מחבר: orpazyamin

בתוך סשן ייעוץ שהיה לי הבוקר נפתחה שיחה על בינה מלאכותית. בפעם המי יודע בחודשים האחרונים, כי היא מתארחת בשמחה בכל פיד בתכיפות מוגזמת.

הראשונים לאמץ את הטרנד כבר הכריזו על סדנאות של ״איך להפוך את זה לכלי העבודה החדש״, אחרים פשוט המשיכו להעלות את ״פרי יצירתם״ בai החדש (שאם תשאלו אותם יחליף את אילוסטרייטור ולא רק את פוטושופ, למרות אותן האותיות).

טוב, מה הקטע שלי איתה? למה האנטי?

בהתחלה חשבתי על המירוץ לאמץ שינויים, כשאני בנאדם שקודם חושד בחדשים. אם נלך לדברים הפשוטים שעוטפים אותנו: לאינסטגרם לא נכנסתי מדיי וואן, בטיקטוק לא נרשמתי עד היום, ואפילו לפייסבוק לקח לי קצת זמן להגיע אחרי שבזמנו הכרזתי ש״זה לזקנים״ (כמו שאחותי בת ה18 מכריזה היום).

היה נשמע לי הגיוני שזה הדיפולט שלי לשינויים, ואז חשבתי שיש פה עוד משהו. הסיפור עם יצירה.

הרי כבר בתחילת הפוסט מילמלתי משהו ציני על ״פרי יצירתם״, כי הרי ברור שיצירה שלמה היא לא רק מחשבה, כמו שסרט קולנוע הוא לא רק רעיון.

מצד שני, ברור שיצירה היא לא רק ביצוע, כמו שמנה מצטיינת של שף היא לא רק החומרים שממנה היא מורכבת.

משם התקלפו עניינים.

בתחילת השבוע שמעתי פודקאסט שאירח את אתגר קרת, הוא סיפר שהזמינו אותו להתארח בכתבה שבדקה את הבינה המלאכותית. נתנו למערכת לקרוא מלא ספרים שלו במשך כמה ימים ואח״כ לכתוב ״סיפור של אתגר קרת״ בעצמה.

אחרי האתגר (היה מתבקש נו) המארחים נתנו לו לקרוא את ה״יצירה״ החדשה, כדי להבין אם בעתיד עוד נצטרך כישרונות כותבים. הוא הגיב בכנות מלאה שהמרכיבים נכונים, שהטקסט נשמע כמוהו, ושיש שם את המילים שלו והסיפורים המשפחתיים כביכול.

אממה, הוסיף, ״אין שם נפש״. אין נשמה לדבר שיצא, ז״א, אין את המתחת להכל. אין את המנוע, את ה״למה עשיתי את זה״ או את ה״מאיפה זה מגיע?״.

סאבטקסט בבישול ארוך.

כמו שלאביתר בנאי יש מוטיב, לכל יוצר יש את הציר שלו, ולזייף את זה אפשר, מעריצים קרובים יוכלו כנראה לזייף.

ובכלזאת…

לייצר חדש, ״יש מאין״ שיש בו נפש/ נשמה/ למה/ מנוע/ משהו נסתר כזה, יו נואו, קסם. כמו בכל יצירה. איי… את זה בנתיים לא המצאנו.

מה כן? יכולת ביצוע פנומנלית כמעט, ואולי פנומנלית ביותר עוד כמה שבועות, לכו תדעו.

*חייבת לציין שכתבתי את הפוסט ב11 לינואר 23, הוא הונח בצד עד לעריכה ושות׳, בנתיים הרבה דגים עברו בנהר. קרו כל מני שיפורים מהדברים הראשונים שיצאו וראינו ועד עכשיו, השתכללה לה זאתי.

עם זאת, אני עדיין מריחה כל אימג׳ משם מקילומטר. יש מכנה משותף אפילו שמוזר לומר את זה, כאילו אותו ה״מעצב״ עיצב את הכל, למרות מבחר התיאורים שאפשר לתאר ולבקש כסגנון עבודה.

אבל האם ביצוע הוא הכל?

הו. זו שאלה של שנים שהתעסקתי בה לא מעט. כמו הדיון על תבניות עיצוב לאתרים או על שאטרסטוק אינסופי כל יום.

מי אנחנו כיוצרים? או מה הם יצירות? אולי זו שאלה.

יכול להיות שבקרוב יהיו מבצעים רובוטים ממש טובים, וכן, יש שם פחד לגיטימי. אבל מאיפה יגיע סיפוק? מאיפה תגיע הרגשה שמשהו התרחב לקראת משהו חדש שנראה לראשונה/ נשמע/ נקרא?

כנראה שפחות מהאינסטנט, כמו עם כל אינסטנט שקדם לו אופן כללי.

תכלס, אני מאמינה שבעזרת טכנולוגיה נכונה יהיה פשוט להחליף את כולנו (בני אדם ולא רק מעצבים) מבחינת כל מה שאנחנו מבצעים בשורה התחתונה, אבל לא מבחינת חוויות חדשות שנוכל לחוות/ ליצור.

לחלק מכם הפוסט ישמע כמו צד יותר רוחני-רומנטי שלא מסכים שתזוז לו הגבינה, כי לכל שקע בה נוצרה איזו משמעות. ישמצב שאכן נשמע ככה, בטח למי שבעד כפתור שעושה מה שמבקשים בלעדיו.

בעיניי הרוח אמנם בלתי נפרדת, למרות שיש לה צד מוחשי מאד. אם כבר דיברתי על חוויות, טל פלורנטין נתן נקודת מבט טובה ספציפית באיזור היואיי, הוא ניסח כלכך טוב שאין טעם שאנסח דומה בעצמי.

באנו לכאן מתחת לשמיים, ואם תשאלו אותי, יש בנו קצת ששייך למעליהם;

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״פה אני לא לבד במעבר
שבין שכיר לעצמאי״

 

למה לכל עסק, מותג או מעצב לייצר שפה מותגית משלו? עד עכשיו חשבתי שטריוויאלי מדי לדבר על שפה בפוסט.

לא ברור שהקטע מבדיל אותנו מאחרים באופן ששמלת כלה מבדילה אותה מהאורחות שלה? או ש(אם כבר אנחנו באירוע) יזכרו אותנו בצורה הכי מוקפדת שלנו?

אז נראה לי שברור, כי זו לא הסיבה שהגעתי לכתוב על שפה מותגית היום- שפה עיצובית או שפה כתובה או שפה מדוברת.

הסיבה היא העקביות, החוקיות, או אם תרצו- שמירה על השפה. בכל ההיבטים שלה.

מקומיים ב-חוץ לארץ.

כשמעצבים יוצרים משהו לאיזה עסק/ מותג הם יכולים ללכת ל״העיקר שיהיה יפה/ מגניב/ ישדר x,y,z שרוצה הלקוח״ וזהו. לאו דווקא לחשוב לאח״כ- על שאר התוצרים שהוא יצטרך, על איך תראה החנות, האתר ואפילו הטיקט של הבגד.

העניין בשפה היא ההמשכיות, ההרגשה שכאן ארץ אחרת וכאן מדברים ככה, וכאן האנשים נראים ככה והשלטים נכתבים ככה.

החזרתיות, מבלי השיעמום. ז״א החוקיות.

כי חזרתיות בפני עצמה היא קופי-פייסט, היא לומר שוב ושוב את אותו הדבר, היא ללבוש בכל ערב את אותה השמלה עם אותו האודם.

מעניין פעם, פעמיים, חמש, דיי. נקסט.

לדבר את השפה.

בשפה שיודעת להתפתח יש חוקיות, משמע, יש איזה היגיון פנימי על ״למה הדברים מונחים כמו שהם מונחים״? מה הפרופורציות?

איך הצבעים שומרים על היחסים בינהם, בפלטה שלנו? במינון שקבענו? למה המילים כתובות בנימה מסויימת ועל איזה נושאים אנחנו בוחרים לדבר/ שלא לדבר?

בעולם אינסטנט של 2022, מותגים שמצליחים להחזיק באוויר ולתקשר עם הקהל שלהם בעצם זיהו את ה״היגיון הפנימי״ של השפה שלהם- בטקסט, בדיבור ובמראה.

הערת שוליים;

אולי זו גם הסיבה שבעיניי (מעבר לחוקים של זכויות יוצרים ורשיונות שימוש) אין שום סיבה שללקוח (כן!) יהיה טוב ״לקחת ממך ולעבוד על השאר בעצמי״ כשמדובר בעיצוב.

יש דובר שפה, ויש ממציא שפה.

יש עין של מעצב שיודע לייצר את החוקיות וההיגיון הפנימי- ויש עין של צופה, שיודע לזהות כשמשהו טוב, ולא תמיד יודע להסביר למה.

תחשבו על מבקר מסעדות לעומת אדם שמעריך אוכל טוב/ לקוח קבוע באותה המסעדה;

הראשון יודע להסביר למה המנה עובדת, או איך מגיעים לבניה שלה בפועל, והשניים האחרים יודעים פשוט לזהות את התוצר המוגמר כ״טוב״ או ״איכותי״.

בלי הוויז׳ן של ״איך מגיעים למנה נוספת״ (שתתכתב עם הקודמת לה) יהיה המון חומר גלם מבוזבז, ונו. גם באלגן במטבח.

חכמים סינים אומרים שצריך יד, צריך עין. וטוב שיהיה חיוך.

תכלס, במה אמורה חוקיות?

החוקיות בשפה מתבטאת ביצירה של רצף מספיק עקבי- אך לא משעמם, ביצירה של אותה הדמות מהצדדים השונים ב״פרופיל של הדוגמנית״.

מבחינה עיצובית למשל זה יתבטא לא רק בסגנון הכללי, אלא בהמשכיות ההרגשה שתגיע באותו הראש.

שפה עיצובית מורכבת מצבע, צורה ואות, מה שאומר שבבניית חוקיות של שפה צריך לשים לב שמעבר לבחירת הצבעים והפונטים, ומעבר ליצירת הצורות או הקווים, יש את ה״איך זה עובד ביחד״.

אם חוזרים לאנלוגיית המטבח, באותם המרכיבים בדיוק יצאו מנות שונות ואפילו טעמים שונים, כי העניין הוא גם במינונים.

בפלטה הצבעונית:

המצרכים >
איזה צבעים בכלל נכנסים?
הגוונים חמים? קרים?
האם יהיו משפחות?
ניגודים או הרמוניות?

החוקיות >
מי נוכח יותר ומי פחות?
מי השולט? יש שולט?
מי רק מלווה?
מה העוצמות?

בגופנים:

המצרכים >
מה מבנה האות (בתרגום עממי, גבוה/ נורמאלי/ רחב)?
היא עגולה? מרובעת? זוויתית?
יש סריפים? אין סריפים? סלאב סריפים?
באיזה עובי?

