המייל שלי ואני.

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עושים עם תיבות מייל עמוסות? איך מגיעים לכל המידע הזה שלא רצינו לפספס?

מי שביקר כבר באמבד יודע שאני פחות בקטע של כתיבת פוסטים גיקיים, אני מאפשרת מקום לצד הגיקי הזה הפעם, כי אלו קטעים ששינו את חיי המייל שלי.

מה האישיו?

אני אקדים, רובנו עובדים דרך המייל ומתנהלים בו גם בלי קשר לעבודה.

מיילים עוזרים לנו לתקשר, לנהל דברים שקורים, להתעדכן, לדבר עם אנשים שאנחנו לא מכירים, לקבל מידע שרלוונטי להתקדמות שלנו או לחיסכון שלנו בקניות אונליין.

זה לא משנה מה- אנחנו מלא זמן במייל.

בתחילת השנה הייתי בכנס של eyby שבו אייל בסון דיבר על נתונים של 121 מיילים ביום בממוצע לאדם, שזה אומר 3 שעות מענה ביום בממוצע, ועוד לא דיברתי על כמה זמן לוקח לנו לצאת מריכוז ולחזור לריכוז בכל מייל והסחה.

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עם תיבות מייל עמוסות? // מחזיק מפתחות על זמני, צילום עצמי, אמבד אורפז ימין
טיימ-לס vs לס-טיים? מתמודדים עם העומס // מתוך ליין המוצרים של אמבד

אלו נתונים שלגמרי מסבירים למה כדאי להתייחס לסיפור הזה.

זה ביג דיל.

אני מנהלת 5 תיבות מייל במקביל (!)

כל תיבה שלי מיועדת למשהו אחר ולעולם אחר שלי, ההפרדה נוצרה למען הסדר הטוב- אבל יצרה ים מקומות להסתנכרן בהם ולנהל אותם. כן. לנהל.

כשהייתי שכירה כל מי שעבד תחתיי או מסביבי שמע את המשפט ״מיילים זה מהשטן״, העדפתי שיקימו אותי באמצע משהו כדי לתת עליו ביקורת או לאשר אותו או פשוט לדעת שיש עדכון בבריף מסויים- מאשר להתבחבש מול התיבה הפסיכית הזאת.

הגישה הייתה שאין לי בעיה לחפש משהו ספציפי שם, אבל ממש לא הגיוני שאעבור אחד-אחד.

עברו מאז מים בכנרת וכידוע אני עצמאית, אם עצמאי לא משתלט על ״בחבשת מיילים״ בזמן- זה רק הולך ומסתבך.

יש כמה דברים ששינו את המבנה הזה מבחינתי, ועד היום עוזרים לי להצליח להשתלט על הספינה, או על ״הספינות״ דווקא.

אם אתם בקטע של לחסוך לעצמכם זמן ברברת מהחיים, אם אתם בקטע של להיות יותר פרודקטיבים (כשכירים או כעצמאים, או כסטודנטים) ולנהל את הזמן שלכם טוב יותר, ואם אתם לא מפחדים מפוסטים גיקיים יותר שלי- בואו נצלול!

א- שליטה וידיעה

בין הדברים שגורפים ממנו עוד זמן נמצא סיפור השליטה:
• איך אני יודעת שראו את המייל שלי?
• איך אני בטוח שמישהו פתח את זה?
• כמה זמן אני אמורה לחכות לתגובה?

השאלות האלו חוזרות גם אצל מיועצים שלי שמחפשים עבודה חדשה, הרבה מהשאלות שתופסות לנו את המחשבה הם שאלות של שליטה בסיסית, ״האם טכנית זה הגיע?״, ״אולי הם לא יודעים ששלחתי?״.

הדבר הראשון ששינה את חיי המייל שלי הוא שבוקר בהיר אחד החלטתי בראשי שלא הגיוני שיש אישורי פתיחה לניוזלטר, ושאני יודעת מי פתח כל ניוזלטר ומתי, ושבמיילים האישיים של ג׳ימייל אין תסריט כזה.

נברתי ונברתי. יש תסריט כזה.

יש אפילו כמה.

1/ אם בא לכם ממש לשלוט במייל שלכם באופן פסיכי

אפשר ממש להתנהל בג׳ימייל כמו במערכת ניוזלטר!

לוודא פתיחה, להבין באיזה שעות כל אחד פותח יותר, לוודא הקלקות, לתזמן מה קורה אם לא פתחו, להכין נוסחים מראש וטמפלטים שיודעים להישלח אוטומטית אם משהו קורה/ לא קורה- שגעת!

מעניין אתכם 100% שליטה? תורידו את התוסף mixmax.

אני מודה ששמעתי עליו סיפורי הצלחה אבל לא העזתי להיכנס להרפתקה בעצמי מהסיבה שאני חולת גרפים- וזה בכיף יכול לשאוב אותי לניתוחים עצמם 🙂

ישמצב שאהיה שם בעתיד, כרגע תדעו שזה מוצלח וזה קיים.

חינם, כבר אמרתי? מורידים מפה >

2/ אם בא לכם שהמייל שלכם יהפוך לווצאפ

אני לא מתכוונת לאלף קבוצות חפירה בהשתק, אלא למה שרוב האנשים מגדירים כ״גאוני״ בווצאפ- הוי הכחול.

אז לmailtrack יש בדיוק את אותו פטנט גאוני.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

כל מייל שתשלחו מהרגע שהתקנתם אותו, מזוהה עם הסימון הפנימי שתראו. וי אחד= נשלח, וי כפול= נפתח.

מיילטראק גם שולח התראה כשהמייל עצמו נפתח.

יש לו גרסא לגמרי חינמית, היא רק תאלץ אתכם להסיר את הפרסומת הקטנה שלהם בכל שליחת מייל ואז לסגור את פופאפ ההצעה לשדרוג שלהם- או פשוט להשאיר את הפרסומת במיילים שלכם.

הגרסא החינמית עוקבת אחרי מיילים שנשלחו ממחשב, ופחות מעדכנת כשאתם עונים ממובייל (למרות שגם בזה יש ״קריזות״ ולפעמים אישור פתיחה תופס גם מהאייפון).

האמת היא שאף פעם לא בדקתי כמה עולה לשדרג את מיילטראק, כי לא ראיתי שום צורך. מבחינתי מיילטראק מכסה לי את רוב השאלות הקלאסיות שהזכרתי קודם.

אני יודעת שהמייל נפתח משמע אני יודעת שראו את הצעת המחיר, שראו את הקבלות, שמיועץ ראה את מייל השיעורים שלו, שסטודנט קיבל את הביקורת שלו, שדפוס קיבל את הקבצים שלו, שספק קיבל את הבקשה שלי.

חשוב לזכור שמדובר באישור פתיחה ולא אישור קריאה, לא כל מי שפתח מייל שלכם בוודאי ישב לקרוא אותו, ובכל זאת- זה בהחלט נותן תמונת מצב.

ממליצה בחום, סירייסלי משנה חיים! מורידים מפה >

ב- וואן קליק לנצח

אחרי שהייתי בכנס שהזכרתי בתחילת הפוסט, השתנו בי הסעיף הזה, והסעיף הבא.

שיטת ה״וואן קליק״ בעצם אומרת שמה שנלחץ חייב להיות מטופל הרגע- לחצת על מייל? פתחת אותו? עכשיו צריך להחליט מה עושים איתו ולא ״אח״כ אחזור״.

הגישה של אח״כ אקרא לעומק, אח״כ אסתכל, אח״כ אחזור לזה, גורמת לנו לפנות עוד זמן מהחיים למיילים- למייל שכבר היינו בו הרגע!

אם נכנסתי למייל אני צריכה הרגע למיין אותו, אני צריכה להחליט עכשיו אם:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות (תכף אזכיר)
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)

ג- סידור תיבת המייל, יקח מה שיקח

כדי ששיטת ה״וואן קליק״ תעבוד, המייל צריך להתאפס ולהתאזן.

מה שלא תצטרכו כדי שזה יקרה, תעשו! אני פיניתי יום וחצי מחיי כדי שזה יעבוד.

תתחילו למיין את כ-ל תיבת המייל שלכם, גם מיילים מ2010 נחשבים, פתחו תיקיות מסודרות לפי נושאים ״קבלות״, ״רו״ח״, ״ניוזלטרים שאני עוד צריכה״, ״לקוחות״, כל מה שעוזר לכם ותלוי בנושא של המייל (אמרתי כבר שיש לי 5 מיילים אה?).

אני נפטרתי מכל החלוקות המיותרות של ג׳ימייל ל״ראשי״, ״רשתות חברתיות״, ״קידומי מכירות״, כי הסרתי מתפוצה את מה שלא מעניין אותי לקבל.

החלוקות הבסיסיות שלהם ייצרו ״עוד מגירות למיין״, ואין צורך בזה. להפך, בלי המחיצות האלו אני לא מפספסת אפילו את הניוזלטרים האהובים עליי.

גם את התיבה מסדרים בוואן קליק- עכשיו מחליטים:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)

אחרי הסינון הראשוני נצטרך להגיע למצב אובססיבי שבו מקצים כל יום חצי שעה לניהול, תלוי בכמויות שלכם- לי זה מספיק.

חצי שעה שבה אני פותחת את כל התיבות שלי ועושה וואן קליק על כל מה שלא נקרא.

ככה הסדר נשמר ומצליחים לעבוד נכון מבלי לפספס תוכן שחשוב לכם.

עוד טיפ פיצפונצ׳יק בנושא סדר: כשאני מוציאה מיילים אני אוהבת להוסיף האשטאגים כמו #חומריביצוע, הסיבה שאני עושה את זה היא שקל לי לזהות את הכתיבה שלי אח״כ ולחפש את כל המיילים שקשורים להאשטאג דרך שורת החיפוש במייל, חוסך מלא זמן של נבירות עתידיות!

ד- תזמון מיילים זה פאן

הידעתם? בג׳ימייל יש אופציה לתזמן מיילים.

למה צריך את השטות הזאת? ככה אתם מנהלים לעצמכם תזכורות, בלי קשקשת ובלי ״לזכור את התזכורת״.

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עם תיבות מייל עמוסות? // אמבד אורפז ימין
סטודנטית נסיכה מתזכרת אותי ב11 בלילה, אני מתזמנת!

כמה פעמים פתחתם מייל שרלוונטי רק לעוד שבוע או רק ליום אחר בשבוע או לעוד חודש, או שזה ליד שאין לכם זמן אליו היום אבל אתם רוצים למחר בבוקר?

מה שקורה במקרים האלו הוא שאתם אומרים לעצמכם ״אני אשים לעצמי תזכורת״, בנתיים קורים עוד דברים כמו טלפון, ווצאפ, ואפילו מיילים אחרים שנכנסים, ואתם פשוט שוכחים מזה.

בגלל שכבר פתחתם את המייל שבו נשלחו הפרטים, אתם שוכחים ממנו, כי הוא נראה כאילו כבר היינו שם… ו… הופס. זה מתמסמס.

ברגע שעובדים עם וואן קליק לא מפספסים את המייל הזה- כי פשוט מתזמנים אותו.

המייל עצמו הופך לתזכורת שלכם!

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עם תיבות מייל עמוסות? // אמבד אורפז ימין
מתזמנים מיילים לתאריך רלוונטי, ועל הדרך יוצרים תזכורות בקלות.

ה- זמנים ברורים ומתוכננים

מול לקוחות, מול ספקים, מול סטודנטים- אני אוהבת להגדיר לעצמי זמני מענה.

מבחינתי אפשר לשלוח מייל בכל שעה, ועדיין:
• ללקוחות שלי ידוע שאני כנראה אענה עד 18:00, ולא לפני 9:00, כי ככה הרגלתי
• לספקים שלי ידוע שאני אענה בסביבות הבוקר ולא לפני 9:00,כי ככה הרגלתי
• לסטודנטים שלי ידוע שאני אהיה במייל בימי ראשון בלבד, אלא אם סוף סמסטר עכשיו (אהמ) ואיפשרתי השלמת הגשות נוספת

הסיבה שאני מגדירה לעצמי זמני מענה היא להשאיר לי זמן לניהול התיבות ולשיוך המיילים בוואן קליק, וגם כדי לא להישאב למייל לנצח.

בזמנים שהגדרתי אני נמצאת במיילים עם לשוניות פתוחות ושמחות, לפעמים גם מגיבה במיידיות. מעבר להם- אני עוד לא מתעסקת בחיים ומוות, וטוב שכך 🙂

אם אתם חיים בבלת״מים או תקופות לחוצות- כתבתי על זה בעבר.

ניהול הזמנים שלכם הוא שמאפשר לכם את היומיום והשגרה, ולא את הדבק הרצוף שבין הזמנים והציפייה לעוד סופ״ש שיגיע. מניסיון.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ו- שיטת כתיבה מאורגנת

הרבה מאיתנו יוצרים את הפינג-פונג במייל לעצמם.

זה יכול להיות כל מייל ולא משנה מול מי, וזה יכול לעכב אפילו הצעות מחיר וקבלה לעבודה מסויימת.

הרבה מהטקסטים שנכתבים במיילים הם מסורבלים, לא עברו עריכה והגהה, קשים לקריאה או דו-משמעיים ומבלבלים, לוקח זמן להבין אותם ולזוז מהם.

המון המון הבהרות.

כשאנחנו כותבים מיילים חשוב לשים לב לצורת הכתיבה שלנו, לשורות שבמייל ולאורך שלהם, מתי כדאי לשבור שורה ומתי כדאי להוסיף חלוקות לכותרות אפילו?

כשמיועצים שלי מקבלים שיעורי בית אחרי סשן הם יודעים שהמיילים שלי מחולקים לא רק לנושאים, אלא גם לתתי משימות פנימיות, כדי שיהיה להם קל לנהל אותם.

שיטת הכתיבה שלי היא להשתמש במספור ובולטים בנושאים מורכבים, להקל את המסרים ולקצר את המידע איפה שאפשר, ועוד דבר אחד קטן… הנעה לפעולה כשמשהו צריך לקרות!

רוצים שנושא מסויים יטופל? תכתבו בפירוש ״מחכה לעדכון שטופל״, רוצים לקבל אישור? כתבו בפירוש ״צריך לאשר במייל חוזר״.

אל תתנו יותר מדי הנעות לפעולה בכל מייל, רצוי לשמור על סבירות של 1 וגג 2. אנחנו לא רובוטים וחשוב שההנעה תישמר ״לא קשה מדי״, שהיא לא תהפוך למשימה מורכבת.

במקרה ויש לכם משימה מורכבת- חלקו אותה לסעיפים ותנו הנעה לסופה.

הרבה מהדברים תלויים בנו

סליחה על הסיום האובר-קלישאתי, יש כלכך הרבה דברים שלא תלויים בנו בחיים: למי ניוולד, את מי נוליד, אם נוליד, האם נמצא זוגיות, האם נהיה חולים, האם נהיה בריאים, האם ניקלע לאסון, האם יהיה לנו מזל שלא, האם נעבור תאונה, האם ישדדו אותנו…

עם כל זה- הרבה מהדברים תלויים בנו.

השגרה שלנו, היחס שנייצר מול אנשים בעולם, איך שנתבטא, איך שנגיב, איך שנהיה אנשים טובים יותר ונחשוב על כל הצדדים, העבודה שנביא, הקריירה שנייצר, וגם המיילים שלנו- אלו שמתחילים המון מכל זה.

השינויים הקטנים שהזכרתי פה, הם קטנים.

הם דורשים זמן, הם דורשים מאמץ, הם דורשים מאיתנו להתנסות בהרגלים חדשים ובתוספים חדשים וללמוד דברים חדשים, ועם זאת- הם שווים את זה לגמרי.

אני יודעת שחיי המיילים שלי לגמרי השתנו, שזה השפיע לחלוטין על השגרה שלי, ושאני ממשיכה להדק כל הזמן עוד ועוד פרטים שיעזרו לי לייעל את התהליכים האלו!

בהצלחה 3>

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״כמה התקדמתי כמעצבת
בזכות הסדר שאת יוצרת
והעובדה שאשכרה אכפת לך!
״

על משובים והסקת מסקנות.

לרגל סיום אחד הקורסים האקדמים שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, העברתי משובי סיום. למה? זו הזדמנות מדהימה לעצירה והסקת מסקנות.

חשוב לי לעשות את זה ולגלות תמונת מצב שלא תמיד שמים לב אליה, וככל שיוצא לי לעשות משובים- בין אם זה קשור ללקוחות או למיועצים או לסטודנטים, אני מבינה כמה שזה מגדיל אותי בעתיד.

אני מודה, אף אחד לא מצפה לזה ממני.

זה לא משהו שהאקדמיה ביקשה או שלקוח יבקש אי פעם, אבל בואו רגע נחשוב יחד על הסיטואציה.

אם באמת אכפת לכם ממישהו אתם תדברו איתו, ומעבר לזה- אם באמת אכפת לכם מעצמכם אתם צריכים את הברייקים האלו של לעצור ונטו להקשיב, לשמוע בלי לבקר.

לתת למישהו אחר לבקר אתכם.

למה אני משתפת את המשובים האלו?

אפשר ללמוד המון על איך חוויה אחת נתפסת מעיניים שונות, לא הכרחתי אף סטודנט למלא את המשובים או לענות על כל השאלות או לכתוב את השם. מי שרצה עשה.

הרעיון הוא לתת מקום שנוח לפרוק בו מה שרוצים, עם היד, מחוץ לטכנולוגיה ולעולם המחושב והממוחשב.

אם אתם בונים משוב של שאלות פתוחות תגיעו לדברים שלא תמיד תשמעו פייס טו פייס. זה פשוט מקסים לראות איך כל בנאדם תופס את אותה החוויה אחרת.

לפעמים כשתעבירו משובים גם תגלו דברים שלא ידעתם על עצמכם, או שלא ייחסתם להם חשיבות.

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
אפשר לדבר עליך? // משובים, צילום עצמי, 2018

מעניין אותי לשמוע על הסיפור מהצד של הסטודנטים שלי, כל אחד ואחת, מה שהם חושבים, איך זה עבר עליהם, איך אני יכולה להשתפר הלאה.

לפני שנה היה כאן פוסט דומה שמתמלל את תחושות הסטודנטים שלי דאז, בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״, גם שם, התשובות הן אנונימיות ולא ביקשתי להוסיף שם.

אני תמיד מתמללת משובים שלי, וכאמור, לא העלתי תמלול לעוד כיתות/ קורסים/ לקוחות/ מיועצים משום סיבה מיוחדת.

כדי להיכנס לקונטקסט

חשוב לזכור שהפעם מדובר בקורס לשנות א׳, ושהסטודנטים רק עכשיו מתחילים ללכת בין התוכנות ולהבין מה זה עיצוב ומה זה להיות מעצב.

הקורס הספציפי קצר יותר מסמסטר מלא ואינטנסיבי הרבה יותר, והוא מתעסק יותר במלל מאשר בעיצוב (למרות שדוגרי- גם שם עברנו, איך לא?).

דווקא ההתעסקות בשפה כתובה יותר מבשפה ויזואלית, מאפשר לסטודנטים בשנה הראשונה שלהם לפתוח ראש ולהתרכז בערך של הדברים, ב״למה״ של הדברים.

התשובות לא נערכו: ירדתי איפה שירדו שורה, מחקתי איפה שמחקו, הוספתי סימנים וסמיילים כשכתבו אותם.

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
ככה הם על מלא // מתוך הקורס האקדמאי שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, עיצוב וכתיבה: אמבד

מספיק הקדמות, תני להציץ!

דברים שהכי אהבתי בשיעורים שלך:
נושאים שהכי עניינו אותך? סגנון שיעור שהכי אהבת? דוגמאות שאי אפשר לשכוח?
_

איך אפשר לשכוח – מה זה ערך?? 🙂
אהבתי את השיעור הראשון והלאה שמתמקדים במשהו ומכינים מסביבו.

הנושא שהכי אהבתי הוא מיקרוקופי, כי ראיתי איך אפשר לקחת פעולות פשוטות ולהפוך אותם לחוויה, הדוגמאות שהצגת בנוגע למיקרוקופי היו מגניבות ומצחיקות אפילו.

מיקרוקופי

כתיבת פרסומת על מאכל, נהנתי להשתמש בצד היצירתי שלי.

השיעור שהכי אהבתי זה השיעור שדווקא בו הכי התקשיתי, של הטופס הזמנה. שאי אפשר להחליף מוצר/ מאכל וזה לימד אותי המון לעבודה בהמשך.

מיקרו קופי

הנושא מיקרוקופי אהבתי. זה נותן להסתכל על דברים אחרת ויש לי הבנה עכשיו פחות או יותר איך זה בנוי.

המצגות היו מנוסחות טוב מאוד, רק היה עוזר לי מאוד אם היה אפשר לקחת חומר לבית.

מיקרוקופי ובניית דף הזמנה ממש אהבתי שלימדת אותנו איך לכתוב בצורה מעניינת עניינית ומזמינה זה יעזור לנו בעתיד שנפתח אתרים ושניכנס לשוק העבודה.

הרוח הקלילה והלא פורמלית יחד עם סגנון הלימוד החדשני והסבלנות והסובלנות שלך

הסגנון הוא די קליל ומאוד אהבתי שגרמת לנו להשתתף והראת גם אמצעי שיפור ללא שיפוטיות.

בעיקר כתיבה
אני פחות מתחבר למיקרו קופי

הכי אהבתי ללמוד מקרוקופי ואהבתי את השיעור מאוד, אי אפשר לשכוח את הבולטים ואת השאלה ״מה זה ערך״?

מיקרוקופי- נחמד לדעת שיש ושזה יכול להפוך את העסק לייחודי כי לא הרבה אנשים משתמשים במיקרוקופי.

הנושא לא כל כך מעניין, הכי אהבתי את הדוגמה של הפנדה שבוכה (כי עזבו את האפליקציה)

בגדול הכל היה דיי מעניין, המיקרוקופי במיוחד כי זה משהו שחדש לי

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
כמה חשוב לשאול שאלות פתוחות, נושמות // משובים, צילום עצמי, 2018

הביקורות שהבאת לי על התרגילים היו…
פשוט לסמן וי איפה שחשבת: 10- הביקורות הכי מועילות שאפשר, 1- הביקורות לא הועילו לי בכלל
אפשר גם להוסיף ולהרחיב על זה בשורות פה מתחתיי, אשמח לשמוע הכל!
_

9
הביקורות הם לגמרי לטובה – מראות ומלמדות איך ובמה להשתפר.

10
הביקורות הכי טובות שאפשר והסיבה העיקרית לכך היא שאת מפרטת על כל בעיה ונוגעת בכל בעיה, וכמובן יותר לתת מילה טובה כשצריך שזה הכי חשוב!!!

10
הביקורת שהבאת לי על התרגילים היו מלמדים ומעודדים ונותן לך רצון להמשיך

10
הביקורות מאוד עזרו לי, למרות שלא תמיד הסכמתי איתן לקח לי זמן ולבסוף הבנתי ״למה התכוון המשורר״

10
הביקורות הועילו לי מאוד, גם כשפחות הלך לי נתת לי תחושה טובה ודרך להבין איך להתקדם הלאה שהטעויות לא יקרו פעם הבאה.

10
ביקורות נכונות, את לא עושה הנחות 🙂

10

9

9
את מלמדת בצורה מועילה ומעבירה את החומר למרות שלי מעט קשה להתרכז כשמקריאים לי ממצגות ואני יותר אוהבת שמדברים אליי שילב את זה בצורה טובה.

9

9

10

10 9 8 7 6 5

9

10

8
ביקורות תמיד מועילות.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בין השורות גיליתי:
משהו שהערתי/ הארתי לך? דברים שגילית על עצמך? תחומי עניין שנפתחו לך?
_

שהדרך עוד ארוכה ודורשת (;

בשיעורים גיליתי את כוחו של הטקסט, ואני אקח לתשומת ליבי את העניין הזה בכל תחום בחיי.

דברים שגיליתי על עצמי שהם רוצים אז באמת יכולים להצליח!

גיליתי שממש קשה לי לדאת מצבי מיקרוקופי למרות שעל העבודה הזו קיבלתי את הציון הכי גבוה. בנוסף גיליתי שאין לי שום מושג בפיסוק אבל זה כבר אני אשאיר למורה ללשון שלי

ממש התחברתי לתחום של המיקרו-קופי, פעם לא שמתי לב לכמה חשובים הריבועים הקטנים האלה.
היום אני מבינה כמה חושבים על זה לפני.

תמיד ידעתי שיש לי את זה 🙂

גיליתי שאני לא כל כך גרועה בעברית.
הקטע שחזרנו כל פעם על החומר עזר לי להיזכר.

המשמעות של הדברים הקטנים שלפני כן לא שמתי לב אליהם.

גיליתי שאני יכולה גם להתעסק בבניית אתרים לימדת אותנו להבין איך טקסט קריא יותר. איך לשלב אותו בצורה ברורה עניינית וקריאה לעין. לגמרי השיעור שלך משלים את שאר השיעורים.

שאני צריך ניצול זמן יותר טוב
שאני כן צריך ניצול זמן

אהבתי את השיעור- לימודים

– יכולת שיפור כתיבה
– אפשרויות הגעה לכל קהל

הכל חדש לי

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

רציתי לשאול אותך ועוד לא שאלתי:
משהו כללי על התחום? משהו בקשר ליציאה לשוק העבודה? או… משהו שפשוט רצית לומר לי?
_

רציתי לומר שממש מרגישים שחשוב לך מאיתנו, מעודדת ומנסה ממש לדרבן ונותנת אמונה. אופן השיעורים שלך מעניינים ולאו דווקא ״הרצאות״. תודה 🙂
וגם זה שנותנת ציונים – זה מדרבן לטובה!
רננה 3>

את יודעת לתת ביקורת ועדיין להשאיר את התלמיד עם תחושה חיובית שאפשר להשתפר ולהתקדם.

הערות שלך מאוד עוזרות, בין השיעורים שאני אוהבת!

גלשתי קצת בבלוג שלך ואני חייבת לציין שנהנתי מכל רגע יש לך סגנון כתיבה שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
תודה =)

תודה על סבלנות! וסליחה על שגיאות

התחום מאוד מתאים לך את מעבירה הכל לתלמידים בצורה מצויינת.

עוגיות זה טעים

מאיפה קנית את התמונות של האוכל שהבאת לנו בשיעור הראשון (פיצה/ סטייק וכו׳…)

אם אני אפתח עסק בע״ה אני אבוא אלייך להתייעץ איתך

ועוד רגע לסטודנטים שלי, אם אתם פה.

תודה שנתתם לי לראות, בכנות, מה הרגשתם ומה עבר אצלכם.

אני שמחה שאני חלק קטן מהיומיום שלכם, מהתיקיות שלכם במחשב, ומשורת המשימות הבלתי נגמרת שלכם (כן! שמחה!).

מי שלומד איתי יודע שאין דיסטנס מטורף, אכפת לי ממי שאתם ומאיך שכל אחד שונה מהשני, ומאיך שכל אחת שונה מהשניה.

אכפת לי מהשאלות שלכם, גם אם הן ממש לא בנושא וממש לא בזמן- מוצאים להם זמן.

אנחנו תכף מתחילים קורס חדש, אני יודעת שתצאו מהעור של עצמכם כדי להיות מעולים גם בו.

למרות ובזכות זה שאתם רק בשנה א׳ יש לכם רעיונות במוח שעוד לא נגע בהם ה״אי אפשר״, תשארו כאלו, תשמרו על יצירה מתוך ה״אפשר״.

גאה בכם.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״סוף סוף יש לי לוגו ושפה משלי,
שמייצג אותי, שאני אוהבת!!!
שמושך אליי את מי שבאמת רציתי,
את הלקוחות שנכונים לי״

על אימפקט וחברים.

כאנשים, כבעלי מותגים, כעובדים בתעשייה ובטח כיוצרי תוכן, תמיד נמצא מרדף ה״כמה חשיפה הייתה לזה?״, ״כמה הקלקות היו?״, ״מה עבד יותר?״, ״כמה אנשים מקשיבים לי?״, ״כמה עוקבים יש לי?״

כמה פעמים מחקתם אפילו פוסט בפייסבוק כי לא היה עליו שום לייק?

אם אני פותחת את זה קצת יותר לרוחב- כמה נערות נכנסו לדיכאון רק בגלל אינסטגרם, רק השנה? (ולא, לא כביטוי, כדיכאון ממשי).

סופרים לייקים? מה הקטע של אימפקט // כמו שהיינו פעם, אמבד אורפז ימין, 2018
זה המבט בדברים עצמם // כמו שהיינו פעם, צילום עצמי, 2018

המרדפים האלו הפכו לדבר הכי ריק מתוכן בעצם, כי כשאני חושבת על זה- כשאתה מקים איזשהו פרויקט צד, או מעלה איזושהיא עבודה שעיצבת, או משהו שכתבת, או תמונה, אין הבדל קריטי שנשים עליו את האצבע בין ״דיברתי ל200 איש״ או ״דיברתי ל500 איש״.

הדברים הם אותם הדברים.

עדכנית לעכשיו, תעשה פרחים ברקע (בניהול שלי יחד עם אורי אופן, ואם עוד לא עברתם שם, אל תגלו לי) עומד על 13744 עוקבים, אף פעם לא שינינו משהו ממי שאנחנו בגלל זה. התוכן הוא אותו תוכן, וביננו- זה לא באמת מספר שתופסים במוח.

זה כן מחמם את הלב ממש ממש, אבל אם זה מה שמשנה? אם זה העיקר? המספר?

אם זה קורה, אז זה קורה. אם זה משפיע, אז זה משפיע.

ההשפעה היא העניין.

אני לוקחת את זה בעוד קצת זום אין:

אם כתבתי משהו והוא השפיע על אדם אחד זה מספיק, זה המון!

זה נשמע נורא נאור או תמים, אני יודעת, אבל תחשבו על זה רגע לעומק.

כמה פעמים בחיים שלכם דיברתם עם מישהו וזה גרם לכם להרגיש משהו שונה או חדש, לחשוב על משהו מבפנים, לשנות איזושהיא תפיסה או לחדד איזושהיא תפיסה?

יותר מזה, כמה פעמים הייתם בשיעורים/ קורסים/ סדנאות, אפילו יום שלם, ויום אח״כ כבר לא היה שום דבר מזה בחיים שלכם?

אם נלך קצת קדימה משם, נגיד שאת הפוסט הזה קוראים עכשיו 20 אנשים בלבד: 20 אנשים זו כיתת עיצוב אקדמית. סירייסלי. זה מלא אנשים!

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אז אם אני חושבת על האלפים שעוברים פה, זה מחמם ועושה כווצ׳וצ׳ים חמודים בלב, למרות שהשאלה האמיתית היא כמה אימפקט היה למשהו שעשיתי או אמרתי- כמה השפעתי? כמה גרמתי למישהו להרגיש משהו? לחוות משהו? להבין משהו עם עצמו?

כמה גרמתי למישהו לעצור את השגרה שלו?

זו בעצם השורה התחתונה של הכל. לא מספרי לייקים ולא מספרי כניסות ולא כמה אנשים כתבו לכם שאתם מוכשרים, השאלה היא כמה נגעתם, לכמה נכנסתם פנימה, ואם יש אפילו אדם אחד כזה- זה ים.

אנחנו בעולמות של עיוורון באנרים וחוסר בהירות לחוויות, אנחנו נמצאים בהרבה מקומות ומדברים עם הרבה אנשים- ולא תמיד אנחנו באמת שם, באמת באמת מרגישים.

הרבה פעמים אנחנו מדברים שעה עם מישהו, ואין לנו מושג על מה דיברנו בסוף.

אנחנו נמצאים איפשהו, ולא מרגישים שאנחנו שם פיזית.

כמו ריחוף בזמן, כמו ניתוק מגוף או ניתוק מנפש.

להיות במקומות האלו זה משהו שמאד קשה להגיע אליו בסוף 2018. להיות במקומות האלו זה אומר לייצר חוויות, לייצר רגעים, לברוא.

להסתכל לעיצוב בעיניים, מה באמת חשוב לי ומה זה אימפקט // סימטריק לייף, אמבד אורפז ימין, 2018
לברוא רגע ולברוא תובנה // סימטריק לייף, צילום עצמי, 2018

לא תמיד תדעו שבראתם משהו, לא תמיד תשמעו את התגובות האמיתיות מאחריי משהו, לא מלקוח, לא מבוס ולא מחברים. בשבילי, מספיק שאדם אחד קיבל ערך גדול.

אדם אחד שיזכור ממי שאתם, גם חודש אחרי.

אדם אחד שהגיע לאיזה רגע מאיזו יצירה שלכם, מאיזו בריאה שלכם: טקסט, גרפיקה, תמונה, סאונד, קונטקסט.

״אבל זה צריך למכור״

לא כמו עבודה שיווקית שצריכה להביא להמרה של אינסטנט, היומיום שלנו הוא יותר כמו האקט של פרסום.

אם בכלזאת אני כן אסתכל על אימפקט מעיניים של איש שיווק, ככל שמשהו משפיע לעומק יותר הוא מקרב אדם להיות נאמן, קהל שבוי נקרא לזה.

זה לא סוד שאני מאד מוצאת את הקסם באסטרטגיית כיסוי שוק מסוג מרוכז (באסטרטגיה מהסוג הזה מתרכזים בחלק קטן מנתח השוק, ובונים את המוצרים, השירותים, העיצוב, הפרסומות וכל מה שקשור לדרך- לפי הצרכים ותפיסת העולם של החלק הקטן יותר).

כשמתרכזים בהשפעה יש הרבה יותר כוח, גם כשכמויות האנשים נמוכה יותר מנתח השוק הגדול שאפשר לתפוס.

באופן כללי על הגישה הזו, כשאני ספציפית יותר אני רלוונטית יותר.

*כמובן שיש עוד אסטרטגיות לכיסוי שוק ולא תמיד היתרונות של שיווק מרוכז/ החסרונות של שיווק מרוכז נכונים כאסטרטגיה וככלל על. הכיוון התאים לתפיסה שאני פורשת כאן מצד אחר שלה.

לתפוס עוד רגע.

לזכור מה באמת משמעותי מתחת להר האנליטיקות והשאלות, זה לא צד האומן שלי- זה צד המעצב שלי.

זה הצד שבא לשרת מישהו מעבר לעצמו, לחוות משהו מחוץ לעור שלו.

זה יכול להגיע רק מתשוקה אמיתית למשהו, מאמונה בכוח שלנו.

משילוב של ראש ורגש.

מעצירה ומחשבה.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״אני מתחילה להשיג
את הלקוחות שתמיד רציתי!
זה גאוני.
״
(מעצבת דיגיטל, עצמאית)

סדר ואגרנות, ביחד ולחוד.

חלק מלהיות מעצב זה להיות אגרן.

זה כאילו משפט נורא גדול לומר, אבל עם השנים באמת הבנתי שזה חלק מהסיפור, ושזה לא רק אצלי.

אנחנו אוהבים לשמור ולא משנה באיזו צורה: היה לי בוס שצילם מסכים של כל מוצר שהוא אהב וראה בדיגיטל (והדביק אותי בהרבה מהסימפטומים), יש לי קולגות שאוהבים לשמור מידע שאין סיכוי שנשתמש בו מתישהו (בקשר למדפסת או בקשר להוראות סגירה שצריך פעם באף פעם- והאמת שאפשר לשמור אותם במייל בכלל).

להיות מעצב זה להיות אגרן // איך להתמודד עם אגרנות // סדר וסביבת עבודה // ביס, אמבד אורפז ימין, 2018
בתוך המק, מחוץ למק, אני מודה- אני אגרנית! // ביס, צילום עצמי, 2018

אצלי זה אפילו יותר מופרז: יש לי אלפי צילומי מסך של מודעות/ עמודים שאהבתי בהם את הטקסט או הגרפיקה, ובכל בדפדפן מעל ל20 לשוניות שפתוחות כבר כמה שנים. אני אף פעם לא סוגרת.

אני שומרת אוסף דיי מכובד של תוויות ואריזות שאהבתי, יש מוצרים שקניתי רק בגלל איך שהם נראו (רציתי לשמור אותם קרוב, מי דיבר על מוסקינו פרש?!).

יש חלקי בריסטולים/ רקעים לצילום/ בדים/ סרטי מתנה/ עטיפות מתנה שקניתי או שמרתי, ואם מגיעים למתנות אז איתי זה בכלל סיפור. אני מאד אוהבת לבנות כאלו, עם הקונספט והברכה והכל.

בואו לא נדבר על זה שאני עדיין קונה דיסקים.

אבל זו באמת לא רק אני.

היו לי מרצים כאלו כשהייתי סטודנטית, היו לי בוסים כאלו כשהייתי שכירה, יש לי קולגות כאלו עד היום, ואפילו מיועצים שמספרים לי על האגרנות שלהם ועל זה שהם שומרים בקבוקים של קרמים ושמפואים.

אז מה הבעיה, למה פוסט?

הקטע הוא סביבת העבודה שלנו, שמשפיעה עלינו ועל אממ… העבודה שלנו, כן!

דיברתי על זה פה פעם, והיום הגעתי לפה בקטע של ״איך חיים עם האגרנות הזו שלנו״.

איך מוצאים לזה גבול, איך מתמודדים עם המקום שכל זה תופס לנו בחיים. גם פיזית וגם נפשית, כי סליחה על הרוחניקיות- בכלזאת יש קשר.

מי שהיה סביבי (או בסטורי) בחודשיים האחרונים יודע שנכנסתי למתקפת אירגון, או בשמה המקצועי ״מרוקו״.

קשרים שתופסים מקום

מה סידרתי? נתחיל בזה שצבעתי חדר דיי גדול לגמרי לבד, נעבור לג׳וקים שנכנסו לי לראש- כמו לקחת את השולחן שלי לנגר כדי להיפטר מ10 ס״מ שגורמים לו לא להיכנס לאיזור מסויים בחדר העבודה.

אח״כ המשכתי בעוד שיפוצים כמו צביעת מדפים, בעוד סדר כמו לפתוח קופסאות אחסון ולזרוק קלסר ממגמת תקשורת בתיכון (בחיי! שמרתי את זה!), למצוא שם ידית של דלת (אל תשאלו מה עשיתי כשהייתי סטודנטית), להיפטר מהקלסר הענקי של הלימודים… שעברו שנים מהם כן?

מזעזע.

המשכתי משם לשיא, אולי למה שהפיל לי את האסימון שאגרנות זו בעיה שצריך להתמודד איתה: ארון הבגדים.

להיות מעצב זה להיות אגרן // איך להתמודד עם אגרנות // סדר וסביבת עבודה // הארון שלי, אמבד אורפז ימין, 2018
למיין אוספים עושה סדר במוח // הארון שלי, צילום עצמי, 2018

הארון שלי מסודר היום חיילים חיילים, חלקו גם ממש לפי צבעים. זה משהו שהכניס לשוק את כל מי שנתקל בתופעה הזו.

כשהמוח שלי עמוס (והנה הקשר לפיזי ונפשי) אני צריכה להיפטר מדברים או לארגן אותם מחדש, וזה מה שהיה פה בחודשיים האלו.

זה כלל למיין אריזות ישנות באוסף שלי, להיפטר מבגדים כמו חולצות עם ציורים שלי, נעליים, חומר לימודי, כל מה שבעצם נקשרתי אליו רגשית כנראה, ושמרתי.

אז איפה הגבול?

אנשים שמתעסקים בחינוך, או בילדים שלהם, מכירים את הסיפור של ״חפץ מעבר״.

אני אוהבת להרחיב את המושג הזה כי כל אחד מאיתנו מחביא איזה ילד קטן בתוכו, לכולנו יש חפצי מעבר גם אחרי גיל 6.

למי אין? למי שלא קשור לעיצוב קל יותר שלא יהיה לו.

אני מאמינה שאצלנו יש צד רגשי יותר שנקשר לחפצים, שאוהב משהו באיך שהם נראים ולא רק ב״מה עברתי איתם״ (עזבו אותי מתחתוני מזל, זה בולשיט לעומת נייר עטיפה מושלם).

בשורה התחתונה יש דברים או אנשים שצריכים להיות איתנו תקופה, כדי שנבין משהו, כדי שנלמד משהו, כדי שהמחשבה שלנו תלך לאנשהו, כדי שהחלק היוצר שלנו ילמד משהו, יעשה חיבורים בין דברים שהם לא מחוברים.

הגבול מבחינתי עובר בכמה אנחנו שמים לב לזה.

הרבה מאיתנו לא קולטים את כמויות הדברים שהם שומרים, ולא זוכרים מה הם שמרו.

בעצם, אם אתה לא יודע מה שמרת, אין שום עניין בלשמור על משהו. זה כאילו שהוא לא קיים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הטריק

בכל תקופה של עומס, או בדיוק הפוך- תקיעות, כשהראש כואב… אני פותחת קופסאות ומתחילה במיונים לשקית זבל ולשמירה.

חשוב גם למצוא לזה מקום מוגדר ולא לפזר הכל ברחבי הבית.

לי יש ארגז ענקי גדול על גלגלים שבו יש כל מני דברים שבחרתי לשמור, בנוסף לזה יש עוד מגירה אחת שמכילה רק אריזות (שפתחתי לפריסה כדי לשטח אותן) ותוויות.

יש דברים שלגמרי לא ברור למה אני שומרת, כמו העתקת אותיות בשיעור טיפוגרפיה משנה א׳ שהייתה לפני שנים.

אבל אגרנות היא גם פרופורציה לחיים, שלא יעלה לראש.

לזכור מאיפה בית נבנה, מגרגיר קטן.

ושאפשר לבנות עוד.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״״שיווק תמיד נשמע לי כמו קללה,
היום אני מצליח להתמודד עם זה
ואפילו ליהנות!״
(מעצב פרינט, עצמאי)

מסע בין חסמים לאמונות.

בחיים של כל אדם יש מתישהו איזה חסם, איזה משהו שעוצר, איזו תקופה שלא ברורה או יום שדברים נתקעים בו.

חלק יאשימו את הביטחון העצמי של בני האדם: חוסר ביטחון בלהיות מעצב, חוסר ביטחון בלהיות איש משפחה, חוסר ביטחון בלהיות חלק מחברה.

זה בהחלט קשור, ובכלזאת יש עוד פינות.

״זה לא שאני לא רוצה, פשוט אין לי ביטחון עצמי״

חוסר ביטחון זה הדבר הראשון שאנחנו נוטים לסמוך עליו ב״למה דברים לא יתחילו״, זה נשמע נורא אמין ונורא קשה לשינוי.

חוסר ביטחון עצמי עוצר אותנו, אבל לא רק הוא // איך לטפל בחסמים ואמונות טפלות // סיור לוקיישנים, אמבד אורפז ימין, 2018
לבד מול עצמך, מה ראית? // סיור לוקיישנים, צילום עצמי, 2018

האמת היא שזה הקטע הכי שכיח שאני שומעת כשאני מייעצת למעצבים, בכל מיני הקשרים כמו: למה אני לא עושה הסבה למרות שאני לא אוהב את המקצוע שלי ורוצה להיות מעצב 100% מהזמן?/ למה אני לא הופכת לעצמאית?/ למה אני לא מצליח להתקבל לעבודה שרציתי?/ למה אני לא מוציאה קו מוצרי נייר משלי?

זה כלכך חזק בנו, אפילו יותר מ״אין בזה כסף״! (קטע שכיח אחר 🙂 ). מדהים.

עוד תירוצים שכיף לנו לומר!

כדי לפרשן לעצמנו מצבים שאנחנו תקועים וחסומים בהם, אנחנו אוהבים להסתמך על עוד תירוצים, מעבר לחוסר ביטחון בעצמנו:

• אני לא סומכת על שאר הצוות ש…
• אין לי מספיק כוח להתמודד עכשיו
• יש לי מחסום כתיבה
• פעם עשיתי את זה ולא הצלחתי
• אני לא יודעת איך להגדיר את זה
• לא הבנתי את הכל, אז אין טעם
• יש דברים חשובים יותר
• אין לי מוזה/ אני מחכה למוזה
• לוקח זמן להיכנס לזה
• אין שם כסף (כמו שהזכרתי)
• זה חסר תכלית
• זה לא מספיק חשוב כדי ש…
• זה יקרה אחרי שהדבר השני יקרה
• דברים יסתדרו לבד
• יש רעשי רקע ואינמצב להתרכז
• עוד חודש יהיה קל יותר

וואלה, גם לשבת ולכתוב כאן עוד פוסט זה משהו שנחסמתי אליו כבר תקופה- מכמה תירוצים שהזכרתי פה ^, אולי גם פה.

(מנויי המייליסט הותיקים בטח זוכרים את פרינט ה״30 סיבות שלא״ שחילקתי לתלייה).

כמו בכל דבר, תירוצים או חיפוש אשמים או נקיפות מצפון לא יעזרו. אין לי טעם למצוא אשמים, יש טעם לחשוב על פיתרונות, איך טוב לזוז.

אז מה אפשר לעשות עם חסימות שמגיעות אלינו מסיבות ״באמת״ רציונליות, או מחסימות רגשיות שקשורות בביטחון שלנו בעצמנו או באחרים, בכשלונות שעברנו ובדברים שלא ניסינו?

הו. הנה.

אמונות טפלות

כלל ראשי: פחדים ותירוצים מתפרקים עם שכל.

