על לידה וכישרון.

ילדתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. לא תינוק. לא בקטע פלצני, יש פרוייקטים שלגמרי מרגישים כמו הלידה שלך, יש מותגים שלגמרי מרגישים כמו ״הבייבי״, הכי בגדול.

בעבר דיברתי כאן על דור ההגדרה העצמית ועל אנשים שמגדירים את עצמם לדבר שהם לא, אבל מאיפה זה מגיע בעצם? לידה וילדות; חונכנו לאמונה שאנחנו יודעי כל, שאנחנו מושלמים ו״הגאון של אבא״, ויוצא וקורה המצב התודעתי ש״כל אחד יכול״.

אם אתה יכול לחלום על זה…

אותם המוחות התרגלו לעבד במשך שנים ״אם אתה כזה מושלם בטוח תוכל להיות כל דבר!״, זה חבל דק… יותר בקטע של חוט תפירה כזה.

לבסוף, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו: לא כל אחד יכול, לא כל שתאמין יקרה, לא אם תתאמץ ודאי תגיע. לא לכולם היכולת- לא רק הפיזית, אלא גם הנפשית, בתוכן עצמו.

זה עניין של ליטוש הנמצא // פוטנציאל, צילום עצמי, 2013

מה מה מה?

בקושי התקרר הפוסט שלך על העבודה הקשה, איך את מדברת? טוב כן, צריך להבחין בין תולדה ונרכש- בין כישרון ללימוד. אחרי ההבחנה החדה הזו צריך גם להתייחס לליטוש הנמצא, להתמקצעות.

לא כל דבר ניתן ללמוד, אי אפשר ללמוד עיניים, או תשוקה, או קול למשל: בנאדם שנולד עם קול צפרדע לא יהיה זמר, ז״א לא אחרי שכבר הומצא ה׳אביב גפן׳, וגם הוא מכיר בקול הצורם שלו, בסיפור שלו, ובאבא שלו.

לעומת זאת אחד בעל קול נפלא (היי לך ״לידה״) יכול להתמקצע בשירה, ללמוד נשימות ואיך להוציא קול נכון, איך לעלות ואיפה ללחוץ. פיתוח קול מכירים? (היי לך ״תולדה ונרכש״); אחרי שאלו קורים הסביבה נוהגת לומר ״אוי כמה שהוא מוכשר!״, כי אז באמת גם הדיוט יכול להבחין בכישרון שאיתו נולד החמוד כאן למעלה.

גבולות ודור המומחים

הגבול מאד מיטשטש בימים בהם כל ילדה מתבגרת עולה על בגדים פרובוקטיביים ומצלצלת לסוכן להוציא סינגל, אבל איש לא יכול לקרוא לזה ״אמן״ או ״הדבר״, כי זה פשוט לא שם. זה יהיה טרנדי וזהו. לא מחזיק מים.

אם לשים את האצבע, זה לא עניין ההכרה מהסביבה כמו העניין המהותי שלא כל אחד יהיה הוא-הוא, רק מרכישה בלימוד אינסופי.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

במקצועות מבוססי נפש והתבוננות, הבסיס הוא להיות ״מקורץ מהחומר״, להיות אחד עם שריטה ומשיכה. בלי זה? כן, תוכל לדעת טוב תוכנות ולהיות אפילו אשף פוטושופ.

אבל להגיד שיהיה לך את הקו המזוהה שלך, והאמירה, והראיה החד פעמית הזו? לא. זה לא מבפנים. זה חסר תשוקה לעד. נורא קשה ללמוד עיניים ותשוקה בדיוק כמו שלא ניתן לשנות את הקול (voice) שלך.

תוכל להעתיק טכניקות שלמות ולשנן דברים שעובדים טוב יחד, אותיות שמתלבשות נכון, פלטות צבעים מעניינות/ עכשיוויות. ועם זאת, לעולם לא תחדש משהו, גם לא תוכל לתת ביקורת למישהו מהצד.

פייק איט אנטיל יו מייק איט

ופתאום מגיעים ה״כלים לעיצוב עצמי״, טמפלטים כאלו שאמורים לתת לכל יצור את האפשרות לחשוב שהוא מעצב, כי יש לו פוטושופ:

1- מחוץ לתחום

מלקוחות/ אנשים פרטיים לא באמת אכפת לי בנושא הזה, תחרטטו את עצמכם לדעת ותהנו כל הדרך לשם! 🙂 זה נחמד לעשות שטויות בדיוק כמו שנחמד לראות את אהרוני מבשל ולדמיין שתצא לך מנה כזו מדהימה בחצי שעה.
(אם לא נולדתם עם חיידק הבישול, נסו ותיווכחו)

2- ״זה לא כזה רע אה?״

מאנשים שבטוחים שהם יכולים ללמוד לראות כמו מעצב. ובכן. אופ. נשבר לי הלב. שוב, ישמצב שתהיה אחלה גרפיקאי, תדע טכנית איך ומה…

אבל ללא התשוקה מאז שזכרת את עצמך חי, ללא העיניים לפרטים הקטנים (יצא לי לשמוע כלכך הרבה ״אויש מה זה חשוב הריווח!״- זה סימן מעולה), ללא הרעיון והתובנות, ללא הידיעה מה לשדר ולמי ואיך…

ללא כל אלו אתה מבזבז את הזמן שלך.

פשוט כואב לי לראות אנשים שמבזבזים את זמנם, כי גם שנים אחרי- אי אפשר לייצר את זה.

ברגעים שאני רואה אותם אני נזכרת באנשים שעזבו את לימודי העיצוב, ובכמה שהם חכמים שהם הבינו שהם לא נושמים את זה מ-0. שהם למעשה הגיעו במחשבה ש״אני אוכל ללמוד לעשות את זה״, ולא במחשבה של ״באתי ללטש את האבן״.

לבשל ״כמו אהרוני״? // פסטהפזי, צילום עצמי, 2013

אילוזיה

הכלים האלו הם אשליה שאפשר להפוך את עורך או להגיע לתוצאה שמעצב היה מגיע אליה לאחר מחקר, גישה אישית והבנת המותג שלך. ״כל אחד יכול לבשל״?

אכלתם פעם אצל דודה שממש מנסה לבשל בעצמה ומשתוקקת שתאהבו את האוכל שלה? זה מרגיש ככה. עטוף במילים וחסר תוכן (וצריך מלא כוסות מים כששואלים אותך ״נו איך??? עשיתי לבד!״).

כנראה שכל אחד יכול לבשל, מנה חמה למשל? טמפלט קפוא למשל? יאמי?

אה כן. אלו שהתחילו בטמפלט גם בטוחים שהם ״עשו לבד״.

ללכת לאיקאה

דן אריאלי מכנה את זה ״אפקט איקאה״, התופעה בה אנשים מתאהבים ביצירות נוסח ״חמם והגש״ (או אם תרצו להבין את משמעות השם אז- ״פתח את האריזה השוודית והרכב בעצמך!״), עד שהם יכולים להאמין ש״אני בניתי את הארון הזה״ ולהתגאות ממש, למרות שהם רק הרכיבו משהו קיים וכל אחד יכל לעשות זאת.

זוהי המציאות ב2016, אל תיפלו לטעות.

נראה שכל אחד יכול להיות הכל, שמי צריך בעל מקצוע (סחבק מומחה בלהסתכל קדימה, מזרחי טפחות עוד ב2009) שכל אחד עושה את זה נכון וכל אחד יכול להביא תוצאות מעצמו לבד…
תחשבו כמה מצחיק זה בעצם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ועוד מילה על כישרון ותודה.

ב״שיחת יומולדת״ במשרד יצא לי להישאל ״תמיד ידעת שאת טובה? אני לגמרי מקנא בתכונה הזו״; השבתי שלא מדובר ב״תכונה״, אלו הם העיניים שלי.

אני יכולה להודות שכך נבראתי ולעשות עם זה משהו טוב (ליצור מהם והמון) ובכל זאת אין שום סיבה להתלהב על עצמי, כי אלו הם העיניים שלי בדיוק כמו שנולדתי עם רגל ללכת בה. ושוב תודה לא-ל שאלו שלי.

באופן כללי אם נולדתם עם כישרון בסקאלת היצירה- כנראה שיגרד לכם לנצח אם לא תעסקו בזה. או אם לא תתעסקו בזה. כי זה גם הפגם שלנו, זו מתנה שמביאה איתה ראש חושב 24/7.

יש בכם כישרון? אסור לבזבז אותו מעצלנות לליטושים.

תארו לעצמכם שצ׳רלי צ׳פלין היה מוותר על הכישרון שלו, נגיד שהיה הופך לבנקאי. מקצוע כדאי, הכנסה בטוחה. למה לא? בטח היה לנו בנקאי מאד מצחיק, אבל לא מוגשם… ועזבו את ההגשמה העצמית שלו, אנחנו היינו מפספסים את צ׳רלי צ׳פלין (קרדיט לאבי קושניר, החיים זה לא הכל ע׳ 9).

אם מדברים על לידה, ואם חושבים על תינוק אנושי ועל תובנות החינוך עליהם גדלנו, ועל עתיד אחר, אני בטוחה שהילד שלי יגדל על ״לך עם הלב״, אבל עם סייג- ״תזהר להיות מישהו אחר, אתה תפספס את עצמך. תעבוד קשה רק על עצמך.״
לידה קלה דארלינג.


אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!


רוצה לבשל לך פורטפוליו ייחודי?
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים של אחד על אחד,
בול בשבילך!

3 תגובות בנושא “על לידה וכישרון.”

  1. כתוב טוב.
    לדעתי עיצוב זה תהליך. אחד לא פשוט מגיע לגדולה, כמו כנר שהתאמן מגיל 8 ואז יושב על כס המלך ומחכה לתשואות.
    יש לעיצוב מטרה מאוד ספציפית. מי שמפספס את זה, ונכנס לתהליכים מנטליים מוגזמים ואידיאליזציה מפספס את הנקודה. מעצב צריך להשאר פרקטי. המטרה לדעתי היא , שדברים יעבדו.
    אם המסר מובן, והממשק נכון, אז זה עובד. אם אדם מעדיף שופן או רחמנינוב זו כבר בעיה שלו.

  2. לדעתי עיצוב זה תהליך. אחד לא פשוט מגיע לגדולה, כמו כנר שהתאמן מגיל 8 ואז יושב על כס המלך ומחכה לתשואות.
    יש לעיצוב מטרה מאוד ספציפית. מי שמפספס את זה, ונכנס לתהליכים מנטליים מוגזמים ואידיאליזציה מפספס את הנקודה. מעצב צריך להשאר פרקטי. המטרה לדעתי היא , שדברים יעבדו.
    אם המסר מובן, והממשק נכון, אז זה עובד. אם אדם מעדיף שופן או רחמנינוב זו כבר בעיה שלו.

    1. היי בנימין, לגמרי איתך, צריך ללא ספק ללטש וללטש ולעבוד קשה כדי לקבל מעצב שמביא תוצאות. ללא ספק אין ערך לעיצוב ללא תוצאות (ז״א, אז זה פשוט יכול להקרא אומנות אבל לא עיצוב)
      תודה שעצרת להגיב 🙂 שבוע קסום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *