התעמקות, רלוונטיות וריפרש.

בעולם שמלא בשינויים וזז בכל שניה 20 צעדים קדימה, מה הערך של התעמקות, ומה הערך של הצעקה האחרונה והדבקת הקצב לעדכונים שמתפתחים?

בכלל, הרצון הקבוע לרוץ מהר ולהדביק ת׳תנועה מגיע מהפחד לא להיות רלוונטיים, או מההתמכרות ללופ הריפרש- ממש כמו שקורה לנו בפיד של כל מדיה דיגיטלית?

אם זו ההתמכרות: ״חייבים״ להמשיך להתעדכן? ועד מתי?
ואם זו הרלוונטיות: מה המחיר שהעדכונים לוקחים?

בסשן ייעוץ מלפני חודש מיועצת שלי העלתה את ההרגשה שהיא ״לא עומדת בקצב״, ״אני כבר לא שווה בשוק כרגע כי הכל משתנה ומתפתח לאלף כיוונים״ היא אמרה.

להעמיק ולהתמקצע כמעצב או מעצבת? להיות מאלו שרצים ללמוד את הדבר החדש הבא כל הזמן? // מסלול, אמבד אורפז ימין, 2023
ממעברים סדורים ועד הפינג הבא שקופץ // מסלול, צילום עצמי, 2023

המשפטים שלה פתחו ביננו שיחה על סאגת ״הפרינט מת״ שמוכרת לכולנו מהעשור האחרון, על עומק, על התמקצעות אמיתית ועל ירידה לפרטים.

בואו נדבר על המחיר.

כשרצים קדימה את מירוץ הטכנולוגיה, עם ובלי קשר לקפיטליזם, לפעמים נכנסים לחשיבת מנהרה של ״מה אני עוד לא יודע״.

העוד-לא-יודע מוביל להתעסק המון בהשלמת מידע, שהיום הוא כמו מפל מים עם סאונד מטורף של עוד ועוד ועוד (רק בלי כתוביות עם מילים מודגשות, בבקשה, אם יש משהו שהוא בלתי ב2023).

והמידע כאמור לא מפסיק, ותמיד יש מה ללמוד, ובכל יום יוצא עדכון חדש.

מצד שני, לא תמיד עדכונים הם יעילים. מי שמכיר את אדובי למשל יודע שהרבה מהעדכונים הם מה שנקרא ״הנה הזזתי לכם את הכפתור״.

״חשוב להיות בעניינים, את לא חושבת?״

בכלזאת, קשה לא לחשוב איך לא לרוץ ללמוד עכשיו גם את הדבר הבא. למה שלא?

זהו שזה טריקי. בגדול טוב להיות בעניינים אפילו ברמה שטוחה של מה התחדש ולאן, לא טוענת שלא.

כן טוענת שיש מחיר.

אם נתעסק בכל יום (אתם בטח מכירים לפחות בנאדם אחד שחי ככה בפיד שלכם או בחיים עצמם) במה הדבר החדש שיצא ואיך אלמד אותו מהר-מהר:

סעיף א׳/
אף פעם לא נספיק את הקצב, גם אם נהיה יותר קרובים אליו מהשאר.
לפעמים עצם העובדה הזאת מתסכלת מאד.

סעיף יותר חשוב מא׳/
איך נספיק להתעמק בעבודה? להפוך למומחים במקצוע?
לרדת לשורש הדברים באמת, להבין בהם ולא כסיסמא שרצה בפור יו של אינסטגרם?

איך סעיף ב׳ יוכל לקרות כשמעדכנים תחום נונסטופ ומג׳נגלים מכדור לכדור?!

נכון, כשממשיכים ללמוד ממשיכים להתפתח, לא נשארים מאחור. השאלה בעיניי היא הפרופורציה ליומיום, ולדעתי כדאי לשים אותה במינון שנמוך בפער רציני ממה שהרוב מסביב מטיף.

התעמקות או reload.

פרופורציות ומינונים, יאללה. הנה דרך פרקטית.

אם קמים מחר בבוקר ומחליטים להתמקד בדבר החדש שקורה עכשיו, צריך לדעת במה לבחור כדי שלמידה תהיה יעילה ושווה את הזמן:

דרך 1/
להסתכל על הדבר החדש שיצא כפניה שלקחתי, כדבר שאליו אני זזה ובו אני משקיעה.
להשתקע שם יותר מרגע, לקחת זמן ולהעמיק.

דרך 2/
להמשיך להשקיע איפה שאני + לראות את העניין החדש כמהיר ורדוד.
להשקיע שם בבינוניות או ברמה נמוכה רק בשביל להבין את הסיפור מלמעלה. לדעת על מה מדברים, אפילו ברמה שאוכל לקחת אח״כ מישהו שיתפור את הפינה כשאצטרך.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2 האופציות אגב מתעסקות בחשיבה לטווח הארוך בחיים, ותכלס, כנראה שבגלל העובדה הזאת אני חושבת שבחירה במי מהן תהיה שווה יותר את הזמן (בעולם שמתעדכן אינסופית).

הבחירה מראש באחת מהדרכים מורידה משמעותית מהתסכולים העתידיים מסוג ״אף פעם לא אספיק״ או ״כבר אין לי ערך״ או ״לא צריכים אותי״.

למה? היא מצליחה להשאיר אותנו מעודכנים אבל בלי להתבלבל בהמשכיות העבודה, היא מוסיפה ידיעה לאן ממשיכים לנוע.

התעמקות, השפעה ומה שזוכרים.

איפשהו באמצע יולי כתבתי לי בפתקים שבאייפון את הרעיון לפוסט הנוכחי, השעה הייתה אחת בלילה (עגולה בלי לשים לב) והייתי אחרי יום של הרמת כוסית במנהלה, במפעל שבו אבא שלי עבד.

במצגת שהכינו לפרישה היה שקף על אבא, עם פירוט ארוך על ההישגים שלו במפעל (אפילו הצטיינות שלא ידעתי עליה וכלמני פרסי ייעול) וגם תמונה היסטורית שלו מהכניסה למפעל בגיל 25. מלא תלתלים שחורים.

היום, כשאני מקלידה כאן, אבא חוגג 64.

בלתי נתפס, ברור. זה בלתי נתפס איך משקיעים 39 שנים באותו המקום. התפקידים של אבא השתנו מאז גיל 25, כולל ניהול, משרדים וצוותים, ועדיין. זה המון המון.

כשראיתי את התמונה שצורפה ליד הטקסט עליו דמעתי תוך כדי הסרטה, ריגש אותי להבין ת׳רגע.

פתאום קלטתי כמה נחסך מאיתנו עם הקצב של הטכנולוגיה, כמה הלך מדור שלם.

שלא תבינו לא נכון, מעולה שאנחנו משתנים ומשנים, זזים ומזיזים. נדמה גם שבריא להחליף מקומות ולא להתקבע עד כדי כך.

יחד עם זאת, אין ספק שאנחנו לא נשפיע בעוצמה כזו בשום נושא. ז״א, זה מפעל חיים באיזשהו מובן- מפעל שלא יכול להתקיים כשאתה קופץ הלאה בכל פעם מחדש, לדבר הבא שיצא.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ההתעמקות של כל מי שהגיע אחרי דור הx מן הסתם מוגבלת מעצם התנועה.

+ /
את התמונה ששמתי בפוסט צילמתי במחלקה שאבא ניהל, מלא עניינים שמרכיבים ממסרת של טנק מרכבה אם תהיתם. כמויות המידע עצומות מפריים אחד, וכל חלקיק משפיע על מערכת שלמה.

הקצה של החוט.

הקטע הכי בטוח הוא שהמסלולים בתקופה שלנו ימשיכו להתחלף, ותמיד.

בתוך ההתחלפויות, בתוך ים מקצועות חדשים שמתהווים או פיתוחים חדשים שיוצרים עבודה נוספת לזאת שקיימת, מי שבאמת יצליח לתפוס משהו שנמשך לאורך זמן הוא מי שימצא את השורש.

מי שיבין מה השורש האיתן בתוך העבודה שלו, בראייה שלו, בהתמחות שלו.

גם כשיש בתוכה כמה נושאים, ההמשכיות וההשפעה לטווח הארוך תוכל לקרות במה שמקשר בינהם.

או מבחינה נישתית > מה התמה המרכזית שלנו כמעצבים/ מה הסגנון/ תביעת האצבע/ המומחיות. מה מחבר (נו כן, כמו שורש), מה מביא את המשהו הזה שלך.

לפעמים השורש הוא העתיד.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +

״ושוב פעם תודה!
לא הייתי יכול לסיים את
העבודה מולם לבד
״

איפשהו בין המקורי לחיקוי.

אתמול קניתי אדמה חדשה ושתלתי כל מיני עניינימים, בתוך כמה מהצמחים שהעברתי צמחו עשבים שוטים ותהיתי אם להעיף אותם… למה הם לא או כן? כי במקביל לעציצים ולשוטים כבר כמה שבועות מתהלכת בי השאלה ״מה זה חיקוי?״.

זתומרת, יש דברים שהם ״לא המקורי״ ועדיין יש בהם איזה עניין. למשל, יש דברים שנרצה לקנות בביוטיקר ולא בסופרפארם- אבל גם לא ממישהו ברחוב. כנ״ל למקסטוק או לעוד מקומות שהם מותג שמתעסק ב״אני לא המקור״.

מתי חיקוי נבחר או לא? מתי אנחנו כן מעריכים גם את מה שלא מקורי בעצם? // יסוד, אמבד אורפז ימין, 2023
מתי משהו בנו נדלק אם זה לא המקורי? // יסוד, צילום עצמי, 2023

המחשבה הזאת התחילה להתפתח בהליכה שעשיתי באחת השבתות, בין בהייה ברכבים חונים קלטתי שאין שום רכב שהוא לא ממותג. שגם אם המותג ״לא נחשב״ יש לו סמל.

משם לשם, היה סשן ייעוץ שהעברתי ובו שמנו לב שגם כוס זכוכית שתימכר בחנויות לא הכי ביג, צריכה זיהוי של ״המקורי״/ ״עבודת יד״ כדי להיות נחשקת. כדי להיבחר.

מסביב לאורגינל יש הבדלים וקצוות.

עירבוב המחשבות האלו הביא אותי לתהות מה גורם לנו להרגיש ״זה החיקוי״ או ״לא המקורי בדיוק״, לעומת ״אני לא מתקרב בכלל״.

בסוף אנחנו רוצים כל דבר בעטיפה מסויימת שנעימה לנו. אפילו כשאנחנו קונים צנצנת צ׳יפ במקסטוק, מקסטוק הופך אותה ל״אני משם״ (או כמו שהתפיסה האדלרינית תגיד, ״אני שייך״).

מה שבעיניי יותר מגניב בסיפור הוא שכנראה שאת אותה צנצנת בדיוק לא הייתי קונה מסתם בנאדם שיושב מחוץ לקניון.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בגלל שבחודש האחרון אני עמוק בהתעסקות של מפגש ההדמיות שלנו // הייהיי מהעתיד > כשכתבתי את הטקסט לפוסט המפגש עוד לא קרה, היה מדהים איתכם! // יוצא לי לחשוב המון על אריזות, עטיפות, איך אנחנו מגישים דברים החוצה.

ואם נחזור לצמחים ולעקירות, תהיתי לעצמי מתי אנחנו מחליטים שמשהו הוא לא? מתי קורה הפער הפיצי הזה בין ״יאללה״ ל״לא נבחר/ לא מעניין״?

הבנתי שהפיק מגיע דווקא בזיהוי.

כשהצמח פורח והוא נראה כמו משהו *שנעטף טוב הוא גורם לי או לאחרים להשאיר אותו, אם עוד לא נפתרנו ממנו בהתחלה.

*נעטף טוב= שונה ממשהו אחר, לא גנרי מדי, מאופיין איכשהו.

ובהקבלה: כשמשהו נמצא בקונטקסט של עטיפה קל לנו יותר לעכל אותו, אנחנו יודעים למה לצפות כי קיים איזשהו זיהוי.

דוגמא? דוגמא!

נעל מטו גו מביאה איתה ציפיות מסויימות כי אנחנו מזהים את האופי של המותג, הערכים שלו שמתמצים ב״כמות יותר מאיכות״ (מה שמסביר למה ״אין דבר כזה יותר מדי נעליים״ הוא סלוגן בול למותג) למרות שלכאורה כולנו יודעים שטו גו מחקה מותגים אחרים/ שהיא ״לא המקור״/ שלא אותה יחקו אח״כ.

מתי חיקוי נבחר או לא? מתי אנחנו כן מעריכים גם את מה שלא מקורי בעצם? // ללא יסוד, אמבד אורפז ימין, 2023
מבט עמוק יותר על ה״כמעט כמו ההוא״ // ללא יסוד, צילום עצמי, 2023

וגם זה מגניב אותי, כי מסתבר שיש בתוכנו מקום לבחור לא מתוך חוסר ברירה גם ב״זה לא מקורי״, כל עוד יש עטיפת קונטקסט אחרת ולא ״זה רק חיקוי״.

חיקויים שהם נטו חיקויים אנחנו נוטים לשנוא, או לקנות דיופ ממש טוב כדי לשקר לעצמנו (אם רצינו את האמיתי).

אגב, יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט שחר חסון העלה קטע עם חלק על ה״לשקר לעצמנו״, מ3:07 עד 4:12. משעשע לראות את התמונה מבחוץ.

לא מקורי Vs ״כן, אבל…״

בשביל שנעריך משהו ב״לא הוא המציא״ צריך לבוא קונטקסט של עטיפה אחרת, עוד איזה ערך מוסף אחר שיחפה על ה״לא מקורי״. כמו ״לא מקורי- אבל כן מביא xyz״.

ולא, לא איכותי אבל כן זול= עדיין לא מספיק להיבחר.

חסר התבלין שעושה את המוסף, למרות שקשה לנו לתפוס את עצמנו בשטח ככלכך לא רציונלים, אנחנו אנושיים ופועלים אינסטנקטיבית לא רק מהאיזור הרציונלי.

ההוא עם הצנצנת ברחוב לעומת ״כאן קונים בכיף״ של מקסטוק, זוכרים?

כדי שעשב שוטה ישאר בין עציצים שבוחרים לגדל צריך להיות בו משהו שמשייך אותנו אליו, אולי פרח שגונב את העין, אולי סיפור שנבנה סביבו ותפס איזו פינה בלב.

בסופו של יום, בתחילתו של קונטקסט, 2 מהם לא עקרתי.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״לא מאמינה לך כמה
תובנות קיבלתי מסשן ראשון,
יש לי מלא במה להתעסק עכשיו!״

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד


עוד לא הטרלתי שיר סיום בפוסט, אבל ״המקור בלי שום קשר לציפור״, נו חזק ממני (:

על יצירת תוכן ויצירה אחרת.

לפני שבועיים צפיתי ברצף סטוריז של מעצבת התכשיטים דבורה שטראוס.

באחד הפריימים דבורה שיתפה שהיא ״לא סתם״ נעלמה מהראדר הדיגיטלי בחודשים אחורה, אלא שהיא נתקעה בתהליך היצירתי של הקולקציה החדשה.

ליתר דיוק, היא הרגישה שכשמתעסקים ביצירת תוכן במקביל ליצירה שאליה התכנסו מראש (ליין חדש), משהו נחסם.

בעיניה תוכן הוא עבודה ב״החוץ״ בזמן שיצירה (ארט) היא עבודה ב״פנים״. כשאת מתמקדת בלהוציא את ב״מה הם רואים״, כשאת מתמקדת בלהתכנס את ב״איך העיניים שלי רואות״.

זאת אומרת, בסיבה שבגללה הגענו ליצור: בנקודת המבט שלנו, בזווית על המציאות, הטבע, העולם, היומיום.

איך זה שאנחנו יוצרים תוכן למותג שלנו יכול להאט את המותג שלנו? או את היצירה שבו? // מעברים, אמבד אורפז ימין, 2022
להוציא החוצה או להתכנס פנימה? // מעברים, צילום עצמי, 2022

עברו ימים מהשיתוף שלה, וגם אצלי קרו החיים. סופים, התחלות, המשכים, ואיזו תהיה צפה על רעיונות חדשים שלא הצלחתי להזיז בלי להכניס את עצמי לזון סטרילי יחסית של שקט פנימי.

ואז נזכרתי בסטוריז של דבורה ופתאום הבנתי שכדאי לשבת לפוסט.

דבורה שיתפה את רצף הסטוריז ההוא ואחריו, להבדיל מכל מי שמתעסק ביצירת תוכן כולל אותי, היא פשוט נעלמה מהרדאר שוב.

היא לא באה ל״למה נעלמתי וכיף שחזרתי״, עדכנית לכתיבה שלי פה כבר עברו שבועיים… זו בטח הייתה החלטה מראש לקחת את הזמן.

מצחיק להגיד שהפסקה מהדיגיטל היא אומץ, רק שאם חושבים לעומק, וואלה. בטח כעצמאית בעלת מותג נחשק שיוצרת תוכן מעניין שאוהבים לצפות בו (כותבת כקהל שלה במשך שנים).

יש אומץ בלהתרחק מה*tom ואשכרה לומר רגע רגע, אני צריכה להתכנס כדי שתצא אמת. לא אמת בתוכן, אמת במוצר שלפני התוכן. כדי לחדש משהו צריך לתת את המקום לראות ולא רק להראות.

*tom= top of mind

השארתי את הפירוש באנגלית כי התרגום ״בראש המוח״ נשמע מוזר;

בעולם מוצף, כשכל נעל ברחוב היא מותג מהלך וכל שלט מכיל פרסומת, כשכל שיר תופס חסות וכל פיד עמוס במידע, כולנו באובר של ״מה ראינו עכשיו״.

אנחנו לא זוכרים יותר מדי, למרות שבתוך יום רגיל צופים בהמון פרטים/ חשופים להמון פרטים, גם אם זו ״צפייה פאסיבית״ כמו שקורית בנהיגה או בשטיפת ספל שבתחתית שלו מוטבע ״גולף״.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לא תמיד אנחנו לא זוכרים אם נחשפנו למשהו, ובגלל זה כשמודדים את תוצאות ההשפעה של מהלכים מותגיים מסתכלים גם על תכיפות החשיפה (כמה פעמים חשפנו קהל מסוים למסר), ולא רק על כמות האנשים שנחשפו למה שהוצאנו.

המינוח tom בא לשמר זיכרון, מה עכשיו בtop of mind, מה נשאר זמין כ״אני זוכר״.

מכיר אותו, מכיר.

למעשה, רוב מי שעושה תוכן אינסטגרמי למשל, עושה אותו מtom. לפעמים אין להם בכלל עסק ובכלזאת רובם רוצים שיזכרו שיש אותם, גם בלי שהכירו את tom.

אפשר להראות או לתזכר במה ששייך למוצר עצמו, אבל לא רק. העיקר הוא לשמר את האופי והזהות של המותג בקרב קהל היעד.

כשמדברים על דברים ששייכים לערכי המותג (לדוגמא- כשמותג שבמאפייני האופי שלו יש ״הומור״ והוא משתף משהו משעשע שלאו דווקא שייך למוצר או מראה את המוצר), אנחנו נשארים בזיכרון.

בחיים שמוצפים במיליון, זה המון לזכור ש״אההה אני מכיר חברת ביטוח לרכב, אני אפילו זוכר את מספר הטלפון שלהם!״.

מה שיפה הוא ש״מכיר״ לא מחייב את הבייסיק של היכרות טבעית, התחושה של ״מכיר״ לא אומרת ש״ניסיתי״ או ששמעתי על אדם שקונה שם.

עם זאת, עדיין נרגיש שקיימת היכרות, מעצם הזיכרון והזיהוי שנוצר אצלנו.

לצאת ולהתכנס?

כשאת זו שעושה את השיווק והפרסום למותג שלך, זו ממש לא החלטה קלה לעצור tom, או להפסיק עם יצירת תוכן פתאום.

למה? כי עם כל הכבוד ליצירה עצמה (כאן עם דבורה אלו התכשיטים) ולחידוש שהיא תביא- בלי להיות בחוץ קשה למסחר.

למסחר זו לא מילה רעה, היא רק קיבלה קונטקסט רע לעיתים בעברית. כשהמטרה בסוף היא כסף, כדאי להיות באיזורי המסחר ובאיזורי התקשורת.

הפסקה היא לא החלטה של צ׳יפס.

מרסל פרוסט ציטוט מתוך זיכרון ילדות יפה במיוחד של חיים שפירא // צילום של אורפז ימין
(צילמתי מתוך ״זיכרון ילדות יפה במיוחד״ של חיים שפירא)

מצד אחד אנחנו במציאות שבה יש יותר גישה והזדמנויות החוצה, מצד שני הפנימה שלנו רץ ולעיתים הולך לאיבוד.

מה לעשות, אנחנו לא רק עובדים או יוצרים, שאר החיים קורים בדרך.

לאן שהולכות העיניים.

בעיניי טוב לתת זליגות בין יצירה לפאנים אחרים בחיים, ההתכתבות מגדילה והופכת יצירה לשונה, חזקה.

העניינים מתחילים להסתבך כשנכנסת הידיעה שצריך להוציא ולהוציא החוצה, וכשידיעה כזאת מובילה… הממ. טריקי.

אין לי תובנה חד משמעית מהפוסט, כי כן, כנראה שהעולם לא יחזור לאחור וחלק מלהיות במשחק הוא להיות בו.

איך זה שכתבתי כשאין לי תובנה הפעם? אולי כי פשוט שווה לזכור שיש פייאוף, ושאולי לפעמים שווה לשלם אותו. אפילו שמדובר באומץ עם מחיר.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״עברתי מ״אני לא יודעת לעשות״
ל״אף פעם לא ניסיתי, בואי ננסה״,
עכשיו אני מעצבת מה
שלא חשבתי שאני יכולה בכלל״

מתחת לשמיים.

