לפני שבועיים בדיוק שחררתי למנויים במייליסט את הפוסט הזה כפוסט מוקלט, מוקלט כןכן. דפנטלי חלק מהסיפור.
מדביקה כאן את הטקסט שהשארתי באותו ניוזלטר לפני שבועיים, כמו שהוא. גם זה חלק מהסיפור.
חומר גלם;
ב10 ליולי חזרתי מסופ״ש עם המשפחה ויצא לי להקליט מחשבות שאולי יהפכו לפוסט. השילוב של היציאה של לוח השנה לעולם (איזה מזל שרובנו יוצרים כי מישהו יבין למה זה מרגיש כמו לידה) עם ה״נירוונה״ הזאת והפדנטיות שמוטמעת בי מבטן, עם הנסיעה… משהו קרה שם. למעשה, עכשיו ממש אני מאזינה כדי לבדוק שמשהו קרה שם (כותבת און אנד אוף).
עד עכשיו מה שקרה הוא שלקחתי את ההקלטה ושלחתי אותה לאחותי כדי שתתמלל ואעבור על זה. זה לא משהו שעשינו יחד קודם ובאופן כללי הקונספט הזה של העברת אחריות מהחיים שלי שוב נולד בחודשים האלו.
אממה, לא הספקתי להגיע ל-לקרוא את התמלול. מה שהיה שם בלילה ההוא נשאר שם, בין אחותי לביני של אז. אבל. היא טענה שיש שם משהו, שאמנם מבולבל ושומעים אותי חושבת ואת הגלגלים עובדים (מה שקורה תמיד לטקסטים טרום עריכה) ״אבל פזי, תמללתי הכל ויאללה תערכי את זה, זה כן מעניין״.
היא גם אמרה עוד משהו, שהלוואי שיהיה לי פודקאסט.
מי שכאן הרבה זמן יודע שאחת מהעבודות ששמתי עליהן עין כנערה (בקטע של ״מגניב לעבוד בזה תקופה״) היא רדיו. וזה מעולם לא קרה, גם שנים לא הסתדרתי עם עריכה קולית שלי.
שבועיים אח״כ באחת הנסיעות התחלתי לחשוב מתוך הזיכרון של מה שבערך דיברתי אז בלילה ההוא, היה שם משהו על לשחרר דברים שלא הגיעו ל״פיקס״.
פתאום עלה לי רעיון אידיוטי לשחרר את הפוסט הזה ככה, כמו שהוא, כחומר גלם.
יש וויז מדי פעם, לא להיבהל.
הסיפור לא ערוך בכלל, שומעים איך המוח שלי חושב, לא סגורה על הרעיון של לשחרר את זה ככה. ודווקא בגלל שאין לי הכרעה- הנה הפרק כאן למטיבי לכת.
ועוד מלל לא מהניוזלטר, מהיום.
לקחו שבועיים כדי שאגיע לשחרר את הפרק/ פוסט גם בבלוג, למה? איך? הכל זז מהר.
חלק מהסיפור הוא לדעת לשמור על תנועה, ולפעמים אפילו להצטרך לאבד את הצורך לעבד, לפנש, ממש כמו בנקודה שבהקלטה.
כשזה שלם, או בכלל משלים לאותו הספוט.
/
+
/
מצרפת את התמלול המקורי שקיבלתי מאחותי, למי שנוח לו יותר.
תמלול מקורי: גם כאן לא ערוך.
טוב אז, תמיד היתה לי בעיה עם חצאי עבודה כאלה. יש לי בעיה להוציא דברים לא גמורים, דברים שהם באמצע, דברים שאני לא שלמה איתם עד הסוף.
האמת שהתחלתי להיות שכירה במקור בגלל העניין הזה, חשבתי באמת איך לעקוף את הסיפור הזה של חצאי עבודה וללמוד קצת לעגל פינות… זה לא באמת עזר, גם כשהייתי בשביל עצמי כשכירה וגם כשהיו תחתי כבר עובדים- לא הצלחתי לעגל פינות.
לא בקטע יומרני ולא בקטע מתנשא, זה משהו שבאמת סבלתי ממנו אפילו הרבה פעמים שקשה לי לשחרר דברים שהם לא גמורים או לא משויפים עד הסוף ממש.
