמת הרבה רציונל, בשביל להגיע לאמצע צריך ללכת לצד השני וככה הדברים מתאזנים הרבה פעמים, זה קצת כמו שאם אתם רוצים ליישר דף לצד השני, זאת אומרת, דף שהיה מקופל אז צריך לקפל אותו בדיוק לצד השני ואז הדברים מתאזנים אל האמצע.

אז באמת כמו שאני אומרת יש… אני רואה מעצבים על שני הספקטרומים האלה. שני קצוות הספקטרום הזה, סליחה. בין אם כסטודנטים, בין אם כעצמאיים, בין אם כשכירים- גם העובדים שהיו לי בזמנו, אבל באופן כללי גם עכשיו שמיועצים שלי אז אני רואה, שמצד אחד יש את האלה שמצהירים בקול רם: ״אני לא הפיקסל פרפקט שתכירו״, ו״אני יודע לחשוב על הקונספט אבל לא יודע להגיע איתו לרמת דיוק״, או לא יודע להגיע איתו לרמת שלמות, או לא יודע לגבש אותו בדרך, או לקצר, או לתמצת, וכולי…

מצד שני יש את האנשים שמאוד מתעכבים על כל פרט ואז לוקח להם את הזמן להוציא משהו, לאו דווקא את הזמן כמו את האנרגיה, לפעמים אני מרגישה שזה באמת האנרגיה, הרבה פעמים אנשים משווים את זה על פרפקציוניזם- היה לי פוסט בנושא הזה של ההבדל בין פרפקציוניזם לפדנטיות, וגם שימוש יתר במילה הזאת פרפקציוניזם, שאנשים עושים הרבה פעמים.

לא מזמן סיימתי קורס של יציאה לשוק העבודה, וכמו בכל שנה היו לי גם כן סטודנטים שכתבו על עצמם שהם פרפקציוניסטים בקורות חיים שלהם או במייל המקדים למעסיק- ובאותה הנשימה, גם היו כל מיני בעיות הגהה, או דאבל ריווחים, או בעיות עיצוב, או דברים כאלה, ואז באמת זה יריה ברגל לומר שאתה פרפקציוניסט.

זאת אומרת, יש איזשהו שימוש יתר במונח הזה ״פרפקציוניזם״ בכלל. אבל בעיניי זה לא רק פרפקציוניזם- החוסר יכולת לשחרר משהו שהוא לא משויף, אני חושבת שהוא באמת קשור חד משמעית לעולם העיצוב, למקום הזה שאתה רוצה שדברים ישבו על הקאנט שלהם כמו שצריך ויגיעו למקום שבו הם צריכים להיות מונחים או שהם יהיו ״ישרים״ כביכול, במירכאות ולא במירכאות הרבה פעמים.

יש את ה״שיהיו ישרים״ אם אני חושבת על לתלות תמונות או דברים כאלה, זה מאוד חשוב ה״ישרים״ האלה.

בשנים האחרונות אני באמת מוצאת את עצמי מאוד נלחמת במודע במקום שמנסה לישר את הדף לצד השני, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה לא למדוד משהו, או לנסות לשים משהו טיפה עקום בכוונה, כל מיני דברים כאלה- בעולם האמיתי אפילו, לא על קנבס של עיצוב.

הרבה פעמים באמת יוצא לי ליישר את זה בחזרה אחר כך, אבל רק כעצם התרגיל העצמי אני חושבת שזה טוב. וזה גם משהו שאני הרבה… יוצא לי לומר אותו לאנשים שהם מרגישים שהם מתעכבים על משהו, או יותר מידי לא מתעכבים על משהו, זאת אומרת, לצד השני- שהם משחררים מהר מידי, שזו גם בעיה, האם לסיים מהר מידי או לסיים לאט מידי- אבל לאט או מהר זה לאו דווקא הזמן, כן? אז אותם האנרגיות או ההרגשה…

ההרגשה של איך אתה חווה את העיצוב שלך, או את הכתיבה שלך, או את האסטרטגיה, או את המחקר- היה לי לא מזמן מיועץ שהתעכב הרבה מאוד על שלב המחקר וכאב לו על זה, כביכול, על זה ש״איך אני עדיין במחקר? למה אני לא מתחיל שפה?״.

אבל לפעמים הדרך הזאת שאנחנו עושים היא מאוד מאוד אינדיבידואלית, והרבה פעמים כדאי לתרגל עם עצמנו דווקא את הלהיות בצד השני במודע, גם אם לא נישאר שם.

זה קצת כמו, פעם כתבתי על זה שאני אישה של לילה, אני לא אדם של בוקר, ולפעמים צריך קצת במודע לעשות כמה בקרים שאתה קם במוקדם הזה- רק כדי להעריך את מי שאתה אפילו. אני חושבת שהרבה פעמים, כשעשיתי את הניסוי הזה של ״לקום במכוון בחמש״, או ״לקום במכוון בשש ולנסות לתפקד בכוח״ וכאלה, זה באמת גרם לי להעריך את זה שאני לא צריכה להילחם יותר בזה.

אני חושבת שמה שכתבתי גם בפוסט ההוא על אנשי לילה, שאין סיבה בסוף להילחם במה שהשורש של זה, כי דווקא לפעמים אתה מוצא יתרונות בזה. אני חושבת שכמעצבת בכלל יש הרבה יתרון בלהתעכב הזה על דברים, אולי זה קצת מאכזב אותי בדיעבד על כל מיני.

למשל שמתי לעצמי דדליין, שהוא היה צריך להיות השבוע כבר, ההשקה של הלוח- ואני לא יודעת אם זה באמת יקרה לצורך העניין, אבל אני חושבת שמיום יום אני לומדת להיות יותר ריאלית עם עצמי.

מה באמת, מה באמת אמור לקרות, או מה באמת קורה כשאתה אורפז, כביכול, מה באמת צפוי לקרות כשאני אורפז- וגם ללמוד לשחרר, בין אם זה בדברים הקטנים בחיים, כי בעיניי אין הפרד בין החיים עצמם לבין היומיום שלנו כמעצבים.

אני הרבה פעמים מקשרת בין המקור השראה שלי שהוא החיים, לבין העיצוב שלי. אני אף פעם לא אפתח גוגל ואחפש רעיון, כי בעיניי זה פשוט לא יצא ממני. אני בעד לחדש משהו בעולם, ליצור ולא רק לעצב, או רק להשתמש בקיים- בדומה לעיצוב פנים למשל, שאתה לוקח הרבה פעמים את הקיים ועושה ממנו, מבין החיבורים של הקיים אתה עושה משהו חדש.

אז אני הרבה פעמים אוהבת ליצור איזשהו ״יש מאין״, מכלום, ליצור מעצמי מהראש שלי… והראש שלי הוא החיים, הוא איך שאני רואה את החיים, ובגלל זה אני לא מפרידה בין החיים לבין עולם העבודה שלי, כי בעיניי הם אחד.

אם אני אשליך את הדברים מהחיים שלי, אם אני אשליך הרגלים מהחיים שלי על העיצוב, או מהעיצוב לחיים שלי- אני חושבת שזה רק ישפר אותי כבן אדם, ישפר אותי הכוונה ישפר אותי למקום שאני רוצה לשפר, או ישפר אותי למקום שאני רוצה לגדול בו, אם אני רוצה, כן?

אז במקומות באלה אני נמצאת היום, במקום של לדעת להעביר אחריות, או לדעת לא לעשות דברים מושלמים, ואני שמה את זה בכוכבית כן? כי בסוף זה לא באמת מצליח לי, אבל לפחות בקטנה, לנסות.

כי ההתנסויות האלה הן באמת אלה שגורמות הרבה פעמים להבין שאתה לא באמת רוצה משהו- זאת אומרת, הן הרבה פעמים מכוונות לך את ההגה לאיפה שאתה רוצה להגיע, מיישרות. לפעמים נראה לנו שבא לנו לפנות ימינה, אבל אז יש איזשהו שינוי מסלול, אפרופו מה שקורה לי עכשיו בדרך.

זהו, שיהיה שבוע טוב, אני אוהבת אתכם.

על אנושיות ופשטות.

מגיעה לכאן עם טפטופי דמעות שקטות, מי שמכיר אותי אישית יודע שמדובר באישה רגישה ושזה לא משהו נדיר לי, אבל היום זה אחרת, ופשוט כלכך.

בין חיפושי הדירה הבאה שלי אני מוצאת את עצמי מתעסקת לא מעט בהוויה של עולמות המכירה והשיווק. מצחיק שרגע לפני הקשבתי לפודקאסט עם מרואיין שהוא יועץ שיווקי… בכולופן, למה שקרה מעט לפני שהגעתי למקלדת;

התקשר אליי אחד המשכירים שהתעניינתי בדירה שלו, הוא הראשון שיוצר איתי קשר טלפוני והוא מבוגר- שאפשר לומר שזה אולי מתקשר גם לפער הדורות ואיכות התקשורת, וחכו, יש עוד.

אנחנו בסופ״ש, הוא מספר לי שבתחילת השבוע יש כבר 6 אנשים שמחכים לראות את המקום שלו, וזה כבר מרגיש שונה ו״וואו, הוא הראשון שמרגישים שהוא אכן רוצה להשכיר, שזה לא בקטע של תרדפו אחריי ונראה אם יש לי זמן, שלא נותן לי לדבר עם השוכר במקום איתו… כמה יחס!״. מדהים. זה מדהים בעיקר כי זה אמור להיות טריוויאלי שמשכיר ירצה למכור, כמו שבעל חנות ירצה למכור… לא? לא, כנראה שלא.

מהר מאד הוא מספר לי מתי הוא עזב את העיר בגלל שאשתו רצתה וכמה שהוא מצטער לגור היום במרכז תלאביב מבחינת הניתוק והזרות בין בני אדם. אני שומעת על הקול שלו עיניים ורגש אמיתי, לא בצלופן כזה שמנסים לצייר.

הוא שואל למה אני מחפשת לעבור ומה אני עושה בחיים, אני עונה בקצרה ועם חיוך, אבל מרגישה דמעה מתקרבת. הוא שואל אם יש לי ציוד להביא איתי, מציע שהוא יקנה עוד דברים לדירה (מזכירה לכם שאני בכלל 1 מ7) ומדבר איתי על המזל שהזכרתי בסאבטקסט, מספר כמה הוא אהב את הקודם שגר שם 11 שנה ואיך הוא התחתן ולאט לאט נולדו עוד ילדים והם עוזבים משם.

כשהוא מגלה שהוא מדבר עם מעצבת הוא מתלהב ומספר שגם הוא היה פעם מעצב, מעצב פנים. שואל איך אני עובדת, איך זה לחיות עם מחשב ביומיום כשפעם הכל היה קטלוגים וטלפון פשוט, אם המשרד יהיה בבית שם ואיך הוא היום, מתעניין עוד ועוד.

אנחנו מסכמים שנדבר אחרי ראשון כדי לראות שזה בכלל רלוונטי (שוב, מזכירה לעצמי שאני 1 מ7), אני מנתקת את השיחה בדמעות שקטות ולא נשלטות, איטיות.

כמה אנושיות היא דבר קסום ונעלם, כמה אנחנו מאלימים אותה בלי לשים לב, פשוט אומרים פחות. מתעניינים פחות, מוקסמים פחות ממי שמולנו.

כמה אנחנו אינטרסנטים, איך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבעלי עסקים שהם גם אנשי המכירות של עצמם, ואיך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבני אדם, כאנושות.

הפשטות הזאת של אנושיות, שהיא כשלעצמה מרגשת.

דקה או שתיים אחרי השיחה חבר שולח לי הודעה כדי לראות מה שלומי, אנחנו מדברים על הסיפור הזה ואני מוצאת את עצמי לא זוכרת מתי התעניינו בי ככה בלי שום אינטרס או קשר אישי.

