מוטיבציה המראות ונחיתות // ריסטארט, אמבד אורפז ימין, 2020

המראות ונחיתות.

חמקמק לדבר על מוטיבציה, כי מי אוהב לעצור ולחשוב עליה? אבל אולי זה בדיוק הפאנץ׳. צריך לדאוג לה כדי שהיא תחיה, כמו שצריך לדאוג לגונן על אש כדי שתידלק.

הפעם הראשונה שאני זוכרת שנתקלתי בתובנה הזו הייתה כשהייתי סטודנטית- מול המחשב והמרצה שלי, מגישה לביקורת שלו ״עוד סקיצה״ לפוסטר של תערוכה.

כתבתי ״עוד סקיצה״ במרכאות כי מדובר בעיצוב שלם, מדוייק לפרטי פרטים ולריווחים הקטנים, כל ניואנס פיקס ו… משהו לא עובד לי, לא מרגיש ש״זה זה!״.

המרצה מעודד אותי שקלעתי לבריף, אבל אין לי שקט. בעוד שבוע ההגשה של התרגיל, והנה מגיע עוד לילה ועוד לילה של שפה חדשה וקונספט חדש, בוראת ומשמידה.

היו לי כבר 5 ״סקיצות״, שוב במרכאות כי שוב השלמתי אותן עד לגימור, כל אחת מהן קיבלה ״ואו זה טוב״ מהמרצה שלי, ועדיין. לא נרגעתי.

בהיותי אדם רגיש דמעתי לא מעט כחלק מהחוויה הסטודנטיאלית בכלל, ובפרט על הפרויקט הנוכחי. משיחה שהייתה ביננו לפני ההגשה נשאר משפט אחד שמלווה אותי: ״זה בא והולך את יודעת״.

מוטיבציה המראות ונחיתות // ריסטארט, אמבד אורפז ימין, 2020
אנחנו לא רובוטים // ריסטארט, צילום עצמי, 2020

המרצה ניסה להסביר לי ברמז קל על החמקמקות של ההשראה, של הרגע ההוא שאנחנו מרגישים שכל החלקים בול במקום, ש״זה זה״.

מוטיבציה אינסוף הייתה לי, ועם הכאפה של ״אנחנו לא שולטים בזה״ (כמו שהשיר מנסה לומר ^), הבנתי שצריך לדאוג לאש. לגונן עליה.

הסיום של העבודה הזו היה מוצלח במיוחד, הגשתי פרויקט שהיה מושלם לא רק בעיניי, וטוב שהתעקשתי.

לימים התחילו להגיע רעיונות דומים לו בפרסומים נוספים בעיתונות ובחומרי מיתוג, זה עשה לי שמח כמו לראות שירוק זוהר משתלט על העולם- אחרי שמי בכלל חשב עליו חוץ ממוסכים נידחים באיזור מזרח ירושלים.

ימי ראשית הקיץ.

לאחרונה חוזר אליי הצורך לגונן על האש, לטפח את המוטיבציה, לעצור ולחשוב עליה.

בספר של דניאל ה׳ פינק, ״מוטיבציה״, מדובר על 2 גישות למוטיבציה- בגדול אלו האחת שמתמקדת בכסף וכבוד, והשניה שמתמקדת במשמעות ותחושה.

ללא ספק כל חיי הרגשתי שייכת לציר השני של הספקטרום הרבה יותר מלראשון.

לא שכסף לא חשוב או שכבוד הוא בולשיט, רק שהם לא אלו שמניעים אותי בכל הזדמנות. פחות מדרבנים אותי לזוז בגללם, להזרים את הדם, להחיות.

לנשום את זה פנימה.

עם ובלי קשר אליי, להיות מעצב זה לעבוד במקצוע שבו כל יום מחדש מוציאים את הבפנוכו שלנו החוצה, עם זה אנחנו עובדים, ראש עיניים ולב. עצמנו.

כמה אנרגיה שזה דורש, ולחשוב שיש לנו גם חיים פרטיים…

הגעתי לכתוב את הפוסט הנוכחי אחרי תקופה של אבידות ופרידות, מתוך זה שאני מנקה את השולחן ודואגת למוטיבציה.

לא מחכה ל״בא והולך את יודעת״, אלא גם אקטיבית פה.

מהחוויה האישית שלי ומהתבוננות בהתמודדויות של מיועצים שלי (שמן הסתם חווים גם נפילות כי כולנו בני אדם בסה״כ), בין המראה לנחיתה, חשבתי על כמה דרכים להתיר את ההרגשה של ״פשוט תחכי״.

מה כן אפשר לעשות?

1/ חופש לעיכול

במקרה של שחיקה (מה שסביר לחוות אחרי שברון), שווה לקחת חופש ולתת לדברים לשקוע, לדמוע ולהגליד.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לפעמים הגוף שלנו צריך לעצור, אנחנו לא רובוטים וממש חשוב להזכיר את זה לעצמנו. בקטע מנחם ואפילו בקטע אחראי.

2/ מה קשור

אם חופש הוא לא הסיפור, צריך לחפש איפה יש קשרים.

כשאמרתי את זה לאחרונה למיועץ עלתה לי ההשוואה לאוזניות חוטיות שמכניסים לתיק, והיקום יודע מה הולך שם ואיך זה נקשר ככה. נורא קשה להשתמש עד שלא מפרקים הכל.

בגלל שאנחנו נוטים להמשיך את החיים שלנו ולגרור עוד יום ועוד יום, אנחנו מוותרים על העצירה הזו של פירוק הקשרים וההבנה של מה נובע ממה.

במקרה הזה, חוסר המוטיבציה והתקיעות נובעת מזה שיש בלאגן ומשהו שמציק לנו, ואנחנו עוד לא מבינים מה הוא.

לפעמים אנחנו מרגישים שהבוס קונה אותנו במחיר זול מדי, לפעמים בא לנו לסיים עם לקוח כי התכנים שלו לא נותנים לנו מספיק משמעות/ מעניינים אותנו, לפעמים זה שייך להרגלים מעכבים.

כדאי להיזכר ב2 הגישות למוטיבציה שכתבתי למעלה, זה עושה המון סדר על ״איך להתחיל לפתוח״.

3/ האטה קלה

יש מצבים שהפסקה רגעית מהמירוץ תקח אותנו קדימה, בדומה לסעיף 1 ובשונה ממנו.

כאן לא מדובר בשחיקה/ שברון, לפעמים אנחנו רק רצים הרבה מדי זמן, וצריך לנוח קצת, או לפחות להאט.

במקרים קלים אני מתרגלת נשימות (נשמע רוחניקי ביותר, איי נואו. לא מתכוונת לישיבה מזרחית ו״הממממ הממממ״, אלא לריכוז בתהליך הנשימה שלי, באוויר פנימה והחוצה).

במקרים יותר חזקים כדאי להוריד נפח עבודה בחודש הקרוב ולהאט קצת קצב.

4/ להקשיב או להוציא

חלק ממה שנותן לנו מוטיבציה הוא שקט פנימי, זתומרת, היכולת שלנו לשמוע את עצמנו. כיוצרים חשוב לנו לשמור על היכולת לברוא יש מאין, להמציא, לדמיין. מאד קשה לעשות את זה כשיש רעש בפנים.

לפעמים אנחנו יודעים מה יושב עלינו, מה מדאיג אותנו, מה מטריד אותנו. בזמנים כאלה אפשר לדבר או להשתבלל. כןכן, דבר והיפוכו.

למה לכתוב גם בשחור וגם בלבן? כי אנחנו אנשים שונים, וגם כי זה תלוי בנושא.

יש מעצבים שיתאים להם להשתבלל על משהו, ללעוס אותו בתוך עצמם ולהרגיע את הגלים בצורה הזו, ויש מי שיתאים לו לדבר, להוציא, לשמוע את עצמו דרך עיניים אחרות שהוא מדבר אליהם.

ושוב, זה גם תלוי נושא. יש דברים שבא לנו לשפוך החוצה, ויש דברים שבא לנו לגדל בפנים. להבשיל עליהם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ועוד עניין שהבנתי בחופש.

באופן כללי אנלא אדם שיוצא לחופשים, במהות שלי אני אחת שעובדת, שטוב לה לעבוד, שנהנת מלעבוד. כאמור, מקרה מיוחד שבאמת הייתי צריכה לגונן על המוטיבציה כדי שהיא תגדל.

ביומיים האלו שפיניתי לעצמי לחופשה, הבנתי משהו טריקי.

כשאיזה עניין נוחת עלינו ומשבית אותנו/ גורם לנו להרגיש רע- אנחנו או מדחיקים אותו, או נותנים לו מלא מקום. קיצוני ממש לא?

ב2 המקרים אנחנו ״נשארים במקום״.

בהדחקה: נשארת במקום שלי ופשוט ממשיכה במה שאני עושה, סוגשל שואו מאסט גו און שכולנו חונכנו אליו.

בהישארות: אוכלת לעצמי את המוח ״איזה באסה שמשהו קרה/ לא קרה״, ובעצם יוצא שנשארתי באותו המקום, טוחנת מים.

זו לא רק אני, כולנו לא רובוטים ולא יכולים להיות בשיא שלנו נונסטופ.

מה שהבנתי בחופש קרה אחרי דו״חות שהגיעו אליי לשמשה (לראשונה בחיי), אחרי הצ׳ק אווט. כל השקט של החופש פתאום התחיל להתפורר ו״אוח איך זה קרה, איך למרות שאין שילוט זה קורה לי, איך חשבתי שככה וככה״.

לעסתי את זה. נשארתי בחניה ולעסתי.

אחרי כחצי שעה של באסה פתאום הבנתי שחאלס, קחי את האוטו וסעי מפה, לא חשוב לאיפה. תזיזי את עצמך כדי שהאנרגיה הזו תזוז, כדי שמשהו יקרה, כדי שהדם יזרום.

מטאפורי ככל שזה יהיה- כשאנחנו מתחילים ללכת או ליסוע, הנוף מתחלף.

את זה אני לוקחת איתי הלאה, ומקווה שזה יועיל למי שאולי מרגישים תקועים במוטיבציה להרים את עצמם, להזיז ולזוז.

אישית ומקצועית, אגב, אנחנו אותו הבנאדם 🙂


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״אני מצליחה להבין
מה הצעד הבא שלי,
ואיפה זה נתקע עד עכשיו״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.