החוקיות >
מתי משתמשים במשקלי הפונט?
איזה פונט הולך לכותרת?
איזה לטקסט רץ?
מה הגדלים?
כמה מתח יש בין גודל לגודל?
ובין עובי לעובי?

בצורניות:

המצרכים >
צורות מדעיות? אמורפיות?
עגלגלות ורכות? זוויתיות? מרובעות?
סגורות? פתוחות?
מלאות? חלולות?
מה מבנה הקו שלהן?
יש להן קו?
יש איורים? אין?

החוקיות >
מי גדול ממי?
שונה ממי?
נוגע במי?
מתרחק ממי?
מה עובי הקו לעומת הסובבים אותו?
מה היחסיות בין האלמנטים?
איך נראה פלאח ואיך נראה סגיר?

ואחרי כל אלו.

החיבורים בין העניינים, ההיגיון שנוצר בהנחה על הפורמט.

כל זה לגבי החוקיות בשפה מבחינה עיצובית, כדי להגיע לשפה מותגית שלמה צריך להשקיע יחס נוסף בשפה כתובה ובשפה מדוברת (אולי אשמור את זה לעוד פוסט).

+ חשוב לומר: הרבה פעמים אנחנו כמעצבים לא עוצרים לנתח את החוקיות בתוך תהליך העיצוב או אחרי תהליך העיצוב בקטע מובנה שכזה, כמו שפרסתי כאן למעלה.

ובכלזאת, עין של מעצב רואה את הניואנסים אם היא מבינה איך לייצר את התוצרים הבאים באופן שמצליח להתכתב עם התוצר הקודם.

ובעברית.

כשמבחינים שכל התוצרים שייכים לאותה הממלכה, לאותו האופי, הגענו ליעד. אם עדיין אזהה את ההתנהגות של אותה הגברת, למרות הטוויסטים באדרת.

שמירה על החוקיות תוכל לייצר תוצרים חדשים שלא ירגישו (לנו כמעצבים/ לבעלי המותג עצמו/ לצופים בתוצר) כמו העתק-הדבק, ולא ירגישו כמו שפה חדשה ושונה מדי.

עוברים בין שכונות, אבל לא בין ארצות (:

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״מרגישה שעכשיו אני יודעת
לעצב להם עוד חומרים בלי
להתחיל שוב מדף ריק״

 

יאבלולו! יום רגיל, הכל זורם וכו׳, פתאום מייל קופץ עם לינק לפרק איתי בפודקאסט הפורמה, מייגודנס (הקלטנו לפני חודש- לא ידעתי שיצא היום/ עכשיו).

על מה דיברנו? הו. שמה לכם את הטקסט שנעמי גלבך & בת שבע ציטרון העלו;

אורפז היא לא ׳מנטורית׳, לא ׳מלווה׳ ולא ׳יועצת׳, היא מייעצת למעצבים. וחוץ מזה היא מעצבת חזותית, יוצרת אסטרטגיה, כותבת, מטפחת בלוג, ואמא למוצרים מדליקים.

גילינו שהנושאים הכי טריוויאלים הופכים למרתקים כשפותחים אותם בסקרנות, כמו-
מה זה בעצם תקשורת חזותית, למה מעצבים מפחדים לקחת מקדמה, איזה מעצבת אני ׳נקראת׳ ביחס לשוק המקצועי, וכמה ׳מותר׳ לי לדרוש.

מה הבעיות המשותפות של כולנו, המיועצים…! למה כדאי להוריד את המינון משהייה במרחבי הביהנס, פינטרסט והשאטרסטוק, וליצור ממקום של שמיים עננים ומצעי ילדים.

לסיום אפילו נגענו בנושא שנוי במחלוקת: המנטורים. שאלנו בקול, האם ללחוץ על הגז ולהעלות מחירים בעידוד מסיבי מאחור, זה משהו שעובד? רק פתחנו, ואולי ׳לפתוח׳ שאלות זו הנקודה.

נכנסנו למקומות עמוקים ותכלס לא רצינו לצאת אח״כ. תכנסו גם.

היה כיף להתארח ולארח אתכן כאן 3>

+ + +

רוצים לשמוע? יאללה הנה (:

 

בחודשיים האחרונים אני עובדת און אנד אוף + במרץ (אוקסימורון שקורה במציאות, טראסט מי) על לוח שנה 2022-2023. השנה, לראשונה, שיתפתי חתיכה ממש לפני יציאה לאוויר- כשהרגשתי שאני כבר על 90% מלסיים.

ואז שמתי לב למשהו חשוב. עברנו לעולם של שיתופים מהדרך, שזה הכי מסקרן בעולם, ובכלזאת יש צד שני למטבע.

בהיותי סטודנטית קרה שבשיעור רישום אחד מישהי אמרה למרצה ״רק חמור רואה חצי עבודה״, כשהיא קיבלה ביקורת עוד לפני שסיימה. התפתח שם משהו פירצופי, אבל גם הדיון- האמנם?

שיתוף, וורק אין פרוגרס.

עצם שהות של קהל בתוך תהליך יצירה (וקהל יכול להיות עוקבים מעצבים, ואפילו לקוחות) משנה את המיינדסט בתוך היצירה, משפיע על התוצאות.

ועוד משהו ששמתי לב אליו, גם כש״קהל״ פיזית לא נוכח בתהליך- וכן נוכח מאד בראש של היוצר, תהיה השפעה על התוצר.

עכשיו, באומנות אנלא בטוחה כמה קריטי זה. אולי מצד האגו של היוצר בניגוד לאפשרות שהלב שלו ישפך ב100% ביצירה (אם יש קרוב למושלם כלשהו);

בעיצוב הסיפור יותר בעייתי, בגלל שיש מטרה להשיג. לכל תוצר יש סיבה שלכבודה בכלל התכנסנו לעיצוב, כי הרי היעד מעבר ל״שיהיה יפה וזהו״.

1/ אם כמעצבים אנחנו יושבים לבד כש״מה הוא יגיד״ נמצא לנו בראש, כשהוא= הלקוח, אנחנו פחות חושבים על הקהל האמיתי (קהל היעד של התוצר) ועל היעדים של התוצר. המניע הופך לטעם הלקוח ותו לא.

2/ אם כמעצבים אנחנו מכניסים צופים ליצירה בעודנו יוצרים, ובטח אם הם עוד מעצבים שלא מודעים לשום חלק אסטרטגי/ מטרתי, השיפוט הופך ל״האם יוצא יפה מספיק״ וגג ל״קשור לעולם התוכן״ במקרה הטוב יותר.

מה מניע אותנו? שיקולים של לייקים ומעורבות? רילי?!

24/7, סטורי, לייף, לייב.

ומכאן, מה זה אומר על עולם האינסטנט שבו אנחנו חיים? אולי גם שיתופי הדרך בלייב (ולא בדיעבד כשההחלטות כבר התקבלו על ידינו) שמים לעצמנו רגל… כי פתאום נדמה שתהליך יצירה צריך לקחת בהכרח 2 שניות של החלטה, שהכל שטוח.

פאסט פורוורד. לא פלא שלא מעט מעצבים נלחצים ברגע שלא מגיעה תובנה עיצובית מעל לשעה-שעתיים, ולא פלא שסטודנטים לעיצוב בורחים מהר מהר לחפש ״תשובות״ בפינטרסט ובשאטרסטוק.

הכאילו של הפי הפי ג׳וי ג׳וי היא בעיה ידועה של דור האינסטגרם-טיקטוק שבתוכו כולנו, אבל בעיניי גם חדוות היצירה האמיתית, הסיפוק מבריאת חדש בהתאם ליעד המקור, ההפי והג׳וי שבהם בורחים לנו מהאצבעות (ומי שחווה אותם מבין שחבל לפספס).

אולי איפוק הוא שם המשחק.

עם הקושי לחכות בשיתוף של לקוח/ קהל עוקבים לאחרי ש.

א/ ההחלטות כבר נעשו והתהליך שלם מבחינתנו.

ב/ כשיש כמה פתרונות שנכונים אסטרטגית, ובינהם יש לנו שאלה שעצם השיתוף בה הוא העניין היצירתי (תקראו רגע שוב, יש פה אישיו שנשמע לי מעניין להתעסק בו, קצת כמו מה שיוני בלוך עשה למוזיקה).

אם איפוק הוא האתגר שלנו מול אינסטנט, אולי נצליח להחזיר הביתה את המצרך הנדיר לדעתי ב2022, ההוא שכל רשת חברתית בנויה עליו.

את האותנטיות, על באמת, בלי ניסיון למצוא לה תבנית מהירה ומייקאפית. למרות אהבתנו לפוטושופ (:

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״

 

יוצא לי להתעסק לא מעט במותגים. מה גורם להם לקרות, ומה גורם לאנשים להתחבר אליהם או לסלוד מהם (אם אנחנו קהל היעד של המותג ואם לא).

בין לבין, בשגרה שלי מול מעצבים- במסגרת ייעוץ או מבחוץ, אני תוהה כמה אנחנו היוצרים מתייחסים לעצמנו כאל ״מותג״. העצמאיים מביננו חושבים ככה אולי (לא תמיד מה שנראה בשטח)… לפחות יותר ממעצבים שכירים או מאלו שרוצים להיות שכירים.

מותג, אפילו בבסיס. עבודה מתוך סט ערכים שהם מאפייני אופי, קהל יעד, עולמות תוכן, שפה ויזואלית ושפה כתובה שהן דיי אחידות, שפשוט לזהות.

למה חשוב בכלל?

לחשוב כמו מותג? מה הקטע? שוב סיסמאות של העצמה וגדולים מהחיים? אה, תורידו. לא לשם פנינו. הסיפור הוא שאנחנו שוכחים שאלו שסביבנו לרוב לא מכירים אותנו באמת מבפנים.

ז״א, ישמצב שהם ידעו במה אנחנו עובדים, או מה למדנו אחרי התיכון, או איזו כותרת של ״הגדרת תפקיד״, אבל האם יש להם מושג אמיתי על מי אנחנו? מה הבידול?

כאילו, איך אנחנו שונים מ״הבת של דני, שהיא גם מעצבת״?

מה האיכויות שלנו? איזה ערך אנחנו מביאים? מה הוויב? איך הכישרון שלנו ומה הוא שווה?

לא בטוח.

באופן כללי ב2022 להמון אנשי מקצוע קשה לדלוור מה הם ממש עוברים ביומיום, להסביר לאנשים שלא נמצאים בתחום שלהם עם מה מתמודדים (נפשית וטכנית), מה המטרות ומה העניין.

השאלה אם אנחנו מנסים? מוותרים מראש?

כןכן, גם כעצמאיים וגם כשכירים, כי הנקודה היא אותה הנקודה- מי ידע אם לא יראו לו?

האם יש לנו הכוח לרדד מושגים לרמת ״שפה שבה הוא יבין אותי״, והאם המשמעות היא בעצם להתדרדר (רחמנא ליצלן) לשיווק?

הופה. הפחד לשווק.

משמע, הפחד לעשות פעולות שיביאו את הצד השני לאיזה צעד (לא רק רכישה, גם שינוי תפיסה בצורה אקטיבית למשל) הוא פחד סופר נפוץ שהרבה יזדהו איתו.

שכירים למשל לא מבינים כלכך שגם הם חלק בו, במה שנקרא שיווק עצמי (לאו דווקא בגלל שיש עסק). כי שוב, אם אנחנו לא מדברים החוצה- מי ידע? למה שמישהו ישאל משהו שאין לו קצה בו? איך הוא ידע לשאול?

בדיוק כמו שלא הייתי שואלת במסעדה ״מה אתם מוכרים כאן״ ומצפה לדעת עוד בכניסה + להבין את ה״כדאי לי כי…״/ ״הם טובים ב…״, ככה אצל אנשים כאנשי מקצוע. ככה צריך להיות אצלנו, כמעצבים וכיוצרים.

רק ש, רק שאנחנו שוכחים מזה. כי למי יש כוח לדבר על עצמו?

אבסורד מציאותי.

לעיתים דווקא אלו שמדברים על עצמם מסתברים כפחות מוכשרים בתחום מאלו ששותקים, בהיגיון של נובח ולא נושך.

וחבל לא?

בעיניי זו תופעה מוזרה ששווה לאזן (כשיותר שותקים ידברו ויעשו בהתייחסות לעצמם כאל מותג, כנראה נתאזן). מהקנקן והבפנוכו.

הגיע הזמן לקלף שכבה, לפחד פחות מהקיץ של אביה ולהראות את עצמנו החוצה, למרות שלגיטימי להרגיש מביך ו״מה היא חשה״.

התוכן חשוב, וגם המרפקים.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״את לא מאמינה!
הגיע לקוח בול כמו שדיברנו
במסמך של האסטרטגיה״

 

האם יש מיתוג שהוא ״טוב מדי״? טוב יותר מהמציאות? פוסט סיפור!

בימים שבהם הייתי שכירה ולא בחרתי את הלקוחות בעצמי, הלקוח שהכי לא חיבבתי התעסק בעולם הספורט. למעשה, זו הייתה הסיבה היחידה שלא אהבתי לעבוד על התוצרים שלו כי היו שם אחלה אנשים.

בגדול, הקשר ביני לבין ספורט הסתכם בהליכות של ים ובטיולים חביבים בטבע או בעיר. לא יודעת אם אפשר לקרוא לאלו ספורט- ואולי פה בדיוק הפאנץ׳.

המשרד עבד איתו כבר שנים לפני שהגעתי, והוא הכניס המון עבודה. הצורך בלהבין איזה גביע אומר מה, הצבעים של כל קבוצה, מי נגד מי, איף. לא היה בשבילי.

על פניו הייתה נחמה. אם נוריד את חוסר הקשר שלי לעולם התוכן (ספורט) דאז, היה בעסק את החלק של ״מפגש חברתי״. בזה יותר הבנתי, וזה גם מה שאחרי הימים הראשונים הצליח לגרום לי ליהנות מהבריפים שלו לפעמים.

מעולם לא ביקרתי במקום, ויום אחד יצאנו אני וחברים מהמשרד לאיזו קפיצת ״אחרי העבודה״ שם, לא זוכרת אם זו הייתה יומולדת בקטנה או פרידה ממישהי שעזבה.

התיישבנו ופתאום קלטתי: המיתוג ״טוב מדי״.

בכל הגישה, מהתמונות שהציגו אותם ועד השפה הויזואלית, הכל היה יותר מהמציאות באיזה פער ניכר.

עכשיו תגידו שאוקיי, אם אנחנו כמשרד הצלחנו והבאנו את האנשים, הכל זורם. יש המרות, כי פיזית מי שנסע כנראה ישאר. מה הבעיה, הרי כל דבר נוצץ יותר מבחוץ לא?

הולד איט.

חשקים, ציפיות וציפויים לא צפויים.

לוקחת אתכם לכמה שנים אחרי, אני בתהליך שינוי תזונתי בקטע בריאותי ואורח חיימי, יחד עם אשת מקצוע. כשנה אחרי התייצבות הרגלים מצאתי אותי נלחמת לאישור כניסה של ״חמאת שקדים״.

אה? שניה אסביר.

אחרי שאת מסתובבת בחנויות משמימות של ״בריא ובריא״ (סלח לי אבא, בתך דביבון במקור) כל העניין של אריזות תופס מקום מאד צמא.

בא לך את האריזות מפעם, המגרות, המושכות, אלו שנראות כמו יאמי. והייתה בחנות ה״יש כאן ריח של ספריה״ אחת כזאת שצדה את העין.

למרות שאף פעם לא טעמתי קודם חמאת שקדים, ניסיתי יותר מפעמיים לקבל ״אישור״ לקנות אותה ולהכניס ליומיום.

עוברים כמה חודשים מהניסיון הראשון ויופידו, האישור מגיע. נשמע שהחפירה השתלמה, המתמיד מנצח!

אממה? זה אממ…איך לומר… זה כמו מרציפן. לא משהו שמעניין אותי באמת. ואיך מישהי שלא אוהבת מרציפן לא חושבת שזה יהיה דומה לו? נטו מיתוג טוב מדי.

נטו מיתוג שעובד נפלא בלייצר רגש שחזק יותר מהמציאות שלו, שבא להפוך את מה שנמצא בתכלס, שמזיז בהטעייה מ״בריא וסבבה״ ל״החטא הבא״.

אני האחרונה שתטען שב2022 קל לשקר בשקט לקהל או להגזים בהבטחה מוצרית של ״חייכם ישתנו ברגע שתנסו״ והנה. לעיתים אפשר להגזים כלכך במה שטוב, בלי להשתמש בשקר טהור בכלל.

הולד איט 2.

אנחנו מתקדמים שוב בזמן, לפני כ3 שבועות נכנעתי.

מיתוג בבילדאפ.

עקבתי באינסטגרם אחרי חשבון של קונדיטוריית בוטיק משגעת שפועלת במחנה יהודה, ומפעם לפעם הייתי מראה לחברה משהו שלהם ואומרת שאין סיכוי שלא אשבר בסוף. הרגלים תזונתיים זוכרים?

עם גישת ה״הכל איזונים בחיים״ נסעתי לנצל יום חופש מהבוסית (תודה לעצמי). מחפשת ומוצאת את המקום, נכנסת פנימה ומגלה שמדובר במקום פיצפון ממה שהציגו, עם לא הרבה היצע ועם (זו הייתה הדודא הגדולה) אוזני המן- קטנות ובקופסא.

בלי הוויב מהעמוד העסקי, בלי השפע שנראה מכל פוסט שהם העלו באינסטגרם, ובלי האופציה לבחור כמות, להריח או לערבב כמה סוגים.

מודה שהתבלבלתי.

מראש, העטיפה המותגית אכן גרמה לרצות לנסות. אם ללכת למודל מדרג ההשפעות, כמה שבועות הייתי בשלב הגבוה של ״כוונת קנייה״, ולהגיע לאיזור של ראש הפירמידה זה הישג!

רק שהמציאות באה הפוכה, לא מתאימה למה ששידרו וסיפרו… הרגשתי מרומה.

עמדתי ובהיתי ב״טוב אולי בכלזאת״, למרות שמוצרי המדף לא זולים (כיאה למיצוב המותגי שבנו) והחוויה לא משהו. נתעכב כאן, על חוסר הפרופורציה;

אשליות והתאמות פרופורציונליות.

איך המוח שלנו מוציא אכזבה? לפי מה הוא מחליט? ככה. כשמוצר הוא אחלה ואין חוויה טובה זה לא נורא, כל עוד אף אחד לא טיפח ציפיה מטורפת סביב חוויה.

כשכל ההבטחה המותגית תלויה בחוויה, ועל בסיסה נשען המוצר- מצב שבו אין חוויה מורגש מאד, כי קודם הרימו את הציפיה ממש.

הבילדאפ הוא כנראה בדיוק הניואנס שמכריע.

אולי עם מיתוג שתואם את המציאות ולא מתעקש לייצר סיפור חוויתי גבוה מאד לא היינו מרגישים פער כלכך גדול מהציפיה, וכך גם לא הייתה תחושה של ״עבדו עליי״.

בחזרה לקונדיטוריה. אחרי 5-10 דקות של עמידה ובהייה (המקום פשוט קטן) יצאתי.

השלמתי ביני לביני שהמציאות שונה ושלא יעזור לי להמשיך לחיות בקונספט ההוא מלפני שנפגשנו, כי סביר שגם אשלם בהתאם להבטחה שהבטיחו, וגם לא באמת אהנה בגלל שאמשיך לזכור שלא קיבלתי אותה.

את אוזני ההמן שלי מצאתי במקום אחר ליד, שאמנם שום בוטיקיות לא הגדירה אותו, אבל גם לא הייתה אצלי את הציפיה הזאת מהמותג ההוא.

אף אחד לא הבטיח משהו שאין, והמיתוג ישב בול בגובה של המוצר.

מה שעוד מעניין בעיניי הוא שלמחרת הורדתי עוקב, מסתבר שלא הצלחתי ליהנות בחזרה מאותו התוכן שהקסים אותי לפני הביקור, שעכשיו הוא כבר הרגיש ״לא אמיתי״.

אז מי הוא מותג טוב בעיניי? מותג שמצליח להחזיר את הקהל שלו שוב ושוב, כמו אפליקציה שמודדת ריטיינשן כסיבת קיום.

האם בשביל חזרתיות כדאי להנמיך במעט את ה״באבאם״ בשפה העיצובית/ כתובה/ מדוברת? וואלה, מבחינתי כן.

כדי שנהיה מודעים להתאמה בין ההבטחות למה שקיים, כדאי להיות מודעים לכל החוויה שהצד השני (הקהל) עובר או עתיד לעבור, לפני שמגיעים לארטבורד. קראו לזה מחקר מהשטח, קראו לזה הקשר לעיצוב חווית משתמש בעולם האמיתי.

הטוב מהשניים הוא כמובן להרים את החוויה בהתאם ל״באבאם״, אבל אם אין לשנות את המציאות וכרגע הנתון כזה, יהיה עדיף לשנות את העטיפה.

ובפררו רושה ננוחם 3>

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״דברים שלמדתי איתך ב2018
עדיין מקפיצים אותי היום,
את עושה טוב לעולם״

 

בפוסט היום אספר לכם על דיאטה שכוללת פחמימות. ז״א, היא דיאטה מכל מה שבעיניי אנשים טועים לקרוא לו השראה (״ראיתי רפרנס ועשיתי משהו דומה״), אז כדי לבצע אותה אפשר להשתמש בכל מה שממלא אתכם.

אם זה פחמימות, גו פור איט.

מתי להתחיל דיאטת השראה בכאילו?

אני משתמשת בדיאטה הזאת בוורסיות שונות מול מיועצים שלי כשעולה גירוד בידיים מ״אולי המקצוע לא נכון לי, הפסקתי ליהנות״/ ״אני מרגיש שאין לי ביטחון במה שאני נותן״/ ״העסק מתקתק מעל עשור, אבל ביננו, מרגישה שנמאס מהשגרה הזאת״.

השתמשתי בה גם מול סטודנטים וסטודנטיות שלי, גם מול מעצבים שכירים וגם מול מעצבים עצמאיים. בגדול היעד הוא ״גמילה״. לא, לא להיבהל.

בשגרה, הצורה של הגמילה משתנה מאדם לאדם כדי שתהיה טובה ומחזיקה לאורך הזמן בשבילו. בגלל שבבלוג אנחנו פחות ברמת ראייה אינדיווידואלית, אצטרך להציג אחת ״לכל סוגי העור״ שכזו.

תוכלו לערוך התאמות יומיומיות לעור רגיש יותר (: המדריך יגיע מתחת לתמונה.

אם הגעתם לפוסט הזה בלי הקדמה של מה ומי, הנה הפוסט שבא לפניו >>

אמיצים לכאן!

המטרה (מחקו את המיותר)

+ להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה
+ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף/ ייחודיות
+ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן
+ לגלות או לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״

המצרכים

בוחרים בריף שיש לכם בקנה, או לחילופין, בונים לעצמכם בריף פיקטיבי מפורט (עם חזון וגישה, ערכי מותג ותוצרים פיזיים/ דיגיטליים שצריך לספק).

כדי לבנות בריף אפשר להיעזר בכלי האפקטיבי שהעלתי פעם להורדה בחינם. מבחינת תוצרים לעבודה, חשוב לבחור שיהיו בבריף תוצר אחד מורכב או כמה תוצרים פשוטים.

הוראות הפעלה

על הבריף שבחרנו עובדים בדרך ה״בלי לחפש בחוץ״.

1// בוחרים יום בשבוע שהופך ליום ללא שאטר (או סטוקים אחרים), פינטרסט, שיטוטי גוגל על אותו הנושא, גלילות אינסטגרם בעמודים שהם נטו ״רציתי לקחת השראה״.

2// כותבים ומסמנים בלוח שנה, יומן או לו״ז כלשהו על כל ימי x בחודש הקרוב: ״יום בלי השראה חיצונית״.

> אם לא עובדים בסופ״שים, שווה שזה יהיה יום ראשון, ככה העיניים לגמרי יתנקו.

> אם אתם שכירים במקום שזו צורת העבודה בו, נסו את הדיאטה בשעות הערב או בסופ״ש, עם לפחות שעתיים קודם שלא הייתם באתרים כאלו.

3// ביום שהוגדר כיום הדיאטה, לחשוב על המציאות מהזווית שלכם ולפתוח את המבט לחוויות שעוברות עליכם. מה שאנחנו ״אוכלים״ הוא מה שיוצא מאיתנו לעולם.

התשוקה שלנו כיוצרים גדלה ככל ש, ובכן, אנחנו יוצרים. משלנו. מהלב והעיניים והראש שלנו. מהמחשבות, הרעיונות, המילים והצבעים שלנו. ממי שאנחנו.

אחרת כל בריף היה מקבל תוצאה זהה שאין בה שום טביעת אצבע. רובוטית.

שימו לב לצבעים שעוטפים אתכם כשאתם מבשלים, למה שחברים שלכם לובשים, למוזיקה ששמתם ולמילים שבה, לטקסטורות, לריחות, לאור ולצל. תנו ל״מסביב״ להיתרגם ברובד נוסף, דרך הראייה האישית שיש רק לכם.

4// פותחים ארטבורד במחשב, או ממש דף (ועיפרון/ עט/ טוש/ צבע/ דיו), ויושבים לעבוד על התוצרים בבריף.

* לפני שתסתערו על העניין: תקראו את תופעות הלוואי ואורך הדיאטה *

מהניסיון שלי, מאד עוזר לדעת מה צפוי לקרות עם השינוי שמכניסים, כדי להימנע מסטרס עתידי או ויתור מהיר מדי. בגלל שעברתי לא מעט תהליכים כאלו, אוכל לספר עכשיו על מה שבאופק 3>

שליפים: מאיפה מגיעה השראה אם לא מאחרים?

בלי לנעוץ יפים ויפות בפינטרסט?! אעעעע מה עושים?! דאגתי לכמה שליפים שיודעים לפתוח את הראש שלנו, ושטוב לנסות אותם כשנתקעים או לא מצליחים להתחיל.

+ נסו לעבוד עם הידיים
+ צאו החוצה לכבישים
+ לכו לטייל באיזור שאתם אוהבים
+ סעו למקום שאתם לא מכירים
+ תהיו עם המשפחה יותר
+ שבו ותקראו ספר
+ תקבעו שיחה עם חבר/ה
+ או בקיצור: תנו לעיניים אוויר

תופעות לוואי

ישמצב שתרגישו קריז קטן ואפילו גדול, זה תלוי כמה התרגלתם לחפש את של אחרים לפני ה״את שלי״.

יש סיכוי שהסיפור לא יעבוד ביום הראשון ולא ביום השני, אל תפסיקו בכלזאת. ההצלחה שלכם ב״למצוא מה יש בי״ צריכה לעבור בתוך הר. אם תצליחו להילחם ב״אני רק אציץ ב״ השער יפתח בסוף.

ועוד טיפ: להשתדל לא למחוק מהר מדי סקיצות וכיוונים. תנו גם לרעיונות הדביליים לצאת, גם לקריאייטיב ״ברע״ להיכתב, גם לכיוון על הפרצוף בשפה או לויזואל מבאס.

השטויות וה״לא מספיק טוב״ (או ממש רע) שלנו הם ההתחלה של חימום מנוע, הם צריכים לצאת כשמשהו תקוע לפני הכל.

מחפשים לאייר מעצמכם כי לפני שנים הייתם משלבים איורים בעבודה? תשרבטו, תמשיכו את ההתחלות, גם את ה״אוי ואבוי זה נורא״.

אחרי שהוצאתם לא כדאי למהר למחוק, שימו בצד. דברים תופסים נקודת מבט ממרחק זמן, ז״א, לא בהכרח שזה יוביל ל״אה אשנה פה ואז״, אלא שהמנוע יתחמם ואיזה כיוון טוב יבוא ככל שתתמידו בדיאטה (קצת מזכיר את ההיגיון של כתיבה בשטף).

אורך הדיאטה

מינימום חודשיים, ז״א 8-9 ימים שהם שבוע אחרי שבוע ברצף. בתוך החודש אתם מוזמנים להוסיף עוד ימים בכל שבוע אם מעניין אתכם לבדוק גבולות של קדימה/ לחזק את האפקט. מומלץ בחום.

מבחינתי השאיפה היא שעם הזמן תוכלו לנקות עד הסוף את החיפושים האקטיביים ב״מה אחרים עשו״ (תכלס, המעבר מדיאטה לאורח חיים) וליצור לגמרי מתוככם.

לחוששים- מותר לי להעיד שהתמדה עיקשת, אצל אנשים שיש בהם כישרון ליצירה, מגרדת אבק. מביאה ומגלה את הבפנים.

אותי תמיד מרגש לראות מהצד מעצבים שמתקלפים אל עצמם ומגלים דברים שהם שכחו/ לא ידעו שיש בהם. אין סיפוק כמו ליצור מ10 אצבעות.

חיבוקים וירטואליים, ובהצלחה!

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״ממש אוצר שמצאתי,
כי ידעתי מה הצעד הבא
אבל לא איך לשים את הרגל״

 

התגברות הצורך ברפרנסים, ואולי אפילו החינוך של מעצבים חדשים אליו, נוצר מכך שיכולת הדור לדמיין מעצמו הולכת ופוחתת.

כשלא מעט אנשים טוענים ש״אם הומצא הגלגל- לשם מה להמציא?״, מתהווה הגישה שאין בתהליך החיפוש האמיתי משמעות, מלבד בזבוז זמן או פינוק לפריבילגים.

לאלו שיגידו שרפרנסים/ ״השראה מבחוץ״ זו התנהלות יעילה יותר כי היא חוסכת זמן, אפשר לומר שתכלס, חיפושים כאלו בסוף לוקחים גם שעות (מספיק להציץ בנייד באפליקציית זמן מסך כדי לקבל סדר גודל קטן).

במקומות עבודה שדוגלים בקצב מפעלי כמו בפס ייצור, יש סיכוי ש״עזבו אתכם מליצור לבד״ יבלבל בצדק, אבל האם בשביל ״לקחתי והחלפתי״ בחרנו להתעסק בעיצוב?

האם המקצוע שלנו נכנס תחת רדי מייד (מוכן לשימוש)? ואם כן, למה יש בזה צער?

למה עם השנים מעצבים שהתרגלו ל״ראיתי ועשיתי״ מקלפים בתוכם שכבת כנות ובשקט בשקט שומעים את ה״היי, אני כבר לא נהנה״ או ״אולי איבדתי את זה״.

״זה״ היא התשוקה? או היכולת לברוא דבר משלך? לחדש?

תפיסה תרבותית ויומיום של דור.

אולי הגישה הזו נדבקה אלינו מהמקום של ״חמם והגש״, התפיסה התרבותית שהתרגלנו אליה מעל לעשור, מארוחות בוקר וצהריים (הרי מאיפה באו דגני בוקר ושניצל טבעול) ועד לאפילקציות כמו טינדר. הכל כאן עכשיו והרגע.

הנה פה עשו פרויקט לחברת תכשיטים. ווהו הבריף פתור! לעשות ממש ככה אצלנו!

מה עם זכויות יוצרים? אה, נשנה קצת, נזיז קצת, מי ידע.

רק שזה מעבר לחוקים וזכויות, זו הנפש שלנו (סליחה), זו היכולת ליצור מהבפנוכו שלנו שנשרטת. שמקבלת חבטות. שאח״כ מציקה לנו.

