בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים

אם אתם מעצבים עצמאיים הפוסט הזה הולך להעלים לכם כמה צרות. אם אתם חושבים לצאת לעצמאות, הפוסט הזה יעזור לכם להבין את הצד הפחות ורוד של העניין.

הרעיון לכתוב את זה נולד משיחות אבחון ו/או סשנים אחרונים שעשיתי אחד על אחד, במסגרת הייעוץ המקצועי למעצבים שאני מעניקה.

אפשר לצרף לקטע גם את הצד האקדמי שבי: העובדה שאני כותבת עכשיו את אחד הקורסים החדשים שלי לאקדמיה, ״היציאה לשוק״ + את ההצהרות ההולכות והחוזרות מהסטודנטים שלי (שרוצים לצאת לעצמאות) בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״.

בא לך שנתחיל? יאלה אחריי!

אני הולכת לעשות כאן סקירה של הדברים הכי משמעותיים שאני שומעת וחוזרים על עצמם, וגם דברים שאני חווה מעצם היותי מעצבת עצמאית וחוזרים על עצמם (ז״א, אני מזהה אותם חוזרים גם אצל מיועצים או קולגות).

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // פרפל ריין צילום הודיה טולידאנו 2014
נהר משימות תובעני, הרבה לנהל בשביל אדם אחד // פרפל ריין, הודיה טולידאנו, 2014

מה לא יהיה כאן?

אנחנו לא הולכים לדבר על בעיות שקשורות בתפיסה של ״מהי תחרות״ או ״יש תחרות גדולה״ או איך מתמודדים עם כל זה. למה? כי כתבתי על זה כבר 🙂

תוכלו לפתוח את הטאב הזה בדפדפן ולקפוץ לשם אח״כ!

1- הבעיה: בלאגן בראש/ בלו״ז

הסיפור של בלאגן יוצר מלא בעיות משנה.

זה שאנחנו לא מרוכזים בתור עצמאיים משפיע על כלכך הרבה דברים בעסק שלנו, בגלל שאנחנו אחראיים על מלא נישות:

ניהול שוטף של בירוקרטיות
תכנון לו״ז וניהול זמן
פרסום, שיווק, קד״מ
מכירות בפועל

עיצוב של עצמנו
עיצוב ללקוחות (אצלי: גם אסטרטגיה וכתיבה)
עובדים, אם יש
מענה למיילים/ טלפונים
שליחת הצעות מחיר
ואפילו על סדר וניקיון במשרד

אלא אם כן אתם שוכרים איזה משהו בבניין משרדים ואז יש מנקה, או אם אתם כבר בעסק שמרשה לעצמו את המנקה.

למרות ש…תסמכו עליי. עבדתי במשרד גדול לפני העצמאות ואף פעם לא סמכתי על המנקה. לא. זה לא בגלל שאני חצי מרוקאית, אני פשוט אלרגית לאבק.

הרבה מאיתנו סובלים מבעיות קשב וריכוז, הרבה מאיתנו פשוט נולדו מבולגנים, ובואו נודה בזה: העולם לא פשוט גם ככה.

אני תמיד אומרת שמה שיחריב את העולם זה לא מלחמות, אלא בירוקרטיות.

אז איך מתמודדים עם זה?

בלאגן בראש מוביל לעוד בלאגן, כדי להתחיל להתמודד איתו נתחיל בלייצר סדר.

אני מכירה מעצבים שעובדים עם מערכות משימות ומשבצים לעצמם משימות ביום
אני מכירה כאלו שמשתמשים באפליקציות של בניית רשימות

בעיניי הכי עובד ללכת אולד סקול.

זה לא נפתח בעוד לשונית או בעוד מכשיר, זה פשוט פה על השולחן. אני מדברת על פתקים, כן, ממוריז.

כל סופ״ש שלי מתחיל בדף a4 שאני כותבת עליו בסעיפים ״מה צריך לעשות״ באופן כללי. את הרשימה הענקית הזו אח״כ אני מפצלת לימים, לכל בוקר של יום עבודה (ראשון עד חמישי אצלי) יש פתק עם הרשימה המנופית שלו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

חשוב שלא תעמיסו המון סעיפים, בתור התחלה הייתי רושמת ליד כל משימה זמן מוערך של ״כמה זה יקח לי״ ואז מחשבת בערך 7 שעות ליום.

למה רק 7? כי קורים דברים לא מתוכננים תוך כדי, כי אנחנו לא מעריכים נכון לרוב (בעיקר משימות של חשיבה), וכי קורה שאנחנו לא באמת דבוקים לכסא ברצף.

שליטה וסדר אצל מעצבים עצמאיים

על הפתק של כל יום אני בעצם מסמנת במרקר מה שכבר עשיתי, לא אלאה אתכם אבל פסיכולוגית, עצם פעולת הסימון/ המחיקה גורמת לנו לתחושת הספק ולתחושה שדברים בשליטה.

מי שפתח אי פעם עסק יודע שאי ודאות זה חלק מהסיפור, ואם אפשר לייצר לנו הרגשה שהדברים בשליטה- למה לא?

באותה מידה, אני מייצרת מיילים של רשימות כאלו כשאני מסיימת תהליך כלשהוא ללקוח (הצעת מחיר, פרזנטציה, שליחת חומר… לרוב יבואו סעיפים של מה צריך לעשות, איך הוא יכול להמשיך וכו׳).

גם מעצבים שהם מיועצים שלי מכירים את הסיפור, בסוף סשן מגיע אליהם מייל מסודר עם שיעורי הבית מחולקים לסעיפים של משימות, מה לעשות, במה להתמקד, מה לא לעשות.

בדברים מורכבים אנחנו אפילו בונים קובץ אקסל!

בקיצור, לפרוט לסעיפים את המשימות שלכם. אם מדובר בעבודת מיתוג גדולה על הפרק, לפתוח אותה לסעיפים של החומרים עצמם או שקופיות בפרזנטציה עצמה.

כמה שהמשימות שלהם יהיו יותר ״פתוחות״ לסעיפים ככה יהיה יותר אפקטיבי לעשות מהם סדר.

בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים, ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד, אמבד אורפז ימין
בלינג בלינג! מייל לסיכום סשן ייעוץ // צילום מהמייל

2- הבעיה: הסנדלר הולך יחף

אתם יכולים לקחת את זה להרבה כיוונים.נתקלתי במעצבים עצמאיים שאין להם אפילו לוגו משלהם.

שלא לדבר על שפה עיצובית וכמה קשה לנו לבנות לעצמנו מיתוג אישי… מיתוג אישי זה באמת נושא בפני עצמו להרחבה בפוסט עתידי!

אני לוקחת את זה לכיוון ראשי בעיקר: מעצבים עצמאיים נוטים שלא לבנות אסטרטגיה לעצמם. כן מה ששמעתם.

הרבה מאיתנו לא חושבים על:
קהלי יעד
כמה נרצה להרוויח
ממה אנחנו הכי נהנים
מה הערכים שלנו
מה הבידול שלנו

הרבה מאיתנו לא בונים מערך שיווק:
איפה
מתי
כל כמה זמן
איך זה נראה
איך זה מדבר
איך כותבים את זה

אנחנו נוטים להתגלגל מדיי וואן בערך, אם זורמים לכם הצעות מפה לאוזן זו בכלל מלכודת דבש.

זה אבסורדי כי רובנו התעסקנו במיתוג נכון בעבר או גם היום, ולמרות זאת אנחנו יחפים.

למה זה גורם? אתם יכולים לנחש.

אני יכולה לספר לכם על בעלי עסקים מעל 8 שנים שהגיעו לאחלה מספרים בבנק ועדיין לא למה שהם רוצים לעשות, הם עובדים עם אנשים שלא באמת בא להם לעבוד איתם.

זה אפילו גורם להרגשה ש(אני מצטטת) ״אני כמו שכיר של עצמי״.

אולי יש עסקים שזה בסדר בהם, אולי יש אנשים שזורמים עם זה, אבל אני לא מאמינה שמי שעוסק ביצירה עצמאית רוצה להיות חייב משהו למישהו ולא ליהנות גם מהדרך.

אז איך מתמודדים עם זה?

הבעיה העיקרית של בעיות מסוג ״הסנדלר הולך יחף״ היא בעיקר, ובכן, הסנדלר עצמו.

כשאנחנו עובדים על ״עצמנו״, על העסק שלנו, הרבה יותר קשה לנו כי אנחנו מחוברים רגשית (הנה פוסט שכתבתי על זה, פתחו בטאב נוסף).

כשקשה לנו נהיה לנו קל לברוח מהנושא ופשוט לא לעשות את זה.

מי ידע? זה שלנו. לעצמנו קל לוותר. אין ״לקוח אמיתי״.

זהו שאנחנו נדע, אולי לא השנה ואולי לא עוד 8 שנים, פשוט נתעורר איזה בוקר ונבין שלא בא לנו להיות שכיר שלנו אם רצינו להיות עצמאי.

הדרך הפשוטה לפתור את זה היא להתחיל מההתחלה, לשבת ואשכרה לבנות אסטרטגיה, להבין מי אנחנו ומה חשוב בנו/ לנו.

אני יודעת מה אתם חושבים- הרגע הסברת לנו איך זה קשה לעשות את זה לעצמנו… אז איך בכל זאת?

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // רפטטיבי צילום הודיה טולידאנו 2014
הגיע הזמן לתכנן את השגרה מההתחלה- גם בשבילנו // רפטטיבי, הודיה טולידאנו, 2014

שתי דרכים:

א- לעבוד עם עצמנו כל יום שעתיים, לא להעמיס. אחרי שבועיים כאלו להמתין שבוע ואז לפתוח הכל ולנסות לבקר את עצמנו.

אני מודה, זה לא פשוט לכולם, צריך להיות דיי מודע לעצמך ועם ביקורת עצמית גבוהה. נטול אגו כמעט.

ב- להתייעץ. לקבל ביקורת ממישהו מקצועי חיצוני, לאו דווקא שמכיר אתכם. מישהו שידע לקרוא בין השורות שלכם ולהבין את הראש.

זה לגמרי מקצר את התהליך של ה״המון זמן לבד״ מהשיטה הראשונה, מצד שני, מי עושה דבר כזה בעצם?

הו, סה מוואה. כשבניתי את הפורמט שלי ידעתי שאין כזה בארץ (לא יודעת מה קורה בעולם), אין אף אחד שיקח מישהו כפרויקט אישי, בלי התחייבות מראש למלא שעות, עם פרטיות מלאה.

ידעתי שיש צורך אדיר לזה כי תמיד עבדתי עם מעצבים.

אני שמחה שזה יוכל לשנות לכם סדרי עולם ואני פה בשבילכם. אתם מוזמנים לשלוח לי פרטים ואחזור אליכם עם דלי וסמרטוט של ניקיון וליטושים 🙂

3- הבעיה: עומס שתלוי בנו, כביכול

מצד אחד

כשאני מדברת עם סטודנטים שלי שחותרים לעצמאות, אני לרוב שומעת ״אני אהיה עצמאית ואני אבחר כמה לקוחות לקחת ואם בכלל לקחת, בתקופות שארצה שקט פשוט לא אקח״.

זה טוב ויפה ואגב נכון, אם יש לכם גב כלכלי מראש או שבניתם אחד כזה.

אני בעצמי דאגתי לבנות רשת שתאפשר לי:
לבחור את הלקוחות שלי מהרגע הראשון
לבחור את העומסים החיצוניים שלי לעומת הפנימיים (למשל, אם אני רוצה להשיק ליין מוצרים אצטרך לפנות לו זמן כאילו שהוא לקוח מספר אחת, ככה זה אפשרי)

מצד שני

לרוב אין גב כזה.

רוב המעצבים העצמאיים סיימו ללמוד (או אוטודידקטיים, שלא למדו פורמלית ופשוט התחילו) ופתחו עסק- משמע, לא הייתה להם אופציה לייצר רשת ביטחון.

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // דירה להשכיר צילום הודיה טולידאנו 2014
הפריבילגיה לבחור את השכנים שלך- מהרגע הראשון // דירה להשכיר, הודיה טולידאנו, 2014

הרבה מהמעצבים הם בעלי משפחות/ משלמי שכירות/ צריכים להאכיל מישהו (גם בנזוג נחשב). אבל למי שיש בנזוג יש איפשהוא עוד רשת, ואני ממש נזהרת לומר את זה במדינת ישראל כן?