עם הזמן עד שפתחתי את אמבד גם כן ניסיתי להתמודד עם זה בכל מיני דרכים. אחת מהן היתה לפתוח את היוטיוב שלי, אל תחפשו מה שנקרא, פתחתי את היוטיוב בשביל באמת להוציא דברים שהם לא גמורים.
הוצאתי שני פרקים של וולוגים מהחיים שלי עצמם, ידעתי שהם לא יהיו ערוכים טוב, שהם לא יהיו מצולמים טוב- אפילו צילמתי אותם באייפון. הם לא היו מקצועיים בכלל, אבל המטרה שלהם היתה ללמוד לעגל פינות, או ללמוד להשלים עם דברים לא מקצועיים אפילו בקיצון שלהם כדי לאזן.
כשרוצים להגיע לאיזשהו אמצע אז כדאי ללכת לקיצון השני וככה הדברים מתאזנים. מפה לשם הפסקתי באמת אחרי שני פרקים, כי גם זה לא צלח. זאת אומרת, באמת נשארתי עם ה"בעיה" הזו של חוסר יכולת להוציא משהו לא משויף עד הסוף.
למה בכלל חשבתי על הפוסט הזה עכשיו? כי אני בדרך לבית החדש שלי, לדירה החדשה ששכרתי, ואני מנסה לחשוב עם עצמי מתי אני מספיקה להוציא את הלוח שנה של 2022.
כשידעתי שכל המעבר הזה הולך לקרות, אז בעצם התחלתי לעבוד עליו באזור… לדעתי מאי? אולי אני אתקן את זה אחר כך כשאני אכתוב את הפוסט, ואחרי שאני אבדוק… הנה אפרופו- קשה לי באמת לשחרר משהו שהוא כאילו לא עד הסוף בדוק, או לא עד הסוף משויף לי בשביל עצמי, זה אפילו לא בקטע בדוק עובדתית, זה יותר בדוק מבחינתי.
ובאמת אני לא מצליחה להבין מתי אני מספיקה לשייף את הלוח עד הסוף. עכשיו אם, אני מניחה שאם עין חיצונית היתה רואה אותו, או אפילו עין מקצועית היתה רואה אותו, היא היתה אומרת לי ״אורפז מה נסגר איתך? הלוח גמור״, אבל כאילו, בא לי להיות איתו ספץ הסוף – אם זה כולל הגהות בפעם העשירית ואם זה כולל להיות שלמה עד הסוף עם כל דף ודף, ומעבר לזה כאילו, לבדוק את ההדפסות בעיניים שלי ולא לשלוח אותן כמו שהן.
בחמישי האחרון יצא לי לשמוע פודקאסט עם דן אריאלי שדיבר על עולם העבודה, ושמה הוא מזכיר את הקטע של ללמוד לשחרר דברים. וזה משהו שאני מתמודדת איתו הרבה גם בשנים האחרונות, כמו שאמרתי עכשיו שתכלס לא קישרתי את זה עד הרגע, אבל גם אפילו במעבר הזה יצא לי להתמודד איתו- לסמוך על אנשים אחרים.
לאו דווקא בקטע של לסמוך על אנשים כמו לשחרר דברים שרציתי שאני אטפל בהם, דברים שמאוד חשובים לי כמו שמשהו לא יקבל איזשהו שריטה או איך אני רוצה לסדר משהו מסוים בבית, פתאום שחררתי וסמכתי על אנשים אחרים, ואני מנסה לעשות את זה כמה שיותר.
אבל בדיעבד עכשיו כשאני חושבת על זה, אני ממשיכה לסדר מחדש- זה מה שעשיתי בשבוע האחרון- ממשיכה לסדר מחדש את הדברים במקומות שלהם.
זאת אומרת שעם כמה שאני מתמודדת עם הלשחרר ועם כמה שאני ״שחררתי משהו לא גמור״, לא גמור הכוונה מבחינתי לא גמור- כנראה שאני עדיין חוזרת על זה.
למה אני דשה בנקודה הזאתי? כי הרבה פעמים גם יוצא לי לראות מעצבים אחרים על אותה הנקודה לשני הקיצונים, זאת אומרת, כמו שאמרתי כדי להגיע לאמצע צריך ללכת לקיצון השני הרבה פעמים- זה משהו אגב שלמדתי מהדת, יש פה המון רציונל.
אז יש פה באמת הרבה רציונל, בשביל להגיע לאמצע צריך ללכת לצד השני וככה הדברים מתאזנים הרבה פעמים, זה קצת כמו שאם אתם רוצים ליישר דף לצד השני, זאת אומרת, דף שהיה מקופל אז צריך לקפל אותו בדיוק לצד השני ואז הדברים מתאזנים אל האמצע.
אז באמת כמו שאני אומרת יש… אני רואה מעצבים על שני הספקטרומים האלה. שני קצוות הספקטרום הזה, סליחה. בין אם כסטודנטים, בין אם כעצמאיים, בין אם כשכירים- גם העובדים שהיו לי בזמנו, אבל באופן כללי גם עכשיו שמיועצים שלי אז אני רואה, שמצד אחד יש את האלה שמצהירים בקול רם: ״אני לא הפיקסל פרפקט שתכירו״, ו״אני יודע לחשוב על הקונספט אבל לא יודע להגיע איתו לרמת דיוק״, או לא יודע להגיע איתו לרמת שלמות, או לא יודע לגבש אותו בדרך, או לקצר, או לתמצת, וכולי…
מצד שני יש את האנשים שמאוד מתעכבים על כל פרט ואז לוקח להם את הזמן להוציא משהו, לאו דווקא את הזמן כמו את האנרגיה, לפעמים אני מרגישה שזה באמת האנרגיה, הרבה פעמים אנשים משווים את זה על פרפקציוניזם- היה לי פוסט בנושא הזה של ההבדל בין פרפקציוניזם לפדנטיות, וגם שימוש יתר במילה הזאת פרפקציוניזם, שאנשים עושים הרבה פעמים.
לא מזמן סיימתי קורס של יציאה לשוק העבודה, וכמו בכל שנה היו לי גם כן סטודנטים שכתבו על עצמם שהם פרפקציוניסטים בקורות חיים שלהם או במייל המקדים למעסיק- ובאותה הנשימה, גם היו כל מיני בעיות הגהה, או דאבל ריווחים, או בעיות עיצוב, או דברים כאלה, ואז באמת זה יריה ברגל לומר שאתה פרפקציוניסט.
זאת אומרת, יש איזשהו שימוש יתר במונח הזה ״פרפקציוניזם״ בכלל. אבל בעיניי זה לא רק פרפקציוניזם- החוסר יכולת לשחרר משהו שהוא לא משויף, אני חושבת שהוא באמת קשור חד משמעית לעולם העיצוב, למקום הזה שאתה רוצה שדברים ישבו על הקאנט שלהם כמו שצריך ויגיעו למקום שבו הם צריכים להיות מונחים או שהם יהיו ״ישרים״ כביכול, במירכאות ולא במירכאות הרבה פעמים.
יש את ה״שיהיו ישרים״ אם אני חושבת על לתלות תמונות או דברים כאלה, זה מאוד חשוב ה״ישרים״ האלה.
בשנים האחרונות אני באמת מוצאת את עצמי מאוד נלחמת במודע במקום שמנסה לישר את הדף לצד השני, כמו שאמרתי קודם, בין אם זה לא למדוד משהו, או לנסות לשים משהו טיפה עקום בכוונה, כל מיני דברים כאלה- בעולם האמיתי אפילו, לא על קנבס של עיצוב.
הרבה פעמים באמת יוצא לי ליישר את זה בחזרה אחר כך, אבל רק כעצם התרגיל העצמי אני חושבת שזה טוב. וזה גם משהו שאני הרבה… יוצא לי לומר אותו לאנשים שהם מרגישים שהם מתעכבים על משהו, או יותר מידי לא מתעכבים על משהו, זאת אומרת, לצד השני- שהם משחררים מהר מידי, שזו גם בעיה, האם לסיים מהר מידי או לסיים לאט מידי- אבל לאט או מהר זה לאו דווקא הזמן, כן? אז אותם האנרגיות או ההרגשה…
ההרגשה של איך אתה חווה את העיצוב שלך, או את הכתיבה שלך, או את האסטרטגיה, או את המחקר- היה לי לא מזמן מיועץ שהתעכב הרבה מאוד על שלב המחקר וכאב לו על זה, כביכול, על זה ש״איך אני עדיין במחקר? למה אני לא מתחיל שפה?״.