בשנים האחרונות יוצא לי לחשוב לא מעט על למה אותו הסיפור ממשיך להתקיים, למה מעצבים לומדים ש״השראה״ היא גוגל ופינטרסט ו״מה ההוא עשה״. למה כשמתחילים פרויקט מחפשים ״רפרנס״, שכל מה שהוא מתרגם למוח הוא ״בואי תעשי כמוהו״.

בעיניי, לא שהלקוחות התרגלו והרגילו, אלא שמשהו בהרגלים שלנו כמעצבים השתבש. הפסקנו לרצות לחפש לבד, בפנים.

או שרצינו ליצור (אחרת בכלל היינו נמשכים למקצוע? אי אז כשבחרנו בו לא בחרנו סתם) ופשוט הורגלנו שהכל סביבנו מהיר, מיידי, בלי להזיע.

הרבה מאיתנו יספרו ש״לקחתי השראה מאיך שאחרים עשו ועשיתי לבד בלי להסתכל״, ואין פה ממש; כי כשעיניים כבר ראו תשובות לבריף דומה, הן יחזירו רעיון דומה.

ככה עובד תת מודע, בלי לשאול.

״אל תחשוב על דוב לבן״

אנחנו חיים בעולם שבין כה וכה מציף אותנו מכל עבר בעוד ועוד עיצוב. מוקפים במותגים וחומרים פרסומיים/ שיווקיים אנחנו טורחים להוסיף לראש שלנו עוד חסימות חשיבה בצורה מלאכותית.

במקום להוסיף ולפתוח השראה מקורית, מהפרט שלנו, מהיומיום האישי שלנו, ממוזיקה, מטבע, ממשפחה, מה שממלא אותנו, ממשיכים לרוץ ולהעמיס את הראש ב״כבר עשו כמעט כזה, שכפל אותו״.

נגיד מה שנגיד, מה שלא משתמשים בו צובר אבק או חלודה. אפשר לנקות ולחדש את היצירתיות שלנו, רק מה דה הל יגרום לנו לעצור רגע ולומר ״חאלס, עכשיו זה אני?״.

ועוד תהיתי, איך לכתחילה מרצים מוותרים על חינוך חדש של מעצבים מהעתיד… בכל שנה ערימת סטודנטים טרייה לעיצוב יוצאת לשוק העבודה עם חשיבה ש״לקחתי- שמתי״ היא היומיום. עם אותה גישת הרדי מייד ששייכת לאובדן הדימיון, או לילדות-בגרות האינסטנט בחסות ״חמם והגש״.

אבל אם רדי מייד, כשדושאן הוציא לראווה משתנה מוכנה וחתם עליה, הוא בא לייצר ביקורת ופרובוקציה על התרבות ועל ההערצה שלה ל״מוערכים״. בעצם הביקורת היה חדש, הייתה יצירה.

האם קל לנו להחליט שאנחנו יוצרים, או מגדלים יוצרים חדשים, למרות שאיננו מחנכים לחיות את היצירה בשגרה?

ועזבו האם, בכלל, למה?

מתי הפכנו מפעל, ומתי ויתרנו על ״למה״, ״שכל״ ו״רגש״. על היכולת (שלא ניתנה באופן המוני לכלל, מודה. ועדיין ניתנה לרבים מאיתנו שלא יידעו שהם יכולים להגשים ממנה כי פשוט לא מנסים), להביא חדש לעולם?

סוף, אמצע, התחלה.

במקור, כאן היה הסוף של הפוסט. למעשה, כתבתי 2 פוסטים כאלו במחברת, הראשון בטיול בטבע אחרי כמה מיועצים שגילו שהם שכחו בתוכם את התשוקה- והשני בפוך, כשתפסתי מנוחה.

כשכתבתי את השני לא זכרתי ש״דיברתי״ קודם על העניין, כנראה שכשמשהו בוער בי הוא צריך לצאת לאוויר (אפרופו להוציא מבפנים לבחוץ).

אז עכשיו כשעורכת, בא לי להשאיר פה הצעה ל״דיאטה״, רק בלי להעלים פחמימות ואושר חלילה. הדיאטה היא בעצם תרגיל שאני אוהבת להשתמש בו כדי למצוא את שאיבדנו או לא ידענו שאיבדנו.

כשמחפשים להחזיר את הברק לעיניים ואת התשוקה ליצירה/ לבסס ביטחון עצמי על סמך ערך מוסף וייחודיות/ לפתח את הצד החושב שנמצא לנו בבטן/ לחזק בתוכנו צד יוצר מ״כלום״.

אמיצים מספיק לנסות? סתם סקרנים?

בואו אחריי ותנמיכו פחד, הכנתי לכם פוסט מדריכי ומפורט >>
יש פחמימות כן (:

 

 

להיות כמו שמתאים לי, לעבוד כמו שנוח בשבילי, לומר מה שחשבתי על כסף, או בכלל לבקש משהו בלי להרגיש ביצ׳/ תקיפה/ חזקה מדי/ דרמה קווין. אוקיי מה? בואו נקדים;

היחס שלנו לכסף משתנה ביחס לסביבה וביחס לעצמנו, בכלכלה התנהגותית אפילו מגדירים את ״אפקט הבעלות״.

אפקט הבעלות מתאר מצב שבו אם נותנים לאדם לקנות ספל שמישהו אחר יצר, או למכור ספל שהוא יצר- כשהוא מוכר את שלו הוא מעריך ביותר את השווי שלו, וכשהוא מגיע לקנות הוא מעריך בפחות/ בחסר.

העניין הוא שכשמנסים לתרגם את אפקט הבעלות ל״עבודת עיצוב ללקוח״, כמו שקורית בד״כ ביומיום סטנדרטי של מעצבים עצמאיים (או ״גם עצמאיים״), הרבה מעצבים דווקא לוקים בהערכת חסר.

כשאני מדברת על הערכת חסר, היא לאו דווקא מתבטאת ישירות בצורה כספית (בכמה לתמחר- הצרה הנפוצה), יש מקרים שהיא באה מתחת לכסף, ברוח ובהרגשה.

למשל בייעוצים שמעתי ״אנלא רוצה שיחשבו שאני ביצ׳״/ ״אני מעדיפה לא להיכנס לפינות או ליצור ריבים אם מישהו חותך באמצע עבודה״/ ״אני לא רוצה שיחשבו שאני תקיף״/ ״אני מפחד להיות הקשוח… הבאד גאיי… זה שלא נחמד איתו את יודעת״.

גם אם לא חסידים של התעסקות בסמנטיקה, יש במילים האלו סימן לנקודת מבט.

הפחד מלצאת ״החזק״ או ה״לא נחמד״ לפעמים גורם למעצבים להיכנס ללונה פארק פחות מתוק. הקלאסיקה היא לדרוש פחות בתמחור, ויש עוד.

אפשר לא לכתוב סעיפים שמגינים עלינו בהצעת מחיר (מה שבסוף עלול להיתרגם לכסף שהולך לאיבוד), לא לשלוח הסכם בכלל כי ״נתחיל ונראה״ (כנ״ל), או לענות לטלפונים בערב/ בסופ״שים למרות שאנחנו לא בקטע לשם (כנ״ל).

כמה כסף עוד נאבד כדי לצאת נחמדים? כי מפחיד לצאת האיש הקר?

*הופהופ, עצירת ביניים* אלו כמה פוסטים קשורים שאפשר לפתוח ולהשאיר לאח״כ:
על תקשורת ואסרטיביות > // על חינוך שוק > // על הערכה ותמחור פסיכולוגי >

דחוףףףףףף!

זהו, אפקט הבעלות כנראה לא מוכיח את עצמו ברגע ש״התוצר נתפר ללקוח״, בגלל שהתפיסה היא ״אני נותן שירות״ ולכן הוא/ היא ״מעל לכל דבר שאגיד״.

אבל כשמפסיקים לחשוב כמו שכיר/ פועל של לקוח (במידה ואתם גם עצמאיים, כן?) מבינים שאנחנו לא נותני שירות, ולא מורידים מוצר ממדף.

בהנחה שלא מדובר בביצועיסטים, לא בשביל זה הגיעו אלינו.

הערך של מעצבים שעובדים נכון (מתוך אסטרטגיה) ובכישרון הוא גבוה מכל הודי בפייבר או ישראלי שכאן כדי ש״יצא משהו יפה כמו שהלקוח רוצה״.

לא בגלל שאמרתי- בגלל שהתכנסנו לעבוד יחד בשביל להשיג איזו מטרה.

מעצם הקיום של מטרה שהיא יותר מלהיות רק ״יפה כמו שהוא רוצה״, הלקוח לא תמיד צודק (בעיקר לטובתו אגב. ככל שאנחנו הופכים ליסמנים- הסיפור דווקא רע ללקוחות שלנו כי איש המקצוע נעלם, והרי לא סתם באו לאיש מקצוע).

גם משפט בסגנון ״עבדתי פעם עם מעצבת שהביאה לי הכל בקבצים פתוחים״ הוא משפט שצריך לשים לב שיש בו עבר.

אם הוא/ היא היו רוצים להמשיך לעבוד עם אותו איש מקצוע- לא היינו פה היום. סימן שיש בחירה בנו כרגע.

ומנק׳ היציאה הזו שבה אנחנו מכירים ב״אני הבוס, בי בחרו וככה אני עובדת״ אפשר להבין את הרציונל האמיתי בקשר ביננו.

לפנות מקום לומר מה שרוצים, לתמחר כמו שמתאים (ולפחד פחות כשיושבים לבנות תמחור של פרויקט), ובעיקר להתקדם לדרך יציבה יותר.

עם אמון וכנות, ובפחות שחיקה אצל 2 הצדדים.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״זו פעם ראשונה שישבנו,
וכמה זמן לא גיליתי
משהו חדש״

 

מזלטוב! השנה מסתיימת. דף חדש ונקי (וכל קלישאה נוספת- שתכלס נכונה) מגיע אלינו ותוך שניה יהיה כאן פסח, לא מאמינים? חכו ותראו.

גם הפוסט הקודם עסק ב״היי סוף השנה כאן״, ושמעו, הנה עוד צד. הצד העסקי.

מה שקורה לבעלי ובעלות עסקים בסוף השנה הוא ערימות נסיונות שנקנה כל דבר שקיים (כי סוף שנת המס) ובד בבד, ערימות ״תעשו משהו חכם עם הכסף״.

בין ה״משהו חכם״ נמצאים לא מעט קורסים/ סדנאות/ הדרכות וליוויים לקראת ה״אתם חייבים תוכנית עסקית!״.

עכשיו, איך לומר, אתם יודעים שאני לא אומרת רק מה שמיינסטרים או מה שיגרור תגובות אוהדות- האמת שבעיניי יותר חשובה לי.

בכולופן, אגיד: תוכניות עסקיות הן בלוף.

והופ, זה נאמר למרות ועם זה שאני יועצת מקצועית למעצבים. נשמע ניגוד אינטרסים? כמובן שאחרי החבילה שהנחתי- אסביר.

אף פעם לא האמנתי בתוכניות עסקיות, כן חיטטתי כמו כולם ב״היי היי בוא נשמע מה זה״ כשהתחלתי להתעניין בצד העסקי, אממה- אין שם שום כלום אלא אם אתם חברה עם צוות גדול בתחומים אחרים לגמרי (וגם אז יש לי ספק, אולי כשמגישים בקשות למימון וכו׳).

למה את אנטי לתוכנית עסקית?

1// העולם זז ממש מהר.

לא יודעת אם יש עוד טעם לדבר על נפילת חברות ״בטוחות״ כמו טבע (שהזכרתי פה בעבר) והיחס שלנו לאשליית ה״ביטחון״/״שליטה״ בחיים עצמם. אין לנו שליטה, יש אשליה, ויש מה שנוכל לעשות כדי לייצר ״קרוב לוודאי״ בתנאים יציבים/ צפויים על פניו.

ועדיין, העולם זז ממש ממש מהר, מה שתתכננו לעוד 5 שנים לא יהיו רלוונטי לפחות ב50% מהזמן.

יודעים כמה דברים קורים ב5 שנים?! בסוף 2017 סקרתי שינויי מדיה שקרו במשך עשור. קשה לתפוס כמה הכל זז בעיפעוף, בלי שהספקנו לקלוט.

ולכן, אין עניין לתכנן כלכך הרבה קדימה ולבזבז את הזמן שלנו. זה לא פרקטי, זה נשמע מדהים ומהמם ושאפתני- ולבסוף מיותר כי אין אחיזה אמיתית במציאות.

היכולת לתמרן היא משהו שתמיד נצטרך לקחת איתנו כי אנחנו כבר לא עובדים בדור שבו אתמול דומה לאתמול של לפני שנה, הכסף שהיה מתחת לבלטה הוא כבר לא אותו הכסף, הצפי שלנו מאד מוגבל ולכן שווה להתעסק בממשיות, במציאה.

2// קצת כמו בכתיבה של ״חזון״- נחמד, ומה הלאה?

בהמשך לסעיף הקודם, כמה שלא יכניסו סעיפי ״וככה נעשה את זה״ בתוך התוכנית העסקית, ככל שתפרטו את השלבים בכל מני נתיבים, ככה סביר שהאנרגיה שלכם ב״לעשות״ לא תחזיק.

זה נשמע מוזר כי ככה מנהלים פרויקטים ומנהלים זמן לא? אהא, רק שכשאתם הבוס ופתחתם לעצמכם כמה דלתות וסידרתם בכולם את המיטות, יהיה מאד לא כיף לבחור איפה לקפוץ על המזרון ואיפה להתעפץ לשנ״צ.

מה? איך? כי לדעתי פרדוקס הבחירה קשור (דיברתי עליו עוד בבלוג, ובעוד מובנים).

מה, איך 2? כשטוחנים את מנת השף, או כשסוללים מאד את הדרך- כבר לא מעניין ללכת בה. המרגיש הופך לטכני.

3// נאום המעלית והצ׳אנס שפספסנו.

מצטטת חלק מפוסט היכרות שכתבתי באיזו קבוצה לפני כמה שנים (יש לי את הטקסט כי ציטטתי אותו מתישהו במייל שבו ביקשו את דעתי על נאום המעלית).

איך נאום המעלית קשור לתוכנית העסקית? מאותו הקשר של ״כולם צריכים!״, ״מעצבת? את חייבת!״, ״אי אפשר בלי״, למול ה-בלי שניה לחשוב על עצמנו.

הרעיון שייך אלינו? למה? בכלל יש בו ממש?

הפוך על הפוך.

ומההפוך על הפוך ניקח קדימה.

אם תוכנית עסקית לא רלוונטית למעצבים עצמאיים כי היא תיקיית עבודה סזיפית על מרחק מאד גדול (מעין דמיון על דמיון), מה כן כדאי לעשות בשביל לא להישאב בשגרה/ להתגלגל מיום ליום?

בבקשה תופתעו אם זה לא הפוסט הראשון שאתם קוראים כאן: טאדם, אסטרטגיה! אסטרטגיה ותרגום שלה.

כשאני/ מיועצים שלי רוצים לחשוב על השנה החדשה או על העסק בכלל, אנחנו מתחילים מאסטרטגיה. אבל יש עוד כמה שלבים.

המינימום שמספיק למותג אישי של מעצב או מעצבת בד״כ* כולל בתוכו כמה שלבים, ועוד הרחבות קשורות השארתי בלינק פה.

> מפלחים את השוק ובוחרים קהל יעד/ כמה עיקריים/ עיקרי ומשני

> מוצאים את הערכים (מאפייני האופי, אבני הדרך, מה שבהמשך יתווה את הזהות והזיהוי של העסק ברמה הויזואלית-כתובה-מדוברת)

> יוצרים מיצוב שוק (המצב שבו הלקוח הפוטנציאלי תופס אותנו, ונרצה להגדיר עם 2-5 מילים)

> עובדים על מיתוג (שפה כתובה ומדוברת+ שפה עיצובית) ועיצוב חומרים מיתוגיים

> בונים פרסום, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה רחבה של זכירות, שיוכלו לזהות את הסיפור והאופי מרחוק)

> בונים שיווק, ואת התשתית שלו (כל מה שנעשה במטרה לייצר המרה- פעולה ספציפית של לקוח פוטנציאלי)

*כמו בכל דבר במציאות, אנחנו לא גנריים ובעלי אותה הזהות, תזכרו שכל אדם הוא אינדיווידואל וכל סיפור או צורך- דורש את ההתאמות שלו.

השלבים האלו רלוונטיים לא רק לתחילת שנה, הם רלוונטיים להזזה תמידית לא משנה אם אנחנו באפריל ומתחילים מאפס, או שהעסק רץ כבר 18 שנה ומשהו לא מרגיש פיט.

לפעמים פותחים ״מהאמצע״, ממה שכבר קיים, ובוחנים מחדש.

מה ההבדל?

ההבדל מתוכנית עסקית הוא שאין קיצורי דרך. אין תלות ב״תחילת השנה״ ואין תיקיית הגשה מובנית, אין יעדים מעושים.

זה לא אומר שלא צריך להציב יעדים אם רוצים להגיע לאיפשהו, זה החלק הכי בסיסי בניהולו״ז. התכוונתי שלא עדיף לתכנן עכשיו לממש רחוק בפרטי פרטים.

ואם המותג כבר פועל בהתאמה לאסטרטגיה שלו, נראה כמוה, מדבר כמוה? הו. יש לאן להתקדם. בואו נתמקד ב3 משימות וזהו;

א// לדמיין מעשית.

אין צורך ב״תוכנית״ ומערכת שעות, יש צורך בלוח שנה, עיפרון, ומשהו אחד מעשי שרוצים להגיע אליו בכל חודש. למשל ״שיווק לחברות הייטק״/ ״השקה למחברות הממותגות שעיצבתי״.

אני לא בעד להעמיס בכל חודש מטרה סופר מפוצצת- כי בתוך כל חודש יקרו עוד דברים כמו עבודות שוטפות ומטרות שנכניס תוך כדי תנועה (העולם זז מהר, זוכרים?). מטרות קטנות פר חודש.

בנוסף, אם יש איזה חלום ישן שהזנחתם בעסק קחו רק אחד כזה ותציבו לו תאריך פיקטיבי יחסית רחוק בין החודשים, בשביל שתוכלו באמת להגיע אליו השנה.

חשוב להבין שעבור חלום ישן תצטרכו למחוק כמה דברים אחרים מהפרק, כי לרוב מדובר במשהו שלא סתם נשאר בצד, צריך לרקום אותו ולפצח את הדרך בו.

אפילו תצטרכו להיות כנים עם עצמכם ככל שהזמן יעבור ולבדוק אם הוא עדיין מעניין אתכם. ממליצה לסמן בחודש ובחודשיים שלפניו ״x מגיע עוד חודש, זה מעניין?״.

ב// לעקוב אחרי יעדים כספיים שלכם.

לא ב״כמה ארצה להכניס״ אלא ב״כמה ארצה להרוויח״.

הניואנס פשוט שונה במהות, ובכל פעם שאדבר עליו כנראה ימשיך להישמע מטופש שלא חידדו אותו באוניברסיטה המדומיינת של אחרי השירות*. אבל היי, כמה אתם מכניסים זה לא משנה. הכנסה היא פחות הוצאה, ממנה נגזר רווח.

הרווח הוא החשוב.

כשמישהו שלמד איתכם לפני שנים אומר שהוא מכניס 22k, הנתון לא באמת אמור להגיד לכם משהו. משנה עם כמה הוא נשאר.

מתוך אותה התפיסה של ״תכנון תוך כדי תנועה- יחד עם צפי ריאלי״ שהתחלתי להסביר כאן, מבחינתי שווה לעקוב אחרי התזרימים שלכם, אבל גם לעצור רגע בתחילת השנה (או בכל מועד נוח אחר, לא מאוחר להתחיל אחרי) כדי להתבונן בתזרים של שנה שעברה.

בשביל מה? בשביל להבין מתי היו לכם הכנסות גבוהות יותר, מתי נמוכות יותר, איך זה היה למול ההוצאות, ובעצם כמה הרווחתם בכל חודש (אפילו כשכותבים לפני מיסים, עדיין מקבלים את האינדיקציה היחסית).

אם מעולם לא כתבתם תזרים, תתחילו עכשיו, מבחינתי זו אחת ההחלטות הכי טובות שתקחו איתכם לשנה הזאת. יאי!

*וטוב שזכיתי להוסיף וליצור קורס לניהול תזרים אישי באקדמיה, וכמה שאני גאה בו ובסטודנטים שלי לתקש״ח, על אף המסה הטכנית הזאת.

ג// לפנות יום-יומיים מדצמבר ולהתמודד עם בירוקרטיות.

שמתי לב שאנשים דוחים בירוקרטיות, האנושות שונאת את ״שלטון הנייר״ שנוצר (מוזר לגמרי!) בשביל לייעל ולזרז עניינים.

יהיה מקסים אם השנה תקבלו על עצמכם הרגל של ניהול בירוקרטי מדי שבוע (למשל הקלדה של הוצאות בתזרים, תיוק של מסמכים בקלסר וכו׳), אבל תהיו כנים רגע;

אם לקחתם מהפוסט מספיק התעסקויות חדשות, אל תעמיסו. כשמעמיסים לא מתמידים/ עושים שומדבר בסוף, מכאן בדיוק נובע ה״למה״ של סעיף 1 למעלה.