זה מה שיוצר עומס בעבודה כי אנחנו בולעים עוד ועוד לקוחות;

ואם לא בנינו אסטרטגיה שמתבטאת במיתוג ושיווק נכון (ראו את מספר 2 מעל), נמשוך בעיקר אנשים שלא רצינו למשוך, ואז זה גם עומס וגם חסר ערך לבסוף (מלבד ערך של הישרדות, שזה חשוב גם).

למעשה הרבה מעצבים ממש מפחדים לצאת לעצמאות כשהם רוצים אותה, כי הם מפחדים מחוסר הודאות הזו ומחוסר ה״ביטחון הזה״.

בפוסט הקודם שלי כאן דיברתי בכמה מילים בפסקאות האחרונות על איך שהורגלנו לחשוב שעולם השכירים הוא בטוח, אבל גם הוא לא.

אני לא אומרת שכולנו צריכים להיות עצמאיים, לגמרי לא. אם אתם עוד לא שם, וגם אם כן- בחיי, זה לא נברא לכולם. צריך לזה אופי (ועוד כמה יכולות).

אני גם לא חושבת שלהיות עצמאי זוהי פסגת השאיפות לגעת בה. כל אחד והמשיכה שלו לדבר.

אוקיי. אז איך מתמודדים עם זה?

זה ישמע קל מדי, ועדיין. ברגע שיש לנו מערך אסטרטגיה נכון, שמתבטא באופי, בערך, בבידול, בשיווק, במיתוג- קהל היעד שלנו ימשך אלינו.

רגע רגע. זה לא אומר שלא תמשכו גם אנשים מסביב!

אם אני אלך בים ואצעק ״את עם הבגד ים האדום״ אצליח לסובב את אלו עם הביקיני האדום, או את אלו עם השלם האדום, אבל גם את אלו עם הורוד פוקסיה ו…

אפילו הרבה גברים. למרות שבכלל אמרתי ״את״.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

יגיעו אליכם גם אנשים ש״לא תכננתם״= אם אתם חושבים כלכלית ולא בניתם רשת, אתם תקחו גם אותם כדי לכסות את עצמכם.

ועם זאת- השאלה היא מי הרוב

א- אם הרוב הוא מה שכיוונתם, אז תמשיכו להשיג את היעד שלכם בהדרגה.

ב- אם היעד שלכם היה מתוכנן נכון גם מהצד הכלכלי- תצליחו להגיע למצב של עומסים מתונים יותר.

ג- מה גם שעומס שאנחנו אוהבים, הוא קל יותר לכיסוח. win-win.

4- הבעיה: הוצאות לפני הכנסות

זו בעיה שקשורה לא רק למעצבים, ודווקא כמעצבים יותר קל להתמודד איתה.

כשאנחנו מגדילים את ההוצאות לפני הגדלת ההכנסות, קל להבין שאנחנו יוצרים פקק שנצטרך למלא בעומס ממספר 3 מעליי ^ .

יהיה לנו קשה לאפשר מצב של בחירת לקוחות או כמות לקוחות כי עשינו התחייבויות.

טוב. אני אסביר למה לנו קל יותר, הרבה בעלי עסקים צריכים להוציא המון כסף לפני שהם הכניסו שקל. אם תסתכלו על תחום המסעדנות תבינו ש:

צריך לשכור מקום
צריך לאבזר את המקום
צריך להביא קופה דיגיטלית+ לעבוד עם חברת אשראי
צריך להביא עובדים
צריך להזמין ציוד
צריך להביא מלאי חומרי גלם (שגם מתקלקל אחרי כמה ימים)
צריך לשווק ולפרסם
צריך לעצב

אני בטוחה ששכחתי עוד סעיפים, ועדיין בגדול- כמעצבים אפשר לחסוך הרבה מההוצאות האלו ביום הראשון, בשנה הראשונה, או בכלל:

צריך לשכור מקום

אפשר לארגן משרד ביתי, יש מעצבים שעובדים ככה כבר 20 שנה מטעמי נוחות.

החיסרון הוא: אם אתם אנשים חסרי גבולות יהיה לכם קשה שלא להיבלע לעסק. אם אתם לא אנשים של בוקר יהיה לכם קשה לקום לעבודה. ועדיין, אפשר להסתדר בלי.

צריך לאבזר את המקום

הסתפקתם בSOHO (small office home office) משלכם? תאבזרו ביצירתיות. לא חייבים לקנות הכל יקר.

זה שלא תצטרכו עכשיו ספות המתנה ושולחנות קפה- כבר חוסך הרבה מהסיפור. מה שכן, אל תוותרו על אקססורייז ומוצרים כיפיים על השולחן, זה חשוב ליצירה שלכם, מצטערת, אתם לא פועלים בבניין.

צריך להביא קופה דיגיטלית+ לעבוד עם חברת אשראי

תוכלו לעבוד עם העברות בנקאיות/ צ׳קים, אנשים נוטים לסמוך על זה ועוד לא יצא לי להיתקל במישהו שזה היה לו בעייתי.

גם אם אתם הולכים למכור מוצרים ממדף, עדיין תוכלו להתחיל בהעברה בנקאית ולא ישר לרוץ לסליקות ועמלות. למרות שזו עלות נמוכה יחסית, זה עדיין קבוע שננסה להיפתר ממנו כשאנחנו במצב של גדילה.

צריך להביא עובדים

לא, אתם לא חייבים להעסיק עובד שיעשה לכם צריבות. גם כשהייתי מעצבת שכירה המשרד שלי לא כלכך האמין ב״ביצועיסטים״. כולם היו עושים בעצמם גם עבודות פוטושופ קלות וגם מסובכות.

אפילו אם יש לכם משהו מורכב לעשות לפרויקט, אתם עדיין לא חייבים להעסיק ״עובד קבוע״ ותוכלו לקחת פרילנס לפרויקט ספציפי.

כשיש לכם עובד אתם מחוייבים לתלוש ולתשלומים שמסביב לעובד הזה, אל תרוצו לקחת עובד, בטח ובטח אם אין לכם זמן לנהל אותו ולהכשיר אותו ב״כניסה לראש שלכם״. אתם יכולים להתמודד.

אגב, לפעמים זו לא שאלה של הוצאה בכלל: לפעמים יש את הכסף לשים על עובדים והם לא משתלמים לכם כי יותר שאתם משקיעים בהם יותר מדי, תחשבו על זה.

צריך להזמין ציוד

אוקיי. לא ציוד, אבל יש תשלום של תוכנות או של אחסון אתר או של חשבוניות/ קבלות או של וואטאבר. מה שתוכלו לנקות תנקו, ידוע שנצטרך לשלם דברים כאלו חודשית או חד פעמית. קחו בחשבון.

צריך להביא מלאי חומרי גלם (שגם מתקלקל אחרי כמה ימים)

ברכותיי, אם אתם לא מייצרים מוצרים משלכם, הסעיף הזה מת. יש דברים שכן מתקלקלים אחריי יצור כמו למשל יומן שלא נמכר.

אם אתם עובדים רק עם לקוחות שהם בעלי עסקים/ פרטיים (זאת אומרת, משהו שהוא לפי הזמנה) לא יהיו לכם בעיות כאלו.

כאן יכול להיות בלאי: אני ממליצה לא להיכנס לנישות של ״הדפסה ללקוחות״, העמלה לא באמת משתלמת כמו הטירוף בפיקוח על ההדפסה ובדיקה של החומר המודפס+ להיות בקשר עם בתי הדפוס.

צריך לשווק ולפרסם צריך לעצב

את שני הסעיפים האלו תוכלו לעשות לבד.

לא כל מעצב מבין משהו בשיווק ועדיין משתלם לקחת שיעורים פרטיים כאלו אם אתם מאמינים בעצמכם בתחום הזה (בשביל לעשות את זה לעצמכם).

אם לא, תוכלו לחסוך את כספי העיצוב ולעבוד מול איש שיווק פרילנס. אני ממליצה להשקיע בידע שלכם, אם כבר יצאתם לדרך.

אני יודעת שזה לא קלאסי

זה לא קלאסי לסיים רשימה ב4 ולא ב5, כי זה לא עגול.

נצטרך להתמודד יחד עם הocd שלנו ולהבין שלא הכל מושלם, זה עוד חלק מהעניין של להיות עצמאיים: לא הכל זז לכיוון אופטימלי.

חשוב לי לעצור כאן כדי להשאיר אתכם עם ההבנה שהצרות היומיומיות שלנו פתירות.

לא תמיד יש פיתרון שהוא אחיד לכולם- לפעמים נצטרך למצוא פתרונות אינדיווידואלים, אבל נמצא.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״אחרי שנים בעסק
הגיע הזמן שלי להשקיע בעסק.
זה נשמע משפט מצחיק
אבל לא להאמין כמה זה בסיסי.
טוב לי שמצאתי איתך-
איך?״

הקרב על המדיה.

מה לא קרה כאן בעשור האחרון? אפילו רק בשנים הבודדות האחרונות? מהפכים והתגלגלויות, כל מדיום נלחם על מקומו ועל הרלוונטיות שלו, כל מפרסם וכל איש שיווק עוקב טוב טוב לאן הרוח נושבת.

כל מעצב מחשב את צעדיו העתידיים מבחינת קריירה, את ההזדמנויות שלפניו, את הסכנות, העצמאים מבינינו עושים גם חישובים עסקיים בהקשר. אסטרטגיה. כן. שוב.

השנה היא 2018 כמעט, אנחנו במצב של שינויים מהותיים בכל עולמות המדיה. את הכאפה של לשבת ולכתוב על זה חטפתי מכמה אירועים משמעותיים שקרו לאחרונה;

כלכך הרבה שינויים תוך כדי שגרה, מי שם לב לאן לזוז? // מולקולה, הודיה טולידאנו, 2017

1- טלוויזיה ורדיו: א – ג

היה לנו בעבר פיפל מטר בבית, היינו מבתי האב (המשפחות הנבחרות) שמשפיעות על מדדי הרייטינג בארץ. זה היה חלום קטן מהתיכון, מימים בהם הייתי במגמת תקשורת והתחלתי להסתכל בסקרנות על מאחורי הקלעים.
כעבור זמן המדידה לא מצאה חן בעיניי כל אנשי הבית, זה מכריח אותך לזכור כמה אנחנו כרגע, אם יש אורחים, מה הגילאים שלהם, וכמובן לסמן את כל הצופים שנמצאים כרגע. ו… לא לכולם כמוני היה החלום להיות חלק מהטירוף הזה. לי היה כיף, ו… זה נגמר. כמו הרבה דברים שאציין כאן תכף.

א + סגירת ערוץ 1 והעולם הישן

זה קרה עם תום שידורי האירוויזיון, יחד עם חלקיקי נאום עם סחיטה רגשית מעולה מצד השדרן הישראלי שלנו במהלך הכרזת הניקוד שנתנה ישראל (שלא לומר שזה אחד האירועים הנצפים של ערוץ 1 בזמנה).

אחרי כן, עלייה של שידורי כאן בהרצה (גם ברדיו).

כך עושים סחיטה רגשית נפלאה, סגירתה של ערוץ 1 לאחר האירוויזיון, הקרב על המדיה // אמבד אורפז ימין
כך עושים סחיטה רגשית נפלאה, סגירתה של ערוץ 1 לאחר האירוויזיון // צילום מסך

ב + 12,13,14…

פיצול ערוץ 2 לערוצים נפרדים של קשת ורשת, עם מספרי הערוצים 12 ו13, ועל הדרך מעבר של ערוץ עשר לאפיק 14.

אין סיכוי שפיספסתם את חודשי החפירות האינטנסיביים, את המיתוג מחדש בגלל מספרי הערוצים החדשים, ואת המעבר של ״10״ ל״עשר״ בגלל אילוצים חוקיים.

ג + הופעת באנרים טלוויזיוניים

אשכרה באנרים במהלך שידורי הערוצים המסחריים הנצפים בארץ- 12,13 (וגם בחודשים האחרונים  שלהם יחד כ״2״. אגב, זוכרים שהסלוגן היה ״זה תמיד ביחד״?).

זה כולל מחיצת מסך ועיוותי מסך בשביל פינוי מקום לבאנר תחתון או צידי במהלך תוכנית, כדי לפרסם את התוכנית הבאה או את הערוץ עצמו.

היום מדובר ממש בתוספת ״מערכת שעות״ שמספרת לצופה מה עוד יש היום, לא מסתפקים יותר בפרומואים של הפסקות פרסומות, תציפו אותי במידע בבקשה.

הגירסא הקלילה לבאנרים טלוויזיוניים, ״מערכת שעות״ // צילום מסך
הגירסא הקלילה מבין כולן לבאנרים טלוויזיוניים, ״מערכת שעות״ // צילום מסך

2- הפרינט מת: א – ג

אי שם ב2007 כמדומני, התחילו להספיד את הפרינט, העיתונאות הכתובה, ספרים, עולם הטקסט, עולם הדואר וכל חוויה מודפסת באשר היא- כמדיה פרסומית או לא. מה אני אומרת על זה? ברור שזה שטויות.

א + טאצ׳ מי נאו

כולנו עברנו לבהייה במסכים הרבה יותר שעות מאשר ב2007, כי מיליון דברים קרו מאז והכי קריטי- יציאת האייפון לשוק (ושאר הסמארטפונים גם?).

״אפל הולכת להמציא מחדש את הטלפון״ אמר סטיב ג׳ובס בהשקה שלו ב2007, ואנחנו יודעים שהוא צדק כשהוא דיבר על מהפכות. לא לחינם הוא אומר ״ריבולושן״ שוב ושוב ושוב, זה לא רק טקסט טוב, זו דרך.

אם יוצא לך לדבר מול קהל/ להציג/ להרצות, אהיה ״עוד אחת״ שאומרת לך לצפות או להקשיב לזה, זה ארוך ושווה.

ב + למה מי מת?

ועדיין יש לומר שזה לא הורג לחלוטין את החוויה הכתובה או המודפסת, בטח לא ב2017 שכל רגע צצים עוד ועוד יצרני פרינטאבלס, מוצרי נייר ובולטג׳ורנלס (יומנים בשיטת ״עשה זאת בעצמך״).

כמעצבים קל לנו להבין את החוויה של עיצוב טוב ואת הריח של פרינט אמיתי חי ונושם, ואני חייבת לציין שלא רק מעצבים אוהבים להקיף את עצמם בפריטים יחודיים (בניוזלטר הקודם שלי סיפרתי על ליין מוצרים מעוצבים שלי שהולך להיות מושק בחודשים הקרובים, אני לגמרי מאמינה בזה).

ג + ומה באשר לעיתונאות ולספרות? הכל יחסי.

עוד קיימים אנשי העיתון והקפה, עוד קיימים אנשי הספר והשירה (גם קוראי הספר והשירה), עוד קיימים ויהיו לנצח מעצבי פרינט.

ולא זו לא קללה! לכל מוסדות הלימוד שמפצירים ״להתקדם אל הדיגיטל״, היוש חמודים. צריך גם וגם מצטערת. אני פול סטאק לגמרי וטוב לי, בחיי 🙂

עם כל זה, בואו לא נחיה באילוזיה, יחסית לפעם יש ירידה, מה שכן- שום דבר עוד לא באמת ״מת״.

3- אמ;לק, בלת״ק וישראבלוג מתפיידת: א – ד

א + מאמי חפרת

אם אנחנו כבר באיזורי הטקסטואליה, את אמ;לק הכרת? בלת״ק? קל לומר שאת ״חפרת״ ו״קדחת״ מכירים יותר, ובכלזאת הם מספיק מושרשים כאן בארצנו הקטנטונת.

הסיפור של אמ;לק (ארוך מדי; לא קראתי- או בקיצור, מה הפואנטה?) התחיל ב2003 בUrban Dictionary והוא נכנס למילון אוקספורד באוגוסט 2013.

את בלת״ק (בלי לקרוא תגובות קודמות- נאמר בתוך דיונים אינטרנטיים לרוב) התחלנו לפגוש ב2012… הצוות הנחמד הוא ביטוי מאסיבי ואולי הכי מרוכז לדור ה״אין לי זמן״.

ב + תקצרו לי, תגיעו לפואנטה

גם אם יש לי מה לומר- אני לא אקרא את שאר הדיון, השאר לא חשובים לי.

אולי המשך ישיר לאמירה ״הפרינט מת״, כמאמר ״המדיום הוא המסר״, ובהיעדר פרינט שניצח על עומק וריכוז- ברוך הבא לעולם ה3 שניות.

זמן חשיפה קצר ומהיר על המסכים שלנו שמנצח על התפשטות הפרעות הקשב והריכוז. ההפך הוא הנכון?

ישראבלוג מתה, סגירת אתר הבלוגים, הקרב על המדיה // אמבד אורפז ימין
ישראבלוג מתה, ההודעה שפירסמו באתר הבלוגים // צילום מסך

ג + תקופה תמה

כואב לי לכתוב את השורות האלו כי הן חרוטות לי בעור, אתר הבלוגים המוביל בישראל (והראשון שאיפשר בלוגים בעברית, אי שם ב2001) נמחק, מכבה את השאלטר, ישראבלוג נסגרת.

זה צפוי לקרות ב31.12.2017, ממש עם סוף השנה שלנו. וזהו. הייתה ולא תהיה עוד (אפרופו עוד סלוגן שהיה ונהיה לאירוני- ״החיים זה כאן״).

זה לא עניין של מה בכך כי מדובר בהשוואה לשריפת ספרים- מידע שהיה ואיננו עוד, או אפילו ״רגש שחשבתי שאיבדתי״ כמו ששלומי שבן מנסח.

ד + ערכים מתפוגגים

פה אני רוצה להרחיב (המילים הבאות שלי נלקחו מתוך קומנטס על סטטוס שנוגע בלב של כל זה, שחזקוש ישורון העלה), על החוויה, על התקופה, על מה זו פרטיות, על רכוש, ועל הבלוגרים של היום;



4- נכסים וירטואליים: א – ב

א + שייך לאורפז, לא לגעת

בהתכתב עם צילומי המסך שמעליי, בדיוק זה. אין ברשותנו שום ״נכס״ או ״נכס וירטואלי״ כמו שאוהבים לקרוא להם.

לצורך העניין גם בית אפשר לשרוף, אין גבול למה שאדם יכול לקחת מאחר, אבל דברים שהם תוכן- פנימי- אי אפשר. את מי שאתה הפכת להיות, אי אפשר.

אנשי שיווק ויועצים עסקיים אוהבים לטחון את המינוח הזה, נכס וירטואלי, ״תשקיעו בפייסבוק שלכם, זה נכס וירטואלי״, ״תשקיעו באתר שלכם, זה נכס וירטואלי״ ועוד ועוד.

תכלס, אין דבר כזה נכס. אין שום דבר שהוא באמת שלנו בסוף היום, יש דברים שהם לכרגע שלנו.

ב + לא תוכלו לקחת

הדבר היחיד ששייך לנו הוא קשר אנושי וחוויה, ואם אנחנו מדברים על שינויים פסיכים שקרו בעשור הזה, אז קבוצות!

קבוצות ווצאפ, מיטאפס, קבוצות פייסבוק, אלו נכסים אבל לא במובן הכמויות, אלא במובן הקשר שנוצר שם. אלו הפורומים של היום.

אני הייתי ילדת פורומים, ואז ילדת בלוגים, גדלתי לסצנה של אנשים ומהויות וזהויות שונות, של אנשי מקלדות, של קשר שנבנה מכתיבה ואז מטלפון ואז מפייס טו פייס. יש טרנספורמציה ממדיה למדיה- כמו בעיצוב גם בקשר אנושי.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

יש סיכוי שהילדות הזו גרמה לי להתעניין כלכך בפסיכולוגיה ובנפש, יש סיכוי שבניית קשרים הובילה אותי לפיתוח בלעדי של ייעוץ מקצועי למעצבים או לחזור להרצות באקדמיה בה למדתי.

בקשר אישי, ובטח באחד על אחד, יש את כל מה שלא יוכלו לקחת ממך.

5- פייסבוק, אינסטה ושלטון: א – ה

א + העולם הממומן

האישי-חברתי שהפך להמוני, ה״חבר כזה של פייסבוק את יודעת״. מדיה שהפכה יותר ויותר לספונסרד בעלויות משתנות.

ב + דאבל דה טראבל

מצד אחד, קל לעלות לחשיפה גדולה הרבה יותר, ״לכל כיס״ כמו שאוהבים לומר. ממש ערוץ מדיה לפרסום המונים. מצד שני, דיברנו כבר על זה ש״אין לנו נכסים״? אין לנו גם שליטה.

צוקי יודע להוריד ולהעלות כרצונו, על פיו ישק דבר. אם הוא רוצה, אם הצוות שלו רוצה, דברים פשוט ימחקו, פשוט.

הוא ממשיך וימשיך לשחק באלגוריטמים ולאסוף מידע. כרגע המצב הולך ל״תשלם- תיחשף״, לא במובן של ״תיחשף יותר״, אלא במובן שהחשיפה האורגנית (זו שלא שילמת עליה) לגמרי צנחה משהייתה.

יש שיגידו שהמקום צפוף אז זה טבעי שחשיפה בו תרד, אבל ברור לכולנו שהמשחק לא הו-כה תמים. וזה הגיוני. זה עולם של כסף אכן.

ג + סוגים ומשתנים

גם ברמת סוגי המודעות, הגדלים, וידאו, גיפים, פילטרים, טקסטים עם טמפלייטים, טקסטים גדולים יותר כשכותבים מעט, האפשרויות ללינקים או לא, סטוריז של 24 שעות וזהו (!!!) תחשבו כמה השתנה כאן בזמן כלכך קצר, אפילו תפיסתית.

ד + גודל, עוצמה, מסר

היום פייסבוק ואינסטה אחד הם, אני מתכוונת שערוצי הסושיאל האלו שייכים לצוקי הנחמד, האימפריה שלו גדלה הרבה יותר כי אנחנו בסוף 2017 ועדיין לא כל מי שבאינסטגרם נמצא בפייסבוק ולהפך.

ואולי מעבר לזה שאפשר לחלוש על אנשים נוספים ולהיחשף לאנשים חדשים ולקהל נוסף, הדיבור הוא אחר. האופי הוא אחר, גם במדיה שהיא יותר כתובה וסיפורית, וגם במדיה שהיא יותר קצרנית (האשטגים הם גג 3 מילים? זה הוייב!) וויזואלית.

יש לנו אופציות כמפרסמים, אנשי שיווק, ומעצבים כמובן, להעביר מסר אחרת. יש בזה משהו מדהים ועולמות שלמים של חוויות מותגיות, אם נסתכל על זה בנפרד מההיררכיה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ה + מלחמת עקרונות

בואו לא נשכח שבימים אלו חוזר סיפור ״סטטוסים מצייצים״ למפה, אם יש תקווה לשמירה על נכס וירטואלי בכלזאת? אם יש תקווה לזכויות מורחבות מול ״שלטון״? ימים יגידו.

ימים יגידו אם הרעש שאבי לן עשה ב2015 יכה שוב ב2018, כשהסיפור ״הסתיים ונפתר״, כשהגענו להפי אנד.

ימים יגידו אם ״המזבלה״ (בלוג קריאייטיב וחדשות מעולם הפרסום) שנלחמת עדיין על מקומה, ועוקבת אחרי כל שערוריות פייסבוק ישראל לכאורה, תגיע להפי אנד שכזה?

ימים יגידו אם עמודים/ קבוצות אחרות ימשיכו להעלם כלא היו, עם כל ההשקעה שהייתה בהם (בזמן העריכה פה גיליתי שה״סופרגירלס״, קבוצת הנשים הענקית שמנתה 87,000 רשומות, נעלמה הבוקר מעל פני ממלכת הפייסבוק).

מה למדנו מכל זה?

+ אנחנו בעידן של מלחמה על מדיה שולטת, ובעצם קשה להכריע מי היא אחרי כלכך הרבה שינויים תעשייתיים, נוכל לומר ששווה להיות אול אראונד פלייר אם אתה מעצב. נוכל לומר שצריך לדעת להתייחס לכל מדיה וללמוד לקרוא את השוק.

שתי הגישות נכונות וראויות אגב, השאלה היא המידה והמינון.

+ עוד למדנו שבעשור קורים כלכך הרבה דברים, ושמי שלא יעבוד לרוחב או לא יתייחס למה שקורה סביבו, פשוט יעלם.

+ למדנו שעל ה״נכסים״ שקיימים לנו צריך לשמור גם אם בhtml מצ׳וקמק אם לא בסקרינשוטים. למדנו שאסור לסמוך על אף גוף לגמרי. למדנו על קשר אנושי אמיתי. שמחזיק.

+ עוד למדנו שאולי יש הזדמנות לסיבוב חוזר למי שיעשה חישוב מסלול מחדש, במובן של לזוז עם הטכנולוגיה. רגע מה? מה?

