מחבר: orpazyamin

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור!

בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא חיבבתי התעסק בעולם הספורט. למעשה, זו הייתה הסיבה היחידה שלא אהבתי לעבוד על התוצרים שלו כי היו שם אחלה אנשים.

בגדול, הקשר ביני לבין ספורט הסתכם בהליכות של ים ובטיולים חביבים בטבע או בעיר. לא יודעת אם אפשר לקרוא לאלו ספורט- ואולי פה בדיוק הפאנץ׳.

המשרד עבד איתו כבר שנים לפני שהגעתי, והוא הכניס המון עבודה. הצורך בלהבין איזה גביע אומר מה, הצבעים של כל קבוצה, מי נגד מי, איף. לא היה בשבילי.

על פניו הייתה נחמה. אם נוריד את חוסר הקשר שלי לעולם התוכן (ספורט) דאז, היה בעסק את החלק של ״מפגש חברתי״. בזה יותר הבנתי, וזה גם מה שאחרי הימים הראשונים הצליח לגרום לי ליהנות מהבריפים שלו לפעמים.

מעולם לא ביקרתי במקום, ויום אחד יצאנו אני וחברים מהמשרד לאיזו קפיצת ״אחרי העבודה״ שם, לא זוכרת אם זו הייתה יומולדת בקטנה או פרידה ממישהי שעזבה.

התיישבנו ופתאום קלטתי: המיתוג ״טוב מדי״.

בכל הגישה, מהתמונות שהציגו אותם ועד השפה הויזואלית, הכל היה יותר מהמציאות באיזה פער ניכר.

עכשיו תגידו שאוקיי, אם אנחנו כמשרד הצלחנו והבאנו את האנשים, הכל זורם. יש המרות, כי פיזית מי שנסע כנראה ישאר. מה הבעיה, הרי כל דבר נוצץ יותר מבחוץ לא?

הולד איט.

חשקים, ציפיות וציפויים לא צפויים.

לוקחת אתכם לכמה שנים אחרי, אני בתהליך שינוי תזונתי בקטע בריאותי ואורח חיימי, יחד עם אשת מקצוע. כשנה אחרי התייצבות הרגלים מצאתי אותי נלחמת לאישור כניסה של ״חמאת שקדים״.

אה? שניה אסביר.

אחרי שאת מסתובבת בחנויות משמימות של ״בריא ובריא״ (סלח לי אבא, בתך דביבון במקור) כל העניין של אריזות תופס מקום מאד צמא.

בא לך את האריזות מפעם, המגרות, המושכות, אלו שנראות כמו יאמי. והייתה בחנות ה״יש כאן ריח של ספריה״ אחת כזאת שצדה את העין.

למרות שאף פעם לא טעמתי קודם חמאת שקדים, ניסיתי יותר מפעמיים לקבל ״אישור״ לקנות אותה ולהכניס ליומיום.

עוברים כמה חודשים מהניסיון הראשון ויופידו, האישור מגיע. נשמע שהחפירה השתלמה, המתמיד מנצח!

אממה? זה אממ…איך לומר… זה כמו מרציפן. לא משהו שמעניין אותי באמת. ואיך מישהי שלא אוהבת מרציפן לא חושבת שזה יהיה דומה לו? נטו מיתוג טוב מדי.

נטו מיתוג שעובד נפלא בלייצר רגש שחזק יותר מהמציאות שלו, שבא להפוך את מה שנמצא בתכלס, שמזיז בהטעייה מ״בריא וסבבה״ ל״החטא הבא״.

אני האחרונה שתטען שב2022 קל לשקר בשקט לקהל או להגזים בהבטחה מוצרית של ״חייכם ישתנו ברגע שתנסו״ והנה. לעיתים אפשר להגזים כלכך במה שטוב, בלי להשתמש בשקר טהור בכלל.

הולד איט 2.

אנחנו מתקדמים שוב בזמן, לפני כ3 שבועות נכנעתי.

מיתוג בבילדאפ.

עקבתי באינסטגרם אחרי חשבון של קונדיטוריית בוטיק משגעת שפועלת במחנה יהודה, ומפעם לפעם הייתי מראה לחברה משהו שלהם ואומרת שאין סיכוי שלא אשבר בסוף. הרגלים תזונתיים זוכרים?

עם גישת ה״הכל איזונים בחיים״ נסעתי לנצל יום חופש מהבוסית (תודה לעצמי). מחפשת ומוצאת את המקום, נכנסת פנימה ומגלה שמדובר במקום פיצפון ממה שהציגו, עם לא הרבה היצע ועם (זו הייתה הדודא הגדולה) אוזני המן- קטנות ובקופסא.

בלי הוויב מהעמוד העסקי, בלי השפע שנראה מכל פוסט שהם העלו באינסטגרם, ובלי האופציה לבחור כמות, להריח או לערבב כמה סוגים.

מודה שהתבלבלתי.

מראש, העטיפה המותגית אכן גרמה לרצות לנסות. אם ללכת למודל מדרג ההשפעות, כמה שבועות הייתי בשלב הגבוה של ״כוונת קנייה״, ולהגיע לאיזור של ראש הפירמידה זה הישג!

רק שהמציאות באה הפוכה, לא מתאימה למה ששידרו וסיפרו… הרגשתי מרומה.

עמדתי ובהיתי ב״טוב אולי בכלזאת״, למרות שמוצרי המדף לא זולים (כיאה למיצוב המותגי שבנו) והחוויה לא משהו. נתעכב כאן, על חוסר הפרופורציה;

אשליות והתאמות פרופורציונליות.

איך המוח שלנו מוציא אכזבה? לפי מה הוא מחליט? ככה. כשמוצר הוא אחלה ואין חוויה טובה זה לא נורא, כל עוד אף אחד לא טיפח ציפיה מטורפת סביב חוויה.

כשכל ההבטחה המותגית תלויה בחוויה, ועל בסיסה נשען המוצר- מצב שבו אין חוויה מורגש מאד, כי קודם הרימו את הציפיה ממש.

הבילדאפ הוא כנראה בדיוק הניואנס שמכריע.

אולי עם מיתוג שתואם את המציאות ולא מתעקש לייצר סיפור חוויתי גבוה מאד לא היינו מרגישים פער כלכך גדול מהציפיה, וכך גם לא הייתה תחושה של ״עבדו עליי״.

בחזרה לקונדיטוריה. אחרי 5-10 דקות של עמידה ובהייה (המקום פשוט קטן) יצאתי.

השלמתי ביני לביני שהמציאות שונה ושלא יעזור לי להמשיך לחיות בקונספט ההוא מלפני שנפגשנו, כי סביר שגם אשלם בהתאם להבטחה שהבטיחו, וגם לא באמת אהנה בגלל שאמשיך לזכור שלא קיבלתי אותה.

את אוזני ההמן שלי מצאתי במקום אחר ליד, שאמנם שום בוטיקיות לא הגדירה אותו, אבל גם לא הייתה אצלי את הציפיה הזאת מהמותג ההוא.

אף אחד לא הבטיח משהו שאין, והמיתוג ישב בול בגובה של המוצר.

מה שעוד מעניין בעיניי הוא שלמחרת הורדתי עוקב, מסתבר שלא הצלחתי ליהנות בחזרה מאותו התוכן שהקסים אותי לפני הביקור, שעכשיו הוא כבר הרגיש ״לא אמיתי״.

אז מי הוא מותג טוב בעיניי? מותג שמצליח להחזיר את הקהל שלו שוב ושוב, כמו אפליקציה שמודדת ריטיינשן כסיבת קיום.

האם בשביל חזרתיות כדאי להנמיך במעט את ה״באבאם״ בשפה העיצובית/ כתובה/ מדוברת? וואלה, מבחינתי כן.

כדי שנהיה מודעים להתאמה בין ההבטחות למה שקיים, כדאי להיות מודעים לכל החוויה שהצד השני (הקהל) עובר או עתיד לעבור, לפני שמגיעים לארטבורד. קראו לזה מחקר מהשטח, קראו לזה הקשר לעיצוב חווית משתמש בעולם האמיתי.

הטוב מהשניים הוא כמובן להרים את החוויה בהתאם ל״באבאם״, אבל אם אין לשנות את המציאות וכרגע הנתון כזה, יהיה עדיף לשנות את העטיפה.

ובפררו רושה ננוחם 3>

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״דברים שלמדתי איתך ב2018
עדיין מקפיצים אותי היום,
את עושה טוב לעולם״

בפוסט היום אספר לכם על דיאטה שכוללת פחמימות. ז״א, היא דיאטה מכל מה שבעיניי אנשים טועים לקרוא לו השראה (״ראיתי רפרנס ועשיתי משהו דומה״), אז כדי לבצע אותה אפשר להשתמש בכל מה שממלא אתכם.

אם זה פחמימות, גו פור איט.

מתי להתחיל דיאטת השראה בכאילו?

אני משתמשת בדיאטה הזאת בוורסיות שונות מול מיועצים שלי כשעולה גירוד בידיים מ״אולי המקצוע לא נכון לי, הפסקתי ליהנות״/ ״אני מרגיש שאין לי ביטחון במה שאני נותן״/ ״העסק מתקתק מעל עשור, אבל ביננו, מרגישה שנמאס מהשגרה הזאת״.

השתמשתי בה גם מול סטודנטים וסטודנטיות שלי, גם מול מעצבים שכירים וגם מול מעצבים עצמאיים. בגדול היעד הוא ״גמילה״. לא, לא להיבהל.

בשגרה, הצורה של הגמילה משתנה מאדם לאדם כדי שתהיה טובה ומחזיקה לאורך הזמן בשבילו. בגלל שבבלוג אנחנו פחות ברמת ראייה אינדיווידואלית, אצטרך להציג אחת ״לכל סוגי העור״ שכזו.

תוכלו לערוך התאמות יומיומיות לעור רגיש יותר (: המדריך יגיע מתחת לתמונה.

אם הגעתם לפוסט הזה בלי הקדמה של מה ומי, הנה הפוסט שבא לפניו >>

אמיצים לכאן!

המטרה (מחקו את המיותר)

+ להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה
+ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף/ ייחודיות
+ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן
+ לגלות או לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״

המצרכים

בוחרים בריף שיש לכם בקנה, או לחילופין, בונים לעצמכם בריף פיקטיבי מפורט (עם חזון וגישה, ערכי מותג ותוצרים פיזיים/ דיגיטליים שצריך לספק).

כדי לבנות בריף אפשר להיעזר בכלי האפקטיבי שהעלתי פעם להורדה בחינם. מבחינת תוצרים לעבודה, חשוב לבחור שיהיו בבריף תוצר אחד מורכב או כמה תוצרים פשוטים.

הוראות הפעלה

על הבריף שבחרנו עובדים בדרך ה״בלי לחפש בחוץ״.

1// בוחרים יום בשבוע שהופך ליום ללא שאטר (או סטוקים אחרים), פינטרסט, שיטוטי גוגל על אותו הנושא, גלילות אינסטגרם בעמודים שהם נטו ״רציתי לקחת השראה״.

2// כותבים ומסמנים בלוח שנה, יומן או לו״ז כלשהו על כל ימי x בחודש הקרוב: ״יום בלי השראה חיצונית״.

> אם לא עובדים בסופ״שים, שווה שזה יהיה יום ראשון, ככה העיניים לגמרי יתנקו.

> אם אתם שכירים במקום שזו צורת העבודה בו, נסו את הדיאטה בשעות הערב או בסופ״ש, עם לפחות שעתיים קודם שלא הייתם באתרים כאלו.

3// ביום שהוגדר כיום הדיאטה, לחשוב על המציאות מהזווית שלכם ולפתוח את המבט לחוויות שעוברות עליכם. מה שאנחנו ״אוכלים״ הוא מה שיוצא מאיתנו לעולם.

התשוקה שלנו כיוצרים גדלה ככל ש, ובכן, אנחנו יוצרים. משלנו. מהלב והעיניים והראש שלנו. מהמחשבות, הרעיונות, המילים והצבעים שלנו. ממי שאנחנו.

אחרת כל בריף היה מקבל תוצאה זהה שאין בה שום טביעת אצבע. רובוטית.

שימו לב לצבעים שעוטפים אתכם כשאתם מבשלים, למה שחברים שלכם לובשים, למוזיקה ששמתם ולמילים שבה, לטקסטורות, לריחות, לאור ולצל. תנו ל״מסביב״ להיתרגם ברובד נוסף, דרך הראייה האישית שיש רק לכם.

4// פותחים ארטבורד במחשב, או ממש דף (ועיפרון/ עט/ טוש/ צבע/ דיו), ויושבים לעבוד על התוצרים בבריף.

* לפני שתסתערו על העניין: תקראו את תופעות הלוואי ואורך הדיאטה *

מהניסיון שלי, מאד עוזר לדעת מה צפוי לקרות עם השינוי שמכניסים, כדי להימנע מסטרס עתידי או ויתור מהיר מדי. בגלל שעברתי לא מעט תהליכים כאלו, אוכל לספר עכשיו על מה שבאופק 3>

שליפים: מאיפה מגיעה השראה אם לא מאחרים?

בלי לנעוץ יפים ויפות בפינטרסט?! אעעעע מה עושים?! דאגתי לכמה שליפים שיודעים לפתוח את הראש שלנו, ושטוב לנסות אותם כשנתקעים או לא מצליחים להתחיל.

+ נסו לעבוד עם הידיים
+ צאו החוצה לכבישים
+ לכו לטייל באיזור שאתם אוהבים
+ סעו למקום שאתם לא מכירים
+ תהיו עם המשפחה יותר
+ שבו ותקראו ספר
+ תקבעו שיחה עם חבר/ה
+ או בקיצור: תנו לעיניים אוויר

תופעות לוואי

ישמצב שתרגישו קריז קטן ואפילו גדול, זה תלוי כמה התרגלתם לחפש את של אחרים לפני ה״את שלי״.

יש סיכוי שהסיפור לא יעבוד ביום הראשון ולא ביום השני, אל תפסיקו בכלזאת. ההצלחה שלכם ב״למצוא מה יש בי״ צריכה לעבור בתוך הר. אם תצליחו להילחם ב״אני רק אציץ ב״ השער יפתח בסוף.

ועוד טיפ: להשתדל לא למחוק מהר מדי סקיצות וכיוונים. תנו גם לרעיונות הדביליים לצאת, גם לקריאייטיב ״ברע״ להיכתב, גם לכיוון על הפרצוף בשפה או לויזואל מבאס.

השטויות וה״לא מספיק טוב״ (או ממש רע) שלנו הם ההתחלה של חימום מנוע, הם צריכים לצאת כשמשהו תקוע לפני הכל.

מחפשים לאייר מעצמכם כי לפני שנים הייתם משלבים איורים בעבודה? תשרבטו, תמשיכו את ההתחלות, גם את ה״אוי ואבוי זה נורא״.

אחרי שהוצאתם לא כדאי למהר למחוק, שימו בצד. דברים תופסים נקודת מבט ממרחק זמן, ז״א, לא בהכרח שזה יוביל ל״אה אשנה פה ואז״, אלא שהמנוע יתחמם ואיזה כיוון טוב יבוא ככל שתתמידו בדיאטה (קצת מזכיר את ההיגיון של כתיבה בשטף).

אורך הדיאטה

מינימום חודשיים, ז״א 8-9 ימים שהם שבוע אחרי שבוע ברצף. בתוך החודש אתם מוזמנים להוסיף עוד ימים בכל שבוע אם מעניין אתכם לבדוק גבולות של קדימה/ לחזק את האפקט. מומלץ בחום.

מבחינתי השאיפה היא שעם הזמן תוכלו לנקות עד הסוף את החיפושים האקטיביים ב״מה אחרים עשו״ (תכלס, המעבר מדיאטה לאורח חיים) וליצור לגמרי מתוככם.

לחוששים- מותר לי להעיד שהתמדה עיקשת, אצל אנשים שיש בהם כישרון ליצירה, מגרדת אבק. מביאה ומגלה את הבפנים.

אותי תמיד מרגש לראות מהצד מעצבים שמתקלפים אל עצמם ומגלים דברים שהם שכחו/ לא ידעו שיש בהם. אין סיפוק כמו ליצור מ10 אצבעות.

חיבוקים וירטואליים, ובהצלחה!

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״ממש אוצר שמצאתי,
כי ידעתי מה הצעד הבא
אבל לא איך לשים את הרגל״

התגברות הצורך ברפרנסים, ואולי אפילו החינוך של מעצבים חדשים אליו, נוצר מכך שיכולת הדור לדמיין מעצמו הולכת ופוחתת.

כשלא מעט אנשים טוענים ש״אם הומצא הגלגל- לשם מה להמציא?״, מתהווה הגישה שאין בתהליך החיפוש האמיתי משמעות, מלבד בזבוז זמן או פינוק לפריבילגים.

לאלו שיגידו שרפרנסים/ ״השראה מבחוץ״ זו התנהלות יעילה יותר כי היא חוסכת זמן, אפשר לומר שתכלס, חיפושים כאלו בסוף לוקחים גם שעות (מספיק להציץ בנייד באפליקציית זמן מסך כדי לקבל סדר גודל קטן).

במקומות עבודה שדוגלים בקצב מפעלי כמו בפס ייצור, יש סיכוי ש״עזבו אתכם מליצור לבד״ יבלבל בצדק, אבל האם בשביל ״לקחתי והחלפתי״ בחרנו להתעסק בעיצוב?

האם המקצוע שלנו נכנס תחת רדי מייד (מוכן לשימוש)? ואם כן, למה יש בזה צער?

למה עם השנים מעצבים שהתרגלו ל״ראיתי ועשיתי״ מקלפים בתוכם שכבת כנות ובשקט בשקט שומעים את ה״היי, אני כבר לא נהנה״ או ״אולי איבדתי את זה״.

״זה״ היא התשוקה? או היכולת לברוא דבר משלך? לחדש?

תפיסה תרבותית ויומיום של דור.

אולי הגישה הזו נדבקה אלינו מהמקום של ״חמם והגש״, התפיסה התרבותית שהתרגלנו אליה מעל לעשור, מארוחות בוקר וצהריים (הרי מאיפה באו דגני בוקר ושניצל טבעול) ועד לאפילקציות כמו טינדר. הכל כאן עכשיו והרגע.

הנה פה עשו פרויקט לחברת תכשיטים. ווהו הבריף פתור! לעשות ממש ככה אצלנו!

מה עם זכויות יוצרים? אה, נשנה קצת, נזיז קצת, מי ידע.

רק שזה מעבר לחוקים וזכויות, זו הנפש שלנו (סליחה), זו היכולת ליצור מהבפנוכו שלנו שנשרטת. שמקבלת חבטות. שאח״כ מציקה לנו.

בשנים האחרונות יוצא לי לחשוב לא מעט על למה אותו הסיפור ממשיך להתקיים, למה מעצבים לומדים ש״השראה״ היא גוגל ופינטרסט ו״מה ההוא עשה״. למה כשמתחילים פרויקט מחפשים ״רפרנס״, שכל מה שהוא מתרגם למוח הוא ״בואי תעשי כמוהו״.

בעיניי, לא שהלקוחות התרגלו והרגילו, אלא שמשהו בהרגלים שלנו כמעצבים השתבש. הפסקנו לרצות לחפש לבד, בפנים.

או שרצינו ליצור (אחרת בכלל היינו נמשכים למקצוע? אי אז כשבחרנו בו לא בחרנו סתם) ופשוט הורגלנו שהכל סביבנו מהיר, מיידי, בלי להזיע.

הרבה מאיתנו יספרו ש״לקחתי השראה מאיך שאחרים עשו ועשיתי לבד בלי להסתכל״, ואין פה ממש; כי כשעיניים כבר ראו תשובות לבריף דומה, הן יחזירו רעיון דומה.

ככה עובד תת מודע, בלי לשאול.

״אל תחשוב על דוב לבן״

אנחנו חיים בעולם שבין כה וכה מציף אותנו מכל עבר בעוד ועוד עיצוב. מוקפים במותגים וחומרים פרסומיים/ שיווקיים אנחנו טורחים להוסיף לראש שלנו עוד חסימות חשיבה בצורה מלאכותית.

במקום להוסיף ולפתוח השראה מקורית, מהפרט שלנו, מהיומיום האישי שלנו, ממוזיקה, מטבע, ממשפחה, מה שממלא אותנו, ממשיכים לרוץ ולהעמיס את הראש ב״כבר עשו כמעט כזה, שכפל אותו״.

נגיד מה שנגיד, מה שלא משתמשים בו צובר אבק או חלודה. אפשר לנקות ולחדש את היצירתיות שלנו, רק מה דה הל יגרום לנו לעצור רגע ולומר ״חאלס, עכשיו זה אני?״.

ועוד תהיתי, איך לכתחילה מרצים מוותרים על חינוך חדש של מעצבים מהעתיד… בכל שנה ערימת סטודנטים טרייה לעיצוב יוצאת לשוק העבודה עם חשיבה ש״לקחתי- שמתי״ היא היומיום. עם אותה גישת הרדי מייד ששייכת לאובדן הדימיון, או לילדות-בגרות האינסטנט בחסות ״חמם והגש״.

אבל אם רדי מייד, כשדושאן הוציא לראווה משתנה מוכנה וחתם עליה, הוא בא לייצר ביקורת ופרובוקציה על התרבות ועל ההערצה שלה ל״מוערכים״. בעצם הביקורת היה חדש, הייתה יצירה.

האם קל לנו להחליט שאנחנו יוצרים, או מגדלים יוצרים חדשים, למרות שאיננו מחנכים לחיות את היצירה בשגרה?

ועזבו האם, בכלל, למה?

מתי הפכנו מפעל, ומתי ויתרנו על ״למה״, ״שכל״ ו״רגש״. על היכולת (שלא ניתנה באופן המוני לכלל, מודה. ועדיין ניתנה לרבים מאיתנו שלא יידעו שהם יכולים להגשים ממנה כי פשוט לא מנסים), להביא חדש לעולם?

סוף, אמצע, התחלה.

במקור, כאן היה הסוף של הפוסט. למעשה, כתבתי 2 פוסטים כאלו במחברת, הראשון בטיול בטבע אחרי כמה מיועצים שגילו שהם שכחו בתוכם את התשוקה- והשני בפוך, כשתפסתי מנוחה.

כשכתבתי את השני לא זכרתי ש״דיברתי״ קודם על העניין, כנראה שכשמשהו בוער בי הוא צריך לצאת לאוויר (אפרופו להוציא מבפנים לבחוץ).

אז עכשיו כשעורכת, בא לי להשאיר פה הצעה ל״דיאטה״, רק בלי להעלים פחמימות ואושר חלילה. הדיאטה היא בעצם תרגיל שאני אוהבת להשתמש בו כדי למצוא את שאיבדנו או לא ידענו שאיבדנו.

כשמחפשים להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה/ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף וייחודיות/ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן/ לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״.

אמיצים מספיק לנסות? סתם סקרנים?

בואו אחריי ותנמיכו פחד, הכנתי לכם פוסט מדריכי ומפורט >>
יש פחמימות כן (:

 

 

להיות כמו שמתאים לי, לעבוד כמו שנוח בשבילי, לומר מה שחשבתי על כסף, או בכלל לבקש משהו בלי להרגיש ביצ׳/ תקיפה/ חזקה מדי/ דרמה קווין. אוקיי מה? בואו נקדים;

היחס שלנו לכסף משתנה ביחס לסביבה וביחס לעצמנו, בכלכלה התנהגותית אפילו מגדירים את ״אפקט הבעלות״.

אפקט הבעלות מתאר מצב שבו אם נותנים לאדם לקנות ספל שמישהו אחר יצר, או למכור ספל שהוא יצר- כשהוא מוכר את שלו הוא מעריך ביותר את השווי שלו, וכשהוא מגיע לקנות הוא מעריך בפחות/ בחסר.

העניין הוא שכשמנסים לתרגם את אפקט הבעלות ל״עבודת עיצוב ללקוח״, כמו שקורית בד״כ ביומיום סטנדרטי של מעצבים עצמאיים (או ״גם עצמאיים״), הרבה מעצבים דווקא לוקים בהערכת חסר.

כשאני מדברת על הערכת חסר, היא לאו דווקא מתבטאת ישירות בצורה כספית (בכמה לתמחר- הצרה הנפוצה), יש מקרים שהיא באה מתחת לכסף, ברוח ובהרגשה.

למשל בייעוצים שמעתי ״אנלא רוצה שיחשבו שאני ביצ׳״/ ״אני מעדיפה לא להיכנס לפינות או ליצור ריבים אם מישהו חותך באמצע עבודה״/ ״אני לא רוצה שיחשבו שאני תקיף״/ ״אני מפחד להיות הקשוח… הבאד גאיי… זה שלא נחמד איתו את יודעת״.

גם אם לא חסידים של התעסקות בסמנטיקה, יש במילים האלו סימן לנקודת מבט.

הפחד מלצאת ״החזק״ או ה״לא נחמד״ לפעמים גורם למעצבים להיכנס ללונה פארק פחות מתוק. הקלאסיקה היא לדרוש פחות בתמחור, ויש עוד.

אפשר לא לכתוב סעיפים שמגינים עלינו בהצעת מחיר (מה שבסוף עלול להיתרגם לכסף שהולך לאיבוד), לא לשלוח הסכם בכלל כי ״נתחיל ונראה״ (כנ״ל), או לענות לטלפונים בערב/ בסופ״שים למרות שאנחנו לא בקטע לשם (כנ״ל).

כמה כסף עוד נאבד כדי לצאת נחמדים? כי מפחיד לצאת האיש הקר?

*הופהופ, עצירת ביניים* אלו כמה פוסטים קשורים שאפשר לפתוח ולהשאיר לאח״כ:
על תקשורת ואסרטיביות > // על חינוך שוק > // על הערכה ותמחור פסיכולוגי >

דחוףףףףףף!

זהו, אפקט הבעלות כנראה לא מוכיח את עצמו ברגע ש״התוצר נתפר ללקוח״, בגלל שהתפיסה היא ״אני נותן שירות״ ולכן הוא/ היא ״מעל לכל דבר שאגיד״.

אבל כשמפסיקים לחשוב כמו שכיר/ פועל של לקוח (במידה ואתם גם עצמאיים, כן?) מבינים שאנחנו לא נותני שירות, ולא מורידים מוצר ממדף.

בהנחה שלא מדובר בביצועיסטים, לא בשביל זה הגיעו אלינו.

הערך של מעצבים שעובדים נכון (מתוך אסטרטגיה) ובכישרון הוא גבוה מכל הודי בפייבר או ישראלי שכאן כדי ש״יצא משהו יפה כמו שהלקוח רוצה״.

לא בגלל שאמרתי- בגלל שהתכנסנו לעבוד יחד בשביל להשיג איזו מטרה.

מעצם הקיום של מטרה שהיא יותר מלהיות רק ״יפה כמו שהוא רוצה״, הלקוח לא תמיד צודק (בעיקר לטובתו אגב. ככל שאנחנו הופכים ליסמנים- הסיפור דווקא רע ללקוחות שלנו כי איש המקצוע נעלם, והרי לא סתם באו לאיש מקצוע).

גם משפט בסגנון ״עבדתי פעם עם מעצבת שהביאה לי הכל בקבצים פתוחים״ הוא משפט שצריך לשים לב שיש בו עבר.

אם הוא/ היא היו רוצים להמשיך לעבוד עם אותו איש מקצוע- לא היינו פה היום. סימן שיש בחירה בנו כרגע.

ומנק׳ היציאה הזו שבה אנחנו מכירים ב״אני הבוס, בי בחרו וככה אני עובדת״ אפשר להבין את הרציונל האמיתי בקשר ביננו.

לפנות מקום לומר מה שרוצים, לתמחר כמו שמתאים (ולפחד פחות כשיושבים לבנות תמחור של פרויקט), ובעיקר להתקדם לדרך יציבה יותר.

עם אמון וכנות, ובפחות שחיקה אצל 2 הצדדים.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״זו פעם ראשונה שישבנו,
וכמה זמן לא גיליתי
משהו חדש״

מזלטוב! השנה מסתיימת. דף חדש ונקי (וכל קלישאה נוספת- שתכלס נכונה) מגיע אלינו ותוך שניה יהיה כאן פסח, לא מאמינים? חכו ותראו.

גם הפוסט הקודם עסק ב״היי סוף השנה כאן״, ושמעו, הנה עוד צד. הצד העסקי.

מה שקורה לבעלי ובעלות עסקים בסוף השנה הוא ערימות נסיונות שנקנה כל דבר שקיים (כי סוף שנת המס) ובד בבד, ערימות ״תעשו משהו חכם עם הכסף״.

בין ה״משהו חכם״ נמצאים לא מעט קורסים/ סדנאות/ הדרכות וליוויים לקראת ה״אתם חייבים תוכנית עסקית!״.

עכשיו, איך לומר, אתם יודעים שאני לא אומרת רק מה שמיינסטרים או מה שיגרור תגובות אוהדות- האמת שבעיניי יותר חשובה לי.

בכולופן, אגיד: תוכניות עסקיות הן בלוף.

והופ, זה נאמר למרות ועם זה שאני יועצת מקצועית למעצבים. נשמע ניגוד אינטרסים? כמובן שאחרי החבילה שהנחתי- אסביר.

אף פעם לא האמנתי בתוכניות עסקיות, כן חיטטתי כמו כולם ב״היי היי בוא נשמע מה זה״ כשהתחלתי להתעניין בצד העסקי, אממה- אין שם שום כלום אלא אם אתם חברה עם צוות גדול בתחומים אחרים לגמרי (וגם אז יש לי ספק, אולי כשמגישים בקשות למימון וכו׳).

למה את אנטי לתוכנית עסקית?

1// העולם זז ממש מהר.

לא יודעת אם יש עוד טעם לדבר על נפילת חברות ״בטוחות״ כמו טבע (שהזכרתי פה בעבר) והיחס שלנו לאשליית ה״ביטחון״/״שליטה״ בחיים עצמם. אין לנו שליטה, יש אשליה, ויש מה שנוכל לעשות כדי לייצר ״קרוב לוודאי״ בתנאים יציבים/ צפויים על פניו.

ועדיין, העולם זז ממש ממש מהר, מה שתתכננו לעוד 5 שנים לא יהיו רלוונטי לפחות ב50% מהזמן.

יודעים כמה דברים קורים ב5 שנים?! בסוף 2017 סקרתי שינויי מדיה שקרו במשך עשור. קשה לתפוס כמה הכל זז בעיפעוף, בלי שהספקנו לקלוט.

ולכן, אין עניין לתכנן כלכך הרבה קדימה ולבזבז את הזמן שלנו. זה לא פרקטי, זה נשמע מדהים ומהמם ושאפתני- ולבסוף מיותר כי אין אחיזה אמיתית במציאות.

היכולת לתמרן היא משהו שתמיד נצטרך לקחת איתנו כי אנחנו כבר לא עובדים בדור שבו אתמול דומה לאתמול של לפני שנה, הכסף שהיה מתחת לבלטה הוא כבר לא אותו הכסף, הצפי שלנו מאד מוגבל ולכן שווה להתעסק בממשיות, במציאה.

2// קצת כמו בכתיבה של ״חזון״- נחמד, ומה הלאה?

בהמשך לסעיף הקודם, כמה שלא יכניסו סעיפי ״וככה נעשה את זה״ בתוך התוכנית העסקית, ככל שתפרטו את השלבים בכל מני נתיבים, ככה סביר שהאנרגיה שלכם ב״לעשות״ לא תחזיק.

זה נשמע מוזר כי ככה מנהלים פרויקטים ומנהלים זמן לא? אהא, רק שכשאתם הבוס ופתחתם לעצמכם כמה דלתות וסידרתם בכולם את המיטות, יהיה מאד לא כיף לבחור איפה לקפוץ על המזרון ואיפה להתעפץ לשנ״צ.

מה? איך? כי לדעתי פרדוקס הבחירה קשור (דיברתי עליו עוד בבלוג, ובעוד מובנים).

מה, איך 2? כשטוחנים את מנת השף, או כשסוללים מאד את הדרך- כבר לא מעניין ללכת בה. המרגיש הופך לטכני.

3// נאום המעלית והצ׳אנס שפספסנו.

מצטטת חלק מפוסט היכרות שכתבתי באיזו קבוצה לפני כמה שנים (יש לי את הטקסט כי ציטטתי אותו מתישהו במייל שבו ביקשו את דעתי על נאום המעלית).

איך נאום המעלית קשור לתוכנית העסקית? מאותו הקשר של ״כולם צריכים!״, ״מעצבת? את חייבת!״, ״אי אפשר בלי״, למול ה-בלי שניה לחשוב על עצמנו.

הרעיון שייך אלינו? למה? בכלל יש בו ממש?

הפוך על הפוך.

ומההפוך על הפוך ניקח קדימה.

אם תוכנית עסקית לא רלוונטית למעצבים עצמאיים כי היא תיקיית עבודה סזיפית על מרחק מאד גדול (מעין דמיון על דמיון), מה כן כדאי לעשות בשביל לא להישאב בשגרה/ להתגלגל מיום ליום?

בבקשה תופתעו אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים כאן: טאדם, אסטרטגיה! אסטרטגיה ותרגום שלה.

כשאני/ מיועצים שלי רוצים לחשוב על השנה החדשה או על העסק בכלל, אנחנו מתחילים מאסטרטגיה. אבל יש עוד כמה שלבים.

המינימום שמספיק למותג אישי של מעצב או מעצבת בד״כ* כולל בתוכו כמה שלבים, ועוד הרחבות קשורות השארתי בלינק פה.

> מפלחים את השוק ובוחרים קהל יעד/ כמה עיקריים/ עיקרי ומשני

> מוצאים את הערכים (מאפייני האופי, אבני הדרך, מה שבהמשך יתווה את הזהות והזיהוי של העסק ברמה הויזואלית-כתובה-מדוברת)

> יוצרים מיצוב שוק (המצב שבו הלקוח הפוטנציאלי תופס אותנו, ונרצה להגדיר עם 2-5 מילים)

> עובדים על מיתוג (שפה כתובה ומדוברת+ שפה עיצובית) ועיצוב חומרים מיתוגיים

> בונים פרסום, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה רחבה של זכירות, שיוכלו לזהות את הסיפור והאופי מרחוק)

> בונים שיווק, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה לייצר המרה- פעולה ספציפית של לקוח פוטנציאלי)

*כמו בכל דבר במציאות, אנחנו לא גנריים ובעלי אותה הזהות, תזכרו שכל אדם הוא אינדיווידואל וכל סיפור או צורך- דורש את ההתאמות שלו.

השלבים האלו רלוונטיים לא רק לתחילת שנה, הם רלוונטיים להזזה תמידית לא משנה אם אנחנו באפריל ומתחילים מאפס, או שהעסק רץ כבר 18 שנה ומשהו לא מרגיש פיט.

לפעמים פותחים ״מהאמצע״, ממה שכבר קיים, ובוחנים מחדש.

מה ההבדל?

ההבדל מתוכנית עסקית הוא שאין קיצורי דרך. אין תלות ב״תחילת השנה״ ואין תיקיית הגשה מובנית, אין יעדים מעושים.

זה לא אומר שלא צריך להציב יעדים אם רוצים להגיע לאיפשהו, זה החלק הכי בסיסי בניהולו״ז. התכוונתי שלא עדיף לתכנן עכשיו לממש רחוק בפרטי פרטים.

ואם המותג כבר פועל בהתאמה לאסטרטגיה שלו, נראה כמוה, מדבר כמוה? הו. יש לאן להתקדם. בואו נתמקד ב3 משימות וזהו;

א// לדמיין מעשית.

אין צורך ב״תוכנית״ ומערכת שעות, יש צורך בלוח שנה, עיפרון, ומשהו אחד מעשי שרוצים להגיע אליו בכל חודש. למשל ״שיווק לחברות הייטק״/ ״השקה למחברות הממותגות שעיצבתי״.

אני לא בעד להעמיס בכל חודש מטרה סופר מפוצצת- כי בתוך כל חודש יקרו עוד דברים כמו עבודות שוטפות ומטרות שנכניס תוך כדי תנועה (העולם זז מהר, זוכרים?). מטרות קטנות פר חודש.

בנוסף, אם יש איזה חלום ישן שהזנחתם בעסק קחו רק אחד כזה ותציבו לו תאריך פיקטיבי יחסית רחוק בין החודשים, בשביל שתוכלו באמת להגיע אליו השנה.

חשוב להבין שעבור חלום ישן תצטרכו למחוק כמה דברים אחרים מהפרק, כי לרוב מדובר במשהו שלא סתם נשאר בצד, צריך לרקום אותו ולפצח את הדרך בו.

אפילו תצטרכו להיות כנים עם עצמכם ככל שהזמן יעבור ולבדוק אם הוא עדיין מעניין אתכם. ממליצה לסמן בחודש ובחודשיים שלפניו ״x מגיע עוד חודש, זה מעניין?״.

ב// לעקוב אחרי יעדים כספיים שלכם.

לא ב״כמה ארצה להכניס״ אלא ב״כמה ארצה להרוויח״.

הניואנס פשוט שונה במהות, ובכל פעם שאדבר עליו כנראה ימשיך להישמע מטופש שלא חידדו אותו באוניברסיטה המדומיינת של אחרי השירות*. אבל היי, כמה אתם מכניסים זה לא משנה. הכנסה היא פחות הוצאה, ממנה נגזר רווח.

הרווח הוא החשוב.

כשמישהו שלמד איתכם לפני שנים אומר שהוא מכניס 22k, הנתון לא באמת אמור להגיד לכם משהו. משנה עם כמה הוא נשאר.

מתוך אותה התפיסה של ״תכנון תוך כדי תנועה- יחד עם צפי ריאלי״ שהתחלתי להסביר כאן, מבחינתי שווה לעקוב אחרי התזרימים שלכם, אבל גם לעצור רגע בתחילת השנה (או בכל מועד נוח אחר, לא מאוחר להתחיל אחרי) כדי להתבונן בתזרים של שנה שעברה.

בשביל מה? בשביל להבין מתי היו לכם הכנסות גבוהות יותר, מתי נמוכות יותר, איך זה היה למול ההוצאות, ובעצם כמה הרווחתם בכל חודש (אפילו כשכותבים לפני מיסים, עדיין מקבלים את האינדיקציה היחסית).

אם מעולם לא כתבתם תזרים, תתחילו עכשיו, מבחינתי זו אחת ההחלטות הכי טובות שתקחו איתכם לשנה הזאת. יאי!

*וטוב שזכיתי להוסיף וליצור קורס לניהול תזרים אישי באקדמיה, וכמה שאני גאה בו ובסטודנטים שלי לתקש״ח, על אף המסה הטכנית הזאת.

ג// לפנות יום-יומיים מדצמבר ולהתמודד עם בירוקרטיות.

שמתי לב שאנשים דוחים בירוקרטיות, האנושות שונאת את ״שלטון הנייר״ שנוצר (מוזר לגמרי!) בשביל לייעל ולזרז עניינים.

יהיה מקסים אם השנה תקבלו על עצמכם הרגל של ניהול בירוקרטי מדי שבוע (למשל הקלדה של הוצאות בתזרים, תיוק של מסמכים בקלסר וכו׳), אבל תהיו כנים רגע;

אם לקחתם מהפוסט מספיק התעסקויות חדשות, אל תעמיסו. כשמעמיסים לא מתמידים/ עושים שומדבר בסוף, מכאן בדיוק נובע ה״למה״ של סעיף 1 למעלה.

פלוס: שווה שתשבו עם הרו״ח שלכם לקראת סוף דצמבר ותחשבו על השנה הבאה במעט, שווה שיהיה לכם את הזמן לסעיפים הקודמים, ושווה גם שתסדרו עניינים כספיים כמו הפקדות רטרו לקופות, תיוקים שהזנחתם, ותובנות מהתזרים של השנה הנוכחית- שיהיה מוכן לשנה הבאה.

בסופו של דבר, ״התוכנית העסקית״ הטובה ביותר היא לחסוך פרוצדורות משנה הבאה, למען המטרה הגדולה יותר.

ומהי המטרה הגדולה יותר?

בסופ״ש ישבתי לדבר עם אחיינית שלי, כמעט 10. תוך כדי השיחה היא פיזרה קשב והתחילה לשחק במשחק שמאוייר בגרפיקה דיי מפוקפקת.

שאלתי אותה בטריוויאליות: ״מה המטרה של המשחק?״, והיא ענתה בלי להתבלבל: ״לשחק״.

המטרה היא פשוט לשחק.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״קיבלתי עכשיו אישור
מההצעה שעבדנו עליה אתמול,
אני לא מאמינה.
כמה שלא האמנתי״

 

השבוע שמתי לב שלא הגעתי לבלוג החודש. מה שעוד קרה השבוע הוא 2 תאונות קפה על המקלדת- וזה גם מעצבן את הרווח וגם קצת נותן לי תירוץ שעוד לא הגעתי לבלוג.

ואולי זו בדיוק הפואנטה, החיים שקורים בזמן שאנחנו מחפשים את ה״מצב האידיאלי״.

היו לי 2 שיחות משמעותיות כאלו לאחרונה: אחת עם חברה שהזכירה כמה העולם (ואנחנו) התרגל ל״אשליית האינסטגרם״ ואיך שהרבה ממה שנחשוב על אחרים הוא כזב (וככה ההשוואות אלינו), והשניה עם מיועץ שאחרי כמה התנגדויות הסכים לתרגל חצי שעה ביום של ״זמן שקט לעצמי״, והבין שהחיים קורים בזמן שמחפשים שקט, כמו אומר ש״זה לא פייר״.

שאין זמן שבו הכל הכל הכל אידיאלי.

לא בקטע מדכא, אלא בקטע חשוף.

לפעמים בלילות אני מסתכלת על הנוף במרפסת ונזכרת כמה קל לטעות בפירוש ל״שקט במוח״, הרוב חושבים שמדיטציה טובה היא זמן שבו כל המחשבות נעלמות- אבל בתכלס, אין מציאות כזו (אלא אם כן לקחתם משהו, וגם אז אנלא בטוחה. לא ניסיתי וטוב שכך).

נדמה לי ששמעתי את אותה האנלוגיה אצל ליאור פרנקל: מדיטציה/ שקט לעצמי היא מצב של התבוננות מהצד, בדיוק כמו להסתכל על הנוף פה, כשהמכוניות זזות למולי ואני לא חלק מאותו הכביש.

שקט הוא זמן שבו מצליחים לראות את המחשבות אבל מבחוץ להם איכשהו, כמו לצפות בקופסא בלי לגעת ולפזר את החרוזים שבתוכה.

יש סיכוי שאם הייתי קוראת את הפוסט פה לפני כמה שנים הייתי צוחקת וממלמלת איזה ״אחח. שיט של ניו אייג׳ רוחניקי״, אבל מודה שאין איך להוריד את המילים אל הקרקע בלי להשתמש במושג כמו ״מדיטציה״ או ״התבוננות״.

וזה עוד עניין, ההצטדקות בפני מי שלא יהיה, או בפני עצמנו.

ברגעי שבירה קטנים/ גדולים יוצא לומר 2 מהאופציות: או ״למה זה קורה?״/ ״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?״ (סיפור אמיתי, ביומיים האחרונים התעוררתי עם לופ זהה שנשמע מהשכנים), או ״סליחה שאני בלה בלה בלה״.

הסוג הראשון של האנשים מחפש לפרוק תסכול, למרות שהשאלות הן כביכול פרקטיות- לא נראה שמישהו שומע או יכול להקשיב לתשובות שלהן (אם בכלל יש אותן).

הסוג השני מחפש את עצמו בסיטואציה, מתקשה לזהות מי הוא כשהוא לא ממש הוא, אולי.

ועוד עניין עמוק שזיהיתי בעבודה עם מיועצים בסשנים רגשיים יותר (ששונים מאד אחד מהשני, ובכלזאת החוט שמקשר הוא היכולת לספר לי בפרטיות מה שלא יהיה- שקשור לממשק בין החיים לקריירה), וגם בתכנונים תזרימיים שעשיתי מפעם לפעם;

לחיים שלנו יש מעגלים.

יש סיבוב ועוד סיבוב, והמון פעמים אנחנו עוצרים באותם המקומות ומזמינים את אותן ״הארוחות״ באותן התקופות. נוצר פאטרן מסויים.

אם אתם מאלו שמעדכנים את פייסבוק בהגיגים תכופים/ שיש לכם יומן/ בלוג, סביר שדרך ״זכרונות״ תצליחו להבין שהיום לפני שנה העסיק אתכם נושא דומה או שזו התקופה שבה המשקל משתנה/ אתם נוסטלגים יותר מהרגיל/ הכרתם אדם משמעותי.

למשל- כל שלוש שנים משהו גורם לי להחליף מקום, להרגיש שאני צריכה לזוז. או- בכל פעם שהיומולדת מגיעה יש עליה בהוצאות וירידה במצברוח. או- בינואר אני מפוקס יותר. או- בימי שלישי אני פחות באינסטה. או- בסופי שנה הדרייב עולה ובא לי לטרוף.

אפשר לשים לב לחזרות כאלו רק כשעוצרים רגע ומסתכלים מהצד על דברים (וגם תיעוד עוזר, שלנו לעצמנו או של אנשים שאכפת להם מאיתנו ש״פשוט״ רואים אותנו וזוכרים).

עצירות יכולות להיות במעט זמן, ואפילו אם לא מתעסקים בממשיות הזאת, בוהים בנוף ופתאום צף או מתבהר.

כשיש זוגיות/ חברים טובים/ דמות מקצועית באיזור אז עוד מישהו מזהה שכל חודש וחצי נכנס כאב גרון או דלקת ביד. או פחד מהעתיד בכל רבעון, או אופוריה מבורכת בכל פעם שיוצאים מהמספרה. רוח פסימית ורוח אופטימית, תנועה מהירה ואיטית.

ועכשיו סוף השנה מגיעה, מהתאריכים האלו של ״הסיכומים״. העולם רוצה דוח רווח והפסד, מה קיבלת מהשנה, לאן פניך.

סביר שמה שקורה לכם עכשיו הוא מה שקורה לכם בכל שנה, בלי תלות בכלל ב״מה היה ב2021״ אצלך. אם אתם אנשים שסופים עושים להם התרגשות- תתרגשו שוב, תקבלו שוב בוסט מזה שהעולם זז.

אם הפוך- אז הפוך.

אלא אם נתחיל לקלוט שאנחנו בתוך פאטרן, שאין חדש תחת השמש, שאנחנו זזים קצת כמו כוכבים, באיזושהיא מחזוריות שנראת כל הזמן חדשה בגלל שאנחנו שוכחים/ לא מבחינים בה, ולמרות זאת היא כאן.

אומרים שלהכיר ב״בעיה״ זה 50% מהפיתרון. אני פחות מעדיפה לכנות את הרגשות שלנו בחיים כ״בעיות״ או כ״הצורך לתקן״ משהו. אנחנו לא מקולקלים, זה רק עניין שלומדים לגלות. לפרק לאט לאט, כמו אוזניות חוט.

כמו טפסים בירוקרטים שמלאים במילים מוזרות, העניין הוא לא לברוח מלהסתכל.

גם אם אין תשובה ל״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה״ ואין שום דבר פרקטי לקחת מהראייה, הדבר הפרקטי שכן אפשרי הוא להצליח לזהות ש״היי, הייתי שם גם בxyz, זה פשוט אותה עצירה בגלגל״. לטוב, לפחות ולמעולה.

לזכור שלהיות מבוגרים זה בעצם להתפקח, להבין שפיטרפן עוד חי בפנים ושזה בא באותה הפיתה של ״אין זמן אידיאלי״.

עם, למרות, ועכשיו. מה שהיה ומה שעתיד, לזוז.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״הודות לעבודה המשותפת שלנו
אני מעצבת טובה יותר
ואדם חזק נפשית הרבה יותר״

לפני כמה שנים התחלתי לשמוע בכל מקום את טיפ הכתיבה ״לכתוב כמו שמדברים״/ ״לכתוב כמו עצמך״. לאו דווקא בין כותבים, הסתובב דיבור על כתיבה אותנטית. הוא כנראה נבע מהתקופה שהעולם התעסק באובססיה ב״תוכן אותנטי״ (2017+-).

האמת? אני בעד.

אבל מה, רוב זועקי הסיסמא לא טרחו להסביר את האיך, או את ה-לָמה. ועד היום לא חסרים כאלו שמשתמשים בסיסמא ולא במהות.

הגעתי לכאן עכשיו אחרי שכתבתי פוסט אחד בשטף כתיבה (ועוד לא ערכתי) ושניה לפני שסגרתי את המק. פתאום חשבתי לדבר על שטפים ושטפונות.

רגע, למה בכלל לכתוב כמו עצמך?

למה להישמע אותנטי, או למי מתאים/ כדאי? נתחיל בלמה (הוא הגיע ראשון, ניתן לו).

אותנטיות היא שיקוף של מציאות כמה שאפשרי, ז״א, כמה שיותר ״כמו שהיה קורה אם היו פוגשים אותי בשגרה״. למה שנרצה בזה? כי ככה יש כמה שפחות פערים במקרה ובאמת פוגשים אותי ביומיום שלי.

ז״א, ככל שנרצה שיהיו כמה שפחות ״קליפות״ בדרך, נרצה להישמע/ להיראות מתוך אותנטיות לעצמנו.

פלוס למה אחד- כי אותנטיות הולכת ונעלמת מהעולם, כביטוי ולא רק כביטוי;

גדלה שכבה ועוד שכבה שבה ״חשוב״ להציג החוצה את ״מה היינו רוצים להיות״, איזשהו חלום קולקטיבי או פנטזיה נישתית, משהו שאנשים כמהים לו וכביכול אנחנו חיים אותו.

בואו, באיזה עולם אמיתי יהיה האשטג של נו פילטר נידד? המציאות צריכה בפילטרים…? כי…? הצורך לייפות.

אז למי מתאים, או… למה לא לכולם מתאים?

טוב ככה, אם אתם מותג שהוא לא ״אתם״, ז״א, האיש/ אישה שאתם לא עומדים בראשו, אין שום סיבה שהמותג ידבר ספציפית כמוכם מבחינת כתיבה אותנטית.

אני בעד להשתמש באותנטיות העצמית רק כשיש בה ערך מותגי, אם אין עניין אישי– המותג צריך להישמע כמו המותג, משמע בשיקוף עם הערכים (מאפייני האופי) שלו.

*איך מגיעים לערכים העסקיים מבחינה מותגית? אולי צריך שאכתוב פוסט אחר בנושא (לא מעט פעמים הרגשתי שלמרות שמעצבים טוחנים על ״ערכים״ בבתי ספר לעיצוב, לא תמיד יש הורדה מעשית לפרקטיקה).

ותכלס, גם כשיש למותג עניין אישי ואתם ה״מייצגים שלו״, כדאי לפלטר את התוכן שעליו מדברים ואת הנושאים שהופכים לשיחות הסלון (תכנים תומכים שהם לאו דווקא תכנים שיווקיים) דרך המקום של ערכים מותגיים. מה כדאי לפתוח ומה לא.

כתיבה אותנטית למעצבים, טרילילי טרללה.

בהנחה שאתם המייצגים של המותג העצמי שלכם, כמו שקורה להרבה מעצבים, אולי הפוסט פה יועיל בכתיבה אותנטית.

מעצבים מתקשים במעבר לכתיבה אישית, מהסיבה שאנשים מתקשים בה: בביה״ס לימדו אותנו להעלות דרגה, לא להישמע בשכונה, לכבד את עצמנו בכתיבה.

אם לומר בפתיחות, לימדו אותנו להיכתב (ולהיקרא= ולהישמע) יותר כמו ספר.

לוקח זמן לקלף מאנשים את השכבה הזאת, לקח לי זמן בכל פעם שלימדתי סטודנטים כתיבה, או כשנתתי למיועצים שלי לכתוב משהו בפעם הראשונה.

קצת כמו בישיבות קריאייטיב ראשונות, כולם מפחדים להישמע מטומטמים, לדבר נמוך מדי, להישמע פשוט מדי. להרגיש פשוטים.

אממה, פשטות טבעית היא בדיוק המצרך שנעלם מהעולם, זוכרים?