פלוס: שווה שתשבו עם הרו״ח שלכם לקראת סוף דצמבר ותחשבו על השנה הבאה במעט, שווה שיהיה לכם את הזמן לסעיפים הקודמים, ושווה גם שתסדרו עניינים כספיים כמו הפקדות רטרו לקופות, תיוקים שהזנחתם, ותובנות מהתזרים של השנה הנוכחית- שיהיה מוכן לשנה הבאה.

בסופו של דבר, ״התוכנית העסקית״ הטובה ביותר היא לחסוך פרוצדורות משנה הבאה, למען המטרה הגדולה יותר.

ומהי המטרה הגדולה יותר?

בסופ״ש ישבתי לדבר עם אחיינית שלי, כמעט 10. תוך כדי השיחה היא פיזרה קשב והתחילה לשחק במשחק שמאוייר בגרפיקה דיי מפוקפקת.

שאלתי אותה בטריוויאליות: ״מה המטרה של המשחק?״, והיא ענתה בלי להתבלבל: ״לשחק״.

המטרה היא פשוט לשחק.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״קיבלתי עכשיו אישור
מההצעה שעבדנו עליה אתמול,
אני לא מאמינה.
כמה שלא האמנתי״

 

 

השבוע שמתי לב שלא הגעתי לבלוג החודש. מה שעוד קרה השבוע הוא 2 תאונות קפה על המקלדת- וזה גם מעצבן את הרווח וגם קצת נותן לי תירוץ שעוד לא הגעתי לבלוג.

ואולי זו בדיוק הפואנטה, החיים שקורים בזמן שאנחנו מחפשים את ה״מצב האידיאלי״.

היו לי 2 שיחות משמעותיות כאלו לאחרונה: אחת עם חברה שהזכירה כמה העולם (ואנחנו) התרגל ל״אשליית האינסטגרם״ ואיך שהרבה ממה שנחשוב על אחרים הוא כזב (וככה ההשוואות אלינו), והשניה עם מיועץ שאחרי כמה התנגדויות הסכים לתרגל חצי שעה ביום של ״זמן שקט לעצמי״, והבין שהחיים קורים בזמן שמחפשים שקט, כמו אומר ש״זה לא פייר״.

שאין זמן שבו הכל הכל הכל אידיאלי.

לא בקטע מדכא, אלא בקטע חשוף.

לפעמים בלילות אני מסתכלת על הנוף במרפסת ונזכרת כמה קל לטעות בפירוש ל״שקט במוח״, הרוב חושבים שמדיטציה טובה היא זמן שבו כל המחשבות נעלמות- אבל בתכלס, אין מציאות כזו (אלא אם כן לקחתם משהו, וגם אז אנלא בטוחה. לא ניסיתי וטוב שכך).

נדמה לי ששמעתי את אותה האנלוגיה אצל ליאור פרנקל: מדיטציה/ שקט לעצמי היא מצב של התבוננות מהצד, בדיוק כמו להסתכל על הנוף פה, כשהמכוניות זזות למולי ואני לא חלק מאותו הכביש.

שקט הוא זמן שבו מצליחים לראות את המחשבות אבל מבחוץ להם איכשהו, כמו לצפות בקופסא בלי לגעת ולפזר את החרוזים שבתוכה.

יש סיכוי שאם הייתי קוראת את הפוסט פה לפני כמה שנים הייתי צוחקת וממלמלת איזה ״אחח. שיט של ניו אייג׳ רוחניקי״, אבל מודה שאין איך להוריד את המילים אל הקרקע בלי להשתמש במושג כמו ״מדיטציה״ או ״התבוננות״.

וזה עוד עניין, ההצטדקות בפני מי שלא יהיה, או בפני עצמנו.

ברגעי שבירה קטנים/ גדולים יוצא לומר 2 מהאופציות: או ״למה זה קורה?״/ ״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?״ (סיפור אמיתי, ביומיים האחרונים התעוררתי עם לופ זהה שנשמע מהשכנים), או ״סליחה שאני בלה בלה בלה״.

הסוג הראשון של האנשים מחפש לפרוק תסכול, למרות שהשאלות הן כביכול פרקטיות- לא נראה שמישהו שומע או יכול להקשיב לתשובות שלהן (אם בכלל יש אותן).

הסוג השני מחפש את עצמו בסיטואציה, מתקשה לזהות מי הוא כשהוא לא ממש הוא, אולי.

ועוד עניין עמוק שזיהיתי בעבודה עם מיועצים בסשנים רגשיים יותר (ששונים מאד אחד מהשני, ובכלזאת החוט שמקשר הוא היכולת לספר לי בפרטיות מה שלא יהיה- שקשור לממשק בין החיים לקריירה), וגם בתכנונים תזרימיים שעשיתי מפעם לפעם;

לחיים שלנו יש מעגלים.

יש סיבוב ועוד סיבוב, והמון פעמים אנחנו עוצרים באותם המקומות ומזמינים את אותן ״הארוחות״ באותן התקופות. נוצר פאטרן מסויים.

אם אתם מאלו שמעדכנים את פייסבוק בהגיגים תכופים/ שיש לכם יומן/ בלוג, סביר שדרך ״זכרונות״ תצליחו להבין שהיום לפני שנה העסיק אתכם נושא דומה או שזו התקופה שבה המשקל משתנה/ אתם נוסטלגים יותר מהרגיל/ הכרתם אדם משמעותי.

למשל- כל שלוש שנים משהו גורם לי להחליף מקום, להרגיש שאני צריכה לזוז. או- בכל פעם שהיומולדת מגיעה יש עליה בהוצאות וירידה במצברוח. או- בינואר אני מפוקס יותר. או- בימי שלישי אני פחות באינסטה. או- בסופי שנה הדרייב עולה ובא לי לטרוף.

אפשר לשים לב לחזרות כאלו רק כשעוצרים רגע ומסתכלים מהצד על דברים (וגם תיעוד עוזר, שלנו לעצמנו או של אנשים שאכפת להם מאיתנו ש״פשוט״ רואים אותנו וזוכרים).

עצירות יכולות להיות במעט זמן, ואפילו אם לא מתעסקים בממשיות הזאת, בוהים בנוף ופתאום צף או מתבהר.

כשיש זוגיות/ חברים טובים/ דמות מקצועית באיזור אז עוד מישהו מזהה שכל חודש וחצי נכנס כאב גרון או דלקת ביד. או פחד מהעתיד בכל רבעון, או אופוריה מבורכת בכל פעם שיוצאים מהמספרה. רוח פסימית ורוח אופטימית, תנועה מהירה ואיטית.

ועכשיו סוף השנה מגיעה, מהתאריכים האלו של ״הסיכומים״. העולם רוצה דוח רווח והפסד, מה קיבלת מהשנה, לאן פניך.

סביר שמה שקורה לכם עכשיו הוא מה שקורה לכם בכל שנה, בלי תלות בכלל ב״מה היה ב2021״ אצלך. אם אתם אנשים שסופים עושים להם התרגשות- תתרגשו שוב, תקבלו שוב בוסט מזה שהעולם זז.

אם הפוך- אז הפוך.

אלא אם נתחיל לקלוט שאנחנו בתוך פאטרן, שאין חדש תחת השמש, שאנחנו זזים קצת כמו כוכבים, באיזושהיא מחזוריות שנראת כל הזמן חדשה בגלל שאנחנו שוכחים/ לא מבחינים בה, ולמרות זאת היא כאן.

אומרים שלהכיר ב״בעיה״ זה 50% מהפיתרון. אני פחות מעדיפה לכנות את הרגשות שלנו בחיים כ״בעיות״ או כ״הצורך לתקן״ משהו. אנחנו לא מקולקלים, זה רק עניין שלומדים לגלות. לפרק לאט לאט, כמו אוזניות חוט.

כמו טפסים בירוקרטים שמלאים במילים מוזרות, העניין הוא לא לברוח מלהסתכל.

גם אם אין תשובה ל״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה״ ואין שום דבר פרקטי לקחת מהראייה, הדבר הפרקטי שכן אפשרי הוא להצליח לזהות ש״היי, הייתי שם גם בxyz, זה פשוט אותה עצירה בגלגל״. לטוב, לפחות ולמעולה.

לזכור שלהיות מבוגרים זה בעצם להתפקח, להבין שפיטרפן עוד חי בפנים ושזה בא באותה הפיתה של ״אין זמן אידיאלי״.

עם, למרות, ועכשיו. מה שהיה ומה שעתיד, לזוז.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״הודות לעבודה המשותפת שלנו
אני מעצבת טובה יותר
ואדם חזק נפשית הרבה יותר״

 

לפני כמה שנים התחלתי לשמוע בכל מקום את טיפ הכתיבה ״לכתוב כמו שמדברים״/ ״לכתוב כמו עצמך״. לאו דווקא בין כותבים, הסתובב דיבור על כתיבה אותנטית. הוא כנראה נבע מהתקופה שהעולם התעסק באובססיה ב״תוכן אותנטי״ (2017+-).

האמת? אני בעד.

אבל מה, רוב זועקי הסיסמא לא טרחו להסביר את האיך, או את ה-לָמה. ועד היום לא חסרים כאלו שמשתמשים בסיסמא ולא במהות.

הגעתי לכאן עכשיו אחרי שכתבתי פוסט אחד בשטף כתיבה (ועוד לא ערכתי) ושניה לפני שסגרתי את המק. פתאום חשבתי לדבר על שטפים ושטפונות.

רגע, למה בכלל לכתוב כמו עצמך?

למה להישמע אותנטי, או למי מתאים/ כדאי? נתחיל בלמה (הוא הגיע ראשון, ניתן לו).

אותנטיות היא שיקוף של מציאות כמה שאפשרי, ז״א, כמה שיותר ״כמו שהיה קורה אם היו פוגשים אותי בשגרה״. למה שנרצה בזה? כי ככה יש כמה שפחות פערים במקרה ובאמת פוגשים אותי ביומיום שלי.

ז״א, ככל שנרצה שיהיו כמה שפחות ״קליפות״ בדרך, נרצה להישמע/ להיראות מתוך אותנטיות לעצמנו.

פלוס למה אחד- כי אותנטיות הולכת ונעלמת מהעולם, כביטוי ולא רק כביטוי;

גדלה שכבה ועוד שכבה שבה ״חשוב״ להציג החוצה את ״מה היינו רוצים להיות״, איזשהו חלום קולקטיבי או פנטזיה נישתית, משהו שאנשים כמהים לו וכביכול אנחנו חיים אותו.

בואו, באיזה עולם אמיתי יהיה האשטג של נו פילטר נידד? המציאות צריכה בפילטרים…? כי…? הצורך לייפות.

אז למי מתאים, או… למה לא לכולם מתאים?

