המרדף אחרי שקט, למצוא שקט ביומיום, לנטרל את הרעש מהעבודה // סאונד, אמבד אורפז ימין, 2020

המרדף אחרי שקט.

באיזור גיל 17 הייתה לי מצלמה ענקית על הכתף, הלכתי מבית החולים לתחנה המרכזית אחרי יום צילומים ארוך לסרט הגמר שלי.

בזמן שאני צועדת, מרגישה את הכובד ומהרהרת על איך שהמציאות יכולה להצטלם אם רק אפתח את הקייס הענקי, פונה אליי הומלס. או לפחות מישהו שנראה כמו הומלס.

״ואו, נראה שיש לך מלא שקט בפנים את יודעת? אולי תשבי איתי קצת?״
– ״אממ… תודה. אני ממהרת להספיק את האוטובוס״
״אני בטוח שיכולה להיות לנו שיחה מעניינת״
– ״תודה, תודה״ (ממשיכה בהליכה מהירה יותר)

סיפור מעט מטריד כששומעים אותו, אבל נזכרתי בו לא מהמקום הקריפי- אלא מהמקום של כמיהה לשקט, מה שהפך לצורך הבסיסי של כלכך הרבה אנשים היום.

רגע מה, שוב סוציולוגיה?

המרדף אחרי שקט, למצוא שקט ביומיום, לנטרל את הרעש מהעבודה // סאונד, אמבד אורפז ימין, 2020
איזונים בין רעש לשקט // סאונד, צילום עצמי, 2020

יצא לנו לדבר פה על מאפיינים משתנים בין בני אדם לפי שיוך לתקופת דור, או לפי השפעה של סוג המדיה שגדלו עליה (המדיום הוא המסר, זוכרים?).

הנה עצירה קלה לפוסטים קשורים: מוזמנים לעצור בצד ולהעמיס לשוניות כאילו שהן ממתקים בתחנת דלק 🙂 השוואה דורית בניהול זמן // שיוך דורי בפיתוח פרויקטים ועסקים // סקירה של שינויים מהותיים במדיה // תפיסת ההצלחה בדור ומדיה.

זה דיי ברור שהוואיניקים והזדים גדלים על אינסטנט שמתפעל עומס תמידי, על ״אני רוצה את זה למחר״ בדור הy, ועל ״אני צריך את זה לעוד שעה״ בדור הz.

מה שבכלזאת יפה לראות מתחת למה שכבר ידוע לנו הוא המרדף אחרי שקט, שבנוי ממורכבויות ששזורות בו דווקא בזמנים האלו: הדיסוננס בין ה״עכשיו״ לבין ה״סתמו״, הפער בין ״רוצה לדעת הכל״ לבין ״אל תחפור לי״.

שקט בשגרה: הלוואי.

לא רק בעולם העבודה, אנחנו פשוט כמהים לשקט בצורות אסוציאציה שונות; יש מי שיקרא לו בית או נחלה, יש מי שיגיד איזון או שלווה, יש מי שיאמר ״להוריד רעשי רקע״.

דווקא היום, עם מסכים חלקים מ״גשם״ של בעיות קליטה, אנחנו מחפשים לא לקלוט לרגע. להתנתק ולכבות את האינטנסיביות שלנו, לצד מתח רציני מ״דונט סטופ מי נאו, איימ האבינג סאצ׳ א גוד טיים״.

אולי בגלל שגדלנו על ערך ההצלחה, על המהות של הישג, רושם או הספק. אולי בגלל שהתרגלנו להשוות את עצמנו לאחרים. אולי בגלל הקשב הנמוך.

בשורה התחתונה, אנחנו מתים להתפקס, לגרום לבאלנס בין הרעש לשקט (פתאום יש בי הבנה שגם יותר מדי שקט הוא לא טוב לנו, לרוב).

אז נכנסים למוד אחראי, עושים את הרשימות שלנו, מנהלים זמן נכון, זורקים את הנייד בצד והפוך, והופ. נוטיפיקציה. אהא!

אפילו אם העפנו את הנוטיפיקיישנס מהעולם, אנחנו עדיין חיים את תסמונת המקרר הקלאסית ותיק-תק רצים לבדוק אם משהו נהיה חדש איפשהו.

לגמרי מתוך הרגל, בלי לחשוב אם בא לנו לפתוח את הדלת.

הסתירה מתחזקת.

הגיוני לנו להתלונן על ״למה לעזאזל הם מצפים שדברים יקרו מהרגע להרגע״, אבל גם לשלוח בעצמנו הודעה אחרי הודעה, כשכל הודעה מכילה עד 4 מילים. פער, שוב.