טוב, איך?

כל טקסט כתוב מתחיל בשלב הדף הריק, להרבה מהאנשים ששלחתי לכתוב משהו היה את ״מחסום הדף הלבן״ (הפחד להתחיל לכתוב, או חוסר הידיעה איך מתחילים). בטח בכתיבה אותנטית מה״עצמי״.

ובהנחה שהצלחתם, זה מתגלגל: דף ריק> כתיבה של חומר גלם> עריכה> כן זה הכרחי שתהיה עריכה> כדאי שתערכו, כן, עריכה> הגהה> יציאה החוצה.

אי אפשר לוותר על שלב העריכה או על שלב ההגהה, מהסיבה שכשמוותרים יש טעויות, או אינסוף חזרות, או הליכה לאיבוד, או במקרה של מותג (שיותר חשוב לשים לב) כתיבה בצד השלילי במקום מהצד החיובי מבחינה סמנטית.

עריכה והגהה הם חלק מכל ה״פשיי, טקסט טוב יצא לך!״.

לא נתמקד היום בעריכה והגהה, אבל אלו שלבים שאסור לפספס.

+ ארוחות ביניים, שמרו לאח״כ +

להרחבות על מה שכתיבה יוצרת אצל לקוחות וקוראים שלנו, משאירה לכם פוסט שכבר כתבתי (אפשר לפתוח בלשונית נפרדת לאחרי שתסיימו לקרוא את הנוכחי).

להרחבות על קיצור מסרים והעברה אפקטיבית, משאירה לינק לעוד פוסט.

להרחבות על נגיעה אישית מול קול גנרי, משאירה את עצמי מסוף 2016 (יה רייט!).

כתיבה בשטף: בכיוון אחד.

אקדים ואומר שזה לא הולך להיות פוסט ארוך על ״איך לכתוב״, ובא לי להתמקד במשהו ספציפי אחד כרגע.

אנחנו נתמקד בכתיבה בשטף, שהיא משהו שאם לא כתבתם אחרי היסודי/ תיכון, או שלא הייתם באיזו מסגרת כתיבה, כנראה שלא ניסיתם.

כתיבה בשטף דומה ל״דפי בוקר״ (דפים שבהם זורקים את כל המחשבות שקמתם איתם בלי לקרוא תוך כדי הכתיבה ובלי לעצור בכלל), ועדיין שונה מהם.

גם כאן אבקש מכם, אם תרצו, לכתוב בלי הפסקה את כל מה שהמוח שלכם חושב בדיוק כמו שזה נשמע ובלי לערוך/ לעבד את עצמכם לשפה גבוהה יותר. בול כמו שאתם מדברים לעצמכם בבפנוכו עכשיו.

כן, אני יודעת, כולנו מדברים לעצמנו במוח. איש חכם אמר לי פעם שהבעיה מתחילה אם אתם עונים לעצמכם (:

הנה, כמו שכתבתי עכשיו, עם הבדיחות שקופצות לכם אם הן קופצות, עם ה״דרך אגב״, הגיגים פנימיים, הכל. כאילו אף אחד לא הולך לקרוא, כאילו המוח מקליד את המחשבות כמו שאתם מדברים אותם בצורה הרגילה.

חשוב: בשונה מדפי בוקר, אתם לא כותבים את כללללל המחשבות שיש לכם בעולם, אלא כשניגשים לדף/ למסמך צריך לבחור קודם את ה״על מה כותבים״.

+ רצוי, כמו שאמרתי קודם, לפלטר את זה קודם תחת הערכים המותגיים. לא לדלג על זה. לראות שיש התאמה ל״סלון״ שלכם- אחרת אין שום טעם או קישור אותנטי שיחזיק לאורך זמן עם קוראי התכנים במותג.

לא תמיד קל לכתוב בשטף נקי כי יש בנו משהו שהורגל להסתכל אחורה כל הזמן, לראות מה הוקלד או מה נכתב על דף.

שווה להחזיק, כי עריכה בתוך שטף מקצצת לעצמנו את הכנפיים וגורמת לכובע העורך להעלות הכל מעלה, ממש כמו בתיכון/ יסודי. הטקסט ישמע כמו מישהו אחר שוב ויהרוס את התרגיל.

אז דף ריק> בחירה של נושא/ כותרת כלשהיא לפתוח עליה> כתיבה בשטף (בלי עריכות ביניים כשכותבים)>…>…>…

החוק היחיד שאומר ש״לא מסתכלים עד שמסיימים״ לא מאד נעים לתרגול, אם ניסיתם ליסוע פעם באוטו במשך שעה ולא להעביר תחנות ברדיו אתם תבינו על מה אני מדברת. לא פשוט לא להתערב לעצמנו.

אבל כשצולחים אותו מתגלה איזה נהר (שטף) של איך שאנחנו נשמעים. מראה קטנה.

קודם כל, אין לכם מושג מה כתוב שם.

אתם תדעו על מה דיברתם בגלל שבחרתם בעצמכם את הנושא, ובכלזאת לא יהיה לכם מושג בבחירת המילים או ב״על מה חזרתי שם״.

כשתקראו לבסוף, פתאום תתחילו להבין איך אתם נשמעים מבפנים. למשל, תגלו שחזרתיות על מילה/ אישיו מצביעה האיזור שמעסיק אתכם.

בתקופות שאני חוזרת המון על המילה ״אמת״ אני מבינה שמשהו שם בוער בי, כשאני מוצאת שחזרתי המון על ״כזה״ אני מבינה שמשהו תחושתי מדבר אליי.

על פניו, מדובר באלמנט דיי טיפולי (לא סתם מזכיר דפי בוקר), אבל גם בלי הרוח- זו דרך להגיע ל״איך אני נשמע״ מבלי להנדס טקסטים במשך חודש.

השלב שמגיע אחרי הכתיבה בשטף הוא שלב העריכה, ובו כבר צריך להיפרד מחלקים נבחרים, לשנות סדר סיפורי, לבדוק שהרצף ברור, להעיף המון ״אגבים״ שלא תורמים למסלול, לחצוב בבשר החי.

+ טיפ טיפה טיפים +

1/ יהיו פסקאות שתכתבו בשטף ותזרקו לפח, זה סביר והגיוני.
אם אתם מסתבכים ב״תסמונת הדף הלבן״ שהזכרתי למעלה, תתחילו מהידיעה הזאת וההתחלה בעצם תיזרק לפח בשלב העריכה. תזכרו לא לערוך תוך כדי שטף.

2/ ממליצה לעשות את העריכה רק כשעובר זמן.
אם אין יום פער, לפחות הפסקה של אוכל/ שתיה ואפילו איזה סיבוב בחוץ. המוח צריך לנקות שטחים של תת זיכרון כדי להצליח לערוך טוב את עצמו.

3/ סבלנות, שווה להעביר יותר מעריכה אחת.
בסיבובים נוספים תאתרו כשלים ברצף הקריאה, בהתמדה שלכם מול הנושא שכתבתם עליו, בקשב של הקורא, בדברים שתרצו להוריד/ להוסיף, בחזרתיות על מילים וכו׳.

+ עם הזמן תוכלו לעשות לעצמכם רשימונת של ״מילים שחזרתי עליהם״ (לא אכנס היום לעניינים של עריכה כי זה לגמרי עולם שלם, כמו שכתיבה היא עולם שלם ובחרתי להרחיב רק רעיון אחד ספציפי).

אח״כ, בשלב ההגהה, נצטרך לשים לב לפיסוק ולשגיאות כתיב שאולי צצו במספרים ובמילים. במיוחד כשמוקלד בשטף.

רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכל.

כתיבה בשטף היא אחד התרגילים שאני אוהבת להביא בעיקר כשמעצבים מסתבכים בכתיבה של טקסט על עצמם.

ב״אודות״/ ״קצת עליי״ לפרוטפוליו, בהצגה אישית באתר העסקי, או אפילו בשליחה של מייל למעסיק פוטנציאלי שרוצים לתפוס.

אצל המודעים יותר לעצמם, התרגיל מגיע אחרי כמה פעמים ששמעתי את ה״הטקסט בסדר, אבל הוא עוד לא נשמע כמוני״.

דווקא הוא זה ששובר את המוּדעות, כי הוא עובר על התת הכרה שלנו.

מקווה שהועלתי! מוזמנים ומוזמנות לספר לי פה/ בפרטי אם כן (:

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״הודות לעבודה המשותפת שלנו
אני מעצבת טובה יותר
ואדם חזק נפשית הרבה יותר״

ספטמבר הו ספטמבר. כמעט ועובר חודש כזה שהרבה ממי שהתייעץ איתי בו שמע על ״הצמד״ פיתוח עסקי. ותכלס לא רק מיועצים, משפחה וחברים שמעו עליו לא פחות.

המלצתי מקצועית והמלצתי לעצמי, במיוחד כי היו מעט ימי עבודה וצפיתי את זה מראש.

בסוף אוגוסט ישבתי עם חברה במרפסת ונחת עליי ש-אוקיי לחודש של הרהרי נסיעות, מה אפשר לצמצם משם, מה אפשר להרחיב משם, ואיך מייצבים גלשן מעל כל החגים.

החלטתי מראש שהחודש יתועל לפיתוח עסקי, כן, שם קוד שנשמע הכי יפה בעולם ובו זמנית לא אומר שומדבר אם לא יוצקים אליו מעשים פרקטיים. מה שטריקי: כדי לצקת את המעשים, צריך לשבת ולהתחיל.

רדי, סט.

העניין עם התחלות מוכר לכל בעל ובעלת עסק, אבל גם לכל ילד בן 5. לא קל להתחיל. לשבת, ו… לא לקום שניה למקרר ושניה אח״כ לסייד חתול.

ככה יצא שאחרי שסימנתי ימים ספציפיים בלוח השנה (כאן כתבתי במפורט על ניהולו״ז- ניהול זמן בדרך שעובדת אצלי) ידעתי שכדי להתחיל פשוט צריך להתחיל.

פשוט.

חיפשתי את כל מה שיעזור לי למצוא את קצה החוט שממנו אגלגל את הגליל, התחלתי ממחברות פיתוח עסקי ישנות שהיו לי, ז״א, חלקם לא דיברו על עסק אלא על בלוג או על שיווק בכלליות. פתחתי בשביל להיזכר, בשביל שיצוצו רעיונות.

מעצבים Vs פיתוח עסקי.

העניינים שלרוב מתפספסים למעצבים בפיתוח עסקי הם או ניהול תזרימי (שחמסה-טפי מאורגן על אקסל מתוקתק אחד ל״מה היה״ ואקסל מתוקתק שני ל״מה עתיד לבוא״), או משהו ש״מחכים״ לו וטרם קורה (אבל יודעים מה רוצים ומה צריך לעשות- גם אם ב״כותרת״ ענקית שאין שמץ איך לפתוח אותה), או משהו שבכלל לא יודעים מהו.

1/ תזרים: עבר-הווה, ועתיד
2/ ידוע: רוצים שיקרה וצריך לעשות
3/ לא ידוע: צריך לחפש

את הספטמבר הפיתוחי שלי תיעלתי ל״משהו שבכלל לא יודעים מהו״, ה-חידה.

על פניו חיפוש של עכבר באפילה הוא המסובך מכולם, אבל למרות שלוקח זמן להגיע למשהו שנמצא בנסתר, אם מגיעים מוצאים דבר שלא ציפיתי לו. מה שבטח אומר שסביבי לא ציפו, והייהופ לאלמנט ההפתעה.

״למה זה לא עובד?״

אם לא מגלים איזה קטע כשיוצאים לחפש מה שלא יודעים, סביר שיגיע ״הלכתי לפי הספר! למה זה לא עובד?״, והנה סיפור שנזכרתי בו;

לא מזמן שמתי כמה קיסמים על גרעין אבוקדו והרמתי אותו מעל כוס מים (ממש כמו שהיינו ילדים). הכוס ישבה על השיש ומעל חודש חשבתי שאין בה ממש, שאני ממשיכה לטפח שום כלום. עד שיום אחד נוצר בקע בגרעין, ומתישהו נוצרו בו חיים ממש קטנים בדמות עלה פיצפון.

הדברים עובדים כשהתנאים מבשילים, ואם הם יבשילו. לא תמיד הם מבשילים בשניה, או בכלל. ואיכס, סליחה על הקיטש- זה נכון על הכל.

בכולופן, שווה לחפור את האדמה, או להחליף את המים, או למצוא משל חדש (:

אני מודה, ספטמבר לא הספיק. הימים שייעדתי לפיתוח לא הספיקו והחלטתי לשבץ עוד כאלו באוקטובר, כמו אחת שממשיכה להכין שיעורי בית למרות שהמורה לא בודקת.

לחפש אפילו כשטוב.

בשביל מה? כי כשיוצאים לחפש אולי מוצאים משהו, כשנותנים לרוח ללטף אולי מגלים אוויר חדש, או אולי משהו שהיה קיים כבר עכשיו וכנראה התכסה בחול.

בתחילת החודש, כששיתפתי חברים שונים שהמטרה היא להספיק לעבוד על פיתוח עסקי שמעתי מה״פשוט תמכרי יותר מ-x, תחזרי לייצר עוד y״, כשבמקביל התעקשתי על ״לא, עדיין אין לי מושג מה כדאי לפתח״.

