בין המושגים החרושים ביותר ב2020: כתיבה יוצרת. המינוח טרנדי ממש כמו ״שיח על העצמה״, הוא עוד אחד מאלו שכבר נוזל המוח מכל כיוון, רק מ… לשמוע את הטייטל.
לאלו שפיספסו איכשהו (גלו לי איך!), כתיבה יוצרת מדברת על כתיבת טקסט אמנותי/ ספרותי. מושג פשוט שמרוב שלועסים אותו הוא מתחיל לאבד את המשמעות המקורית.
אממה, אל תתבלבלו מהסלידה להתעסקות יתר או מגישת ה״תכלס למטרה״ שלי, גם אני באיזורי המגירות מדי פעם. חשוב לי שתדעו, כי זה יכול להישמע אחרת.
אז לא נדבר היום על כתיבה יוצרת. תנשמו.
על מה כן יהיה הפוסט? על כל מה שכתיבה יוצרת מעבר לאמנות.
אגב, אתם לא מדמיינים שדיברנו פה פעם על כתיבה. שם האישיו היה יותר ממקום של עריכה, מיקוד ותמצות- בעיצוב ובטקסט. הנה לינק לחזרה בזמן.
הכל התחיל הבוקר, כשבין ביס לביס צפיתי ב״בין השמשות״ עם דב אלבויים. הפעם התארחו שם רן שריג ודנה ספקטור, 2 יוצרים שבעיניי תמיד מביאים צד אישי פנימה.
קל לשכוח מהבסיס, מהכתיבה היומיומית שיוצרת // עבודת יד, צילום עצמי, 2020
בגדול כדי שתבינו את הקונספט: זו תוכנית אירוח על פרשת השבוע, שבה כל אורח מפרש את העניינים מנקודת החיים שלו.
עוצרת רגע לעוד משפט שיסיר חששות אופציונליות- כמו שזה לא פוסט על כתיבה יוצרת, כך זה לא פוסט דתי. קחו עוד שלוק ממה ששתיתם קודם 🙂
בין השורות שמתי לב לקישוריות של דב לטקסט התנכי, דב גדל בבית דתי לאב ברסלב עד כמה שזכרתי מתוכניות אחרות שהוא הוזכר בהם, כך שלא מפתיע.
הדבקות הזו לטקסט גרמה לי לשים לב לעוד משהו, מדובר בפרשה שבה נברא העולם- ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״.
ב2 מילים בלבד כאוס שלם הפך לאור.
פתאום נפל לי אסימון, גם אנחנו בני האדם בוראים ויוצרים, הופכים תוהו ובוהו לאור בכמה מילים. אם רק יודעים לעשות את זה טוב.
אולי חשבתי מעורפל מדי, אני מפרקת: למילים שלנו יש כוח, יש כוח לבנות וכוח להרוס. לא בקטע מיסטי ולא בקטע של ״תחשבו ויקרה״. פחות מההוקוס פוקוס, ברמה הממש-ממש פרקטית.
1/ לבנות= אם בחרנו אותן טוב.
2/ להרוס= אם לא עצרנו להבין מה אנחנו כותבים.
מה יקרה אם נכתוב רע? // שקופית מתוך הקורס האקדמי שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מילים הן אלו שגורמות לנו לקנות כלכך הרבה מוצרים, טקסטים בהצעות מחיר מגינים או הורסים לנו בכוח אדיר, יש מי שמאמין שאפילו שם של אדם (והמשמעות המילולית שלו) קובע המון על הגורל שלו.
כתיבה חיובית, מבט חיובי.
בצד רגשי, כשברור לכולנו כמה כתיבה משפיעה ביחסים שלנו למישהו/ משהו, או אפילו בצד אינפורמטיבי כמו ״איך להציג את הרכיבים של המוצר״.
אפרופו רכיבים, הנה דוגמא אינפורמטיבית מעולם המזון:
במקרה אחד נכתב על עלי סיגר ״100% עבודת יד״ (הערך ללקוח= יחס אישי, טעם) ובמותג מתחרה נכתב ״ללא מגע יד אדם״ (הערך ללקוח= ניקיון, סטריליות).
חשבתם מה נשמע טוב יותר? שניהם הא? איך?
כשאנחנו מציגים עובדות בדרך חיובית ולא בשלילה, אנחנו מראים את הצד הטוב. קל יותר לעבוד עם צד טוב כלפי הקורא, כי למילים בו יש כוח חיובי ולא שלילי.
זתומרת, כשרואים 2 מוצרים באותה הקטגוריה (2 מוצרי עלי סיגר) עם כיתובים שמציינים 2 הפכים מוחלטים (עבודת יד או עבודת מכונה), אפשר עדיין להביא למצב שבו לא ברור לנו מי כדאי יותר.
אם כותבים את העובדות מהצד החיובי שלהם, יכולים להגיע למצב האבסורדי והיפיפה הזה. השוק נפתח! פתאום המוח שלנו לא מבחין שבשאלה ״קרה״ היינו מעדיפים אוכל בעבודת יד.
זו לא עבודה בעיניים אלא פלא גדול. בעזרת כתיבה חיובית אנחנו יכולים לפתוח מחשבה על יתרונות אחרים (כמו סטריליות), למוצר שיכל להיתפס כלא רלוונטי ביחס לשוק.
ניימינג וחיבור אישי.
אם כבר הזכרתי קודם שמות לבני אדם, מה עם שמות למוצרים?
ניימינג הוא משהו שמאד משפיע על הסגנון המותגי של כל עסק, על האופי הספציפי גם בתוך קו המוצרים, ועל החיבור האישי/ רגשי שלנו עם המוצר.
ברוב הפעמים נהוג לחשוב שאנחנו לא נקנה מוצר רק בגלל השם שלו (כתבתי ״נהוג״ כי יש מצבים שלגמרי נקנה מוצר בגלל השם, בדוגמא הכי מהירה וחובבנית- נסו לנחש כמה פעמים ילדי שנות ה90 קנו ״פסק זמן״ ב״גמד וענק״), אבל השם הוא חלק מהחוויה שאנחנו עוברים לפני הקניה, והוא סוגר לנו את פינת החיבור למוצר.
לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חבר.
אינספור שפתונים אדומים בשוק, לא מעט טובים, והנה שם מוצר שמקשר אותנו לערכי המותג של tommy cosmetics ואפילו מחמיא ללקוחה הפוטנציאלית. שם המוצר> GIRL BOSS.
בנוסף לשם המדוייק למוצר, תומי הגדילה לעשות היא נתנה שם מוצלח לקולקציה. למה הוא נחשב מוצלח לדעתי? השם של הקולקציה הוא שיקוף ישיר לוויב של קהל היעד, וככל שאנחנו מסונכרנים לאיך שהקורא נשמע- ככה אנחנו מצליחים יותר להתחבר אליו. שם הקולקציה> LIP CANDY.
ניימינג שסוגר את החיבור, גירל בוס מקולקציית ליפ קנדי // צילומי מסך מאתר tommy cosmetics של תום בר אמר
לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חלום.
עוד דרך להדק קרבה בין קורא לכותב, היא להישמע כמו החלום הקטן של הקורא (בטח בזמן ששאר המתחרים נותנים שמות טכניים כמו ״מתיר קשרים״ או ״תרסיס הגנה״).
אם קהל המטרה שלנו חולמות שיקרה קסם בשיער שלהם, והצלחנו להביא מוצר שפותר את הבלאגן= לגמרי אפשר להרים לעצמנו בשם שינציח את הגאונות.
כמובן, כל עוד זה ברוח הערכים של המותג ולא ישמע זר לו או מתנשא. שם המוצר> the wizard. גם הטיפול בגרסא העברית לא נופל ממנו, והוא מוכר גם כפריימר הקוסם/ פריימר המכשף.
העמודים דיברו על מוצרים שלי ולא על כתיבה, ועדיין הם סיפרו משהו אישי עליי וגרמו לחיבור קרוב.
אלו שפנו אליי כדי שאכתוב להם, בעקבות הפרסום של העמודים האלו, לא תמיד הם ידעו מראש שאני כותבת מקצועית ללקוחות.
תבינו את רמת הקשר שנוצר, מטקסט. ״כולה טקסט״.
כותבים את השגרה.
מעבר לעסקי הכתיבה, כתיבה היא מזמן חלק מהיומיום שלנו.
לפני כמה שבועות באחד החגים עלתה לי התובנה המכלילה שבזמן שדור הx יעדיף תקשורת טלפונית, דור הy הבוגר יותר יעדיף מוקלטת.
דור הy הצעיר יותר ודור הz יעדיפו כתובה ודור האלפא כבר יעביר את הזמן בשיחות וידאו. זה קשור לתפיסה תרבותית של כל דור, למדיה השולטת באותה התקופה, אבל בואו נחזור לנושא.
התפר של y וz הוא רוב האוכלוסיה הצעירה היום, וזה מה שמסביר למה דווקא כתיבה (כצורת תקשורת) היא כזאת ראשית ועיקרית בשגרה הנוכחית.
היא נמצאת לנו בעבודה, בסדרי העדיפויות האישיים, בסושיאל, כמעט בכל מקום שבו אנחנו מדברים על עצמנו או על מה שאנחנו עושים.
כשאנחנו לא שמים לב אליה ולמילים שאנחנו מוציאים יכולים לקרות טעויות (כאמור), לפעמים סתם שטויות, ולפעמים קריטיות.
לפעמים לא יזכרו מי אנחנו (למרות שזה אולי חשוב לנו), רק כי אנחנו כותבים אחרת בכל מקום. כשאדם נשמע בצורה מסויימת בפייסבוק, ובצורה שונה לחלוטין באינסטגרם- יהיה יותר קשה לנו לזכור מי הוא אם לא הכרנו פייס טו פייס.
יותר מזה, יש מקרים שהשינוי הוא לא בסגנון וטון הדיבור אלא רק בשפה עצמה, וזה עדיין מספיק כדי שלא נזהה שכבר ״הכרנו״ דיגיטלית.
הסיפור של ״איך אנחנו כותבים״ הוא היום בעצם ״איך אנחנו נשמעים״, מי יזכור אותנו בעולם ובאיזו דרך, לאו דווקא בהקשר לעולם העסקי.
איך תרצו שיזהו אתכם כפרט, כבני אדם?
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
חמקמק לדבר על מוטיבציה, כי מי אוהב לעצור ולחשוב עליה? אבל אולי זה בדיוק הפאנץ׳. צריך לדאוג לה כדי שהיא תחיה, כמו שצריך לדאוג לגונן על אש כדי שתידלק.
הפעם הראשונה שאני זוכרת שנתקלתי בתובנה הזו הייתה כשהייתי סטודנטית- מול המחשב והמרצה שלי, מגישה לביקורת שלו ״עוד סקיצה״ לפוסטר של תערוכה.
כתבתי ״עוד סקיצה״ במרכאות כי מדובר בעיצוב שלם, מדוייק לפרטי פרטים ולריווחים הקטנים, כל ניואנס פיקס ו… משהו לא עובד לי, לא מרגיש ש״זה זה!״.
המרצה מעודד אותי שקלעתי לבריף, אבל אין לי שקט. בעוד שבוע ההגשה של התרגיל, והנה מגיע עוד לילה ועוד לילה של שפה חדשה וקונספט חדש, בוראת ומשמידה.
היו לי כבר 5 ״סקיצות״, שוב במרכאות כי שוב השלמתי אותן עד לגימור, כל אחת מהן קיבלה ״ואו זה טוב״ מהמרצה שלי, ועדיין. לא נרגעתי.
בהיותי אדם רגיש דמעתי לא מעט כחלק מהחוויה הסטודנטיאלית בכלל, ובפרט על הפרויקט הנוכחי. משיחה שהייתה ביננו לפני ההגשה נשאר משפט אחד שמלווה אותי: ״זה בא והולך את יודעת״.
אנחנו לא רובוטים // ריסטארט, צילום עצמי, 2020
המרצה ניסה להסביר לי ברמז קל על החמקמקות של ההשראה, של הרגע ההוא שאנחנו מרגישים שכל החלקים בול במקום, ש״זה זה״.
מוטיבציה אינסוף הייתה לי, ועם הכאפה של ״אנחנו לא שולטים בזה״ (כמו שהשיר מנסה לומר ^), הבנתי שצריך לדאוג לאש. לגונן עליה.
הסיום של העבודה הזו היה מוצלח במיוחד, הגשתי פרויקט שהיה מושלם לא רק בעיניי, וטוב שהתעקשתי.
לימים התחילו להגיע רעיונות דומים לו בפרסומים נוספים בעיתונות ובחומרי מיתוג, זה עשה לי שמח כמו לראות שירוק זוהר משתלט על העולם- אחרי שמי בכלל חשב עליו חוץ ממוסכים נידחים באיזור מזרח ירושלים.
ימי ראשית הקיץ.
לאחרונה חוזר אליי הצורך לגונן על האש, לטפח את המוטיבציה, לעצור ולחשוב עליה.
בספר של דניאל ה׳ פינק, ״מוטיבציה״, מדובר על 2 גישות למוטיבציה- בגדול אלו האחת שמתמקדת בכסף וכבוד, והשניה שמתמקדת במשמעות ותחושה.
ללא ספק כל חיי הרגשתי שייכת לציר השני של הספקטרום הרבה יותר מלראשון.
לא שכסף לא חשוב או שכבוד הוא בולשיט, רק שהם לא אלו שמניעים אותי בכל הזדמנות. פחות מדרבנים אותי לזוז בגללם, להזרים את הדם, להחיות.
לנשום את זה פנימה.
עם ובלי קשר אליי, להיות מעצב זה לעבוד במקצוע שבו כל יום מחדש מוציאים את הבפנוכו שלנו החוצה, עם זה אנחנו עובדים, ראש עיניים ולב. עצמנו.
כמה אנרגיה שזה דורש, ולחשוב שיש לנו גם חיים פרטיים…
הגעתי לכתוב את הפוסט הנוכחי אחרי תקופה של אבידות ופרידות, מתוך זה שאני מנקה את השולחן ודואגת למוטיבציה.
לא מחכה ל״בא והולך את יודעת״, אלא גם אקטיבית פה.
מהחוויה האישית שלי ומהתבוננות בהתמודדויות של מיועצים שלי (שמן הסתם חווים גם נפילות כי כולנו בני אדם בסה״כ), בין המראה לנחיתה, חשבתי על כמה דרכים להתיר את ההרגשה של ״פשוט תחכי״.
מה כן אפשר לעשות?
1/ חופש לעיכול
במקרה של שחיקה (מה שסביר לחוות אחרי שברון), שווה לקחת חופש ולתת לדברים לשקוע, לדמוע ולהגליד.
לפעמים הגוף שלנו צריך לעצור, אנחנו לא רובוטים וממש חשוב להזכיר את זה לעצמנו. בקטע מנחם ואפילו בקטע אחראי.
2/ מה קשור
אם חופש הוא לא הסיפור, צריך לחפש איפה יש קשרים.
כשאמרתי את זה לאחרונה למיועץ עלתה לי ההשוואה לאוזניות חוטיות שמכניסים לתיק, והיקום יודע מה הולך שם ואיך זה נקשר ככה. נורא קשה להשתמש עד שלא מפרקים הכל.
בגלל שאנחנו נוטים להמשיך את החיים שלנו ולגרור עוד יום ועוד יום, אנחנו מוותרים על העצירה הזו של פירוק הקשרים וההבנה של מה נובע ממה.
במקרה הזה, חוסר המוטיבציה והתקיעות נובעת מזה שיש בלאגן ומשהו שמציק לנו, ואנחנו עוד לא מבינים מה הוא.
לפעמים אנחנו מרגישים שהבוס קונה אותנו במחיר זול מדי, לפעמים בא לנו לסיים עם לקוח כי התכנים שלו לא נותנים לנו מספיק משמעות/ מעניינים אותנו, לפעמים זה שייך להרגלים מעכבים.
כדאי להיזכר ב2 הגישות למוטיבציה שכתבתי למעלה, זה עושה המון סדר על ״איך להתחיל לפתוח״.
3/ האטה קלה
יש מצבים שהפסקה רגעית מהמירוץ תקח אותנו קדימה, בדומה לסעיף 1 ובשונה ממנו.
כאן לא מדובר בשחיקה/ שברון, לפעמים אנחנו רק רצים הרבה מדי זמן, וצריך לנוח קצת, או לפחות להאט.
במקרים קלים אני מתרגלת נשימות (נשמע רוחניקי ביותר, איי נואו. לא מתכוונת לישיבה מזרחית ו״הממממ הממממ״, אלא לריכוז בתהליך הנשימה שלי, באוויר פנימה והחוצה).
במקרים יותר חזקים כדאי להוריד נפח עבודה בחודש הקרוב ולהאט קצת קצב.
4/ להקשיב או להוציא
חלק ממה שנותן לנו מוטיבציה הוא שקט פנימי, זתומרת, היכולת שלנו לשמוע את עצמנו. כיוצרים חשוב לנו לשמור על היכולת לברוא יש מאין, להמציא, לדמיין. מאד קשה לעשות את זה כשיש רעש בפנים.
לפעמים אנחנו יודעים מה יושב עלינו, מה מדאיג אותנו, מה מטריד אותנו. בזמנים כאלה אפשר לדבר או להשתבלל. כןכן, דבר והיפוכו.
למה לכתוב גם בשחור וגם בלבן? כי אנחנו אנשים שונים, וגם כי זה תלוי בנושא.
יש מעצבים שיתאים להם להשתבלל על משהו, ללעוס אותו בתוך עצמם ולהרגיע את הגלים בצורה הזו, ויש מי שיתאים לו לדבר, להוציא, לשמוע את עצמו דרך עיניים אחרות שהוא מדבר אליהם.
ושוב, זה גם תלוי נושא. יש דברים שבא לנו לשפוך החוצה, ויש דברים שבא לנו לגדל בפנים. להבשיל עליהם.
ועוד עניין שהבנתי בחופש.
באופן כללי אנלא אדם שיוצא לחופשים, במהות שלי אני אחת שעובדת, שטוב לה לעבוד, שנהנת מלעבוד. כאמור, מקרה מיוחד שבאמת הייתי צריכה לגונן על המוטיבציה כדי שהיא תגדל.
כשאיזה עניין נוחת עלינו ומשבית אותנו/ גורם לנו להרגיש רע- אנחנו או מדחיקים אותו, או נותנים לו מלא מקום. קיצוני ממש לא?
ב2 המקרים אנחנו ״נשארים במקום״.
בהדחקה: נשארת במקום שלי ופשוט ממשיכה במה שאני עושה, סוגשל שואו מאסט גו און שכולנו חונכנו אליו.
בהישארות: אוכלת לעצמי את המוח ״איזה באסה שמשהו קרה/ לא קרה״, ובעצם יוצא שנשארתי באותו המקום, טוחנת מים.
זו לא רק אני, כולנו לא רובוטים ולא יכולים להיות בשיא שלנו נונסטופ.
מה שהבנתי בחופש קרה אחרי דו״חות שהגיעו אליי לשמשה (לראשונה בחיי), אחרי הצ׳ק אווט. כל השקט של החופש פתאום התחיל להתפורר ו״אוח איך זה קרה, איך למרות שאין שילוט זה קורה לי, איך חשבתי שככה וככה״.
לעסתי את זה. נשארתי בחניה ולעסתי.
אחרי כחצי שעה של באסה פתאום הבנתי שחאלס, קחי את האוטו וסעי מפה, לא חשוב לאיפה. תזיזי את עצמך כדי שהאנרגיה הזו תזוז, כדי שמשהו יקרה, כדי שהדם יזרום.
מטאפורי ככל שזה יהיה- כשאנחנו מתחילים ללכת או ליסוע, הנוף מתחלף.
את זה אני לוקחת איתי הלאה, ומקווה שזה יועיל למי שאולי מרגישים תקועים במוטיבציה להרים את עצמם, להזיז ולזוז.
אישית ומקצועית, אגב, אנחנו אותו הבנאדם 🙂
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
אחד הנושאים שחיכו בצד כדי להיכתב כאן מדבר על חינוך שוק, אבל במובן של הרס שוק. כן, מה ששמעתם: איך אנחנו יכולים להרוס במו ידינו את הלקוח הפוטנציאלי המדויק מקהל היעד.
נשמע מופרך? אני צריכה לספר לכם שלגמרי לא.
בין המקרים הנפוצים שקורים אצל מיועצים שלי- שעשו שינוי אסטרטגיה או שלא, הוא הסיפור הזה. סוגשל קלאסיקה על איך שאנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים משהו ומנווטים אחרת.
1/פלואו
לרוב המעצבים שתכירו אין פלואו עבודה, רובנו אפילו לא יודעים במה מדובר ופשוט ״זורמים״ עם מה שבא. אתם כבר יודעים מה דעתי על ״זרימה״… היא נחמדה, אבל לא פרקטית כלכך.
כשרוצים לעבוד לאורך זמן כדי לגבש איזושהיא סיסטמה של עבודה, רצף פעולות סדור שאנחנו ״זורמים״ לפיו מבלי לחשוב, אחרי שחשבנו עליו לעומק.
לעצור, לעבד, ולא רק ״לזרום״ // שעת תה, צילום עצמי, 2020
אין רצף אחד כזה, זה משהו שצריך להתאים פר בנאדם- ז״א, פר מעצב וההעדפות האישיות שלו. זה צריך להתאים לדרך שבה הוא עובד וכמובן לייעל אותה.
הנה דוגמא לקטע פלואו אפשרי: ליד מגיע>
שיחת טלפון של עד 20 דקות>
כתיבת הצעת מחיר>
כתיבת מייל וצירוף הצעה>
מחכים כמה ימים + פולואפ במידת הצורך>
מקדמה איקס אחוזים>
עבודה על חומר ופרזנטציה>
כתיבת מייל וצירוף פרזנטציה>
אישור וסגירת תשלום>
שחרור תוצרים סופיים ללקוח
כשאנחנו לא בונים שום מערך, לא ברור לנו באיזה שלב אנחנו.
איך זה הורס את הלקוח?
אנחנו מנווטים לפי הרוח, זזים מכל הודעה, מתעדפים את הפרויקטים שלנו אחרת לפי ״דחוף לי״ אקראיים ולא לפי סדרי עדיפויות ממשיים ומעשיים.
מה עוד קורה? אנחנו נותנים מחירים בלי לחשוב עליהם, משגרים קבצים בלי תשלום, נותנים עוד תוצרים שלא סיכמנו עליהם, יוצאים לעבודה בלי הצעה (שהרי היא חוזה בתכלס), עובדים בחינם (אני לא מגזימה, נפוץ שאין לכם מושג!).
מה שמביא אותי ל…
2/הערכה
הסעיף הזה שייך גם להערכה העצמית שלנו לעצמנו, שללא ספק יכולה להרוס אם היא מופרזת מהאמת או נמוכה מהאמת.
מה שנשקף ללקוח, ולא משנה כמה הוא בול קהל היעד- יראה לו מי אנחנו, אממה- סוף אמת להתבהר.
איך זה הורס את הלקוח?
המעריכים בצורה המופרזת יצפו לבעיות מול הלקוח בשלבי עבודה מתקדמים, כל מני ״זה לא מה שסיכמנו/ שציפיתי״ יצוצו, ובגלל שההערכה העצמית המופרזת בנויה מהרבה אוויר, היא עשויה להתפזר לכל כיוון ושפע של הרס עשוי לקרות;
ריבים, עבודה שלא נגמרת למרות שסיכמנו אחרת, חוסר הבנה מתי דברים מסתיימים, סיום קשר ברע, משחקי אגו.
המעריכים בצורה נמוכה מהאמת עשויים להתגלות מול הלקוח כ״קלים לניצול״/ ״לשכנוע״, ולכן יצפו להורדת מחירים בדיעבד, תוצרים בחינם בתמורה לקרדיט או לכלום, התנשאות של הלקוח, בריחה למעצב אחר באמצע העבודה בלי סגירה של התהליך, שכנוע לעוד פרויקטים במחיר של חצי ואפילו שליש מהמקור שהוצע.
מה יש לי נגד עבודות בחינם? מתי אני בעד? זה הזמן להזכיר. לינק פה.
אפרופו הערכה, גם הערכה מובילה אותנו לתמחור. בעיה נפוצה שחוזרת, וממש לא שייכת רק למעצבים טריים שיצאו לשוק העבודה- היא בעיית ה״לא נעים״.
3/ לא נעים
ללא מעט אנשים יש אישיו עם כסף, אנחנו מרגישים שגבייה היא להיות ״הביצ׳״ של המערכת, שלדבר מספרים זה לא מנומס, ש״זה הרבה מדי ללקוח״, ״הוא לא יסכים״, ״אפשר לעשות משהו בזול יותר״ למרות שברוב הזמן אף אחד לא ביקש משהו זול או חלופה פחות ממושלמת.
נפגשתי גם עם מעצבים שפשוט התחילו את הפרויקט מבלי לארגן הצעה מסודרת, או מבלי לדבר על כסף בכלל. ״נסתדר בסוף״ או משהו כזה. לא נעים.
לא תמיד מדובר במעצבים טריים כאמור, וממש ממש לא תמיד מדובר ב״עבודה לחבר/ משפחה״, אני יודעת שעל זה אתם חושבים, אבל אלו בעיות שכתובות מהשטח ולא נשלפו כהגזמה למשהו. להפך, בעיניי יש דווקא משהו שקצת ירגיע את מי שסובל מזה- שזה לא רק אצלו/ אצלה.
מרגיע זה טוב, ועדיין אני בעד גם לפרק את העניין, כן.
איך זה הורס את הלקוח?
זה בעיקר הורס את עצמכם. הסעיף הזה הוא סעיף שמקנן.
קשה לנו להתעלם ממנו כי הוא מתקשר להערכה העצמית שלנו לעצמנו ובונה את ההגדרה היחסית ל״הצלחה״.
זה יכול להגיע ממצב שלא ישנים בלילה, למצב שמסתובבים עם כאבי ראש מעת לעת, לריבים עם בני זוג ומשפחה, לדמעות בשקט בשקט, לצעקות ברעש, לאיבוד מוטיבציה, להערכה עצמית נמוכה אפילו יותר, לויתור על פרויקטים נפלאים שאשכרה טובים לכם, לסיום פרויקט ברע.
יש עוד השלכה כאן בהרס הלקוח: כבני אדם שמגיעים ליצור עבודה אצל אדם שהם מעריכים, אנחנו רוצים לשלם. בחיי, אנחנו פשוט רוצים לשלם עבור עבודה.
זה כיף לקבל מתנות והכל, וזה כיף שנותנים לך הנחה, אבל כשזה לא פרופורציונאלי כלפי המוצר- זה קצת לא נעים לנו.
הרבה מהלקוחות לא יחזרו שוב, גם אם הם חברים טובים שלכם/ קולגות מדהימים שצריכים אתכם, רק כי עבדתם בחינם ולא הכי נעים להם להגיע שוב לסיטואציה הזו.
רוב האנשים הטובים (שמתוכם לגמרי שווה לגזור את קהל היעד כמובן) הם לא אנשים שרוצים להרגיש שהם מנצלים מישהו, וגם אם הדברים נעשו בחיוך- הם יהססו לבקש עוד משהו אחרי מקרים כאלו.
4/ זמנים והבטחות
כנראה שאם אשאר בכתיבה של הפוסט הזה יעלו לי עוד המון מקרים שצפים לראש, אבל חשוב שנתמקד בנפוצים ביותר כדי שזה ישאר יעיל לשיפור, לא כבד מאד להכלה.
אחד העיקריים שדופקים לעצמנו הוא כשאנחנו מבטיחים מה שאנחנו לא מקיימים, בד״כ זה קשור לזמנים. אנחנו אומרים לו שזה יהיה בשני בתשע- למרות שבפועל זה יהיה עוד שבוע.
אנחנו מעריכים לא נכון, אנחנו רוצים לרצות (מלשון ריצוי), זה פוגע בנו.
עדיף שנעריך יותר, ועם הזמן נתכוונן למציאות– מאשר שנעריך שגוי. בד״כ הערכה שגויה גוררת עוד אחת כזו וכן הלאה, פשוט כי אנחנו לא עוצרים לחשוב על זה.
איך זה הורס את הלקוח?
האמון נפגע, ומובן שמילה שלנו היא פחות ממילה. לאן זה יכול להביא? שהמילה שלנו היא פחות מילה גם בהצעות, שאפשר לכופף ולהגמיש את התוצרים לעוד נגזרות או את המחיר לנתון לדיון מחודש.
איך יוצאים מכאן?
באופן כללי, אסרטיביות והסמנטיקה שבה אנחנו מסבירים דברים בצורה שכלית וברורה, קלה לעיכול ולא מתסבכת, פותרת המון ממה שהזכרתי היום.
חשוב לפתור כל עניין בנפרד, ויותר מהכל- חשוב ״פשוט״ לשים לב.
הזרימה שחונכנו אליה נובעת מדור קודם שהתגלגל עם החיים אפילו במצבים הישרדותיים. בואו נודה בזה- לרובנו יש פריבילגיה לעשות דברים באופן מסודר לאורך טווח, לשמור על הבריאות שלנו ופחות להרגיש ״בכלא״.
עצם זה שבחרנו במקצוע כמו עיצוב הוא סופר פריבילגי, מתוך אהבה.
כדי להבחין בפתרונות עצמם נביט בבעיה קודם, ננתח מה קרה מתי שקרה, נשים לב למילים שנאמרו ול״מה עשה שזה יקרה״.
השורש הסופי הוא שנקלוט שהרבה טוב שיכול להיות לנו מצליח להיעלם בין הידיים.
אפשר להתמרמר, ואפשר לייעל ולחשב מסלול מחדש.
לפעמים זו רק עקיפה צדדית 🙂
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
כמה אנחנו חיים בעולם בינוני? ממנטורים עסקיים ועד שיחות סלון עם דודים שלכם, אנשים מדברים על ה״ג׳אסט דו איט״.
מה בינוני בזה? נייקי אמנם אמרו את זה במובן של אומץ, אבל אם מוציאים מההקשר המקורי- הסלוגן מתמצת את הסביבה התרבותית שלנו היום;
מזמן כבר לא מתעסקים באיך להמציא את הגלגל, ואפילו לא באיך לשדרג את הגלגל, זה לא השיח. פתאום זה ה״תעשה, תוציא, אתה מסוגל!״.
המטרה הוא לעשות, פחות חשוב מה הערך למשתמש/ ללקוח, ואם יש כזה בכלל.
אנחנו מפתחים תפיסה שנעה על יצרנות ולא על יצירה, על הספק ולא על תועלת. מסמנים וי ועוד וי, העיקר שהתוצר יהיה נוצץ ושנצליח למכור את זה.
בשם ה-MVP.
בשנים האחרונות עולם הסטרטאפים מתערבב יותר ויותר בחיים של, ובכן, אנשים שלא שייכים אליו.
עלייה אמיתית או פייק? // קרן שמש, צילום עצמי, 2018
ככה יוצא שמכל פינה שומעים המון על הMinimum Viable Product (מוצר בר קיימא מינימלי), מינוח שמגיע מהלין-סטרטאפ ומדבר על אופציה לצמיחה מהירה. אני אסביר.
כדי להתקדם מהר בעולם שמתקדם מהר, צריך לשחרר מוצר מינימלי שיש בו מספיק ערך מוסף לעולם- ולראות איך העולם מגיב אליו.
הגישה עובדת על גרסאות וטסטים מציאותיים, גם אם לא תמיד מגדירים אותם כטסטים: מוציאים את המוצר עם הערך הממשי המסויים, רואים שהוא עובד, משדרגים וכן הלאה.
נשמע מעולה נכון? גם אני חושבת.
איפה הבעיה? הבעיה היא ההפשטה שקרתה לזה במובן הרע, במקום להוציא משהו עם ערך ממשי מינימלי, הוויב הפך ל״העיקר שנוציא משהו״.
מתקדמים בכל מחיר.
פתאום הרבה אנשים סביבנו מוציאים ערימות של דברים שאין בהם ממש, עם רעיונות שלא מחדשים או מייעלים כלום, שאין בהם את ה-MVP שאליו התכוון המשורר.
מה שהכי מיותר ופלסטיקי הוא שהכל תחת הגישה של ״הצלחה״, המטרה הפכה למשהו אחר- לזה שנצליח, שניתפס ככה. מוצלחים.
כמו מירוץ של סימוני וי על מפה/ רשימה/ דדליין, בכלל לא חשוב המוצר הסופי.
לא חשוב שכבר קיימות 30 אפליקציות שעושות את זה בול באותה הצורה, לא חשוב שיש באותו תחום עוד 40 סדנאות שאומרות בדיוק אותו הדבר ומועברות באותה ״שיטה״.
יש לזה המון אספקטים, זה לא רק המרדף הזה של להוציא-ולהוציא ולדחוף למכירה בלי לחשוב ״למה״ ואם בכלל צריך את זה (ערך מוסף)… זה באמת המוד ההספקי הזה שבו התוצאה לא ממש חשובה, וגם לגבי החשיבות של הדרך יש ספק.
חשוב שזה יצטלם טוב, שזה ישמע טוב, שידברו עלינו. כמעט פיוטי שתגיע כאן קונוטציה על ״המדיום הוא המסר״ בדור האינסטגרם המפולטר לחיים של אושר אינסופי.
אגו ותו לא? כסף הוא הכל? אנלא בטוחה. לאו דווקא שהסיפור כזה שטוח, אבל באופן ישיר הוא מוביל אותנו לבינוניות.
אמת או חובה, נצנצים ושמפניות.
במקום לשמור על הטוב של MVP ועל ההיגיון שבגישה, אנחנו מוקפים בעוד ועוד שקרים שהם מסכות של אותו הדבר בדיוק.
לפעמים אנחנו בכלל לא זוכרים מה קראנו על השירות/ מוצר/ עסק החדש, כי הוא באמת לא שינה שום דבר.
אותה הצורה, אותה ההנגשה, אותו התוכן… איפה הערך?
אוסיף ואומר- הערך לא חייב להיות שינוי תוכני של הפרויקט הבא שתעשו בחיים שלכם: הערך יכול להיות בגישה שלכם, בעטיפה שלכם, בצורה שבה אתם מעבירים את הדברים, בייעול וקיצור של תהליך מסויים.
מה שבטוח, זה לא יכול להיות מור אוף דה סיים, לא רק כי ״השוק רווי״, פשוט כי… איך לומר בעדינות… על מה זרקת את הזמן שלך בעצם?
אנחנו באמת רוצים לפנות למכנה המשותף הנמוך והרדוד ביותר בלי לעשות דבר משמעותי שמשנה למישהו משהו?
על מי אנחנו עובדים, ועוד בשם הכתר של ה-MVP? בכלל מעניין אותנו ללעוס את אותו המסטיק הבינוני הזה? (בטח ובטח כשאנחנו במקצוע של יצירה).
סיפוק, רגש, שכל וקופיפייסט.
ההשלכות מגיעות לא רק במוצרים שאיש לא צריך/ שלא עברו מחקר אמיתי/ שהועתקו והודבקו מטאפורית או מעשית, ההשלכות מגיעות גם בצורה נפשית. הסיפוק שלנו.
כשאני מדברת עם מיועצים שלי שרוצים לעשות שינוי כיוון, השלב שיותר מורכב לפצח הוא ההגדרה.
על החלום, התוכן, ההצעה שלהם לעולם- אנחנו עולים יחסית מהר, כי כשאדם עושה שינוי כיוון מסתובב לו משהו גם בבטן.
(אגב, זה קטע מעולה! פשוט צריך לדעת לנקות הכל ממניירות, מדברים שמכבידים ומ״כדאיות״ בעולם, אפרופו MVP, כאן גם הסיפור של הסיפוק הוא ה״בר קיימא״).
ההגדרה של הדבר עצמו, המיצוב בשוק, היא זו שגורמת לנו לחשוב מבפנים על האסנס שאנחנו מביאים.
השלב הזה כלכך משמעותי לנו, שיש פעמים שהוא מעבד תהליך רגשי עמוק בתוכנו (כי כשיש לך נפש של יוצר אתה עלול לחשוב שההגדרה למה שאתה עושה- היא מי שאתה).
המיצוב של המוצר/ שירות/ עסק שלנו הוא חשוב ביותר, כי הוא הזיקוק של האמת הממשית, של הערך, של הסיבה שלשמה צריכים אותנו בכסא המסויים הזה.
מעניין להסתכל כמה חוסר באותנטיות יש בעולם (וכמה מהר זה גורם לנו לזהות אמת כשהיא אמיתית) כשמסתכלים על הסיבה, על הערך.
כוונות ופרקטיקה.
1/ כשמדובר בפייקניוז, העניין העיקרי מגיע מהאיזור של ״לעצמי״ ותו לא- להיות מוצלח, להיראות, להישמע, כבוד, אגו וכסף.
2/ כשמדובר באמת, העניין מגיע מהאיזור של אימפקט ״לקהל״ קודם כל, לצופה/ לקורא/ למשתמש/ ללקוח.
זה לא אומר שב״אמת״ אין כסף, הכרה וכבוד, זה בסה״כ מסביר על האיזור שממנו התנועה יוצאת- על הפוקוס בפרויקט ועל הממשיות במה שנעשה.
אני לרגע לא מזלזלת בכסף, הצלחה וזיכרון, להפך. מוצרים שמגיעים מ״אמת״ ^ הם בעיניי אלו שיצליחו לייצר את השלושה לאורך זמן, כי הם לא נובעים רק ממקום אנוכי.
בתחילת הפוסט דיברנו על סביבה תרבותית של הספק, והקישור שנוצר פה עכשיו לתרבות הסלפי… לגמרי כזה שהופך בטן ונותן עוד חומר למחשבה.
ישמצב שתרבות ה״אני במרכז״ רק פוגעת בנו וגורמת לנו להתרכז בתפל, במקום להיות זו שמניעה אותנו לחפש ולמצוא את העיקר- מה מיוחד בערך שאנחנו נוכל להביא.
על העיקר הזה שבתוכנו, תמיד כדאי לחשוב.
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
אני מאמינה גדולה בלומר אמת, לטוב ולרע. כל שנותיי כשכירה נדפקתי מהסיפור הזה, בזמן שאנשים היו מחפשנים את עצמם על מחלה מומצאת או סבתא ששוב מתה, אני אמרתי אמת.
בין משפחה, בין חברים, בין מערכות יחסים, בין אנשים בכלל… אפילו במצבים שבהם שמעתי הסקת מסקנות מוטעית (כשלא ביקשו דעות), עדיין באתי ותיקנתי.
לא תמיד קל לשמוע אמת, גם כשמדובר בעובדות שהצד השני יודע ומכחיש אותם, וגם כשמדובר בקשרים שהם כמו אחים שלך. בטח לא במצב שהיא תגרום לך לשנות משהו.
אנחנו אנשים, כשכנות נוגעת לנו בנקודה רגישה- היא נוגעת, היא שוברת או לפחות יוצרת סדק. היא חושפת בנו משהו, היא הלבן בעיניים.
זה לא אמור להשתנות כשיש אינטרס.
גם בעסקים צריכה לבוא אמת (לפחות אם שואלים אותי), כי כשמישהו בוחר בבעל מקצוע מסויים זה אומר שהוא סומך עליו קודם כל כאדם.
אמת משנה סדר, כנות עסקית יכולה להחליף את התוכניות // התבהרות, צילום עצמי, 2019
רוב הזמן הוא לא מבין בעבודה של בעל המקצוע, רוב הזמן הלקוח לוקח את האדם הזה כדי שיבוא ויסגור לו סיפור כלשהו, שישדרג לו משהו.
רוב הזמן הלקוח ״לא ירגיש״ שמישהו מעגל עליו פינה, שמישהו לא אומר לו משהו שהוא אמור להגיד, שמישהו נותן לו משהו שהוא לא צריך.
להפך, יש גישה שטוענת ש״הלקוח תמיד צודק״, אז אם הוא בוחר בטעות- בוא נזרום איתו, לא ככה?
״זה מה שהוא רוצה, לבריאות!״
העניין הוא בהגדרה העצמית שלנו, האם אנחנו מבצעים טכנים? האם אנחנו בעלי מקצוע עם צד חושב? למה הביאו אותנו לעבודה הזו?
הביאו אותי כדי לעשות מה שאומרים לי? הביאו אותי כי סומכים על דעתי המקצועית? כי אוהבים איך שאני עובדת? כי מאמינים בדרך שלי?
אני לא סתם תוהה על המקום הזה, כי משפטים בגישת ״הלקוח תמיד צודק״ הם משפטים שגדלנו עליהם- למרות שלא תמיד הם מתפרשים כ״טובת הלקוח לפני הכל״.
טובת הלקוח.
אם אסתכל על עצמי בקשר בין לקוח עיצוב/ כתיבה/ אסטרטגיה, לקוח שמשלב את כל אלו, או אדם שהוא בכלל מיועץ שלי– כל אלו לקחו אותי כי הם סומכים עליי.
הם אהבו את הגישה שלי, הם אהבו את הצד היוצר שלי, הם אהבו משהו במי שאני, הם יודעים שאני יודעת את העבודה.
אם אחליט לשתוק כשאני שומעת טעויות בסיסיות (למשל: שימי מלא פלאחים פה והרבה טקסט כאן, המוצר שלי מתאים לכולם, תעשי יפה וזהו, ועוד ממתקים שמגיעים אליי ואל אורי בתעשה פרחים ברקע), אני פשוט אכשיל את הלקוח.
למרות שלפעמים כשפוקחים למישהו את העיניים זה אומר שבפועל הוא צריך לשנות הרבה דברים ואולי אפילו להתחיל מאפס, ולמרות שזה יכול לגרור תהליך אינטנסיבי- צריך לחשוב איך לומר את הדברים ולומר אותם.
כשאנחנו לא מציפים דברים שאנחנו רואים שהם טעות ושומרים על ה״ניתן לו לקבל מה שהוא ביקש״, אנחנו פוגעים במישהו שחשוב לנו, אנחנו פוגעים בעתיד של משהו שיכל להיות יותר טוב.
כשאנחנו מדברים אמת (נטולת אגו) אנחנו הרבה פעמים מונעים כישלון עתידי, ולפעמים אנחנו מונעים חזרה לאותו הלופ שמישהו סחב כבר קודם.
דוגמאות מאד שטוחות להבנה:
א/ לקוח מגיע לריברנד ומחליט שהוא רוצה הכל בזהב ובאנגלית, למרות שזה ממש לא נכון לקהל ולמוצר שהוא מביא.
ב/ מיועץ מגיע כדי להשיג יותר לקוחות שהוא אוהב אבל מחפש קיצורי דרך, כי לבנות את עצמך באסטרטגיה נכונה זה מעייף (דיברנו על זה בפוסט הקודם).
ג/ חברה רוצה לפתוח עסק עם הוצאות מאד גדולות כבר בדיי וואן, כשאין לה עדיין גב כלכלי. לא לומר לה שזה לוקח זמן לבנות הכנסה?
אז מה הדילמה? למה כנות עסקית מפתיעה אותנו?
כלכך ברור לנו עכשיו שאמת חשובה בעסקים, כי היא חשובה בכל רובד בחיים שלנו, כאנשים שרוצים להתקדם לאנשהו.
אנחנו מבינים שכשמדובר באדם שלקח אותי לעבודה, מדובר במישהו שסומך עליי ועל ההשפעה העתידית שלי (ולא רק על תוצר ״יפה״).
אז למה זה עדיין נדיר לשמוע כנות עסקית או כנות בכלל?
אמת סותרת לא מעט אינטרסים.
1/ כשאני אומרת ללקוח שהוא לא צריך אתר עכשיו=
אני סוגרת לי אופציה לעבודה על אתר שהלקוח ממש שכנע את עצמו כבר שהוא צריך.
2/ כשאני אומרת ללקוח שיש לו דדליין לא מעשי, ולא פשוט ״זורמת״=
אני מפסידה את הכסף של הלקוח הזה.
אם הוא לא יהפוך את הזמנים לאפשריים יותר, הוא ילך למישהו אחר (ויבין עם הזמן שהדברים נגררו ושהמטרות לא הושגו).
3/ כשאני אומרת למיועץ שלא כדאי לקצר דרך, וכדאי לעצור לנשום מהלחץ=
אני לוקחת בחשבון שתהיה אפשרות שאני מוותרת על עוד שבוע בלי השעות מולו.
4/ כשאני אומרת לחברה שהיא לא מוכנה עדיין כלכלית לצאת לעצמאות=
אני לוקחת בחשבון שהיא תחשוב שאנלא מאמינה בזה שיקרה נס והשירות שלהה יכבוש את המדינה תוך חודש.
אני גם לוקחת בחשבון שהיא תחשוב שאני לא מאמינה בה בכלל.
יש הרבה מה להפסיד מלומר אמת.
החל מהחופש שדיברתי עליו בתחילת הפוסט ועד להכנסה שלי שאני בעצמי עוצרת, אפשר להבין למה הרבה אנשים נמנעים מאמת, בטח בצד העסקי.
כשאני עונה בכנות למקרים כמו אלו, הרבה אנשים מופתעים ומסיימים ב״ואו! תודה שאמרת!״, זה קטע.
מרוב שהתרגלנו ש״אני צודק חד משמעית״ גם כשאני לא צודק- זה מפתיע אותנו לשמוע אמת, ויותר מפתיע שמישהו מוותר על האינטרס שלו בשבילנו, שמישהו רואה אותנו.
מפתיע אותנו שלא פשוט לוקחים את הכסף, שחושבים עלינו, על העתיד שלנו, על מה שישתלם לנו.
איך זה משתלם בכלזאת?
כמו בכל מוצר שאני נותנת בו ערך מוסף, ב-אמת יש וואחד ערך, לא הרבה אנשים מחלקים לנו אותה, לא הרבה אנשים מעדיפים לראות אותנו.
כמובן שיש דרך לומר אמת, וצריך לבחור את המילים טוב, סמנטיקה היא מאד משמעותית בהבנה של מסר, ביצירת אמפטיה כדי שהצד השני יבין שהכוונות טהורות ולא מאשימות.
אם הצלחנו לעשות את זה מטוב, כנות עסקית משתלמת לא רק לצד השני.
כשמישהו מרגיש שרואים אותו באמת, שהאינטרס שלו חשוב משלנו, הוא מתקרב אלינו. הקשר שלנו מתחזק.
אני לא אומרת שחד משמעית נכניס יותר כסף מאדם כזה- ממש ממש לא. כשאנחנו אומרים אמת אנחנו לוקחים בחשבון שמנענו הכנסה כזו או אחרת, אינטרס כזה או אחר.
ועם זאת, אנחנו גם לוקחים בחשבון שהבאנו טוב עתידי בעולם, ללקוח, ואולי גם לנו. השם שלנו גדל החוצה, אם לא מיידית- בצורה עתידית.
כשירצו את האדם לסמוך עליו, כשירצו לעבוד רצינית לאורך טווח ובגדול, יגיעו אלינו.
וכשאני חושבת על זה… פתאום יש משמעות חדשה ל״הלקוח תמיד צודק״. אנחנו רוצים שהוא לא יטעה בעתיד שלו, אנחנו רוצים לשמור על הצדק, שלו ושלנו (:
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
ממש כמו בקלישאה על ״אם היה לי שקל בכל פעם״, אז אם היה לי שקל בכל פעם ששמעתי את ה״יש לי רק שאלה פיצית, איך אני מביא יותר לקוחות?״.
מה שמושלם בשאלה הזו הוא ההגדרה המושלמת למינוח ״פיצית״, ולמרות הציניות שלי, תשובות כנות יגיעו תכף.
קצר וקולע?
כשמדובר במותג חדש שאנחנו באים למתג, או בעסק קיים שאנחנו מתעסקים בהגדלת ההמרות שלו- קל לנו לומר שחייבים אסטרטגיה (בהנחה שהידיים שלנו עובדות בין התחומים האלו).
זה לא משנה אם הלקוח שלנו רוצה יותר לקוחות או יותר חשיפה או יותר מעורבות, תמיד נתחיל מאותו הבסיס, מהלמה והאיך.
לקחת בחשבון את התהליך, לתכנן, לעבוד ולנשום // בשורה, נעמה לייטנר, 2017
יו נו דאט דריל: לבדוק מי הקהל שאנחנו רוצים ושמתאים, לבדוק מה הצרכים שלו, איפה נקודות הכאב ומה מפעיל אותו, להבין איזה צעדים נרצה לעשות כדי להגיע אליו, לראות איפה הוא מסתובב, איך הוא נראה, איך הוא נשמע.
לראות איך אנחנו נסתובב שם, איך אנחנו נראים, איך אנחנו מדברים ונכתבים, כל זה הגיוני, בנוהל הא?
אממה, כשזה מגיע אלינו, כמו בכל חיבור רגשי משמעותי מדי- אנחנו הולכים לאיבוד מבחינת הראש.
פשוט מאבדים ראש, או מאבדים סבלנות, או מאמינים משום מה ששלבים חיוניים כבר לא כאלו קריטים ושניסים קורים הכל עוד אפשרי, האם פתאום את תעברי?
אהמ, טוב, אין קיצורי דרך.
כשקיצור דרך עובד מדובר ב2 אפשרויות: או שהיה כאן מזל, או שהרבה מדי כסף נשפך והתעלמנו מהבזבוז שלו, ולכן הדברים עבדו בסוף.
במזל כאמור, אין לי שליטה.
– אז שלב שלב, דברי אליי תכלס. אני מעצב, איך אני משיג יותר לקוחות?
השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא לא הכמות, אלא המהות. מי האנשים האלו?
– אוי נו מפונקת אחת, מה זה חשוב מי? אני צריך כסף אומרים לך.
אוקיי, שמעתי, כסף.
ריצה לטווח ארוך.
כסף זה חשוב, לפעמים אפילו ממש חשוב, תלוי במצב שלנו ובגב שבנינו קודם. אם אנחנו בסיטואציה שבה אין תחתית וכסף מיידי הוא סופר קריטי, אנחנו יכולים:
1/ לדוג כל מי שבא ולהתמודד עם כל סכום וכל צרה שלא תבוא, לעבוד שקל לשקל מה שנקרא, כל דבר שאפשר לעצב נכנס. אניטיים, אניפלייס.
2/ לקחת עבודה זמנית מתחום אחר (ממש כמו דיי ג׳וב), ובמקביל להשקיע ביצירת בסיס עם מטרה ויעד ממוקד, לא לייצר כדור שלג של בליל אנושי שלא עושה לנו טוב.
מה רע במצב הראשון?
כמו שאמרתי, הוא בד״כ יגרום לנו לשכוח מהמטרה העתידית שלנו, גם אם העתיד בראש שלנו לעוד שנה או שנתיים.
הוא בד״כ יגרום לנו להתגלגל עם החיים, לזרום, לחיות את הרגע בקטע של ״מהיד לפה״.
מה גם שכשאנחנו מושכים אנשים שלא בריאים לנו- יגיעו עוד כאלו (עוד על ״דומה מושך דומה״ בהקשר של יחס, פה).
זה מצב זמני? שירגיש זמני.
כבר עכשיו קחו טיפ ממני, כשאין גב ובסיס טוב עדיף ללכת על הגישה הזמנית.
לקחת עבודה זמנית, להפריד למותג זמני, לחזור להיות שכיר לזמן הקרוב, כל דבר שהוא זמני וארעי ולא מקשר אתכם באמת לסיטואציה הזו.
כל אופציה שתאפשר שמחר בבוקר (זתומרת, היום שאחרי ה״חייב כל שקל״) זה נדרס ומת ולא באמת חלק מהסיפור שלכם או מהסיפור העסקי שלכם בעיניי אנשים שצופים.
פתרנו את הלחץ לכסף מהיר? הבנו למה אנחנו מעדיפים לרוץ לטווח ארוך ולא רק למכולת הקרובה? 🙂 קדימה, בואו נרד לעומק.
שלב ראשון: בדרך ליותר לקוחות.
אני חייבת להבין שזה תהליך. לספר את הסיפור זה תהליך, למצוא את האנשים זה תהליך, לבנות מותג או לרברנד מותג זה תהליך.
בטח ובטח שמדובר בעסק שלי, מה שאומר שיש לי חיבור רגשי לדבר. אם יש לי היסטוריה עסקית, תוסיפו לזה עוד דבק.
זה יקח את הזמן שלו, זה משתנה מאדם לאדם, זה תהליך שהוא גם מחשבתי וגם משחרר הרבה דברים מהלב ומהראש.
בשלב הראשון צריך לגרד את האבק מהדחף הראשי שלנו, שמחר בבוקר יהיו לי ערימות של לקוחות.
הדחף הזה לא בריא, כי הוא גם מטעה.
אם סוג הלקוח שלי הוא כזה שאני צריכה 4 כמוהו בחודש כדי להכניס את מה שרציתי, אני לא באמת צריכה ״המון לקוחות״.
אותו מקרה קורה לי עם מעצבים שמספרים לי על ״כמה שעות אני עובד בעסק״ במובן של ״איך זה מתורגם לכסף״;
אם אתם לא מוכרים את השעות שלכם (ובעצם מתמחרים את הערך שתביאו), זה ממש לא משנה לי אם עבדתי 7 שעות השבוע או 45 שעות, או 60, או 80. זה פשוט לא חשוב במקרים האלו.
כל ההתחלות מתחילות מחשיבה, בלי קיצורים // התכנסות, נעמה לייטנר, 2012
כבר עכשיו צריך לשחרר את האמונות האלו כי הן לא תמיד רלוונטיות למצב, והרבה פעמים הן ממש לא רלוונטיות אלינו.
לאורך כל הדרך נזכור שמזל הוא מזל, במזל אין לנו שליטה. אנחנו רוצים לנסות לשלוט במה שניתנה לנו האופציה, לעבוד שכלית.
אם מנקים את הרעשים האלו, בעצם המטרה שלנו היא לאו דווקא יותר לקוחות או יותר שעות עבודה, אלא יותר רווח בעסק.
משמע, הכנסה מלקוחות שמתאימים לנו+ הקטנה של הוצאות שלא תורמות לנו.
שלב שני: מי אני בכלל?
בשלב השני נבין מה מושך אותי בעולם העיצוב? למה פתחתי עסק? מה הצורך שלי?
עם איזה אנשים אני אוהבת לעבוד? הם צוות? הוא אדם אחד? אולי התקשורת שלי הרבה יותר נוחה מול נשים בלבד? אולי רק גבר אחד? אולי זה לא משנה?
איפה מאד סבלתי? איפה מאד נהנתי? איפה יש לי תשוקה? איפה אני גדלה? מה לא עבד לי טוב?
אנחנו מסיקים את המסקנות, בודקים אם יש קווים שנמתחים בין מקרה למקרה או רצפים של אירועים אקראיים.
הרבה פעמים יש קשר בין דברים שלא חשבנו מראש שהם קשורים, כי הם קרו בתקופות זמן שונות.
כשאין היסטוריה לעסק- הולכים עם מסקנות מהעבודה כשכיר או כסטודנט, ומתקנים תוך כדי תנועה.
שלב שלישי: במה אני טוב ומה אני מוכר?
הרבה פעמים המוצר שלנו לא טוב ואנחנו אפילו לא נהנים לעבוד בו.
כבר שמעתי ממיועצים שלי שהם רוצים הסבה אחרת, שהם עשו הסבה ושונאים אותה, שמעניין אותם בכלל לצאת מהגבולות של המעצב שהם.
אם זה מעצבים גרפיים שהפכו לאנימטורים בלבד, אם זה תכשיטנים שגלשו לאופנה. לא חסרות דוגמאות.
חשוב להיות קשובים לעניין שלנו, למשהו שלא שוחק אותנו, וכשיש שחיקה צריך לשים לב אם זה מצד הלקוח או אם זה מצד העבודה שלנו.
עוד נקודה שחשוב להעלות היא שלפעמים אנחנו לא טובים במה שאנחנו מוכרים, מהרמה הטכנית ועד לתמחור, או אפילו בפלואו העבודה שלנו מול לקוחות.
נצטרך להבין מה התחום שאנחנו אוהבים, באילו מוצרים אנחנו טובים, במה אנחנו בטוחים שיש ערך, וכמובן- מה משתלם לנו למכור?
את המכנה המשותף של כל אלו אנחנו נרצה להציע.
הרבה פעמים אצל מעצבים אני קולטת תחום אחד שהיתרון האישי בו הוא מובהק, ועוד 2-3 תחומים שהוסיפו מעל וטשטשו את היתרון, והרחיקו מהייחודיות.
כדאי לנקות את זה, הסיפוק שלכם גם גדל אח״כ.
שלב רביעי: איפה הלקוחות שלי עובדים?
זה סעיף שכאילו מובן לכם ומה נשמע אורפז, הם פשוט בעלי עסק! או חברה! או שהם יזמים של משהו! או שזו עמותה! או שהם לקוחות פרטיים בכלל!
זהו, יש המון אופציות ל״איפה הם עובדים ולמה הם צריכים אותי״, והרבה פעמים בגלל שראינו סוג אחד או שניים או שלושה, שכחנו שיש עוד.
אומייגד, זה ישאב ים זמן.
אפשר לשנות לגמרי את הקהלים שלכם. מניסיון אמיתי מול מיועצים שלי, זה עובד כשלא מנסים לרוץ מעל שלבים ולדלג.
זה לא אומר ״שנבזבז זמן״, ביזבוז זה בטח לא, זו השקעה לטווח ארוך- ואפרופו ״לרוץ״, זה לא אומר שבהכרח יש פה חצי שנה של פיתוח.
זה פשוט כמו בריצה: יש אנשים שרצים נורא מהר, ויש אנשים שצריכים יותר נשימות בין לבין.
הדברים הם סופר אינדיווידואלים, בדיוק באותה המידה שיש מותגים עם מהלכים שקמים בצורה שלמה ומושלמת תוך יום, ויש שהרבה יותר.
צד ג׳? הא?
בחזרה אלינו, אחד הקהלים שרוב המעצבים נוטים לשכוח כאופציה קיימת הוא עבודה כצד ג׳.
אני אסביר: אם יש לנו לקוח שאנחנו צד ג׳ בתהליך בו, זה בעצם אומר שהלקוח שלנו הוא זה שמחזיק בלקוח הקצה (העסק/ חברה/ גוף/ יו צ׳וז).
לדוגמא: אני כמעצבת יכולה לעבוד מול איש שיווק של לקוח אחר (לקוח הקצה), והלקוח שלי יהיה איש השיווק, ולא לקוח הקצה.
רגע רגע, מה שונה בחשיבה על קהל כזה?
היתרון הבירוקרטי בלקוח כזה הוא שאין לכם מגע מול לקוח הקצה, שקט תעשייתי מהבחינה הזו.
אתם עובדים מול איש מקצוע בתחום דיי משיק (למשל: צלם, מאייר, קופי, איש שיווק, איש פרסום, איש קריאייטיב), הוא מבין מה הסיפור, הוא מכיר את העולמות שלכם בצורה קרובה יותר.
חשוב לבחון את ההתאמה של כל צד // קשרים פורחים, נעמה לייטנר, 2017
החיסרון הבירוקרטי שיכול להיות בלקוח כזה הוא בדיוק אותו החיסרון- אין לכם מגע עם לקוח הקצה. נכון.
מתי זה חיסרון ומתי זה יתרון? תלוי בתנאים שתציבו לעבודה, תלוי בתשוקות שלכם בחיים, באופי שלכם, בסגנון העבודה שאתם אוהבים, במשיכה לשקט או לרעש.
כמו בכל קהל ובכל ״איפה הלקוח שלי עובד״, נבחן את ההתאמה בהתאם למה שאתם מחפשים ובהתאם לבירוקרטיה שכרוכה שם.
חשוב לשים לב שהמוצר/ים שהחלטנו להציע- מביאים ערך לקהלים האלו.
שלב חמישי: להכיר את הקהל.
נתחיל להבין מי האנשים שלנו מבפנים, מה מעניין אותם ביומיום, באיזה מדיות הם מסתובבים, איפה הם נמצאים פיזית, איך הם נראים ואיך הם מדברים.
ככל שנסיק יותר מסקנות נוכל להידמות להם יותר ולתקשר את הערך שלנו אליהם בצורה אישית וקרובה יותר.
זה יגרום לתיאוריית ״דומה מושך דומה״ לפעול גם כאן, משמע שאנחנו נמשוך אותם, כי נהיה דומים.
שלב שישי: החלטות פרקטיות.
זה הזמן להיטמע בסביבה או לבלוט בסביבה, אנחנו רוצים להיראות ולדבר כמו שעובד לצד השני ביומיום שלו, כמו שהוא מחפש.
נגדיר את עצמנו: נבחר את הערכים שמשותפים למי שאנחנו ולמי שהוא הקהל שלנו ולמה שהוא התחום שלנו.
הערכים של העסק שלנו יהיו המיקס בין המעגלים האלו, הם אלו שיתוו את האופי לשפה הויזואלית ולשפה הטקסטואלית. הם יקבעו איך להיראות, להיכתב ולהישמע.
נמצב את העסק: נבחר את המילים הבודדות שמסבירות מי העסק שלנו ומה עושים בו+ מה מיוחד בו.
שורת המיצוב (מה המצב שלנו) תופיע תחת הלוגו העתידי ותעזור לקהל שלנו להבין אותנו ולזכור אותנו בצורה פסיכולוגית של מילים בודדות ומהירות.
המילים שמתמצתות את המצב שלי- מעצבת שכותבת, ומעצבת שמייעצת // עיצוב וכתיבה: אמבד
יהיו מצבים שננתק את הלוגו מהמיצוב, בהתאם לצורך, אבל המיצוב באופן כללי יעזור לנו בדרך אל ההתקבעות בתודעה של המיועדים שלנו.
שלב שביעי: זמן להתלבש.
ניקח את האסטרטגיה שבנינו ונתלבש בהתאם, נמתג את עצמנו או נרברנד את עצמנו למצב החדש.
נבחר את פלטת הצבעים שמשדרת את הדברים שאנחנו רוצים לומר, ששייכת לעולם הערכים שהגדרנו. נבנה במדוייק את צבעי העסק, לפרינט ולדיגיטל.
נחפש את הפונט המתאים, נרכיב צורניות מדויקת דרך אלמנטים סגורים צורנית או דרך אופי קו פתוח.
איך לומר, נבנה את השפה.
אנחנו רוצים לייצר את האופי, החיבור, מה שיעשה את הכל לזכיר- וכמו שנבנה שפה ויזואלית, נבנה גם שפה כתובה, זו הדרך שבה המותג שלנו יכתב וישמע.
מבניית השפה נמשיך לבניית הלוגו: נבנה את הלוגו עם שורת המיצוב שלו, ונחשוב איך לתקשר את עצמנו גם בניימינג של העסק וגם בעיצוב של הלוגו.
את הלוגו אפשר ליצור לפני הרכבת השפה הויזואלית או אחריה, מה שעובד לכם, לפעמים זה גם קורה בצורה מקבילה- הלוך ושוב.
שלב שמיני: יוצאים מהבית.
בהתאם לתובנות שכבר צברנו, נדע איפה אנחנו צריכים לשווק את הדברים ואיפה כדאי לפרסם אותם. לא לכל קהל מתאים פייסבוק, לא לכל קהל מתאים עיתון, לא לכל קהל מתאים יוטיוב.
נכין רשימה של המדיות ונארגן את הקמפיין שלנו על לו״ז, לפי השלבים שלו. אתן דוגמא לחלק אפשרי קטן מתוך מהלך ראשי שלם:
רשימת מצרכים לפרסום פוסט יחיד בפייסבוק
> לחשוב על המסר ועל הקופי למודעה
> לעצב את הפוסט (מודעה) לפי השפה הויזואלית
> לכתוב את הטקסט העליון, באיזור החופשי מעל המודעה
> לכתוב הנעה לפעולה בסוף הפוסט/ באיזורי ההנעה (אם זו מודעת קליק)
היציאה שלנו החוצה תהיה בנויה בסדרתיות, כמו בכל קמפיין. נחשוב מה הולך לאיפה, כמה דברים הולכים לכל מקום, ומתי הדברים עולים.
ננסה להתמקד במסר יחיד בכל פעם.
חשוב לזכור מה הערך שאנחנו מביאים ללקוח, ולהבין מה היתרונות והחסרונות בכל מדיה תקשורתית- למשל אם ברמת התוכן יתאים מסר מורכב או קצר יותר.
בנוסף, ברמה הויזואלית יש המון משתנים בין מדיה למדיה שנצטרך לשים עליהם עין.
כשנרכיב את המסרים ואת התוצרים הגרפיים נהיה חייבים להתחשב בתכנים ובמראה בהתאם לכל מדיה, לא יספיקו קופיפייסטים ממקום למקום. זה לא יהיה יעיל.
שלב תשיעי: אורחים נוספים הגיעו!
גם כשכבר קלענו לאנשים שרצינו, גם כשכבר משכנו את קהל המטרה, צריך לזכור לא לקלקל את המסיבה.
אם פלואו העבודה שלנו מכביד עלינו (דוגמא נפוצה: אנחנו שונאים פגישות, אבל מושכים אלינו פגישות כל הזמן) ואנחנו לא פותרים אותו, במו ידינו נוכל להרוס את הלקוחות המושלמים שיכלו להיות לנו.
חשוב שנבין איפה לא טוב לנו בהתנהלות מול לקוחות, וגם איפה אפשר לייעל את מה שכן טוב לנו ל״עוד יותר טוב לנו״.
בכל סיפור החיסכון בזמן למשל- רוב הזמן יש מה לעשות.
נעבור על פלואו העבודה שלנו, נכשיר את עצמנו למנוע טעויות והרס של לקוחות שהם ״מה שחלמנו״. תקשורת, כמו כל תקשורת, תלויה ב2 הצדדים.
שלב עשירי: גלגלים עובדים מכוח ההתמדה.
ככל שנעשה את השלבים האלו כמו שצריך, הגלגלים יתחילו להניע את עצמם בלעדינו.
מדי פעם נוכל לשים גז, אבל רוב הזמן נצטרך פשוט ליישר את ההגה ולקבל את האנשים שלשמם התכנסנו.
נושמים? הגענו ליעד!
בשלב הזה דברים כבר זזים כי הם פועלים, זה השיא של ״דומה מושך דומה״, אנשים שקלענו עליהם מגלגלים עוד אנשים כמוהם אלינו, ובכלל- המותג שלנו ממשיך למשוך את האנשים האלו בעצמו.
אנחנו לא נחים יותר מדי כי השוק רווי בבעלי מקצוע ותמיד צריך להבין מה קורה איתנו ומה קורה עם הקהל שלנו ואיך אפשר לעשות דברים בצורה שיותר אפקטיבית לנו…
ועם כל זה, עד עכשיו עבדנו נורא אינטנסיבי וקשה, והנה שלב שבו הפירות גדלים!
השלב הזה יתקיים אך ורק אם התקשורת שלנו נכונה ברמת השפה (ויזואלית וכתובה), במקומות הנכונים (המדיה או הפיזיים) ובערך שמספיק גבוה ללקוח שרצינו לקבל.
נמשיך לייצר את התוכן שלנו, את הוויב שלנו, את הקסם שאנחנו מביאים בעולם- אבל רוב הזמן זה נח על הצד הפרסומי, ואפילו לא על שיווק טהור.
אופי מורכב מהמינון, לפעמים אלו זליגות בין רוך לחיספוס // קול פנימי, נעמה לייטנר, 2017
מה בכלזאת יכול להרוס לנו?
אז הזכרתי את פלואו העבודה, פלואו לא נכון יכול להרוס כל לקוח ממצב של ״זה עובד כמו שאני רוצה״ למצב של התשה מוחלטת.
הדבר השני שיכול להרוס לנו הוא חלק פנימי של הפלואו, שמרוב שיש לו משמעות- הוא גם עומד בפני עצמו: התמחור שלנו והצעת המחיר שלנו.
זה כבר שלב מתקדם יותר שיש המון מה לדבר עליו, ויש לי כלי שיעזור לכם להתכונן אליו לפחות. הוא לגמרי בחינם אגב.
הדרך מחכה לצעדים.
צעדים מהירים, צעדים קצרים, צעדים עם לאנץ׳ בתוכם, העיקר לבנות אותם, לנשום וללכת בתוכם.
דרך אמיתית שתעזור לנו לא רק בצורה נקודתית, לא רק להתגלגל ולסגור חודש- היא אחת שמחכה לריצה לטווח ארוך, לא למסרים חד פעמיים של זבנג וגמרנו.
מי שלא מצפה לקסמים, זה יעבוד בשבילו, וזה עובד לאורך זמן. הייתי אומרת שזה לפחות עובד כמו קסם, אבל האמת היא שזו פשוט עבודה מאומצת ונכונה בצורה שכלית.
עוטפת אתכם בברכת לקוחות של אור! מזכירה שוב שאני כאן בכל שלב ותמיד שמחה לשמוע מכם, יא נשמות זוהרות 3>
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
מתנות למעצבים קונים כשאנחנו לקוחות מבסוטים, קולגות נשמות, או בסטיז מהחלל. או אם אנחנו המעצבים ופשוט מגיע לנו פינוק עצמי.
לא תמיד קל למצוא את מה ששווה, והחלטתי לסדר רשימה שתעזור לכולנו להבין איפה כדאי לחפש, ומה.
לפני שנתחיל חשוב לי לספר לכם איך הפסקתי לדחיין את הפוסט הזה, והתיישבתי לחקור ולכתוב אותו. זה יתן לנו קצת רקע תומך.
איפה ולמה?
עוד פחות מחודש יש לי יומולדת.
מי שמכיר אותי מקרוב יודע על תסביכי היומולדת שלי, ממש לפי הספר- איכשהו אין לי ראש ליומולדת של עצמי, היא הופכת לי את הבטן ורוב הזמן אני פשוט מדפדפת אותה בהמון עבודה ויצירה כדי לא להרגיש ששוב גדלתי.
אוהבת ימי הולדת, של אחרים // נשיקת כוכבים, צילום עצמי, 2019
מבלי להבין בפסיכולוגיה בשקל תשעים, יש פה אישיו חסר כל רציונליות: גם כי אנחנו פיזית גדלים בכל יום ולא רק ביום אחד (הופס! גדלתי הרגע!) וגם כי זה לא באמת מועיל להיתדכדך (זרמו על המילה) על עצמנו או על יום ספציפי, כי היום הזה יגיע.
הוא מגיע כל שנה, היום הזה. שובב שכמותו.
איך זה קשור לפוסט הזה? יומולדת לעצמך זה קשוח, מתנות זה כיף!
אז ככה בלי שום רמז (כי אני הולכת לקנות בעצמי פנטזיות מהרשימה לאורך השנה, אם כבר גדלים בכל יום, למה לא?) בואו ונתחיל במסיבה 🙂
כוכבית, אגב וזה: מתנות מביאים לא רק ביומולדת.
אם הייתי יושבת לכתוב רשימה לעצמי זה אחלה והכל, אבל הנושא הזה מבחבש לי במוח (וברשימות פוסטים עתידיים) לא מעט זמן מהסיבה שרשימת מתנות למעצבים לא מועילה רק בשבילי;
א- אנחנו עובדים עם לקוחות.
לקוחות אוהבים לפרגן (ז״א, יש אנשים שאוהבים לפרגן, מתוך האנשים האלו יש לקוחות שקרובים אליכם יותר ובא להם לפרגן לכם על מי שאתם בשבילם), הפוסט הזה לגמרי יכול לעזור להם. פשוט תנו לינק.
ב- חברים של מעצבים, בסטיז וקולגות.
אני חושבת עוד עליהם. אלו קהלים שמחפשים מתנות למעצבים כי הם בקשר עם אנשים שמתעסקים בעיצוב (מעצבים אובייסלי), והם מחפשים משהו שיעשה להם שמח, טוב בלב וביומיום.
ג- מעצבים, כי איך לא.
אם גם אתם מעצבים, זה לגמרי יעזור לכם לפרגן לעצמכם עם מתנות למעצבים שאתם- אחרי פרויקט ארוך, או בכלל. מוטיבציה היא חשובה, בטח אם אתם הבוס של עצמכם- ולמען האמת, גם כשכירים.
את שלושת הקהלים האלו כבר יצא לי לבחון מקרוב כשפתחתי למכירה את ליין המוצרים המעוצבים שלי, הליין האנגליגרפי (קליק אם פיספסתם), שנועד לעשות שמח למעצבים ולכל מי שמעריך אסתטיקה והומור עצמי.
עם הרקע המקדים, בדיוק כמו שנשמע לכם כרגע: לא נדבר היום רק על דברים שאין לי ואני מפנטזת אותם, אלא גם על דברים שרלוונטיים לעוד מעצבים.
שמח בכל יום מחדש // מסגרת מוטיבציה מחמישי, גל איסייב, 2018
פיפס על הרגלי צריכה מיידים…
אם הייתי קונה כל מה שאני רוצה ב3 שניות, כנראה לא היה נשאר לי מה לכתוב עכשיו. שמעו, אני לא מאמינה בשגרת קניות אינסטנט, אלא אם הן האירו לי את הנשמה.
סליחה שזה נשמע ניו-אייג׳ אולי, אני מורידה את זה לקרקע: כשאני רואה דברים שמעניינים אותי אני פותחת אותם בעוד לשונית בדפדפן. נותנת להם כמה ימים.
אם עברו כמה ימים ועדיין התעניינתי, אני אקנה. אם עבר שבוע ולא בער לי, אני סוגרת ומדלגת הלאה.
יש מקרים שאני ארשם לרשימת תפוצה, כדי שהמוצרים האלו יציקו לי בחודש הבא או בזמן הבא שיבוא לי לפנק את עצמי. זה תלוי במצב הביזבוזים החודשיים שלי.
עם זאת, יש דברים שאני קונה במהירות משוגעת, ולא, אין לזה שום קשר למחיר ואין בהם שיקול שכלי מדי.
ככה קניתי עגילי זהב ב₪800 בתוך 2 דקות, ככה קניתי אינספור פריטים ירוקים זוהרים, יקרים יותר ופחות. נצרכים יותר ופחות.
העניין הוא לא ״מה אני צריכה״, אלא שוב, מה מאיר אותי, מה עושה לי שמח, מה מרגיש לי שמח לאורך זמן. דברים כאלו אני קונה ב3 שניות, וגם כשאני עם חום במיטה (קרה יותר מפעם, אשכרה).
בעיניי צריך להבדיל בין האינסטנט המיידי של ״אהבתי״ לבין ״זה מזכיר לי משהו, זה מאיר לי משהו״ וזה לא זמני להרגע.
גם לדברים רגעיים יש ערך, ואז החישוב הכלכלי (כמה זה עולה) בא יותר לידי ביטוי, ופה כבר שווה להשתמש בטריק של ״לשונית פתוחה״.
*בכל מקרה אני בעד להתנהל נכון כלכלית והפוסט הזה לא בא כדי להכניס מישהו למינוס או לגרום למישהו להפריז, תפרשו את הפינוקים מפעם לפעם, לשיקולכם יקיריי.
אל ארץ השופינג של המעצבים. שוט.
המוצרים מסודרים לפי אסוציאציה ראשונית של ״קחו אותי לשםםם״, ולאו דווקא לפי רמת ריור. כדי שיהיה לכם נוח, הוספתי תו קטן ♪ ליד מוצרים זולים יחסית לקטגוריה. בלינג-בלינג!
1/ אותיות מחייכות
שייאלללה, פונטים. לעולם לא ימאס לנו מעוד פונטים. אפשר לפנק מעצבים בחבילות פונטים סגורות (כמות משקלים) או ברישיון ספציפי.
אם תשאלו כל חובב צבע ודפוס על פנטון, סביר שתצפו באובססיה בלתי פוסקת. טוב נו, למרות שאני חושקת בהכל אנחנו נפרט בכלזאת, זה נעים.
מתוך עמוד האינסטגרם של פנטון // צילום מסך
מה בוויב שלי?
מניפות צבעים לפי סוגים, בגדים, נעליים, כיסויים לנייד, ספלים, קופסאות קרטון ופח, בקבוקים, זה רק מה שמטייל לי במוח. יש עוד.
לאחותכם הירוקה יש כמה מוצרים שהיא זממה ורכשה, אבל כאמור, לעולם אין מספיק מפנטון. תמיד זה טוב.
איפה מוצאים? ברחבי האינטרנט בעיקר, בארץ המקומות מתחלפים בהתאם לשתפ״ים (למשל בסוהו, בברשקה ואפילו בשופרא). אם המעצב או המעצבת שאתם אוהבים הם ממש דובשניות חלל- חפשו חפשו.
3/ ספרים רבותיי
אני פחות בקטע של ספרי עיצוב (מודה שזה גם נחמד) ויותר בקטע של ספרי מסע, לי כבר יש את אלו של גדעון עמיחי. ממליצה בהחלט לכל מדף.
איפה מוצאים? סטימצקי, צומת ספרים וכו׳. לספרים קוראים ״לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן״ ו״נו, נו, נו, נו, נו, נו, נו, יס״. אם אתם מוצאים משהו דומה לזה באיזושהיא צורה ואפילו המזערית ביותר, בעברית, ספרו לי. קסם טהור.
בהזדמנות זו אני רוצה להזכיר גם את נסיך המערכת, לוח השנה של אמבד: אני על זה.
אני על זה עדיין זמין למכירה בהזמנות ישירות, תשיגו אותי במייל, בפייסבוק, באינסטה, איפה שנוח לכם. פשוט תגידו לי שאתם מעוניינים ואני אפיק כמה סטים שתרצו במיוחד בשבילכם. פרטים ומחירים של לוח השנה 2020, ממש כאן >
מה עוד בוויב שלי?
אפשר לדבר על זה שהעיניים שלי בלבבות? אחח. פתקי ממוריז, סימניות, דפים ליצירה, ניירות עטיפה, מעטפות, פנקסים, מדבקות, מחברות כריכה קשה, מחברות כריכה רכה, ספירלות. אלליייי איזה אושר!
איפה מוצאים? מה שהזכרתי ועוד דברים שאתם עשויים לאהוב, נמצאים בחנויות שאני אוהבת: פאלפ, סוהו, ארטא, יולטה, ♪ דורנת, ♪ מיניסו, לימיק, קופסאות המתנה של מומנטו, ♪ אליאקספרס.
מוצרים מהליין שלי, האנגליגרפי // סטיילינג, עיצוב וצילום: אמבד, 2019
5/ מוצרים מעוצבים לבית ולמשרד, פלוס
איך אפשר בלי לעצב את חלל החיים שלנו, את שולחן העבודה שלנו, את המקומות שבהם אנחנו נמצאים הכי הרבה, את החפצים שנוסעים איתנו ממקום למקום, את איך שאנחנו מתלבשים…? אי אפשר שלא הא?
מה בוויב שלי?
תיקים, טישרטים, כובעים, ארנקים, בקבוקים, כוסות, מסגרות, שעוני קיר, שעוני שולחן, פרטי טקסטיל כמו שטיחים ומגבות פנים, נרות (!!!), דיפיוזרים, מתלים, מדפים, רמקולים, אוזניות, פסלונים, ציוד משרדי מדוגם ופרטי נוי.
אספני פרינט אנחנו, מה שאומר שאם העין נהנת מהאריזה- זה לגמרי טיפוח למעצבים.
(אפרופו, אם אתם מרגישים אגרנים, כתבתי על זה פעם- ואתם לגמרי לא לבד כי מסתבר שזו תופעה נפוצה אצל מעצבים ויוצרים).
מה בוויב שלי?
סבון סקראב לגוף, סבון על בסיס שמן, שמפו, קרם גוף, בושם. אני אכניס לפה גם מוצרים למעצבים גברברים, כי העיצוב. הו העיצוב.
איפה מוצאים?סבון, מעפילים, מאק, לאוקסיטן, ♪ ללין, בפארמים כמו סופרפארם ובי (שווה לחפש בשמים של ברברי ומוסקינו + מוצרים של דה באלם וטוני מולי).
מתוך עמוד האינסטגרם של מעפילים // צילום מסך
7/ ג׳ובסי והגיקיה
לא לחינם (סטגדיש) זו הקטגוריה האחרונה בפוסט, היא יקרה לליבנו ובטח לכיסנו. נשים, גברים, חדי קרן, כולנו אוהבים טכנולוגיה שעושה לנו עיניים.
אם אתם באמת אחלה של בני אדם ובא לכם לפרגן עם מתנות למעצבים שלצידכם, או אם אתם מעצבים שמחפשים לגמרי לפרגן לעצמם פלוס ההרגשה שלגמרי לא ביזבזתם כסף כי ״זו מתנה סופר שימושית! מההה זה לעבודה!״, מצאתם. מצאתם.
מה בוויב שלי?
איימק ומקבוק פרו, אני אישית פחות חסידה של אייפדים- אבל אין לי ספק שאני יוצאת דופן בזה, אייפון, אביזרים תומכים כמו אוזניות, עט גרפי, סוללות נטענות, טראקפד (משנה חיים!), כיסויים.
אם יוצאים מחנויות של אפל אז תוסיפו- מדפסות, דפים ודפים מיוחדים, צבעים מקוריים, usb מעוצבים, כוננים חיצוניים, אוזניות קשת גדולות, חצובות, רינגים של תאורה, מצלמות של קנון, עדשות של קנון, כל שטות שקנון תמכור לי. ממ כן. בדיוק.
א/ אם אתם מעצבים- פנקו גם את עצמכם, שימו לכם בצד ״רשימת משאלות״ לשנה הקרובה, תנו לעצמכם פירגון בסוף פרויקט גדול או קשוח, בסוף חודש אינטנסיבי, ביומולדת, לפני חג שהרגשתם בו את קללת העצמאיים אם אתם כאלו (לא יודעים מהי הקללה? אין גיפטקארד מהבוס כמובן).
ב/ אם יש עוד דברים שאתם ממליצים לקנות לכם כשמחפשים מתנות למעצבים- ספרו לי 🙂 אני תמיד שמחה לשמוע וזה יעזור לכל מי שיקרא פה בהמשך.
ג/ אם נהנתם מהסקירה, או אם היא עזרה לכם- פרגנו לי בתגובה, בתיוג, בלינק לחברים ולקולגות, בלינק ללקוחות. זה לא רק פירגון עבורי (תרימו, זה כיף!), זה גם רמז עבה לסובבים שלכם שיפרגנו לכם.
תוכן, תוכן ותוכן. כלכך הרבה פעמים שמעתי את השאלה ״איזה פודקאסטים את שומעת?״ או ״אילו ספרים את קוראת?״ או ״תמליצי לי על בלוג״ או ״ספרי לי על סדרות שראית ואהבת?״.
אנחנו מוקפים בתוכן: בלוגים, יוטיוב, אינסטגרם, פודקאסטים, ספרים, סדרות ותוכניות טלוויזיה. יש הכל כמו נהר אינסופי, ואולי בגלל השפע שאלת השאלות היא ״על מה לשים את הזמן שלנו?״.
דחיתי את הפוסט הזה במשך שנים כי פשוט פחדתי לשכוח משהו, והיום החלטתי שחאלס לפחד לשכוח. זה אמנם יקח שעות, ועדיין, הגיע הזמן לענות על השאלות האלו!
תוכן פח ולא רק משובח.
יש נושא שאנחנו צריכים לפתוח, היחס שלנו לתוכן איכותי מול תוכן ״פח״.
איפה להשקיע את הזמן בתוך כל העומס // צמיחה, צילום עצמי, 2019
אנשים מתביישים לומר שהם צורכים תכני פח למרות שמדובר אצלם באסקפיזם, ובעצם יש בתכני פח עוד דברים מועילים שלא קשורים באסקפיזם. אני אסביר;
אני צורכת גם תכני פח. כן. אני מודה. כן. אנלא מתביישת. אני צורכת תכני פח כי תכני פח הם תכנים שמלמדים בדרך נוספת.
כשאנחנו מכנים משהו ״פח״ הכוונה שלנו הוא ש״אולי זה לא מספיק עשוי טוב״, וככל שאנחנו מבינים יותר ויותר ביצירה ובצד היוצר, יש הרבה פח וביקורת מהעיניים שלנו.
אממה, כשאני צורכת עולמות תוכן מכל סוג שהוא אני לא תמיד מתייחסת דווקא למה שרואים, אני רואה את המעבר.
לדוגמא- אם יצא לי ללכת לשיעור שמסתבר שהוא בולשיט גדול, אנסה להתרכז ב״איך הבנאדם מעביר את השיעור״.
בואו נחזור לעולמות של סדרות, כשאני רואה סדרות פח אני לומדת בעיקר על קהלי יעד ועל המוח שלהם.
לאלא, זה לא שטות שאני מספרת לעצמי.
יש סדרות שאני אשכרה באה אליהם בשביל ללמוד, ולא בשביל ״בריחה מהמציאות״ כמו שהזכרתי קודם (זה אחלה גם לברוח מדי פעם, לא צריך להתייסר ולהתפדח, תהיו כנים).
אני לומדת על קהלי יעד בעיקר מתוכניות ריאליטי (״מציאות״) אבל גם מסדרות נוער וילדים אפילו.
לא חסר מה ללמוד, גם אדם שחושב שהוא יודע לא מבין כמה הדורות והאנשים שסביבו לא דומים לו בכלום.
הלמידה על קהלי יעד היא רק נישה אחת מתכני פח, ויש הרבה מה ללמוד גם על יצירה באופן טכני ופרקטי.
קלישאתי לומר- כשיש גם פח אז מעריכים יותר את הצד האיכותי, ולומדים יותר לומר ״מה לא טוב כאן״ מבחינה מקצועית. שוב, לא רק בסדרות, בכל סוג תוכן.
מה בין הדעות שלנו וחוק המספרים הקטנים?
בחזרה ללמידה על קהלי יעד, אנחנו רוב הזמן עסוקים ב״חוק המספרים הקטנים״.
אנחנו משווים את הדעה שלנו ל״אנשים שסביבנו״, וככה נראה לנו שהדעה שלנו לגבי ״איך אדם שהוא xyz חושב״ היא בהכרח נכונה.
זהו שלא, המוחות שלנו פועלים כלכך אחרת כי הדברים שעברנו בחיים, ותפיסת המציאות שלנו שונה לחלוטין בהרבה מהמקרים.
אנחנו חושבים שאדם מסוג א׳ חושב בצורה מסויימת כי אנחנו מנחשים שהוא כמו משהו ש״אנחנו מכירים״, וזה מוטעה.
מה שאדם עובר בונה את התפיסה שלו // ורידים, צילום עצמי, 2019
אנשים ורגשות מעוד כיוונים.
סדרות, תוכניות, בלוגים, ספרים ופודקאסטים, אולי לא מייצגים אמת סובייקטיבית ברורה ולפעמים יש בהם את המשחק של ״איך אני רוצה שיתפסו אותי״ ו״מה אני רוצה שיחשבו עליי״, אבל מי שעבר איתי תהליך ייעוציכלשהוא יודע שאני מרחפת בין השורות, כי האמת הסובייקטיבית נמצאת בקונטקסט.
אני בהחלט ממליצה לצרוך גם תוכן שבעיניכם הוא לא סופר-איכותי, מה שאנחנו נוהגים לכנות ״פח״. שימו לב ש״יש פח ויש פח״, צריך להבין ממה אנחנו בכלזאת לומדים משהו, תעשו טסטים עם עצמכם ותפתחו את המנגנון החוקר שלכם.
אם יש לתוכן מהסוג הזה גרסאת ״מאחורי הקלעים״ או משהו פחות ערוך (לפחות רעיונית- כי הכל ערוך, כל מי שהתעסק פעם בתקשורת יודע שגם ניתוב מצלמות זו עריכה) אז ממליצה גם על זה, ועל ההשוואות בין 2 התוצרים.
אותי זה מלמד המון!
עבר והווה, הווה ועבר.
התכנים שאכניס פה הם לאו דווקא חדשים/ כל מה שצרכתי/ כל מה שאני צורכת.
אני בטוחה שלא אזכור הכל וקיימת אופציה שאהפוך את הפוסט הזה לפוסט המתעדכן הראשון של אמבד.
חשוב לומר שיש בי צד נוסטלגי, לא בהכרח ממובן שמתרפק על העבר: כשאנחנו צופים/ קוראים/ מאזינים לתוכן שאהבנו (או שלא) בפרק זמן שונה בחיים שלנו הוא תופס מקום אחר, גם מבחינה ״איכותית״ וגם מבחינה ״משכילה״.
כשאנחנו במקום אחר בחיים שלנו כל דבר תופס משמעות אחרת, וניואנסינים יצירתיים בולטים אצלנו אחרת פתאום.
אני אוהבת לחזור לתכנים שכבר צרכתי מפעם לפעם, אפילו במובן של בינג׳ים ולילות ארוכים. מעבר לכיף שבזה, זה שוב מלמד המון.
סדר, מיון ולוקאליות.
הרשימות שיופיעו כאן לא מסודרות לפי ״פח״ ו״משובח״ כדי חלילה לא לפגוע באף יוצר, בכלזאת, אלו תכנים שבשורה התחתונה מלמדים אותי ואני ממליצה עליהם.
הרשימות מסודרות לפי אלפבית ובלי שום חשיבות להעדפה איכותית, נושאי התכנים שלי הם מאאאאד מגוונים, אז פשוט תחטטו ותראו מה מושך אתכם פנימה.
תוכן ישראלי והפקות מקור
אני מתמקדת לרוב בתוכן ישראלי וביצירה ישראלית.
כאישה שחיה בארץ שלנו ומחוברת אליה מאד, כאחת שגדלה על מצע של מגמת תקשורת בתיכון, עבודה בתקשורת בשירות, עברה לימודי תקש״ח (והיום גם כמרצה שם) וחברים שלומדים ועוסקים בקולנוע ויצירה ישראלית, מעניין אותי להתעסק בלוקאליות- במה שקורה אצלנו על המפה.
גם אם הארץ שלנו קטנה, בעיניי יש עוד המון להתעסק בתוכה לפני שמנתחים עוד סביבה, ובטח-ובטח אם צורכים תוכן כדי להתעסק בקהלי יעד שרלוונטים לאיזורים שאנחנו עובדים בהם. כיף.
יופיעו כאן גם מעט תכנים שהם לא מהארץ או של יוצרים ישראלים, ממ… ממש מעט.
אילו רשימות יהיו פה?
א- רשימת בלוגים (9)
ב- רשימת תוכן ביוטיוב (26)
> ביוטי, אופנה, טיפוח, גלאם ולייפסטייל (10)
> מסע עצמי, טיולים, צילום, אוכל ויצירה (16)
ג- רשימת תוכן באינסטגרם (36)
> טיפוגרפיה, איור ועיצוב (15)
> צילום ועריכה (5) > מסע עצמי, אנשי תוכן וקריאייטיב (9) > אוכל, מוזיקה, כלכלה ומיוחדים (7)
ד- רשימת פודקאסטים (8)
ה- רשימת ספרים (42)
> מוטיבציה, מסע ויצירה (11) > כלכלה התנהגותית ואסטרטגיה (10) > ניהול, שגרה וקריירה (6) > פסיכולוגיה ופילוסופיה (10) > הדרכה (5)
ו- רשימת סדרות ותוכניות טלוויזיה (135)
> ילדים (5) > נוער (10) > בידור ואירוח (7) > ריאליטי ודוקו (25) > דרמה, מתח ופשע (36) > מסגור העולם הדתי בדרמה (11) > קומדיה וביקורת חברתית קומית (41)
זה הולך להיות ארוך ומהנה (256 המלצות תוכן!), היד שלי כבר נשרה כאן בדרך… המטרה מקדשת את האמצעים.
בשביל הנוחות שלכם סידרתי את הקטגוריות הראשיות לפי צבעים ^, ככה תוכלו לקפוץ למה שמעניין אתכם בקלות.
תתארגנו על נשנושים ויאלה מתחילים! 🙂
א- רשימת בלוגים מומלצים (9)
בואו נדבר על מיתוג, רן סגל
(בלוג לא פעיל כבר שנים- ממליצה למי שלא היה שם בזמנו)
הגשמה, אופיר מנחם
(קוראת בעיקר את פינת ״מי מתעסק״)
דווקא עכשיו שאני שוב כותבת כאן חשוב לי לדבר על אירגון בחיים, או אם תרצו- ניהול זמן, ברמת הפרקטיקה ממש: איך אני עושה את זה בימים טובים ובימים שפחות.
אקדים לומר שאת הפוסט הזה הגעתי לכתוב בתוך תקופה משמעותית לי, שבה בגדול (לא ארחיב) הבריאות שלי השתבשה, ואני בתהליכי רפואה סינית כדי לחזלש אותי.
ברור שאני לא באי דה בוק כרגע כי משוגע פה ויש גלים, אולי בגלל זה בא לי שנדבר היום על עבודה עם זמן.
סביר שזה יהיה פוסט ארוך ומקיף, תתארגנו על משהו טעים ליד.
כמה דברים שצריך להבין לפני שמדברים על זמן
קלישאתי ביותר לומר שהזמן שלנו לא חוזר, כי לפעמים אין לנו ברירה וחייבים להנמיך או לעצור לחלוטין, להתמקד ברגע הנוכחי ולא לחשוב על העתיד.
עם זאת, בכל זמן אחר, כדאי להמשיך לחשוב קדימה- כי הזמן אכן לא חוזר.
מחשבות על הקו שבין שליטה לחופשיות // פריסטייל, צילום עצמי, 2019
חשוב לזכור שהזמן שלנו כולל גם את החיים האישיים שלנו וגם את העבודה שלנו.
בדרך כלל כשאנשים מדברים על ניהול זמן מדברים בעיקר על זמן קריירה, ובואו, יש עוד דברים בחיים למרות שכל מי שמתעסק בעיצוב נוטה לבלבל בין החיים הפרטיים לבין העבודה יותר ויותר מבכל מקצוע אחר…
רואה את זה בייעוצים שלי מול מעצבים, ובטח שרואה את זה אצל הסטודנטים שלי. מדהים כמה אנחנו זן אחר וקסום, כשאוהבים משהו גם מתבלבלים בתוכו.
בדיוק מהסיבות האלו עדיף שנכניס לכל שיקול את הצד האישי והמקצועי יחד- כדי לארגן את הזמן שלנו בצורה יעילה.
בסופו של יום אנחנו אותו האדם ולא 2 יישויות שונות, ואם נפריד את זה ל״זמן עבודה״ ו״זמן בית״ כנראה שיהיו חסרות לנו שעות בשבוע.
סדרי עדיפויות Vs יעדים קדימה
״אני בגלגל״
כשאני מלמדת על ״איך אני מנהלת זמן״ אני מדברת על סדרי עדיפויות ועל יעדים.
תרגיל אני בגלגל // שקופית מתוך הקורס האקדמי שלי, ״יציאה לשוק העבודה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
אני אוהבת לתת את התרגיל הזה כדי לסדר את הראש לגבי תמונת המצב של סדרי העדיפויות ״הלכה למעשה״ בחיים הנוכחיים שלכם.
1- מותחים קווים בין השנתות: הפנימית ביותר היא 0, החיצונית ביותר היא 10. נסמן איפה אנחנו היום מבחינת ״כמה הדבר הזה חשוב לי וכמה אני מושקע בו כרגע״.
2- ממלאים את השטח שנוצר בין הקווים: עכשיו נבחין איפה קיימים ״פנצ׳רים בגלגל״.
3- מסתכלים על כל ״מול״: כל משולש מקביל למשולש שמשפיע עליו. כך למשל משולש ״התפתחות אישית״ משפיע על משולש ״מערכות יחסים״ (אתם תחליטו באיזה סוג של מערכות יחסים זה רלוונטי לכם, לא מדובר דווקא בצד רומנטי).
פתרון לדוגמא בתרגיל אני בגלגל // שקופית מתוך הקורס האקדמי שלי, ״יציאה לשוק העבודה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
במרבית המקרים איפה שיש ״שקע״ בגלגל- המקבילה שלו ״מנופחת יותר״ ממנו.
פרט מעניין הוא שבקורס האקדמי האחרון שהעברתי השתתפה סטודנטית שאצלה 2 המשולשים האלו ספציפית (התפתחות אישית ומערכות יחסים) פעלו בהקבלה מדוייקת, ב2 המשולשים האלו זה נדיר.
במקרה מיוחד כזה חשוב לעצור ולהבין איך אצלה קיימת השפעה מהצד הזוגי על ההגשמה העצמית, זה אומר המון על מערכת היחסים הזו.
התרגיל הזה מאפשר לנו להבין איפה אנחנו מושקעים נפשית ופיזית בחיים שלנו, והאם היינו רוצים לשנות איזשהו ציר/ משולש בחיים שלנו עכשיו.
לפעמים יש ״פנצ׳רים״ שתוקעים עליהם דבק וממשיכים הלאה- ולפעמים בא לנו להחליף גלגל, לחשוב אחרת על עצמנו.
אינדיקציה היא שם המשחק.
״לא יורים לכל הכיוונים״
הסיפור של יעדים קדימה/ מטרות / יו ניימאיט, הוא שונה, אבל עומד בהמשך לנושא סדרי העדיפויות.
יש גישה בחיים לכל אדם שמתחיל לנסות להתפקס על הזמן המוגבל שלו ש״צריך להספיק הכל!״.
לא. לא צריך להספיק הכל.
צריך לעבוד לפי סדרי העדיפויות שלנו ודברים שחשוב לנו להספיק.
למעשה, השימוש במילה ״צריך״- גם הוא בעייתי. עדיף שנאמר שאנחנו ״רוצים״, כי ״צריך״… צריך לשתות ולהוציא את זה, ולאכול כל כמה ימים. וזהו בערך.
תשימו לב מה אתם באמת ״צריכים״ ומה פשוט ״מאד חשוב לכם״ או ״מספיק חשוב״.
העניין הוא באמת להתחיל לרכז ״משימות על״, תכף נדבר על מה אני עושה עם זה, או מה זה בכלל. תישארו רגועים.
רגע של סוציולוגיה
התפיסה התרבותית שלנו, שנגזרת מהדור שאליו נולדנו ומהדור שאיתו גדלנו, משפיעה על הסדר בחיים שלנו;
כל תוכנית שנשמע על ניהול זמן ונרצה ליישם, כל דרך שנעבור בה כדי להחליט איך אנחנו מארגנים את עצמנו, ואפילו הגישה הכוללת שלנו על המציאות שאנחנו נמצאים בתוכה- מושפעות מהתפיסה הזו.
ציר זמן הדורות הסוציולוגיים // עיצוב וכתיבה: אמבד
כדי לנתק תפיסה כלשהיא נצטרך להבין את השורש שבה ובדברים שגדלנו עליהם, זה כבר יותר עמוק… בואו ניקח את זה שטוח יותר ו״בקרקע״ יותר.
מנוחה זה חשוב.
אם יש סביבכם הורים מדור הx, או הבייבי-בום, אתם יודעים ש״אני אנוח רק בקבר״.
שמעו, אם אני, אדם שרץ כל חייו (רק לא בצורה ספורטיבית כלשהיא!) אומרת לכם לנוח- תאמינו לי. זה משפיע על כל הלו״ז שלכם.
חשוב לא רק לנוח.
אם יש סביבכם (או שאתם) אנשים מדור הy או הx, אתם יודעים שהפיתוי שם הוא להתפנן בתאילנד או מול יוטיוב לפחות 3 שעות ביום.
תשימו לב שאתם לא ״מחפשנים״ את עצמכם טו מאץ׳, אני בונה את זה בשיטה של באפרים בין משימות, יש שיקראו לזה שיטת סנדוויץ׳- תחילטו אתם אם בא לכם קונוטציות של מזון באירגונים היומיומיים.
איך אני מסדרת את משימות העל שלי?
זו השיטה שלי, אתם מוזמנים לאמץ אותה אליכם או ללמוד על שיטות אחרות. השיטה שלי היא מיקס של כמה שיטות שניסיתי- ואני עובדת איתה כבר שנים.
לי היא טובה, כדי לדעת אם לכם היא טובה אתם צריכים לנסות אותה לפחות שבועיים. סורי, אין לי קיצורי דרך כאן.
מה זו משימת על?
כל משימה שהיא ״ראשית״, משמע יכולה להיפתח ל-״מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?״ היא משימת על.
למשל: • למכור ליין מוצרים אישי
(כדי שזה יקרה צריך לעצב, לאפיין אתר, לכתוב טקסטים, לחפש ספקים, להפיק, לארוז, להשיק, להעלות פוסטים, לכתוב ניוזלטר, וכו׳)
• לכתוב פוסט בבלוג
(כדי שזה יקרה צריך לחשוב על רעיון, לכתוב נקודות ראשיות, לצלם תמונות, לכתוב את תוכן הפוסט והכותרות, לעשות seo, לכתוב ניוזלטר, לעצב גיף לניוזלטר, לעצב תמונה לפוסט פייסבוק, לכתוב פוסט פייסבוק שיוביל לפוסט בבלוג, להפיץ את הפוסט, וכו׳)
• לארגן אירוע
(כדי שזה יקרה צריך לסגור אולם, לארגן רשימת מוזמנים, לבדוק קייטרינג, לארגן צוות הפקה, לשווק את האירוע, למכור כרטיסים [שימו לב שזו גם משימת על כי כדי למכור אותם צריך לעצב אותם, לארגן ממשק מכירה, לחפש ספק דפוס, להפיק אותם…], וכו׳)
• לעבוד על פרויקט
(כדי שזה יקרה צריך לחקור על הפרויקט, להבין את כמות התוצרים ומה הם, לתמחר, לכתוב מייל, לאשר הצעה מול הלקוח, להביא טקסטים, לעצב את התוצרים [משימת על גם כן], להכין מצגת, לכתוב מייל, לאשר את התוצרים וכו׳)
• לאכול צהריים
(כדי שזה יקרה צריך להשיג מתכון, להוציא את המצרכים מהמקרר ולחתוך מה שצריך, לבשל, לאכול, לשטוף כלים/ לחפש מסעדות שעושות משלוח, להזמין את המשלוח ולחכות, לאכול/ לחפש מסעדה ופרטנר מעניין לארוחה, ליסוע, לחפש חניה, לאכול, ליסוע בחזרה)
• לחפש עבודה
(כדי שזה יקרה צריך לכתוב קו״ח [גם זו משימת על כי צריך לכתוב, לעצב, לייצא], לחפש מעסיקים פוטנציאלים, לכתוב מייל מעניין, לשלוח ולעשות פולואפים, ללכת לראיון… חסכתי את סיפור הפורטפוליו, אני בטוחה כבר הבנתם שזו משימת על פנימית)
• ללכת לחדר כושר
(כדי שזה יקרה צריך לעשות סקר שוק, להירשם לחדר כושר, לקבוע את האימון, לקנות בגדים מתאימים, ליסוע למקום, לחפש חניה, לחזור הביתה)
כל משימת על אני פותחת לתתי משימות
בדיוק כמו שהראתי מקודם בין הסוגריים, לכל משימת על יש את ה״מה צריך לעשות כדי שזה יקרה״, אלו בעצם תתי המשימות שלי.
> בכל תת משימה אני מסמנת אם היא תוגדר ״דחוף״= חייבת לקרות היום, או אם היא תוגדר ״חשוב״= יכולה לחכות ליום אחר.
> בכל תת משימה אני מעריכה את הזמן שלי בתוכה.
הערכת דחוף-חשוב וזמנים לדוגמא: • ״משימת על״ לעבוד על פרויקט ++ לחקור על הפרויקט / דחוף, 0:30 ++ להבין את כמות התוצרים ומה הם / דחוף, 0:30 ++ לתמחר ולכתוב את ההצעה / דחוף, 0:45 ++ לכתוב מייל / חשוב- כי אפשר להוציא מחר, 0:10 ++ לאשר הצעה מול הלקוח / חשוב, 0:15 ++ להביא טקסטים / חשוב, אם זה מהלקוח פשוט צריך להוציא מייל- 0:05 ••••• לעצב את התוצרים ••••••+ לעשות רשימה של כל התוצרים / חשוב, 0:10 ••••••+ לבדוק הוראות דפוס והוראות ייצוא דיגיטלי / חשוב, 0:15 ••••••+ לפתוח קבצים לכל דבר / חשוב, 0:30
(וכו׳ להמשך הרשימה של משימת העל ומשימות העל שבתוכה…)
את הרשימה הזו אני מסמנת לפי היום הנוכחי, הרי ה״חשוב״ וה״דחוף״ משתנים בכל יום. זתומרת שיהיה לי ממש דף יומי שבו אני מארגנת את הזמן שלי להיום.
בדף היומי שלי יהיו כתובות המשימות שלי להיום ביחס של 1:3, 3 משימות דחופות ואחת חשובה, וככה הלאה (כמה הלאה? תלוי כמה אני פנויה מבחינת שעות).
שיטת העבודה פותחת אופציות!
העבודה לפי תתי משימות שפרוסות לדחוף-חשוב ומרכיבות את הלו״ז שלנו, מסדרת טיפ-טופ הרבה נישות קריטיות בניהול זמן.
ראשונה: להספיק יותר נושאים בחיים, יותר תחומים שרצינו לגעת בהם.
שנייה: לא להישאב לתוך משימה ראשית שיש בתוכה חלקים שעוד לא אפויים אצלנו.
שלישית: לא לחפור בנושא אחד עד שהוא נמאס לגמרי ומשמיד את המוטיבציה שלנו.
רביעית: להצליח לשלב בין צד הקריירה לצד הפרטי, שכבר הבנו שהם אותו הצד.
כדי שזה ילך חלק לא רק בתיאוריה, חשוב לארגן את הלו״ז לרמה שבכל שעתיים יש חצי שעה של ״באפר״.
מה זה באפר?
חור בזמן, חור שאני נותנת כדי שאם החיים יביאו איתם משהו לא צפוי- המשימות שלי לא ינזלו אחת על השניה ודברים יהפכו לכדור שלג ענקי.
קטע מלו״ז יומי לדוגמא:
+ לחקור על הפרויקט / דחוף, 0:30
+ להבין את כמות התוצרים ומה הם / דחוף, 0:30
+ לתמחר ולכתוב את ההצעה / דחוף, 0:45
+ לכתוב מייל / חשוב- כי אפשר להוציא מחר, 0:10 + באפר 0:30
+ להשיג מתכון / דחוף, 0:10
+ להוציא את המצרכים מהמקרר ולחתוך מה שצריך / דחוף, 0:10
+ לבשל / דחוף, 1:30
+ לקפל כביסה / חשוב, 0:10 + באפר 0:30
(וככה הלאה, שימו לב שאני משלבת בין תתי משימות לאורך כל הסדר שלי)
הבאפרים עוזרים למשל במקרה שבו האוכל נשרף, ויוצא שאצטרך עוד 1:40 כדי לארגן סיר חדש. בעזרת הבאפר ששמתי, הלו״ז שלי פחות ״ידבק לעצמו״ ויותר יאפשר לי לתמרן פה.
כדי להוריד את הספק: אני מכניסה גם שנצ״ים, מקלחות, איפור וכו׳ לסדר. זמן זה זמן.
זה אחלה גם להגדיר זמן להתעפצות מול הטלוויזיה או פגישת חברים, דונט בי שיי 🙂
סימון כפסיכולוגיה
כשאני מסיימת משימה כלשהיא בדף היומי- אעביר עליה קו או אסמן אותה במרקר.
תאמינו או לא, השטות הזו עושה פעולה פסיכולוגית במוח שלנו שגורמת לנו לרצות ולהמשיך לעמוד בתכנונים של עצמנו, לרצות להמשיך לסמן דברים ולהרגיש את הסיפוק שבעשייה שלנו.
קטע זמן מהיום: יום שפיניתי בשביל הפוסט הזה // יום בלוג, צילום עצמי, 2019
עצם הסימון עוזר לנו להמשיך בניהול זמן טוב יותר(!).
אני יודעת שזה נשמע הזוי, שוב, נסו הכל במשך שבועיים לפני שפסלתם את זה.
מטרות, יעדים ופגישות פיקטיביות.
שמתי לב שכשאני עובדת רק עם דחוף-חשוב והגדרת זמן עדיין חסר איזה תבלין, איזה משהו שיסגור הרמטית את הסיפור של ״מה באמת סדרי העדיפויות שלי״.
בגלל זה אני בעצם עובדת מול לוח שנה.
אגב, אם לא היה ברור עדיין שכל ניהול זמן קורה אצלי באופן ידני, הנה הבהרה. הייתי בשלבי האפליקציות, המערכות, השעונים המעוררים והתזכורות.
לי טוב כשהדברים מרגישים את היד מול הנייר.
אחרי שסידרתי את רשימת משימות ה״על״ וה״תתים״, אני בודקת מה מבין הדברים הרשומים הוא יעד, מה כדאי לשבץ בלוח השנה שלי כ״פגישה פיקטיבית״.
פגישה פיקטיבית- כמו שזה נשמע- אנלא יכולה להזיז את זה.
למשל:
מתוך משימת העל ״למכור ליין מוצרים אישי״ אני אסמן בלוח השנה יעד (פגישה פיקטיבית) לתת המשימה להשיק את הליין .
משמע שכשיש יעד בעצם ה״דחוף״ וה״חשוב״ מקבלים יחסיות לזמן בסדרי העדיפויות.
אם תחשבו על זה, המשימה הראשית של ״למכור ליין מוצרים אישי״ (וכמובן תתי המשימות שבה) היא בטח לא דבר שחשבנו שמאד דחוף שיקרה. היעד מגדיר לנו מה הסדר- ודברים מתיישרים לשם.
אני עובדת עם לוח השנה כשהוא תלוי על הקיר ממול, או יושב על השולחן. נוכח בסביבה שבה אני חושבת.
אפרופו, לוח השנה 2019-20
אם לא שמעתם, גם השנה הפקתי לוח שנה מעוצב משלי. יש בו את כל התאריכים העבריים והלועזיים, פרשות שבוע, ימים מיוחדים בשנה, חגים, סימוני חופשות, מקום צדדי לתכנוני-על, ואפילו פריסה שנתית שבה אני יכולה לכתוב רעיונות ודברים שבא לי להגיע אליהם לפי החודשים עצמם.
האמת היא שהתחלתי לעצב לוחות לעצמי מהסיבה הזו- אני מנהלת זמן טוב יותר כשאני עובדת עם לוח.
הלוחות שנמצאים בשוק לא התאימו לי בעיקר כי הם לא מודפסים על נייר שמאפשר כתיבה ומחיקה (אלו שהפקתי מודפסים על 120 גרם בנייר נטול עץ, כלום לא נמרח עליי כשאני כותבת ואני ממש יכולה למחוק דברים), אבל גם כי הם לא מתפרקים.
כשבניתי את הלוחות שלי חשבתי איך אני יכולה להפריד דפים ולתכנן דברים במקביל בלי לדפדף כל הזמן, שלי פשוט מחוברים בקליפס מתכתי חזק (מתאים גם לתליה נוחה על הקיר), וככה אני יכולה להפריד את הדפים ולאחד אותם כל הזמן וכמה שבא לי. הרבה יותר נוח.
מעבר לזה… נו. אתם יודעים. כבר בניתי הכל לבד: עימדתי, איירתי, עיצבתי, עשיתי קופיז חמודים… יותר כיף לי לעבוד מול דבר כזה שהוא 100% לא סטוקי.
לחצו על התמונה לסיבוב המלא: לוח שנה 2019-20 בעיצוב אמבד // אני על זה, צילום עצמי, 2019
אם תלחצו על התמונה תוכלו להכיר מקרוב את כל הניואנסינים בלוח השנה החדשה.
רוצים כזה גם? איך קונים, כמה זה עולה, כל השמח- מבטיחה שהכל יגיע בסוף הפוסט. מנסה לשמור על רמת הקשב שלכם 🙂
עבודה עם לוח מאפשרת לי לתכנן את השלד לשנה ההבאה
לפני שמתחילה את השנה, כל שנה, אני לוקחת את הלוח של השנה הקודמת ו״משווה אותו״ ללוח החדש.
אני ״מעבירה תאריכים״, לועזי ללועזי, עברי לעברי (אם אתם עובדים גם עם עברי).
אח״כ: מעתיקה ימי הולדת, חגיגות מסויימות שקורות כל שנה, תזכורות לשלם על משהו שנתי (למשל איחסון אתר, דומיין, רישיון רכב, כל דבר שפג לו תוקף שנתי).
ועוד: מסתכלת מתי הלכתי לבדיקות דם וכותבת לי מתי ללכת שוב, זה דברים שכולנו נוטים לשכוח לעשות אותם אם לא תכננו אותם מראש, כנ״ל לשיננית, רופא עיניים, רופא משפחה וכו׳.
אם אני יודעת מראש שבא לי לשלוח מכתבי שנה טובה ודברים כאלו- אני מסמנת בלוח מתי צריך לשלוח (כפגישה פיקטיבית, בדיוק כמו שדיברנו קודם).
לימי הולדת שאני קונה בהם מתנות אני מציינת חודש לפני סימון לשים לב לזה שיומולדת מתקרב.
מה שיפה בזה…
חברים שלי בטוחים שאני זוכרת הכל, אבל זה הלוח שזוכר, כשהראש שלי פנוי לדברים שקורים כרגע.
זה נחמד כי באמת נוצרת הרגשה שהכל מתקתק, שאתה אדם מאורגן כזה ששולט בחיים שלו, למרות שאלו פעולות טכניות ואפילו רובוטיות (עם הזמן) שגורמות לכל זה.
אגב כלים טכניים, יושב לו כאן באמבד כלי אפקטיבי לעבודה של מעצבים מול לקוחות, אני עובדת איתו כל הזמן.
פשוט מארגן לי ת׳מוח בכל מה שקשור לשיחה שקרתה על פרויקט חדש, ואפילו עוזר לי בהצעות מחיר.
אני מקווה שבשלב הזה של הפוסט המוח עוד לא עף מהמקום, זה מעשי, בחיי שהכל מעשי. רק צריך סבלנות ושבועיים.
מבחינתי (סליחה על הדרמה) ניהול זמן נכון יכול לשנות חיים.
יש עוד כמה דברים ששומרים על היומיום שלי רגוע כשאני מארגנת את הזמן בו:
א- שיבוץ דברים רובוטיים ״מנקי ראש״
ב- עבודה עם נר במקום שעון
ג- בירוקרטיות מוקדם ביום
הבאתם עוד מלאי של משהו טעים כן?
מנקה את הראש מהעומס // בריין וואש, צילום עצמי, 2019
א- שיבוץ דברים רובוטיים ״מנקי ראש״
בין המשימות היומיות שלי אני אוהבת לשזור פעולות מאד מפגרות שעוזרות לי לנקות מחשבות, למשל: שטיפת כלים, קיפול כביסה, סידור ארון, ניקוי אבק, נהיגה לשום מקום, תיוק מסמכים.
פעולות רובוטיות הם פעולות שאין לנו שום צורך ״לחשוב עליהן״ ופשוט מזיזות אותנו מבלי לדאוג. כשאנחנו עושים אותם בד״כ המוח שלנו מציף דברים אחרים שרצינו לחשוב עליהם ולא היה לנו מתי, כמו מנקה את עצמו מ״קוקיז״…
זה לא סתם שאני מסדרת את הארון שלי בצורה פסיכוטית ובתדירות גבוהה.
אני אוהבת לשבץ את המשימות האלו בעיקר אחרי מסה של משימות שכן יש בהם ראש ומחשבה, כדי להקליל את ה״אחרי״.
ב- עבודה עם נר במקום שעון
להרבה מהאנשים שלימדתי אותם ניהול זמן- איך שאני עושה אותו- היה קשה לעבוד עם ההספק של השעון.
יש את ההרגשה הזו שהזמן רודף אחריך וכל הזמן צריך להספיק, ומרוב שסופרים את השעות בסוף לא מצליחים לשנוצ אפילו…
גם אני כזו, וגם לי היה קשה לעבוד בהרגשה שאני על סטופר כל הזמן.
אני כן מתכננת את הדף היומי שלי לפי הערכת זמנים כמו שסיפרתי קודם, אבל אחרי שהערכתי זמנים וכתבתי את המשימות להיום אני יושבת עם נר.
כן, אשכרה נר.
לחיות עם זמן מוחשי, גם בלי שעון // יאס וי קנדל, צילום עצמי, 2019
יש משהו בנר שכשלומדים לעבוד איתו, הוא הרבה יותר מרגיע: הוא גם עושה ריח טוב באיזור העבודה שלכם, והוא גם מאפשר לכם להבין שהזמן עובר (בצורה מוחשית, כמו בשעון), רק בלי הלחץ שבו רואים את הרגעים בזמן כשהם נופלים מהאצבעות.
אני אוהבת לעבוד עם נר בעיקר במשימות ארוכות יותר (אלו שהערכנו שיקחו חצי שעה ומעלה), גם עכשיו, כשאני כותבת, דולק פה נר!
ג- בירוקרטיות מוקדם ביום
כולנו שונאים בירוקרטיות, אבל יש עוד משהו שאני שונאת- לעבוד מוקדם.
בבסיס שלי אני אדם של לילה, עם השנים אני מעדיפה לעבוד ביום בעסק, אבל בפועל אני תמיד אהיה בזון שלי כשיותר מאוחר ביום.
אממה, תראו איזה פלא. לבירוקרטיות צריך סבלנות ואיפוק יותר מראש וקריאייטיב.
אני מעדיפה לקבוע תור לרופא/ לדואר/ שיחה עם הרו״ח/ דברים ממשלתיים/ סופרמרקט/ דפוס- על הבוקר.
כדי שאני לא אשנא אותי זה לא יקרה ״לחלוטין״ בבוקר, סביר שאתחיל לזוז ב9 בבוקר.
היום למשל הייתי בדואר בשעה 10. סופר כיף לי להעיף משימה כזו כבר בתחילת היום, אבל אתם צריכים להכיר את עצמכם ואיך זה אצלכם.
יש לי חברים שהם לגמרי ״אנשים של בוקר״ ומבחינתם חבל לבזבז בוקר על בירוקרטיות מאשר על דברים שדורשים חשיבה כלשהיא.
כמו קודם, נסו וגלו. גלו אתכם ואת הזמן שלכם. גלו איך אתם עושים דברים בצורה נוחה יותר וקלה יותר בשבילכם.
מקווה שפתחתי רעיונות בראש, וגם הפעם אשמח לשמוע אם עזרתי לכם 3>
ואחרי שסיימנו לעבור על הכל:
כמו שהבטחתי, הגענו לסוף הפוסט ואני מספרת לכם את כל מה שצריך לדעת אם בא לכם על הלוחות שלי.
ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עושים עם תיבות מייל עמוסות? איך מגיעים לכל המידע הזה שלא רצינו לפספס?
מי שביקר כבר באמבד יודע שאני פחות בקטע של כתיבת פוסטים גיקיים, אני מאפשרת מקום לצד הגיקי הזה הפעם, כי אלו קטעים ששינו את חיי המייל שלי.
מה האישיו?
אני אקדים, רובנו עובדים דרך המייל ומתנהלים בו גם בלי קשר לעבודה.
מיילים עוזרים לנו לתקשר, לנהל דברים שקורים, להתעדכן, לדבר עם אנשים שאנחנו לא מכירים, לקבל מידע שרלוונטי להתקדמות שלנו או לחיסכון שלנו בקניות אונליין.
זה לא משנה מה- אנחנו מלא זמן במייל.
בתחילת השנה הייתי בכנס של eyby שבו אייל בסון דיבר על נתונים של 121 מיילים ביום בממוצע לאדם, שזה אומר 3 שעות מענה ביום בממוצע, ועוד לא דיברתי על כמה זמן לוקח לנו לצאת מריכוז ולחזור לריכוז בכל מייל והסחה.
טיימ-לס vs לס-טיים? מתמודדים עם העומס // מתוך ליין המוצרים של אמבד
אלו נתונים שלגמרי מסבירים למה כדאי להתייחס לסיפור הזה.
זה ביג דיל.
אני מנהלת 5 תיבות מייל במקביל (!)
כל תיבה שלי מיועדת למשהו אחר ולעולם אחר שלי, ההפרדה נוצרה למען הסדר הטוב- אבל יצרה ים מקומות להסתנכרן בהם ולנהל אותם. כן. לנהל.
כשהייתי שכירה כל מי שעבד תחתיי או מסביבי שמע את המשפט ״מיילים זה מהשטן״, העדפתי שיקימו אותי באמצע משהו כדי לתת עליו ביקורת או לאשר אותו או פשוט לדעת שיש עדכון בבריף מסויים- מאשר להתבחבש מול התיבה הפסיכית הזאת.
הגישה הייתה שאין לי בעיה לחפש משהו ספציפי שם, אבל ממש לא הגיוני שאעבור אחד-אחד.
עברו מאז מים בכנרת וכידוע אני עצמאית, אם עצמאי לא משתלט על ״בחבשת מיילים״ בזמן- זה רק הולך ומסתבך.
יש כמה דברים ששינו את המבנה הזה מבחינתי, ועד היום עוזרים לי להצליח להשתלט על הספינה, או על ״הספינות״ דווקא.
אם אתם בקטע של לחסוך לעצמכם זמן ברברת מהחיים, אם אתם בקטע של להיות יותר פרודקטיבים (כשכירים או כעצמאים, או כסטודנטים) ולנהל את הזמן שלכם טוב יותר, ואם אתם לא מפחדים מפוסטים גיקיים יותר שלי- בואו נצלול!
א- שליטה וידיעה
בין הדברים שגורפים ממנו עוד זמן נמצא סיפור השליטה:
• איך אני יודעת שראו את המייל שלי?
• איך אני בטוח שמישהו פתח את זה?
• כמה זמן אני אמורה לחכות לתגובה?
השאלות האלו חוזרות גם אצל מיועצים שלי שמחפשים עבודה חדשה, הרבה מהשאלות שתופסות לנו את המחשבה הם שאלות של שליטה בסיסית, ״האם טכנית זה הגיע?״, ״אולי הם לא יודעים ששלחתי?״.
הדבר הראשון ששינה את חיי המייל שלי הוא שבוקר בהיר אחד החלטתי בראשי שלא הגיוני שיש אישורי פתיחה לניוזלטר, ושאני יודעת מי פתח כל ניוזלטר ומתי, ושבמיילים האישיים של ג׳ימייל אין תסריט כזה.
נברתי ונברתי. יש תסריט כזה.
יש אפילו כמה.
1/ אם בא לכם ממש לשלוט במייל שלכם באופן פסיכי
אפשר ממש להתנהל בג׳ימייל כמו במערכת ניוזלטר!
לוודא פתיחה, להבין באיזה שעות כל אחד פותח יותר, לוודא הקלקות, לתזמן מה קורה אם לא פתחו, להכין נוסחים מראש וטמפלטים שיודעים להישלח אוטומטית אם משהו קורה/ לא קורה- שגעת!
מעניין אתכם 100% שליטה? תורידו את התוסף mixmax.
אני מודה ששמעתי עליו סיפורי הצלחה אבל לא העזתי להיכנס להרפתקה בעצמי מהסיבה שאני חולת גרפים- וזה בכיף יכול לשאוב אותי לניתוחים עצמם 🙂
ישמצב שאהיה שם בעתיד, כרגע תדעו שזה מוצלח וזה קיים.
אני לא מתכוונת לאלף קבוצות חפירה בהשתק, אלא למה שרוב האנשים מגדירים כ״גאוני״ בווצאפ- הוי הכחול.
אז לmailtrack יש בדיוק את אותו פטנט גאוני.
כל מייל שתשלחו מהרגע שהתקנתם אותו, מזוהה עם הסימון הפנימי שתראו. וי אחד= נשלח, וי כפול= נפתח.
מיילטראק גם שולח התראה כשהמייל עצמו נפתח.
יש לו גרסא לגמרי חינמית, היא רק תאלץ אתכם להסיר את הפרסומת הקטנה שלהם בכל שליחת מייל ואז לסגור את פופאפ ההצעה לשדרוג שלהם- או פשוט להשאיר את הפרסומת במיילים שלכם.
הגרסא החינמית עוקבת אחרי מיילים שנשלחו ממחשב, ופחות מעדכנת כשאתם עונים ממובייל (למרות שגם בזה יש ״קריזות״ ולפעמים אישור פתיחה תופס גם מהאייפון).
האמת היא שאף פעם לא בדקתי כמה עולה לשדרג את מיילטראק, כי לא ראיתי שום צורך. מבחינתי מיילטראק מכסה לי את רוב השאלות הקלאסיות שהזכרתי קודם.
אני יודעת שהמייל נפתח משמע אני יודעת שראו את הצעת המחיר, שראו את הקבלות, שמיועץ ראה את מייל השיעורים שלו, שסטודנט קיבל את הביקורת שלו, שדפוס קיבל את הקבצים שלו, שספק קיבל את הבקשה שלי.
חשוב לזכור שמדובר באישור פתיחה ולא אישור קריאה, לא כל מי שפתח מייל שלכם בוודאי ישב לקרוא אותו, ובכל זאת- זה בהחלט נותן תמונת מצב.
אחרי שהייתי בכנס שהזכרתי בתחילת הפוסט, השתנו בי הסעיף הזה, והסעיף הבא.
שיטת ה״וואן קליק״ בעצם אומרת שמה שנלחץ חייב להיות מטופל הרגע- לחצת על מייל? פתחת אותו? עכשיו צריך להחליט מה עושים איתו ולא ״אח״כ אחזור״.
הגישה של אח״כ אקרא לעומק, אח״כ אסתכל, אח״כ אחזור לזה, גורמת לנו לפנות עוד זמן מהחיים למיילים- למייל שכבר היינו בו הרגע!
אם נכנסתי למייל אני צריכה הרגע למיין אותו, אני צריכה להחליט עכשיו אם:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות (תכף אזכיר)
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)
ג- סידור תיבת המייל, יקח מה שיקח
כדי ששיטת ה״וואן קליק״ תעבוד, המייל צריך להתאפס ולהתאזן.
מה שלא תצטרכו כדי שזה יקרה, תעשו! אני פיניתי יום וחצי מחיי כדי שזה יעבוד.
תתחילו למיין את כ-ל תיבת המייל שלכם, גם מיילים מ2010 נחשבים, פתחו תיקיות מסודרות לפי נושאים ״קבלות״, ״רו״ח״, ״ניוזלטרים שאני עוד צריכה״, ״לקוחות״, כל מה שעוזר לכם ותלוי בנושא של המייל (אמרתי כבר שיש לי 5 מיילים אה?).
אני נפטרתי מכל החלוקות המיותרות של ג׳ימייל ל״ראשי״, ״רשתות חברתיות״, ״קידומי מכירות״, כי הסרתי מתפוצה את מה שלא מעניין אותי לקבל.
החלוקות הבסיסיות שלהם ייצרו ״עוד מגירות למיין״, ואין צורך בזה. להפך, בלי המחיצות האלו אני לא מפספסת אפילו את הניוזלטרים האהובים עליי.
גם את התיבה מסדרים בוואן קליק- עכשיו מחליטים:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)
אחרי הסינון הראשוני נצטרך להגיע למצב אובססיבי שבו מקצים כל יום חצי שעה לניהול, תלוי בכמויות שלכם- לי זה מספיק.
חצי שעה שבה אני פותחת את כל התיבות שלי ועושה וואן קליק על כל מה שלא נקרא.
ככה הסדר נשמר ומצליחים לעבוד נכון מבלי לפספס תוכן שחשוב לכם.
עוד טיפ פיצפונצ׳יק בנושא סדר: כשאני מוציאה מיילים אני אוהבת להוסיף האשטאגים כמו #חומריביצוע, הסיבה שאני עושה את זה היא שקל לי לזהות את הכתיבה שלי אח״כ ולחפש את כל המיילים שקשורים להאשטאג דרך שורת החיפוש במייל, חוסך מלא זמן של נבירות עתידיות!
ד- תזמון מיילים זה פאן
הידעתם? בג׳ימייל יש אופציה לתזמן מיילים.
למה צריך את השטות הזאת? ככה אתם מנהלים לעצמכם תזכורות, בלי קשקשת ובלי ״לזכור את התזכורת״.
סטודנטית נסיכה מתזכרת אותי ב11 בלילה, אני מתזמנת!
כמה פעמים פתחתם מייל שרלוונטי רק לעוד שבוע או רק ליום אחר בשבוע או לעוד חודש, או שזה ליד שאין לכם זמן אליו היום אבל אתם רוצים למחר בבוקר?
מה שקורה במקרים האלו הוא שאתם אומרים לעצמכם ״אני אשים לעצמי תזכורת״, בנתיים קורים עוד דברים כמו טלפון, ווצאפ, ואפילו מיילים אחרים שנכנסים, ואתם פשוט שוכחים מזה.
בגלל שכבר פתחתם את המייל שבו נשלחו הפרטים, אתם שוכחים ממנו, כי הוא נראה כאילו כבר היינו שם… ו… הופס. זה מתמסמס.
ברגע שעובדים עם וואן קליק לא מפספסים את המייל הזה- כי פשוט מתזמנים אותו.
המייל עצמו הופך לתזכורת שלכם!
מתזמנים מיילים לתאריך רלוונטי, ועל הדרך יוצרים תזכורות בקלות.
ה- זמנים ברורים ומתוכננים
מול לקוחות, מול ספקים, מול סטודנטים- אני אוהבת להגדיר לעצמי זמני מענה.
מבחינתי אפשר לשלוח מייל בכל שעה, ועדיין:
• ללקוחות שלי ידוע שאני כנראה אענה עד 18:00, ולא לפני 9:00, כי ככה הרגלתי
• לספקים שלי ידוע שאני אענה בסביבות הבוקר ולא לפני 9:00,כי ככה הרגלתי
• לסטודנטים שלי ידוע שאני אהיה במייל בימי ראשון בלבד, אלא אם סוף סמסטר עכשיו (אהמ) ואיפשרתי השלמת הגשות נוספת
הסיבה שאני מגדירה לעצמי זמני מענה היא להשאיר לי זמן לניהול התיבות ולשיוך המיילים בוואן קליק, וגם כדי לא להישאב למייל לנצח.
בזמנים שהגדרתי אני נמצאת במיילים עם לשוניות פתוחות ושמחות, לפעמים גם מגיבה במיידיות. מעבר להם- אני עוד לא מתעסקת בחיים ומוות, וטוב שכך 🙂
אל תתנו יותר מדי הנעות לפעולה בכל מייל, רצוי לשמור על סבירות של 1 וגג 2. אנחנו לא רובוטים וחשוב שההנעה תישמר ״לא קשה מדי״, שהיא לא תהפוך למשימה מורכבת.
במקרה ויש לכם משימה מורכבת- חלקו אותה לסעיפים ותנו הנעה לסופה.
הרבה מהדברים תלויים בנו
סליחה על הסיום האובר-קלישאתי, יש כלכך הרבה דברים שלא תלויים בנו בחיים: למי ניוולד, את מי נוליד, אם נוליד, האם נמצא זוגיות, האם נהיה חולים, האם נהיה בריאים, האם ניקלע לאסון, האם יהיה לנו מזל שלא, האם נעבור תאונה, האם ישדדו אותנו…
עם כל זה- הרבה מהדברים תלויים בנו.
השגרה שלנו, היחס שנייצר מול אנשים בעולם, איך שנתבטא, איך שנגיב, איך שנהיה אנשים טובים יותר ונחשוב על כל הצדדים, העבודה שנביא, הקריירה שנייצר, וגם המיילים שלנו- אלו שמתחילים המון מכל זה.
