בשם ה-MVP // קרן שמש, אמבד אורפז ימין, 2018

מהות בעטיפות פלסטיק.

כמה אנחנו חיים בעולם בינוני? ממנטורים עסקיים ועד שיחות סלון עם דודים שלכם, אנשים מדברים על ה״ג׳אסט דו איט״.

מה בינוני בזה? נייקי אמנם אמרו את זה במובן של אומץ, אבל אם מוציאים מההקשר המקורי- הסלוגן מתמצת את הסביבה התרבותית שלנו היום;

מזמן כבר לא מתעסקים באיך להמציא את הגלגל, ואפילו לא באיך לשדרג את הגלגל, זה לא השיח. פתאום זה ה״תעשה, תוציא, אתה מסוגל!״.

המטרה הוא לעשות, פחות חשוב מה הערך למשתמש/ ללקוח, ואם יש כזה בכלל.

אנחנו מפתחים תפיסה שנעה על יצרנות ולא על יצירה, על הספק ולא על תועלת. מסמנים וי ועוד וי, העיקר שהתוצר יהיה נוצץ ושנצליח למכור את זה.

בשם ה-MVP.

בשנים האחרונות עולם הסטרטאפים מתערבב יותר ויותר בחיים של, ובכן, אנשים שלא שייכים אליו.

בשם ה-MVP // קרן שמש, אמבד אורפז ימין, 2018
עלייה אמיתית או פייק? // קרן שמש, צילום עצמי, 2018

ככה יוצא שמכל פינה שומעים המון על הMinimum Viable Product (מוצר בר קיימא מינימלי), מינוח שמגיע מהלין-סטרטאפ ומדבר על אופציה לצמיחה מהירה. אני אסביר.

כדי להתקדם מהר בעולם שמתקדם מהר, צריך לשחרר מוצר מינימלי שיש בו מספיק ערך מוסף לעולם- ולראות איך העולם מגיב אליו.

הגישה עובדת על גרסאות וטסטים מציאותיים, גם אם לא תמיד מגדירים אותם כטסטים: מוציאים את המוצר עם הערך הממשי המסויים, רואים שהוא עובד, משדרגים וכן הלאה.

נשמע מעולה נכון? גם אני חושבת.

איפה הבעיה? הבעיה היא ההפשטה שקרתה לזה במובן הרע, במקום להוציא משהו עם ערך ממשי מינימלי, הוויב הפך ל״העיקר שנוציא משהו״.

מתקדמים בכל מחיר.

פתאום הרבה אנשים סביבנו מוציאים ערימות של דברים שאין בהם ממש, עם רעיונות שלא מחדשים או מייעלים כלום, שאין בהם את ה-MVP שאליו התכוון המשורר.

מה שהכי מיותר ופלסטיקי הוא שהכל תחת הגישה של ״הצלחה״, המטרה הפכה למשהו אחר- לזה שנצליח, שניתפס ככה. מוצלחים.

כמו מירוץ של סימוני וי על מפה/ רשימה/ דדליין, בכלל לא חשוב המוצר הסופי.

לא חשוב שכבר קיימות 30 אפליקציות שעושות את זה בול באותה הצורה, לא חשוב שיש באותו תחום עוד 40 סדנאות שאומרות בדיוק אותו הדבר ומועברות באותה ״שיטה״.

יש לזה המון אספקטים, זה לא רק המרדף הזה של להוציא-ולהוציא ולדחוף למכירה בלי לחשוב ״למה״ ואם בכלל צריך את זה (ערך מוסף)… זה באמת המוד ההספקי הזה שבו התוצאה לא ממש חשובה, וגם לגבי החשיבות של הדרך יש ספק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

חשוב שזה יצטלם טוב, שזה ישמע טוב, שידברו עלינו. כמעט פיוטי שתגיע כאן קונוטציה על ״המדיום הוא המסר״ בדור האינסטגרם המפולטר לחיים של אושר אינסופי.

אגו ותו לא? כסף הוא הכל? אנלא בטוחה. לאו דווקא שהסיפור כזה שטוח, אבל באופן ישיר הוא מוביל אותנו לבינוניות.

אמת או חובה, נצנצים ושמפניות.

במקום לשמור על הטוב של MVP ועל ההיגיון שבגישה, אנחנו מוקפים בעוד ועוד שקרים שהם מסכות של אותו הדבר בדיוק.

לפעמים אנחנו בכלל לא זוכרים מה קראנו על השירות/ מוצר/ עסק החדש, כי הוא באמת לא שינה שום דבר.