בתוך סשן ייעוץ שהיה לי הבוקר נפתחה שיחה על בינה מלאכותית. בפעם המי יודע בחודשים האחרונים, כי היא מתארחת בשמחה בכל פיד בתכיפות מוגזמת.

הראשונים לאמץ את הטרנד כבר הכריזו על סדנאות של ״איך להפוך את זה לכלי העבודה החדש״, אחרים פשוט המשיכו להעלות את ״פרי יצירתם״ בai החדש (שאם תשאלו אותם יחליף את אילוסטרייטור ולא רק את פוטושופ, למרות אותן האותיות).

טוב, מה הקטע שלי איתה? למה האנטי?

בהתחלה חשבתי על המירוץ לאמץ שינויים, כשאני בנאדם שקודם חושד בחדשים. אם נלך לדברים הפשוטים שעוטפים אותנו: לאינסטגרם לא נכנסתי מדיי וואן, בטיקטוק לא נרשמתי עד היום, ואפילו לפייסבוק לקח לי קצת זמן להגיע אחרי שבזמנו הכרזתי ש״זה לזקנים״ (כמו שאחותי בת ה18 מכריזה היום).

היה נשמע לי הגיוני שזה הדיפולט שלי לשינויים, ואז חשבתי שיש פה עוד משהו. הסיפור עם יצירה.

בינה מלאכותית ויצירה חדשה, האם בינה מלאכותית שווה לעיצוב של מעצבים? מה קיים מעבר למה שקיים? // מציאות אלטרנטיבית, אמבד אורפז ימין, 2023
מה שקיים מעבר למה שקיים // מציאות אלטרנטיבית, צילום עצמי, 2023

הרי כבר בתחילת הפוסט מילמלתי משהו ציני על ״פרי יצירתם״, כי הרי ברור שיצירה שלמה היא לא רק מחשבה, כמו שסרט קולנוע הוא לא רק רעיון.

מצד שני, ברור שיצירה היא לא רק ביצוע, כמו שמנה מצטיינת של שף היא לא רק החומרים שממנה היא מורכבת.

משם התקלפו עניינים.

בתחילת השבוע שמעתי פודקאסט שאירח את אתגר קרת, הוא סיפר שהזמינו אותו להתארח בכתבה שבדקה את הבינה המלאכותית. נתנו למערכת לקרוא מלא ספרים שלו במשך כמה ימים ואח״כ לכתוב ״סיפור של אתגר קרת״ בעצמה.

אחרי האתגר (היה מתבקש נו) המארחים נתנו לו לקרוא את ה״יצירה״ החדשה, כדי להבין אם בעתיד עוד נצטרך כישרונות כותבים. הוא הגיב בכנות מלאה שהמרכיבים נכונים, שהטקסט נשמע כמוהו, ושיש שם את המילים שלו והסיפורים המשפחתיים כביכול.

אממה, הוסיף, ״אין שם נפש״. אין נשמה לדבר שיצא, ז״א, אין את המתחת להכל. אין את המנוע, את ה״למה עשיתי את זה״ או את ה״מאיפה זה מגיע?״.

סאבטקסט בבישול ארוך.

כמו שלאביתר בנאי יש מוטיב, לכל יוצר יש את הציר שלו, ולזייף את זה אפשר, מעריצים קרובים יוכלו כנראה לזייף.

ובכלזאת…

לייצר חדש, ״יש מאין״ שיש בו נפש/ נשמה/ למה/ מנוע/ משהו נסתר כזה, יו נואו, קסם. כמו בכל יצירה. איי… את זה בנתיים לא המצאנו.

מה כן? יכולת ביצוע פנומנלית כמעט, ואולי פנומנלית ביותר עוד כמה שבועות, לכו תדעו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

*חייבת לציין שכתבתי את הפוסט ב11 לינואר 23, הוא הונח בצד עד לעריכה ושות׳, בנתיים הרבה דגים עברו בנהר. קרו כל מני שיפורים מהדברים הראשונים שיצאו וראינו ועד עכשיו, השתכללה לה זאתי.

עם זאת, אני עדיין מריחה כל אימג׳ משם מקילומטר. יש מכנה משותף אפילו שמוזר לומר את זה, כאילו אותו ה״מעצב״ עיצב את הכל, למרות מבחר התיאורים שאפשר לתאר ולבקש כסגנון עבודה.

אבל האם ביצוע הוא הכל?

הו. זו שאלה של שנים שהתעסקתי בה לא מעט. כמו הדיון על תבניות עיצוב לאתרים או על שאטרסטוק אינסופי כל יום.

מי אנחנו כיוצרים? או מה הם יצירות? אולי זו שאלה.

יכול להיות שבקרוב יהיו מבצעים רובוטים ממש טובים, וכן, יש שם פחד לגיטימי. אבל מאיפה יגיע סיפוק? מאיפה תגיע הרגשה שמשהו התרחב לקראת משהו חדש שנראה לראשונה/ נשמע/ נקרא?

כנראה שפחות מהאינסטנט, כמו עם כל אינסטנט שקדם לו אופן כללי.

תכלס, אני מאמינה שבעזרת טכנולוגיה נכונה יהיה פשוט להחליף את כולנו (בני אדם ולא רק מעצבים) מבחינת כל מה שאנחנו מבצעים בשורה התחתונה, אבל לא מבחינת חוויות חדשות שנוכל לחוות/ ליצור.

לחלק מכם הפוסט ישמע כמו צד יותר רוחני-רומנטי שלא מסכים שתזוז לו הגבינה, כי לכל שקע בה נוצרה איזו משמעות. ישמצב שאכן נשמע ככה, בטח למי שבעד כפתור שעושה מה שמבקשים בלעדיו.

בעיניי הרוח אמנם בלתי נפרדת, למרות שיש לה צד מוחשי מאד. אם כבר דיברתי על חוויות, טל פלורנטין נתן נקודת מבט טובה ספציפית באיזור היואיי, הוא ניסח כלכך טוב שאין טעם שאנסח דומה בעצמי.

באנו לכאן מתחת לשמיים, ואם תשאלו אותי, יש בנו קצת ששייך למעליהם;


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״פה אני לא לבד במעבר
שבין שכיר לעצמאי״

עקביות, חוקיות, שפה חדשה.

למה לכל עסק, מותג או מעצב לייצר שפה מותגית משלו? עד עכשיו חשבתי שטריוויאלי מדי לדבר על שפה בפוסט.

לא ברור שהקטע מבדיל אותנו מאחרים באופן ששמלת כלה מבדילה אותה מהאורחות שלה? או ש(אם כבר אנחנו באירוע) יזכרו אותנו בצורה הכי מוקפדת שלנו?

אז נראה לי שברור, כי זו לא הסיבה שהגעתי לכתוב על שפה מותגית היום- שפה עיצובית או שפה כתובה או שפה מדוברת.

הסיבה היא העקביות, החוקיות, או אם תרצו- שמירה על השפה. בכל ההיבטים שלה.

מקומיים ב-חוץ לארץ.

שפה מתפתחת בעקביות וחוקיות, ממה מותגים עשויים, זיהוי, ארץ חדשה // הכפלת נפח, אמבד אורפז ימין, 2022
הבסיס יכול להיות זהה, רק חוקיות תמשיך ממנו שפה אמיתית // הכפלת נפח, צילום עצמי, 2022

כשמעצבים יוצרים משהו לאיזה עסק/ מותג הם יכולים ללכת ל״העיקר שיהיה יפה/ מגניב/ ישדר x,y,z שרוצה הלקוח״ וזהו. לאו דווקא לחשוב לאח״כ- על שאר התוצרים שהוא יצטרך, על איך תראה החנות, האתר ואפילו הטיקט של הבגד.

העניין בשפה היא ההמשכיות, ההרגשה שכאן ארץ אחרת וכאן מדברים ככה, וכאן האנשים נראים ככה והשלטים נכתבים ככה.

החזרתיות, מבלי השיעמום. ז״א החוקיות.

כי חזרתיות בפני עצמה היא קופי-פייסט, היא לומר שוב ושוב את אותו הדבר, היא ללבוש בכל ערב את אותה השמלה עם אותו האודם.

מעניין פעם, פעמיים, חמש, דיי. נקסט.

לדבר את השפה.

בשפה שיודעת להתפתח יש חוקיות, משמע, יש איזה היגיון פנימי על ״למה הדברים מונחים כמו שהם מונחים״? מה הפרופורציות?

איך הצבעים שומרים על היחסים בינהם, בפלטה שלנו? במינון שקבענו? למה המילים כתובות בנימה מסויימת ועל איזה נושאים אנחנו בוחרים לדבר/ שלא לדבר?

בעולם אינסטנט של 2022, מותגים שמצליחים להחזיק באוויר ולתקשר עם הקהל שלהם בעצם זיהו את ה״היגיון הפנימי״ של השפה שלהם- בטקסט, בדיבור ובמראה.

הערת שוליים;

אולי זו גם הסיבה שבעיניי (מעבר לחוקים של זכויות יוצרים ורשיונות שימוש) אין שום סיבה שללקוח (כן!) יהיה טוב ״לקחת ממך ולעבוד על השאר בעצמי״ כשמדובר בעיצוב.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

יש דובר שפה, ויש ממציא שפה.

יש עין של מעצב שיודע לייצר את החוקיות וההיגיון הפנימי- ויש עין של צופה, שיודע לזהות כשמשהו טוב, ולא תמיד יודע להסביר למה.

תחשבו על מבקר מסעדות לעומת אדם שמעריך אוכל טוב/ לקוח קבוע באותה המסעדה;

הראשון יודע להסביר למה המנה עובדת, או איך מגיעים לבניה שלה בפועל, והשניים האחרים יודעים פשוט לזהות את התוצר המוגמר כ״טוב״ או ״איכותי״.

בלי הוויז׳ן של ״איך מגיעים למנה נוספת״ (שתתכתב עם הקודמת לה) יהיה המון חומר גלם מבוזבז, ונו. גם באלגן במטבח.

חכמים סינים אומרים שצריך יד, צריך עין. וטוב שיהיה חיוך.

תכלס, במה אמורה חוקיות?

החוקיות בשפה מתבטאת ביצירה של רצף מספיק עקבי- אך לא משעמם, ביצירה של אותה הדמות מהצדדים השונים ב״פרופיל של הדוגמנית״.

מבחינה עיצובית למשל זה יתבטא לא רק בסגנון הכללי, אלא בהמשכיות ההרגשה שתגיע באותו הראש.

שפה עיצובית מורכבת מצבע, צורה ואות, מה שאומר שבבניית חוקיות של שפה צריך לשים לב שמעבר לבחירת הצבעים והפונטים, ומעבר ליצירת הצורות או הקווים, יש את ה״איך זה עובד ביחד״.

אם חוזרים לאנלוגיית המטבח, באותם המרכיבים בדיוק יצאו מנות שונות ואפילו טעמים שונים, כי העניין הוא גם במינונים.

בפלטה הצבעונית:

המצרכים >
איזה צבעים בכלל נכנסים?
הגוונים חמים? קרים?
האם יהיו משפחות?
ניגודים או הרמוניות?

החוקיות >
מי נוכח יותר ומי פחות?
מי השולט? יש שולט?
מי רק מלווה?
מה העוצמות?

בגופנים:

המצרכים >
מה מבנה האות (בתרגום עממי, גבוה/ נורמאלי/ רחב)?
היא עגולה? מרובעת? זוויתית?
יש סריפים? אין סריפים? סלאב סריפים?
באיזה עובי?

החוקיות >
מתי משתמשים במשקלי הפונט?
איזה פונט הולך לכותרת?
איזה לטקסט רץ?
מה הגדלים?
כמה מתח יש בין גודל לגודל?
ובין עובי לעובי?

בצורניות:

המצרכים >
צורות מדעיות? אמורפיות?
עגלגלות ורכות? זוויתיות? מרובעות?
סגורות? פתוחות?
מלאות? חלולות?
מה מבנה הקו שלהן?
יש להן קו?
יש איורים? אין?

החוקיות >
מי גדול ממי?
שונה ממי?
נוגע במי?
מתרחק ממי?
מה עובי הקו לעומת הסובבים אותו?
מה היחסיות בין האלמנטים?
איך נראה פלאח ואיך נראה סגיר?

ואחרי כל אלו.

החיבורים בין העניינים, ההיגיון שנוצר בהנחה על הפורמט.

כל זה לגבי החוקיות בשפה מבחינה עיצובית, כדי להגיע לשפה מותגית שלמה צריך להשקיע יחס נוסף בשפה כתובה ובשפה מדוברת (אולי אשמור את זה לעוד פוסט).

+ חשוב לומר: הרבה פעמים אנחנו כמעצבים לא עוצרים לנתח את החוקיות בתוך תהליך העיצוב או אחרי תהליך העיצוב בקטע מובנה שכזה, כמו שפרסתי כאן למעלה.

ובכלזאת, עין של מעצב רואה את הניואנסים אם היא מבינה איך לייצר את התוצרים הבאים באופן שמצליח להתכתב עם התוצר הקודם.

ובעברית.

כשמבחינים שכל התוצרים שייכים לאותה הממלכה, לאותו האופי, הגענו ליעד. אם עדיין אזהה את ההתנהגות של אותה הגברת, למרות הטוויסטים באדרת.

שמירה על החוקיות תוכל לייצר תוצרים חדשים שלא ירגישו (לנו כמעצבים/ לבעלי המותג עצמו/ לצופים בתוצר) כמו העתק-הדבק, ולא ירגישו כמו שפה חדשה ושונה מדי.

עוברים בין שכונות, אבל לא בין ארצות (:


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״מרגישה שעכשיו אני יודעת
לעצב להם עוד חומרים בלי
להתחיל שוב מדף ריק״

מניעים לא טהורים.

בחודשיים האחרונים אני עובדת און אנד אוף + במרץ (אוקסימורון שקורה במציאות, טראסט מי) על לוח שנה 2022-2023. השנה, לראשונה, שיתפתי חתיכה ממש לפני יציאה לאוויר- כשהרגשתי שאני כבר על 90% מלסיים.

ואז שמתי לב למשהו חשוב. עברנו לעולם של שיתופים מהדרך, שזה הכי מסקרן בעולם, ובכלזאת יש צד שני למטבע.

בהיותי סטודנטית קרה שבשיעור רישום אחד מישהי אמרה למרצה ״רק חמור רואה חצי עבודה״, כשהיא קיבלה ביקורת עוד לפני שסיימה. התפתח שם משהו פירצופי, אבל גם הדיון- האמנם?

שיתוף, וורק אין פרוגרס.

עצם שהות של קהל בתוך תהליך יצירה (וקהל יכול להיות עוקבים מעצבים, ואפילו לקוחות) משנה את המיינדסט בתוך היצירה, משפיע על התוצאות.

שיתוף תוך כדי עבודה / עיצוב תוך כדי שיתוף / שיתוף תהליך עיצובי / רפלקציה עצמית / האם קהל משפיע // היי, אמבד אורפז ימין, 2022
שיתוף ורפלקציה עצמית, עדיף שלא? // היי, צילום עצמי, 2022

ועוד משהו ששמתי לב אליו, גם כש״קהל״ פיזית לא נוכח בתהליך- וכן נוכח מאד בראש של היוצר, תהיה השפעה על התוצר.

עכשיו, באומנות אנלא בטוחה כמה קריטי זה. אולי מצד האגו של היוצר בניגוד לאפשרות שהלב שלו ישפך ב100% ביצירה (אם יש קרוב למושלם כלשהו);

בעיצוב הסיפור יותר בעייתי, בגלל שיש מטרה להשיג. לכל תוצר יש סיבה שלכבודה בכלל התכנסנו לעיצוב, כי הרי היעד מעבר ל״שיהיה יפה וזהו״.

1/ אם כמעצבים אנחנו יושבים לבד כש״מה הוא יגיד״ נמצא לנו בראש, כשהוא= הלקוח, אנחנו פחות חושבים על הקהל האמיתי (קהל היעד של התוצר) ועל היעדים של התוצר. המניע הופך לטעם הלקוח ותו לא.

2/ אם כמעצבים אנחנו מכניסים צופים ליצירה בעודנו יוצרים, ובטח אם הם עוד מעצבים שלא מודעים לשום חלק אסטרטגי/ מטרתי, השיפוט הופך ל״האם יוצא יפה מספיק״ וגג ל״קשור לעולם התוכן״ במקרה הטוב יותר.

מה מניע אותנו? שיקולים של לייקים ומעורבות? רילי?!

24/7, סטורי, לייף, לייב.

ומכאן, מה זה אומר על עולם האינסטנט שבו אנחנו חיים? אולי גם שיתופי הדרך בלייב (ולא בדיעבד כשההחלטות כבר התקבלו על ידינו) שמים לעצמנו רגל… כי פתאום נדמה שתהליך יצירה צריך לקחת בהכרח 2 שניות של החלטה, שהכל שטוח.

פאסט פורוורד. לא פלא שלא מעט מעצבים נלחצים ברגע שלא מגיעה תובנה עיצובית מעל לשעה-שעתיים, ולא פלא שסטודנטים לעיצוב בורחים מהר מהר לחפש ״תשובות״ בפינטרסט ובשאטרסטוק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הכאילו של הפי הפי ג׳וי ג׳וי היא בעיה ידועה של דור האינסטגרם-טיקטוק שבתוכו כולנו, אבל בעיניי גם חדוות היצירה האמיתית, הסיפוק מבריאת חדש בהתאם ליעד המקור, ההפי והג׳וי שבהם בורחים לנו מהאצבעות (ומי שחווה אותם מבין שחבל לפספס).

אולי איפוק הוא שם המשחק.

עם הקושי לחכות בשיתוף של לקוח/ קהל עוקבים לאחרי ש.

א/ ההחלטות כבר נעשו והתהליך שלם מבחינתנו.

ב/ כשיש כמה פתרונות שנכונים אסטרטגית, ובינהם יש לנו שאלה שעצם השיתוף בה הוא העניין היצירתי (תקראו רגע שוב, יש פה אישיו שנשמע לי מעניין להתעסק בו, קצת כמו מה שיוני בלוך עשה למוזיקה).

אם איפוק הוא האתגר שלנו מול אינסטנט, אולי נצליח להחזיר הביתה את המצרך הנדיר לדעתי ב2022, ההוא שכל רשת חברתית בנויה עליו.

את האותנטיות, על באמת, בלי ניסיון למצוא לה תבנית מהירה ומייקאפית. למרות אהבתנו לפוטושופ (:


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״

הפחד לצאת מהדלת.

יוצא לי להתעסק לא מעט במותגים. מה גורם להם לקרות, ומה גורם לאנשים להתחבר אליהם או לסלוד מהם (אם אנחנו קהל היעד של המותג ואם לא).

בין לבין, בשגרה שלי מול מעצבים- במסגרת ייעוץ או מבחוץ, אני תוהה כמה אנחנו היוצרים מתייחסים לעצמנו כאל ״מותג״. העצמאיים מביננו חושבים ככה אולי (לא תמיד מה שנראה בשטח)… לפחות יותר ממעצבים שכירים או מאלו שרוצים להיות שכירים.

מותג, אפילו בבסיס. עבודה מתוך סט ערכים שהם מאפייני אופי, קהל יעד, עולמות תוכן, שפה ויזואלית ושפה כתובה שהן דיי אחידות, שפשוט לזהות.

למה חשוב בכלל?

לחשוב כמו מותג? מה הקטע? שוב סיסמאות של העצמה וגדולים מהחיים? אה, תורידו. לא לשם פנינו. הסיפור הוא שאנחנו שוכחים שאלו שסביבנו לרוב לא מכירים אותנו באמת מבפנים.

לחשוב כמו מותג על עצמך, האם כולנו מותגים, הפחד לצאת מהדלת, לדבר על עצמך, שיווק עצמי, מיתוג עצמי // זמניוּת, אמבד אורפז ימין, 2022
כאן לכמה רגעים, ומי ידע אם נשתוק? // זמניוּת, צילום עצמי, 2022

ז״א, ישמצב שהם ידעו במה אנחנו עובדים, או מה למדנו אחרי התיכון, או איזו כותרת של ״הגדרת תפקיד״, אבל האם יש להם מושג אמיתי על מי אנחנו? מה הבידול?

כאילו, איך אנחנו שונים מ״הבת של דני, שהיא גם מעצבת״?

מה האיכויות שלנו? איזה ערך אנחנו מביאים? מה הוויב? איך הכישרון שלנו ומה הוא שווה?

לא בטוח.

באופן כללי ב2022 להמון אנשי מקצוע קשה לדלוור מה הם ממש עוברים ביומיום, להסביר לאנשים שלא נמצאים בתחום שלהם עם מה מתמודדים (נפשית וטכנית), מה המטרות ומה העניין.

השאלה אם אנחנו מנסים? מוותרים מראש?

כןכן, גם כעצמאיים וגם כשכירים, כי הנקודה היא אותה הנקודה- מי ידע אם לא יראו לו?

האם יש לנו הכוח לרדד מושגים לרמת ״שפה שבה הוא יבין אותי״, והאם המשמעות היא בעצם להתדרדר (רחמנא ליצלן) לשיווק?

הופה. הפחד לשווק.

משמע, הפחד לעשות פעולות שיביאו את הצד השני לאיזה צעד (לא רק רכישה, גם שינוי תפיסה בצורה אקטיבית למשל) הוא פחד סופר נפוץ שהרבה יזדהו איתו.

שכירים למשל לא מבינים כלכך שגם הם חלק בו, במה שנקרא שיווק עצמי (לאו דווקא בגלל שיש עסק). כי שוב, אם אנחנו לא מדברים החוצה- מי ידע? למה שמישהו ישאל משהו שאין לו קצה בו? איך הוא ידע לשאול?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בדיוק כמו שלא הייתי שואלת במסעדה ״מה אתם מוכרים כאן״ ומצפה לדעת עוד בכניסה + להבין את ה״כדאי לי כי…״/ ״הם טובים ב…״, ככה אצל אנשים כאנשי מקצוע. ככה צריך להיות אצלנו, כמעצבים וכיוצרים.

רק ש, רק שאנחנו שוכחים מזה. כי למי יש כוח לדבר על עצמו?

אבסורד מציאותי.

לעיתים דווקא אלו שמדברים על עצמם מסתברים כפחות מוכשרים בתחום מאלו ששותקים, בהיגיון של נובח ולא נושך.

וחבל לא?

בעיניי זו תופעה מוזרה ששווה לאזן (כשיותר שותקים ידברו ויעשו בהתייחסות לעצמם כאל מותג, כנראה נתאזן). מהקנקן והבפנוכו.

הגיע הזמן לקלף שכבה, לפחד פחות מהקיץ של אביה ולהראות את עצמנו החוצה, למרות שלגיטימי להרגיש מביך ו״מה היא חשה״.

התוכן חשוב, וגם המרפקים.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״את לא מאמינה!
הגיע לקוח בול כמו שדיברנו
במסמך של האסטרטגיה״

על מיתוג טוב מדי.

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור!

בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא חיבבתי התעסק בעולם הספורט. למעשה, זו הייתה הסיבה היחידה שלא אהבתי לעבוד על התוצרים שלו כי היו שם אחלה אנשים.

בגדול, הקשר ביני לבין ספורט הסתכם בהליכות של ים ובטיולים חביבים בטבע או בעיר. לא יודעת אם אפשר לקרוא לאלו ספורט- ואולי פה בדיוק הפאנץ׳.

המשרד עבד איתו כבר שנים לפני שהגעתי, והוא הכניס המון עבודה. הצורך בלהבין איזה גביע אומר מה, הצבעים של כל קבוצה, מי נגד מי, איף. לא היה בשבילי.

על פניו הייתה נחמה. אם נוריד את חוסר הקשר שלי לעולם התוכן (ספורט) דאז, היה בעסק את החלק של ״מפגש חברתי״. בזה יותר הבנתי, וזה גם מה שאחרי הימים הראשונים הצליח לגרום לי ליהנות מהבריפים שלו לפעמים.

מעולם לא ביקרתי במקום, ויום אחד יצאנו אני וחברים מהמשרד לאיזו קפיצת ״אחרי העבודה״ שם, לא זוכרת אם זו הייתה יומולדת בקטנה או פרידה ממישהי שעזבה.

הבטחה מותגית מול מיתוג טוב מדי - מה זה ואיך לא ליפול לשם // קליגרפיה וצילום עצמי // רכיבים פנימיים, אמבד אורפז ימין, 2022
המציאות נמצאת בסיפורים שלנו? // רכיבים פנימיים, קליגרפיה וצילום עצמי, 2022

התיישבנו ופתאום קלטתי: המיתוג ״טוב מדי״.

בכל הגישה, מהתמונות שהציגו אותם ועד השפה הויזואלית, הכל היה יותר מהמציאות באיזה פער ניכר.

עכשיו תגידו שאוקיי, אם אנחנו כמשרד הצלחנו והבאנו את האנשים, הכל זורם. יש המרות, כי פיזית מי שנסע כנראה ישאר. מה הבעיה, הרי כל דבר נוצץ יותר מבחוץ לא?

הולד איט.

חשקים, ציפיות וציפויים לא צפויים.

לוקחת אתכם לכמה שנים אחרי, אני בתהליך שינוי תזונתי בקטע בריאותי ואורח חיימי, יחד עם אשת מקצוע. כשנה אחרי התייצבות הרגלים מצאתי אותי נלחמת לאישור כניסה של ״חמאת שקדים״.

אה? שניה אסביר.

אחרי שאת מסתובבת בחנויות משמימות של ״בריא ובריא״ (סלח לי אבא, בתך דביבון במקור) כל העניין של אריזות תופס מקום מאד צמא.

בא לך את האריזות מפעם, המגרות, המושכות, אלו שנראות כמו יאמי. והייתה בחנות ה״יש כאן ריח של ספריה״ אחת כזאת שצדה את העין.

למרות שאף פעם לא טעמתי קודם חמאת שקדים, ניסיתי יותר מפעמיים לקבל ״אישור״ לקנות אותה ולהכניס ליומיום.

עוברים כמה חודשים מהניסיון הראשון ויופידו, האישור מגיע. נשמע שהחפירה השתלמה, המתמיד מנצח!

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אממה? זה אממ…איך לומר… זה כמו מרציפן. לא משהו שמעניין אותי באמת. ואיך מישהי שלא אוהבת מרציפן לא חושבת שזה יהיה דומה לו? נטו מיתוג טוב מדי.

נטו מיתוג שעובד נפלא בלייצר רגש שחזק יותר מהמציאות שלו, שבא להפוך את מה שנמצא בתכלס, שמזיז בהטעייה מ״בריא וסבבה״ ל״החטא הבא״.

אני האחרונה שתטען שב2022 קל לשקר בשקט לקהל או להגזים בהבטחה מוצרית של ״חייכם ישתנו ברגע שתנסו״ והנה. לעיתים אפשר להגזים כלכך במה שטוב, בלי להשתמש בשקר טהור בכלל.

הולד איט 2.

אנחנו מתקדמים שוב בזמן, לפני כ3 שבועות נכנעתי.

מיתוג בבילדאפ.

עקבתי באינסטגרם אחרי חשבון של קונדיטוריית בוטיק משגעת שפועלת במחנה יהודה, ומפעם לפעם הייתי מראה לחברה משהו שלהם ואומרת שאין סיכוי שלא אשבר בסוף. הרגלים תזונתיים זוכרים?

עם גישת ה״הכל איזונים בחיים״ נסעתי לנצל יום חופש מהבוסית (תודה לעצמי). מחפשת ומוצאת את המקום, נכנסת פנימה ומגלה שמדובר במקום פיצפון ממה שהציגו, עם לא הרבה היצע ועם (זו הייתה הדודא הגדולה) אוזני המן- קטנות ובקופסא.

בלי הוויב מהעמוד העסקי, בלי השפע שנראה מכל פוסט שהם העלו באינסטגרם, ובלי האופציה לבחור כמות, להריח או לערבב כמה סוגים.

מודה שהתבלבלתי.

מראש, העטיפה המותגית אכן גרמה לרצות לנסות. אם ללכת למודל מדרג ההשפעות, כמה שבועות הייתי בשלב הגבוה של ״כוונת קנייה״, ולהגיע לאיזור של ראש הפירמידה זה הישג!

רק שהמציאות באה הפוכה, לא מתאימה למה ששידרו וסיפרו… הרגשתי מרומה.

מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי של אורפז ימין, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמאי שלי, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד

עמדתי ובהיתי ב״טוב אולי בכלזאת״, למרות שמוצרי המדף לא זולים (כיאה למיצוב המותגי שבנו) והחוויה לא משהו. נתעכב כאן, על חוסר הפרופורציה;

אשליות והתאמות פרופורציונליות.

איך המוח שלנו מוציא אכזבה? לפי מה הוא מחליט? ככה. כשמוצר הוא אחלה ואין חוויה טובה זה לא נורא, כל עוד אף אחד לא טיפח ציפיה מטורפת סביב חוויה.

כשכל ההבטחה המותגית תלויה בחוויה, ועל בסיסה נשען המוצר- מצב שבו אין חוויה מורגש מאד, כי קודם הרימו את הציפיה ממש.

הבילדאפ הוא כנראה בדיוק הניואנס שמכריע.

אולי עם מיתוג שתואם את המציאות ולא מתעקש לייצר סיפור חוויתי גבוה מאד לא היינו מרגישים פער כלכך גדול מהציפיה, וכך גם לא הייתה תחושה של ״עבדו עליי״.

בחזרה לקונדיטוריה. אחרי 5-10 דקות של עמידה ובהייה (המקום פשוט קטן) יצאתי.

השלמתי ביני לביני שהמציאות שונה ושלא יעזור לי להמשיך לחיות בקונספט ההוא מלפני שנפגשנו, כי סביר שגם אשלם בהתאם להבטחה שהבטיחו, וגם לא באמת אהנה בגלל שאמשיך לזכור שלא קיבלתי אותה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

את אוזני ההמן שלי מצאתי במקום אחר ליד, שאמנם שום בוטיקיות לא הגדירה אותו, אבל גם לא הייתה אצלי את הציפיה הזאת מהמותג ההוא.

אף אחד לא הבטיח משהו שאין, והמיתוג ישב בול בגובה של המוצר.

מה שעוד מעניין בעיניי הוא שלמחרת הורדתי עוקב, מסתבר שלא הצלחתי ליהנות בחזרה מאותו התוכן שהקסים אותי לפני הביקור, שעכשיו הוא כבר הרגיש ״לא אמיתי״.

אז מי הוא מותג טוב בעיניי? מותג שמצליח להחזיר את הקהל שלו שוב ושוב, כמו אפליקציה שמודדת ריטיינשן כסיבת קיום.

האם בשביל חזרתיות כדאי להנמיך במעט את ה״באבאם״ בשפה העיצובית/ כתובה/ מדוברת? וואלה, מבחינתי כן.

כדי שנהיה מודעים להתאמה בין ההבטחות למה שקיים, כדאי להיות מודעים לכל החוויה שהצד השני (הקהל) עובר או עתיד לעבור, לפני שמגיעים לארטבורד. קראו לזה מחקר מהשטח, קראו לזה הקשר לעיצוב חווית משתמש בעולם האמיתי.

הטוב מהשניים הוא כמובן להרים את החוויה בהתאם ל״באבאם״, אבל אם אין לשנות את המציאות וכרגע הנתון כזה, יהיה עדיף לשנות את העטיפה.

ובפררו רושה ננוחם 3>


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״דברים שלמדתי איתך ב2018
עדיין מקפיצים אותי היום,
את עושה טוב לעולם״

להפעיל את הצד היוצר.

בפוסט היום אספר לכם על דיאטה שכוללת פחמימות. ז״א, היא דיאטה מכל מה שבעיניי אנשים טועים לקרוא לו השראה (״ראיתי רפרנס ועשיתי משהו דומה״), אז כדי לבצע אותה אפשר להשתמש בכל מה שממלא אתכם.

אם זה פחמימות, גו פור איט.

מתי להתחיל דיאטת השראה בכאילו?

אני משתמשת בדיאטה הזאת בוורסיות שונות מול מיועצים שלי כשעולה גירוד בידיים מ״אולי המקצוע לא נכון לי, הפסקתי ליהנות״/ ״אני מרגיש שאין לי ביטחון במה שאני נותן״/ ״העסק מתקתק מעל עשור, אבל ביננו, מרגישה שנמאס מהשגרה הזאת״.

השתמשתי בה גם מול סטודנטים וסטודנטיות שלי, גם מול מעצבים שכירים וגם מול מעצבים עצמאיים. בגדול היעד הוא ״גמילה״. לא, לא להיבהל.

בשגרה, הצורה של הגמילה משתנה מאדם לאדם כדי שתהיה טובה ומחזיקה לאורך הזמן בשבילו. בגלל שבבלוג אנחנו פחות ברמת ראייה אינדיווידואלית, אצטרך להציג אחת ״לכל סוגי העור״ שכזו.

תוכלו לערוך התאמות יומיומיות לעור רגיש יותר (: המדריך יגיע מתחת לתמונה.

רפרנסים ושאר עיבודי/ איבודי מציאות, ליצור מאפס, לחפש את התשובות לבד // ווצאפ, אמבד אורפז ימין, 2022
בפנים ובחוץ, מה ממלא אותנו בהשראה אמיתית? // ווצאפ, צילום עצמי, 2022

אם הגעתם לפוסט הזה בלי הקדמה של מה ומי, הנה הפוסט שבא לפניו >>

אמיצים לכאן!

המטרה (מחקו את המיותר)

+ להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה
+ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף/ ייחודיות
+ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן
+ לגלות או לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״

המצרכים

בוחרים בריף שיש לכם בקנה, או לחילופין, בונים לעצמכם בריף פיקטיבי מפורט (עם חזון וגישה, ערכי מותג ותוצרים פיזיים/ דיגיטליים שצריך לספק).

כדי לבנות בריף אפשר להיעזר בכלי האפקטיבי שהעלתי פעם להורדה בחינם. מבחינת תוצרים לעבודה, חשוב לבחור שיהיו בבריף תוצר אחד מורכב או כמה תוצרים פשוטים.

הוראות הפעלה

על הבריף שבחרנו עובדים בדרך ה״בלי לחפש בחוץ״.

1// בוחרים יום בשבוע שהופך ליום ללא שאטר (או סטוקים אחרים), פינטרסט, שיטוטי גוגל על אותו הנושא, גלילות אינסטגרם בעמודים שהם נטו ״רציתי לקחת השראה״.

2// כותבים ומסמנים בלוח שנה, יומן או לו״ז כלשהו על כל ימי x בחודש הקרוב: ״יום בלי השראה חיצונית״.

> אם לא עובדים בסופ״שים, שווה שזה יהיה יום ראשון, ככה העיניים לגמרי יתנקו.

> אם אתם שכירים במקום שזו צורת העבודה בו, נסו את הדיאטה בשעות הערב או בסופ״ש, עם לפחות שעתיים קודם שלא הייתם באתרים כאלו.

3// ביום שהוגדר כיום הדיאטה, לחשוב על המציאות מהזווית שלכם ולפתוח את המבט לחוויות שעוברות עליכם. מה שאנחנו ״אוכלים״ הוא מה שיוצא מאיתנו לעולם.

לחשוב מתוך עצמך / קיצורי דרך או השראה אמיתית

התשוקה שלנו כיוצרים גדלה ככל ש, ובכן, אנחנו יוצרים. משלנו. מהלב והעיניים והראש שלנו. מהמחשבות, הרעיונות, המילים והצבעים שלנו. ממי שאנחנו.

אחרת כל בריף היה מקבל תוצאה זהה שאין בה שום טביעת אצבע. רובוטית.

שימו לב לצבעים שעוטפים אתכם כשאתם מבשלים, למה שחברים שלכם לובשים, למוזיקה ששמתם ולמילים שבה, לטקסטורות, לריחות, לאור ולצל. תנו ל״מסביב״ להיתרגם ברובד נוסף, דרך הראייה האישית שיש רק לכם.

4// פותחים ארטבורד במחשב, או ממש דף (ועיפרון/ עט/ טוש/ צבע/ דיו), ויושבים לעבוד על התוצרים בבריף.

* לפני שתסתערו על העניין: תקראו את תופעות הלוואי ואורך הדיאטה *

מהניסיון שלי, מאד עוזר לדעת מה צפוי לקרות עם השינוי שמכניסים, כדי להימנע מסטרס עתידי או ויתור מהיר מדי. בגלל שעברתי לא מעט תהליכים כאלו, אוכל לספר עכשיו על מה שבאופק 3>

שליפים: מאיפה מגיעה השראה אם לא מאחרים?

בלי לנעוץ יפים ויפות בפינטרסט?! אעעעע מה עושים?! דאגתי לכמה שליפים שיודעים לפתוח את הראש שלנו, ושטוב לנסות אותם כשנתקעים או לא מצליחים להתחיל.

+ נסו לעבוד עם הידיים
+ צאו החוצה לכבישים
+ לכו לטייל באיזור שאתם אוהבים
+ סעו למקום שאתם לא מכירים
+ תהיו עם המשפחה יותר
+ שבו ותקראו ספר
+ תקבעו שיחה עם חבר/ה
+ או בקיצור: תנו לעיניים אוויר

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

תופעות לוואי

ישמצב שתרגישו קריז קטן ואפילו גדול, זה תלוי כמה התרגלתם לחפש את של אחרים לפני ה״את שלי״.

יש סיכוי שהסיפור לא יעבוד ביום הראשון ולא ביום השני, אל תפסיקו בכלזאת. ההצלחה שלכם ב״למצוא מה יש בי״ צריכה לעבור בתוך הר. אם תצליחו להילחם ב״אני רק אציץ ב״ השער יפתח בסוף.

ועוד טיפ: להשתדל לא למחוק מהר מדי סקיצות וכיוונים. תנו גם לרעיונות הדביליים לצאת, גם לקריאייטיב ״ברע״ להיכתב, גם לכיוון על הפרצוף בשפה או לויזואל מבאס.

השטויות וה״לא מספיק טוב״ (או ממש רע) שלנו הם ההתחלה של חימום מנוע, הם צריכים לצאת כשמשהו תקוע לפני הכל.

מחפשים לאייר מעצמכם כי לפני שנים הייתם משלבים איורים בעבודה? תשרבטו, תמשיכו את ההתחלות, גם את ה״אוי ואבוי זה נורא״.

אחרי שהוצאתם לא כדאי למהר למחוק, שימו בצד. דברים תופסים נקודת מבט ממרחק זמן, ז״א, לא בהכרח שזה יוביל ל״אה אשנה פה ואז״, אלא שהמנוע יתחמם ואיזה כיוון טוב יבוא ככל שתתמידו בדיאטה (קצת מזכיר את ההיגיון של כתיבה בשטף).

אורך הדיאטה

מינימום חודשיים, ז״א 8-9 ימים שהם שבוע אחרי שבוע ברצף. בתוך החודש אתם מוזמנים להוסיף עוד ימים בכל שבוע אם מעניין אתכם לבדוק גבולות של קדימה/ לחזק את האפקט. מומלץ בחום.

מבחינתי השאיפה היא שעם הזמן תוכלו לנקות עד הסוף את החיפושים האקטיביים ב״מה אחרים עשו״ (תכלס, המעבר מדיאטה לאורח חיים) וליצור לגמרי מתוככם.

לחוששים- מותר לי להעיד שהתמדה עיקשת, אצל אנשים שיש בהם כישרון ליצירה, מגרדת אבק. מביאה ומגלה את הבפנים.

אותי תמיד מרגש לראות מהצד מעצבים שמתקלפים אל עצמם ומגלים דברים שהם שכחו/ לא ידעו שיש בהם. אין סיפוק כמו ליצור מ10 אצבעות.

חיבוקים וירטואליים, ובהצלחה!


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״ממש אוצר שמצאתי,
כי ידעתי מה הצעד הבא
אבל לא איך לשים את הרגל״

מתי הפסקנו לחדש?

התגברות הצורך ברפרנסים, ואולי אפילו החינוך של מעצבים חדשים אליו, נוצר מכך שיכולת הדור לדמיין מעצמו הולכת ופוחתת.

כשלא מעט אנשים טוענים ש״אם הומצא הגלגל- לשם מה להמציא?״, מתהווה הגישה שאין בתהליך החיפוש האמיתי משמעות, מלבד בזבוז זמן או פינוק לפריבילגים.

לאלו שיגידו שרפרנסים/ ״השראה מבחוץ״ זו התנהלות יעילה יותר כי היא חוסכת זמן, אפשר לומר שתכלס, חיפושים כאלו בסוף לוקחים גם שעות (מספיק להציץ בנייד באפליקציית זמן מסך כדי לקבל סדר גודל קטן).

במקומות עבודה שדוגלים בקצב מפעלי כמו בפס ייצור, יש סיכוי ש״עזבו אתכם מליצור לבד״ יבלבל בצדק, אבל האם בשביל ״לקחתי והחלפתי״ בחרנו להתעסק בעיצוב?

האם המקצוע שלנו נכנס תחת רדי מייד (מוכן לשימוש)? ואם כן, למה יש בזה צער?

רפרנסים ושאר עיבודי/ איבודי מציאות, ליצור מאפס, לחפש את התשובות לבד // אבני דרך, אמבד אורפז ימין, 2022
לחפש את התשובות לבד // אבני דרך, צילום עצמי, 2022

למה עם השנים מעצבים שהתרגלו ל״ראיתי ועשיתי״ מקלפים בתוכם שכבת כנות ובשקט בשקט שומעים את ה״היי, אני כבר לא נהנה״ או ״אולי איבדתי את זה״.

״זה״ היא התשוקה? או היכולת לברוא דבר משלך? לחדש?

תפיסה תרבותית ויומיום של דור.

אולי הגישה הזו נדבקה אלינו מהמקום של ״חמם והגש״, התפיסה התרבותית שהתרגלנו אליה מעל לעשור, מארוחות בוקר וצהריים (הרי מאיפה באו דגני בוקר ושניצל טבעול) ועד לאפילקציות כמו טינדר. הכל כאן עכשיו והרגע.

הנה פה עשו פרויקט לחברת תכשיטים. ווהו הבריף פתור! לעשות ממש ככה אצלנו!

מה עם זכויות יוצרים? אה, נשנה קצת, נזיז קצת, מי ידע.

רק שזה מעבר לחוקים וזכויות, זו הנפש שלנו (סליחה), זו היכולת ליצור מהבפנוכו שלנו שנשרטת. שמקבלת חבטות. שאח״כ מציקה לנו.

בשנים האחרונות יוצא לי לחשוב לא מעט על למה אותו הסיפור ממשיך להתקיים, למה מעצבים לומדים ש״השראה״ היא גוגל ופינטרסט ו״מה ההוא עשה״. למה כשמתחילים פרויקט מחפשים ״רפרנס״, שכל מה שהוא מתרגם למוח הוא ״בואי תעשי כמוהו״.

בעיניי, לא שהלקוחות התרגלו והרגילו, אלא שמשהו בהרגלים שלנו כמעצבים השתבש. הפסקנו לרצות לחפש לבד, בפנים.

או שרצינו ליצור (אחרת בכלל היינו נמשכים למקצוע? אי אז כשבחרנו בו לא בחרנו סתם) ופשוט הורגלנו שהכל סביבנו מהיר, מיידי, בלי להזיע.

הרבה מאיתנו יספרו ש״לקחתי השראה מאיך שאחרים עשו ועשיתי לבד בלי להסתכל״, ואין פה ממש; כי כשעיניים כבר ראו תשובות לבריף דומה, הן יחזירו רעיון דומה.