נשמע כאילו שלא מקצועי ״לא לדעת״ (פיבי סטייל). אבל הפוך, בהודאה בחוסר ידיעה יש את מה שהרבה מהאנושות מפסידה- את האנושיות שלנו.

את העובדה שאנחנו פועלים על תחזיות שמבוססות על היסטוריה וכשמסתכלים על עתיד, הוא לא באמת ידוע חוץ מצפי (ואצל החכמים יותר: צפי מושכל/ סיכון מושכל/ סיכוי מושכל, בדיוק הסיבה ששווה לעבוד מתוך קודם אסטרטגיה).

זה לא שבחרתי לנתק את עצמי מכל קרקע ומכל עכבות (אלף: כי לא אפשרי מציאותית, ובית: כי לא הייתי עושה ככה מול שום מיועץ שלי- אין שום סיבה למחוק עד אפס משהו שעובד), זו רק ההכרה שיש משהו שאני רוצה לגלות, ושגם אם לא אגלה, אולי עצם החיפוש יוליד משהו.

הצילו, שינויים.

הישארות ב״בסדר״ לאורך תקופה הפילה רבים וטובים לפניי (זוכרת שדיברנו על השיבושים האלו אפילו בהקשר של ערוצי מדיה). כשבסדר עדיין צריך להפוך, לחפש, לחדש משהו. אחרת מסביב מתרגלים מדי, או שאנחנו מתרגלים מדי.

נוצרת איזו שאננות מאיפשהו, מצידנו או מבחוץ. מעניין לחשוב על הניואנס ב״מתי בסדר מדי״ או ב״מתי צריך להזיז משהו מהמדף״, כי השכבה שעושה את הפער נוצרת למרות שהמון אנשים לא מתים על שינויים.

לא מעט מאיתנו אוהבים קרקע יציבה/ שגרה/ חיים בלי הפתעות/ שקט של טוב, ובכלזאת, לפעמים פיפס קטן מתחדש מספיק כדי להשאיר משהו רלוונטי. אחד שממשיך לגעת, שממשיך לפעום.

בלאגן (יזום או שלא) מביא לסדר אם מתחילים להתבונן בו, בנתיים השאיפה לנער שטיחים מולידה כאן פוסט, תזכורות לרעיונות שהשארתי בצד, התחלה של מחשבה שארצה לבשל, ועוד איזו מחברת חדשה.

צ׳ירס!

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״מרגישה שאת כמו איזו
פסיכולוגית של מעצבים״

לפני שבועיים בדיוק שחררתי למנויים במייליסט את הפוסט הזה כפוסט מוקלט, מוקלט כןכן. דפנטלי חלק מהסיפור.

מדביקה כאן את הטקסט שהשארתי באותו ניוזלטר לפני שבועיים, כמו שהוא. גם זה חלק מהסיפור.

חומר גלם;

ב10 ליולי חזרתי מסופ״ש עם המשפחה ויצא לי להקליט מחשבות שאולי יהפכו לפוסט. השילוב של היציאה של לוח השנה לעולם (איזה מזל שרובנו יוצרים כי מישהו יבין למה זה מרגיש כמו לידה) עם ה״נירוונה״ הזאת והפדנטיות שמוטמעת בי מבטן, עם הנסיעה… משהו קרה שם. למעשה, עכשיו ממש אני מאזינה כדי לבדוק שמשהו קרה שם (כותבת און אנד אוף).

עד עכשיו מה שקרה הוא שלקחתי את ההקלטה ושלחתי אותה לאחותי כדי שתתמלל ואעבור על זה. זה לא משהו שעשינו יחד קודם ובאופן כללי הקונספט הזה של העברת אחריות מהחיים שלי שוב נולד בחודשים האלו.

אממה, לא הספקתי להגיע ל-לקרוא את התמלול. מה שהיה שם בלילה ההוא נשאר שם, בין אחותי לביני של אז. אבל. היא טענה שיש שם משהו, שאמנם מבולבל ושומעים אותי חושבת ואת הגלגלים עובדים (מה שקורה תמיד לטקסטים טרום עריכה) ״אבל פזי, תמללתי הכל ויאללה תערכי את זה, זה כן מעניין״.

היא גם אמרה עוד משהו, שהלוואי שיהיה לי פודקאסט.

מי שכאן הרבה זמן יודע שאחת מהעבודות ששמתי עליהן עין כנערה (בקטע של ״מגניב לעבוד בזה תקופה״) היא רדיו. וזה מעולם לא קרה, גם שנים לא הסתדרתי עם עריכה קולית שלי.

שבועיים אח״כ באחת הנסיעות התחלתי לחשוב מתוך הזיכרון של מה שבערך דיברתי אז בלילה ההוא, היה שם משהו על לשחרר דברים שלא הגיעו ל״פיקס״.

פתאום עלה לי רעיון אידיוטי לשחרר את הפוסט הזה ככה, כמו שהוא, כחומר גלם.

יש וויז מדי פעם, לא להיבהל.
הסיפור לא ערוך בכלל, שומעים איך המוח שלי חושב, לא סגורה על הרעיון של לשחרר את זה ככה. ודווקא בגלל שאין לי הכרעה- הנה הפרק כאן למטיבי לכת.

ועוד מלל לא מהניוזלטר, מהיום.

לקחו שבועיים כדי שאגיע לשחרר את הפרק/ פוסט גם בבלוג, למה? איך? הכל זז מהר.

חלק מהסיפור הוא לדעת לשמור על תנועה, ולפעמים אפילו להצטרך לאבד את הצורך לעבד, לפנש, ממש כמו בנקודה שבהקלטה.

כשזה שלם, או בכלל משלים לאותו הספוט.

/

+

/

מצרפת את התמלול המקורי שקיבלתי מאחותי, למי שנוח לו יותר.

תמלול מקורי: גם כאן לא ערוך.

טוב אז, תמיד היתה לי בעיה עם חצאי עבודה כאלה. יש לי בעיה להוציא דברים לא גמורים, דברים שהם באמצע, דברים שאני לא שלמה איתם עד הסוף.

האמת שהתחלתי להיות שכירה במקור בגלל העניין הזה, חשבתי באמת איך לעקוף את הסיפור הזה של חצאי עבודה וללמוד קצת לעגל פינות… זה לא באמת עזר, גם כשהייתי בשביל עצמי כשכירה וגם כשהיו תחתי כבר עובדים- לא הצלחתי לעגל פינות.

לא בקטע יומרני ולא בקטע מתנשא, זה משהו שבאמת סבלתי ממנו אפילו הרבה פעמים שקשה לי לשחרר דברים שהם לא גמורים או לא משויפים עד הסוף ממש.

עם הזמן עד שפתחתי את אמבד גם כן ניסיתי להתמודד עם זה בכל מיני דרכים. אחת מהן היתה לפתוח את היוטיוב שלי, אל תחפשו מה שנקרא, פתחתי את היוטיוב בשביל באמת להוציא דברים שהם לא גמורים.

הוצאתי שני פרקים של וולוגים מהחיים שלי עצמם, ידעתי שהם לא יהיו ערוכים טוב, שהם לא יהיו מצולמים טוב- אפילו צילמתי אותם באייפון. הם לא היו מקצועיים בכלל, אבל המטרה שלהם היתה ללמוד לעגל פינות, או ללמוד להשלים עם דברים לא מקצועיים אפילו בקיצון שלהם כדי לאזן.

כשרוצים להגיע לאיזשהו אמצע אז כדאי ללכת לקיצון השני וככה הדברים מתאזנים. מפה לשם הפסקתי באמת אחרי שני פרקים, כי גם זה לא צלח. זאת אומרת, באמת נשארתי עם ה"בעיה" הזו של חוסר יכולת להוציא משהו לא משויף עד הסוף.

למה בכלל חשבתי על הפוסט הזה עכשיו? כי אני בדרך לבית החדש שלי, לדירה החדשה ששכרתי, ואני מנסה לחשוב עם עצמי מתי אני מספיקה להוציא את הלוח שנה של 2022.

כשידעתי שכל המעבר הזה הולך לקרות, אז בעצם התחלתי לעבוד עליו באזור… לדעתי מאי? אולי אני אתקן את זה אחר כך כשאני אכתוב את הפוסט, ואחרי שאני אבדוק… הנה אפרופו- קשה לי באמת לשחרר משהו שהוא כאילו לא עד הסוף בדוק, או לא עד הסוף משויף לי בשביל עצמי, זה אפילו לא בקטע בדוק עובדתית, זה יותר בדוק מבחינתי.

ובאמת אני לא מצליחה להבין מתי אני מספיקה לשייף את הלוח עד הסוף. עכשיו אם, אני מניחה שאם עין חיצונית היתה רואה אותו, או אפילו עין מקצועית היתה רואה אותו, היא היתה אומרת לי ״אורפז מה נסגר איתך? הלוח גמור״, אבל כאילו, בא לי להיות איתו ספץ הסוף – אם זה כולל הגהות בפעם העשירית ואם זה כולל להיות שלמה עד הסוף עם כל דף ודף, ומעבר לזה כאילו, לבדוק את ההדפסות בעיניים שלי ולא לשלוח אותן כמו שהן.

בחמישי האחרון יצא לי לשמוע פודקאסט עם דן אריאלי שדיבר על עולם העבודה, ושמה הוא מזכיר את הקטע של ללמוד לשחרר דברים. וזה משהו שאני מתמודדת איתו הרבה גם בשנים האחרונות, כמו שאמרתי עכשיו שתכלס לא קישרתי את זה עד הרגע, אבל גם אפילו במעבר הזה יצא לי להתמודד איתו- לסמוך על אנשים אחרים.

לאו דווקא בקטע של לסמוך על אנשים כמו לשחרר דברים שרציתי שאני אטפל בהם, דברים שמאוד חשובים לי כמו שמשהו לא יקבל איזשהו שריטה או איך אני רוצה לסדר משהו מסוים בבית, פתאום שחררתי וסמכתי על אנשים אחרים, ואני מנסה לעשות את זה כמה שיותר.

אבל בדיעבד עכשיו כשאני חושבת על זה, אני ממשיכה לסדר מחדש- זה מה שעשיתי בשבוע האחרון- ממשיכה לסדר מחדש את הדברים במקומות שלהם.

זאת אומרת שעם כמה שאני מתמודדת עם הלשחרר ועם כמה שאני ״שחררתי משהו לא גמור״, לא גמור הכוונה מבחינתי לא גמור- כנראה שאני עדיין חוזרת על זה.

למה אני דשה בנקודה הזאתי? כי הרבה פעמים גם יוצא לי לראות מעצבים אחרים על אותה הנקודה לשני הקיצונים, זאת אומרת, כמו שאמרתי כדי להגיע לאמצע צריך ללכת לקיצון השני הרבה פעמים- זה משהו אגב שלמדתי מהדת, יש פה המון רציונל.

אז יש פה באמת הרבה רציונל, בשביל להגיע לאמצע צריך ללכת לצד השני וככה הדברים מתאזנים הרבה פעמים, זה קצת כמו שאם אתם רוצים ליישר דף לצד השני, זאת אומרת, דף שהיה מקופל אז צריך לקפל אותו בדיוק לצד השני ואז הדברים מתאזנים אל האמצע.

אז באמת כמו שאני אומרת יש… אני רואה מעצבים על שני הספקטרומים האלה. שני קצוות הספקטרום הזה, סליחה. בין אם כסטודנטים, בין אם כעצמאיים, בין אם כשכירים- גם העובדים שהיו לי בזמנו, אבל באופן כללי גם עכשיו שמיועצים שלי אז אני רואה, שמצד אחד יש את האלה שמצהירים בקול רם: ״אני לא הפיקסל פרפקט שתכירו״, ו״אני יודע לחשוב על הקונספט אבל לא יודע להגיע איתו לרמת דיוק״, או לא יודע להגיע איתו לרמת שלמות, או לא יודע לגבש אותו בדרך, או לקצר, או לתמצת, וכולי…

מצד שני יש את האנשים שמאוד מתעכבים על כל פרט ואז לוקח להם את הזמן להוציא משהו, לאו דווקא את הזמן כמו את האנרגיה, לפעמים אני מרגישה שזה באמת האנרגיה, הרבה פעמים אנשים משווים את זה על פרפקציוניזם- היה לי פוסט בנושא הזה של ההבדל בין פרפקציוניזם לפדנטיות, וגם שימוש יתר במילה הזאת פרפקציוניזם, שאנשים עושים הרבה פעמים.

לא מזמן סיימתי קורס של יציאה לשוק העבודה, וכמו בכל שנה היו לי גם כן סטודנטים שכתבו על עצמם שהם פרפקציוניסטים בקורות חיים שלהם או במייל המקדים למעסיק- ובאותה הנשימה, גם היו כל מיני בעיות הגהה, או דאבל ריווחים, או בעיות עיצוב, או דברים כאלה, ואז באמת זה יריה ברגל לומר שאתה פרפקציוניסט.