תירוץ שעוצר אותנו מלהתחיל משהו יכול להתחיל מאמונה בסיסית שגויה, אמונה שאפשר לחסל אם מתעסקים בה בצורה שכלית;

1- מי שכבר נכשל לא יצליח באותו הסיפור

איך פותרים? פיבוט! אפשר להצליח באותה המשימה בשינוי של משהו בדרך שעברתם כדי להגיע. משהו בדרך לא היה נכון, באסטרטגיה, בראש, בכוונה.

פיבוט זה מושג שנלקח מעולם הסטרטאפים, ״רגל ציר״.

אני בעצם משאירה צעד אחד בפנים וזזה עם הרגל השניה. למשל: להחליף קהל יעד לאותו המוצר, להשאיר את קהל היעד אבל להחליף את השיווק. תמיד משהו נשאר ומשהו חדש מגיע.

הרעיון הוא להבין בצורה מושכלת איפה נפלו הדברים בפעם הקודמת, ואת הנקודות האלו לשנות.

אני לא מאמינה בתיוג של ״לוזרים״.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

2- אין לי מספיק ביטחון עצמי

כל מעצב או חבר שדיבר איתי פעם על ביטחון עצמי שמע את התקציר שלי לסיפור: ביטחון עצמי פותרים גם עם, נחשו מה, שכל! נכון!

ככל שתבינו את דרכי העבודה שלכם, אלו ערכים אתם מביאים, למי אתם פונים, למה זה מתאים דווקא לו, או בקיצור- אסטרטגיה, מיצוב ומיתוג.

ככל שתגיעו למקומות האלו הביטחון יהיה גבוה יותר.

למה זה ככה? כי כשאנחנו מבינים מה ולמה, אנחנו מרגישים בטוחים יותר. אנחנו מרגישים שולטים במצב יותר.

הדגמתי כאן על התחום המקצועי ו… זה בא גם במובן של חברים ומשפחה וכל מה שאפשר לחשוב.

שכל שכל שכל 🙂

3- לא הבנתי את הכל, אז אין טעם

זה משהו שאני שומעת המון כשאני מביאה תרגילים לסטודנטים, ה״אני לא בטוח בהכל״, ״אני לא סגורה על הכל״.

כאילו שעדיף לא לנסות אם אין את כל הקצוות.

איך פותרים מצב כזה בלי ללכת בעיניים סגורות? שואלים שאלות. או שזה מול אנשים, או שפותחים גוגל ועושים מחקרים.

לא משנה מה הנושא פה, זה יכול להיות איך אני משיק ליין מוצרים משלי, איך פותחים תיקים כעצמאי, איך מפרשים את המילה ״קונספציה״, איך מתמחרים ולפי מה, איך אנשים אחרים הצליחו לעוף באוויר.

וואטאבר.

לשאול, לבדוק, ולדעת שתמיד יהיה לנו חוסר בידע. תמיד צריך ללמוד עוד ולשאול עוד!

מה גם שלפעמים עדיף לקבל החלטה כלשהיא על סמך 80:20, מודל דיי מוכר מהמשק שאומר שאם 80% מספירת המלאי בוצעה ועבדה נכון, אפשר להאמין שה20% הנותרים דומים לאותו הקטע.

מה זה אומר אצלנו? אם 80% מהשאלות ששאלתי לגבי דרך חדשה נענו ב״כן״, אז זה בסדר לצאת עכשיו ולא לחכות שהכל יהיה 100%.

חשוב לקבל החלטות כי גם כשלא מחליטים יש השפעה= ״חוסר החלטה היא החלטה״.

חוסר ביטחון עצמי עוצר אותנו, אבל לא רק הוא // איך לטפל בחסמים ואמונות טפלות // תופסת רגע, אמבד אורפז ימין, 2018
תמיד יהיה משהו שלא נבין // תופסת רגע, צילום עצמי, 2018

טריקים לחשיבה בהירה

נניח שהסיבות שבגללם אנחנו תקועים קשורות לגורמים אחרים שמשפיעים עלינו, כמו חוסר ריכוז או זה שהמשימות נראות ענקיות, או שאין לנו שמץ איך להתחיל (קפאנו!)… מה עושים? איך?

א- עצירה בצד

פעם דיברנו על אינרציה, על זמנים חיוביים או שליליים שלה בחיים שלנו. ישמצב שהקטע הזה מתקשר לשם.

כשאנחנו חסומים למשהו אנחנו לפעמים נכנסים לתוך לופ של משהו, זה יכול להיות לופ של ״למה לא״, או לופ של ״אני בתקופה ממש עסוקה״, או לופ של ״מצברוח לא הכי טוב״.

לפעמים צריך לעצור בצד פיזית, לפעמים צריך לעצור במצד מחשבתית.

כשאני עוצרת פיזית:
מכירים את זה שאתם על כביש ראשי והתנועה זורמת והמחשבות בראש רצות ואתם נכנסים ללופ של רעיון חדש, תובנה חדשה, שקיעה בקטע לא טוב, התלהבות בקטע ממש טוב, דהייה או תהייה?

כשהייתי שכירה הייתי נוסעת מעל 140 ק״מ ביום, תחנות דלק ופניות צדדיות היו הסייפטי שלי. הייתי עוצרת שם וממלאת את הפתקים באייפון, או את ישראבלוג עליו השלום (הוא עדיין בחיים, רק במוח כאילו הרגו אותו בשנה שעברה).

לפעמים אתם ממש חושבים על משהו שמישהו אמר לכם חצי שעה קודם, לפעמים דברים בוערים, לפעמים מקבלים מסקנות ממש טובות.

כשעוצרים בצד קל לירות את המילים מהראש לדף או למסמך דיגיטלי, ולנקות את המחשבות. לשמור עליהם לאח״כ או להשאיר אותם שם בפריז (freeze).

אם לוקחים את זה ליומיום שלא כולל כבישים, לפעמים שווה לעבוד מהסלון, פשוט לעצור ״מנהג״.

כשאני עוצרת מחשבתית:
זה שלב שיותר קשה להיות בו, לא פשוט לעצור מחשבות על משהו/ מישהו.

איך בכלזאת מתרגלים את זה? כמו שמחליפים לולאות הרגל, אני מחליפה את העניין בעניין אחר.

אם אני חושבת על מה יקרה אם משהו לא יצליח, אני אחליף את השורש האמצעי ב״מה יקרה אם זה כן יצליח״. מתרכזת שם.

עוד אופציה היא להחליף סדר טיפול, אם עכשיו אני נלחמת בקופי שלא מסתדר לי בעין, אני אעבור לפרויקט אחר ואחזור אליו בהמשך היום.

אני אוהבת לעצור מחשבתית כשאני בונה לוגו או שפה עיצובית, אני אוהבת לעצור אחרי שכתבתי טקסט ולערוך אותו אחרי 10 דקות.

כשהזמן עובר, אנחנו יוצאים מחשיבת מנהרה (אובר ריכוז), חשוב לתת לזה לקרות כדי להישאר אובייקטיבים יחסית.

ב- חלוקה לנקודות יותר קטנות

איך מורידים מצפון מאכילה של עוגה שלמה? פורסים אותה לפרוסות, ״מיישרים״ (מיותר לציין שלי אין מצפון, אבל כתבתי בשביל שאר העם שהוא לא אורפז).

כשאנחנו מחלקים דברים שלא קורים לדברים יותר קטנים, קשה להאמין שלא נבצע לפחות חתיכות קטנות.

אני אוהבת לדבר על חתיכות של משימות כשאני מדברת על ניהול זמן, אבל עכשיו אנחנו מדברים גם על רעיונות גדולים שתקועים אצלנו.

גם כשכתבתי את הפוסט הזה התחלתי מלפרוס אותו, לכתוב לעצמי נקודות קטנות שקשורות בנושא הגדול.

ג- להתחיל זה הכל

מצד אחד זה סעיף שנשמע מאד פולני כמו ״נו כבר זוזי!״. מצד שני, פולניות צודקות רוב הזמן, לא ככה?

זה טיפ שעוזר להמון אנשים במיוחד במחסומי כתיבה, אני זוכרת שנפל לי האסימון ״להפעיל אותו״ על כתיבה ששמעתי את אחד המרואיינים של ליאור פרנקל מדבר על כתיבת תסריט.

אותו מרואיין אמר שהוא שמע את זה מכותב אחר (בגלל זה אין לי מצפון שלא זכרתי את השם) שכשהוא נתקע בהתחלות, הוא פשוט מתחיל.

אחרי שהוא כותב ונכנס לזה הוא פשוט משמיד את הפסקה הראשונה (ממש ככה!), מעיף אותה, מוחק אותה, בול.

אם משליכים את זה הלאה:
לפעמים ממש קשה לנו לחשוב על משהו, על איך לומר, על איך לבקש.

זה יכול להיות פנייה לאדם אחר בקטע חברי או מקצועי, זה יכול להיות בקשה להעלאה, זה יכול להיות התפטרות.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

זה יכול להיות תחום שלם שאנחנו לא מכירים ורצינו ללמוד ולנסות.

כשפשוט מתחילים אז דברים קורים. הם חייבים לקרות כי התחלנו, זה קורה ביחד 🙂

לפעמים אפשר להעלים ראיות (כמו למחוק את הפסקה הראשונה, או את הפרק הראשון שהעלתם ליוטיוב כדי לשבור את המחסום של עצמכם), ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולזכור ש״כולנו בני אדם״.

זה בסדר להתחיל טיפה מבולגן ולהרגיש את המים תוך כדי הליכה.

כנות או רצון

אם מכווצים את כל הבעיות שעוצרות אותנו, קומנד מינוס מינוס מינוס, מוצאים את הגרעין הפיצפון שברקע כל התירוצים.

האם את באמת רוצה?

האם אתה באמת כנה עם עצמך?

את מאמינה בתוך תוכך שהתירוץ הזה לא פתיר?

היית מוצא את הכלים לדבר הזה בשביל חבר קרוב?

לפי התשובות האלו אפשר להתחיל לנסות לפתוח קשרים, להוציא דברים שתקועים, גם אם זה יהיה לאט לאט כדי שלא יכאב.

מתי אי אפשר? כשאני בעצמי לא מספיק רוצה את זה, או כשאני בעצמי לא מספיק כנה לומר שלא ממש מעניין אותי אלא נשמע לי מגניב לעשות. ״זה טוב בקורות חיים״ שכזה.

משהו שלא באמת בשבילנו ובתוכנו, קשה להזיז למען עצמנו.

אולי טוב שקשה, זה גורם לנו לחשוב.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״כל כך פחדתי לשאול שאלות
ואני מגלה דברים שלא ידעתי על עצמי,
גם בלי קשר לקריירה״
(מעצבת פול סטאק, עצמאית)

שיהיה לנו בהצלחה.

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על המינוח ״הצלחה״.

מה נחשב מוצלח? מי נחשב מוצלח? מה זה אומר שהצלחנו?

אני מניחה שהמושג הזה בראש שלי כי אני דקה מתחילת סמסטר וזמני העריכה של הקורסים שלי ל2019 משפיעים, אין ספק. אבל זה לא רק זה.

כל החגים שהיו פה עכשיו כמו עדר פילים רצים (טוב אני לא בטוחה שפילים רצים, הם כן כבדים אז בכלזאת…) גרמו להמוני סדנאות כנסים וקורסים בנושאי הצלחה ושנה מוצלחת לצוץ.

בכלל, כולנו מאחלים הצלחה לאנשים, לא בטוח שאנחנו מתכוונים לאותו הדבר.

הצלחה זה עניין של מזל? מה זו הצלחה // מזל אקספרס, אמבד אורפז ימין, 2018
יש אנשים שפשוט התברכו בזה // מזל אקספרס, צילום עצמי, 2018

זה הכל כסף.

זו הגישה העסקית שתואמת את, איך לא, אנשי העסקים שסביבי. היא גם מסתדרת אחלה עם הדור שקדם לי והדור שקדם לו- ששם לא תמיד היה כסף ברמה מוחשית.

ההגדרה לפיהם אומרת שמי שהגיע לסכומים ממש טובים על משהו, ובטח מופרזים ממה שנחשוב, הוא מוצלח, הצליח, ויש שיגידו מזליסט.

לומר מזליסט לפי כסף זה קצת מופרך, דברים קורים בדרך לסכומים כאלו. ההסתברות שזה רק מזל… ובכן.

מעניין גם האיחול ״wish me luck״ שבעברית מתפרש ל״תאחל לי בהצלחה״.

וגם האופציה שזו הצלחה, שמי שנמצא עם הרבה כסף מרגיש מוצלח, כבר שמעתי על עשירים שלא חושבים ככה.

איכשהו לא חסרים גם אנשים צעירים, אפילו סטודנטים ששואלים בקורס האקדמי שלי ״יציאה לשוק העבודה״ את השאלה המוזרה ״אז באיזה תפקיד יש הכי הרבה כסף?״.

אין לי שום בעיה עם כסף, להפך. הסיפור הוא האם כסף הוא ראש סדרי העדיפויות, בריגוש, או בהצלחה כלשהיא?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

כן הוא מצליח… הוא מאד נחשב.

הגישה שמתאימה לאנשי החדשות, אלו שעוקבים אחרי סיפורי ההצלחה של ההייטקיסט שעזב הכל ונהיה גורו בחוות שם כלשהו.

מישהו שהתפרסם, מישהו שהתהילה עליו כרגע, מישהו שיש בו הכרה חברתית, הוא בעינהם המוצלח.

יודעים מה, לא רק אנשים שעוקבים אחרי חדשות- גם הדור שהגיע אחריי, דור האינסטה, חיים על זה. המדיום הוא המסר אה? 🙂

אני רק שואלת, כל מפורסם מרגיש מוצלח? אז למה העיתונים מלאים בראיונות אחד-על-אחד וסיפורי ״כך התחלתי עם התקפי החרדה והציפרלקס״?

המטרה מקדשת את האמצעים!

אני לא בטוחה אם להגדיר את זה הפעם כגישה, אבל יש מי שחושב שהצלחה היא יעד, ושהכל כשר בדרך ליעד הזה.

בתקופה שהייתי שכירה נהגתי לומר את הביטוי הזה בהקשר שרק אנשים קרובים הבינו, למשל:

״איך את נוסעת כל יום מעל 140 ק״מ?״
או ״איך את מגיעה הבייתה ב23?! נגמר היום!״
– ״המטרה מקדשת את האמצעים״

המטרה כמובן לא הייתה הצלחה כלשהיא, לא נכנסתי לטרפת הוורקוהולית כדי להגיע לאיזשהו פרסום. המטרה הייתה לצבור גב כלכלי, ללמוד יותר, להתקדם, לחוות, להרגיש.

זה מוביל אותי למסקנה שלי על ״מה זו הצלחה״.

הצלחה היא רגש.

מעל 100 מעצבים כבר היו איתי בייעוץ מקצועי למעצבים, רק אני והיא/ הוא.

אחת הצרות שחוזרות על עצמן בסשנים היא ״כשפתחתי את העסק היה לי חלום כלשהו, אני מגיע להכנסות מאד יפות, ועדיין משהו כמו תקוע, זה לא זה״.

חלק מגדירים את זה ״חוסר ביטחון שאני טוב״, או ״אני לא יודע אם אני יוצרת דברים מוצלחים ביחס לשאר״.

המילים האלו באות גם ממעצבים חדשים, וגם מכאלו שיש להם עסק כבר 16 שנים.

ההשוואה החוצה היא לא הצלחה. זה דיי דומה למרדף אחרי ציונים בקונספט- אני לא מאמינה בזה ובמבחנים יחסיים.

סליחה על ה״רוחניקיות״ שזה נשמע, אבל הצלחה היא בפנים.

הרבה אנשים שנחשבים למוצלחים לא מרגישים ככה. הסיבה היא שזה באמת משהו פנימי. רגש.

אשכרה רגש. זה הכל.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אז למה אנחנו בטוחים שזה יחסי?

כי חונכנו למרדפי סטטוס.

זה לא קשור להורים שלנו או לגננת. זה קשור לחברה שבה אנחנו, זו חברה של הישגיות וסיפורים בעיתון, באזז.

הכל קשור לכולם, קרדשיאנס תקראו לזה.

לפני כשנה וחצי קניתי את הספר ״סטטוס״ של אלן דה בוטון, אני אוהבת להימרח על הספרים שלי, אני קוראת כמה ספרים יחד ואלו תמיד ״ספרי חפירה״.

פסיכולוגיה, פילוסופיה, כלכלה התנהגותית, מחקר, הכל על אנשים בגדול.

בחג האחרון סיימתי את סטטוס. הספר הזה הוא בעצם סקירה מלאה של סטטוסים לאורך הדורות, איך זה התחיל, למה זה מעניין אותנו, ואיך לעזאזל יוצאים מהטירוף הזה.

ברגע שאנחנו קולטים שדברים הם אנחנו, ולא הם, ולא מסביב, והם זמניים, קל הרבה יותר להגדיר הצלחה ולהרגיש הצלחה.

עוד מילה על הגדרה.

אם חוזרים לפסקאות הראשונות בפוסט הזה, לקורסים שאני עורכת עכשיו שוב, בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״ יש את החלק של ״איך אנחנו מודדים הצלחה״.

לא במובן אנליטיקות, אלא ממש להגדיר לפני שיוצאים לקמפיין כלשהו- מתי אני יודע שהשגתי את מטרת הקמפיין, מתי סיימנו וכל השאר זה בונוס.

אם חוזרים לשם, אני מבינה שזה מקביל למציאות.

לדעתי, הצלחה היא רגש שבא מהמדדים שלנו לעצמנו, התשובה לשאלה ״מתי ארגיש שמשהו הגיע למטרה?״.

ברגע שנצא מהגישות האחרות ונתעסק בזה יותר, הדברים הם הרבה יותר פנימיים ותלויים בסדרי העדיפויות שלנו, במטרות שלנו, ברגע, בשטח.

אולי ככה נוצר רגש.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״אנלא יודעת איך ראית את זה,
זה כאילו שאת
פסיכולוגית של מעצבים.
״
(מעצבת פרינט, עצמאית)

יומולדת שנתיים לאמבד!

כאדם שאין לו הרבה זיכרון לדברים ששווה לזכור, זה דיי מפתיע שאני זוכרת איך הכל התחיל כאן. פרויקט צד. אשכרה.

עברו שנתיים וזה לא הרבה וכן הרבה… תלוי מאיפה מסתכלים. שנתיים זה זמן דיי קריטי למשהו שלומד ללכת ולרוץ, אם משווים את זה לבנאדם 🙂

בשנה שעברה הספקתי לערוך סרטון שנה עם תמונות מכל השנה, וויס-אובר שלי, הכי פתוח שיכולתי. השנה נקלעתי למציאות הרבה יותר עמוסה.

השבוע האחרון עבר עם מינוס יום עבודה (צמתי), והרבה מאד מה לארגן:

הליין האנגליגרפי ליין מוצרים מעוצבים בדיוק אמבד אורפז ימין // ולדיק, גל איסייב, 2018
אל האינסוף ומעבר להאשטג // ולדיק, גל איסייב, 2018

צילומי ערב לליין המוצרים שלי, לקוחות, שיחות עם אנשים חדשים, עבודה על פרזנטציות, עיבודים ועוד. לא ישנתי הרבה השבוע.

איכשהו הגעתי לרגע של שנתיים עם לשון בחוץ, בקטע עייף מהמון טוב. בכל זאת חשוב לי ״לסכם״ קצת מה מו מי, מה יכול לקרות למישהו בשנתיים או לפחות להתרכז בשנה האחרונה (על השנה הקודמת- הנה לינק).

מצאתי את עצמי כאן בבלוג, ממש כמו שהכל התחיל.

מה יכול לקרות לך בשנה השניה לפרויקט?

קודם כל, למה אני קוראת לזה פרויקט? כי אמבד התחילה כפרויקט צד שלי.

בלוג מקצועי- מבט מהעיניים שלי על עולם העיצוב, סוגשל בין עיצוב לאנשים ואיך אני תופסת את היומיום הזה.

הייתי כותבת פוסטים כל מוצ״ש (כן!!! חתיכת כוח רצון וסיבולת!) ולאט לאט ״הידרדרתי״ לכל שבת שניה, ואז ליום בלתי מוגדר. החיים קרו.

התחלתי פה אפילו עוד כשכירה (עם ידיעה שאהיה עצמאית, ועם פרויקטים מהצד) והיום כמובן אני לגמרי עצמאית. טכנית רוב הזמן באמבד הייתי עצמאית לגמרי.

כאמור, אם יצא לך לקרוא כאן כבר, יש לך מושג שהבלוג מאד הצליח בקרב מעצבים (ולא רק), ואני מאד רציתי לעבוד לצד לקוחות עסקיים/ פרטיים- גם עם מעצבים.

הבנתי לאן זה הולך.

ידעתי שיש לי את כל הכלים לעבוד עם מעצבים, כי זה קרה לי הרבה קודם, זה פשוט היה להחליט לקחת את זה צעד קדימה. עם ההתבשלות על התפטרות הבנתי שהמיתוג הקודם שלי הולך להיגרס, ואמבד הולכת להפוך לעסק שלי- לא רק לבלוג כאן.

על תסבוכי צבעי דפוס מצבעי מסך וכו׳, צירפתי לינק מסיכום השנה הראשונה ^, אני מדברת גם על זה שם. והנה עוד פוסט תהליכי בנושא.

או בקיצור, הדבר הכי פסיכי שיכול לקרות כבר בשנה הראשונה- זה שפרויקט הצד שלך יהפוך לעסק שלך.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מה לא הולך להיות כאן?

על לקוחות וחוויות דיי קונבנציונאליות של עסק אני לא אדבר כאן (למרות שהכרתי אנשים מדהימים ולמדתי על תחומים ששנים של משרד פרסום לא לימדו אותי והפגישו אותי בהם).

על קוראים מהממים וחברים לדרך שהכרתי, אפילו ברמת קשר יומיומי, לא אדבר כאן.

על בלוגים שסיקרו אותי ואת אמבד… טוב נו אשאיר לינק שקרה השנה.

מה כן נדבר?

1- הגדלתי את מספר המיועצים שלי.

בכלל, הפצת הבשורה הזו (הניסוח הכי מבוגר שיצא לי- מצד שני זה לגמרי זה) שיש פורמט מעשי של ייעוץ מקצועי למעצבים. מי שיכול לעזור לך, כמעצב, אחד על אחד.

למעצבים סטודנטים, שכירים, עצמאיים, בכל שלב ובכל עניין שלא מספיק הבנת או שהתלבטת עליו:
• מהבחינה הגרפית
• מבחינת כסף
• מבחינת התקדמות אישית

כל פעם שיוצא לי להסביר על זה למי שעוד לא שמע, זה פשוט מרגש לשמוע את הניצוץ הזה בעיניים- למרות שלא תמיד רואים את העיניים בצד השני.

2- נפגשתי עם הסטודנטים שלי.

הקורסים שהרכבתי לאקדמיה הם:
• שיווק פרסום וניומדיה
• כתיבה סגנון ומיקרוקופי
• יציאה לשוק העבודה

לימדתי 2 כיתות שונות, עם מלא מרץ ואנרגיה ומלא עבודות לבדוק והערות לתת, ממש להשקיע תשומת לב בכל אחד.

מעבר לבניה של הקורסים שלקחה לי בערך נצח כי רציתי להכניס כל ניואנס וניואנס, וגם כי הכנסתי הרבה מעשי ולא רק תיאוריות;

המפגש הקבוצתי והאישי עם כל עולם ועולם, להבין מה אני מוצאת טוב בכל אחד, לתת פידבק אמיתי גם כשהוא לא נעים, ללמד להבדיל בין ביקורת מקצועית לאישית…

אפשר לומר שלמדתי המון על עצמי בכלל.

יצא לי לכתוב כאן כמה פוסטים בנושא הסטודנטים שלי, והחזרה לאקדמיה מהצד השני. ותכלס אני אמורה להכניס עוד 2 פוסטים שנמצאים לי בראש כבר כמה חודשים;

אחד אמור להשוויץ בעבודות שממש אהבתי שהגישו, והשני הוא פוסט משוב (כמו זה) על קורס יציאה לשוק העבודה, אחד הקורסים שאם היה אותו בכל מוסד אקדמי- ברכה!

3- הוצאתי את הליין שלי, האנגליגרפי.

אני בטוחה שיש עוד הרבה דברים שהספקתי השנה ולא קופצים לי עכשיו לראש- אבל זה הדבר הכי חשוב שקרה לי השנה. אין ספק.

חלום שלי מגיל 10 יצא לאוויר. הוצאתי ליין מוצרים שלם משלי שכל הקטע שלו הוא פשוט להעלות חיוך ולשמח מעצבים! אפשר לראות ולקנות פה >

העבודה על הליין הייתה ארוכה, מייזעת (ככה אומרים?), מדמיעה, משמחת, מאושרת.

כתבתי גם על זה פוסט לטובת מעצבים שגם חולמים לעשות דבר משוגע כזה, ועדיין חסרים בו כשבועיים עד שהליין באמת יצא. מחוסר שעות שינה אני לא בטוחה שאזכור מה קרה שם כדי להשלים אותם שם מתישהו 😉

הליין האנגליגרפי ליין מוצרים מעוצבים בדיוק אמבד אורפז ימין // ולדיק ואוריין, גל איסייב, 2018
שעון לחוץ בית- מהדורה מוגבלת // ולדיק ואוריין, גל איסייב, 2018

הזכרתי בתחילת הפוסט שהשבוע עשיתי את הצילומים השלישיים לליין, הפעם צילומי ערב. רוב התמונות עדיין בעיבודים כי אין לי יותר מדי פנאי כמו שכבר הבנו, אני יושבת עליהן בלילות.

חייבים להיכנס פה קרדיטים לאלו שעשו את היום לכזה כייפי!
העיניים הלב והמצלמה- גל איסייב, ואושיות האינסטה המושלמים של אמבד- אוריין בוחניק & ולדיק זינגרמן. אוהבת אתכם ממש.

וגם- חינכתי שוק לרצד.

זה לגמרי מוזר לקחת על זה אחריות, אבל כשהתחלתי כאן את אמבד ״העולם התחלק ל2״ באופן דיי ברור:

היו מי שאמרו שהדבר הזה מרצד בקטע לא נורמאלי, צורח בעיניים, אי אפשר להסתכל. צריך לזכור את תקופת הגיפים שלי בכל חור של מעצבים, זה מאד מאד מאד ריצד במכוון.

החלק השני הבין את הפואנטה, האסטרטגיה של להפריע לאנשים בפיד, לגרום להם לעצור את היומיום, שזו בעצם כל המטרה של אמבד.

לעצור ולחשוב על השגרה שלנו, אם יש משהו שבא לי להטמיע זה זה.

היום אפשר לומר בביטחון שכל סקאלת הצבעים הזוהרים היא לגמרי לגיטימית לשימוש, גם במותגי-על. ועוד אפשר לומר שמרצד נהיה מגניב.

אם הגענו למצב שהמשביר לצרכן (מותג שמתבסס על קהל בוגר דווקא) עובד עם וידאויים מרצדים וצבעים בוהקים, וואו. באמת שמשהו השתנה כאן.

אני זוכרת את הכפתור הזוהר הראשון שראיתי באתר של דלתא, עד היום אנשים שולחים לי לפרטי צילומי מסך של פרסומות זוהרות או מיתוג שיצא בצבעים דומים לירוק-אמבד (כן. זה לא green rgb וזהו), אני מתרגשת מזה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

פשוט קטע שזה קורה, שאנשים לא מפחדים מזה.

צריך לומר שלא כולם עושים את זה בחוכמה ורוב הזמן זה דווקא לא משרת אסטרטגיה ארוכת טווח (חוץ מ״זה ממיר יותר״ או שקרים שקל להמציא) ועל זה כן חבל.

אחד הדברים החשובים שעוברים לי בראש עכשיו.

לא ישנים הרבה כדי להספיק מה שעשיתי פה בשנתיים, זה דיי נכון.

מעבר לחוסר שינה, אחד הדברים שעשו את הירוק הזה לכלכך זוהר הוא אנשים. כן, בלי קיטש, אנשים זה עניין.

בשנתיים האלו חוויתי כלכך הרבה דמעות וריגושים, ואחד הדברים שלא יכולתי להתקדם בלעדיהם הוא אנשים: החברים הטובים שלי שאצלם פרקתי מה לא מסתדר ומה נדפק או מה ממש מצליח ואיך הולך.

גם כשהם לא הבינו כלום ממה שדיברתי, גם כשזה הכי סינית לספר ש״הלייזר מכרסם לא חלק עדיין״ או ״הגיעו 4 לידים בחצי שעה אורגנית!״.

חברים זה פשוט משפחה אם אתם בוחרים אותם כמו שצריך. בפינצטה.

אני פשוט יודעת שהיה הרבה יותר קשה עד לכדי איבוד שפיות בלעדיהם.

הליין האנגליגרפי ליין מוצרים מעוצבים בדיוק אמבד אורפז ימין // סטיק-לייט, גל איסייב, 2018
לא להישאר באובר רצינות // סטיק-לייט, גל איסייב, 2018

האנשים האחרים (מעבר לחברים) שלא יכולתי בלעדיהם הוא האנשים שהכירו אותי לפני שאני הכרתי אותם: קוראים שלי, לקוחות שהגיעו מאווט אוף נו-וואר, סטודנטים שהצליחו לראות אותי לפני שאני אותם, אתם פה מאחורי המסך.

זה דיי מוזר שאנשים מכירים אותך לפני שאתה אותם, מצד שני, הקסם הזה גורם להיפתח מולי נורא מהר.

בלי הקסם הזה לא יכולתי לקבל פידבק אמיתי מאנשים שכן מבינים מה אני עושה וכן יודעים את הסינית הזו מלמעלה. בלי האנשים שמכירים אותי לפני שאני אותם- המוטיבציה לעשות עוד ולהספיק עוד, היא הרבה פחות.

בלעדיכם כנראה שלא הייתי יושבת לסכם כאן, למרות שזה ממש חשוב לי לשמר לעצמי זיכרון.

איכשהו אני אוהבת אתכם גם בלי להכיר את כולכם, והלוואי שיכולתי.

אז לפני שנהיה כאן דביק מדי, אני מאחלת לעצמי (ולכל מי שקורא פה! אתם חלק!) מזלטוב לשנתיים ירוקות במיוחד שבהם אנשים יודעים מה זה גוון ״ירוק-אמבד״ 🙂

אפרופו- אנשים זה חשוב, ולפרגן לאלו שאיתך זה חשוב אפילו יותר.

אני תמיד פה.

אפשר לשלוח לי הודעות ולתייג בשטויות, מי שניסה כבר יודע שאני עונה. אם יש נושאים שמעניינים אותך שאדבר עליהם, אשמח לשמוע!

ואם יש פרויקט צד כזה שחולף לך בראש ואין לך מושג מתי יש זמן לזה… פשוט להתחיל. זה מטורף מה שיוצא מזה.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״
בתהליך הזה אני יוכל להגיע לרמה מעל
גם בקטע העיצובי וגם עם הלקוחות,
כי את מתודית, מקצועית, נכנסת למוח,
מסדרת ומוציאה פלט!״
(מעצבת פול סטאק, עצמאית)

מעצבת שכירה, מעצבת עצמאית.

״מה עדיף להיות, שכיר או עצמאי?״ זו שאלה שחוזרת על עצמה בקונטקסט של ״מעצבים שכירים או מעצבים עצמאיים״ אבל לא רק.

ישמצב שזה נוגע לכל תחום ואני מניחה שזו לא שאלה שתיעלם מהעולם, תמיד יהיה מי שיחשוב שהתשובה היא לא אינדיווידואלית.

כדי להיות עצמאי צריך קודם כל אופי שמתאים לזה, כזה שיש בו: ניהול, שליטה, ביטחון, אחריות, חופש ולחץ במינונים משתנים. וכל זה מעבר להיותך ״איש מקצוע״.

חלק מהדברים ברשימה הזו אפשר ללמוד (נרכשים) וחלק הם בהחלט אצל אופי-מולד (בדומה לכישרון מולד).

אין מתכון אחיד להצלחה.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? // מי שם, אמבד אורפז ימין, 2018
הוא חושב שהוא מיוחד- ובכל זאת מחפש תשובה כללית // מי שם, צילום עצמי, 2018

ברור לי שהשאלה הזו תמשיך להישאל (שומעת אותה מלא בשיחות אבחון לפני ייעוץ מקצועי למעצבים וגם במסגרת הקורס האקדמי שלי ״יציאה לשוק העבודה״).

אין תשובה אחידה: לשאלה הזו יש 3 תשובות ולכל אחד יש את התשובה שתתאים לו (היום או בעוד שנה, גם זה יכול להתחלף). 3, כן.

• שכיר
• עצמאי
• גם וגם

אז אם לא על תשובה כללית, על מה נדבר הפעם?

הבדלים מהותיים ביומיום.

כדי לגלות את התשובה לשאלה המרחפת הזו ^ צריך ללא ספק לעבור על כמה הבדלים שיש בין שגרה כזו לשגרה כזו;

אני הולכת לדבר על המצב שהיה לי כשכירה ועל המצב שלי כעצמאית. כדי להבין מה זה אומר ״גם וגם״ פשוט תערבבו את הסלט 🙂

נקודות להשוואה?

כדי שכל הסיפור הזה יהיה יותר ממוסגר ומובן החלטתי לבחור כמה נקודות שאני יודעת שבדרך כלל שואלים אותי עליהם בהקשר כזה:

1- הכנסה
2- איכות חיים
3- שליטה על עתיד
4- מגע בבירוקרטיה

ישמצב שלך קרה משהו אחר לגמרי, לגיטימי והגיוני.

אני כותבת את הפוסט הזה מהחוויות שאני עברתי, מהעיניים שלי ומהזיכרון המוגבל שלי, ולא ממבט על כולל (אין דבר כזה מעין אנושית בין כה).

* יש לי הרגשה שהפוסט הזה יתמלא בלינקים מפוסטים קודמים, יהיו כאן המון נושאים ותתי נושאים שנגעתי בהם כבר- ואולי אשאיר קריאה מורחבת למי שפיספס.
תרגישו בנוח לפתוח שלל לשוניות שיחכו לכם בצד 3>

שנתחיל?

1- הכנסה כמעצבת שכירה /

ההכנסה שלי כמעצבת שכירה עבדה לפי שעות, יכולתי לדעת בערך מה יכנס בכל חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה. יכולתי לתכנן ויכולתי לבנות ״ארמונות בחול״, יש צפי.

אממה. אין דבר כזה מוחלט, אין דבר כזה ביטחון כלכלי מובהק. גם לא לשכירים. הזכרתי את הנושא בחלק האחרון >

אנחנו יכולים לשער ויכולים לקוות= זה לא משהו שבהחלט יקרה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינםובכל זאת, לא הייתי צריכה לדאוג אם יהיו לקוחות או לא, איך לשווק את העסק, איך למכור אותי.

כן צריך לקחת בחשבון שאני מגיעה מעולם הפרסום, וזה אומר שההכנסה אמנם לא נפגעת מעודף שעות על מסך (להפך), אבל משהו אחר עובר.

מה שמוביל אותי לנושא הבא…

2- איכות חיים כמעצבת שכירה /

מאד אהבתי את העבודה שלי כשכירה; זה בטח קשור לזה שאהבתי את האנשים, אהבתי את העבודה, למדתי המון והרגשתי מה זה כשיש לך צוות.

ועם כל זה, הייתי באה בבוקר ליום לא נודע- שזה גם אדרנלין, אבל גם לא נודע.

את מתחילה יום באיזור 9 ומסיימת אותו ב״אין לי מושג״ פינת ״לפני 11 מתישהו״.

שוב, יש לזה רגעים קסומים וזה בעיקר מה שהופך מקום למשפחה (אבל ממש לא ״רק״). כשאני אומרת משפחה אני מתכוונת ממש לדבר עצמו ויש אנשים משם שהם עד היום בית ולב שלי.

מצד שני, החיים ממש לא מתוכננים.

אין לי כלכך מושג מתי להיפגש עם חברים? כמה שעות אני ישנה היום? אם אצא בפקקים או לא? (נסעתי לפחות 140 ק״מ בכל יום).

גם הארוחות שלי לא מסודרות ולא נכונות, כי אני בקושי זזה מהמסך כשיש אקשן.

יש שגרה אבל אין רצף, יש אמביוולנטיות נורא גדולה למינוח אינרציה. אפ אנד דאון.

בחודשים שלפני ההתפטרות שלי סבלתי מכאבים כרוניים משמעותיים בבטן, ואחרי שסיפרתי את כל ה״אני הולכת לעזוב״ לחבר טוב גם הקאתי בכל בוקר מהשיחה ועד ההתפטרות (3 חודשים אם אני זוכרת).

ההתפטרות עצמה ממש לא הייתה קלה לי, מעבר לעזיבה של ״הנודע״, יש ניתוק פיזי ממשפחה שאשכרה ראיתי יותר מהמשפחה האישית שלי. בלי דרמה.

* עם לחץ אין לי בעיה, אני אדם שלחץ חיובי לו, יש אנשים שזה ממש לא בשבילם.

3- שליטה על עתיד כמעצבת שכירה /

בסעיף 1 התחלתי לפתוח קצת על סיפור ״אשליית השליטה״, אנחנו בטוחים שיש דבר כזה וכשכירים יותר קל לנו להאמין שזה נמצא… בקיצור, למה שיש לי להגיד על זה אני משאירה שוב לינק, זה בחלק האחרון לפוסט >

כן חשוב להוסיף שמעבר ל״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ המשרדי, יש גם את ״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ הא-לוהי.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? עבודת צוות? // צוות, אמבד אורפז ימין, 2018
כשביחד זה גם לא נודע // צוות, צילום עצמי, 2018

אני עברתי תאונה שהשאירה אותי חודש בבית, הייתי צריכה להישאר יותר ופשוט לא יכולתי עם הפוסטראומה.

אף אחד לא מתכנן שהוא לא יעבוד חודש פתאום, בטח שאף אחד לא מתכנן שהוא יצטרך לאכול אוכל טחון.

שליטה על עתיד זה נושא שאני מאד חלוקה בו, כולנו לא יודעים אם אנחנו כאן מחר. צריך לקחת את זה בחשבון הכולל ולא בקטע של שחור או לבן.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת שכירה /

כשכיר יש פחות מגע בבירוקרטיה.

העיקר היה בתקופה שעוד הגשנו דו״ח שעות, ולהבדיל, אחרי התאונה: ביטוח, ניירות, אישורים, טפסים וכאבי ראש. לפינאלה- הכל כפול 2 בביטוח לאומי אהוב ליבנו.

* חשוב לציין שבכל הנוגע לפנסיה ושות׳ הייתי צהובה לחלוטין והבירוקרטיה הזו יעני נחסכה, קופות כאלו נהנו ממני פשוט כי לא שאלתי שאלות.

אני מחשיבה כ״בירוקרטיה״ גם ״התעסקות״

ניהול צוות, תקשורת עם אנשים ומחלקות, ביקורת על דברים- זו התעסקות.

״מיילים זה מהשטן״ זה משפט ששמעו ממני המון, העדפתי לקום פיזית לתת ביקורת ולא לשבת לבדוק לבד. תיבת המייל שלי עמדה על מאות לא נקראו ב״ימים טובים״ ושנאתי את המספר הזה שבסוגריים.

יש את הסיפור של ״צריך לדבר עם הבוס/ים אם אני רוצה חופש״ (בעולם הפרסום אין יותר מדי חופש אז זה קרה לי פעמים ספורות).

כמובן ש״לא נוח לי ש״ ״אני רוצה שזה יקרה״ ״אני חושב שמגיע לי״ גם מגיע לשיחה עם בוס/ים, ואף פעם אין טיימינג לדברים כאלו.

ועכשיו נעבור לחיים האחרים…

1- הכנסה כמעצבת עצמאית /

כל אדם בתחילת דרכו העצמאית/ מי שחושב על לצאת, נוהג לשאול:
• מה עם הכסף?
• איך מביאים לקוחות?
• איך יודעים שזה תמיד זז וחי?
• איך אני שומר על זה?
• איך אני מגדיל את זה?

למעצבים יש גם את ההנחה השגויה ש״אין כסף כמעצב עצמאי כי יש הרבה תחרות״.

נכון, אין הכנסה קבועה כעצמאי (וגם אם אתם פרילנסרים של חברה ספציפית- יש את אשליית השליטה).

מצד שני, אני יוצרת את המציאות.

בכל פעם שאני ממציאה פורמט חדש, יוצרת מוצר חדש, מביאה משהו אחר- אני מרגישה שהצלחתי לברוא- לייצר יש מאין!

ההתרגשות הזו באה לי גם עם הייעוץ המקצועי למעצבים- אחד על אחד (שאני בלעדית לו), גם עם ליין המוצרים שלי, וגם עם כל קורס שכתבתי לאקדמיה.

אפילו עם מצבים שלקוח מגיע לעיצוב תוצר ויוצר עם מיתוג ואסטרטגיה, ״רק כי״ הוא מתחיל להבין את הערך שבזה.

מעבר ליצירת מציאות, בשלב מסויים נוצר לכם צפי. אתם מצליחים להבין מה קורה ולאן הרוח הולכת.

כל מה שקשור בהכנסה תלוי באסטרטגיה יעילה (ובא-לוהים).

אם הצלחתם לייצר אסטרטגיה נכונה ומודל כלכלי נכון כבר בהתחלה- כנראה שתשאלו פחות על ההכנסה העתידית.

כשעושים את זה יסודי ונותנים מוצר/שירות מעולה, הקהל מגיע ומגלגל את עצמו, דומה מושך דומה.

מה הקאטצ׳? הרבה מעצבים נוטים לדחות את שלב האסטרטגיה ל״כשיהיה לי רגע״. זה לא לוקח רגע, ובואו, אף פעם אין לנו רגע לדברים כבדים.

מי שיצא לדרכו העצמאית בלי גב כלכלי שהוא אירגן מראש כנראה יסבול מהדחיינות יותר- כי כרגע הוא במצב של להכניס-מה-שלא-יהיה, ושוב, דומה מושך דומה.

ובאשר ל״איך אני מגדיל?״- לתכנן ולתכנן. ממש ברמה היומיומית. ליצור. לקבוע. לעשות. לזוז ולהזיז. אי אפשר לקפוא על השמרים פה.

תהליכים לוקחים זמן ובניה של שירותים/ מוצרים/ מערכים חדשים לוקחים זמן, אם לא מזיזים זה לא הולך לבד.

אחריות כבר אמרתי? 🙂

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2- איכות חיים כמעצבת עצמאית /

בחלק הקודם דיברתי על ארוחות לא מסודרות וזמנים לא מוגדרים, פה זה שונה במהות.

הדבר הראשון שקבעתי לעצמי אחרי העזיבה (ואחרי יום חופש ירושלמי של טיול אוכל & אלכוהול, כי חופשים היו לי במחסור) היה הפנייה לתזונאית.

החלטתי לעשות דיאטת השמנה ולאכול אוכל מבושל ומסודר, לא לדלג ולא לכסות ארוחות במתוקים ושטויות. הנשנושים עוד קיימים, לא לדאוג.

חופש זה אפשרי.

למרות שאני לא אדם ש״יודע להיות בחופש״ באמת, הוא הרבה יותר זמין.

במקום חופש ענקי שרוב האנשים מפנטזים עליו (חודש בתאילנד שכזה) אני יוצאת יותר עם חברות, מספיקה לעשות הליכות בים מדי פעם, ושונ״צת כשמסתדר.

שוב, אחריות. זה לא שאם אתה עצמאי העולם יזוז מעצמו. זה עניין של ניהול זמן.

ומה עם שעות שינה?

אני ישנה יותר מפעם, ועדיין לא כמו שאמורים- אני אדם של לילה, אני מאושרת מיצירה בלילות. זו מלחמה.

אני כן מקפידה שלא לעשות עבודה של לקוחות בלילה, זה הרגל שלמדתי להשתמש בו כדי להשאיר באלנס בחיים. אם אני יוצרת זה נטו שלי/ של אמבד.

יש זמן בשבילי, יש זמן בשביל המשפחה שלי, ויש שקט פנימי שתמיד נשאר איתי (גם פעם- גם היום). אני לא זוכרת כבר מה זה ימים של ״אין לי כוח אפילו להתקלח, אני זזה לישון״.

אף אחד לא מכריח אותי לקום ב7 בבוקר, אני קמה ב9: מתפרקת פחות, חולה פחות, ואפרופו כאבים כרוניים- אין.

* אם יוצא לכם לעבור משהו כזה- אני ממליצה על הספר ״הכאב הכרוני״. זה לא פתר לי את הכאבים, זה כן סידר לי את הראש אחרי עשרות בדיקות ״של זקנים״.

3- שליטה על עתיד כמעצבת עצמאית /

כמו בחלק הקודם, גם הפעם סעיף 1 קשור לשליטה על העתיד.

כשאנחנו מקבלים החלטות מושכלות אנחנו מצליחים לשלוט על העתיד שלנו (כמה שאפשר), ואם אנחנו לא מקבלים החלטה- עדיין יצא שהלכנו באיזושהיא דרך. החלטה כלשהיא התקבלה איתנו או בלעדינו.

לקבל המון החלטות זה יכול לעייף, או לעניין בטירוף.

כמה ימים לפני שהייתי בראיון במשרד שבו עבדתי כשכירה- נתקלתי ב״גם לכם לא היו מים חמים״ של יוסי יסעור. אם כבר המלצות ספרים- אני ממליצה.

לא רק על הספר הזה, בכלל, על כל התחום.

כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות הם נושאים שמרתקים אותי פשוט, אני מלאת קנאה במי שעוד לא נגע בזה בכלל, זה עולם שלם לגלות!

כשאנחנו מתחילים להבין כמה שאנחנו לא אנשים שעובדים אוטומטית עם שכל (מה ששמעתם), אנחנו לומדים לעבוד עם שכל. וזה חשוב לא רק לעצמאיים.

עוד בנושא ״שליטה על העתיד״ הוא ״פחד״.

ביציאה לעצמאות יש אלמנט של ״מה יהיה אם״, ברגע שלומדים להתמודד עם פחד יש הרגשה של יכולת שליטה.

אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מהעצמאות הוא שלמדתי לנתק פחד.

לא לפחד. לא להשתתק. להוריד מינון.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? לנתק את הפחד // אני נופל, אמבד אורפז ימין, 2018
בעצמאות למדתי לנתק את הפחד // אני נופל, צילום עצמי, 2018

אני אדם שבוכה מכל דבר שמסעיר ונוגע בו. יצא לי לבכות מול אנשים שלא כיף לבכות מולם: ראשי חוג, מרצים, בוסים, דודים, אנשים זרים שהרגע פגשתי.

צריך להבדיל בין אובר-אמוציה לבין פחד, זה משהו שלמדתי להכיר בעצמאות שלי, וזה מרגיש פשוט מבורך. סליחה על הפואטיות.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת עצמאית /

והנה הקטע שבו בא לי לקפל את האינטרנט ולחתוך למיטה 🙂 בירוקרטיה- שלטון הנייר, מי היה מאמין שזה שהמציא אותו היה בטוח שזה מייעל תהליכים.

כעצמאיים יש מיליון בירוקרטיה והמון התנהלות. מעבר לגופים הממשלתיים (ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע״מ) יש עוד דברים שאני מחשיבה כבירוקרטיה:

• כתיבת הצעות מחיר (הכי פדנטיות ומפורטות, אני ממש יושבת לכתוב)

• מיילים (יש לי 5 תיבות- לאחרונה הצלחתי להגיע ל3 פעילות יומיומית)

• טלפונים שוטפים ולידים (פרטי לקוחות מתעניינים שצריך לחזור אליהם)

• חסכונות (אם אתם לא סומכים על פנסיה, ואתם לא. זו קופה סוציאלית) & פנסיה

• בנקים (כשהייתי שכירה הייתי בודקת מצב פעם בכמה חודשים, היום זה יומיומי)

את עיקר הדו״חות והפרוצדורות של הגופים מסדר הרואה חשבון, ואיכשהוא יוצא שכל ״הנספחים״ הרבה יותר משמעותיים.

חד משמעי: האם זה לכאן או לכאן?

היום אני בנקודת זמן שמאד טוב לי בה בעיקר כי איכות החיים שלי עלתה, ובעיניי איכות חיים ומשמעות הם המרכיב של ״אושר״.

עם כל זה, לא הייתי מוותרת על השנים שלי כמעצבת שכירה:

• הכרתי אנשים מדהימים, לא רק כקולגות

• למדתי על ניהול ועל ״בעיות אפשריות עם לקוחות״

• התמודדתי עם מצבי לחץ חזקים והבנתי שאני מסוגלת להכל (״קצה גבול היכולת״)

• למדתי על פרופורציות ועל כאב

התפתחתי מבחינה מקצועית- כשהייתי סטודנטית עוד לא הומצא אתר לסלולר

אם היה לי ילד בצומת הזו של ״סיימתי לימודים, עכשיו לאן״ הייתי ממליצה לו לעבור דרך עולם השכירים- גם אם ברור שהוא יהיה עצמאי. בדיוק מה שהמלצתי לעצמי.

יש משהו גם בשחיקה, שהוא טוב לנו- הידיעה למה אני מסוגל היא זו שיכולה לפרק פחדים. היא זו שתשמור עלינו גם כשאין וודאות וכשאין אשליה שיש כזו.

ובנימה אפילו יותר אישית?

מקווה שהסקירה הזו עזרה לך לחשוב יותר על השגרה שלך היום ואח״כ.

כשפתחתי את הבלוג הזה שאל אותי מישהו ״מה המטרה?״, אין לי באמת כוונת-מטרה. הכוונה היחידה שלי היא אולי לנער את השגרה, לעזור לנו לחשוב על היומיום שלנו.

ואני פה לכל מחשבה.

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

👆
״פחדתי בהתחלה להיות עצמאית
והבנתי שזה לא כל כך נורא
ואני שוקלת להיות עצמאית בעתיד.
״
(סטודנטית לתקשורת חזותית)

כך הפקתי את הליין הראשון שלי.

אני מתחילה את הפוסט הזה במבט מהרהר, מנסה להיזכר בכל השלבים, איכשהו מהרגע הראשון לא האמנתי שזה יהיה כלכך מסובך להפיק ליין מוצרים שלם משלי. חשבתי שזה בטח יהיה לא קל, אבל לא צפיתי את מה שקרה לי בדרך.

אז מי שנמצא במייליסט של אמבד כבר יודע על מה אני מדברת, אני לא בטוחה אם הפוסט הזה יצא או מתי הוא יצא, אני כן בטוחה שאני חייבת לעשות סדר במוח לפני התמוטטות עצבים/ התרגשות 🙂

אם זה נטו בשבילי, למה שזה יצא בבלוג?

לפני שבוע נתקלתי בפוסט של מאיירת שקוראת את אמבד (את יודעת מי את, רוצה שאפרסם את שמך? ספרי לי!) שכתבה על החלום שלה להוציא איורים על טישרטים.

באותו הפוסט האישי הגיבו עוד כמה מעצבים שגם הם חולמים על משהו כזה, בין אם זה קשור לטיפוגרפיה או לאיורים.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // גרפיטי דפני קינן אמבד אורפז ימין, 2018
״חלומות ילדות״ לא חייבים להישאר בילדות, כי שם חלמנו // גרפיטי, דפני קינן, 2018

באם. ישמצב שצריך לכתוב על זה, אני כאן.

חשוב לומר: את העבודה על הליין עשיתי במקביל לעבודה מול לקוחות פרטיים ועסקיים לכתיבה, אסטרטגיה, עיצוב ומיתוג.

עוד במקביל לייעוץ מקצועי למעצבים שאני מעניקה, ועוד במקביל להיותי מרצה באקדמיה ב3 קורסים.

דברים לוקחים זמן, בטח יותר מששיערתי.

שלב א׳: עיצוב ליין

טכנית יש פה שאלה של ״ליין או סינגלים״.

אני ידעתי שאני רוצה ומוכרחה לעצב ליין, כי אני כבר מייחלת לליינים הבאים שלי (כולי תקווה שזה יעבוד ויהיה כלכלי, וכן, יש כבר רעיונות ל4 הבאים+ התחלה של גרפיקות לליין הבא. אני יודעת שאני משוגעת).

אפשר להקביל את זה לעולם המוזיקה.

הרבה זמרים מוותרים על ״האלבום המלא״ ומוציאים לשוק סינגלים בודדים;

בסינגלים אין נושא משותף, אין הקשר מוזיקלי, כל אחד עומד בפני עצמו (למשל: עומר אדם, סטטיק ובנאל, דיי נפוץ בז׳אנר הזה אבל לא רק).

לעומתם עדיין יש כאלו שמתעקשים על האלבום ועל הזהות שלו, על האופי השלם שמחבר כל חלק וחלק, כל ילד שקשור לאותה משפחה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ואיך זה אצלי?

לי היה חשוב לעצב ליין שלם. ליין יציב ומזוהה, משהו שזוכרים כיצור מוגדר.

לליין האנגליגרפי (אנגלי+ טיפוגרפי/גרפי) עיצבתי 12 גרפיקות שונות כקונספט-בורד, על המלל הרעיוני חשבתי במשך שנה לפחות לפני העיצוב.

את השלב הזה סיימתי בסוף יוני 2017, כולל רוב ההדמיות למוצרים עצמם.

חשוב לומר: בעבר עבדתי בחלק מתחומי ההפקה וזה נתן לי רקע לבחירות.

בחרתי לליין הראשון 2 צבעים שידעתי שיחסית לא מסובך להפיק (אפור כהה+ לבן, לבן לרוב לא נספר) כדי להוזיל עלויות בהפקה שהיא קטנה (בתקופת ההרצה).

את החלומות על הפקות מסובכות והשבחות דפוס שווה לשמור לשלב שיודעים על מוצרים שעובדים יותר מאחרים, ושיש כבר צפי הכנסה (והיתכנות).

הליין עצמו עדיין לא יצא למכירה כמו שאמרתי, אז לא אראה כאן את העיצובים אבל צפו לזה בקרוב 🙂

שלב ב׳: אריזות להרצה

תקופת ההרצה היא בעצם התקופה שהגדרתי מראש כ״אני הולכת לבדוק שזה עובד״. חשוב לי שהמוצרים שם יהיו שובי-לב מספיק ושהאריזות הפנימיות יהיו חוויתיות מספיק כדי להיזכר.

לא יכולתי לייצר אריזות קרטון משלי בגלל מגבלת ייצור: 3000 יחי׳ לפחות מכל גודל.

#comingsoon #embedart #lifestyledesigner #lifestyleblogger

A post shared by EMBED. (@embednow) on


האריזות שחיפשתי היו מסוגים שונים, כולם היו חייבים להיות תואמים לשליחה בדואר ישראל (תקופת  הרצה).

חיפשתי בחו״ל ובארץ ולבסוף קניתי מחו״ל מעטפות פצפצים ומעטפות ניילון בגודל שבדקתי מראש (בערך a4, היה צריך להמיר מידות שזה דיי הזוי) למוצרים הקלים, גם את הקרטונים חיפשתי בחו״ל אבל זה פשוט לא יצא משתלם.

בארץ הסאגה הייתה הרבה יותר רצינית כי הייתי חייבת למצוא 2 גדלים ספציפיים שיתאימו למשלוח בדואר, ובכמות קטנה כבר אמרנו.

היו ספקי אריזות שדחו אותי לאחרי החגים ואז הבריזו, אבל על ספקים עוד נדבר.

מצאתי אותם בראשל״צ ב״הכל למוביל״ (אני מפרגנת להם במה כלשהיא, כי באמת קיבלתי אחלה של שירות שם, הם הושיעו אותי מסאגת חיפושים לא נורמאלית על גוגל ופייסבוק). קניתי 2 גדלי קרטון עבים במיוחד+ פצפצים בגליל.

את השלב הזה סיימתי בסוף נובמבר 2017.

חשוב לומר: בזמנו שלב ההרצה תוכנן לתחילת מרץ 2018.

שלב ג׳: חיפוש ספקים

חלק מהמוצרים שלי הם ברמה של רכישה ועבודה עצמית עליהם (למשל מסגרות שעוברות צביעה ואז הרכבת הדפסות עליהן), וחלקם מיוצרים חיצונית.

את סיפור המוצרים שמופקים עצמית כיסיתי דיי מהר, כן היה שלב של השוואות עלויות וכו׳ אבל יחסית קל לרכוש ולאגור בחלל המשרד עד לשלבי הפקה.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // הכנות לאבטיפוס, אמבד אורפז ימין, 2018
מוצרים בייצור פנימי- לא מדברים על זה // הכנות לאבטיפוס, צילום עצמי, 2018

על המוצרים שמיוצרים חיצונית לקח הרבה יותר זמן להתארגן, מבחינת ספקים.

בהתחלה פתחתי אקסל-גוגל וממש שיבצתי מחירים וספקים אפשריים לפי הצעות מחיר שביקשתי במייל.

מי שחבר שלי בפייסבוק יודע שזה היה אחד השלבים המתסכלים ביותר, כולל לעבור על אתרים ששמם ״אם תמצא זול יותר אני צנצנת״ (הצילו, איש השיווק ברח!).

אח״כ זה כבר עבר לדפים, מיליוני דפים שהתפזרו לי על השולחן.

במקביל לדפים עם ״שם ספק״ ״כמות יחידות״ ״מחיר״ ״עלות משלוח״, התפזרו גם דפים של ייעול האריזות שהם יחסית גנריות בשלב ההרצה.

למשל:
• לקנות צלופנים
• לקנות מדבקות זורחות
• לייצר מדבקות בקוטר הזה והזה

את שלב ג׳ המשכתי גם בשלב הייצור, גם כשזה היה פחות מסודר.

כן יאמר לזכותי ששלב ההדמיות היה ממש קריטי, כי זה עזר לספקים להבין את המוצרים- גם כשיש להם מיליון דברים שדומים אחד לשני.

חשוב לומר: תמיד ציינתי שיש זכויות יוצרים על העיצוב. לכו תדעו.

שלב ד׳: עמוד נחיתה לגרסאות דסקטופ ומובייל

את השלב הזה התחלתי במקביל לשלב ב׳ וג׳, ידעתי שההרצה הולכת לעבוד על עמוד נחיתה+ תשלום אישי (העברה בנקאית).

איפיינתי את העמוד, חשבתי על מה צריך לדעת, איזה שאלות נפוצות יש, מי קהלי היעד, עשיתי מחקר על עלויות משלוח והבנתי שלהרצה אני הולכת על דואר ישראל (אני לא באמת יכולה לדעת כמה יצאו בשבוע).

עשיתי מחקר על זמני הגעה, מה עושים כשרוצים להחליף, איך אפשר לארגן משלוח חינם. אפשר לומר שכאן ממש נבנה ״המוצר״ כשלעצמו.

אגב היה מחקר גם על סליקה ולהבנתי עדיף לחכות לשלב ההתכנות ולבנות אתר קניות כולל פיתוח (כמו שאני אוהבת. נו.)

העלויות לא שוות להרצה, והבנתי שהסליקות שאפשריות על עמוד נחיתה מגבילות אותי בחוויה ובעיצוב.

חשוב לומר: עשיתי סקרים על אם העברה בנקאית מרתיעה אנשים, אפשר גם להזכיר שב99% מהמקרים משלמים לי בשיטה הזו. פחות פחדתי, ועדיין עדיף לבדוק (אם הייתי סומכת על אינטואיציות גם לא הייתי חושבת על תקופת הרצה).

בשלב הזה גם בניתי אקסל-גוגל שבו נתתי שם לכל מוצר, וכתבתי טקסט-סיפור לכל מוצר. היה חשוב לי שהוצרים עצמם ירגישו בוויב של אמבד: דינאמים וקצת חצופים, יודעים לדבר.

(מאוחר יותר הכנסתי לאותו אקסל גם עלות ייצור ועלות לשיווק)

שלב ה׳: הפקה וייצור

א-לוהיי, כמה כוח רצון יש לי. השלב הזה התיש אותי לגמרי.

על ההפקה הפנימית (הזכרתי קודם) אני לא הולכת לדבר, דמיינו בתי דפוס, חיתוכים (שהתעקשתי לעשות ידנית, כואב בידיים אבל יסודי ופדנטי), שיבוצים, צבע, ייבוש.

קרו דברים.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // חותכת חלומות, אמבד אורפז ימין, 2018
רגעים של פדנטיות בהגזמה // חותכת חלומות, צילום עצמי, 2018

על ההפקה החיצונית יש המון לומר.

בעצם רגע לפני שיצאתי לייצור כמויות להרצה בניתי מסמך וורד-גוגל מחולק לסקשנים של מוצרים.

המסמך הזה היה מבוסס ברובו על האקסל-גוגל שהזכרתי קודם, הוא היה חשוב במבנה אחר כי ממש הדפסתי אותו כתיק עבודה והתניידתי איתו הלאה:

1- כמה מוצרים לרכישה כיחידה יש בסה״כ?
2- על כל מוצר: מה שם המוצר
3- על כל מוצר: יש/ אין גרפיקה מיוצאת (עזר לי למעקב הספק)
4- על כל מוצר: כמה כמויות יש להרצה ראשונית, מה הגודל/ איזה מידות יש (אם יש)
5- על כל מוצר: מה העלות לשיווק
6- על כל מוצר: מי הספק
7- על כל מוצר: מה העלות ליחידה מתוך x כמות
8- על כל מוצר: טקסט-סיפור שיווקי

+ פלוסים +
9- על כל מוצר: מקום לכתיבת 3 פוסטים מתוזמנים (בשלב כתיבת הפוסט, עוד לא מילאתי את האיזורים האלו, כן חשוב לי להגיע לזה לפני ההרצה כדי שאצליח לעבוד במקביל כמו שתיארתי בתחילת הפוסט)
10- דברים חשובים לפני עליה: טקסט למכתב תודה, פוסט הכרזה, מדבקות בחיתוך צורני מ2 סוגים, דברים שחשוב לזכור ומלאי אריזות עדכני

״בקטנה״

אם זה עוד לא עבר לכם בראש, עכשיו קלטתם שאני אדם משוגע. אמרתי כבר קודם.

על מסמך האונליין, וגם על הפיזי, עידכנתי את הייצור שבאמת קורה.

מוצרים שנפלו בדרך על רצפת העריכה: 3 סטים של זוגות פנקסים, מתוכם 2 גרפיקות שלא קיימות בשאר המוצרים. הסיבה: בעיות הפקה/ ייצור בכמויות קטנות שלא צלח.

על השלב הזה אני עדיין עובדת, למרות שתחילת ההרצה תוכננה לעוד רגע. 27 לחודש (מאי 2018).

חשוב לומר: הרבה דברים משתבשים בהפקה! הדמיות לגמרי עוזרות אבל יש ספקים שלצערי עובדים כמו מוסכניקים לגמרי.

אני לא הלכתי פיזית לרוב תהליכי הייצור, וצריך להבין שברובם אתם משלמים מראש על הייצור, אם משהו נדפק- ספגתם אותו.

א- איבדתי כמות ייצור של ספלים שהודפסו בענק והספק לא היה מוכן להדפיס מחדש.

ב- היו ספקים שהבריזו רגע לפני, היו ספקים שאיחרו בהגשה של תוצרים, היו ספקים שהתחילו לעבוד רק ביום שהדברים אמורים להיות מוכנים.

ג- היו ספקים שגרמו לי לשבת על 4 מילות חיפוש לאותו המוצר, כולל כל הדפים שעולים בגוגל. בדיעבד, שווה לפתוח מייל נפרד להצעות ספקים, אבל אני ידועה ב5 תיבות מייל אז קחו בעירבון מוגבל.

עוד דגש: אם אתם יוצאים לייצור, שימו לב למקרים חשודים, אני שמתי לב שספקים שאומרים שהם תמיד עמוסים בעבודה ושלכם זה פיס אוף קייק, שוכחים מהעוגה.

גם אם אתם אומרים שבעתיד תחזרו עם כמות גדולה יותר, זה לא תמיד מועיל. לפחות חצי מהספקים שמצאתי לא היו מוכנים לכמויות של עשרות בודדים.

״על מה את עוד עובדת עכשיו?״

על 2 גרפיקות שנפלו בגלל שלב ייצור, בתקווה למצוא להם מוצרים חלופיים.

חשוב לי והיה חשוב לי לייצר רק מוצרים שהם יומיומיים ושמישים, פחות בקטע של ״כיסוי למראה באוטו״. משהו שבאמת הייתי קונה.

כרגע לדעתי רק גרפיקה אחת ניתן להציל, ימים יגידו.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // תקופות, אמבד אורפז ימין, 2018
אני כבר אנוח בקבר- זמנים שונים של יצור ומחשבות // תקופות, צילום עצמי, 2018

עצירה למסקנות

אם קראתם את הפוסט הזה במטרה לצאת עם ליין משלכם בעתיד, אני יכולה לומר שבחזון שלי (אם הכל מתקתק טוב) אצא לחנות אונליין עם ליינים משלי+ ליינים אורחים.

אתם יותר ממוזמנים להגיש מועמדות כשזה יהיה רלוונטי 🙂 אני אשמח לפרגן!

ולדברים שהבנתי בדרך:

1- ״מה שיכול להשתבש משתבש״
זה נכון, לא תמיד. רוב המוצרים כן עבדו לי לפי הספר בשלב הייצור, אבל זה בא עם הרבה עבודת שטח.

2- כשמפיקים ליין לא ישנים הרבה.
בשלב ההפקה והייצור זה באמת חד וחלק, זה הולך להשפיע לכם על הערנות ועל החלומות שכן הספקתם לחלום.
אלא אם כן זה הדבר היחיד שקורה לכם בחיים ופיניתם אליו 90% זמן.

3- אפרופו זמן, חשוב להערך לשלב הייצור.
קחו בחשבון חודשיים של קרייסיסים, לא לקחתי הרבה פרויקטים (השתדלתי להכניס רק פרויקטים רחבים ולא קצרים, ולא כאלו שחייבים להסתיים באותם חודשיים), לא הכנסתי המון ייעוצים.
חשוב לשמור על ״ריסטארט למוח״, מצאתי שטיול בים עוזר להחזיר את העיניים למקום.

4- תספרו אבל לא יותר מדי.
סיפרתי רק למשפחה וחברים קרובים, אנשים ספורים שחלקם מעצבים וחלקם לא. אם כבר הראתם למישהו משהו- תנו לו להבין לבד ותשאלו מה הוא הכי אהב.
חשוב לזכור מי כן בקהל היעד ומי לא: לי הייתה שיחה ממש לא כיפית עם בן משפחה שלא האמין בזה בכלל, קריטי לזכור אם ״הוא הקהל״ או ״לא״ בראש.

5- חשוב לזכור שאולי זה לא יעבוד.
חס ושלום כן? עדיין ישמצב שהשקעתי לא מעט כסף במשהו שלא יחזיר אותו.
היה לי חשוב להגשים את החלום הזה בצורה מושכלת: לעשות דברים מושלמים כדי לתת צ׳אנס אמיתי, אבל לא לסמוך על אינטואיציות.

למשל:
• לייצר פחות למרות שזה מייקר הפקה
• לצאת להרצה למרות המגבלות הטכניות בפיתוח
תבחרו את הסיכונים שלכם, בעיניי זה עדיף.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

6- להכין דברים מראש.
כמו שאמרתי, דברים ישתבשו בדרך אבל עצם זה שהיו לי את ההדמיות בשלבים הראשונים- חסכתי המון.
גם הבנייה של עמוד המוצרים לדסקטופ ולמובייל בנפרד עזרה לי אפילו ברכישות (ששכחתי מה הגודל של משהו למשל).

7- להכין תיק עבודה.
ממש קל לשכוח דברים בדרך וחשוב שבתחילת התהליך, כשהמוח נקי לזה, יהיה משהו שמחבר את כל הנקודות. בצורה הזו סביר שתשכחו פחות דברים ושהם יעמדו ב״תקציב הסיכון״ שלכם.
אני גם קבעתי לו״ז וזה מה שבסופו של יום עזר לי ממש להגיע לשם.

קדימה לעבודה.

הליין שלי צפוי לצאת ממש בסוף החודש בע״ה, אני מאד מקווה ומייחלת שהכל ילך כמו שצריך לקראת זה ובתוך זה. עם הרבה הרבה רעש ובלאגן אמבדי!

אם יצאתם לעבר החלום הזה, שיש ללא מעט מעצבים מסתבר, אשמח שתספרו לי בתגובות, בפייסבוק, במייל, באינסטה, מה שנוח לכם 🙂

👇
לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +

👆
״יש בי מקצועיות,
אבל אני יודעת שאיתך
אני סוף סוף אצליח להגיע.
למרות הפחד.״

אני לא משכנעת. למה?

יש קטע חמוד כזה בארץ, שגם אנשים שצריכים משהו, מחפשים את השכנוע מהצד השני, סוג של פינגפונג מקובל.

זה גורם לשאלה שבאה והולכת אליי ממעצבים שונים (ולא רק) ״איך לשכנע לקוח ל…״, ההמשך תמיד משתנה:

• איך לשכנע לקוח לקבל הצעה?
• איך לשכנע אותו לעשות משהו אחר ממה שהוא רצה?
• איך לגרום לו לבחור דווקא בזה, בלי שאלות?

איך לשכנע את הלקוח ומה הערך של קשרים שיצרת פאסיבית? // תסמונת שטוקהולם, אורפז ימין, אמבד
מה הערך של קשרים שיצרת פאסיבית? קיימים, ועדיין לא בדיוק // תסמונת שטוקהולם

לא בשיווק ולא במכירה בסיסית נעסוק (ושניהם חשובים מאד- פשוט אלו מקרים אחרים לגמרי), נתעסק במהות השכנוע האינטנסיבי לתזוזה, ה״להזיז אותו למקום שהוא לא בחר ושאני רוצה״.

+ + +
אני הולכת לדבר על הבחירה הפאסיבית. פוסט על הבחירה האטקטיבית של הלקוח (ועל איך להקל עליו את ההבנה כשהוא באמת רוצה להבין) נמצא כאן 🙂

סדרי עדיפויות, בנאדם.

כשנרשמתי ללימודים לפני שנים הייתי בזמן השירות שלי, אני זוכרת שדיברתי עם כמה מוסדות מקבילים שצימצמתי למחקר שלי.

בדרך כלל כשאני מקבלת החלטות ״מהותיות יחסית״ יש לי טבלונת של סדרי עדיפויות- מה עדיף על מה, ולמה.

כמו בפסקה הקודמת, גם אני חטאתי וביקשתי ״אז מה טוב יותר אצלכם? תשכנעי אותי״ מהמזכירה שהרימה את הקו. היא ענתה בפשטות ״אני לא הולכת לשכנע אותך, את תבואי כי רצית- ואת מוזמנת לבוא ולהתרשם מבפנים״.

היא בעצם הבהירה לי במילים אחרות, שהיא לא הולכת להחליט בשבילי על הצעדים שלי- אני צריכה לבחור בצורה אקטיבית ולא ללכת בפאסיביות אחרי משהו.

היא איפשרה חופש מחשבה, מי רגיל לזה בישראל? קסם. וואו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מי יכל לנחש שלא הלכתי לשום שיעור ניסיון?!

למעשה נרשמתי בזמן קרוב לשיחה ההיא (אין לי זיכרון כזה פרטני לכמה זמן עבר בין לבין, ואפשר לחפות על בעיית הזיכרון שלי בעובדה שאפילו לא הלכתי לשם בעצמי- שזה בהחלט מפליא בפני עצמו).

במודע או שלא (כי היינו מצפים שהיא תמכור לי- יש כאן אינטרס דיי ברור), כשאני חושבת על זה עכשיו, הסיפור מתקשר לי גם למקרים מהסוג הפסיבי-אקטיבי.

אולי זה בכלל הניסיון שאיתי ממקומות אחרים… אבל אני לא מאמינה בשיכנוע אקטיבי מצידי למשהו, שכנוע שהוא דיי מאפס, לא.

אז את לא משכנעת?

כשמישהו מתקשר אליי, בין לייעוץ, בין לעיצוב, בין לכתיבה… לא משנה בשביל מה, לא משנה אם אנחנו כבר אחרי השיחה ואחרי הצעת המחיר- או אם אנחנו כבר בתהליך של מיתוג נניח- אני לא משכנעת אותו לזוז לכיוון מסויים.

אני יכולה להבהיר את הדברים, ועדיין לא לשכנע לצד א׳ או ב׳ בצורה מוחלטת-חותרת.

אני שומעת הרבה את השאלה ״איך לשכנע אותו לבחור בx, איך לשכנע אותו לחתום על y״ והאמת היא להסביר את המצבים לאורכם ולרוחבם וליתרונותם.

ולסתום.

למה אני לא משכנעת?

עם השנים, במקומות העבודה שעברתי- בין אם במצבי מכירה ובין אם מצפייה על מוכרים ואנשי מכירות אחרים, הבנתי שהשכנוע חסר טעם (לפחות בשירותים שהם לא מוצרי מדף- ולמרות שגם אני לא מסמפטת דיילות סופרפארם נדנדניות- בהכללה).

כשאתה משכנע מישהו לעשות משהו שלא הוא בחר- הוא ימשיך להצטרך שתשכנע אותו אול דה וואי.

1- כי הוא לא יודע למה הוא בחר במשהו הזה בצורה חד משמעית.
2- כי הוא לא רצה לבחור במשהו הזה, וההרגשה נשארת.
3- ו… כן. נצטרך לשכנע אותו עד הסוף ואולי גם אחרי.

כבר נתקלתי בשיחות מהצד של ״אחרי קמפיין״ כשצד א׳ מסביר לצד ב׳ למה היה הכרחי לשים שם כסף או לבחור בקריאייטיב הזה דווקא. שכנוע בדיעבד. סירייסלי.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

״לא בא לי!״

חשבת על זה עד הסוף? זה בדיוק כמו ילד בן 5 שמגלה את העולם.

הלקוח שלך הוא האדם שכרגע מגלה אותך (ואולי גם את התחום שלך), כשהוא שואל ״למה״ על משהו- זה ימשיך ל״למה״ הבא וכולנו יודעים שזה עלול להיגמר גם ב״אוקיי, תודה זה לא בשבילי״ לבסוף.

אהא, בתרגום חופשי ״תודה זה לא בשבילי״= ״לא בא לי״.

אלו הם החיים, כמו ההיגיון בגיל 5.

כשמישהו בא אחריך בלי שהוא בחר, הוא עדיין לא בחר, הוא עדיין בשלב הבירור, והשלב הזה יסחב איתך הלאה. הגיוני לא?

זה תקף לשכנוע על עיצוב לוגו, או על צורת אתר, או על כל תהליך שהתחלת/ המשכת בלי שהוא הבין שהוא רוצה להמשיך ולבחור בו.

להיות כנים- זה לטובתנו.

אז אולי זה ישמע מתנשא לומר שאני לא רוצה לשכנע אף אחד (לומר כן על בחירות שעדיפות רק מכוח דעתי), ובכל זאת, ככה הדברים הנכונים מגיעים;

כשמישהו בוחר בך, אקטיבית, אחרי שהוא הבין אותך ואת האפשרויות.

כשמישהו בוחר בך הוא נאמן יותר לתהליך גם בטווח הארוך, הוא רץ איתך ולא אחריך, הוא שם כי הוא רוצה ומעריך.

הסיפור הוא רק ללמוד להראות אותך ואת המצב, בהיר בהיר 🙂

👇
לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +

👆
״התחלתי להבין את הבאגים, אשכרה.
למה מה שאני רוצה לא הגיע,
מה הצעדים הבאים לשם.
עכשיו אני יכולה להתקדם גם מחר בבוקר,
גם עוד שעה.״