ככה עובד תת מודע, בלי לשאול.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

״אל תחשוב על דוב לבן״

אנחנו חיים בעולם שבין כה וכה מציף אותנו מכל עבר בעוד ועוד עיצוב. מוקפים במותגים וחומרים פרסומיים/ שיווקיים אנחנו טורחים להוסיף לראש שלנו עוד חסימות חשיבה בצורה מלאכותית.

במקום להוסיף ולפתוח השראה מקורית, מהפרט שלנו, מהיומיום האישי שלנו, ממוזיקה, מטבע, ממשפחה, מה שממלא אותנו, ממשיכים לרוץ ולהעמיס את הראש ב״כבר עשו כמעט כזה, שכפל אותו״.

נגיד מה שנגיד, מה שלא משתמשים בו צובר אבק או חלודה. אפשר לנקות ולחדש את היצירתיות שלנו, רק מה דה הל יגרום לנו לעצור רגע ולומר ״חאלס, עכשיו זה אני?״.

ועוד תהיתי, איך לכתחילה מרצים מוותרים על חינוך חדש של מעצבים מהעתיד… בכל שנה ערימת סטודנטים טרייה לעיצוב יוצאת לשוק העבודה עם חשיבה ש״לקחתי- שמתי״ היא היומיום. עם אותה גישת הרדי מייד ששייכת לאובדן הדימיון, או לילדות-בגרות האינסטנט בחסות ״חמם והגש״.

אבל אם רדי מייד, כשדושאן הוציא לראווה משתנה מוכנה וחתם עליה, הוא בא לייצר ביקורת ופרובוקציה על התרבות ועל ההערצה שלה ל״מוערכים״. בעצם הביקורת היה חדש, הייתה יצירה.

האם קל לנו להחליט שאנחנו יוצרים, או מגדלים יוצרים חדשים, למרות שאיננו מחנכים לחיות את היצירה בשגרה?

ועזבו האם, בכלל, למה?

מתי הפכנו מפעל, ומתי ויתרנו על ״למה״, ״שכל״ ו״רגש״. על היכולת (שלא ניתנה באופן המוני לכלל, מודה. ועדיין ניתנה לרבים מאיתנו שלא יידעו שהם יכולים להגשים ממנה כי פשוט לא מנסים), להביא חדש לעולם?

סוף, אמצע, התחלה.

במקור, כאן היה הסוף של הפוסט. למעשה, כתבתי 2 פוסטים כאלו במחברת, הראשון בטיול בטבע אחרי כמה מיועצים שגילו שהם שכחו בתוכם את התשוקה- והשני בפוך, כשתפסתי מנוחה.

כשכתבתי את השני לא זכרתי ש״דיברתי״ קודם על העניין, כנראה שכשמשהו בוער בי הוא צריך לצאת לאוויר (אפרופו להוציא מבפנים לבחוץ).

אז עכשיו כשעורכת, בא לי להשאיר פה הצעה ל״דיאטה״, רק בלי להעלים פחמימות ואושר חלילה. הדיאטה היא בעצם תרגיל שאני אוהבת להשתמש בו כדי למצוא את שאיבדנו או לא ידענו שאיבדנו.

כשמחפשים להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה/ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף וייחודיות/ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן/ לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״.

אמיצים מספיק לנסות? סתם סקרנים?

בואו אחריי ותנמיכו פחד, הכנתי לכם פוסט מדריכי ומפורט >>
יש פחמימות כן (:

 

 

בלי לצאת הביצ׳.

להיות כמו שמתאים לי, לעבוד כמו שנוח בשבילי, לומר מה שחשבתי על כסף, או בכלל לבקש משהו בלי להרגיש ביצ׳/ תקיפה/ חזקה מדי/ דרמה קווין. אוקיי מה? בואו נקדים;

היחס שלנו לכסף משתנה ביחס לסביבה וביחס לעצמנו, בכלכלה התנהגותית אפילו מגדירים את ״אפקט הבעלות״.

אפקט הבעלות מתאר מצב שבו אם נותנים לאדם לקנות ספל שמישהו אחר יצר, או למכור ספל שהוא יצר- כשהוא מוכר את שלו הוא מעריך ביותר את השווי שלו, וכשהוא מגיע לקנות הוא מעריך בפחות/ בחסר.

העניין הוא שכשמנסים לתרגם את אפקט הבעלות ל״עבודת עיצוב ללקוח״, כמו שקורית בד״כ ביומיום סטנדרטי של מעצבים עצמאיים (או ״גם עצמאיים״), הרבה מעצבים דווקא לוקים בהערכת חסר.

כשאני מדברת על הערכת חסר, היא לאו דווקא מתבטאת ישירות בצורה כספית (בכמה לתמחר- הצרה הנפוצה), יש מקרים שהיא באה מתחת לכסף, ברוח ובהרגשה.

לא לפחד לדבר על כסף // להיות אסרטיבי או אסרטיבית בעבודה שלנו כמעצבים // מינימום, אמבד אורפז ימין, 2022
מורכבות בנויה מפרטים, וכשמתייחסים רואים דרכם // מינימום, צילום עצמי, 2022

למשל בייעוצים שמעתי ״אנלא רוצה שיחשבו שאני ביצ׳״/ ״אני מעדיפה לא להיכנס לפינות או ליצור ריבים אם מישהו חותך באמצע עבודה״/ ״אני לא רוצה שיחשבו שאני תקיף״/ ״אני מפחד להיות הקשוח… הבאד גאיי… זה שלא נחמד איתו את יודעת״.

גם אם לא חסידים של התעסקות בסמנטיקה, יש במילים האלו סימן לנקודת מבט.

הפחד מלצאת ״החזק״ או ה״לא נחמד״ לפעמים גורם למעצבים להיכנס ללונה פארק פחות מתוק. הקלאסיקה היא לדרוש פחות בתמחור, ויש עוד.

אפשר לא לכתוב סעיפים שמגינים עלינו בהצעת מחיר (מה שבסוף עלול להיתרגם לכסף שהולך לאיבוד), לא לשלוח הסכם בכלל כי ״נתחיל ונראה״ (כנ״ל), או לענות לטלפונים בערב/ בסופ״שים למרות שאנחנו לא בקטע לשם (כנ״ל).

כמה כסף עוד נאבד כדי לצאת נחמדים? כי מפחיד לצאת האיש הקר?

*הופהופ, עצירת ביניים* אלו כמה פוסטים קשורים שאפשר לפתוח ולהשאיר לאח״כ:
על תקשורת ואסרטיביות > // על חינוך שוק > // על הערכה ותמחור פסיכולוגי >

דחוףףףףףף!

זהו, אפקט הבעלות כנראה לא מוכיח את עצמו ברגע ש״התוצר נתפר ללקוח״, בגלל שהתפיסה היא ״אני נותן שירות״ ולכן הוא/ היא ״מעל לכל דבר שאגיד״.

אבל כשמפסיקים לחשוב כמו שכיר/ פועל של לקוח (במידה ואתם גם עצמאיים, כן?) מבינים שאנחנו לא נותני שירות, ולא מורידים מוצר ממדף.

בהנחה שלא מדובר בביצועיסטים, לא בשביל זה הגיעו אלינו.

הערך של מעצבים שעובדים נכון (מתוך אסטרטגיה) ובכישרון הוא גבוה מכל הודי בפייבר או ישראלי שכאן כדי ש״יצא משהו יפה כמו שהלקוח רוצה״.

לא בגלל שאמרתי- בגלל שהתכנסנו לעבוד יחד בשביל להשיג איזו מטרה.

מעצם הקיום של מטרה שהיא יותר מלהיות רק ״יפה כמו שהוא רוצה״, הלקוח לא תמיד צודק (בעיקר לטובתו אגב. ככל שאנחנו הופכים ליסמנים- הסיפור דווקא רע ללקוחות שלנו כי איש המקצוע נעלם, והרי לא סתם באו לאיש מקצוע).

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

גם משפט בסגנון ״עבדתי פעם עם מעצבת שהביאה לי הכל בקבצים פתוחים״ הוא משפט שצריך לשים לב שיש בו עבר.

אם הוא/ היא היו רוצים להמשיך לעבוד עם אותו איש מקצוע- לא היינו פה היום. סימן שיש בחירה בנו כרגע.

ומנק׳ היציאה הזו שבה אנחנו מכירים ב״אני הבוס, בי בחרו וככה אני עובדת״ אפשר להבין את הרציונל האמיתי בקשר ביננו.

לפנות מקום לומר מה שרוצים, לתמחר כמו שמתאים (ולפחד פחות כשיושבים לבנות תמחור של פרויקט), ובעיקר להתקדם לדרך יציבה יותר.

עם אמון וכנות, ובפחות שחיקה אצל 2 הצדדים.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״זו פעם ראשונה שישבנו,
וכמה זמן לא גיליתי
משהו חדש
״

תוכנית עסקית, ומציאות.

מזלטוב! השנה מסתיימת. דף חדש ונקי (וכל קלישאה נוספת- שתכלס נכונה) מגיע אלינו ותוך שניה יהיה כאן פסח, לא מאמינים? חכו ותראו.

גם הפוסט הקודם עסק ב״היי סוף השנה כאן״, ושמעו, הנה עוד צד. הצד העסקי.

מה שקורה לבעלי ובעלות עסקים בסוף השנה הוא ערימות נסיונות שנקנה כל דבר שקיים (כי סוף שנת המס) ובד בבד, ערימות ״תעשו משהו חכם עם הכסף״.

בין ה״משהו חכם״ נמצאים לא מעט קורסים/ סדנאות/ הדרכות וליוויים לקראת ה״אתם חייבים תוכנית עסקית!״.

עכשיו, איך לומר, אתם יודעים שאני לא אומרת רק מה שמיינסטרים או מה שיגרור תגובות אוהדות- האמת שבעיניי יותר חשובה לי.

בכולופן, אגיד: תוכניות עסקיות הן בלוף.

והופ, זה נאמר למרות ועם זה שאני יועצת מקצועית למעצבים. נשמע ניגוד אינטרסים? כמובן שאחרי החבילה שהנחתי- אסביר.

תוכנית עסקית ועוד עצות לדרך // בליל, אמבד אורפז ימין, 2021
בין ערימת העצות שקיבלנו כולנו, מה שייך אליי? // בליל, צילום עצמי, 2021

אף פעם לא האמנתי בתוכניות עסקיות, כן חיטטתי כמו כולם ב״היי היי בוא נשמע מה זה״ כשהתחלתי להתעניין בצד העסקי, אממה- אין שם שום כלום אלא אם אתם חברה עם צוות גדול בתחומים אחרים לגמרי (וגם אז יש לי ספק, אולי כשמגישים בקשות למימון וכו׳).

למה את אנטי לתוכנית עסקית?

1// העולם זז ממש מהר.

לא יודעת אם יש עוד טעם לדבר על נפילת חברות ״בטוחות״ כמו טבע (שהזכרתי פה בעבר) והיחס שלנו לאשליית ה״ביטחון״/״שליטה״ בחיים עצמם. אין לנו שליטה, יש אשליה, ויש מה שנוכל לעשות כדי לייצר ״קרוב לוודאי״ בתנאים יציבים/ צפויים על פניו.