השינויים הקטנים שהזכרתי פה, הם קטנים.
הם דורשים זמן, הם דורשים מאמץ, הם דורשים מאיתנו להתנסות בהרגלים חדשים ובתוספים חדשים וללמוד דברים חדשים, ועם זאת- הם שווים את זה לגמרי.
אני יודעת שחיי המיילים שלי לגמרי השתנו, שזה השפיע לחלוטין על השגרה שלי, ושאני ממשיכה להדק כל הזמן עוד ועוד פרטים שיעזרו לי לייעל את התהליכים האלו!
בהצלחה 3>
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
לרגל סיום אחד הקורסים האקדמים שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, העברתי משובי סיום. למה? זו הזדמנות מדהימה לעצירה והסקת מסקנות.
חשוב לי לעשות את זה ולגלות תמונת מצב שלא תמיד שמים לב אליה, וככל שיוצא לי לעשות משובים- בין אם זה קשור ללקוחות או למיועצים או לסטודנטים, אני מבינה כמה שזה מגדיל אותי בעתיד.
אני מודה, אף אחד לא מצפה לזה ממני.
זה לא משהו שהאקדמיה ביקשה או שלקוח יבקש אי פעם, אבל בואו רגע נחשוב יחד על הסיטואציה.
אם באמת אכפת לכם ממישהו אתם תדברו איתו, ומעבר לזה- אם באמת אכפת לכם מעצמכם אתם צריכים את הברייקים האלו של לעצור ונטו להקשיב, לשמוע בלי לבקר.
לתת למישהו אחר לבקר אתכם.
למה אני משתפת את המשובים האלו?
אפשר ללמוד המון על איך חוויה אחת נתפסת מעיניים שונות, לא הכרחתי אף סטודנט למלא את המשובים או לענות על כל השאלות או לכתוב את השם. מי שרצה עשה.
הרעיון הוא לתת מקום שנוח לפרוק בו מה שרוצים, עם היד, מחוץ לטכנולוגיה ולעולם המחושב והממוחשב.
אם אתם בונים משוב של שאלות פתוחות תגיעו לדברים שלא תמיד תשמעו פייס טו פייס. זה פשוט מקסים לראות איך כל בנאדם תופס את אותה החוויה אחרת.
לפעמים כשתעבירו משובים גם תגלו דברים שלא ידעתם על עצמכם, או שלא ייחסתם להם חשיבות.
אפשר לדבר עליך? // משובים, צילום עצמי, 2018
מעניין אותי לשמוע על הסיפור מהצד של הסטודנטים שלי, כל אחד ואחת, מה שהם חושבים, איך זה עבר עליהם, איך אני יכולה להשתפר הלאה.
לפני שנה היה כאן פוסט דומה שמתמלל את תחושות הסטודנטים שלי דאז, בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״, גם שם, התשובות הן אנונימיות ולא ביקשתי להוסיף שם.
אני תמיד מתמללת משובים שלי, וכאמור, לא העלתי תמלול לעוד כיתות/ קורסים/ לקוחות/ מיועצים משום סיבה מיוחדת.
כדי להיכנס לקונטקסט
חשוב לזכור שהפעם מדובר בקורס לשנות א׳, ושהסטודנטים רק עכשיו מתחילים ללכת בין התוכנות ולהבין מה זה עיצוב ומה זה להיות מעצב.
הקורס הספציפי קצר יותר מסמסטר מלא ואינטנסיבי הרבה יותר, והוא מתעסק יותר במלל מאשר בעיצוב (למרות שדוגרי- גם שם עברנו, איך לא?).
דווקא ההתעסקות בשפה כתובה יותר מבשפה ויזואלית, מאפשר לסטודנטים בשנה הראשונה שלהם לפתוח ראש ולהתרכז בערך של הדברים, ב״למה״ של הדברים.
התשובות לא נערכו: ירדתי איפה שירדו שורה, מחקתי איפה שמחקו, הוספתי סימנים וסמיילים כשכתבו אותם.
ככה הם על מלא // מתוך הקורס האקדמי שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מספיק הקדמות, תני להציץ!
דברים שהכי אהבתי בשיעורים שלך:
נושאים שהכי עניינו אותך? סגנון שיעור שהכי אהבת? דוגמאות שאי אפשר לשכוח?
_
איך אפשר לשכוח – מה זה ערך?? 🙂 אהבתי את השיעור הראשון והלאה שמתמקדים במשהו ומכינים מסביבו.
הנושא שהכי אהבתי הוא מיקרוקופי, כי ראיתי איך אפשר לקחת פעולות פשוטות ולהפוך אותם לחוויה, הדוגמאות שהצגת בנוגע למיקרוקופי היו מגניבות ומצחיקות אפילו.
מיקרוקופי
כתיבת פרסומת על מאכל, נהנתי להשתמש בצד היצירתי שלי.
השיעור שהכי אהבתי זה השיעור שדווקא בו הכי התקשיתי, של הטופס הזמנה. שאי אפשר להחליף מוצר/ מאכל וזה לימד אותי המון לעבודה בהמשך.
מיקרו קופי
הנושא מיקרוקופי אהבתי. זה נותן להסתכל על דברים אחרת ויש לי הבנה עכשיו פחות או יותר איך זה בנוי.
המצגות היו מנוסחות טוב מאוד, רק היה עוזר לי מאוד אם היה אפשר לקחת חומר לבית.
מיקרוקופי ובניית דף הזמנה ממש אהבתי שלימדת אותנו איך לכתוב בצורה מעניינת עניינית ומזמינה זה יעזור לנו בעתיד שנפתח אתרים ושניכנס לשוק העבודה.
הרוח הקלילה והלא פורמלית יחד עם סגנון הלימוד החדשני והסבלנות והסובלנות שלך
הסגנון הוא די קליל ומאוד אהבתי שגרמת לנו להשתתף והראת גם אמצעי שיפור ללא שיפוטיות.
בעיקר כתיבה אני פחות מתחבר למיקרו קופי
הכי אהבתי ללמוד מקרוקופי ואהבתי את השיעור מאוד, אי אפשר לשכוח את הבולטים ואת השאלה ״מה זה ערך״?
מיקרוקופי- נחמד לדעת שיש ושזה יכול להפוך את העסק לייחודי כי לא הרבה אנשים משתמשים במיקרוקופי.
הנושא לא כל כך מעניין, הכי אהבתי את הדוגמה של הפנדה שבוכה (כי עזבו את האפליקציה)
בגדול הכל היה דיי מעניין, המיקרוקופי במיוחד כי זה משהו שחדש לי
כמה חשוב לשאול שאלות פתוחות, נושמות // משובים, צילום עצמי, 2018
הביקורות שהבאת לי על התרגילים היו… פשוט לסמן וי איפה שחשבת: 10- הביקורות הכי מועילות שאפשר, 1- הביקורות לא הועילו לי בכלל
אפשר גם להוסיף ולהרחיב על זה בשורות פה מתחתיי, אשמח לשמוע הכל!
_
9
הביקורות הם לגמרי לטובה – מראות ומלמדות איך ובמה להשתפר.
10
הביקורות הכי טובות שאפשר והסיבה העיקרית לכך היא שאת מפרטת על כל בעיה ונוגעת בכל בעיה, וכמובן יותר לתת מילה טובה כשצריך שזה הכי חשוב!!!
10
הביקורת שהבאת לי על התרגילים היו מלמדים ומעודדים ונותן לך רצון להמשיך
10
הביקורות מאוד עזרו לי, למרות שלא תמיד הסכמתי איתן לקח לי זמן ולבסוף הבנתי ״למה התכוון המשורר״
10
הביקורות הועילו לי מאוד, גם כשפחות הלך לי נתת לי תחושה טובה ודרך להבין איך להתקדם הלאה שהטעויות לא יקרו פעם הבאה.
10
ביקורות נכונות, את לא עושה הנחות 🙂
10
9
9
את מלמדת בצורה מועילה ומעבירה את החומר למרות שלי מעט קשה להתרכז כשמקריאים לי ממצגות ואני יותר אוהבת שמדברים אליי שילב את זה בצורה טובה.
9
9
10
10 9 8 7 6 5
9
10
8
ביקורות תמיד מועילות.
בין השורות גיליתי: משהו שהערתי/ הארתי לך? דברים שגילית על עצמך? תחומי עניין שנפתחו לך?
_
שהדרך עוד ארוכה ודורשת (;
בשיעורים גיליתי את כוחו של הטקסט, ואני אקח לתשומת ליבי את העניין הזה בכל תחום בחיי.
דברים שגיליתי על עצמי שהם רוצים אז באמת יכולים להצליח!
גיליתי שממש קשה לי לדאת מצבי מיקרוקופי למרות שעל העבודה הזו קיבלתי את הציון הכי גבוה. בנוסף גיליתי שאין לי שום מושג בפיסוק אבל זה כבר אני אשאיר למורה ללשון שלי
ממש התחברתי לתחום של המיקרו-קופי, פעם לא שמתי לב לכמה חשובים הריבועים הקטנים האלה.
היום אני מבינה כמה חושבים על זה לפני.
תמיד ידעתי שיש לי את זה 🙂
גיליתי שאני לא כל כך גרועה בעברית.
הקטע שחזרנו כל פעם על החומר עזר לי להיזכר.
המשמעות של הדברים הקטנים שלפני כן לא שמתי לב אליהם.
גיליתי שאני יכולה גם להתעסק בבניית אתרים לימדת אותנו להבין איך טקסט קריא יותר. איך לשלב אותו בצורה ברורה עניינית וקריאה לעין. לגמרי השיעור שלך משלים את שאר השיעורים.
שאני צריך ניצול זמן יותר טוב
שאני כן צריך ניצול זמן
אהבתי את השיעור- לימודים
– יכולת שיפור כתיבה
– אפשרויות הגעה לכל קהל
הכל חדש לי
רציתי לשאול אותך ועוד לא שאלתי: משהו כללי על התחום? משהו בקשר ליציאה לשוק העבודה? או… משהו שפשוט רצית לומר לי?
_
רציתי לומר שממש מרגישים שחשוב לך מאיתנו, מעודדת ומנסה ממש לדרבן ונותנת אמונה. אופן השיעורים שלך מעניינים ולאו דווקא ״הרצאות״. תודה 🙂
וגם זה שנותנת ציונים – זה מדרבן לטובה!
רננה 3>
את יודעת לתת ביקורת ועדיין להשאיר את התלמיד עם תחושה חיובית שאפשר להשתפר ולהתקדם.
הערות שלך מאוד עוזרות, בין השיעורים שאני אוהבת!
גלשתי קצת בבלוג שלך ואני חייבת לציין שנהנתי מכל רגע יש לך סגנון כתיבה שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
תודה =)
תודה על סבלנות! וסליחה על שגיאות
התחום מאוד מתאים לך את מעבירה הכל לתלמידים בצורה מצויינת.
עוגיות זה טעים
מאיפה קנית את התמונות של האוכל שהבאת לנו בשיעור הראשון (פיצה/ סטייק וכו׳…)
אם אני אפתח עסק בע״ה אני אבוא אלייך להתייעץ איתך
ועוד רגע לסטודנטים שלי, אם אתם פה.
תודה שנתתם לי לראות, בכנות, מה הרגשתם ומה עבר אצלכם.
אני שמחה שאני חלק קטן מהיומיום שלכם, מהתיקיות שלכם במחשב, ומשורת המשימות הבלתי נגמרת שלכם (כן! שמחה!).
מי שלומד איתי יודע שאין דיסטנס מטורף, אכפת לי ממי שאתם ומאיך שכל אחד שונה מהשני, ומאיך שכל אחת שונה מהשניה.
אכפת לי מהשאלות שלכם, גם אם הן ממש לא בנושא וממש לא בזמן- מוצאים להם זמן.
אנחנו תכף מתחילים קורס חדש, אני יודעת שתצאו מהעור של עצמכם כדי להיות מעולים גם בו.
למרות ובזכות זה שאתם רק בשנה א׳ יש לכם רעיונות במוח שעוד לא נגע בהם ה״אי אפשר״, תשארו כאלו, תשמרו על יצירה מתוך ה״אפשר״.
גאה בכם.
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
כאנשים, כבעלי מותגים, כעובדים בתעשייה ובטח כיוצרי תוכן, תמיד נמצא מרדף ה״כמה חשיפה הייתה לזה?״, ״כמה הקלקות היו?״, ״מה עבד יותר?״, ״כמה אנשים מקשיבים לי?״, ״כמה עוקבים יש לי?״
כמה פעמים מחקתם אפילו פוסט בפייסבוק כי לא היה עליו שום לייק?
אם אני פותחת את זה קצת יותר לרוחב- כמה נערות נכנסו לדיכאון רק בגלל אינסטגרם, רק השנה? (ולא, לא כביטוי, כדיכאון ממשי).
זה המבט בדברים עצמם // כמו שהיינו פעם, צילום עצמי, 2018
המרדפים האלו הפכו לדבר הכי ריק מתוכן בעצם, כי כשאני חושבת על זה- כשאתה מקים איזשהו פרויקט צד, או מעלה איזושהיא עבודה שעיצבת, או משהו שכתבת, או תמונה, אין הבדל קריטי שנשים עליו את האצבע בין ״דיברתי ל200 איש״ או ״דיברתי ל500 איש״.
הדברים הם אותם הדברים.
עדכנית לעכשיו, תעשה פרחים ברקע(בניהול שלי יחד עם אורי אופן, ואם עוד לא עברתם שם, אל תגלו לי) עומד על 13744 עוקבים, אף פעם לא שינינו משהו ממי שאנחנו בגלל זה. התוכן הוא אותו תוכן, וביננו- זה לא באמת מספר שתופסים במוח.
זה כן מחמם את הלב ממש ממש, אבל אם זה מה שמשנה? אם זה העיקר? המספר?
אם זה קורה, אז זה קורה. אם זה משפיע, אז זה משפיע.
ההשפעה היא העניין.
אני לוקחת את זה בעוד קצת זום אין:
אם כתבתי משהו והוא השפיע על אדם אחד זה מספיק, זה המון!
זה נשמע נורא נאור או תמים, אני יודעת, אבל תחשבו על זה רגע לעומק.
כמה פעמים בחיים שלכם דיברתם עם מישהו וזה גרם לכם להרגיש משהו שונה או חדש, לחשוב על משהו מבפנים, לשנות איזושהיא תפיסה או לחדד איזושהיא תפיסה?
יותר מזה, כמה פעמים הייתם בשיעורים/ קורסים/ סדנאות, אפילו יום שלם, ויום אח״כ כבר לא היה שום דבר מזה בחיים שלכם?
אם נלך קצת קדימה משם, נגיד שאת הפוסט הזה קוראים עכשיו 20 אנשים בלבד: 20 אנשים זו כיתת עיצוב אקדמית. סירייסלי. זה מלא אנשים!
אז אם אני חושבת על האלפים שעוברים פה, זה מחמם ועושה כווצ׳וצ׳ים חמודים בלב, למרות שהשאלה האמיתית היא כמה אימפקט היה למשהו שעשיתי או אמרתי- כמה השפעתי? כמה גרמתי למישהו להרגיש משהו? לחוות משהו? להבין משהו עם עצמו?
כמה גרמתי למישהו לעצור את השגרה שלו?
זו בעצם השורה התחתונה של הכל. לא מספרי לייקים ולא מספרי כניסות ולא כמה אנשים כתבו לכם שאתם מוכשרים, השאלה היא כמה נגעתם, לכמה נכנסתם פנימה, ואם יש אפילו אדם אחד כזה- זה ים.
אנחנו בעולמות של עיוורון באנרים וחוסר בהירות לחוויות, אנחנו נמצאים בהרבה מקומות ומדברים עם הרבה אנשים- ולא תמיד אנחנו באמת שם, באמת באמת מרגישים.
הרבה פעמים אנחנו מדברים שעה עם מישהו, ואין לנו מושג על מה דיברנו בסוף.
אנחנו נמצאים איפשהו, ולא מרגישים שאנחנו שם פיזית.
כמו ריחוף בזמן, כמו ניתוק מגוף או ניתוק מנפש. חסר אימפקט.
להיות במקומות האלו זה משהו שמאד קשה להגיע אליו בסוף 2018. להיות במקומות האלו זה אומר לייצר חוויות, לייצר רגעים, לברוא.
לברוא רגע ולברוא תובנה // סימטריק לייף, צילום עצמי, 2018
לא תמיד תדעו שבראתם משהו, לא תמיד תשמעו את התגובות האמיתיות מאחריי משהו, לא מלקוח, לא מבוס ולא מחברים. בשבילי, מספיק שאדם אחד קיבל ערך גדול.
אדם אחד שיזכור ממי שאתם, גם חודש אחרי.
אדם אחד שהגיע לאיזה רגע מאיזו יצירה שלכם, מאיזו בריאה שלכם: טקסט, גרפיקה, תמונה, סאונד, קונטקסט.
״אבל זה צריך למכור״
לא כמו עבודה שיווקית שצריכה להביא להמרה של אינסטנט, היומיום שלנו הוא יותר כמו האקט של פרסום.
אם בכלזאת אני כן אסתכל על אימפקט מעיניים של איש שיווק, ככל שמשהו משפיע לעומק יותר הוא מקרב אדם להיות נאמן, קהל שבוי נקרא לזה.
זה לא סוד שאני מאד מוצאת את הקסם באסטרטגיית כיסוי שוק מסוג מרוכז (באסטרטגיה מהסוג הזה מתרכזים בחלק קטן מנתח השוק, ובונים את המוצרים, השירותים, העיצוב, הפרסומות וכל מה שקשור לדרך- לפי הצרכים ותפיסת העולם של החלק הקטן יותר).
כשמתרכזים בהשפעה יש הרבה יותר כוח, גם כשכמויות האנשים נמוכה יותר מנתח השוק הגדול שאפשר לתפוס.
באופן כללי על הגישה הזו, כשאני ספציפית יותר אני רלוונטית יותר.
*כמובן שיש עוד אסטרטגיות לכיסוי שוק ולא תמיד היתרונות של שיווק מרוכז/ החסרונות של שיווק מרוכז נכונים כאסטרטגיה וככלל על. הכיוון התאים לתפיסה שאני פורשת כאן מצד אחר שלה.
לתפוס עוד רגע.
לזכור מה באמת משמעותי מתחת להר האנליטיקות והשאלות, זה לא צד האומן שלי- זה צד המעצב שלי.
זה הצד שבא לשרת מישהו מעבר לעצמו, לחוות משהו מחוץ לעור שלו.
זה יכול להגיע רק מתשוקה אמיתית למשהו, מאמונה בכוח שלנו.
מיציאה מתוך הרצון להשפיע- מהצורך לתת אימפקט.
משילוב של ראש ורגש.
מעצירה ומחשבה.
↓ לקבל חוות דעת מקצועית, להתקדם בעולם העיצוב, להביא את הערך שלך, להשיג מטרות!