אבל לפעמים הדרך הזאת שאנחנו עושים היא מאוד מאוד אינדיבידואלית, והרבה פעמים כדאי לתרגל עם עצמנו דווקא את הלהיות בצד השני במודע, גם אם לא נישאר שם.
זה קצת כמו, פעם כתבתי על זה שאני אישה של לילה, אני לא אדם של בוקר, ולפעמים צריך קצת במודע לעשות כמה בקרים שאתה קם במוקדם הזה- רק כדי להעריך את מי שאתה אפילו. אני חושבת שהרבה פעמים, כשעשיתי את הניסוי הזה של ״לקום במכוון בחמש״, או ״לקום במכוון בשש ולנסות לתפקד בכוח״ וכאלה, זה באמת גרם לי להעריך את זה שאני לא צריכה להילחם יותר בזה.
אני חושבת שמה שכתבתי גם בפוסט ההוא על אנשי לילה, שאין סיבה בסוף להילחם במה שהשורש של זה, כי דווקא לפעמים אתה מוצא יתרונות בזה. אני חושבת שכמעצבת בכלל יש הרבה יתרון בלהתעכב הזה על דברים, אולי זה קצת מאכזב אותי בדיעבד על כל מיני.
למשל שמתי לעצמי דדליין, שהוא היה צריך להיות השבוע כבר, ההשקה של הלוח- ואני לא יודעת אם זה באמת יקרה לצורך העניין, אבל אני חושבת שמיום יום אני לומדת להיות יותר ריאלית עם עצמי.
מה באמת, מה באמת אמור לקרות, או מה באמת קורה כשאתה אורפז, כביכול, מה באמת צפוי לקרות כשאני אורפז- וגם ללמוד לשחרר, בין אם זה בדברים הקטנים בחיים, כי בעיניי אין הפרד בין החיים עצמם לבין היומיום שלנו כמעצבים.
אני הרבה פעמים מקשרת בין המקור השראה שלי שהוא החיים, לבין העיצוב שלי. אני אף פעם לא אפתח גוגל ואחפש רעיון, כי בעיניי זה פשוט לא יצא ממני. אני בעד לחדש משהו בעולם, ליצור ולא רק לעצב, או רק להשתמש בקיים- בדומה לעיצוב פנים למשל, שאתה לוקח הרבה פעמים את הקיים ועושה ממנו, מבין החיבורים של הקיים אתה עושה משהו חדש.
אז אני הרבה פעמים אוהבת ליצור איזשהו ״יש מאין״, מכלום, ליצור מעצמי מהראש שלי… והראש שלי הוא החיים, הוא איך שאני רואה את החיים, ובגלל זה אני לא מפרידה בין החיים לבין עולם העבודה שלי, כי בעיניי הם אחד.
אם אני אשליך את הדברים מהחיים שלי, אם אני אשליך הרגלים מהחיים שלי על העיצוב, או מהעיצוב לחיים שלי- אני חושבת שזה רק ישפר אותי כבן אדם, ישפר אותי הכוונה ישפר אותי למקום שאני רוצה לשפר, או ישפר אותי למקום שאני רוצה לגדול בו, אם אני רוצה, כן?
אז במקומות באלה אני נמצאת היום, במקום של לדעת להעביר אחריות, או לדעת לא לעשות דברים מושלמים, ואני שמה את זה בכוכבית כן? כי בסוף זה לא באמת מצליח לי, אבל לפחות בקטנה, לנסות.
כי ההתנסויות האלה הן באמת אלה שגורמות הרבה פעמים להבין שאתה לא באמת רוצה משהו- זאת אומרת, הן הרבה פעמים מכוונות לך את ההגה לאיפה שאתה רוצה להגיע, מיישרות. לפעמים נראה לנו שבא לנו לפנות ימינה, אבל אז יש איזשהו שינוי מסלול, אפרופו מה שקורה לי עכשיו בדרך.
זהו, שיהיה שבוע טוב, אני אוהבת אתכם.