במיתוג אנחנו נוטים לבלבל בין ערך ״אישי״ ל״אנושי״, מוצאת לא מעט מעצבים (ואולי חטאתי בזה בעצמי) שאומרים ״אוקיי, זה אותו הדבר״. מסתבר שלא.

דיברתי פה לא מעט על פערים דוריים, והנה פער שהוא אפילו יותר מסוציולוגי, הפער בלחיות בפשטות אנושית. כאן ועכשיו אבל בלי הטייטל הזה, עם הרגשה כלכך מוכרת מהעומק שלנו כאנשים- ותכלס הרגשה שהיא גם כלכך מוכרת (מלשון מכירה).

אף פעם לא יהיה לנו שוב את היום, וככה זה טוב. פשוט.

דברים שונים אחרי שישנים.

בין כל דפי ה״דברים להוריד מהראש״ (רשימות טו דו ליסט סטנדרטיות, רק עם קופי משל עצמי) שעוברים איתי שבוע אחר שבוע מסתובב לו משפט שצף לי בלילה לבן אחד: דברים שונים אחרי שישנים.

באחד הספרים שסיימתי השבת דובר על האסטתיקה של מתמטיקה, שיש דעה שאם נוסחא/ הוכחה ממש יפה- סביר להניח שהיא תהיה נכונה. אולי זה ככה גם במשפטים שצונחים אליי מלמעלה, נשמע רומנטי לפחות.

בכולופן, שמתי לב שלגמרי העתקתי אותו מעמוד לעמוד, כל פעם מחדש מול העיניים;

אחת הסיבות היא תזכורת להשגיח שהשינה תישאר נקייה מצרות/ בעיות/ דילמות, ומצאתי כעוזרים לעניין: גלי דלתא, שמן מנטה, תאורה נמוכה באייפון ואור נמוך וחם כשנכנסים למיטה.

קבלת החלטות // דברים שונים אחרי שישנים // צל צילו, אמבד אורפז ימין, 2020
לדעת לפקפק בהחלטות שלך // צל צילו, קליגרפיה וצילום עצמי, 2020

הסיבה השניה היא עוד תזכורת, שהרוב נראה אחרת אחרי הפסקה ושטיפה של המוח.

לא סתם נולד הביטוי ״צריך לישון על זה״, רק שהתכוונתי שלא צריך להרהר בשינה בדבר (כדי לשמור על שפיות ואיזון), אלא שדווקא מנוחה ממשהו וחשיבה מחודשת אחרי זמן, בראש נקי, היא זאת שעושה את ההבדל.

לכאורה נשמע טריוויאלי ונדוש, אבל התובנה הזאת נשארה בין דפי המשימות שלי לא מעט שבועות דווקא בגלל הפשטות בה.

הפסקה, עיבוד מחדש, רי-החלטה.

לנוח, לשבור, לעצור, ואולי אפילו ללמוד לראות באור אחר. בין אם אלו קטעים ״מהחיים״ ובין אם אלו קטעים ״מהמקצוע״.

*פתחתי מרכאות כי בעיניי כדי לעבוד בזה צריך לחיות את זה, ושניהם קצת אחד בתוך השני מ2 הכיוונים, לא בקטע מעמיס אלא בקטע מפתח ומטפח.

כבר כסטודנטים לעיצוב יש מישהו שזורק לנו ״להשאיר את העבודה בצד כדי לצפות שוב מחדש אח״כ״, ולמה?

כי יש משהו בצפייה ללא ציפיה, או עם ציפיה שיש בה היסוס, עם מקום שמפקפק בהחלטות שכבר קיבלנו.

משהו ששומר על ההחלטות ״טהורות יותר״, עם פחות מטען אישי או נטיית טעם/ רגש.

אגב, הבנתי שזו התפקחות (לפקוח עיניים+ להיות פיקח) שמועילה לי גם בקבלת החלטות מסביב למקצוע, בדיוק כמו שלא כדאי להחליט משהו כבד ברגע של רגש עצום כדי להיות בטוחים יותר ש״עשינו את הדבר הנכון״.

אני לא אומרת שהחלטות רגשיות הן מקולקלות, אלא שהחלטות (רגשיות או שכליות) חזקות יותר כשאנחנו לא באובר אמוציונליות, כשאנחנו מפוכחים אליהן ויודעים שזו באמת ההרגשה שלנו ולא היי חולף.

כמו אז, כן עכשיו.


ביקורת גרפית אישית,
כסף ותמחור בלי להתחבא,
התפתחות עצמית במקביל ליומיום
קדימה, זזים!

״לא ברור איך את מצליחה
לראות כל פיפס״

לסגור דלתות ולהישאר בחיים?

״ומה אם אתמקד מדי? מה אם אסגור אופציות שיכלו להיות טובות לי?״, ולעומת זאת, ״למה אנלא מספיק במיקוד? למה לא מצליח לי למצוא פוקוס אחד וזהו?״.

2 צדדים לאותו המטבע, 2 תהיות לגיטימיות על שאלת מיליון הפעם- ״צריך להשאיר את כל הדלתות פתוחות״ (…?) שבתכלס מוכרת כהכרזה, ולא כשאלה.

ועוד פרט מעניין: מי שרוצה את ההפוך בד״כ רואה את התפיסה שלו כאמת מוחלטת, ואולי מפספס את העובדה שיש מי שצמא למצב שלו בדיוק. לא רק בדלתות ששייכות לתחומים מקצועיים.

להתמקד או להרחיב?

יצא שהתרחקתי מכאן כ3 חודשים, כשהנושא שכב במוח עוד הרבה קודם; בין היתר כי הנחתי שכשמדברים/ כותבים על משהו צריך לסגור דלת כלשהיא, להגדיר תחום ולגבש מראש, לדעת מה ארצה לומר עליו.

להתמקד או להשאיר דלתות פתוחות // סגור על פתוח, אמבד אורפז ימין, 2021
מציאות מורכבת ורחבה- או קונכיה אחת וזהו // סגור על פתוח, צילום עצמי, 2021

עברו ימים, ופתאום צץ לי שההתעסקות בעצם הכוונה לחפש בבפנוכו של הטייטל, היא בכלל הרחבה שצריכה לקרות.

הרחבה שמצמצמת? הו, טכנית זו דרך שמתאימה גם בקטעים מקצועיים.

למצוא קערה, לנפות, ללוש, להטפיח, ורק אז- לאפות, להגיש, ולהיכנס דרך הדלת (אנלוגיות ומה שהן אומרות עליי כאדם, אללי).

בהחלטה פסיבית- לא להיות שווה לסגור?

בזמן שלא הייתי בבלוג חשבתי על דלתות יותר, כי לא לפתוח דלת יכול להשתמע כמו לסגור, פשוט מהצד השני. זה מיצפן אותי מאד.

נזכרתי שבספטמבר יצאתי לנקות תקופה מורכבת ובלילה חטפתי בחילות נוראיות. בין התהפכויות במיטה כתבתי באייפון על מחשבה שצפה- הפרדוקס שלנו עם שיתוף.

כשמשתפים משהו שקורה הרגע, קצת לא נמצאים באותו הרגע.

מאמינה שכל מי שאי פעם התעסק בצילום (סטילס או וידאו) תהה בשלב מסויים אם מה שמצטלם אכן היה ממוסגר במציאות באותה הצורה, כשהוא בלי המצלמה שלו.

אנחנו רוצים לשתף כדי לחלוק, או כדי לפתוח דלת להכיר, או כדי להעמיק קשר. אבל כל דבר שיוצא מתוכנו הופך לשייך לעולם. טיפה פחות אקסלוסיבי. עם מחיר מסויים.

סוגר מעט את הלבד שלנו, הפנימי, ופותח משהו חיצוני.

ובכלזאת לא חסרות פעמים שבהן פותחים את דלת השיתוף, מוציאים, מספרים, פייס טו פייס או אונליין. בוחרים לפתוח דלת החוצה, ולסגור אחרת, פנימית.

״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות!״

הזיכרון הראשון שלי מההכרזה הזו יושב איפשהו לפני כיתה ט׳, כשהיינו צריכים לבחור מגמות ו90% מהמבוגרים האחראיים בסביבה טענו שצריך לבחור בדבר ״ריאלי״ בגלל שהומאני זה לא ריאלי (בדיעבד, איזה משחק מילים מטופש הא?).

לא הייתה לי בעיה עם ״מקצועות ריאליים״ (וסליחה מכל דור ה-x על הפרדות שמתפיידות מהעולם), אבל בעוונותיי נמשכתי ובחרתי במגמת תקשורת/ קולנוע, מה שהטריף במיוחד את ראש מגמת מחשבים כי ידעתי קוד עוד קודם…

החוויה השניה מול המשפט הייתה בחירת לימודים, ויש פוסט שלם על האישיו/ כמות התמיכה סביב הרעיון המשוגע ״לשרוף״ את הדלתות הפתוחות האחרות שהיו לי.

אחריו, כשהייתי שכירה נאמנה במשרד פרסום- וכשהגיעו הצעות מבחוץ וסגרתי אותן. ה״איך את סוגרת דלתות ככה״ הידוע מחברים שלי.

בהמשך, כשהתפטרתי ופתחתי את העסק שלי אול אין.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בפועל נשמע שכל הזמן דגלתי בסגירת דלתות, או בשמות הנרדפים שלו ״להתפקס״/ ״להתמקד״/ ״להתביית״. הגיוני שאחרי שיחת עומק אחת איתי יוכלו לחשוב ככה, דיי במבט הראשון.

ובמבט עמוק יותר- כשבאמת חושבים על ההכרזה שמיועדת להיות השאלה הזאת, ״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות?״, מגלים שיש מלא דלתות פתוחות אצלי בעסק למשל.

גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל.
גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי.
גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים.
וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב.

הנחות יסוד, או ״מה שטוב לשאר טוב לי״

עיצוב הוא מקצוע שרוב מי שמגיע אליו בוחר בו ממשיכה, מרגש, ואולי בגלל זה מעצבים אוהבים לנוע סביב הדילמה הרגשית הזאת, מהימים שהם סטודנטים ועד בכלל.

יש כאלו שמראש מניחים ש״אני חייב להתמקד בדבר אחד, למה זה לא עובד לי?!״, ויש כאלו שלהפך, ״אם רק הייתי נהנת גם מזה ומזה ומזה, זה היה עובד טוב יותר!״.

יש את אלו שמחפשים להוסיף למרות שהטוב שלהם נמצא בלס איז מור, ויש כאלו שמחפשים להצר למרות שהטוב שלהם נמצא בגיב מי מור.

קצת כמו שבלימודי עיצוב מגלים את הסטודנט המינימליסטי לעומת הסטודנט המעשיר, וכשכל אחד מהם מנסה ללכת הפוך מהמשיכה שלו (המינימליסטי מנסה להעמיס והמעשיר מנסה לתפוס דימוי אחד) אז משהו מתפקשש, לא מזוהה כמו אותו האדם, וגם מי שיצר נהנה פחות מהתוצר.

לעיתים טריקי לקלוט לבד מה ״הטוב שלי״ כשמתבססים על מה שעובד לאחרים (או שנראה שעובד לאחרים- כי לא תמיד מכירים אותם) ולוקח זמן לקלף הגנות כאלו, שתכלס לא מגינות אלא עוצרות.

השאלה היא אם אני אדם של ״גם וגם וגם״ או אדם של ״את זה!״, ומה הספציפיות לאותו המקרה שבו אצטרך להחליט?

דלתות פתוחות ופרדוקס הבחירה

מקצועית למשל, כשעשרות דלתות פתוחות במקביל קשה למי שעומד ממול לרצות להיכנס לאיזו דלת ספציפית.

כמו בחיים עצמם, כשיש המון דלתות פתוחות אנחנו נמשיך במסדרון ונציץ בין הדלתות. אולי יש עוד משהו בהמשך? איך נדע במה לבחור?

אנחנו אוהבים מבחר, אבל כשיש המון מבחר אנחנו לא בוחרים בכלום. ז״א, אנחנו בוחרים במצב הקיים, ״בוחרים שלא לבחור״, מה ששווה ערך ל״לא נכנסים דרך הדלת״.

זו החלטה שהיא החלטה, היא רק קרתה כהחלטה פסיבית.

ככה יוצא שאם אתה רוצה להבליט את הכישרון שלך כאנימטור לממשקים, הגיוני שתפתח דלת גם בעיצוב ממשקים (אם מעניין אותך).

אבל אם נמשיך לפתוח דלתות גם לseo, ראיית חשבון, הרצאות על טיולים בטבע, סרטוני יוטיוב בנושא הרזייה וקורס להוצאת ספר ללא הוצאת ספרים- יהיה קשה לזכור מי אתה ובמה אתה מתעסק ביומיום, למרות שישמצב שאתה טוב בכל דלת כזאת.

ז״א שאם יהיה קשה לזכור:
1/ יהיה קשה להיזכר בך כשנצטרך את אחת הדלתות, אם נצטרך.
2/ יהיה קשה לסמוך על מה שמרגיש ״מפוזר״ כלכך עד שלא זוכרים את החלקים.

אם לשים את האצבע, מה שבעיניי יכול לעבוד בדלתות פתוחות הוא קשר הגיוני, שיש איזה מפתח מאסטר דמיוני שמקשר בינהם.

מה מחבר בין הדלתות?

קשר, הקשר, יחס בין עיסוק אחד לשני. לא תמיד קל לשלוף את התשובה שמסדרת את התמונה כולה, ושווה לדוש בדרך אליה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בלעדיה, לא רק שקשה לחשוב טכנית על מיצוב שוק שיעשה סדר בין הדלתות, גם קשה מנטאלית- להחזיק מעמד בין כל הדלתות לאורך טווח.

בדוגמא שהבאתי מחיי העבודה שלי, החיבור הוא באיך אנשים מרגישים אחרת את אותה החוויה. כדי לסדר את הדברים בכפית, הנה ניתוח הקשר אצלי:

גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל> בין עיצוב אופליין לעיצוב אונליין: חוויה שמשתנה ממדיה למדיה יוצרת אוטומטית השלכות בהרגשה, ואין ספק שכדאי להתאים במיוחד אליהן את הסיטואציה.

גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי> באסטרטגיה: חוויה שיש לה רציונל היא שלמה יותר וקל יותר לחזות אותה. בכתיבה: שפה כתובה משלימה שפה ויזואלית ויוצרת רגש חזק יותר מ״רק ויזואלי״.

גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים> בייעוץ מקצועי למעצבים: התעסקות באיך מעצבים חווים את חיי היומיום שלהם, ואיך לייעל ניואנסים בצורה ספציפית לכל מעצב/ת, בלי מתכון אחיד. במוצרים מעוצבים: איך לייצר יומיום שמרגיש שמח יותר, אפילו מהצד הציני של החיים.

וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב> בקורסים: החלק שבו אני מלמדת סטודנטים בעיקר כמה אנשים הם שונים, ואיך בפועל כדאי להתייחס לכל חוויה בצורה אחרת, ולכל קהל אחרת (ובנוסף, איך הם בעצמם שונים למרות שהם כולם סטודנטים לתקש״ח, למה אותו רגש מייצר דברים שונים תחת מעצבים שונים).

אפרופו כדי לסגור את הפינה, נדבר גם על המיצוב:

כתזכורת, כתיבה של מיצוב שוק מתעסקת באיך שאנחנו רוצים שלקוח פוטנציאלי יתפוס אותנו במילים, ולכן בעצם הוא מקום מעולה לתמצת בו את הקשר בין הדלתות- כשיש דלתות מרובות.

בגלל שכבר הדגמתי על אמבד, אסיים את הדוגמא> המיצוב ״מילה של מעצבת״, מקשר בין הדלתות העסקיות אצלי. הוא זה שמסביר מה בין עיצוב לבין כתיבה, בין ייעוץ למעצבים לבין מוצרים מעוצבים, ובטח לקורסים למעצבים.

נכון, כשכתבתי את שורת המיצוב הזאת וחשבתי על השוק שלי, לא כל הדלתות האלו היו פתוחות לי בכוונה של מה שיקרה.

אממה, כשבאים לפתוח דלת צריך לשים לב ״האם היא קשורה לאותה התמה״, בכל העולמות שהזכרתי יש את נקודת המבט שלי על איך חוויה הופכת לרגש.

כשאני תוהה על דבר מקצועי חדש בעסק אני תוהה על האם יש לו קשר לשם, אם אין לו- מבחינתי זה תחביב, זה מהצד. בדיוק כמו שאני אשלול עסקית אם משהו לא מרוויח או לפחות מכסה מטרה מסויימת.

*סיוגון קטון: כשיש מעט דלתות שאין קשר בינהם, הכל טוב, אפשר לספוג בזיכרון שף פרטי שהוא גם מחנך בכיתה ד׳, העניין מתחיל בריבוי דלתות.

כשיש המון ואין הקשר, קשה להיקשר. קשה לזכור ״מי את״ ו״מי אתה״ לאורך זמן. והרי, בלי זיכרון מאיתנו אנחנו כמו שקופים, לפעמים אפילו לעצמנו.


הסכם פרטיות לכל מיועץ,
ביקורת גרפית אישית,
עניינים של תמחור וכסף,
התפתחות במקביל ליומיום

+ אחד על אחד +


״אני הרבה פחות מעגלת פינות,
לא נותנת הנחות סתם,
לא לוקחת סתם לקוחות,
מצליחה לשלב את החיים והעסק
רוב הזמן ככולו״

המרדף אחרי שקט.

באיזור גיל 17 הייתה לי מצלמה ענקית על הכתף, הלכתי מבית החולים לתחנה המרכזית אחרי יום צילומים ארוך לסרט הגמר שלי.

בזמן שאני צועדת, מרגישה את הכובד ומהרהרת על איך שהמציאות יכולה להצטלם אם רק אפתח את הקייס הענקי, פונה אליי הומלס. או לפחות מישהו שנראה כמו הומלס.

״ואו, נראה שיש לך מלא שקט בפנים את יודעת? אולי תשבי איתי קצת?״
– ״אממ… תודה. אני ממהרת להספיק את האוטובוס״
״אני בטוח שיכולה להיות לנו שיחה מעניינת״
– ״תודה, תודה״ (ממשיכה בהליכה מהירה יותר)

סיפור מעט מטריד כששומעים אותו, אבל נזכרתי בו לא מהמקום הקריפי- אלא מהמקום של כמיהה לשקט, מה שהפך לצורך הבסיסי של כלכך הרבה אנשים היום.

רגע מה, שוב סוציולוגיה?

המרדף אחרי שקט, למצוא שקט ביומיום, לנטרל את הרעש מהעבודה // סאונד, אמבד אורפז ימין, 2020
איזונים בין רעש לשקט // סאונד, צילום עצמי, 2020

יצא לנו לדבר פה על מאפיינים משתנים בין בני אדם לפי שיוך לתקופת דור, או לפי השפעה של סוג המדיה שגדלו עליה (המדיום הוא המסר, זוכרים?).

הנה עצירה קלה לפוסטים קשורים: מוזמנים לעצור בצד ולהעמיס לשוניות כאילו שהן ממתקים בתחנת דלק 🙂 השוואה דורית בניהול זמן // שיוך דורי בפיתוח פרויקטים ועסקים // סקירה של שינויים מהותיים במדיה // תפיסת ההצלחה בדור ומדיה.

זה דיי ברור שהוואיניקים והזדים גדלים על אינסטנט שמתפעל עומס תמידי, על ״אני רוצה את זה למחר״ בדור הy, ועל ״אני צריך את זה לעוד שעה״ בדור הz.

מה שבכלזאת יפה לראות מתחת למה שכבר ידוע לנו הוא המרדף אחרי שקט, שבנוי ממורכבויות ששזורות בו דווקא בזמנים האלו: הדיסוננס בין ה״עכשיו״ לבין ה״סתמו״, הפער בין ״רוצה לדעת הכל״ לבין ״אל תחפור לי״.

שקט בשגרה: הלוואי.

לא רק בעולם העבודה, אנחנו פשוט כמהים לשקט בצורות אסוציאציה שונות; יש מי שיקרא לו בית או נחלה, יש מי שיגיד איזון או שלווה, יש מי שיאמר ״להוריד רעשי רקע״.

דווקא היום, עם מסכים חלקים מ״גשם״ של בעיות קליטה, אנחנו מחפשים לא לקלוט לרגע. להתנתק ולכבות את האינטנסיביות שלנו, לצד מתח רציני מ״דונט סטופ מי נאו, איימ האבינג סאצ׳ א גוד טיים״.

אולי בגלל שגדלנו על ערך ההצלחה, על המהות של הישג, רושם או הספק. אולי בגלל שהתרגלנו להשוות את עצמנו לאחרים. אולי בגלל הקשב הנמוך.

בשורה התחתונה, אנחנו מתים להתפקס, לגרום לבאלנס בין הרעש לשקט (פתאום יש בי הבנה שגם יותר מדי שקט הוא לא טוב לנו, לרוב).

אז נכנסים למוד אחראי, עושים את הרשימות שלנו, מנהלים זמן נכון, זורקים את הנייד בצד והפוך, והופ. נוטיפיקציה. אהא!

אפילו אם העפנו את הנוטיפיקיישנס מהעולם, אנחנו עדיין חיים את תסמונת המקרר הקלאסית ותיק-תק רצים לבדוק אם משהו נהיה חדש איפשהו.

לגמרי מתוך הרגל, בלי לחשוב אם בא לנו לפתוח את הדלת.

הסתירה מתחזקת.

הגיוני לנו להתלונן על ״למה לעזאזל הם מצפים שדברים יקרו מהרגע להרגע״, אבל גם לשלוח בעצמנו הודעה אחרי הודעה, כשכל הודעה מכילה עד 4 מילים. פער, שוב.

מתישהו באמת עצרנו לתהות אם ייצרנו רעש אצל מישהו אחר? בכלל אכפת לנו ממי שהוא לא אנחנו?

הו.

זו שאלה מאד אינדיווידואלית והיא גם מגיעה עם סתירה פנימית- אם לא אכפת לי מאף אחד בעולם, אז בעצם אין לי שום טעם להצליח (בדיוק האישיו מהדיון הפילוסופי של ״עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע, האם העץ נפל?/ האם זה משנה?״).

לוקחת אוויר, נושמת, מהרהרת.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

המרדף המתמיד תופס אותנו לפני ואחרי העבודה, אם עוד אפשר להפריד (לדעתי יש לכולנו ״חיים 1״- זתומרת שאין אופציה לחלק בין עבודה לבית, העניין הוא לאזן/ לנהל אותם יחד).

בתכלס דיברנו פה על החיים בהקשר של קצב, ועוד בלי לערוך אני מרגישה את אותו הסיפור גם במילים שמוקלדות כאן, בנוסח.

הבום בום בום לעומת הטאק טאק טאק, הרצף לעומת הקיטועים, המחשבה לעומת העצירה.

בעולם העיצוב הקצב מגיע אלינו בדרך שבה אנחנו בוחרים להעביר מסר, איך שאנחנו בוחרים להרכיב שפה ויזואלית או שפה כתובה.