מתישהו באמת עצרנו לתהות אם ייצרנו רעש אצל מישהו אחר? בכלל אכפת לנו ממי שהוא לא אנחנו?

הו.

זו שאלה מאד אינדיווידואלית והיא גם מגיעה עם סתירה פנימית- אם לא אכפת לי מאף אחד בעולם, אז בעצם אין לי שום טעם להצליח (בדיוק האישיו מהדיון הפילוסופי של ״עץ נפל ביער ואף אחד לא שמע, האם העץ נפל?/ האם זה משנה?״).

לוקחת אוויר, נושמת, מהרהרת.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

המרדף המתמיד תופס אותנו לפני ואחרי העבודה, אם עוד אפשר להפריד (לדעתי יש לכולנו ״חיים 1״- זתומרת שאין אופציה לחלק בין עבודה לבית, העניין הוא לאזן/ לנהל אותם יחד).

בתכלס דיברנו פה על החיים בהקשר של קצב, ועוד בלי לערוך אני מרגישה את אותו הסיפור גם במילים שמוקלדות כאן, בנוסח.

הבום בום בום לעומת הטאק טאק טאק, הרצף לעומת הקיטועים, המחשבה לעומת העצירה.

בעולם העיצוב הקצב מגיע אלינו בדרך שבה אנחנו בוחרים להעביר מסר, איך שאנחנו בוחרים להרכיב שפה ויזואלית או שפה כתובה.

הקצב שלנו ניכר, והרבה מאיתנו לא מכירים בנוכחות שלו. הוא מופיע לא רק על הארטבורד, אלא גם בתקשורת שלנו מול לקוחות או קולגות.

כשלא נרצה שייצרו עלינו רעש, נצטרך לבדוק שאנחנו לא עושים כזה בעצמנו. כשהייתי קטנה קראו לזה ״לשמש דוגמא״. פלצני משהו, אבל אולי עדיף מהאמירה היום ״להיות מראה ל״, לא ככה?

הבחירות שלנו משפיעות.

תקשורת בינאישית היא ללא ספק נושא שנפתח המון בסשנים מול מיועצים שלי, היא דורשת מבט מהצד, או פרקטיקה שפוקחת עיניים למצב.

ניקח סיטואציה שחוזרת על עצמה בשגרה של מעצבים- מגיע אליכם לקוח וברור לכם שהוא לא מקהל היעד שהגדרתם (ותגדירו, הא?).

נמשיך עם המקרה ונניח למשל שקהל המטרה לא בנוי מאלמנטים של דחף ולחץ;

גם אם גיליתי שהנישה מעניינת בעיניי או שהכסף מהפרויקט מהותי בשבילי
+ מגיע אדם ש״חייב בהול״/ ל״הרגעעע״ ומטריף אותי בטלפונים עוד לפני שהתחלנו
=
אצטרך להבין את האופי שלו, לא לצפות ממנו להיות אחרת (הוא לא הקהל!)
+ לקחת החלטה כבר ברגעים הראשונים ולענות לעצמי,
״מתאים לי לעבוד איתו או לא?״

אנחנו מוכרחים להיות אחראיים לבחירות שלנו, כי האחריות תגיע אם נשים לב או שלא. לא הגיוני לבחור במשהו מסויים, ועדיין לא להבין למה הוא לא מתנהג כמו הדבר השני.

ואחרי ששמתי את הכוכבית הזאת על ״אם הם לא הקהל שלנו- לא לצפות שיהיו כמוהם״, אעבור למי שכן הקהל שלנו, אל האנשים שלנו.

איך לגרום לשקט מסביב לעבודה?

כשמישהו שולח הקלטות בווצאפ ואצלי אלו רעשי רקע (דורש ממני לשבת להקשיב> לסכם לעצמי את הנקודות> לענות בחזרה במסודר), אסור לי לענות לו בהקלטה.

בנוסף, אם זה לא משהו שארצה שיקרה בעתיד, כדאי לומר משהו. כמובן שיש צורה ודרך לנסח בחיוביות ועם סיבה, לא לצאת סתם יצור שהוא אנטי מהלך.

בלי רעשי רקע, המרדף אחרי שקט, למצוא שקט ביומיום, לנטרל את הרעש מהעבודה // חלל וזמן, אמבד אורפז ימין, 2020
להתיר את רעשי הרקע // חלל וזמן, צילום עצמי, 2020

ואפילו קודם, אם אני לא מעוניינת לעבוד מהווצאפ- אני צריכה לשים את הקו הזה בפעם הראשונה שתגיע הודעת עבודה לשם. שוב, לא בקטע מתנשא, אלא פשוט להעביר את התקשורת למייל (למשל)> לגרום לשולח להמשיך לשם.

לשתי התגובות שהזכרתי קוראים בשם אחד, אסרטיביות.

אָסֶרְטִיבִיּוֹת – אָסֶרְטִיבִי // מילוג
בעל דעה וכוונה ברורה, דעתן, נחוש.

נחשו מה, כשיש לכם דעה על משהו ואתם שומרים אותה בבטן, היקום לא יודע על זה. בול כמו שמצפים ל״אתה אמור לדעת מה יש לי״, הוא לא אמור!

אם אני לא מעוניינת בעבודה- אני צריכה לומר את זה בלי להתחבא מאחורי תירוץ מסובך ומצטדק, כי כשאעשה את זה אני בעצם אוביל את הצד השני לפתור לי את הבעיה.

למה? היא הוא מבין את זה ככה:
הצעת עבודה> יש בעיה> יש פיתרון> עובדים יחד.

כשחושבים על הדבר לעומק אפשר להוציא ממנו את המקום הקר (השכלי), להבין מה עוצר אותי מלרצות את ההצעה ולנסח במציאות, במקום להיכנס לדיון מורכב או רגשי.

כשהעניינים שטוחים נהיה קל לצדדים להבין בבירור, בלי הרבה רעש.

עוד דוגמא לתקשורת מגיעה כשמנסים לקבוע פגישה- כשנשאל ״אז מתי נוח לך?״ נקבל את כל התשובות בעולם, המון הודעות/ מיילים על אולי היום הזה או השעה הזאת או אולי בשבוע ההוא.

שוב מלא רעש. למה? כי הוא מבין את זה ככה:
רצון לפגישה> שאלה מאד פתוחה> תשובה מאד פתוחה.

איך אפשר לשאול את זה? קונקרטי יותר, עם מחשבה מראש על הצד השני, על מה שרוצים להשיג ממנו בפועל ועל הדרך להקל עליו.

בין אסרטיביות לשקט, איך לא לייצר רעש בשגרה או רעש בעבודה, אמבד אורפז ימין, צילום מסך
קובעת סשן חדש מול מיועצת שחוזרת לשגרה // צילום מסך

כולנו עושים נפילות כשאנחנו לא מרוכזים, חלקנו עושים אותן גם מתוך ריכוז (פשוט מחוסר מחשבה על ה״מתחת לפני השטח״ הזה, על ההשלכות, על הצד השני).

מחשבה על מישהו אחר, אמיתית ולעומק, יכולה לייצר שקט בפני עצמה. אם אתם לא מאמינים לי- נסו לחשוב איך העולם נראה בתוך זוגיות טובה. מי אנחנו כשאנחנו חושבים עליו/ עליה.

כשחושבים איך לייצר שקט יומיומי לצד השני, יכולים להביא שקט בשבילנו.

הדגשתי את ״יכולים להביא״ כי אנלא מהאנשים שמאמינים ב״לתת זה לקבל, אז תתנו״. לא חייבת להתקיים משוואה של ״נתתי= קיבלתי״, בואו נהיה ריאליים.

למה יוכל להגיע אלינו שקט כשנתייחס למי שממול? סיבות רציונליות:

א/ כי תקשורת הרבה פעמים עובדת בשיקוף (כשאצעק על מישהו סביר שאקבל צעקה).

ב/ כי כשדברים עוברים לפי הראש של האדם שמולנו- הם מובנים לו יותר, והבנה יוצרת הזדהות או תגובה שכלית יותר, פשוטה יותר.

ג/ כי כשחושבים על הצד השני אפשר לייצר אימפקט גבוה יותר והשפעה טובה יותר (תחשבו כמה הקטע ברור לנו בעיצוב לפי קהל ואסטרטגיה).

ועכשיו ניקח רוורס.

אם קודם הגעתי לתובנה שצריך רעש לצד שקט כדי לא להרדים את עצמנו (כמו יאן ויאנג), אז כדאי לנו להפסיק להירדם על השגרה;

על המילים, על הסמנטיקה והתקשורת, על הבחירות העיצוביות, על הפלאט הזה של ״העיקר שהוא מרוצה״/ ״העיקר שזה נראה או נשמע יפה״/ ״העיקר שהיא שילמה לי״.

להתעורר על עצמנו, אבל לאט, בשקט.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״סוף סוף אני מתמקדת
בעבודות שרציתי לקחת
כשבחרתי להיות מעצבת״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.