אותה הצורה, אותה ההנגשה, אותו התוכן… איפה הערך?

אוסיף ואומר- הערך לא חייב להיות שינוי תוכני של הפרויקט הבא שתעשו בחיים שלכם: הערך יכול להיות בגישה שלכם, בעטיפה שלכם, בצורה שבה אתם מעבירים את הדברים, בייעול וקיצור של תהליך מסויים.

מה שבטוח, זה לא יכול להיות מור אוף דה סיים, לא רק כי ״השוק רווי״, פשוט כי… איך לומר בעדינות… על מה זרקת את הזמן שלך בעצם?

אנחנו באמת רוצים לפנות למכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר בלי לעשות דבר משמעותי שמשנה למישהו משהו?

על מי אנחנו עובדים, ועוד בשם הכתר של ה-MVP? בכלל מעניין אותנו ללעוס את אותו המסטיק הבינוני הזה? (בטח ובטח כשאנחנו במקצוע של יצירה).

סיפוק, רגש, שכל וקופיפייסט.

ההשלכות מגיעות לא רק במוצרים שאיש לא צריך/ שלא עברו מחקר אמיתי/ שהועתקו והודבקו מטאפורית או מעשית, ההשלכות מגיעות גם בצורה נפשית. הסיפוק שלנו.

כשאני מדברת עם מיועצים שלי שרוצים לעשות שינוי כיוון, השלב שיותר מורכב לפצח הוא ההגדרה.

על החלום, התוכן, ההצעה שלהם לעולם- אנחנו עולים יחסית מהר, כי כשאדם עושה שינוי כיוון מסתובב לו משהו גם בבטן.

(אגב, זה קטע מעולה! פשוט צריך לדעת לנקות הכל ממניירות, מדברים שמכבידים ומ״כדאיות״ בעולם, אפרופו MVP, כאן גם הסיפור של הסיפוק הוא ה״בר קיימא״).

ההגדרה של הדבר עצמו, המיצוב בשוק, היא זו שגורמת לנו לחשוב מבפנים על האסנס שאנחנו מביאים.

השלב הזה כלכך משמעותי לנו, שיש פעמים שהוא מעבד תהליך רגשי עמוק בתוכנו (כי כשיש לך נפש של יוצר אתה עלול לחשוב שההגדרה למה שאתה עושה- היא מי שאתה).

המיצוב של המוצר/ שירות/ עסק שלנו הוא חשוב ביותר, כי הוא הזיקוק של האמת הממשית, של הערך, של הסיבה שלשמה צריכים אותנו בכסא המסויים הזה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

מעניין להסתכל כמה חוסר באותנטיות יש בעולם (וכמה מהר זה גורם לנו לזהות אמת כשהיא אמיתית) כשמסתכלים על הסיבה, על הערך.

כוונות ופרקטיקה.

1/ כשמדובר בפייקניוז, העניין העיקרי מגיע מהאיזור של ״לעצמי״ ותו לא- להיות מוצלח, להיראות, להישמע, כבוד, אגו וכסף.

2/ כשמדובר באמת, העניין מגיע מהאיזור של אימפקט ״לקהל״ קודם כל, לצופה/ לקורא/ למשתמש/ ללקוח.

זה לא אומר שב״אמת״ אין כסף, הכרה וכבוד, זה בסה״כ מסביר על האיזור שממנו התנועה יוצאת- על הפוקוס בפרויקט ועל הממשיות במה שנעשה.

אני לרגע לא מזלזלת בכסף, הצלחה וזיכרון, להפך. מוצרים שמגיעים מ״אמת״ ^ הם בעיניי אלו שיצליחו לייצר את השלושה לאורך זמן, כי הם לא נובעים רק ממקום אנוכי.

בתחילת הפוסט דיברנו על סביבה תרבותית של הספק, והקישור שנוצר פה עכשיו לתרבות הסלפי… לגמרי כזה שהופך בטן ונותן עוד חומר למחשבה.

ישמצב שתרבות ה״אני במרכז״ רק פוגעת בנו וגורמת לנו להתרכז בתפל, במקום להיות זו שמניעה אותנו לחפש ולמצוא את העיקר- מה מיוחד בערך שאנחנו נוכל להביא.

על העיקר הזה שבתוכנו, תמיד כדאי לחשוב.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״שינית לי המון את התפיסה
על עצמי ועל העסק,
חבל שלא הכרתי אותך קודם
״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.