זאת אומרת, יש איזשהו שימוש יתר במונח הזה ״פרפקציוניזם״ בכלל. אבל בעיניי זה לא רק פרפקציוניזם- החוסר יכולת לשחרר משהו שהוא לא משויף, אני חושבת שהוא באמת קשור חד משמעית לעולם העיצוב, למקום הזה שאתה רוצה שדברים ישבו על הקאנט שלהם כמו שצריך ויגיעו למקום שבו הם צריכים להיות מונחים או שהם יהיו ״ישרים״ כביכול, במירכאות ולא במירכאות הרבה פעמים.

יש את ה״שיהיו ישרים״ אם אני חושבת על לתלות תמונות או דברים כאלה, זה מאוד חשוב ה״ישרים״ האלה.

בשנים האחרונות אני באמת מוצאת את עצמי מאוד נלחמת במודע במקום שמנסה לישר את הדף לצד השני, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה לא למדוד משהו, או לנסות לשים משהו טיפה עקום בכוונה, כל מיני דברים כאלה- בעולם האמיתי אפילו, לא על קנבס של עיצוב.

הרבה פעמים באמת יוצא לי ליישר את זה בחזרה אחר כך, אבל רק כעצם התרגיל העצמי אני חושבת שזה טוב. וזה גם משהו שאני הרבה… יוצא לי לומר אותו לאנשים שהם מרגישים שהם מתעכבים על משהו, או יותר מידי לא מתעכבים על משהו, זאת אומרת, לצד השני- שהם משחררים מהר מידי, שזו גם בעיה, האם לסיים מהר מידי או לסיים לאט מידי- אבל לאט או מהר זה לאו דווקא הזמן, כן? אז אותם האנרגיות או ההרגשה…

ההרגשה של איך אתה חווה את העיצוב שלך, או את הכתיבה שלך, או את האסטרטגיה, או את המחקר- היה לי לא מזמן מיועץ שהתעכב הרבה מאוד על שלב המחקר וכאב לו על זה, כביכול, על זה ש״איך אני עדיין במחקר? למה אני לא מתחיל שפה?״.

אבל לפעמים הדרך הזאת שאנחנו עושים היא מאוד מאוד אינדיבידואלית, והרבה פעמים כדאי לתרגל עם עצמנו דווקא את הלהיות בצד השני במודע, גם אם לא נישאר שם.

זה קצת כמו, פעם כתבתי על זה שאני אישה של לילה, אני לא אדם של בוקר, ולפעמים צריך קצת במודע לעשות כמה בקרים שאתה קם במוקדם הזה- רק כדי להעריך את מי שאתה אפילו. אני חושבת שהרבה פעמים, כשעשיתי את הניסוי הזה של ״לקום במכוון בחמש״, או ״לקום במכוון בשש ולנסות לתפקד בכוח״ וכאלה, זה באמת גרם לי להעריך את זה שאני לא צריכה להילחם יותר בזה.

אני חושבת שמה שכתבתי גם בפוסט ההוא על אנשי לילה, שאין סיבה בסוף להילחם במה שהשורש של זה, כי דווקא לפעמים אתה מוצא יתרונות בזה. אני חושבת שכמעצבת בכלל יש הרבה יתרון בלהתעכב הזה על דברים, אולי זה קצת מאכזב אותי בדיעבד על כל מיני.

למשל שמתי לעצמי דדליין, שהוא היה צריך להיות השבוע כבר, ההשקה של הלוח- ואני לא יודעת אם זה באמת יקרה לצורך העניין, אבל אני חושבת שמיום יום אני לומדת להיות יותר ריאלית עם עצמי.

מה באמת, מה באמת אמור לקרות, או מה באמת קורה כשאתה אורפז, כביכול, מה באמת צפוי לקרות כשאני אורפז- וגם ללמוד לשחרר, בין אם זה בדברים הקטנים בחיים, כי בעיניי אין הפרד בין החיים עצמם לבין היומיום שלנו כמעצבים.

אני הרבה פעמים מקשרת בין המקור השראה שלי שהוא החיים, לבין העיצוב שלי. אני אף פעם לא אפתח גוגל ואחפש רעיון, כי בעיניי זה פשוט לא יצא ממני. אני בעד לחדש משהו בעולם, ליצור ולא רק לעצב, או רק להשתמש בקיים- בדומה לעיצוב פנים למשל, שאתה לוקח הרבה פעמים את הקיים ועושה ממנו, מבין החיבורים של הקיים אתה עושה משהו חדש.

אז אני הרבה פעמים אוהבת ליצור איזשהו ״יש מאין״, מכלום, ליצור מעצמי מהראש שלי… והראש שלי הוא החיים, הוא איך שאני רואה את החיים, ובגלל זה אני לא מפרידה בין החיים לבין עולם העבודה שלי, כי בעיניי הם אחד.

אם אני אשליך את הדברים מהחיים שלי, אם אני אשליך הרגלים מהחיים שלי על העיצוב, או מהעיצוב לחיים שלי- אני חושבת שזה רק ישפר אותי כבן אדם, ישפר אותי הכוונה ישפר אותי למקום שאני רוצה לשפר, או ישפר אותי למקום שאני רוצה לגדול בו, אם אני רוצה, כן?

אז במקומות באלה אני נמצאת היום, במקום של לדעת להעביר אחריות, או לדעת לא לעשות דברים מושלמים, ואני שמה את זה בכוכבית כן? כי בסוף זה לא באמת מצליח לי, אבל לפחות בקטנה, לנסות.

כי ההתנסויות האלה הן באמת אלה שגורמות הרבה פעמים להבין שאתה לא באמת רוצה משהו- זאת אומרת, הן הרבה פעמים מכוונות לך את ההגה לאיפה שאתה רוצה להגיע, מיישרות. לפעמים נראה לנו שבא לנו לפנות ימינה, אבל אז יש איזשהו שינוי מסלול, אפרופו מה שקורה לי עכשיו בדרך.

זהו, שיהיה שבוע טוב, אני אוהבת אתכם.

מגיעה לכאן עם טפטופי דמעות שקטות, מי שמכיר אותי אישית יודע שמדובר באישה רגישה ושזה לא משהו נדיר לי, אבל היום זה אחרת, ופשוט כלכך.

בין חיפושי הדירה הבאה שלי אני מוצאת את עצמי מתעסקת לא מעט בהוויה של עולמות המכירה והשיווק. מצחיק שרגע לפני הקשבתי לפודקאסט עם מרואיין שהוא יועץ שיווקי… בכולופן, למה שקרה מעט לפני שהגעתי למקלדת;

התקשר אליי אחד המשכירים שהתעניינתי בדירה שלו, הוא הראשון שיוצר איתי קשר טלפוני והוא מבוגר- שאפשר לומר שזה אולי מתקשר גם לפער הדורות ואיכות התקשורת, וחכו, יש עוד.

אנחנו בסופ״ש, הוא מספר לי שבתחילת השבוע יש כבר 6 אנשים שמחכים לראות את המקום שלו, וזה כבר מרגיש שונה ו״וואו, הוא הראשון שמרגישים שהוא אכן רוצה להשכיר, שזה לא בקטע של תרדפו אחריי ונראה אם יש לי זמן, שלא נותן לי לדבר עם השוכר במקום איתו… כמה יחס!״. מדהים. זה מדהים בעיקר כי זה אמור להיות טריוויאלי שמשכיר ירצה למכור, כמו שבעל חנות ירצה למכור… לא? לא, כנראה שלא.

מהר מאד הוא מספר לי מתי הוא עזב את העיר בגלל שאשתו רצתה וכמה שהוא מצטער לגור היום במרכז תלאביב מבחינת הניתוק והזרות בין בני אדם. אני שומעת על הקול שלו עיניים ורגש אמיתי, לא בצלופן כזה שמנסים לצייר.

הוא שואל למה אני מחפשת לעבור ומה אני עושה בחיים, אני עונה בקצרה ועם חיוך, אבל מרגישה דמעה מתקרבת. הוא שואל אם יש לי ציוד להביא איתי, מציע שהוא יקנה עוד דברים לדירה (מזכירה לכם שאני בכלל 1 מ7) ומדבר איתי על המזל שהזכרתי בסאבטקסט, מספר כמה הוא אהב את הקודם שגר שם 11 שנה ואיך הוא התחתן ולאט לאט נולדו עוד ילדים והם עוזבים משם.

כשהוא מגלה שהוא מדבר עם מעצבת הוא מתלהב ומספר שגם הוא היה פעם מעצב, מעצב פנים. שואל איך אני עובדת, איך זה לחיות עם מחשב ביומיום כשפעם הכל היה קטלוגים וטלפון פשוט, אם המשרד יהיה בבית שם ואיך הוא היום, מתעניין עוד ועוד.

אנחנו מסכמים שנדבר אחרי ראשון כדי לראות שזה בכלל רלוונטי (שוב, מזכירה לעצמי שאני 1 מ7), אני מנתקת את השיחה בדמעות שקטות ולא נשלטות, איטיות.

כמה אנושיות היא דבר קסום ונעלם, כמה אנחנו מאלימים אותה בלי לשים לב, פשוט אומרים פחות. מתעניינים פחות, מוקסמים פחות ממי שמולנו.

כמה אנחנו אינטרסנטים, איך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבעלי עסקים שהם גם אנשי המכירות של עצמם, ואיך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבני אדם, כאנושות.

הפשטות הזאת של אנושיות, שהיא כשלעצמה מרגשת.

דקה או שתיים אחרי השיחה חבר שולח לי הודעה כדי לראות מה שלומי, אנחנו מדברים על הסיפור הזה ואני מוצאת את עצמי לא זוכרת מתי התעניינו בי ככה בלי שום אינטרס או קשר אישי.

במיתוג אנחנו נוטים לבלבל בין ערך ״אישי״ ל״אנושי״, מוצאת לא מעט מעצבים (ואולי חטאתי בזה בעצמי) שאומרים ״אוקיי, זה אותו הדבר״. מסתבר שלא.

דיברתי פה לא מעט על פערים דוריים, והנה פער שהוא אפילו יותר מסוציולוגי, הפער בלחיות בפשטות אנושית. כאן ועכשיו אבל בלי הטייטל הזה, עם הרגשה כלכך מוכרת מהעומק שלנו כאנשים- ותכלס הרגשה שהיא גם כלכך מוכרת (מלשון מכירה).

אף פעם לא יהיה לנו שוב את היום, וככה זה טוב. פשוט.

בין כל דפי ה״דברים להוריד מהראש״ (רשימות טו דו ליסט סטנדרטיות, רק עם קופי משל עצמי) שעוברים איתי שבוע אחר שבוע מסתובב לו משפט שצף לי בלילה לבן אחד: דברים שונים אחרי שישנים.

באחד הספרים שסיימתי השבת דובר על האסטתיקה של מתמטיקה, שיש דעה שאם נוסחא/ הוכחה ממש יפה- סביר להניח שהיא תהיה נכונה. אולי זה ככה גם במשפטים שצונחים אליי מלמעלה, נשמע רומנטי לפחות.

בכולופן, שמתי לב שלגמרי העתקתי אותו מעמוד לעמוד, כל פעם מחדש מול העיניים;

אחת הסיבות היא תזכורת להשגיח שהשינה תישאר נקייה מצרות/ בעיות/ דילמות, ומצאתי כעוזרים לעניין: גלי דלתא, שמן מנטה, תאורה נמוכה באייפון ואור נמוך וחם כשנכנסים למיטה.

הסיבה השניה היא עוד תזכורת, שהרוב נראה אחרת אחרי הפסקה ושטיפה של המוח.

לא סתם נולד הביטוי ״צריך לישון על זה״, רק שהתכוונתי שלא צריך להרהר בשינה בדבר (כדי לשמור על שפיות ואיזון), אלא שדווקא מנוחה ממשהו וחשיבה מחודשת אחרי זמן, בראש נקי, היא זאת שעושה את ההבדל.

לכאורה נשמע טריוויאלי ונדוש, אבל התובנה הזאת נשארה בין דפי המשימות שלי לא מעט שבועות דווקא בגלל הפשטות בה.

הפסקה, עיבוד מחדש, רי-החלטה.

לנוח, לשבור, לעצור, ואולי אפילו ללמוד לראות באור אחר. בין אם אלו קטעים ״מהחיים״ ובין אם אלו קטעים ״מהמקצוע״.

*פתחתי מרכאות כי בעיניי כדי לעבוד בזה צריך לחיות את זה, ושניהם קצת אחד בתוך השני מ2 הכיוונים, לא בקטע מעמיס אלא בקטע מפתח ומטפח.

כבר כסטודנטים לעיצוב יש מישהו שזורק לנו ״להשאיר את העבודה בצד כדי לצפות שוב מחדש אח״כ״, ולמה?

כי יש משהו בצפייה ללא ציפיה, או עם ציפיה שיש בה היסוס, עם מקום שמפקפק בהחלטות שכבר קיבלנו.

משהו ששומר על ההחלטות ״טהורות יותר״, עם פחות מטען אישי או נטיית טעם/ רגש.

אגב, הבנתי שזו התפקחות (לפקוח עיניים+ להיות פיקח) שמועילה לי גם בקבלת החלטות מסביב למקצוע, בדיוק כמו שלא כדאי להחליט משהו כבד ברגע של רגש עצום כדי להיות בטוחים יותר ש״עשינו את הדבר הנכון״.

אני לא אומרת שהחלטות רגשיות הן מקולקלות, אלא שהחלטות (רגשיות או שכליות) חזקות יותר כשאנחנו לא באובר אמוציונליות, כשאנחנו מפוכחים אליהן ויודעים שזו באמת ההרגשה שלנו ולא היי חולף.

כמו אז, כן עכשיו.

↓
ביקורת גרפית אישית,
כסף ותמחור בלי להתחבא,
התפתחות עצמית במקביל ליומיום
קדימה, זזים!
↑
״לא ברור איך את מצליחה
לראות כל פיפס״

״ומה אם אתמקד מדי? מה אם אסגור אופציות שיכלו להיות טובות לי?״, ולעומת זאת, ״למה אנלא מספיק במיקוד? למה לא מצליח לי למצוא פוקוס אחד וזהו?״.

2 צדדים לאותו המטבע, 2 תהיות לגיטימיות על שאלת מיליון הפעם- ״צריך להשאיר את כל הדלתות פתוחות״ (…?) שבתכלס מוכרת כהכרזה, ולא כשאלה.

ועוד פרט מעניין: מי שרוצה את ההפוך בד״כ רואה את התפיסה שלו כאמת מוחלטת, ואולי מפספס את העובדה שיש מי שצמא למצב שלו בדיוק. לא רק בדלתות ששייכות לתחומים מקצועיים.

להתמקד או להרחיב?

יצא שהתרחקתי מכאן כ3 חודשים, כשהנושא שכב במוח עוד הרבה קודם; בין היתר כי הנחתי שכשמדברים/ כותבים על משהו צריך לסגור דלת כלשהיא, להגדיר תחום ולגבש מראש, לדעת מה ארצה לומר עליו.

עברו ימים, ופתאום צץ לי שההתעסקות בעצם הכוונה לחפש בבפנוכו של הטייטל, היא בכלל הרחבה שצריכה לקרות.

הרחבה שמצמצמת? הו, טכנית זו דרך שמתאימה גם בקטעים מקצועיים.

למצוא קערה, לנפות, ללוש, להטפיח, ורק אז- לאפות, להגיש, ולהיכנס דרך הדלת (אנלוגיות ומה שהן אומרות עליי כאדם, אללי).

בהחלטה פסיבית- לא להיות שווה לסגור?

בזמן שלא הייתי בבלוג חשבתי על דלתות יותר, כי לא לפתוח דלת יכול להשתמע כמו לסגור, פשוט מהצד השני. זה מיצפן אותי מאד.

נזכרתי שבספטמבר יצאתי לנקות תקופה מורכבת ובלילה חטפתי בחילות נוראיות. בין התהפכויות במיטה כתבתי באייפון על מחשבה שצפה- הפרדוקס שלנו עם שיתוף.

כשמשתפים משהו שקורה הרגע, קצת לא נמצאים באותו הרגע.

מאמינה שכל מי שאי פעם התעסק בצילום (סטילס או וידאו) תהה בשלב מסויים אם מה שמצטלם אכן היה ממוסגר במציאות באותה הצורה, כשהוא בלי המצלמה שלו.

אנחנו רוצים לשתף כדי לחלוק, או כדי לפתוח דלת להכיר, או כדי להעמיק קשר. אבל כל דבר שיוצא מתוכנו הופך לשייך לעולם. טיפה פחות אקסלוסיבי. עם מחיר מסויים.

סוגר מעט את הלבד שלנו, הפנימי, ופותח משהו חיצוני.

ובכלזאת לא חסרות פעמים שבהן פותחים את דלת השיתוף, מוציאים, מספרים, פייס טו פייס או אונליין. בוחרים לפתוח דלת החוצה, ולסגור אחרת, פנימית.

״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות!״

הזיכרון הראשון שלי מההכרזה הזו יושב איפשהו לפני כיתה ט׳, כשהיינו צריכים לבחור מגמות ו90% מהמבוגרים האחראיים בסביבה טענו שצריך לבחור בדבר ״ריאלי״ בגלל שהומאני זה לא ריאלי (בדיעבד, איזה משחק מילים מטופש הא?).

לא הייתה לי בעיה עם ״מקצועות ריאליים״ (וסליחה מכל דור ה-x על הפרדות שמתפיידות מהעולם), אבל בעוונותיי נמשכתי ובחרתי במגמת תקשורת/ קולנוע, מה שהטריף במיוחד את ראש מגמת מחשבים כי ידעתי קוד עוד קודם…

החוויה השניה מול המשפט הייתה בחירת לימודים, ויש פוסט שלם על האישיו/ כמות התמיכה סביב הרעיון המשוגע ״לשרוף״ את הדלתות הפתוחות האחרות שהיו לי.

אחריו, כשהייתי שכירה נאמנה במשרד פרסום- וכשהגיעו הצעות מבחוץ וסגרתי אותן. ה״איך את סוגרת דלתות ככה״ הידוע מחברים שלי.

בהמשך, כשהתפטרתי ופתחתי את העסק שלי אול אין.

בפועל נשמע שכל הזמן דגלתי בסגירת דלתות, או בשמות הנרדפים שלו ״להתפקס״/ ״להתמקד״/ ״להתביית״. הגיוני שאחרי שיחת עומק אחת איתי יוכלו לחשוב ככה, דיי במבט הראשון.

ובמבט עמוק יותר- כשבאמת חושבים על ההכרזה שמיועדת להיות השאלה הזאת, ״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות?״, מגלים שיש מלא דלתות פתוחות אצלי בעסק למשל.

גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל.
גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי.
גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים.
וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב.

הנחות יסוד, או ״מה שטוב לשאר טוב לי״

עיצוב הוא מקצוע שרוב מי שמגיע אליו בוחר בו ממשיכה, מרגש, ואולי בגלל זה מעצבים אוהבים לנוע סביב הדילמה הרגשית הזאת, מהימים שהם סטודנטים ועד בכלל.

יש כאלו שמראש מניחים ש״אני חייב להתמקד בדבר אחד, למה זה לא עובד לי?!״, ויש כאלו שלהפך, ״אם רק הייתי נהנת גם מזה ומזה ומזה, זה היה עובד טוב יותר!״.

יש את אלו שמחפשים להוסיף למרות שהטוב שלהם נמצא בלס איז מור, ויש כאלו שמחפשים להצר למרות שהטוב שלהם נמצא בגיב מי מור.

קצת כמו שבלימודי עיצוב מגלים את הסטודנט המינימליסטי לעומת הסטודנט המעשיר, וכשכל אחד מהם מנסה ללכת הפוך מהמשיכה שלו (המינימליסטי מנסה להעמיס והמעשיר מנסה לתפוס דימוי אחד) אז משהו מתפקשש, לא מזוהה כמו אותו האדם, וגם מי שיצר נהנה פחות מהתוצר.

לעיתים טריקי לקלוט לבד מה ״הטוב שלי״ כשמתבססים על מה שעובד לאחרים (או שנראה שעובד לאחרים- כי לא תמיד מכירים אותם) ולוקח זמן לקלף הגנות כאלו, שתכלס לא מגינות אלא עוצרות.

השאלה היא אם אני אדם של ״גם וגם וגם״ או אדם של ״את זה!״, ומה הספציפיות לאותו המקרה שבו אצטרך להחליט?

דלתות פתוחות ופרדוקס הבחירה

מקצועית למשל, כשעשרות דלתות פתוחות במקביל קשה למי שעומד ממול לרצות להיכנס לאיזו דלת ספציפית.

כמו בחיים עצמם, כשיש המון דלתות פתוחות אנחנו נמשיך במסדרון ונציץ בין הדלתות. אולי יש עוד משהו בהמשך? איך נדע במה לבחור?

אנחנו אוהבים מבחר, אבל כשיש המון מבחר אנחנו לא בוחרים בכלום. ז״א, אנחנו בוחרים במצב הקיים, ״בוחרים שלא לבחור״, מה ששווה ערך ל״לא נכנסים דרך הדלת״.

זו החלטה שהיא החלטה, היא רק קרתה כהחלטה פסיבית.

ככה יוצא שאם אתה רוצה להבליט את הכישרון שלך כאנימטור לממשקים, הגיוני שתפתח דלת גם בעיצוב ממשקים (אם מעניין אותך).

אבל אם נמשיך לפתוח דלתות גם לseo, ראיית חשבון, הרצאות על טיולים בטבע, סרטוני יוטיוב בנושא הרזייה וקורס להוצאת ספר ללא הוצאת ספרים- יהיה קשה לזכור מי אתה ובמה אתה מתעסק ביומיום, למרות שישמצב שאתה טוב בכל דלת כזאת.

ז״א שאם יהיה קשה לזכור:
1/ יהיה קשה להיזכר בך כשנצטרך את אחת הדלתות, אם נצטרך.
2/ יהיה קשה לסמוך על מה שמרגיש ״מפוזר״ כלכך עד שלא זוכרים את החלקים.

אם לשים את האצבע, מה שבעיניי יכול לעבוד בדלתות פתוחות הוא קשר הגיוני, שיש איזה מפתח מאסטר דמיוני שמקשר בינהם.

מה מחבר בין הדלתות?

קשר, הקשר, יחס בין עיסוק אחד לשני. לא תמיד קל לשלוף את התשובה שמסדרת את התמונה כולה, ושווה לדוש בדרך אליה.

בלעדיה, לא רק שקשה לחשוב טכנית על מיצוב שוק שיעשה סדר בין הדלתות, גם קשה מנטאלית- להחזיק מעמד בין כל הדלתות לאורך טווח.

בדוגמא שהבאתי מחיי העבודה שלי, החיבור הוא באיך אנשים מרגישים אחרת את אותה החוויה. כדי לסדר את הדברים בכפית, הנה ניתוח הקשר אצלי:

גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל> בין עיצוב אופליין לעיצוב אונליין: חוויה שמשתנה ממדיה למדיה יוצרת אוטומטית השלכות בהרגשה, ואין ספק שכדאי להתאים במיוחד אליהן את הסיטואציה.

גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי> באסטרטגיה: חוויה שיש לה רציונל היא שלמה יותר וקל יותר לחזות אותה. בכתיבה: שפה כתובה משלימה שפה ויזואלית ויוצרת רגש חזק יותר מ״רק ויזואלי״.

גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים> בייעוץ מקצועי למעצבים: התעסקות באיך מעצבים חווים את חיי היומיום שלהם, ואיך לייעל ניואנסים בצורה ספציפית לכל מעצב/ת, בלי מתכון אחיד. במוצרים מעוצבים: איך לייצר יומיום שמרגיש שמח יותר, אפילו מהצד הציני של החיים.

וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב> בקורסים: החלק שבו אני מלמדת סטודנטים בעיקר כמה אנשים הם שונים, ואיך בפועל כדאי להתייחס לכל חוויה בצורה אחרת, ולכל קהל אחרת (ובנוסף, איך הם בעצמם שונים למרות שהם כולם סטודנטים לתקש״ח, למה אותו רגש מייצר דברים שונים תחת מעצבים שונים).

אפרופו כדי לסגור את הפינה, נדבר גם על המיצוב:

כתזכורת, כתיבה של מיצוב שוק מתעסקת באיך שאנחנו רוצים שלקוח פוטנציאלי יתפוס אותנו במילים, ולכן בעצם הוא מקום מעולה לתמצת בו את הקשר בין הדלתות- כשיש דלתות מרובות.

בגלל שכבר הדגמתי על אמבד, אסיים את הדוגמא> המיצוב ״מילה של מעצבת״, מקשר בין הדלתות העסקיות אצלי. הוא זה שמסביר מה בין עיצוב לבין כתיבה, בין ייעוץ למעצבים לבין מוצרים מעוצבים, ובטח לקורסים למעצבים.

נכון, כשכתבתי את שורת המיצוב הזאת וחשבתי על השוק שלי, לא כל הדלתות האלו היו פתוחות לי בכוונה של מה שיקרה.

אממה, כשבאים לפתוח דלת צריך לשים לב ״האם היא קשורה לאותה התמה״, בכל העולמות שהזכרתי יש את נקודת המבט שלי על איך חוויה הופכת לרגש.

כשאני תוהה על דבר מקצועי חדש בעסק אני תוהה על האם יש לו קשר לשם, אם אין לו- מבחינתי זה תחביב, זה מהצד. בדיוק כמו שאני אשלול עסקית אם משהו לא מרוויח או לפחות מכסה מטרה מסויימת.

*סיוגון קטון: כשיש מעט דלתות שאין קשר בינהם, הכל טוב, אפשר לספוג בזיכרון שף פרטי שהוא גם מחנך בכיתה ד׳, העניין מתחיל בריבוי דלתות.

כשיש המון ואין הקשר, קשה להיקשר. קשה לזכור ״מי את״ ו״מי אתה״ לאורך זמן. והרי, בלי זיכרון מאיתנו אנחנו כמו שקופים, לפעמים אפילו לעצמנו.

↓
הסכם פרטיות לכל מיועץ,
ביקורת גרפית אישית,
עניינים של תמחור וכסף,
התפתחות במקביל ליומיום

+ אחד על אחד +

↑
״אני הרבה פחות מעגלת פינות,
לא נותנת הנחות סתם,
לא לוקחת סתם לקוחות,
מצליחה לשלב את החיים והעסק
רוב הזמן ככולו״

https://youtu.be/7tB_ellr6cY