על אנושיות ופשטות.

מגיעה לכאן עם טפטופי דמעות שקטות, מי שמכיר אותי אישית יודע שמדובר באישה רגישה ושזה לא משהו נדיר לי, אבל היום זה אחרת, ופשוט כלכך.

בין חיפושי הדירה הבאה שלי אני מוצאת את עצמי מתעסקת לא מעט בהוויה של עולמות המכירה והשיווק. מצחיק שרגע לפני הקשבתי לפודקאסט עם מרואיין שהוא יועץ שיווקי… בכולופן, למה שקרה מעט לפני שהגעתי למקלדת;

התקשר אליי אחד המשכירים שהתעניינתי בדירה שלו, הוא הראשון שיוצר איתי קשר טלפוני והוא מבוגר- שאפשר לומר שזה אולי מתקשר גם לפער הדורות ואיכות התקשורת, וחכו, יש עוד.

אנחנו בסופ״ש, הוא מספר לי שבתחילת השבוע יש כבר 6 אנשים שמחכים לראות את המקום שלו, וזה כבר מרגיש שונה ו״וואו, הוא הראשון שמרגישים שהוא אכן רוצה להשכיר, שזה לא בקטע של תרדפו אחריי ונראה אם יש לי זמן, שלא נותן לי לדבר עם השוכר במקום איתו… כמה יחס!״. מדהים. זה מדהים בעיקר כי זה אמור להיות טריוויאלי שמשכיר ירצה למכור, כמו שבעל חנות ירצה למכור… לא? לא, כנראה שלא.

מהר מאד הוא מספר לי מתי הוא עזב את העיר בגלל שאשתו רצתה וכמה שהוא מצטער לגור היום במרכז תלאביב מבחינת הניתוק והזרות בין בני אדם. אני שומעת על הקול שלו עיניים ורגש אמיתי, לא בצלופן כזה שמנסים לצייר.

הוא שואל למה אני מחפשת לעבור ומה אני עושה בחיים, אני עונה בקצרה ועם חיוך, אבל מרגישה דמעה מתקרבת. הוא שואל אם יש לי ציוד להביא איתי, מציע שהוא יקנה עוד דברים לדירה (מזכירה לכם שאני בכלל 1 מ7) ומדבר איתי על המזל שהזכרתי בסאבטקסט, מספר כמה הוא אהב את הקודם שגר שם 11 שנה ואיך הוא התחתן ולאט לאט נולדו עוד ילדים והם עוזבים משם.

כשהוא מגלה שהוא מדבר עם מעצבת הוא מתלהב ומספר שגם הוא היה פעם מעצב, מעצב פנים. שואל איך אני עובדת, איך זה לחיות עם מחשב ביומיום כשפעם הכל היה קטלוגים וטלפון פשוט, אם המשרד יהיה בבית שם ואיך הוא היום, מתעניין עוד ועוד.

אנחנו מסכמים שנדבר אחרי ראשון כדי לראות שזה בכלל רלוונטי (שוב, מזכירה לעצמי שאני 1 מ7), אני מנתקת את השיחה בדמעות שקטות ולא נשלטות, איטיות.

כמה אנושיות היא דבר קסום ונעלם, כמה אנחנו מאלימים אותה בלי לשים לב, פשוט אומרים פחות. מתעניינים פחות, מוקסמים פחות ממי שמולנו.

כמה אנחנו אינטרסנטים, איך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבעלי עסקים שהם גם אנשי המכירות של עצמם, ואיך אנחנו ״אמורים״ להתנהג כבני אדם, כאנושות.

הפשטות הזאת של אנושיות, שהיא כשלעצמה מרגשת.

דקה או שתיים אחרי השיחה חבר שולח לי הודעה כדי לראות מה שלומי, אנחנו מדברים על הסיפור הזה ואני מוצאת את עצמי לא זוכרת מתי התעניינו בי ככה בלי שום אינטרס או קשר אישי.

במיתוג אנחנו נוטים לבלבל בין ערך ״אישי״ ל״אנושי״, מוצאת לא מעט מעצבים (ואולי חטאתי בזה בעצמי) שאומרים ״אוקיי, זה אותו הדבר״. מסתבר שלא.

דיברתי פה לא מעט על פערים דוריים, והנה פער שהוא אפילו יותר מסוציולוגי, הפער בלחיות בפשטות אנושית. כאן ועכשיו אבל בלי הטייטל הזה, עם הרגשה כלכך מוכרת מהעומק שלנו כאנשים- ותכלס הרגשה שהיא גם כלכך מוכרת (מלשון מכירה).

אף פעם לא יהיה לנו שוב את היום, וככה זה טוב. פשוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.