נוקיה 8 | עורך: מאור קשת, קריין: עודד דוידוב

נוקיה 8 עורך: Maor Keshetקריין: Oded Davidovהפקה: Tifferet Films תפארת הפקותמשרד פרסום: Baumann Ber Rivnay באומן בר ריבנאי

‎Posted by ‎תאריקה זוהר – ייצוג אומנים‎ on‎ חמישי 14 דצמבר 2017

תמצמצו ועכשיו, נוקיה שוב פה.

קולטים?! נוקיה, שהייתי מדגימה עליהם איך מותג על כלכך חזק נעלם כי הוא לא הסתכל על השינויים סביבו, נוקיה חוזרת.

עם אותה המנגינה המוכרת בפרסומות (שזה לגמרי נכון מותגית!) ועם פונטים שיותר מזכירים את אפל.

מה עדיין מבאס שם? כנראה שזה לא באמת השתנה (ההסתכלות על שינויים סביבתיים), למרות סדרת פרסומות שמתעסקת ב״צעיר״, ״חדש״, ״עתיד״, ״משפחה״, ״זוגיות״, ״סושיאל״: לחברה עדיין אין עמוד פייסבוק ישראלי, אינסטגרם תואם, ובכלל, את הפרסומות החדשות שרצות בפריים טיים לא העלו ליוטיוב אפילו.

את הוידאו כאן שאבתי מעמוד פייסבוקאי לייצוג אומנים. זה שהם עוד לא ב2018 מבחינת הרשת זה עצוב, חשוד ומוזר.

אולי גם מעיד על הבאות, אם אני פסימית.

חייבת להתעכב על עוד חברה בשינויים, טבע:

כשהיינו שומעים על מישהו שעובד בטבע היינו רגילים לומר שהוא ״הסתדר״, ״נפל טוב״, ״קבע לו עתיד״ ושאר כאלו, המרדף אחרי קביעות הוא משהו שחונכנו אליו.

״קביעות זה טוב, זה ישמור עליך״, זה מיינסטרים ואין פה ויכוח. אני לא הולכת לדבר על הדימיון שבין המילים ״קביעות״ ל״קיבעון״, זה שיט להתעסק בזה וזה לא תמיד נכון ככלל. אני כן רוצה להאיר את העיניים של מי שנולד למרדף הקביעות (כולנו?): זה חלף. רובו של העולם זז מאינטרס ברור, כסף. אפרופו מרדפים.

השביתות שקורות שם עכשיו לא הולכות לשנות שום החלטה, ברור לכולנו שמדובר בהמון כסף ולא מדובר בחברה ממשלתית, מישהו צריך לשאת בעול ובהשלכות של מה שהוא בישל.

אם אתם על צומת דרכים וחושבים שלהיות שכיר זה משהו בטוח ויציב תיווכחו לגלות שזה לא תמיד הסיפור, אני לא אומרת שלהיות עצמאי זה נוצץ ומתאים לכולם. זה לא מתאים לכולם ואין לי ספק בזה. באופן כללי אני לא חושבת שיש אמירה כלשהיא שנכונה לכל היצורים החיים.

כשכירים, כסטודנטים או כעצמאים;

קחו את כל הסלט הזה ותוכלו לכתוב את העתיד-הווה שלכם.

מי שלא הולך לחשב את מסלולו לשנה החדשה, מי שיסתכל יותר מדי טוב על ״נקודה רחוקה באופק״ כדי ליסוע ״ישר״ (כמו שלימדו את כולנו בשיעורי נהיגה) עלול לפספס את הבמפרים, ואת הנהגים שמימין ומשמאל, וגם את זה שחייבים לפנות שמאלה פתאום, יש שם אחלה תותים.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״אני מעצבת,
שיווק עצמ
י היה בשבילי סינית.
הייתי בטוחה שאני חייבת להוציא את זה החוצה
ולא היה לי את הכסף לממן איש שיווק.
היום אני כבר חיה את זה.
אני יודעת לזוז לבד
״

מטרת הבסיס של פרסום: להיות זכיר? הא?

ספורט אני שונאת וים אני אוהבת, את הפוסט הזה אני כותבת מהים.
הטיילת היא הדרך שלי להפסיק להיתפס מישיבה ממושכת על הכסא, כי למרות שהוא אחלה כסא מנהלים, גם לו יש גבול;

ים.
ריח של ים.
שקט של ים.
רעש של מטקה וגלים.
ואז גל ריח מטורף של בושם מתוק.
ממש מתוק.
ממש ממש.
כזה שגורם להסתובב.
אני מרימה את הראש ורואה שעובר מולי זוג, חתן-כלה דביקים כנראה כמו הבושם.

זה היה רגע שלהם, שנכנסתי אליו בגלל רעש לא צפוי, בגלל ריח לא צפוי.
פה מתחיל הסיפור שלנו.

מטרת הבסיס של פרסום : להיות זכיר // ריממבר מי, אמבד, 2017 אורפז ימין
לחפש את המיוחד בתוך השגרה הרגילה // ריממבר מי, צילום עצמי, 2017

הריח הזה ששבר לי את הקו, את הרגיל והמוכר, את מה שציפיתי לו. כן. סביר שאזכור את הרגע הזה בקרוב.

אני אחרי יום של פרזנטציות ובניית חומרי מיתוג, עושה שקט במוח, ומוצאת איך הדברים מצטלבים לי.

בשביל מה להשקיע בפרסום ולבנות מיתוג:
במילה? זיכרון.
בשתי מילים? להיות זכיר.
בשלוש מילים? שאני אהיה זכיר.

מה? ביותר?
שיוסי ידע לשרבט לאיציק מה הוא ראה אתמול 🙂 זה הכוח שלנו. ליצור חוויה אחרת, לא הכי צפויה, כדי שיזכרו אותנו.

ברור שנכנס בזה קהל היעד והפניה שתתפוס אותו וכל המסביב, אבל הוא הוא, יוסי הזה מקהל היעד, הוא צריך לזכור אותנו.

שנהיה לו במוח לרגע שהוא צריך, למומנט הנכון, למאני טיים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מה זה? מה כתבת שם? להיות זכיר?!

טעות נפוצה אומרת שהמטרה של פרסום היא למכור. אולי הרגע חשבת ככה. הגיוני, בכלזאת זו טעות נפוצה…

נכון, כולם רוצים למכור, אבל למעשה מכירה נמצאת בשלב קרוב יותר למטרה בהגדרה של ״שיווק״ מאשר למטרה בהגדרה של ״פרסום״ (אהא, יש הבדל בין השניים!).

בקורס שאני מלמדת במכללה האקדמית אשקלון אני מדברת על מטרת הבסיס של פרסום (ולא רק על הבסיס, על כל 7 המדרגות בשקופית תחתיי), הבסיס הוא להיות זכיר. זה הסיפור. סירייסלי.

מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי של אורפז ימין, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי שלי, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד

קודם כל להיות זכיר.

כוונת קניה ומכירה הם שלב גבוה יותר בהשפעות אליהם נשאף כמפרסמים, אלו השלבים הגבוהים ביותר בעצם;

כשאנחנו מפרסמים, או יוצרים מיתוג, יוצרים זהות (מוצר או שירות מזוהים בצבע, אות, סאונד, קצב, ריח, אלמנטים גרפיים), תמיד נחשוב על הבסיס: שיזכרו אותנו.

על זה נבנים וקמים מותגים, על זה עובד עולם גם בדור שכבר עיוור לבאנרים.

הבולטות הזו, השונות, הדרך שלך לגרום שיזכרו אותך. זה הבסיס לפרסום- וזה הבסיס למותג טוב, לפרסומת טובה, ולאיש מקצוע שרוצה להיתפס כמעולה.

אם מסבים את זה לשוק העבודה, ואני בקונוטציה לשם עכשיו כי ככה זה אחרי סשנים של ייעוץ מקצועי למעצבים, זו שאלה שחוזרת על עצמה… 😉

כל הסיפור הזה שדיברנו עליו, זה לא רק בקטע של עיצוב ולקוחות: זה גם הסיפור שלנו.
← זה הסיפור של איך אתה כותב אותך
← איך את נראה במסך
← איך זה שונה מהשאר
← איך גרמת לי לזהות אותך
← איך גרמת לי לזכור ממך משהו

מיתוג עצמי מכנים את זה היום. כנראה שלא סתם.
בעולם של שפע, זה גם לא סתם מטריד כלכך הרבה מעצבים, ה״איך יזכרו אותי״.

מינימליזם זו הבחירה לדייק את הפרט היחיד שנמצא.

שמעתם כבר על מישהו שנוסע ברכב כדי לעשות הליכה?! כן. זו אני. כשאני יוצאת לים אני לא לוקחת זמן, כשנגמרת ההליכה אני נוסעת הבייתה.

אבל פתאום הספסל הזה תפס אותי לכתוב עליו, משהו אחר קרה.
היה כאן רגע לזכור. רגע שלם.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״עוד
אחרי השיחה הראשונה שלנו הרגשתי שאת מכירה אותי,
שאכפת לך שאצליח הרבה יותר.
זה כאילו היה מהיר, אבל הבנתי שמשהו טוב הולך לקרות לקריירה שלי״

בין מוזיקה לקריאייטיב // מארחת את מועדון תרבות

בעידן הפופ המודרני, הויזואליזציה היא כבר מזמן מרכיב אינטגרלי מכל יצירה מוזיקלית.

צילומי יח״צ, קליפים, תלבושות, כל אלה ועוד משלימים את החוויה המוזיקלית של האמן עוד מראשית התפתחותה של המוזיקה הפופולרית אי שם בשנות ה-20.

היי שם! הפוסט שנכנסת לקרוא הוא פוסט אורח שנכתב ע״י עמית מלכא, כותב בלוג המוזיקה ״מועדון תרבות״ // גילוי נאות- חבר קולגה ואח גדול:

עמית מלכא, מועדון תרבות, אמבד
עמית מלכא
מועדון תרבות
עמית חי ונושם מוזיקה בהכי-מוגזם-שתכירו-! וכותב את בלוג המוזיקה הבועט ״מועדון תרבות״, בלוג שאין סיכוי שתקראו בו משהו ולא תלמדו פרט חדש (הפוסטים שלו מתפרסמים גם באפליקציית ״360 התמונה המלאה״ מבית nrg מעריב).
במקביל לכך, עמית מרצה קורס ניו-זיקה במכללה האקדמית ספיר ומנהל מחלקת דיגיטל במשרד האחרון שבו עבדתי בהיותי שכירה (:


בעיניי, פוסט שנכתב דווקא לא מעיניים של מעצב על קריאייטיב ועיצוב הוא דווקא מעניין הרבה יותר, נותן לנו הצצה לאיך ״אנשים רגילים״ רואים עבודות.

הפוסט נערך כאן בשתי ידיי: אם הרגשת בו דיבור הו כה ציני עליי- אני אחראית לו, אל דאגה, הומור עצמי מונע קמטים.

לראות, לשמוע, להרגיש.

בפוסט הבא אני רוצה להציג כמה מעטיפות האלבומים הנפלאות ביותר שנוצרו אי פעם. אי אין לי מטרה מסוימת להצביע על איזושהי התפתחות בגזרה או משהו כזה, אלא פשוט להראות איך לעיתים חשיבה מחוץ לקופסא מצליחה לסקרן ולהגביר עוד יותר את החוויה המוזיקלית, יפה ככל שתהיה.

האלבומים לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי או כל סדר אחר, והם רק קצה המזלג של עשרות אמנים אחרים שעשו שימוש אומנותי בעטיפות האלבומים שלהם.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אורפז ימין, מועדון תרבות // מקשים, אמבד, 2017
לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה // מקשים, צילום עצמי, 2017

לעצבן את אורפז, לדבר על הביטלס.

הביטלס היו הראשונים ש״הוכיחו״ לעולם שמוזיקת רוק פופולרית יכול להכיל בתוכה מסרים תרבותיים עמוקים ומורכבים יותר. המסרים האלו היו עטופים בהפקה מוזיקלית מורכבת יותר ממה שאי פעם מישהו שיער.

ההתפתחות המוזיקלית של הביטלס, שהחלו את דרכה כלהקת קאברים נחמדה שעושה שירי רוקנ׳רול אמריקאיים, הייתה הדרגתית והחלה עם Rubber Soul, המשיכה עם Revolver והגיעה לשיאה עם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band שיצא במאי של שנת 1967.