ועדיין, העולם זז ממש ממש מהר, מה שתתכננו לעוד 5 שנים לא יהיו רלוונטי לפחות ב50% מהזמן.

יודעים כמה דברים קורים ב5 שנים?! בסוף 2017 סקרתי שינויי מדיה שקרו במשך עשור. קשה לתפוס כמה הכל זז בעיפעוף, בלי שהספקנו לקלוט.

ולכן, אין עניין לתכנן כלכך הרבה קדימה ולבזבז את הזמן שלנו. זה לא פרקטי, זה נשמע מדהים ומהמם ושאפתני- ולבסוף מיותר כי אין אחיזה אמיתית במציאות.

מציאות מלשון מציאה, תוכנית עסקית // הגיגים על פתקי אייפון, אמבד אורפז ימין, 2021
הנמצא, והדבר שימצא // הגיגים על פתקי אייפון, עצמי, 2021

היכולת לתמרן היא משהו שתמיד נצטרך לקחת איתנו כי אנחנו כבר לא עובדים בדור שבו אתמול דומה לאתמול של לפני שנה, הכסף שהיה מתחת לבלטה הוא כבר לא אותו הכסף, הצפי שלנו מאד מוגבל ולכן שווה להתעסק בממשיות, במציאה.

2// קצת כמו בכתיבה של ״חזון״- נחמד, ומה הלאה?

בהמשך לסעיף הקודם, כמה שלא יכניסו סעיפי ״וככה נעשה את זה״ בתוך התוכנית העסקית, ככל שתפרטו את השלבים בכל מני נתיבים, ככה סביר שהאנרגיה שלכם ב״לעשות״ לא תחזיק.

זה נשמע מוזר כי ככה מנהלים פרויקטים ומנהלים זמן לא? אהא, רק שכשאתם הבוס ופתחתם לעצמכם כמה דלתות וסידרתם בכולם את המיטות, יהיה מאד לא כיף לבחור איפה לקפוץ על המזרון ואיפה להתעפץ לשנ״צ.

מה? איך? כי לדעתי פרדוקס הבחירה קשור (דיברתי עליו עוד בבלוג, ובעוד מובנים).

מה, איך 2? כשטוחנים את מנת השף, או כשסוללים מאד את הדרך- כבר לא מעניין ללכת בה. המרגיש הופך לטכני.

3// נאום המעלית והצ׳אנס שפספסנו.

מצטטת חלק מפוסט היכרות שכתבתי באיזו קבוצה לפני כמה שנים (יש לי את הטקסט כי ציטטתי אותו מתישהו במייל שבו ביקשו את דעתי על נאום המעלית).

נאום המעלית בעיניי, תוכנית עסקית // הגיגים כתובים, אמבד אורפז ימין, 2021
דעתי על נאום המעלית

איך נאום המעלית קשור לתוכנית העסקית? מאותו הקשר של ״כולם צריכים!״, ״מעצבת? את חייבת!״, ״אי אפשר בלי״, למול ה-בלי שניה לחשוב על עצמנו.

הרעיון שייך אלינו? למה? בכלל יש בו ממש?

הפוך על הפוך.

ומההפוך על הפוך ניקח קדימה.

אם תוכנית עסקית לא רלוונטית למעצבים עצמאיים כי היא תיקיית עבודה סזיפית על מרחק מאד גדול (מעין דמיון על דמיון), מה כן כדאי לעשות בשביל לא להישאב בשגרה/ להתגלגל מיום ליום?

בבקשה תופתעו אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים כאן: טאדם, אסטרטגיה! אסטרטגיה ותרגום שלה.

כשאני/ מיועצים שלי רוצים לחשוב על השנה החדשה או על העסק בכלל, אנחנו מתחילים מאסטרטגיה. אבל יש עוד כמה שלבים.

המינימום שמספיק למותג אישי של מעצב או מעצבת בד״כ* כולל בתוכו כמה שלבים, ועוד הרחבות קשורות השארתי בלינק פה.

> מפלחים את השוק ובוחרים קהל יעד/ כמה עיקריים/ עיקרי ומשני

> מוצאים את הערכים (מאפייני האופי, אבני הדרך, מה שבהמשך יתווה את הזהות והזיהוי של העסק ברמה הויזואלית-כתובה-מדוברת)

> יוצרים מיצוב שוק (המצב שבו הלקוח הפוטנציאלי תופס אותנו, ונרצה להגדיר עם 2-5 מילים)

> עובדים על מיתוג (שפה כתובה ומדוברת+ שפה עיצובית) ועיצוב חומרים מיתוגיים

> בונים פרסום, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה רחבה של זכירות, שיוכלו לזהות את הסיפור והאופי מרחוק)

> בונים שיווק, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה לייצר המרה- פעולה ספציפית של לקוח פוטנציאלי)

*כמו בכל דבר במציאות, אנחנו לא גנריים ובעלי אותה הזהות, תזכרו שכל אדם הוא אינדיווידואל וכל סיפור או צורך- דורש את ההתאמות שלו.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

השלבים האלו רלוונטיים לא רק לתחילת שנה, הם רלוונטיים להזזה תמידית לא משנה אם אנחנו באפריל ומתחילים מאפס, או שהעסק רץ כבר 18 שנה ומשהו לא מרגיש פיט.

לפעמים פותחים ״מהאמצע״, ממה שכבר קיים, ובוחנים מחדש.

מה ההבדל?

ההבדל מתוכנית עסקית הוא שאין קיצורי דרך. אין תלות ב״תחילת השנה״ ואין תיקיית הגשה מובנית, אין יעדים מעושים.

זה לא אומר שלא צריך להציב יעדים אם רוצים להגיע לאיפשהו, זה החלק הכי בסיסי בניהולו״ז. התכוונתי שלא עדיף לתכנן עכשיו לממש רחוק בפרטי פרטים.

ואם המותג כבר פועל בהתאמה לאסטרטגיה שלו, נראה כמוה, מדבר כמוה? הו. יש לאן להתקדם. בואו נתמקד ב3 משימות וזהו;

א// לדמיין מעשית.

אין צורך ב״תוכנית״ ומערכת שעות, יש צורך בלוח שנה, עיפרון, ומשהו אחד מעשי שרוצים להגיע אליו בכל חודש. למשל ״שיווק לחברות הייטק״/ ״השקה למחברות הממותגות שעיצבתי״.

אני לא בעד להעמיס בכל חודש מטרה סופר מפוצצת- כי בתוך כל חודש יקרו עוד דברים כמו עבודות שוטפות ומטרות שנכניס תוך כדי תנועה (העולם זז מהר, זוכרים?). מטרות קטנות פר חודש.

בנוסף, אם יש איזה חלום ישן שהזנחתם בעסק קחו רק אחד כזה ותציבו לו תאריך פיקטיבי יחסית רחוק בין החודשים, בשביל שתוכלו באמת להגיע אליו השנה.

חשוב להבין שעבור חלום ישן תצטרכו למחוק כמה דברים אחרים מהפרק, כי לרוב מדובר במשהו שלא סתם נשאר בצד, צריך לרקום אותו ולפצח את הדרך בו.

אפילו תצטרכו להיות כנים עם עצמכם ככל שהזמן יעבור ולבדוק אם הוא עדיין מעניין אתכם. ממליצה לסמן בחודש ובחודשיים שלפניו ״x מגיע עוד חודש, זה מעניין?״.

ב// לעקוב אחרי יעדים כספיים שלכם.

לא ב״כמה ארצה להכניס״ אלא ב״כמה ארצה להרוויח״.

הניואנס פשוט שונה במהות, ובכל פעם שאדבר עליו כנראה ימשיך להישמע מטופש שלא חידדו אותו באוניברסיטה המדומיינת של אחרי השירות*. אבל היי, כמה אתם מכניסים זה לא משנה. הכנסה היא פחות הוצאה, ממנה נגזר רווח.

הרווח הוא החשוב.

כשמישהו שלמד איתכם לפני שנים אומר שהוא מכניס 22k, הנתון לא באמת אמור להגיד לכם משהו. משנה עם כמה הוא נשאר.

מתוך אותה התפיסה של ״תכנון תוך כדי תנועה- יחד עם צפי ריאלי״ שהתחלתי להסביר כאן, מבחינתי שווה לעקוב אחרי התזרימים שלכם, אבל גם לעצור רגע בתחילת השנה (או בכל מועד נוח אחר, לא מאוחר להתחיל אחרי) כדי להתבונן בתזרים של שנה שעברה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בשביל מה? בשביל להבין מתי היו לכם הכנסות גבוהות יותר, מתי נמוכות יותר, איך זה היה למול ההוצאות, ובעצם כמה הרווחתם בכל חודש (אפילו כשכותבים לפני מיסים, עדיין מקבלים את האינדיקציה היחסית).

אם מעולם לא כתבתם תזרים, תתחילו עכשיו, מבחינתי זו אחת ההחלטות הכי טובות שתקחו איתכם לשנה הזאת. יאי!

*וטוב שזכיתי להוסיף וליצור קורס לניהול תזרים אישי באקדמיה, וכמה שאני גאה בו ובסטודנטים שלי לתקש״ח, על אף המסה הטכנית הזאת.

ג// לפנות יום-יומיים מדצמבר ולהתמודד עם בירוקרטיות.

שמתי לב שאנשים דוחים בירוקרטיות, האנושות שונאת את ״שלטון הנייר״ שנוצר (מוזר לגמרי!) בשביל לייעל ולזרז עניינים.

יהיה מקסים אם השנה תקבלו על עצמכם הרגל של ניהול בירוקרטי מדי שבוע (למשל הקלדה של הוצאות בתזרים, תיוק של מסמכים בקלסר וכו׳), אבל תהיו כנים רגע;

אם לקחתם מהפוסט מספיק התעסקויות חדשות, אל תעמיסו. כשמעמיסים לא מתמידים/ עושים שומדבר בסוף, מכאן בדיוק נובע ה״למה״ של סעיף 1 למעלה.

פלוס: שווה שתשבו עם הרו״ח שלכם לקראת סוף דצמבר ותחשבו על השנה הבאה במעט, שווה שיהיה לכם את הזמן לסעיפים הקודמים, ושווה גם שתסדרו עניינים כספיים כמו הפקדות רטרו לקופות, תיוקים שהזנחתם, ותובנות מהתזרים של השנה הנוכחית- שיהיה מוכן לשנה הבאה.

בסופו של דבר, ״התוכנית העסקית״ הטובה ביותר היא לחסוך פרוצדורות משנה הבאה, למען המטרה הגדולה יותר.

ומהי המטרה הגדולה יותר?

בסופ״ש ישבתי לדבר עם אחיינית שלי, כמעט 10. תוך כדי השיחה היא פיזרה קשב והתחילה לשחק במשחק שמאוייר בגרפיקה דיי מפוקפקת.

שאלתי אותה בטריוויאליות: ״מה המטרה של המשחק?״, והיא ענתה בלי להתבלבל: ״לשחק״.

המטרה היא פשוט לשחק.


לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +

״קיבלתי עכשיו אישור
מההצעה שעבדנו עליה אתמול,
אני לא מאמינה.
כמה שלא האמנתי״