הקצב שלנו ניכר, והרבה מאיתנו לא מכירים בנוכחות שלו. הוא מופיע לא רק על הארטבורד, אלא גם בתקשורת שלנו מול לקוחות או קולגות.

כשלא נרצה שייצרו עלינו רעש, נצטרך לבדוק שאנחנו לא עושים כזה בעצמנו. כשהייתי קטנה קראו לזה ״לשמש דוגמא״. פלצני משהו, אבל אולי עדיף מהאמירה היום ״להיות מראה ל״, לא ככה?

הבחירות שלנו משפיעות.

תקשורת בינאישית היא ללא ספק נושא שנפתח המון בסשנים מול מיועצים שלי, היא דורשת מבט מהצד, או פרקטיקה שפוקחת עיניים למצב.

ניקח סיטואציה שחוזרת על עצמה בשגרה של מעצבים- מגיע אליכם לקוח וברור לכם שהוא לא מקהל היעד שהגדרתם (ותגדירו, הא?).

נמשיך עם המקרה ונניח למשל שקהל המטרה לא בנוי מאלמנטים של דחף ולחץ;

גם אם גיליתי שהנישה מעניינת בעיניי או שהכסף מהפרויקט מהותי בשבילי
+ מגיע אדם ש״חייב בהול״/ ל״הרגעעע״ ומטריף אותי בטלפונים עוד לפני שהתחלנו
=
אצטרך להבין את האופי שלו, לא לצפות ממנו להיות אחרת (הוא לא הקהל!)
+ לקחת החלטה כבר ברגעים הראשונים ולענות לעצמי,
״מתאים לי לעבוד איתו או לא?״

אנחנו מוכרחים להיות אחראיים לבחירות שלנו, כי האחריות תגיע אם נשים לב או שלא. לא הגיוני לבחור במשהו מסויים, ועדיין לא להבין למה הוא לא מתנהג כמו הדבר השני.

ואחרי ששמתי את הכוכבית הזאת על ״אם הם לא הקהל שלנו- לא לצפות שיהיו כמוהם״, אעבור למי שכן הקהל שלנו, אל האנשים שלנו.

איך לגרום לשקט מסביב לעבודה?

כשמישהו שולח הקלטות בווצאפ ואצלי אלו רעשי רקע (דורש ממני לשבת להקשיב> לסכם לעצמי את הנקודות> לענות בחזרה במסודר), אסור לי לענות לו בהקלטה.

בנוסף, אם זה לא משהו שארצה שיקרה בעתיד, כדאי לומר משהו. כמובן שיש צורה ודרך לנסח בחיוביות ועם סיבה, לא לצאת סתם יצור שהוא אנטי מהלך.

בלי רעשי רקע, המרדף אחרי שקט, למצוא שקט ביומיום, לנטרל את הרעש מהעבודה // חלל וזמן, אמבד אורפז ימין, 2020
להתיר את רעשי הרקע // חלל וזמן, צילום עצמי, 2020

ואפילו קודם, אם אני לא מעוניינת לעבוד מהווצאפ- אני צריכה לשים את הקו הזה בפעם הראשונה שתגיע הודעת עבודה לשם. שוב, לא בקטע מתנשא, אלא פשוט להעביר את התקשורת למייל (למשל)> לגרום לשולח להמשיך לשם.

לשתי התגובות שהזכרתי קוראים בשם אחד, אסרטיביות.

אָסֶרְטִיבִיּוֹת – אָסֶרְטִיבִי // מילוג
בעל דעה וכוונה ברורה, דעתן, נחוש.

נחשו מה, כשיש לכם דעה על משהו ואתם שומרים אותה בבטן, היקום לא יודע על זה. בול כמו שמצפים ל״אתה אמור לדעת מה יש לי״, הוא לא אמור!

אם אני לא מעוניינת בעבודה- אני צריכה לומר את זה בלי להתחבא מאחורי תירוץ מסובך ומצטדק, כי כשאעשה את זה אני בעצם אוביל את הצד השני לפתור לי את הבעיה.

למה? היא הוא מבין את זה ככה:
הצעת עבודה> יש בעיה> יש פיתרון> עובדים יחד.

כשחושבים על הדבר לעומק אפשר להוציא ממנו את המקום הקר (השכלי), להבין מה עוצר אותי מלרצות את ההצעה ולנסח במציאות, במקום להיכנס לדיון מורכב או רגשי.

כשהעניינים שטוחים נהיה קל לצדדים להבין בבירור, בלי הרבה רעש.

עוד דוגמא לתקשורת מגיעה כשמנסים לקבוע פגישה- כשנשאל ״אז מתי נוח לך?״ נקבל את כל התשובות בעולם, המון הודעות/ מיילים על אולי היום הזה או השעה הזאת או אולי בשבוע ההוא.

שוב מלא רעש. למה? כי הוא מבין את זה ככה:
רצון לפגישה> שאלה מאד פתוחה> תשובה מאד פתוחה.

איך אפשר לשאול את זה? קונקרטי יותר, עם מחשבה מראש על הצד השני, על מה שרוצים להשיג ממנו בפועל ועל הדרך להקל עליו.

בין אסרטיביות לשקט, איך לא לייצר רעש בשגרה או רעש בעבודה, אמבד אורפז ימין, צילום מסך
קובעת סשן חדש מול מיועצת שחוזרת לשגרה // צילום מסך

כולנו עושים נפילות כשאנחנו לא מרוכזים, חלקנו עושים אותן גם מתוך ריכוז (פשוט מחוסר מחשבה על ה״מתחת לפני השטח״ הזה, על ההשלכות, על הצד השני).

מחשבה על מישהו אחר, אמיתית ולעומק, יכולה לייצר שקט בפני עצמה. אם אתם לא מאמינים לי- נסו לחשוב איך העולם נראה בתוך זוגיות טובה. מי אנחנו כשאנחנו חושבים עליו/ עליה.

כשחושבים איך לייצר שקט יומיומי לצד השני, יכולים להביא שקט בשבילנו.

הדגשתי את ״יכולים להביא״ כי אנלא מהאנשים שמאמינים ב״לתת זה לקבל, אז תתנו״. לא חייבת להתקיים משוואה של ״נתתי= קיבלתי״, בואו נהיה ריאליים.

למה יוכל להגיע אלינו שקט כשנתייחס למי שממול? סיבות רציונליות:

א/ כי תקשורת הרבה פעמים עובדת בשיקוף (כשאצעק על מישהו סביר שאקבל צעקה).

ב/ כי כשדברים עוברים לפי הראש של האדם שמולנו- הם מובנים לו יותר, והבנה יוצרת הזדהות או תגובה שכלית יותר, פשוטה יותר.

ג/ כי כשחושבים על הצד השני אפשר לייצר אימפקט גבוה יותר והשפעה טובה יותר (תחשבו כמה הקטע ברור לנו בעיצוב לפי קהל ואסטרטגיה).

ועכשיו ניקח רוורס.

אם קודם הגעתי לתובנה שצריך רעש לצד שקט כדי לא להרדים את עצמנו (כמו יאן ויאנג), אז כדאי לנו להפסיק להירדם על השגרה;

על המילים, על הסמנטיקה והתקשורת, על הבחירות העיצוביות, על הפלאט הזה של ״העיקר שהוא מרוצה״/ ״העיקר שזה נראה או נשמע יפה״/ ״העיקר שהיא שילמה לי״.

להתעורר על עצמנו, אבל לאט, בשקט.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״סוף סוף אני מתמקדת
בעבודות שרציתי לקחת
כשבחרתי להיות מעצבת״

כתיבה יוצרת, מבט אחר.

בין המושגים החרושים ביותר ב2020: כתיבה יוצרת. המינוח טרנדי ממש כמו ״שיח על העצמה״, הוא עוד אחד מאלו שכבר נוזל המוח מכל כיוון, רק מ… לשמוע את הטייטל.

לאלו שפיספסו איכשהו (גלו לי איך!), כתיבה יוצרת מדברת על כתיבת טקסט אמנותי/ ספרותי. מושג פשוט שמרוב שלועסים אותו הוא מתחיל לאבד את המשמעות המקורית.

אממה, אל תתבלבלו מהסלידה להתעסקות יתר או מגישת ה״תכלס למטרה״ שלי, גם אני באיזורי המגירות מדי פעם. חשוב לי שתדעו, כי זה יכול להישמע אחרת.

אז לא נדבר היום על כתיבה יוצרת. תנשמו.

על מה כן יהיה הפוסט? על כל מה שכתיבה יוצרת מעבר לאמנות.

אגב, אתם לא מדמיינים שדיברנו פה פעם על כתיבה. שם האישיו היה יותר ממקום של עריכה, מיקוד ותמצות- בעיצוב ובטקסט. הנה לינק לחזרה בזמן.

הכל התחיל הבוקר, כשבין ביס לביס צפיתי ב״בין השמשות״ עם דב אלבויים. הפעם התארחו שם רן שריג ודנה ספקטור, 2 יוצרים שבעיניי תמיד מביאים צד אישי פנימה.

כתיבה יוצרת גם ביומיום, מעבר לאמנות // עבודת יד, אמבד אורפז ימין, 2020
קל לשכוח מהבסיס, מהכתיבה היומיומית שיוצרת // עבודת יד, צילום עצמי, 2020

בגדול כדי שתבינו את הקונספט: זו תוכנית אירוח על פרשת השבוע, שבה כל אורח מפרש את העניינים מנקודת החיים שלו.

עוצרת רגע לעוד משפט שיסיר חששות אופציונליות- כמו שזה לא פוסט על כתיבה יוצרת, כך זה לא פוסט דתי. קחו עוד שלוק ממה ששתיתם קודם 🙂

בין השורות שמתי לב לקישוריות של דב לטקסט התנכי, דב גדל בבית דתי לאב ברסלב עד כמה שזכרתי מתוכניות אחרות שהוא הוזכר בהם, כך שלא מפתיע.

הדבקות הזו לטקסט גרמה לי לשים לב לעוד משהו, מדובר בפרשה שבה נברא העולם- ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״.

ב2 מילים בלבד כאוס שלם הפך לאור.

פתאום נפל לי אסימון, גם אנחנו בני האדם בוראים ויוצרים, הופכים תוהו ובוהו לאור בכמה מילים. אם רק יודעים לעשות את זה טוב.

אולי חשבתי מעורפל מדי, אני מפרקת: למילים שלנו יש כוח, יש כוח לבנות וכוח להרוס. לא בקטע מיסטי ולא בקטע של ״תחשבו ויקרה״. פחות מההוקוס פוקוס, ברמה הממש-ממש פרקטית.

1/ לבנות= אם בחרנו אותן טוב.
2/ להרוס= אם לא עצרנו להבין מה אנחנו כותבים.

טעויות ריכוז בכתיבה // שקופית מתוך הקורס האקדמאי של אורפז ימין, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מה יקרה אם נכתוב רע? // שקופית מתוך הקורס האקדמאי שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, עיצוב וכתיבה: אמבד

מילים הן אלו שגורמות לנו לקנות כלכך הרבה מוצרים, טקסטים בהצעות מחיר מגינים או הורסים לנו בכוח אדיר, יש מי שמאמין שאפילו שם של אדם (והמשמעות המילולית שלו) קובע המון על הגורל שלו.

כתיבה חיובית, מבט חיובי.

בצד רגשי, כשברור לכולנו כמה כתיבה משפיעה ביחסים שלנו למישהו/ משהו, או אפילו בצד אינפורמטיבי כמו ״איך להציג את הרכיבים של המוצר״.

אפרופו רכיבים, הנה דוגמא אינפורמטיבית מעולם המזון:
במקרה אחד נכתב על עלי סיגר ״100% עבודת יד״ (הערך ללקוח= יחס אישי, טעם) ובמותג מתחרה נכתב ״ללא מגע יד אדם״ (הערך ללקוח= ניקיון, סטריליות).

