יאבלולו! יום רגיל, הכל זורם וכו׳, פתאום מייל קופץ עם לינק לפרק איתי בפודקאסט הפורמה, מייגודנס (הקלטנו לפני חודש- לא ידעתי שיצא היום/ עכשיו).
על מה דיברנו? הו. שמה לכם את הטקסט שנעמי גלבך & בת שבע ציטרון העלו;
אורפז היא לא ׳מנטורית׳, לא ׳מלווה׳ ולא ׳יועצת׳, היא מייעצת למעצבים. וחוץ מזה היא מעצבת חזותית, יוצרת אסטרטגיה, כותבת, מטפחת בלוג, ואמא למוצרים מדליקים.
גילינו שהנושאים הכי טריוויאלים הופכים למרתקים כשפותחים אותם בסקרנות, כמו- מה זה בעצם תקשורת חזותית, למה מעצבים מפחדים לקחת מקדמה, איזה מעצבת אני ׳נקראת׳ ביחס לשוק המקצועי, וכמה ׳מותר׳ לי לדרוש.
מה הבעיות המשותפות של כולנו, המיועצים…! למה כדאי להוריד את המינון משהייה במרחבי הביהנס, פינטרסט והשאטרסטוק, וליצור ממקום של שמיים עננים ומצעי ילדים.
לסיום אפילו נגענו בנושא שנוי במחלוקת: המנטורים. שאלנו בקול, האם ללחוץ על הגז ולהעלות מחירים בעידוד מסיבי מאחור, זה משהו שעובד? רק פתחנו, ואולי ׳לפתוח׳ שאלות זו הנקודה.
נכנסנו למקומות עמוקים ותכלס לא רצינו לצאת אח״כ. תכנסו גם.
היום, היום הזה ממש, לפני 3 שנים, הקמתי את הבלוג של אמבד.
למעשה, הבלוג היה אמבד, אמבד הייתה הבלוג, ככה פשוט וככה תמים. שקט-שקט.
זוכרת את הלילה הזה. זוכרת את הישיבה על השפה של הבלוג, את ההחלטות שלקחתי, את הסאונד, ואת תחילת הדרך ממש.
פוסט ראשון שמפורסם אחרי לילה שאין בו שינה. ראשון בבוקר, מי היה מאמין עליי.
אני.
אני הייתי מאמינה עליי.
קולולולו! גדלתי בשלוש!
מה שלא דימיינתי הוא שבנתיים תצמח כאן קהילה, עם קשר אנושי ממש, שאני אכיר את האנשים בשמות שלהם ובפנימיות שלהם- ואם לא מבפנים אז בשמות מהמייל.
(לכל הירוקים שמזהים אותי מכל מני מקומות ברשת ונותנים חיוך, לאלו ששלחתי להם הודעה באינסטה כשאני מתעניינת במשהו אחר ותוהה אם באמת אני זוכרת אותם מאמבד, לכל אלו ששולחים לי מיילים והודעות בפרטי. תקשיבו. אין מושלמים מכם. שלא יגידו לכם שום דבר אחר!)
לא דמיינתי שבגלל הגדילה פה אני אחליט לוותר על המותג הקודם שלי כדי להיות פה גם כעסק, לא דמיינתי כמה היה קל בדיעבד לעבוד כמותג אחד ולא כ2.
בכלל.
כשפתחתי את אמבד מראש הקמתי אותו במיתוג שונה לחלוטין, אסטרטגי לחלוטין, שכששאלו אותי אז מה הייתה המטרה הייתי עונה שאין לי שום מטרה אלא רק שאנשים יעצרו ויחשבו על ימי השגרה שלהם, כמעצבים.
לא דמיינתי שיהיו פה הרבה מעבר למעצבים, בכלל כל התעשיה הזו במובן הרחב שלה- אנשי שיווק, קופירייטרים, מפרסמים, יח״צ, אנשי קריאייטיב, אנשי דיגיטל, מתכנתים, תקציבאים, בעלי משרדים… ואני לא מדברת אפילו על אנשים שממש לא חושבים שהם ״קשורים לפה״ כי אין להם את הטייטלים האלו.
מהנדסים, מרצים, סופרים, מורים, שפים (!!!), ואו.
והיום.