האלבום הציג לראשונה את הצליל החדש של הביטלס שהתיך יחדיו רוקנ׳רול, תזמורת קלאסית, צלילים מהמזרח הרחוק, סינתיסייזרים ועוד.

את הצליל החדש הזה היה צריך לעטוף, והביטלס עשו את זה בצורה מושלמת על עטיפת האלבום שהציגה לא פחות מאשר את קבורתם של הביטלס הישנים ולידתה של ״להקת הלבבות הבודדים של סמל פפר״ להלן, הביטלס החדשים.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, 1967
הביטלס,1967, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band


מלבד סצנת הקבורה, עטיפת האלבום הציגה שלל סלבס ומפורסמים מהתקופה ומההיסטוריה הכוללים את מרלין מונרו, בוב דילן, פרד אסטר, אלברט איינשטיין ואחרים.

בהעדר טכנולוגיה דיגיטלית נאלצו מעצבי העטיפה (אמני הפופ פיטר בלייק וג׳ואן הורוות׳) לעבוד עם דמויות קרטון בגודל אמיתי כאשר ארבעת הביטלס ה״ישנים״ הם בובות שעווה אמיתיות שהושאלו ממדאם טוסו.

העטיפה הפכה לאייקונית כמעט עם יציאתה וגם לכזאת האוצרת בתוכה אינספור אגדות אורבניות (לא, פול מקרטני לא באמת מת). זאת דוגמה נפלאה לייצוג התפתחות מוזיקלית בצורה ויזואלית, בדרך שלא נעשה עד כה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לקלף את וורהול.

עטיפת אלבום נוספת שיצאה באותה השנה והפכה קאנונית אולי יותר מכל עטיפה אחרת אי פעם, היא ״עטיפת הבננה״ המפורסמת של וולווט אנדרגראונד.

״מחתרת הקטיפה״ הייתה פרויקט מוזיקלי-אומנותי של אבי הפופ-ארט אנדי וורהול שבאופן טבעי גם עיצב את עטיפת אלבום הבכורה של הלהקה.

לא הרבה יודעים אבל במקור צורפה לאלבום הוראה ״לקלף בעדינות ולראות״ וכך ניתן היה לקלף את קליפת הבננה ולחשוף מתחתיה בננה ורודה ועסיסית משהו.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // וולווט אנדרגראונד, אנדי וורהול, 1967
וולווט אנדרגראונד, andy warhol, 1967

מה יתאר את פינק פלויד?

העטיפה הכמעט ״אגבית״ והכל כך פשוטה הזאת של וורהול זרקה אותי מיד לעטיפה המופלאה בעיני של פינק פלויד לאלבום Atom Heart Mother מ- 1970.

המוזיקה שהכיל האלבום הייתה כל כך מורכבת ומתקדמת שכשהגיע הזמן לחשוב על עטיפה, חברי הלהקה ביקשו מאמני Hipgnosis (קבוצת עיצוב בריטית שעיצבה עטיפות אלבומים לעשות להקות מלד זפלין ועד ELO), לחשוב על הדבר הפשוט ביותר שיכלו לעלות על דעתם. התוצאה: פרה.

הרבה פעמים אמנים חושבים מה יבטא הכי טוב את המוזיקה שלהם וכיצד ניתן לייצג אותה ויזואלית, אבל פינק פלויד עשו בדיוק להפך ומבחינתי זה לא פחות מגאוני. אגב העטיפה לראשונה גם לא הציגה, לא רק את פניהם של חברי ההרכב אלא אפילו את שם האלבום והלהקה. קלאסיקה!

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // פינק פלויד, Atom Heart Mother, 1970
פינק פלויד, Atom Heart Mother, 1970

עשה זאת בעצמך, בקטע טוב.

עטיפת אלבום סופר מפורסמת מאותו ז׳אנר של רוק מתקדם ניתן לראות באלבום In The Court of the Crimson King של King Crimson.

הפעם לא מדובר בצילום של משהו פשוט אלא בציור שהפך כבר לאייקוני שצויר על ידי מנהיג הלהקה רוברט פרית׳. האיור אגב נצבע על ידי מתכנת מחשבים בשם בארי גודבר שנפטר שבועות ספורים אחרי שהאלבום שוחרר.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // קינג קרימזון, In The Court Of The Crimson King, 1969
קינג קרימזון, In The Court Of The Crimson King, 1969

על טעם ועל ריח, יש מה.

פרץ הטכנולוגיה בתחילת שנות השבעים ובתחילת השמונים הביא איתו לא רק שינוי באסתטיקה של המוזיקה הפופולרית, אלא גם חשיבה מקורית מאד שהתבטאה על גבי עטיפות התקליטים.

נכון, מרבית עטיפות האלבומים התהדרו באובר צבעוניות ותלבושות מזעזעות אבל בין לבין אפשר למצוא כמה עטיפות מרהיבות כמו לאלבום A Broken Frame של דפש מוד, Ghost in the Machine של הפוליס, Radio של אל אל קול ג׳יי, Born in the USA של ברוס ספרינגסטין ועוד רבים וטובים.


האמת שהעטיפה המעניינת ביותר באייטיז לא מגיעה מאלבום, אלא דווקא מסינגל, ולא סתם סינגל.

זה היה סינגל ה- 12 אינצ׳ (התקליט הגדול שכולם מכירים) הנמכר בהיסטוריה! מדובר בעטיפה לסינגל Blue Monday של הניו אורדר, שהיה להיט לכל אורך העשור והתהדר בעטיפת תקליט שדומה לדיסקט מחשב (זוכרים את הדבר המרובע הזה נכון?).

העניין הוא שעלות העטיפה הייתה כל כך יקרה לייצור שעל כל תקליט שנמכר הלהקה הפסידה כסף! מי אמר שאמנות באה חינם?

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // ניו אורדר, Blue Monday, 1983
ניו אורדר, Blue Monday, 1983

דברו עם עמית בלי לומר פט שופ בויז… בטח!

ואם כבר באייקוני אייטיז עסקינן אז אי אפשר שלא לדבר על הפט שופ בויז: לכל אורך הקריירה שלהם התהדרו צמד הפופ המשובח בעטיפות אלבומים אמנותיות שהתאימו למוזיקה המאתגרת שהעבירו.

Please, אלבום הבכורה שלהם מ- 1986, היווה אנטיתזה לצבעוניות הצעקנית של האייטיז עם עטיפה מינימליסטית שמציגה תמונה פצפונת של הצמד.

Actually מ-1987 שמראה את הצמד- הפעם בגדול, אך את ניל בעיצומו של פיהוק. Introspective מ- 1988 עם העצוב החדשני של המעצב החזותי מארק פרו, ועוד.

 
מעל לכולם עומדת עטיפת האלבום שלהם ל- Very מ- 1993: העטיפה לא הייתה בנויה מחלק שקוף ומתחתיו חוברת כנהוג, ובעצם הייתה כולה מקשה אחת של פלסטיק כתום זוהר עם נקודות עליו (מה שלימים יביא לכינויה ״עטיפת הלגו״).

העטיפה לא רק שמייצגת את הקו הפופי והפומפוזי שבחר הצמד לאלבום, אלא גם את הקליפים שילוו אותו, שיוצרו כולם באנימציה ממוחשבת מתקדמת שנלמדת עד היום בחוגים מסוימים של עריכה גרפית.

הומאז׳ים וחיות אחרות.

סגנון עטיפות אלבומים שאני מוצא ממש מעניין הוא סגנון המחוות לאלבומים אחרים. עטיפות אלבומים שמזכירות, נראות ומהוות מחווה לעטיפות מפורסמות מהעבר.

כך למשל פרויקט האנימציה המוזיקלי והמצליח של ה- Gorillaz, בו הציגו מחווה מצוירת משלהם לעטיפה האייקונית של הביטלס לאלבומם Let it Be.


הראפר נאס הציג גירסא משלו לעטיפת האלבום A Child is Born של אמן הג׳אז האוורד האנגר, באלבום הבכורה שלו Illmatic מ- 1994.


והדוגמה המפורסמת ביותר היא עטיפת האלבום London Calling של להקת הפאנק, הקלאש, שעושים מחווה נפלאה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי.

הפאנקיסטים ראו עצמם כמי שמחזירים עטרה ליושנה ואת הרוק לשורשיו, ולכן המחווה לאלביס היא יותר מסתם עוד מחווה ויזואלית אלא כזו שעובר בה חוט מקשר.

 
דייויד בואי, שכמעט וכל עטיפות האלבומים שלו הפכו מפורסמות גם למי שאינו מכיר אותו, השתמש באלבומו The Next Day בעטיפה מפורסמת של אלבום אחר, רק שכאן האלבום ממנו נלקחה ההשראה הוא לא פחות מאלבום של בואי עצמו!

עבור The Next Day השתמש בואי בתמונה הסופר מפורסמת של אלבומו Heroes מ- 1977 והדביק במרכזה (ממש על הפרצוף שלו עצמו) ריבוע לבן עם הכיתוב The Next Day. המטרה היתה לומר, בואי הישן זה טוב ויפה אבל תתקדמו, אני עוד כאן ואני עושה מוזיקה טובה לא פחות.


בגלל שמדובר במדיום ויזואלי אז באופן טבעי יש גם לא מעט עטיפות אלבומים מפורסמות בעלות רפרנסים או מחוות ישירות ליצירות אמנות ואמנים מפורסמים.

השראה זה לא הכל.

כך למשל The Stone Roses באלבום הבכורה שלהם עושים מחווה לסגנונו של ג׳קסון פולוק, ג׳וני מיטשל עושה מחווה לואן גוך באלבומה Turbulent Indigo, פליטווד מאק עשים מחווה ליצירתו של הנרי רוסו באלבומם Tango in the Night מ- 1987 ועוד.


דוגמה מעניינת בהקשר זה (למרות שלא מדובר ביצירה מפורסמת) היא עטיפת האלבום In the Aeroplane Over the Sea הנפלא של פרויקט האינדי Neutral Milk Hotel.

האלבום עוסק בתקופת מלחמת העולם השניה ובאנה פרנק באופן ספציפי, לכן לא מפתיע שהעטיפה לוקחת השראה מגלויה מאותה תקופת בעלת הכותרת ״הולנד 1945״. באלבום אגב יש גם שיר בשם הזה.

אמבד מועדון תרבות ניוטרל מילק הוטל, In the Aeroplane Over the Sea, 1998
ניוטרל מילק הוטל, In the Aeroplane Over the Sea, 1998

ובנימה אישית?

עוד כמה עטיפות אלבומים אייקוניות ונפלאות שאני מאד אוהב הן; Nevermind של נירוונה היוצאת נגד התרבות הקפיטליסטית של אמריקה של סוף האייטיז.

Is This it הפרובוקטיבית של הסטרוקס המציג צילום חטוף של חברתו של הצלם קולין ליין כשיצאה מהמקלחת.

Unknown Pleasures של ג׳וי דוויז׳ן המציג רפרודוקציה דיגיטלית של גלי פולסר, ו-Steal This Album של System of a down שלמרות הגימיק, מצליח לבלוט ולעבוד.

לפני שתהרגו אותי…

כמובן שיש עוד עשרות אם לא מאות אלבומים ששווה היה לציין פה, אבל הנקודה היא שהחוויה המוזיקלית לא חייבת להסתיים במוזיקה;

אלבומים נצחיים באמת הם אלבומים שהשילוב בינם לבין הצד היזואלי שלהם (החזות, עטיפת האלבום, הקליפים, החוברת הפנימית ועוד) משרתים את מכלול היצירה כולה.

בסופו של דבר אמנות ״טובה״ וזכירה היא אמנות אבסולוטית.

לעוד עדכונים מוזיקליים מעמית מלכא ו״מועדון תרבות״: עד המייל שלך וגם בפייסבוק. כןכן, לגמרי מומלץ! (:

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

הסיפור שלי עם מנוחה

קוקוס עם קשית על חוף ים בצבע טורכיז עמוק, בליל של שפות, ריחות אחרים.
פפפ.
עזבו, זה לא בשבילי וזה כנראה לא יקרה איתי.

אני לא בנויה לדבר הזה, ל… איך קוראים לזה… בטלה! בדיוק! לא בנויה לזה.
מה לי ולכל הבטן גב הזה? אני אדם שעושה, כשיש לי חופש יזום זה יותר קניות ומסעדות מאשר התבטלות טוטאלית או טבע ונופים.

לא.
לא אמרתי שמשהו רע בך בגלל שאהבת את זה, זה פשוט לגמרי לא משהו ברור לי. בטח לא לחודש, גם לא לשבועיים.
אולי אני עוף מוזר אבל ככה זה אצלי.