טוב ככה, אם אתם מותג שהוא לא ״אתם״, ז״א, האיש/ אישה שאתם לא עומדים בראשו, אין שום סיבה שהמותג ידבר ספציפית כמוכם מבחינת כתיבה אותנטית.

אני בעד להשתמש באותנטיות העצמית רק כשיש בה ערך מותגי, אם אין עניין אישי– המותג צריך להישמע כמו המותג, משמע בשיקוף עם הערכים (מאפייני האופי) שלו.

*איך מגיעים לערכים העסקיים מבחינה מותגית? אולי צריך שאכתוב פוסט אחר בנושא (לא מעט פעמים הרגשתי שלמרות שמעצבים טוחנים על ״ערכים״ בבתי ספר לעיצוב, לא תמיד יש הורדה מעשית לפרקטיקה).

ותכלס, גם כשיש למותג עניין אישי ואתם ה״מייצגים שלו״, כדאי לפלטר את התוכן שעליו מדברים ואת הנושאים שהופכים לשיחות הסלון (תכנים תומכים שהם לאו דווקא תכנים שיווקיים) דרך המקום של ערכים מותגיים. מה כדאי לפתוח ומה לא.

כתיבה אותנטית למעצבים, טרילילי טרללה.

בהנחה שאתם המייצגים של המותג העצמי שלכם, כמו שקורה להרבה מעצבים, אולי הפוסט פה יועיל בכתיבה אותנטית.

מעצבים מתקשים במעבר לכתיבה אישית, מהסיבה שאנשים מתקשים בה: בביה״ס לימדו אותנו להעלות דרגה, לא להישמע בשכונה, לכבד את עצמנו בכתיבה.

אם לומר בפתיחות, לימדו אותנו להיכתב (ולהיקרא= ולהישמע) יותר כמו ספר.

לוקח זמן לקלף מאנשים את השכבה הזאת, לקח לי זמן בכל פעם שלימדתי סטודנטים כתיבה, או כשנתתי למיועצים שלי לכתוב משהו בפעם הראשונה.

קצת כמו בישיבות קריאייטיב ראשונות, כולם מפחדים להישמע מטומטמים, לדבר נמוך מדי, להישמע פשוט מדי. להרגיש פשוטים.

אממה, פשטות טבעית היא בדיוק המצרך שנעלם מהעולם, זוכרים?

טוב, איך?

כל טקסט כתוב מתחיל בשלב הדף הריק, להרבה מהאנשים ששלחתי לכתוב משהו היה את ״מחסום הדף הלבן״ (הפחד להתחיל לכתוב, או חוסר הידיעה איך מתחילים). בטח בכתיבה אותנטית מה״עצמי״.

ובהנחה שהצלחתם, זה מתגלגל: דף ריק> כתיבה של חומר גלם> עריכה> כן זה הכרחי שתהיה עריכה> כדאי שתערכו, כן, עריכה> הגהה> יציאה החוצה.

אי אפשר לוותר על שלב העריכה או על שלב ההגהה, מהסיבה שכשמוותרים יש טעויות, או אינסוף חזרות, או הליכה לאיבוד, או במקרה של מותג (שיותר חשוב לשים לב) כתיבה בצד השלילי במקום מהצד החיובי מבחינה סמנטית.

עריכה והגהה הם חלק מכל ה״פשיי, טקסט טוב יצא לך!״.

לא נתמקד היום בעריכה והגהה, אבל אלו שלבים שאסור לפספס.

+ ארוחות ביניים, שמרו לאח״כ +

להרחבות על מה שכתיבה יוצרת אצל לקוחות וקוראים שלנו, משאירה לכם פוסט שכבר כתבתי (אפשר לפתוח בלשונית נפרדת לאחרי שתסיימו לקרוא את הנוכחי).

להרחבות על קיצור מסרים והעברה אפקטיבית, משאירה לינק לעוד פוסט.

להרחבות על נגיעה אישית מול קול גנרי, משאירה את עצמי מסוף 2016 (יה רייט!).

כתיבה בשטף: בכיוון אחד.

אקדים ואומר שזה לא הולך להיות פוסט ארוך על ״איך לכתוב״, ובא לי להתמקד במשהו ספציפי אחד כרגע.

אנחנו נתמקד בכתיבה בשטף, שהיא משהו שאם לא כתבתם אחרי היסודי/ תיכון, או שלא הייתם באיזו מסגרת כתיבה, כנראה שלא ניסיתם.

כתיבה בשטף דומה ל״דפי בוקר״ (דפים שבהם זורקים את כל המחשבות שקמתם איתם בלי לקרוא תוך כדי הכתיבה ובלי לעצור בכלל), ועדיין שונה מהם.

גם כאן אבקש מכם, אם תרצו, לכתוב בלי הפסקה את כל מה שהמוח שלכם חושב בדיוק כמו שזה נשמע ובלי לערוך/ לעבד את עצמכם לשפה גבוהה יותר. בול כמו שאתם מדברים לעצמכם בבפנוכו עכשיו.

כן, אני יודעת, כולנו מדברים לעצמנו במוח. איש חכם אמר לי פעם שהבעיה מתחילה אם אתם עונים לעצמכם (:

הנה, כמו שכתבתי עכשיו, עם הבדיחות שקופצות לכם אם הן קופצות, עם ה״דרך אגב״, הגיגים פנימיים, הכל. כאילו אף אחד לא הולך לקרוא, כאילו המוח מקליד את המחשבות כמו שאתם מדברים אותם בצורה הרגילה.

חשוב: בשונה מדפי בוקר, אתם לא כותבים את כללללל המחשבות שיש לכם בעולם, אלא כשניגשים לדף/ למסמך צריך לבחור קודם את ה״על מה כותבים״.

+ רצוי, כמו שאמרתי קודם, לפלטר את זה קודם תחת הערכים המותגיים. לא לדלג על זה. לראות שיש התאמה ל״סלון״ שלכם- אחרת אין שום טעם או קישור אותנטי שיחזיק לאורך זמן עם קוראי התכנים במותג.

לא תמיד קל לכתוב בשטף נקי כי יש בנו משהו שהורגל להסתכל אחורה כל הזמן, לראות מה הוקלד או מה נכתב על דף.

שווה להחזיק, כי עריכה בתוך שטף מקצצת לעצמנו את הכנפיים וגורמת לכובע העורך להעלות הכל מעלה, ממש כמו בתיכון/ יסודי. הטקסט ישמע כמו מישהו אחר שוב ויהרוס את התרגיל.

אז דף ריק> בחירה של נושא/ כותרת כלשהיא לפתוח עליה> כתיבה בשטף (בלי עריכות ביניים כשכותבים)>…>…>…

החוק היחיד שאומר ש״לא מסתכלים עד שמסיימים״ לא מאד נעים לתרגול, אם ניסיתם ליסוע פעם באוטו במשך שעה ולא להעביר תחנות ברדיו אתם תבינו על מה אני מדברת. לא פשוט לא להתערב לעצמנו.

אבל כשצולחים אותו מתגלה איזה נהר (שטף) של איך שאנחנו נשמעים. מראה קטנה.

קודם כל, אין לכם מושג מה כתוב שם.

אתם תדעו על מה דיברתם בגלל שבחרתם בעצמכם את הנושא, ובכלזאת לא יהיה לכם מושג בבחירת המילים או ב״על מה חזרתי שם״.

כשתקראו לבסוף, פתאום תתחילו להבין איך אתם נשמעים מבפנים. למשל, תגלו שחזרתיות על מילה/ אישיו מצביעה האיזור שמעסיק אתכם.

בתקופות שאני חוזרת המון על המילה ״אמת״ אני מבינה שמשהו שם בוער בי, כשאני מוצאת שחזרתי המון על ״כזה״ אני מבינה שמשהו תחושתי מדבר אליי.

על פניו, מדובר באלמנט דיי טיפולי (לא סתם מזכיר דפי בוקר), אבל גם בלי הרוח- זו דרך להגיע ל״איך אני נשמע״ מבלי להנדס טקסטים במשך חודש.

השלב שמגיע אחרי הכתיבה בשטף הוא שלב העריכה, ובו כבר צריך להיפרד מחלקים נבחרים, לשנות סדר סיפורי, לבדוק שהרצף ברור, להעיף המון ״אגבים״ שלא תורמים למסלול, לחצוב בבשר החי.

+ טיפ טיפה טיפים +

1/ יהיו פסקאות שתכתבו בשטף ותזרקו לפח, זה סביר והגיוני.
אם אתם מסתבכים ב״תסמונת הדף הלבן״ שהזכרתי למעלה, תתחילו מהידיעה הזאת וההתחלה בעצם תיזרק לפח בשלב העריכה. תזכרו לא לערוך תוך כדי שטף.

2/ ממליצה לעשות את העריכה רק כשעובר זמן.
אם אין יום פער, לפחות הפסקה של אוכל/ שתיה ואפילו איזה סיבוב בחוץ. המוח צריך לנקות שטחים של תת זיכרון כדי להצליח לערוך טוב את עצמו.

3/ סבלנות, שווה להעביר יותר מעריכה אחת.
בסיבובים נוספים תאתרו כשלים ברצף הקריאה, בהתמדה שלכם מול הנושא שכתבתם עליו, בקשב של הקורא, בדברים שתרצו להוריד/ להוסיף, בחזרתיות על מילים וכו׳.

+ עם הזמן תוכלו לעשות לעצמכם רשימונת של ״מילים שחזרתי עליהם״ (לא אכנס היום לעניינים של עריכה כי זה לגמרי עולם שלם, כמו שכתיבה היא עולם שלם ובחרתי להרחיב רק רעיון אחד ספציפי).

אח״כ, בשלב ההגהה, נצטרך לשים לב לפיסוק ולשגיאות כתיב שאולי צצו במספרים ובמילים. במיוחד כשמוקלד בשטף.

רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכל.

כתיבה בשטף היא אחד התרגילים שאני אוהבת להביא בעיקר כשמעצבים מסתבכים בכתיבה של טקסט על עצמם.

ב״אודות״/ ״קצת עליי״ לפרוטפוליו, בהצגה אישית באתר העסקי, או אפילו בשליחה של מייל למעסיק פוטנציאלי שרוצים לתפוס.

אצל המודעים יותר לעצמם, התרגיל מגיע אחרי כמה פעמים ששמעתי את ה״הטקסט בסדר, אבל הוא עוד לא נשמע כמוני״.

דווקא הוא זה ששובר את המוּדעות, כי הוא עובר על התת הכרה שלנו.

מקווה שהועלתי! מוזמנים ומוזמנות לספר לי פה/ בפרטי אם כן (:

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״הודות לעבודה המשותפת שלנו
אני מעצבת טובה יותר
ואדם חזק נפשית הרבה יותר״