כמו שלא דימיינתי אז ופשוט הגעתי כדי לכתוב אותי לעולם, כדי להוציא את המחשבות, כדי לעצור את השגרה- ככה גם עכשיו. לא דמיינתי שיצא פה פוסט מגילתי ומרוגש. אבל וואלה. כשפותחים ברז יוצא קולה 🙂
את השנה האחרונה אני לא ממש מרגישה בהימצאות שלי בתוכה, יצא לי לדבר על זה יותר במייליסט (לא שם? בואו!)… אני אדם שרגיל לזוז המון, לעשות המון, להספיק יותר, להשפיע, ליצור, לחלום.
פתאום יש בלת״מים של החיים עצמם, בפשטות, ב״מובן מאליו״.
בשנה הזו אני חולמת יותר, ומותחת את הגבולות של עצמי לשם, כדי שהחלומות ימצאו את הבית.
בחודש האחרון זה קורה יותר ויותר, וזה גם בזכותכם (והרבה בזכותכם! סורי שאני נהיית קיטשית שוב- אין לכם מושג אמיתי כמה שאתם חלק).
אני כותבת יותר, חושבת יותר, מתכננת יותר, מדמיינת יותר. כן, מדמיינת.
זה בזכותי, בזכות האדם שאני, ובהחלט גם בזכותכם.
בזכות ההודעות שלכם, השאלות הבלתי פוסקות על ״מתי יש סשנים למיועצים שוב???״, בזכות הדאגה, בזכות המוטיבציה…
מרגישה לרגע כאילו יום העצמאות פה ואני ליד משואה.
סירייסלי, מי צריך משואה כשיש כזה זרחן?
על עצמאות אין מה לדבר.
זו לגמרי אמבד.
תעשו דברים מתוך תשוקה.
עם כמה שאני אובר-מחושבת לעיתים, זו המסקנה שלי ליום הזה.
תעשו כי בוער בכם, כי אתם אוהבים, כי זה עושה לכם טוב לעשות טוב בעולם.
כשפתחתי את הבלוג לא דמיינתי כסף, לא דמיינתי קידום קריירה. אנשים ומשפחה שאלו אותי אלף פעם איך יש לי זמן וכוח להשקיע אינסוף (שעות על גבי שעות אחרי משרה מלאה פלוס פלוס פלוס) בדבר הזה כש״הוא לא אמור להניב משהו״.
תשוקה והרגשה חזקה, זה הכל. אולי לא ידעתי את התשובה הזו בזמנו.
רק הרגשתי.
דמיינתי אנשים, שגרה, וסטופר לשגרה. ראיתי אותי שם.
תראו את הבית שבכם.
חיבוקים גדולים, ואמבדולדת שמח! *נ.ב: אל תספרו, אבל אני בכלל מתמודדת עם מידה xs, בארץ זה לא קל.
בפרקים הקודמים: התחלתי לצלם ולערוך את עצמי, ממש כמו ״מחוברים״? קוראים לדבר הזה ולוג והוא משודר ביוטיוב.
למה אני עושה את זה?
בגדול כדי לעקוב אחרי תהליך יומיומי ולראות אותו מהצד, אבל ברור שיש בזה גם את האלמנט השיתופי- תוכלו להיות קרובים יותר אליי, להבין מאיפה אני באה ואיך אני חושבת.
אז מה קרה בולוג החדש?
בעיקר רדפתי אחרי יעדים בדרכים הזויות במיוחד, תוך כדי שאני רומסת כל חשיבה הגיונית לגברי סדרי עדיפויות (לאכול או להוציא ניוזלטר למשל?)
לא יכולה לומר שמישהו הבין למה אני כלכך רוצה להשיג אותם.
שיואו כן זה קורה ואתם יכולים לעבור את זה איתי! היום אני משתפת איתכם את הולוג הראשון של אמבד ביוטיוב, שנע בעיקר סביב ״איך הספקתי עוד?״ אבל לא רק.
לא יודעים מה זה ולוג?
וידאו+בלוג, סרטוני ״מה עבר היום/ השבוע״, מאד אותנטיים ולא מבויימים. תחשבו שהכנסתי את עצמי ל״מחוברים״ 🙂
למה זה חשוב לי?
1- כמו שכתיבה עושה לי תרפיה, כמו שלערוך וויס שלי מלמד אותי על עצמי ועל איך אני מדברת,
בוידאו הכל יותר אינטנסיבי, כי זה גם מילים וגם ויזואליות.
אתגר ה״אההההה״ שאני אומרת בהקלטות מחריף בוידאו, ובכלל, קשה לשבת מול מצלמה ולהתרגל אליה.
2- הפידבק של הקוראים שלי (שלכם) הוא מהמם, יש טלפונים שאני מקבלת לעבודה והם מתנהלים כאילו שהכרתם אותי כבר, אז למה לא?
3- זה עוד כלי שרציתי להגיע אליו, עוד מדיה, עוד סקיל ללמוד, מבחינתי זה עוד כיף, וגם סיבה לחזור לערוך כמו לפני שנים (רק הרבה פחות מקצועי, בכלזאת ולוגים)
איך זה קרה? איך זה יהיה?
הסיפור הזה התחיל בעיקר מרצון להבין איך אנחנו מדברים וחושבים כשאנחנו לא חושבים על זה, ברור שעדיין לא התרגלתי למצלמה ושלא הכל פיקס- וזו עוד נקודה שלא קרתה לי לפני- להוציא משהו לא מושלם.
הפריימים לא יהיו עד הסוף, איכות הצילום היא אייפון 7 כדי שאתרגל להסתובב עם הסיפור לפני שאצטרך להיות חייזר עם מצלמה כמו שצריך, מן הסתם שגם הסאונד הוא אייפון 7…
בואו נודה, לא הולכים להיות מאסטרפיסים על ההתחלה, כי אם אחכה שאהיה על מאסטר פיס אצטרך לצלם ולערוך כמה חודשים עד שאתרגל למצלמת ולוגים ולדבר מול מצלמה ולהיות משוחררת.
זה יקח זמן. ועדיף שהזמן הזה יהיה בתהליך למידה, אמיץ, ״על אמת״.
מה יש בפנים?
1- אותי, בלי הקדמות ובלי הסברים
2- שיחות מכונית ותובנות על אפקטיביות ולוחות זמנים
3- איך זה להיכנס ליוטיוב ולוותר על ״תוצרים מושלמים״ שאני אובססיבית עליהם בדרך כלל, איך זה לצלם אותנטי- גם כשאני עייפה, גם בלי איפור, איך זה לשחרר
4- תהליך בניית הקורס האקדמי שלי, כולל שיחות על מצגות
5- התקדמות יומיומית, עסקית ואישית, בהצצה לחיים שלי
מה הדברים שלמדתי?
1- לעשות על עצמך ניסוי חברתי-עצמי אומר לפעמים לזרוק פצצה ולברוח (או לשגר תוכן ולכבות את המחשב…)
2- אני מצליחה להספיק מיליון דברים במקביל, ושוכחת לזכור לצלם אותם
3- לערוך את עצמך זה יחסי אהבה שנאה: מגלים פינות שונות שלא שמנו לב אליהם
הרבה אנשים שואלים איך נוצרת השראה, מאיפה היא מגיעה ומאיפה לוקחים השראה. הרבה מעצבים קוראים לחיפוש של ״מה עשו לפניי״ בשם ״חיפוש השראה״ או ״צריך לקחת השראה מ״.
האמת היא, שכשאני כותבת את השורות האלו אני נזכרת לרגע שדיברתי עליהם בבלוג, וש…כן! זה קרה בפוסט הראשוןשלנו יחד.
סביר שאתם כבר יודעים שאני לא מאמינה ב״מה עשו לפניי״ כאבן דרך ומקור ליצירה, להפך, בעיניי זה חסם.
אז ממה עשויה ההשראה שלי?
מהעיניים שלי. מהחיים עצמם. מהפיסות הקטנות של עצמנו מול הזמן שחולף, מהמרווחים שבין שקט מוחלט לרעש מוחלט. אי שם. שם גרה גברת השראה.
כשעברתי על האייפון בשאלה ״איך זה קרה״, איך אמבד היא אני, ואני היא, ומאיפה החייזרית הירוקה הזו יצרה לה עולם שלם, גיליתי כמה קשה עבדתי בלחיות אותנו, ברגעים של השקט הקיצוני מול הרעש הקיצוני, בחלקים הקטנים האלו… אלושהכי קשה לתפוס.
אחרי שנה של כתיבה מאומבדת מגיע לנו מזלטוב. שנה של תוכן איכותי שמה לא עברנו בה יחד, שנה של ריצודים וזריחה, שאינמצב שאתאר את כל מה שעברנו אני והיא.
תודה על כל מי שאתם! 🙂
מזל שיש וויס, מזל שיש תמונות, כמה טוב שבאתי הבייתה.