געגוע לעיצוב - השיוך האמיתי שלך למקצוע הזה // כוח א-לוהי, אורפז ימין, 2017 אמבד
מנוחה בכפייה, יש דברים כאלו // כוח א-לוהי, צילום עצמי, 2017

עד ש…
עד שא-לוהים מחליט שאת עוצרת הכל, כולל קמפיין ממומן ושיחות טלפון חדשות.
חמודה, את, את בטן גב עכשיו, ואם לא בכיף אז עם ״קצת״ כאבים, חום, ופינוקים על חשבון הבית.

שמישהו יפרגן לך במרק חם מה יש?

נסתדר בלעדייך.

שבי שבי במיטה, לא לזוז מהבית. ככה היו השבועיים האחרונים שלי באונאנדאופ…

זה התחיל מסתם כאבי גרון שהלכו והחריפו ברגע שהתחיל הסמסטר (ככה זה לדבר שלוש וחצי שעות מול כיתה?), ויצא מכלל שליטה:

אני מדברת על פסטיבל הוירוס! כאבי גרון, כאבי בטן חזקים, חום, סחרחורות, ולפינאלה- מיגרנות שמזכירים לי את ימי כשכירה. אושר גדול!

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז מה רע בקצת מנוחה? הרבה מנוחה.

סליחה, הרבה מנוחה לאורפז ימין, זו שזה לא בשבילה מנוחה ארוכה ולא לצאת מהבית.

זה עלק פוסט אישי, אבל אני מאמינה שזה מגיע לנקודה לגמרי לא אינדיווידואלית; אנחנו אנשים שונים, החוויות והתגובות שלנו שונות, אבל אם יש משהו אוניברסלי בעולם הוא געגוע.

אחרי שבועיים כאלו… יצא שהקפאתי שיווק עצמי, ביטלתי פגישות חדשות ועצרתי עבודות חדשות מלהיכנס, פשוט פיניתי מוח.
אמיץ או חסר ברירה, זה לא משנה. יצא שהתגעגעתי לעשייה שלי לגמרי.

חיים.

העולם שלנו, עולם העיצוב, הוא לא משהו שאפשר לחיות לאורך זמן ללא תשוקה אליו.

והעולם שלי, שהוא לא ״רק״ עיצוב, גם אסטרטגיה וגם כתיבה וגם שיווק וגם ייעוץ מקצועי למעצבים וגם דיטיילס מאד קטנים והרבה יוזמות שמתחת לפני השטח, לגמרי עולמות של לחיות מאהבה לדבר.

״בסוף זה מקרין ממך אפילו באסמסים״.
(מהמחמאות היפות ביותר שקיבלתי השבוע)

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בימים האחרונים הבנתי שוב מה זה געגוע.

שוב? מה? למה?
בתקופה הזו לפני שנתיים החיים שלי עברו ניעור, כאפה, הזייה, יו ניים איט.

25.11, לא משהו שקל לשכוח, בטח שההזיות מעכשיו עושות לאלו שהיו פה אז הומאז׳, מחוונת אמנם, לא מחווה מחוותית וטוב שכך.
הפרופורציות שונות, החוויה לגמרי אחרת, הריח איננו, והטעם. לא דומה.

אני במקום אחר לגמרי היום,
אבל שוב יש בי תשוקה, וגעגוע עז.
טוב להיות בבית.

 👇
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״תקשיבי!
לא הבנתי מה שעה אחת יכולה לעשות לי.
אני חייבת את זה לעצמי
״

פעם שניה גלידה!

השבוע זה קורה, חוזרים ללימודים. רק שעכשיו זה מהצד השני: אני מרצה.

סוג של קטע לכתוב את זה כי אני ב״הדחקה״ אולי מאז שחתמתי על זה… או אולי בעצם שנתיים לפני, כשקיבלתי את ההצעה הראשונה. אני מדחיקה בשביל לצאת סבבה בזה, בשביל לא להתרגש מדי, ובשביל באמת ליהנות מהסיפור!

** הפוסט הזה יצא כניוזלטר למנויים ומהר מאד נהפך לפוסט בזק פה בבלוג, אם עוד לא עשית מנוי חינם אפשר לתקן את זה כאן (: **

חוזרים ללימודים בגרסאת אמבד אורפז ימין מכללה
חוזרים ללימודים בגרסאת אמבד // טייקאוואי, צילום עצמי, 2017

איך זה קרה?

לפני משהו כמו שנתיים קיבלתי הצעה לבוא ללמד במכללה שבה למדתי, סיימתי שם בהצטיינות וראש החוג דאז נשאר איתי בקשר לאורך כל השנים. מה נשמע- מה קורה- מדי פעם. (הקשר האמיתי עם המרצים הוא ללא ספק אחת הסיבות שאני מאד אוהבת את המכללה הזו!)

המשרד שבו עבדתי לא אישר לי יום בשבוע חופש, והיו ביננו 140 ק״מ ופקקים: חופש היה הדרך הריאלית היחידה לעשות את זה.
החזרתי לא, והתבאסתי למרות שזה הגיע לי מהירח ובלי שציפיתי.

עבר הזמן ויצאתי לעצמאות ופתאום טלפון מראשת חוג חדשה שם, שוב ההצעה רק שהפעם אני עצמאית וזה אפשרי.
רק ש… אני עצמאית. יש לי זמן ללמד עכשיו? אני בנאדם טוטאלי כזה שנשאב לטובת המערכת. כן? לא?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

כן.

לקח משהו כמו חודש. החזרתי כן כי זכרתי את ״חווית ההחמצה״ או כמו שהיא מכונה בספרים ״שנאת ההפסד״, שלא כמקובל החלטתי לחתום על סמסטר אחד קודם ולהרגיש את המים.

מה שקרה בנתיים: כתבתי את הקורס שלי מאפס (שיווק פרסום וניו מדיה, למעצבים, אם לא עקבתם בפוסטים הקודמים). הכנתי דוגמאות תרגילים ובחנים, נשאבתי ולא נשאבתי. ובום. זה הגיע.
אעדכן בהמשך מה שנקרא 🙂

ואם אתם סטודנטים…

אז שיהיה בהצלחה בשנה הסטודנטיאלית החדשה! קחו אתגרים, תאמינו בעצמכם ורוצו קדימה עם חלומות וחוויות חדשות! לגמרי זה.

אני כאן גם בשבילכם.

גם אם אתם לא ״הסטודנטים שלי״, גם אם אתם בכלל לא סטודנטים או אם אתם כמה שנים אחרי או רגע אחרי. זה לא משנה.

אני כאן כדי לחסל את מה שנקרא ״צרות של מעצבים״, כדי לפתור את מה שמפריע לך לגדול עוד, כדי לקדם אותך.

מה זה אומר? איך עושים את זה בצורה הכי פרקטית שיש? לוקחים ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים של אחד על אחד!

פורמט בלעדי לאמבד שפשוט מסדר את כל מה שהתבלגן לך בדרך.
+ ביקורת, חוות דעת וייעוץ גרפי
+ תמחור ותשלום אפקטיבי
+ התקדמות והתפתחות אישית

למי זה מיועד? לסטודנטים לעיצוב, למעצבים שכירים ולמעצבים עצמאיים 🙂
איפה אפשר לשמוע על זה עוד? 3 ניחושים. סתם נו, הנה פה!

האדם הממהר, לאנשהו

תקופת החגים האחרונה הביאה אותי לחשוב, כמעצבת עצמאית, כאשת שיווק, וכאדם. לאן אנשים רצים? או אם נדייק, האם אנשים יודעים לאיפה הם רצים?

שמעו סיפור.

לפני 4 חודשים בערך הגיע אליי בעל עסק חדש, לשאול על טקסטים ומיקרוקופי (הטפסים והכפתורים החמודים שנמצאים בממשקים ואתרים וגורמים לכם להרגיש חוויה אנושית וכיפית יותר) לאתר העסקי שלו. על עיצוב ומיתוג לא דיברנו בכלל, כי הוא הגיע אחרי תוצרים פיזיים ועבודה שנעשתה.

עם או בלי עסק: מה הקטע של אסטרטגיה ואיך היא קשורה לחיים שלך? // האדם הממהר לאנשהו // לאן מכאן, הודיה טולידאנו, 2013 אמבד אורפז ימין
זה הרבה מעבר לעבודה… זו מחשבה על החיים בכלל // לאן מכאן, הודיה טולידאנו, 2013

1- דיברנו בהרחבה, איפיינתי את העבודה, כתבתי הצעת מחיר.

2- קיבלתי חזרה ״היי, שכחנו כמה מסכים, הנה עוד״.

3- תיקנו, דיברנו עוד, וזה נגמר ב״שמעי חשבתי על זה, אני אסתדר לבד״.

אם אתם עצמאיים אני מניחה שאתם מכירים את הסיטואציה ולמדתם שיש אחוזון כזה שעוד לא מבושל לתהליך. הכל טוב, איחלתי בהצלחה כמו שאני מאחלת לכל אדם טוב שנתקלתי בו, איחלתי גם שפע, והמשכנו בחיינו.

עברו כמה חודשים, ועלה פוסט מצידו ״היי, אני xyz, פתחתי עסק לabc, בניתי על האתר החדש שלי ומה שהוא יעשה לאינטרנט, ועכשיו נדמה לי שאני זקוק לשיווק. מאיפה ואיך מתחילים?״

אז מאיפה מתחילים?

כמו שעדיף שיוסי ידבר ויראה כמו יוסי, כדי שנזהה אותו: ככה עדיף לעצב יוסי, לכתוב יוסי, ולשווק יוסי מלכתחילה. לתכנן את יוסי, לדעת מה המגבלות ומה היתרונות של יוסי, ואם גם אהרון דומה ליוסי? מה אנשים יאהבו דווקא ביוסי? (:

ברור שעדיף מאוחר מלעולם לא, אבל שיווק מתחיל באסטרטגיה, אסטרטגיה מתחילה לפני עיצוב אם תשאלו אותי.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

״אני אעשה לבד״

אפשר לעשות שיווק לבד?
בטח. אם יש לכם מושג מה האסטרטגיה, ואם יש לכם הבנה בשיווק.

אפשר לעשות עיצוב לבד?
בטח. אם יש לכם מושג מה האסטרטגיה, ואם יש לכם הבנה בעיצוב.

אפשר לעשות טקסטים לבד?
בטח. אם יש לכם מושג מה האסטרטגיה, ואם יש לכם הבנה בכתיבה אפקטיבית.

בקיצור כן, הכל תלוי בהבנה שלכם בתחום + באסטרטגיה, ואם לא תהיה לכם אסטרטגיה כנראה תנסו לעבוד על עיוור ואולי זה גם יצליח, כי אולי גם תעשו משהו שיעבוד.

אולי גם לא.
אף אחד לא יופתע שלא אם אתם לא מבינים בזה אה? הגיוני.

נכון נכון, גם אם יש לכם ידע בשניהם אולי זה לא יצליח, אבל תדעו איך לשנות ולזוז כדי להגיע לשם.

אבל למה צריך אסטרטגיה?

אסטרטגיה היא לאן הולכים, מה הדרך ומה יש בדרך.

הרבה פעמים ששואלים אותי מה אני עושה כשאני נתקעת אני אומרת שאני נכנסת לאוטו ונוסעת בלי לדעת לאיפה… אבל אח״כ אני תמיד יודעת שאני חוזרת הבייתה.

גם אם אתם מעצבים- אסטרטגיה היא שתוביל אתכם לעיצוב הנכון.

בסוף כולנו רוצים לאנשהוא. אז למה יוצא שאנחנו ממהרים בלי לכוון וויז? מנסים לקרוא לבד את המפה? לדעת איפה הפקקים? לאלתר?

אנחנו עד כדי כך סומכים על עצמנו לרוץ בלי לדעת אם ירד גשם?

ושוב… לאן?

זו מחשבה על החיים בכלל.

אלו לא רק סיפורים של בעלי עסקים שיוצאים לדרך עמומה, או כאלו שמזמנים אותך לפגישה בלי לחשוב על תקציב. אלו לא רק סיפורי-באסוש שאני שומעת בסשנים של ייעוץ מקצועי למעצבים.

אם אתם לפני לימודים, תחשבו לאיפה זה הולך.

אם אתם שכירים, תחשבו לאיפה זה הולך.

אם אתם עצמאיים, תחשבו לאיפה זה הולך.

תשאלו שאלות, תלכו לאנשי מקצוע אם צריך. אל תשאירו את היעדים שלכם באויר, גם אם ישמצב שהם ישתנו עוד כמה שנים.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

המיתוס.

זה תהליך, זה יקח הרבה זמן, זה כסף, מאיפה יש לי כסף עכשיו להשקיע בזה? אני אסתדר לבד… בואו נפריך:

1- כן, זה יקח זמן. לא, זה לא יקח נצח, גם לא שנה וחצי שנה, לרוב גם לא חודשים.

2- כן, אתם תלמדו שם יותר ויותר על עצמכם, גם בתהליך שמישהו אחר עושה עבורכם אתם תבינו משהו על הבחירות שלכם ועל היעד ועל ״לאן״. ה-לאן חשוב מהכל.

3- זה לא תמיד עולה מה שאתם מדמיינים, נכון ש״לבד״ זה בחינם, או שזה נכון רק אם אתם לא מתמחרים את הזמן שאתם תתבחבשו על דברים ״לבד״, ואת המהמורות שבדרך.

וגם כשזה ״יקר״ לכם…
בסופו של יום זה חוסך את הבלאגן מהעתיד. זוכרים את הסיפורצ׳יק מלמעלה? יש עוד רבים ומסובכים מאלו. ההשקעה משתלמת ותחשבו על זה כעל השקעה בזה שקרוב לודאי שדברים יעבדו.

אהא, זה שוב תקף לגבי מעצבים ואסטרטגיה- אם אתם רוצים שהעיצוב שלכם יעבוד במאני טיים, תשקיעו ב״לאן״ הזה.

טוב, קבענו?

זה מוביל אותי איך לא, לדייטים. אף פעם לא הבנתי גברים וירטואליים שמתמרמרים על דייטים כושלים, אבל רוצים לפגוש אותך אחרי 5 הודעות.

אם אתה רוצה לפגוש כל אדם, ללא סינון, אני לא מופתעת מהמירמור על ״השיעמום״ שעברת. אם לא הבנת לאן זה הולך, גם אין לך מושג מה אתה מחפש.

אתה ממשיך לרוץ על עיוור, לאי שם, בתקווה שתגיע לאיפשהו, ושיהיה שם נוח כזה עם מקום לשים את הרגליים למעלה, שזה יחזיק.

מה צריך לעשות בשביל זה? לירות באקראי? ממ… לא נראה לי.

למרות שבדייטים זה הרבה יותר מורכב מ״סתם״ לכתוב אסטרטגיה עם מישהו שמבין בזה, מ״סתם״ לעשות מיתוג נכון ולא רק יפה, מ״סתם״ לכתוב טקסטים שיווקיים שיובילו את האנשים שלך, מ״סתם״ לייצר מכלול שעובד, או שיניע את עצמו בעתיד (:

 👇
לשמוע ביקורת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
למקסם את הכישרון שלך!

+ ייעוץ מקצועי למעצבים +

👆
״
יצאתי מהסשן עם שיעורי בית,
עם תוכנית עבודה לפי ימים
(ואפילו עם אקסל מסודר!)
כל-כך שמחתי שזה מעשי.
היה לי ברור שאני בדרך לסשן הבא כי הצלחתי
להיות פרודקטיבי למרות העומס היום יומי״

סדרי עדיפויות הזויים בדרך ליעד?

ולוג שני של אמבד ביוטיוב

בפרקים הקודמים: התחלתי לצלם ולערוך את עצמי, ממש כמו ״מחוברים״? קוראים לדבר הזה ולוג והוא משודר ביוטיוב.

למה אני עושה את זה?

בגדול כדי לעקוב אחרי תהליך יומיומי ולראות אותו מהצד, אבל ברור שיש בזה גם את האלמנט השיתופי- תוכלו להיות קרובים יותר אליי, להבין מאיפה אני באה ואיך אני חושבת.

אז מה קרה בולוג החדש?

בעיקר רדפתי אחרי יעדים בדרכים הזויות במיוחד, תוך כדי שאני רומסת כל חשיבה הגיונית לגברי סדרי עדיפויות (לאכול או להוציא ניוזלטר למשל?)

לא יכולה לומר שמישהו הבין למה אני כלכך רוצה להשיג אותם.

אני ועצמי נלחמנו.

היעדים אגב, הושגו.

אתם מוזמנים לצפות באמבד ביוטיוב!

מקווה שתהנו, ואשמח שתפדבקו ? אהא. הנה זה כאן >>

כך הצלחתי להפיק 800 כרטיסי ביקור בצבע ירוק ניאון

הכותרת שמעליי היא הכותרת הכי ארוכה שכתבתי כאן אבר. ועדיין, כאשפית קיצור הטקסטים- אני לא יכולה לקצר ממנה כלום. (אולי לכתוב ירוק-אמבד במקום ירוק ניאון מקצר משהו? 😉 )

למה אני כותבת פוסט כזה בכלל?

טוב, אם אתם מעצבים שיצא להם לעשות פרינט אתם לא תשאלו את זה, ולמקרה שכן- הצילו. זה היה יום שהרגיש כמו יומיים. השעה עכשיו 12 ורבע בלילה- הגעתי הבייתה לפני שעתיים בערך.

כשחיפשתי איך זה יקרה הבנתי כמה אנשים תקועים במקומות כאלו, וכן, בסוף יש לי תובנות לא רק על הדפוס. נשמע לי שהפוסט הזה יעזור לך.

הכרטיסים של אמבד, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
וולקאם הום ילדים! // המטרה.

פרויקט 500

מקצרת את הסיפור למי שלא עקב: בניתי מותג לדיגיטל- זה שאתם גוללים כרגע, שמאד הצליח ויצא שהחליף את המיתוג העסקי שלי לחלוטין. ככה יצא שאני צריכה להשתמש בצבע המותג הזרחני שלי גם בפרינט, ו…יישרנו קו לכל הפוסט?

התחלתי לחפש דפוס שיסכים לעבוד עם צבע זרחני להדפסה של 500 כרטיסי ביקור.

– לא רציתי לצאת באלפים כי אין עניין בכמות כזאת בשביל כרטיס אישי.

– לא רציתי לצאת ב50 כי הכרטיסים שהיו לי מהפעם הראשונה שהודפסה בקומבינה (בדיגיטל, על בריסטולי a4 בודדים בצבע ירוק ניאון), התחסלו ברגע.

יצא שאני בכמות שהיא לפה ולשם- לדיגיטל ולאופסט, ובעצם זו לא רק הכמות, הצבע שלי הוא צבע ״בעייתי״ כפי שהוגדר בין בתי הדפוס השונים.

תהליך חיפוש בית דפוס

חיפשתי בב״ש, בירושלים, בתלאביב ובחולון. השארתי הודעות חיפוש בקבוצות מעצבים בפייסבוק והבנתי שאני לא היחידה שמחפשת את המורכבויות האלו ולא מוצאת.

אפילו התכתבתי יום שלם עם מפיק דפוס פרטי שבשלב מסוים שאל אותי אם ״זה בסדר שנדפיס בכתום זוהר?״ כי כתום נפוץ יותר וממזער עלות. (להחליף צבע זו לא שאלה ששואלים מעצב, אה?)

היה את אבא שלי שלא הבין למה אני לא משנה את צבע המותג וסאלמתק לבאלגן, היה את אחי שטען ש״זה גם ככה ירוק של חייזרים״. (ושוב, אל תשאלו את זה בבית!)

בשאלה ״איפה יסכימו לזרום איתי״ התעסקתי בחודש האחרון, וגם ביוני במשך כמה שבועות לפני שהצלחתי לארגן את הקומבינה ההיא עם הבריסטולים של ה-a4…^

מצאתי אחד ויחיד שמתעסק בזה!

זה היה נוסח ההודעה שנשלח לכולם:
״היי 🙂 רציתי לדעת כמה עולה להדפיס כרטיסי ביקור דו״צ
300 גרם על נייר ירוק זרחני, 500 יחי׳?
וכמה יעלה להדפיס אותם בפנטון על כרומו?
תודה!״

להודעה צירפתי תמונת פרונט וגב מהכרטיסים הקודמים שהצלחתי לחלץ מדפוס אחר (שטען, כמו כל השאר, שדפי ה״קומבינה״ שהשגתי עלולים להרוס את תופי המכונה שלו. וזה אחרי שדיברנו על ספיקר עם המשווק של זירוקס).

כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
הכרטיסים הראשונים של אמבד, שהודפסו ב״קומבינה״ // התמונות שצורפו להודעת החיפוש

זו לא רק ציפור.

דפוס נחליאלי היה היחיד שענה בחיוב להצעה הזו, של לעבוד עם צבע כה מוזר.

הוא שלח לי הצעה לפי הדפסת אופסט עם פנטון ניאון (802c)+ צבע שחור (רשת) ל״עד 500 יחידות״, המשכתי לבדוק ולבדוק והבנתי שהוא באמת היחיד שמתעסק בזה כנראה.

קלטתי ביקורת ברשת על ״נחליאלי״: שהם לא מדוייקים, שהעבודה לא פדנטית מספיק, שהתוצאות לא מושלמות. במקביל מישהי כתבה לי בפרטי שהם לא סבלניים בתקשורת ושהיא לא רוצה לחזור לשם שוב לעוד עבודה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ככל שעברו הימים הבנתי שאני חייבת ללכת לשם כי הוא היחיד וכי ״אין ברירה, ננסה״.

היו ויש לי עוד עבודות להדפיס (לא בירוק-אמבד אם שאלתם) ובגלל שלא הכרנו לפני בכל זאת, לא רציתי לקחת ריזיקה והמשכתי לדבר רק על הכרטיסים.

דיברנו במיילים, שאלתי על משלוח שהסתבר שמתקיים רק בתוך תלאביב, שאלתי על זמנים, שאלתי ושאלתי עד שהרגשתי שהצד השני מתעייף.

עשינו טלפון והבנתי שהוא פשוט לא אדם של מיילים, עוד הבנתי שה״לא סבלני״ ששמעתי יכול היה להתפרש באי הבנה? הבנתי גם ש״יאללה- ננסה״.

יאללה ננסה כרוך ב-

אישרתי הצעה, אישרתי לוחות דפוס, ותודה לא-ל שאחיקם (מנהל המקום) זרם איתי והסכים שנעבוד יחד שבוע לפני ראש השנה + שהכל יהיה מוכן כשאני נמצאת כדי שלא תהיה לי עוד נסיעה, כי אין משלוחים מחוץ לעיר.

לוחות ההדפסה של הכרטיסים שלי יצאו לחריטה בתחילת השבוע, והנה אני חונה את האוטו שעה וחצי לפני שקבענו, הקדמתי.

דפוס נחליאלי, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
הקדמתי וגיליתי את אתן פרצלינה! זוכרים?

כמו ילדה טובה שאלתי אם אפשר להתחיל למרות שהקדמתי, אבל כצפוי המכונות היו בהרצה אחרת ונאלצתי לשרוף שעה וחצי עם אימוש שעשתה איתי יום חופש כ״תומכת לחימה״ (או תומכת פקקים ומוצאת חניות!)

טיילנו, ישבנו לשייק מרענן ביום לוהט שכזה, אה. וגם גיליתי מקרונים באיזור! יאמי.

חזרנו לדפוס, הלוחות החרוטים שלי בפנים, הצבע יצא מהפחית, המכונה עברה ניקוי, מהזכוכית שבמשרד קלטתי את ה-דפס מעביר נסיונות ריצה (ונזרקו שם עשרות אמבדים לפח בזמן שאני קישקשתי במשרד…)

דפוס נחליאלי בפעולה, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
יצאנו לדרך, רגע רגע רגע!

משזיהיתי את ילדיי, נכנסתי לחדר הלידה. ראיתי שהם איך לומר, לא ירוקים כמו אמא.

משהו בצבע שטוח יותר, לא זוהר, לא מרשים כמו שבשבילו הגעתי. זה צבע מקופסא ולך תשנה את זה, פנטון קוראים לו ניאון, אבל בואו. ניאון הוא לא.

טסט צבע, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
לא מאותה האמא: מחשבים מסלול מחדש

הכרטיס החתוך שליד דף הטסטים הוא כרטיס ״מהבית״, שהיה לי.

ה-דפס התחיל להסביר לי שהצבע עוד רטוב ושהוא יפתח, ולמרות ההסברים כבר הבנתי שזורחים הם לא יהיו ושכל צבע יפה לבעליו… ועדיין זה לא יהיה הצבע שלי.