חשבתם מה נשמע טוב יותר? שניהם הא? איך?

כשאנחנו מציגים עובדות בדרך חיובית ולא בשלילה, אנחנו מראים את הצד הטוב. קל יותר לעבוד עם צד טוב כלפי הקורא, כי למילים בו יש כוח חיובי ולא שלילי.

זתומרת, כשרואים 2 מוצרים באותה הקטגוריה (2 מוצרי עלי סיגר) עם כיתובים שמציינים 2 הפכים מוחלטים (עבודת יד או עבודת מכונה), אפשר עדיין להביא למצב שבו לא ברור לנו מי כדאי יותר.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אם כותבים את העובדות מהצד החיובי שלהם, יכולים להגיע למצב האבסורדי והיפיפה הזה. השוק נפתח! פתאום המוח שלנו לא מבחין שבשאלה ״קרה״ היינו מעדיפים אוכל בעבודת יד.

זו לא עבודה בעיניים אלא פלא גדול. בעזרת כתיבה חיובית אנחנו יכולים לפתוח מחשבה על יתרונות אחרים (כמו סטריליות), למוצר שיכל להיתפס כלא רלוונטי ביחס לשוק.

ניימינג וחיבור אישי.

אם כבר הזכרתי קודם שמות לבני אדם, מה עם שמות למוצרים?

ניימינג הוא משהו שמאד משפיע על הסגנון המותגי של כל עסק, על האופי הספציפי גם בתוך קו המוצרים, ועל החיבור האישי/ רגשי שלנו עם המוצר.

ברוב הפעמים נהוג לחשוב שאנחנו לא נקנה מוצר רק בגלל השם שלו (כתבתי ״נהוג״ כי יש מצבים שלגמרי נקנה מוצר בגלל השם, בדוגמא הכי מהירה וחובבנית- נסו לנחש כמה פעמים ילדי שנות ה90 קנו ״פסק זמן״ ב״גמד וענק״), אבל השם הוא חלק מהחוויה שאנחנו עוברים לפני הקניה, והוא סוגר לנו את פינת החיבור למוצר.

לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חבר.

אינספור שפתונים אדומים בשוק, לא מעט טובים, והנה שם מוצר שמקשר אותנו לערכי המותג של tommy cosmetics ואפילו מחמיא ללקוחה הפוטנציאלית.
שם המוצר> GIRL BOSS.

בנוסף לשם המדוייק למוצר, תומי הגדילה לעשות היא נתנה שם מוצלח לקולקציה. למה הוא נחשב מוצלח לדעתי? השם של הקולקציה הוא שיקוף ישיר לוויב של קהל היעד, וככל שאנחנו מסונכרנים לאיך שהקורא נשמע- ככה אנחנו מצליחים יותר להתחבר אליו.
שם הקולקציה> LIP CANDY.

כתיבה יוצרת ביומיום עצמו, ניימינג שסוגר את החיבור, גירל בוס מקולקציית ליפ קנדי // צילומי מסך מאתר tommy cosmetics של תום בר אמר
ניימינג שסוגר את החיבור, גירל בוס מקולקציית ליפ קנדי // צילומי מסך מאתר tommy cosmetics של תום בר אמר

לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חלום.

עוד דרך להדק קרבה בין קורא לכותב, היא להישמע כמו החלום הקטן של הקורא (בטח בזמן ששאר המתחרים נותנים שמות טכניים כמו ״מתיר קשרים״ או ״תרסיס הגנה״).

אם קהל המטרה שלנו חולמות שיקרה קסם בשיער שלהם, והצלחנו להביא מוצר שפותר את הבלאגן= לגמרי אפשר להרים לעצמנו בשם שינציח את הגאונות.

כמובן, כל עוד זה ברוח הערכים של המותג ולא ישמע זר לו או מתנשא.
שם המוצר> the wizard. גם הטיפול בגרסא העברית לא נופל ממנו, והוא מוכר גם כפריימר הקוסם/ פריימר המכשף.

כתיבה יוצרת ביומיום עצמו, ניימינג שסוגר את החיבור, the wizard פריימר המכשף / פריימר הקוסם של amika
ניימינג שסוגר את החיבור, פריימר המכשף // צילומי מסך מאתר amika

גם טקסטים על המוצרים יכולים לגרום לנו לאהוב אותם יותר, אם הם כתובים בסגנון של הצופה ומדברים בדיוק אליו.

זה יכול לקרות לאחר הקנייה (למשל על דף הוראות או אריזה) או לפני הקנייה (למשל בהסבר על המוצר).

לדוגמא // לא רק פרקטיקה, גם רגש.

הנה דוגמא שצריך למסגר, היא מציגה ניימינג מעולה ותיאור משלים-מושלם.

סגנון הכתיבה יושב בול לקהל הפוטנציאלי, ולמרות שממש קל לפספס בתיאור (לשכוח מהסגנון ופשוט לכתוב טכנית על המוצר) אין כאן שום פיספוס.

נו טוב, רק דאבל רווח אחד שתיקנתי אחרי צילום מסך. אל תגלו.

כתיבה יוצרת ביומיום עצמו, טקסטים שנכונים לקהל יוצרים אהדה וקשר, לפני קנייה, על המוצר wishing on a star של essie
טקסטים שיוצרים אהדה וקשר לפני קנייה, על המוצר wishing on a star // צילומי מסך מאתר essie

הדיבורים האלו הזכירו לי שגם שהעלתי לאוויר את עמוד הנחיתה שלי לייעוץ מקצועי למעצבים וגם ששיחררתי את ליין המוצרים של אמבד– קיבלתי לקוחות לתחום הכתיבה.

העמודים דיברו על מוצרים שלי ולא על כתיבה, ועדיין הם סיפרו משהו אישי עליי וגרמו לחיבור קרוב.

אלו שפנו אליי כדי שאכתוב להם, בעקבות הפרסום של העמודים האלו, לא תמיד הם ידעו מראש שאני כותבת מקצועית ללקוחות.

תבינו את רמת הקשר שנוצר, מטקסט. ״כולה טקסט״.

כותבים את השגרה.

מעבר לעסקי הכתיבה, כתיבה היא מזמן חלק מהיומיום שלנו.

לפני כמה שבועות באחד החגים עלתה לי התובנה המכלילה שבזמן שדור הx יעדיף תקשורת טלפונית, דור הy הבוגר יותר יעדיף מוקלטת.

דור הy הצעיר יותר ודור הz יעדיפו כתובה ודור האלפא כבר יעביר את הזמן בשיחות וידאו. זה קשור לתפיסה תרבותית של כל דור, למדיה השולטת באותה התקופה, אבל בואו נחזור לנושא.

התפר של y וz הוא רוב האוכלוסיה הצעירה היום, וזה מה שמסביר למה דווקא כתיבה (כצורת תקשורת) היא כזאת ראשית ועיקרית בשגרה הנוכחית.

היא נמצאת לנו בעבודה, בסדרי העדיפויות האישיים, בסושיאל, כמעט בכל מקום שבו אנחנו מדברים על עצמנו או על מה שאנחנו עושים.

כשאנחנו לא שמים לב אליה ולמילים שאנחנו מוציאים יכולים לקרות טעויות (כאמור), לפעמים סתם שטויות, ולפעמים קריטיות.

לפעמים לא יזכרו מי אנחנו (למרות שזה אולי חשוב לנו), רק כי אנחנו כותבים אחרת בכל מקום. כשאדם נשמע בצורה מסויימת בפייסבוק, ובצורה שונה לחלוטין באינסטגרם- יהיה יותר קשה לנו לזכור מי הוא אם לא הכרנו פייס טו פייס.

יותר מזה, יש מקרים שהשינוי הוא לא בסגנון וטון הדיבור אלא רק בשפה עצמה, וזה עדיין מספיק כדי שלא נזהה שכבר ״הכרנו״ דיגיטלית.

הסיפור של ״איך אנחנו כותבים״ הוא היום בעצם ״איך אנחנו נשמעים״, מי יזכור אותנו בעולם ובאיזו דרך, לאו דווקא בהקשר לעולם העסקי.

איך תרצו שיזהו אתכם כפרט, כבני אדם?


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״מרגיש שנגעת בנקודה,

אחרי שנים של שאטרסטוק
הצלחתי ליצור לבד מכלום״

המראות ונחיתות.

חמקמק לדבר על מוטיבציה, כי מי אוהב לעצור ולחשוב עליה? אבל אולי זה בדיוק הפאנץ׳. צריך לדאוג לה כדי שהיא תחיה, כמו שצריך לדאוג לגונן על אש כדי שתידלק.

הפעם הראשונה שאני זוכרת שנתקלתי בתובנה הזו הייתה כשהייתי סטודנטית- מול המחשב והמרצה שלי, מגישה לביקורת שלו ״עוד סקיצה״ לפוסטר של תערוכה.

כתבתי ״עוד סקיצה״ במרכאות כי מדובר בעיצוב שלם, מדוייק לפרטי פרטים ולריווחים הקטנים, כל ניואנס פיקס ו… משהו לא עובד לי, לא מרגיש ש״זה זה!״.

המרצה מעודד אותי שקלעתי לבריף, אבל אין לי שקט. בעוד שבוע ההגשה של התרגיל, והנה מגיע עוד לילה ועוד לילה של שפה חדשה וקונספט חדש, בוראת ומשמידה.

היו לי כבר 5 ״סקיצות״, שוב במרכאות כי שוב השלמתי אותן עד לגימור, כל אחת מהן קיבלה ״ואו זה טוב״ מהמרצה שלי, ועדיין. לא נרגעתי.

בהיותי אדם רגיש דמעתי לא מעט כחלק מהחוויה הסטודנטיאלית בכלל, ובפרט על הפרויקט הנוכחי. משיחה שהייתה ביננו לפני ההגשה נשאר משפט אחד שמלווה אותי: ״זה בא והולך את יודעת״.

מוטיבציה המראות ונחיתות // ריסטארט, אמבד אורפז ימין, 2020
אנחנו לא רובוטים // ריסטארט, צילום עצמי, 2020

המרצה ניסה להסביר לי ברמז קל על החמקמקות של ההשראה, של הרגע ההוא שאנחנו מרגישים שכל החלקים בול במקום, ש״זה זה״.

מוטיבציה אינסוף הייתה לי, ועם הכאפה של ״אנחנו לא שולטים בזה״ (כמו שהשיר מנסה לומר ^), הבנתי שצריך לדאוג לאש. לגונן עליה.

הסיום של העבודה הזו היה מוצלח במיוחד, הגשתי פרויקט שהיה מושלם לא רק בעיניי, וטוב שהתעקשתי.

לימים התחילו להגיע רעיונות דומים לו בפרסומים נוספים בעיתונות ובחומרי מיתוג, זה עשה לי שמח כמו לראות שירוק זוהר משתלט על העולם- אחרי שמי בכלל חשב עליו חוץ ממוסכים נידחים באיזור מזרח ירושלים.

ימי ראשית הקיץ.

לאחרונה חוזר אליי הצורך לגונן על האש, לטפח את המוטיבציה, לעצור ולחשוב עליה.

בספר של דניאל ה׳ פינק, ״מוטיבציה״, מדובר על 2 גישות למוטיבציה- בגדול אלו האחת שמתמקדת בכסף וכבוד, והשניה שמתמקדת במשמעות ותחושה.

ללא ספק כל חיי הרגשתי שייכת לציר השני של הספקטרום הרבה יותר מלראשון.

לא שכסף לא חשוב או שכבוד הוא בולשיט, רק שהם לא אלו שמניעים אותי בכל הזדמנות. פחות מדרבנים אותי לזוז בגללם, להזרים את הדם, להחיות.

לנשום את זה פנימה.

עם ובלי קשר אליי, להיות מעצב זה לעבוד במקצוע שבו כל יום מחדש מוציאים את הבפנוכו שלנו החוצה, עם זה אנחנו עובדים, ראש עיניים ולב. עצמנו.

כמה אנרגיה שזה דורש, ולחשוב שיש לנו גם חיים פרטיים…

הגעתי לכתוב את הפוסט הנוכחי אחרי תקופה של אבידות ופרידות, מתוך זה שאני מנקה את השולחן ודואגת למוטיבציה.

לא מחכה ל״בא והולך את יודעת״, אלא גם אקטיבית פה.

מהחוויה האישית שלי ומהתבוננות בהתמודדויות של מיועצים שלי (שמן הסתם חווים גם נפילות כי כולנו בני אדם בסה״כ), בין המראה לנחיתה, חשבתי על כמה דרכים להתיר את ההרגשה של ״פשוט תחכי״.

מה כן אפשר לעשות?

1/ חופש לעיכול

במקרה של שחיקה (מה שסביר לחוות אחרי שברון), שווה לקחת חופש ולתת לדברים לשקוע, לדמוע ולהגליד.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לפעמים הגוף שלנו צריך לעצור, אנחנו לא רובוטים וממש חשוב להזכיר את זה לעצמנו. בקטע מנחם ואפילו בקטע אחראי.

2/ מה קשור

אם חופש הוא לא הסיפור, צריך לחפש איפה יש קשרים.

כשאמרתי את זה לאחרונה למיועץ עלתה לי ההשוואה לאוזניות חוטיות שמכניסים לתיק, והיקום יודע מה הולך שם ואיך זה נקשר ככה. נורא קשה להשתמש עד שלא מפרקים הכל.

בגלל שאנחנו נוטים להמשיך את החיים שלנו ולגרור עוד יום ועוד יום, אנחנו מוותרים על העצירה הזו של פירוק הקשרים וההבנה של מה נובע ממה.

במקרה הזה, חוסר המוטיבציה והתקיעות נובעת מזה שיש בלאגן ומשהו שמציק לנו, ואנחנו עוד לא מבינים מה הוא.

לפעמים אנחנו מרגישים שהבוס קונה אותנו במחיר זול מדי, לפעמים בא לנו לסיים עם לקוח כי התכנים שלו לא נותנים לנו מספיק משמעות/ מעניינים אותנו, לפעמים זה שייך להרגלים מעכבים.

כדאי להיזכר ב2 הגישות למוטיבציה שכתבתי למעלה, זה עושה המון סדר על ״איך להתחיל לפתוח״.

3/ האטה קלה

יש מצבים שהפסקה רגעית מהמירוץ תקח אותנו קדימה, בדומה לסעיף 1 ובשונה ממנו.

כאן לא מדובר בשחיקה/ שברון, לפעמים אנחנו רק רצים הרבה מדי זמן, וצריך לנוח קצת, או לפחות להאט.

במקרים קלים אני מתרגלת נשימות (נשמע רוחניקי ביותר, איי נואו. לא מתכוונת לישיבה מזרחית ו״הממממ הממממ״, אלא לריכוז בתהליך הנשימה שלי, באוויר פנימה והחוצה).

במקרים יותר חזקים כדאי להוריד נפח עבודה בחודש הקרוב ולהאט קצת קצב.

4/ להקשיב או להוציא

חלק ממה שנותן לנו מוטיבציה הוא שקט פנימי, זתומרת, היכולת שלנו לשמוע את עצמנו. כיוצרים חשוב לנו לשמור על היכולת לברוא יש מאין, להמציא, לדמיין. מאד קשה לעשות את זה כשיש רעש בפנים.

לפעמים אנחנו יודעים מה יושב עלינו, מה מדאיג אותנו, מה מטריד אותנו. בזמנים כאלה אפשר לדבר או להשתבלל. כןכן, דבר והיפוכו.

למה לכתוב גם בשחור וגם בלבן? כי אנחנו אנשים שונים, וגם כי זה תלוי בנושא.

יש מעצבים שיתאים להם להשתבלל על משהו, ללעוס אותו בתוך עצמם ולהרגיע את הגלים בצורה הזו, ויש מי שיתאים לו לדבר, להוציא, לשמוע את עצמו דרך עיניים אחרות שהוא מדבר אליהם.

ושוב, זה גם תלוי נושא. יש דברים שבא לנו לשפוך החוצה, ויש דברים שבא לנו לגדל בפנים. להבשיל עליהם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ועוד עניין שהבנתי בחופש.

באופן כללי אנלא אדם שיוצא לחופשים, במהות שלי אני אחת שעובדת, שטוב לה לעבוד, שנהנת מלעבוד. כאמור, מקרה מיוחד שבאמת הייתי צריכה לגונן על המוטיבציה כדי שהיא תגדל.

ביומיים האלו שפיניתי לעצמי לחופשה, הבנתי משהו טריקי.

כשאיזה עניין נוחת עלינו ומשבית אותנו/ גורם לנו להרגיש רע- אנחנו או מדחיקים אותו, או נותנים לו מלא מקום. קיצוני ממש לא?

ב2 המקרים אנחנו ״נשארים במקום״.

בהדחקה: נשארת במקום שלי ופשוט ממשיכה במה שאני עושה, סוגשל שואו מאסט גו און שכולנו חונכנו אליו.

בהישארות: אוכלת לעצמי את המוח ״איזה באסה שמשהו קרה/ לא קרה״, ובעצם יוצא שנשארתי באותו המקום, טוחנת מים.

זו לא רק אני, כולנו לא רובוטים ולא יכולים להיות בשיא שלנו נונסטופ.

מה שהבנתי בחופש קרה אחרי דו״חות שהגיעו אליי לשמשה (לראשונה בחיי), אחרי הצ׳ק אווט. כל השקט של החופש פתאום התחיל להתפורר ו״אוח איך זה קרה, איך למרות שאין שילוט זה קורה לי, איך חשבתי שככה וככה״.

לעסתי את זה. נשארתי בחניה ולעסתי.

אחרי כחצי שעה של באסה פתאום הבנתי שחאלס, קחי את האוטו וסעי מפה, לא חשוב לאיפה. תזיזי את עצמך כדי שהאנרגיה הזו תזוז, כדי שמשהו יקרה, כדי שהדם יזרום.

מטאפורי ככל שזה יהיה- כשאנחנו מתחילים ללכת או ליסוע, הנוף מתחלף.

את זה אני לוקחת איתי הלאה, ומקווה שזה יועיל למי שאולי מרגישים תקועים במוטיבציה להרים את עצמם, להזיז ולזוז.

אישית ומקצועית, אגב, אנחנו אותו הבנאדם 🙂


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״אני מצליחה להבין
מה הצעד הבא שלי,
ואיפה זה נתקע עד עכשיו״

שיעור חינוך.

אחד הנושאים שחיכו בצד כדי להיכתב כאן מדבר על חינוך שוק, אבל במובן של הרס שוק. כן, מה ששמעתם: איך אנחנו יכולים להרוס במו ידינו את הלקוח הפוטנציאלי המדויק מקהל היעד.

נשמע מופרך? אני צריכה לספר לכם שלגמרי לא.

בין המקרים הנפוצים שקורים אצל מיועצים שלי- שעשו שינוי אסטרטגיה או שלא, הוא הסיפור הזה. סוגשל קלאסיקה על איך שאנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים משהו ומנווטים אחרת.

1/ פלואו

לרוב המעצבים שתכירו אין פלואו עבודה, רובנו אפילו לא יודעים במה מדובר ופשוט ״זורמים״ עם מה שבא. אתם כבר יודעים מה דעתי על ״זרימה״… היא נחמדה, אבל לא פרקטית כלכך.

כשרוצים לעבוד לאורך זמן כדי לגבש איזושהיא סיסטמה של עבודה, רצף פעולות סדור שאנחנו ״זורמים״ לפיו מבלי לחשוב, אחרי שחשבנו עליו לעומק.

חינוך שוק // שעת תה, אמבד אורפז ימין, 2020
לעצור, לעבד, ולא רק ״לזרום״ // שעת תה, צילום עצמי, 2020

אין רצף אחד כזה, זה משהו שצריך להתאים פר בנאדם- ז״א, פר מעצב וההעדפות האישיות שלו. זה צריך להתאים לדרך שבה הוא עובד וכמובן לייעל אותה.

הנה דוגמא לקטע פלואו אפשרי:
ליד מגיע>
שיחת טלפון של עד 20 דקות>
כתיבת הצעת מחיר>
כתיבת מייל וצירוף הצעה>
מחכים כמה ימים + פולואפ במידת הצורך>
מקדמה איקס אחוזים>
עבודה על חומר ופרזנטציה>
כתיבת מייל וצירוף פרזנטציה>
אישור וסגירת תשלום>
שחרור תוצרים סופיים ללקוח

כשאנחנו לא בונים שום מערך, לא ברור לנו באיזה שלב אנחנו.

איך זה הורס את הלקוח?

אנחנו מנווטים לפי הרוח, זזים מכל הודעה, מתעדפים את הפרויקטים שלנו אחרת לפי ״דחוף לי״ אקראיים ולא לפי סדרי עדיפויות ממשיים ומעשיים.

מה עוד קורה? אנחנו נותנים מחירים בלי לחשוב עליהם, משגרים קבצים בלי תשלום, נותנים עוד תוצרים שלא סיכמנו עליהם, יוצאים לעבודה בלי הצעה (שהרי היא חוזה בתכלס), עובדים בחינם (אני לא מגזימה, נפוץ שאין לכם מושג!).

מה שמביא אותי ל…

2/ הערכה

הסעיף הזה שייך גם להערכה העצמית שלנו לעצמנו, שללא ספק יכולה להרוס אם היא מופרזת מהאמת או נמוכה מהאמת.

מה שנשקף ללקוח, ולא משנה כמה הוא בול קהל היעד- יראה לו מי אנחנו, אממה- סוף אמת להתבהר.

איך זה הורס את הלקוח?

המעריכים בצורה המופרזת יצפו לבעיות מול הלקוח בשלבי עבודה מתקדמים, כל מני ״זה לא מה שסיכמנו/ שציפיתי״ יצוצו, ובגלל שההערכה העצמית המופרזת בנויה מהרבה אוויר, היא עשויה להתפזר לכל כיוון ושפע של הרס עשוי לקרות;

ריבים, עבודה שלא נגמרת למרות שסיכמנו אחרת, חוסר הבנה מתי דברים מסתיימים, סיום קשר ברע, משחקי אגו.

המעריכים בצורה נמוכה מהאמת עשויים להתגלות מול הלקוח כ״קלים לניצול״/ ״לשכנוע״, ולכן יצפו להורדת מחירים בדיעבד, תוצרים בחינם בתמורה לקרדיט או לכלום, התנשאות של הלקוח, בריחה למעצב אחר באמצע העבודה בלי סגירה של התהליך, שכנוע לעוד פרויקטים במחיר של חצי ואפילו שליש מהמקור שהוצע.

מה יש לי נגד עבודות בחינם? מתי אני בעד? זה הזמן להזכיר. לינק פה.

אפרופו הערכה, גם הערכה מובילה אותנו לתמחור. בעיה נפוצה שחוזרת, וממש לא שייכת רק למעצבים טריים שיצאו לשוק העבודה- היא בעיית ה״לא נעים״.

3/ לא נעים

ללא מעט אנשים יש אישיו עם כסף, אנחנו מרגישים שגבייה היא להיות ״הביצ׳״ של המערכת, שלדבר מספרים זה לא מנומס, ש״זה הרבה מדי ללקוח״, ״הוא לא יסכים״, ״אפשר לעשות משהו בזול יותר״ למרות שברוב הזמן אף אחד לא ביקש משהו זול או חלופה פחות ממושלמת.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

נפגשתי גם עם מעצבים שפשוט התחילו את הפרויקט מבלי לארגן הצעה מסודרת, או מבלי לדבר על כסף בכלל. ״נסתדר בסוף״ או משהו כזה. לא נעים.

לא תמיד מדובר במעצבים טריים כאמור, וממש ממש לא תמיד מדובר ב״עבודה לחבר/ משפחה״, אני יודעת שעל זה אתם חושבים, אבל אלו בעיות שכתובות מהשטח ולא נשלפו כהגזמה למשהו. להפך, בעיניי יש דווקא משהו שקצת ירגיע את מי שסובל מזה- שזה לא רק אצלו/ אצלה.

מרגיע זה טוב, ועדיין אני בעד גם לפרק את העניין, כן.

איך זה הורס את הלקוח?

זה בעיקר הורס את עצמכם. הסעיף הזה הוא סעיף שמקנן.

קשה לנו להתעלם ממנו כי הוא מתקשר להערכה העצמית שלנו לעצמנו ובונה את ההגדרה היחסית ל״הצלחה״.

זה יכול להגיע ממצב שלא ישנים בלילה, למצב שמסתובבים עם כאבי ראש מעת לעת, לריבים עם בני זוג ומשפחה, לדמעות בשקט בשקט, לצעקות ברעש, לאיבוד מוטיבציה, להערכה עצמית נמוכה אפילו יותר, לויתור על פרויקטים נפלאים שאשכרה טובים לכם, לסיום פרויקט ברע.

יש עוד השלכה כאן בהרס הלקוח: כבני אדם שמגיעים ליצור עבודה אצל אדם שהם מעריכים, אנחנו רוצים לשלם. בחיי, אנחנו פשוט רוצים לשלם עבור עבודה.

זה כיף לקבל מתנות והכל, וזה כיף שנותנים לך הנחה, אבל כשזה לא פרופורציונאלי כלפי המוצר- זה קצת לא נעים לנו.

הרבה מהלקוחות לא יחזרו שוב, גם אם הם חברים טובים שלכם/ קולגות מדהימים שצריכים אתכם, רק כי עבדתם בחינם ולא הכי נעים להם להגיע שוב לסיטואציה הזו.

רוב האנשים הטובים (שמתוכם לגמרי שווה לגזור את קהל היעד כמובן) הם לא אנשים שרוצים להרגיש שהם מנצלים מישהו, וגם אם הדברים נעשו בחיוך- הם יהססו לבקש עוד משהו אחרי מקרים כאלו.

4/ זמנים והבטחות

כנראה שאם אשאר בכתיבה של הפוסט הזה יעלו לי עוד המון מקרים שצפים לראש, אבל חשוב שנתמקד בנפוצים ביותר כדי שזה ישאר יעיל לשיפור, לא כבד מאד להכלה.

אחד העיקריים שדופקים לעצמנו הוא כשאנחנו מבטיחים מה שאנחנו לא מקיימים, בד״כ זה קשור לזמנים. אנחנו אומרים לו שזה יהיה בשני בתשע- למרות שבפועל זה יהיה עוד שבוע.

אנחנו מעריכים לא נכון, אנחנו רוצים לרצות (מלשון ריצוי), זה פוגע בנו.

עדיף שנעריך יותר, ועם הזמן נתכוונן למציאות– מאשר שנעריך שגוי. בד״כ הערכה שגויה גוררת עוד אחת כזו וכן הלאה, פשוט כי אנחנו לא עוצרים לחשוב על זה.

איך זה הורס את הלקוח?

האמון נפגע, ומובן שמילה שלנו היא פחות ממילה. לאן זה יכול להביא? שהמילה שלנו היא פחות מילה גם בהצעות, שאפשר לכופף ולהגמיש את התוצרים לעוד נגזרות או את המחיר לנתון לדיון מחודש.

אמבד - לוח שנה 2019 2020 19-20 לוח שנה מעוצב משלוח חינם אורפז ימין

איך יוצאים מכאן?

באופן כללי, אסרטיביות והסמנטיקה שבה אנחנו מסבירים דברים בצורה שכלית וברורה, קלה לעיכול ולא מתסבכת, פותרת המון ממה שהזכרתי היום.

חשוב לפתור כל עניין בנפרד, ויותר מהכל- חשוב ״פשוט״ לשים לב.

הזרימה שחונכנו אליה נובעת מדור קודם שהתגלגל עם החיים אפילו במצבים הישרדותיים. בואו נודה בזה- לרובנו יש פריבילגיה לעשות דברים באופן מסודר לאורך טווח, לשמור על הבריאות שלנו ופחות להרגיש ״בכלא״.

עצם זה שבחרנו במקצוע כמו עיצוב הוא סופר פריבילגי, מתוך אהבה.

כדי להבחין בפתרונות עצמם נביט בבעיה קודם, ננתח מה קרה מתי שקרה, נשים לב למילים שנאמרו ול״מה עשה שזה יקרה״.

השורש הסופי הוא שנקלוט שהרבה טוב שיכול להיות לנו מצליח להיעלם בין הידיים.

אפשר להתמרמר, ואפשר לייעל ולחשב מסלול מחדש.

לפעמים זו רק עקיפה צדדית 🙂


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״הצלחת להבהיר לי מה חשוב לי,
ואיך אני יכול להגיע לשם״

מהות בעטיפות פלסטיק.

כמה אנחנו חיים בעולם בינוני? ממנטורים עסקיים ועד שיחות סלון עם דודים שלכם, אנשים מדברים על ה״ג׳אסט דו איט״.

מה בינוני בזה? נייקי אמנם אמרו את זה במובן של אומץ, אבל אם מוציאים מההקשר המקורי- הסלוגן מתמצת את הסביבה התרבותית שלנו היום;

מזמן כבר לא מתעסקים באיך להמציא את הגלגל, ואפילו לא באיך לשדרג את הגלגל, זה לא השיח. פתאום זה ה״תעשה, תוציא, אתה מסוגל!״.

המטרה הוא לעשות, פחות חשוב מה הערך למשתמש/ ללקוח, ואם יש כזה בכלל.

אנחנו מפתחים תפיסה שנעה על יצרנות ולא על יצירה, על הספק ולא על תועלת. מסמנים וי ועוד וי, העיקר שהתוצר יהיה נוצץ ושנצליח למכור את זה.

בשם ה-MVP.

בשנים האחרונות עולם הסטרטאפים מתערבב יותר ויותר בחיים של, ובכן, אנשים שלא שייכים אליו.

בשם ה-MVP // קרן שמש, אמבד אורפז ימין, 2018
עלייה אמיתית או פייק? // קרן שמש, צילום עצמי, 2018

ככה יוצא שמכל פינה שומעים המון על הMinimum Viable Product (מוצר בר קיימא מינימלי), מינוח שמגיע מהלין-סטרטאפ ומדבר על אופציה לצמיחה מהירה. אני אסביר.

כדי להתקדם מהר בעולם שמתקדם מהר, צריך לשחרר מוצר מינימלי שיש בו מספיק ערך מוסף לעולם- ולראות איך העולם מגיב אליו.

הגישה עובדת על גרסאות וטסטים מציאותיים, גם אם לא תמיד מגדירים אותם כטסטים: מוציאים את המוצר עם הערך הממשי המסויים, רואים שהוא עובד, משדרגים וכן הלאה.

נשמע מעולה נכון? גם אני חושבת.

איפה הבעיה? הבעיה היא ההפשטה שקרתה לזה במובן הרע, במקום להוציא משהו עם ערך ממשי מינימלי, הוויב הפך ל״העיקר שנוציא משהו״.

מתקדמים בכל מחיר.

פתאום הרבה אנשים סביבנו מוציאים ערימות של דברים שאין בהם ממש, עם רעיונות שלא מחדשים או מייעלים כלום, שאין בהם את ה-MVP שאליו התכוון המשורר.

מה שהכי מיותר ופלסטיקי הוא שהכל תחת הגישה של ״הצלחה״, המטרה הפכה למשהו אחר- לזה שנצליח, שניתפס ככה. מוצלחים.

כמו מירוץ של סימוני וי על מפה/ רשימה/ דדליין, בכלל לא חשוב המוצר הסופי.

לא חשוב שכבר קיימות 30 אפליקציות שעושות את זה בול באותה הצורה, לא חשוב שיש באותו תחום עוד 40 סדנאות שאומרות בדיוק אותו הדבר ומועברות באותה ״שיטה״.

יש לזה המון אספקטים, זה לא רק המרדף הזה של להוציא-ולהוציא ולדחוף למכירה בלי לחשוב ״למה״ ואם בכלל צריך את זה (ערך מוסף)… זה באמת המוד ההספקי הזה שבו התוצאה לא ממש חשובה, וגם לגבי החשיבות של הדרך יש ספק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

חשוב שזה יצטלם טוב, שזה ישמע טוב, שידברו עלינו. כמעט פיוטי שתגיע כאן קונוטציה על ״המדיום הוא המסר״ בדור האינסטגרם המפולטר לחיים של אושר אינסופי.

אגו ותו לא? כסף הוא הכל? אנלא בטוחה. לאו דווקא שהסיפור כזה שטוח, אבל באופן ישיר הוא מוביל אותנו לבינוניות.

אמת או חובה, נצנצים ושמפניות.

במקום לשמור על הטוב של MVP ועל ההיגיון שבגישה, אנחנו מוקפים בעוד ועוד שקרים שהם מסכות של אותו הדבר בדיוק.

לפעמים אנחנו בכלל לא זוכרים מה קראנו על השירות/ מוצר/ עסק החדש, כי הוא באמת לא שינה שום דבר.

אותה הצורה, אותה ההנגשה, אותו התוכן… איפה הערך?

אוסיף ואומר- הערך לא חייב להיות שינוי תוכני של הפרויקט הבא שתעשו בחיים שלכם: הערך יכול להיות בגישה שלכם, בעטיפה שלכם, בצורה שבה אתם מעבירים את הדברים, בייעול וקיצור של תהליך מסויים.

מה שבטוח, זה לא יכול להיות מור אוף דה סיים, לא רק כי ״השוק רווי״, פשוט כי… איך לומר בעדינות… על מה זרקת את הזמן שלך בעצם?

אנחנו באמת רוצים לפנות למכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר בלי לעשות דבר משמעותי שמשנה למישהו משהו?

על מי אנחנו עובדים, ועוד בשם הכתר של ה-MVP? בכלל מעניין אותנו ללעוס את אותו המסטיק הבינוני הזה? (בטח ובטח כשאנחנו במקצוע של יצירה).

סיפוק, רגש, שכל וקופיפייסט.

ההשלכות מגיעות לא רק במוצרים שאיש לא צריך/ שלא עברו מחקר אמיתי/ שהועתקו והודבקו מטאפורית או מעשית, ההשלכות מגיעות גם בצורה נפשית. הסיפוק שלנו.

כשאני מדברת עם מיועצים שלי שרוצים לעשות שינוי כיוון, השלב שיותר מורכב לפצח הוא ההגדרה.

על החלום, התוכן, ההצעה שלהם לעולם- אנחנו עולים יחסית מהר, כי כשאדם עושה שינוי כיוון מסתובב לו משהו גם בבטן.

(אגב, זה קטע מעולה! פשוט צריך לדעת לנקות הכל ממניירות, מדברים שמכבידים ומ״כדאיות״ בעולם, אפרופו MVP, כאן גם הסיפור של הסיפוק הוא ה״בר קיימא״).

ההגדרה של הדבר עצמו, המיצוב בשוק, היא זו שגורמת לנו לחשוב מבפנים על האסנס שאנחנו מביאים.

