רפרנסים ושאר עיבודי/ איבודי מציאות, ליצור מאפס, לחפש את התשובות לבד // אבני דרך, אמבד אורפז ימין, 2022

מתי הפסקנו לחדש?

התגברות הצורך ברפרנסים, ואולי אפילו החינוך של מעצבים חדשים אליו, נוצר מכך שיכולת הדור לדמיין מעצמו הולכת ופוחתת.

כשלא מעט אנשים טוענים ש״אם הומצא הגלגל- לשם מה להמציא?״, מתהווה הגישה שאין בתהליך החיפוש האמיתי משמעות, מלבד בזבוז זמן או פינוק לפריבילגים.

לאלו שיגידו שרפרנסים/ ״השראה מבחוץ״ זו התנהלות יעילה יותר כי היא חוסכת זמן, אפשר לומר שתכלס, חיפושים כאלו בסוף לוקחים גם שעות (מספיק להציץ בנייד באפליקציית זמן מסך כדי לקבל סדר גודל קטן).

במקומות עבודה שדוגלים בקצב מפעלי כמו בפס ייצור, יש סיכוי ש״עזבו אתכם מליצור לבד״ יבלבל בצדק, אבל האם בשביל ״לקחתי והחלפתי״ בחרנו להתעסק בעיצוב?

האם המקצוע שלנו נכנס תחת רדי מייד (מוכן לשימוש)? ואם כן, למה יש בזה צער?

רפרנסים ושאר עיבודי/ איבודי מציאות, ליצור מאפס, לחפש את התשובות לבד // אבני דרך, אמבד אורפז ימין, 2022
לחפש את התשובות לבד // אבני דרך, צילום עצמי, 2022

למה עם השנים מעצבים שהתרגלו ל״ראיתי ועשיתי״ מקלפים בתוכם שכבת כנות ובשקט בשקט שומעים את ה״היי, אני כבר לא נהנה״ או ״אולי איבדתי את זה״.

״זה״ היא התשוקה? או היכולת לברוא דבר משלך? לחדש?

תפיסה תרבותית ויומיום של דור.

אולי הגישה הזו נדבקה אלינו מהמקום של ״חמם והגש״, התפיסה התרבותית שהתרגלנו אליה מעל לעשור, מארוחות בוקר וצהריים (הרי מאיפה באו דגני בוקר ושניצל טבעול) ועד לאפילקציות כמו טינדר. הכל כאן עכשיו והרגע.

הנה פה עשו פרויקט לחברת תכשיטים. ווהו הבריף פתור! לעשות ממש ככה אצלנו!

מה עם זכויות יוצרים? אה, נשנה קצת, נזיז קצת, מי ידע.

רק שזה מעבר לחוקים וזכויות, זו הנפש שלנו (סליחה), זו היכולת ליצור מהבפנוכו שלנו שנשרטת. שמקבלת חבטות. שאח״כ מציקה לנו.

בשנים האחרונות יוצא לי לחשוב לא מעט על למה אותו הסיפור ממשיך להתקיים, למה מעצבים לומדים ש״השראה״ היא גוגל ופינטרסט ו״מה ההוא עשה״. למה כשמתחילים פרויקט מחפשים ״רפרנס״, שכל מה שהוא מתרגם למוח הוא ״בואי תעשי כמוהו״.

בעיניי, לא שהלקוחות התרגלו והרגילו, אלא שמשהו בהרגלים שלנו כמעצבים השתבש. הפסקנו לרצות לחפש לבד, בפנים.

או שרצינו ליצור (אחרת בכלל היינו נמשכים למקצוע? אי אז כשבחרנו בו לא בחרנו סתם) ופשוט הורגלנו שהכל סביבנו מהיר, מיידי, בלי להזיע.

הרבה מאיתנו יספרו ש״לקחתי השראה מאיך שאחרים עשו ועשיתי לבד בלי להסתכל״, ואין פה ממש; כי כשעיניים כבר ראו תשובות לבריף דומה, הן יחזירו רעיון דומה.

ככה עובד תת מודע, בלי לשאול.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

״אל תחשוב על דוב לבן״

אנחנו חיים בעולם שבין כה וכה מציף אותנו מכל עבר בעוד ועוד עיצוב. מוקפים במותגים וחומרים פרסומיים/ שיווקיים אנחנו טורחים להוסיף לראש שלנו עוד חסימות חשיבה בצורה מלאכותית.

במקום להוסיף ולפתוח השראה מקורית, מהפרט שלנו, מהיומיום האישי שלנו, ממוזיקה, מטבע, ממשפחה, מה שממלא אותנו, ממשיכים לרוץ ולהעמיס את הראש ב״כבר עשו כמעט כזה, שכפל אותו״.

נגיד מה שנגיד, מה שלא משתמשים בו צובר אבק או חלודה. אפשר לנקות ולחדש את היצירתיות שלנו, רק מה דה הל יגרום לנו לעצור רגע ולומר ״חאלס, עכשיו זה אני?״.

ועוד תהיתי, איך לכתחילה מרצים מוותרים על חינוך חדש של מעצבים מהעתיד… בכל שנה ערימת סטודנטים טרייה לעיצוב יוצאת לשוק העבודה עם חשיבה ש״לקחתי- שמתי״ היא היומיום. עם אותה גישת הרדי מייד ששייכת לאובדן הדימיון, או לילדות-בגרות האינסטנט בחסות ״חמם והגש״.

אבל אם רדי מייד, כשדושאן הוציא לראווה משתנה מוכנה וחתם עליה, הוא בא לייצר ביקורת ופרובוקציה על התרבות ועל ההערצה שלה ל״מוערכים״. בעצם הביקורת היה חדש, הייתה יצירה.

האם קל לנו להחליט שאנחנו יוצרים, או מגדלים יוצרים חדשים, למרות שאיננו מחנכים לחיות את היצירה בשגרה?

ועזבו האם, בכלל, למה?

מתי הפכנו מפעל, ומתי ויתרנו על ״למה״, ״שכל״ ו״רגש״. על היכולת (שלא ניתנה באופן המוני לכלל, מודה. ועדיין ניתנה לרבים מאיתנו שלא יידעו שהם יכולים להגשים ממנה כי פשוט לא מנסים), להביא חדש לעולם?

סוף, אמצע, התחלה.

במקור, כאן היה הסוף של הפוסט. למעשה, כתבתי 2 פוסטים כאלו במחברת, הראשון בטיול בטבע אחרי כמה מיועצים שגילו שהם שכחו בתוכם את התשוקה- והשני בפוך, כשתפסתי מנוחה.

כשכתבתי את השני לא זכרתי ש״דיברתי״ קודם על העניין, כנראה שכשמשהו בוער בי הוא צריך לצאת לאוויר (אפרופו להוציא מבפנים לבחוץ).

אז עכשיו כשעורכת, בא לי להשאיר פה הצעה ל״דיאטה״, רק בלי להעלים פחמימות ואושר חלילה. הדיאטה היא בעצם תרגיל שאני אוהבת להשתמש בו כדי למצוא את שאיבדנו או לא ידענו שאיבדנו.

כשמחפשים להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה/ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף וייחודיות/ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן/ לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״.

אמיצים מספיק לנסות? סתם סקרנים?

בואו אחריי ותנמיכו פחד, הכנתי לכם פוסט מדריכי ומפורט >>
יש פחמימות כן (:

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.