חיכינו שאחיקם ישוב, וכששב סיפרתי לו שאת הקודמים הדפסתי על נייר שקניתי ושכשענה לי על המייל שכתבתי (״הצעה או בפנטון או בנייר״) חשבתי שזה מה שיצא.

אנחנו משקפים את מי שמולנו

מניסיוני בעבודה עם אנשים, ובפרט עם אנשי מקצוע- לעולם אל תתעצבנו. עצבים לא עוזרים לשום דבר, אתם יכולים להתאכזב, אתם יכולים להתעצב, אבל אל תצעקו ואל תחשבו שהשמש זורחת ממכם.

ישבנו במשרד וחיפשנו נייר כזה בקטלוג, כמו ביוני גם עכשיו- ״יש רק 80 גרם בקטלוג״, זה מעט מאד. זה דק מדי.

״את יודעת שעכשיו זה מצב לא נעים״
-״שוב, אמרתי ואומר, מה שמגיע לך תקבל, אין לי ספק שעשית עבודה ושיצאו לוחות וצבע וזמן מכונה והכל. מה שהיה ישולם וזו לא שאלה. השאלה היא איך מגיעים ליעד הזה״ (מניחה את הכרטיס הקודם בשולחן)
״רגע. סעי לארטא! בa4 אצליח להכניס 8 יחידות״
-״ואז?״
״ואז נעשה 2 לוחות חדשים בלי השטח של הפנטון הירוק״
-״רגע, אפשר גם בדיגיטל לא?״
״אפשר״

תודה לא-ל שעבדתי עם דפוס שנים, שאני יודעת מה הפשרות, ושהגעתי לפיתרון. השאלה היא רק איך ואיפה עכשיו אני משיגה דפים שלקח לי להשיג שבוע חיפושים בפעם האחרונה שניסיתי?!

חניון צפירה, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
להתראות חניון, עד שמצאתי בך פיסה פנויה

ביוש לחניון שקשה להשיג בו חלקונת

סעי לנחלת בנימין. השעה כבר שלוש וחצי. טוסי מהר כי עד 5 את צריכה לחזור.

שמנו וויז, ובמקביל פתחנו עיניים לכל עבר כדי להשיג חניה, בסוף זה הצליח רק שהפנגו נתקע. אני המשכתי פנימה ואמא נשארה לסדר את עניין התשלום.

אנלא צריכה לספר לכם שכשאורפז נכנסת לחנות כמו ארטא היא הופכת ל״אעאאא הגעתי לגן עדן!״ והולכת לאיבוד. והפעם אין לי זמן! פוקוס! איפה הדפים פה?

אחרי ששאלתי 3 עובדים שונים מצאתי את המדרגות (יופי טפש!) ומישהי נחמדת עזרה לי למצוא את הגליונות המיוחלים! יאי! הם פה! רק שהפעם הם 50*65 ס״מ. חישוב מהיר ולקחתי 17, למקרה ומשהו יתפקשש. 170₪ ביוש.

אגב. שהגענו לדפוס הסתבר שלקחתי 16. אמרו לנו שבכל חבילה יש 10, באחת ספרנו שיהיו 6 ולקחנו עוד אחת איתנו. לא היו עשר בחבילה: תמיד תספרו.

מחזיקים אצבעות

״אני מקווה שזה ירוץ טוב. אני אלך לחתוך אותם עכשיו, אגב. אני יכול להכניס פה הרבה יותר מ500״
-״טוב, אני כבר פה. שים הכל.״

בין הדברים הבנו שלמינציה לא תהיה פה היום כי יכול להיות שנהרוס הכל עם המכונה שלה והחום. שיהיה. זה לא ויתור דרסטי וזה משהו שבין כה לא הייתי סגורה עליו.

כן, שילמתי על לוחות שלא הצטרכנו לבסוף, הפסקתי מכונה שהייתה מוכנה ורצה, נזרקו עשרות טובות של חמודים לפח, ופנטון יצא מקופסא חדשה.

אז כמה הכל? החשבון נסגר עם 100₪ יותר משסוכם, מינוס למינציה, פלוס כ300 כרטיסים יותר. אם מחשבים לפי עלות כרטיס יחיד יוצא שהתקזזנו, ותכלס התוצאה מושלמת וכל עכבה לטובה מאד!

תוך כדי טלפון, בנונשלנט, קיבלתי אותם ארוזים כאילו שהכל היה ״פיס אוף קייק״. הר הבית בידינו.

הכרטיסים של אמבד, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
הגענו הבייתה ואנחנו עייפים ויפים
הכרטיסים החדשים שלי, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
בטן-גב בביתנו הקט

טאדם טאדם. מסקנותיי:

1- הכל אפשרי כשאתה יצירתי.

אל תהרגו אותי על הקלישאה אבל אני הדפסתי היום את green מrgb. זה לא מה בכך.

2- דיי לפחד מהנהגים בתוך תלאביב עצמה

נהגתי בשולי העיר, היו לי סידורים בכל מה שקשור בה. אבל מעולם לא בפנים-בפנים, והיום ביליתי חצי יום בנהיגה בלב עצמו.

מי שקורא כאן מכיר את סיפור הטוטאלוסט שלי ואת פחדיי מנהגים אידיוטים שגורמים לך לכמעט מוות.

יש המון כאלו בת״א ולאו דווקא בגלל אנשים- גם בגלל מיליון רמזורים לא פועלים, חניות קטנטנות, הולכי רגל הזויים, באמת שלא חסרות סיבות. איכשהו במצבי לחץ יד א-לוהים עוזרת לי להתנתק.

3- ביקורות ברשת לפעמים רעות, כי כשטוב אנשים לא בוערים לכתוב

אז כן, כשמגיע מגיע! אני מאד רוצה להמליץ על נחליאלי, תלכו לשם, תעבדו איתם, הם מקצועיים בין הרבה דפוס שיצא לי לעבוד איתם, הם לא מחפפים, הם אחלה ומעבר לזה כחובבי דפוס- צילמו שם את ״איתן פרצלינה״ מסתבר 🙂

אחיקם, מנהל הדפוס, הוא איש נפלא וחייכן ומהרגע שפגשתי בו לא הרגשתי לרגע שהוא חסר סבלנות או לא נחמד. באמת שלא.

ואי אפשר שלא להזכיר שהוא עזב את שאר העבודות שלו כדי לסיים עם שלי עוד באותו היום. הוא ספציפית הלך ועשה.

סיימנו, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
סוף של יום, הדפסה עיוורת
פרצלינה, כך הדפסתי כרטיסי ביקור בצבע ניאון ירוק // אמבד אורפז ימין
ממתינה לראות שהצלחנו, המתח מתחת לעיניים

4- אנשים משקפים אנשים

אל תתעצבנו, אל תכעסו, ובטח שאל תדרשו כסף ממישהו שעשה עבורכם משהו. אנחנו ישראלים וכולנו מכירים אנשים שמתחמקים ממנו, בורחים מתשלום, לא מרוצים ורוצים לבטל הכל.

אבל היי. תהיו אנושיים. עבדו עבורכם ועבודה נעשתה גם אם לא לטעמכם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

5- קחו את אמא ליום חופש

כמה שנהיה אנשים בוגרים, זה משהו שמתחדד לי מיום ליום- לאמא יש אינטואיציות שלנו אין. מתי יהיו לנו? אולי שנהיה ״אימות״. אולי.

לא גדלתי במשפחת-קיטש של מיליוני ימי אם ובת, שיחות נפש ארוכות כל שבוע ושאר תסריטי ״בנות גילמור״, ובכל זאת ככל שאני גדלה אני מבינה כמה קשר דם הוא שונה:

+ אמא מזהה קיצורי דרך

+ אמא תמיד עם סוללה בנייד

+ אמא מזהה איפה נמצא דבק דו׳צ סורר בערימה של סרטי בד להדבקה

+ אמא גם דואגת למצוא לכם איפה תאכלו צהריים ותשבעו

+ והיא גם מוצאת חנייה בלי חניונים (שלא כמוני) כאילו שלחו אליה מלאכי-כחול-לבן

+++ אה. והיא גם פרטנר לשופינג!

כמה שיהיו לי חברים טובים ונאמנים, אין כמו אמא לסידורים. במיוחד אם אתם מאבדים פוקוס כשאתם רואים ציוד אומנות או דפוס בהתהוות (:

 👇
לשמוע ביקורת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
למקסם את הכישרון שלך!

+ ייעוץ מקצועי למעצבים +

👆
״הרגשתי שאני מתחילה להגשים מחדש

את השאיפות המקצועיות והכלכליות שלי,
עבדנו על הצעות המחיר שלי שנהיו נכונות יותר
אנחנו עובדות על איך השיווק שלי נראה…
ואו… דברים התחילו לזוז אחרת״

איך להספיק יותר? קדימה ליוטיוב!

שיואו כן זה קורה ואתם יכולים לעבור את זה איתי! היום אני משתפת איתכם את הולוג הראשון של אמבד ביוטיוב, שנע בעיקר סביב ״איך הספקתי עוד?״ אבל לא רק.

לא יודעים מה זה ולוג?

וידאו+בלוג, סרטוני ״מה עבר היום/ השבוע״, מאד אותנטיים ולא מבויימים. תחשבו שהכנסתי את עצמי ל״מחוברים״ 🙂

הולוגים של אמבד ביוטיוב // אורפז ימין

למה זה חשוב לי?

1- כמו שכתיבה עושה לי תרפיה, כמו שלערוך וויס שלי מלמד אותי על עצמי ועל איך אני מדברת,
בוידאו הכל יותר אינטנסיבי, כי זה גם מילים וגם ויזואליות.
אתגר ה״אההההה״ שאני אומרת בהקלטות מחריף בוידאו, ובכלל, קשה לשבת מול מצלמה ולהתרגל אליה.

2- הפידבק של הקוראים שלי (שלכם) הוא מהמם, יש טלפונים שאני מקבלת לעבודה והם מתנהלים כאילו שהכרתם אותי כבר, אז למה לא?

3- זה עוד כלי שרציתי להגיע אליו, עוד מדיה, עוד סקיל ללמוד, מבחינתי זה עוד כיף, וגם סיבה לחזור לערוך כמו לפני שנים (רק הרבה פחות מקצועי, בכלזאת ולוגים)

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

איך זה קרה? איך זה יהיה?

הסיפור הזה התחיל בעיקר מרצון להבין איך אנחנו מדברים וחושבים כשאנחנו לא חושבים על זה, ברור שעדיין לא התרגלתי למצלמה ושלא הכל פיקס- וזו עוד נקודה שלא קרתה לי לפני- להוציא משהו לא מושלם.

הפריימים לא יהיו עד הסוף, איכות הצילום היא אייפון 7 כדי שאתרגל להסתובב עם הסיפור לפני שאצטרך להיות חייזר עם מצלמה כמו שצריך, מן הסתם שגם הסאונד הוא אייפון 7…

בואו נודה, לא הולכים להיות מאסטרפיסים על ההתחלה, כי אם אחכה שאהיה על מאסטר פיס אצטרך לצלם ולערוך כמה חודשים עד שאתרגל למצלמת ולוגים ולדבר מול מצלמה ולהיות משוחררת.

זה יקח זמן. ועדיף שהזמן הזה יהיה בתהליך למידה, אמיץ, ״על אמת״.

מה יש בפנים?

1- אותי, בלי הקדמות ובלי הסברים

2- שיחות מכונית ותובנות על אפקטיביות ולוחות זמנים

3- איך זה להיכנס ליוטיוב ולוותר על ״תוצרים מושלמים״ שאני אובססיבית עליהם בדרך כלל, איך זה לצלם אותנטי- גם כשאני עייפה, גם בלי איפור, איך זה לשחרר

4- תהליך בניית הקורס האקדמי שלי, כולל שיחות על מצגות

5- התקדמות יומיומית, עסקית ואישית, בהצצה לחיים שלי

מה הדברים שלמדתי?

1- לעשות על עצמך ניסוי חברתי-עצמי אומר לפעמים לזרוק פצצה ולברוח (או לשגר תוכן ולכבות את המחשב…)

2- אני מצליחה להספיק מיליון דברים במקביל, ושוכחת לזכור לצלם אותם

3- לערוך את עצמך זה יחסי אהבה שנאה: מגלים פינות שונות שלא שמנו לב אליהם

אתם מוזמנים לצפות באמבד ביוטיוב!

מקווה שתהנו, ואשמח שתפדבקו 🙂 אהא. הנה זה כאן >>