השלב הזה כלכך משמעותי לנו, שיש פעמים שהוא מעבד תהליך רגשי עמוק בתוכנו (כי כשיש לך נפש של יוצר אתה עלול לחשוב שההגדרה למה שאתה עושה- היא מי שאתה).

המיצוב של המוצר/ שירות/ עסק שלנו הוא חשוב ביותר, כי הוא הזיקוק של האמת הממשית, של הערך, של הסיבה שלשמה צריכים אותנו בכסא המסויים הזה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

מעניין להסתכל כמה חוסר באותנטיות יש בעולם (וכמה מהר זה גורם לנו לזהות אמת כשהיא אמיתית) כשמסתכלים על הסיבה, על הערך.

כוונות ופרקטיקה.

1/ כשמדובר בפייקניוז, העניין העיקרי מגיע מהאיזור של ״לעצמי״ ותו לא- להיות מוצלח, להיראות, להישמע, כבוד, אגו וכסף.

2/ כשמדובר באמת, העניין מגיע מהאיזור של אימפקט ״לקהל״ קודם כל, לצופה/ לקורא/ למשתמש/ ללקוח.

זה לא אומר שב״אמת״ אין כסף, הכרה וכבוד, זה בסה״כ מסביר על האיזור שממנו התנועה יוצאת- על הפוקוס בפרויקט ועל הממשיות במה שנעשה.

אני לרגע לא מזלזלת בכסף, הצלחה וזיכרון, להפך. מוצרים שמגיעים מ״אמת״ ^ הם בעיניי אלו שיצליחו לייצר את השלושה לאורך זמן, כי הם לא נובעים רק ממקום אנוכי.

בתחילת הפוסט דיברנו על סביבה תרבותית של הספק, והקישור שנוצר פה עכשיו לתרבות הסלפי… לגמרי כזה שהופך בטן ונותן עוד חומר למחשבה.

ישמצב שתרבות ה״אני במרכז״ רק פוגעת בנו וגורמת לנו להתרכז בתפל, במקום להיות זו שמניעה אותנו לחפש ולמצוא את העיקר- מה מיוחד בערך שאנחנו נוכל להביא.

על העיקר הזה שבתוכנו, תמיד כדאי לחשוב.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״שינית לי המון את התפיסה
על עצמי ועל העסק,
חבל שלא הכרתי אותך קודם
״

כנות עסקית, על מה ולמה?

אני מאמינה גדולה בלומר אמת, לטוב ולרע. כל שנותיי כשכירה נדפקתי מהסיפור הזה, בזמן שאנשים היו מחפשנים את עצמם על מחלה מומצאת או סבתא ששוב מתה, אני אמרתי אמת.

בין משפחה, בין חברים, בין מערכות יחסים, בין אנשים בכלל… אפילו במצבים שבהם שמעתי הסקת מסקנות מוטעית (כשלא ביקשו דעות), עדיין באתי ותיקנתי.

לא תמיד קל לשמוע אמת, גם כשמדובר בעובדות שהצד השני יודע ומכחיש אותם, וגם כשמדובר בקשרים שהם כמו אחים שלך. בטח לא במצב שהיא תגרום לך לשנות משהו.

אנחנו אנשים, כשכנות נוגעת לנו בנקודה רגישה- היא נוגעת, היא שוברת או לפחות יוצרת סדק. היא חושפת בנו משהו, היא הלבן בעיניים.

זה לא אמור להשתנות כשיש אינטרס.

גם בעסקים צריכה לבוא אמת (לפחות אם שואלים אותי), כי כשמישהו בוחר בבעל מקצוע מסויים זה אומר שהוא סומך עליו קודם כל כאדם.

כנות עסקית, מה זה אומר בכלל, ולמה? // התבהרות, אמבד אורפז ימין, 2019
אמת משנה סדר, כנות עסקית יכולה להחליף את התוכניות // התבהרות, צילום עצמי, 2019

רוב הזמן הוא לא מבין בעבודה של בעל המקצוע, רוב הזמן הלקוח לוקח את האדם הזה כדי שיבוא ויסגור לו סיפור כלשהו, שישדרג לו משהו.

רוב הזמן הלקוח ״לא ירגיש״ שמישהו מעגל עליו פינה, שמישהו לא אומר לו משהו שהוא אמור להגיד, שמישהו נותן לו משהו שהוא לא צריך.

להפך, יש גישה שטוענת ש״הלקוח תמיד צודק״, אז אם הוא בוחר בטעות- בוא נזרום איתו, לא ככה?

״זה מה שהוא רוצה, לבריאות!״

העניין הוא בהגדרה העצמית שלנו, האם אנחנו מבצעים טכנים? האם אנחנו בעלי מקצוע עם צד חושב? למה הביאו אותנו לעבודה הזו?

הביאו אותי כדי לעשות מה שאומרים לי? הביאו אותי כי סומכים על דעתי המקצועית? כי אוהבים איך שאני עובדת? כי מאמינים בדרך שלי?

אני לא סתם תוהה על המקום הזה, כי משפטים בגישת ״הלקוח תמיד צודק״ הם משפטים שגדלנו עליהם- למרות שלא תמיד הם מתפרשים כ״טובת הלקוח לפני הכל״.

טובת הלקוח.

אם אסתכל על עצמי בקשר בין לקוח עיצוב/ כתיבה/ אסטרטגיה, לקוח שמשלב את כל אלו, או אדם שהוא בכלל מיועץ שלי– כל אלו לקחו אותי כי הם סומכים עליי.

הם אהבו את הגישה שלי, הם אהבו את הצד היוצר שלי, הם אהבו משהו במי שאני, הם יודעים שאני יודעת את העבודה.

אם אחליט לשתוק כשאני שומעת טעויות בסיסיות (למשל: שימי מלא פלאחים פה והרבה טקסט כאן, המוצר שלי מתאים לכולם, תעשי יפה וזהו, ועוד ממתקים שמגיעים אליי ואל אורי בתעשה פרחים ברקע), אני פשוט אכשיל את הלקוח.

למרות שלפעמים כשפוקחים למישהו את העיניים זה אומר שבפועל הוא צריך לשנות הרבה דברים ואולי אפילו להתחיל מאפס, ולמרות שזה יכול לגרור תהליך אינטנסיבי- צריך לחשוב איך לומר את הדברים ולומר אותם.

כשאנחנו לא מציפים דברים שאנחנו רואים שהם טעות ושומרים על ה״ניתן לו לקבל מה שהוא ביקש״, אנחנו פוגעים במישהו שחשוב לנו, אנחנו פוגעים בעתיד של משהו שיכל להיות יותר טוב.

כשאנחנו מדברים אמת (נטולת אגו) אנחנו הרבה פעמים מונעים כישלון עתידי, ולפעמים אנחנו מונעים חזרה לאותו הלופ שמישהו סחב כבר קודם.

דוגמאות מאד שטוחות להבנה:

א/ לקוח מגיע לריברנד ומחליט שהוא רוצה הכל בזהב ובאנגלית, למרות שזה ממש לא נכון לקהל ולמוצר שהוא מביא.

ב/ מיועץ מגיע כדי להשיג יותר לקוחות שהוא אוהב אבל מחפש קיצורי דרך, כי לבנות את עצמך באסטרטגיה נכונה זה מעייף (דיברנו על זה בפוסט הקודם).

ג/ חברה רוצה לפתוח עסק עם הוצאות מאד גדולות כבר בדיי וואן, כשאין לה עדיין גב כלכלי. לא לומר לה שזה לוקח זמן לבנות הכנסה?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז מה הדילמה? למה כנות עסקית מפתיעה אותנו?

כלכך ברור לנו עכשיו שאמת חשובה בעסקים, כי היא חשובה בכל רובד בחיים שלנו, כאנשים שרוצים להתקדם לאנשהו.

אנחנו מבינים שכשמדובר באדם שלקח אותי לעבודה, מדובר במישהו שסומך עליי ועל ההשפעה העתידית שלי (ולא רק על תוצר ״יפה״).

אז למה זה עדיין נדיר לשמוע כנות עסקית או כנות בכלל?

אמת סותרת לא מעט אינטרסים.

1/ כשאני אומרת ללקוח שהוא לא צריך אתר עכשיו=
אני סוגרת לי אופציה לעבודה על אתר שהלקוח ממש שכנע את עצמו כבר שהוא צריך.

2/ כשאני אומרת ללקוח שיש לו דדליין לא מעשי, ולא פשוט ״זורמת״=
אני מפסידה את הכסף של הלקוח הזה.

אם הוא לא יהפוך את הזמנים לאפשריים יותר, הוא ילך למישהו אחר (ויבין עם הזמן שהדברים נגררו ושהמטרות לא הושגו).

3/ כשאני אומרת למיועץ שלא כדאי לקצר דרך, וכדאי לעצור לנשום מהלחץ=
אני לוקחת בחשבון שתהיה אפשרות שאני מוותרת על עוד שבוע בלי השעות מולו.

4/ כשאני אומרת לחברה שהיא לא מוכנה עדיין כלכלית לצאת לעצמאות=
אני לוקחת בחשבון שהיא תחשוב שאנלא מאמינה בזה שיקרה נס והשירות שלהה יכבוש את המדינה תוך חודש.

אני גם לוקחת בחשבון שהיא תחשוב שאני לא מאמינה בה בכלל.

יש הרבה מה להפסיד מלומר אמת.

החל מהחופש שדיברתי עליו בתחילת הפוסט ועד להכנסה שלי שאני בעצמי עוצרת, אפשר להבין למה הרבה אנשים נמנעים מאמת, בטח בצד העסקי.

כשאני עונה בכנות למקרים כמו אלו, הרבה אנשים מופתעים ומסיימים ב״ואו! תודה שאמרת!״, זה קטע.

מרוב שהתרגלנו ש״אני צודק חד משמעית״ גם כשאני לא צודק- זה מפתיע אותנו לשמוע אמת, ויותר מפתיע שמישהו מוותר על האינטרס שלו בשבילנו, שמישהו רואה אותנו.

מפתיע אותנו שלא פשוט לוקחים את הכסף, שחושבים עלינו, על העתיד שלנו, על מה שישתלם לנו.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

איך זה משתלם בכלזאת?

כמו בכל מוצר שאני נותנת בו ערך מוסף, ב-אמת יש וואחד ערך, לא הרבה אנשים מחלקים לנו אותה, לא הרבה אנשים מעדיפים לראות אותנו.

כמובן שיש דרך לומר אמת, וצריך לבחור את המילים טוב, סמנטיקה היא מאד משמעותית בהבנה של מסר, ביצירת אמפטיה כדי שהצד השני יבין שהכוונות טהורות ולא מאשימות.

אם הצלחנו לעשות את זה מטוב, כנות עסקית משתלמת לא רק לצד השני.

כשמישהו מרגיש שרואים אותו באמת, שהאינטרס שלו חשוב משלנו, הוא מתקרב אלינו. הקשר שלנו מתחזק.

אני לא אומרת שחד משמעית נכניס יותר כסף מאדם כזה- ממש ממש לא. כשאנחנו אומרים אמת אנחנו לוקחים בחשבון שמנענו הכנסה כזו או אחרת, אינטרס כזה או אחר.

ועם זאת, אנחנו גם לוקחים בחשבון שהבאנו טוב עתידי בעולם, ללקוח, ואולי גם לנו. השם שלנו גדל החוצה, אם לא מיידית- בצורה עתידית.

כשירצו את האדם לסמוך עליו, כשירצו לעבוד רצינית לאורך טווח ובגדול, יגיעו אלינו.

וכשאני חושבת על זה… פתאום יש משמעות חדשה ל״הלקוח תמיד צודק״. אנחנו רוצים שהוא לא יטעה בעתיד שלו, אנחנו רוצים לשמור על הצדק, שלו ושלנו (:


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״את ממש כמו
פסיכולוגית של מעצבים״