שיתוף תוך כדי עבודה / עיצוב תוך כדי שיתוף / שיתוף תהליך עיצובי / רפלקציה עצמית / האם קהל משפיע // היי, אמבד אורפז ימין, 2022

מניעים לא טהורים.

בחודשיים האחרונים אני עובדת און אנד אוף + במרץ (אוקסימורון שקורה במציאות, טראסט מי) על לוח שנה 2022-2023. השנה, לראשונה, שיתפתי חתיכה ממש לפני יציאה לאוויר- כשהרגשתי שאני כבר על 90% מלסיים.

ואז שמתי לב למשהו חשוב. עברנו לעולם של שיתופים מהדרך, שזה הכי מסקרן בעולם, ובכלזאת יש צד שני למטבע.

בהיותי סטודנטית קרה שבשיעור רישום אחד מישהי אמרה למרצה ״רק חמור רואה חצי עבודה״, כשהיא קיבלה ביקורת עוד לפני שסיימה. התפתח שם משהו פירצופי, אבל גם הדיון- האמנם?

שיתוף, וורק אין פרוגרס.

עצם שהות של קהל בתוך תהליך יצירה (וקהל יכול להיות עוקבים מעצבים, ואפילו לקוחות) משנה את המיינדסט בתוך היצירה, משפיע על התוצאות.

שיתוף תוך כדי עבודה / עיצוב תוך כדי שיתוף / שיתוף תהליך עיצובי / רפלקציה עצמית / האם קהל משפיע // היי, אמבד אורפז ימין, 2022
שיתוף ורפלקציה עצמית, עדיף שלא? // היי, צילום עצמי, 2022

ועוד משהו ששמתי לב אליו, גם כש״קהל״ פיזית לא נוכח בתהליך- וכן נוכח מאד בראש של היוצר, תהיה השפעה על התוצר.

עכשיו, באומנות אנלא בטוחה כמה קריטי זה. אולי מצד האגו של היוצר בניגוד לאפשרות שהלב שלו ישפך ב100% ביצירה (אם יש קרוב למושלם כלשהו);

בעיצוב הסיפור יותר בעייתי, בגלל שיש מטרה להשיג. לכל תוצר יש סיבה שלכבודה בכלל התכנסנו לעיצוב, כי הרי היעד מעבר ל״שיהיה יפה וזהו״.

1/ אם כמעצבים אנחנו יושבים לבד כש״מה הוא יגיד״ נמצא לנו בראש, כשהוא= הלקוח, אנחנו פחות חושבים על הקהל האמיתי (קהל היעד של התוצר) ועל היעדים של התוצר. המניע הופך לטעם הלקוח ותו לא.

2/ אם כמעצבים אנחנו מכניסים צופים ליצירה בעודנו יוצרים, ובטח אם הם עוד מעצבים שלא מודעים לשום חלק אסטרטגי/ מטרתי, השיפוט הופך ל״האם יוצא יפה מספיק״ וגג ל״קשור לעולם התוכן״ במקרה הטוב יותר.

מה מניע אותנו? שיקולים של לייקים ומעורבות? רילי?!

24/7, סטורי, לייף, לייב.

ומכאן, מה זה אומר על עולם האינסטנט שבו אנחנו חיים? אולי גם שיתופי הדרך בלייב (ולא בדיעבד כשההחלטות כבר התקבלו על ידינו) שמים לעצמנו רגל… כי פתאום נדמה שתהליך יצירה צריך לקחת בהכרח 2 שניות של החלטה, שהכל שטוח.

פאסט פורוורד. לא פלא שלא מעט מעצבים נלחצים ברגע שלא מגיעה תובנה עיצובית מעל לשעה-שעתיים, ולא פלא שסטודנטים לעיצוב בורחים מהר מהר לחפש ״תשובות״ בפינטרסט ובשאטרסטוק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הכאילו של הפי הפי ג׳וי ג׳וי היא בעיה ידועה של דור האינסטגרם-טיקטוק שבתוכו כולנו, אבל בעיניי גם חדוות היצירה האמיתית, הסיפוק מבריאת חדש בהתאם ליעד המקור, ההפי והג׳וי שבהם בורחים לנו מהאצבעות (ומי שחווה אותם מבין שחבל לפספס).

אולי איפוק הוא שם המשחק.

עם הקושי לחכות בשיתוף של לקוח/ קהל עוקבים לאחרי ש.

א/ ההחלטות כבר נעשו והתהליך שלם מבחינתנו.

ב/ כשיש כמה פתרונות שנכונים אסטרטגית, ובינהם יש לנו שאלה שעצם השיתוף בה הוא העניין היצירתי (תקראו רגע שוב, יש פה אישיו שנשמע לי מעניין להתעסק בו, קצת כמו מה שיוני בלוך עשה למוזיקה).

אם איפוק הוא האתגר שלנו מול אינסטנט, אולי נצליח להחזיר הביתה את המצרך הנדיר לדעתי ב2022, ההוא שכל רשת חברתית בנויה עליו.

את האותנטיות, על באמת, בלי ניסיון למצוא לה תבנית מהירה ומייקאפית. למרות אהבתנו לפוטושופ (:


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *