קטגוריה: כללי

אם פייסבוק פרצה בארץ באיזור 2008, אז הממומנים הגיעו קצת אחרי. עד אז, גם בלי קשר לקמפיינים ממומנים ולמרות שהיו אנליטיקס היו קיימים, למיטב זכרוני פחות היו בוחנים עיצוב כממיר או לא ממיר בצורה טכנית-טהורה יותר.

בשבוע ומשהו שחלפו יצא לי לחזור לעבוד עם קמפיינים כאלו בשביל אמבד, אחרי שנים שלא ניהלתי במערכת אלא העברתי הלאה כלמני חומרים של לקוחות. המערכת של מר צוקי השתנתה בלפחות 60%, הצורה שבה הדברים עובדים היא אחרת מבפנים, ואם תשאלו אותי- לא סתם נוצרים באגים ויש אינטרס בעולם (שוקינג).

היום בצהריים, אחרי כמה שעות של קופי ועיצוב באופציות לקריאייטיב חדש שיעלה, מצאתי אותי אומרת לאיש שיווק ״השבוע ממש עבדתי לפי אינטואיציה, זה לא היה ככה פעם, זה לא אמור להיות קר יותר?״.

כשאמרתי משהו דומה לחבר שהתעסק בזה בעבר הוא ענה ״אני לא בטוח שאמורים לעבוד בלי אינטואיציה״. לקח לי רגע, ופתאום קלטתי.

כמה שיזוזו וישתנו הקרקעות, כמה שינסו להאכיל אותנו ב״הנה התקדמנו והכל שונה״, אין תחליף לאינטואיציה.

ולמה בעצם אין תחליף לאינטואיציה?

ככל שיש למעצב יותר ניסיון במה שהוא עושה, והוא יותר שמע על הדברים שעבדו לו או שלא עבדו לו, אינטואיציה היא כמו ניחוש מושכל.

שמה כאן רגע סייג: לא מדברת כרגע על ביקורת גרפית בעיצוב, על מה נכון ומה לא נכון, על סדר הדברים, היררכיות והולכת העין. מדברת כביכול קר על ״מה יעבוד״ אחרי שכל אלו תקינים (למרות שבואו, יש קשר בין השניים, ועדיין יש פה עוד מרכיב סודי).

תחושות הבטן שלי לגבי עיצוב היום הן לא תחושות הבטן שהיו לי כסטודנטית או לפני, עברו מאז המון שנים, העבודות שלי יצאו ללא מעט ״הנה הנתונים״. ראיתי את ה״עבד״ ואת ה״צריכים עוד משהו״.

תחושות הבטן ככל הנראה התחזקו עם השנים, ובדיוק בגלל זה הן לא משהו שחד משמעית אין להישען עליו או גם עליו.

היגיון בריא בתכלס.

לפעמים, ובטח בקמפיינים לא עצומים מבחינת נפח קהל, דווקא עדיף להשתמש בבנאדם שמכיר את השטח כשמשהו עובד שונה משציפינו.

זה קצת דומה ללעצב מותג בלי לדעת מה האסטרטגיה שלו (ואז אולי נגיע למטרה ואולי לא), לעומת לעצב מתוך אסטרטגיה (ואז יש יותר סיכוי שנגיע).

לצורך העניין, לתחילת הקמפיין הנוכחי הגעתי עם 12 אופציות לקריאייטיב (בחיי) שהפכו ל3 אופציות בוורסיות אחרות דווקא, על סמך עצה של קמפיינר מבחוץ.

אחרי כמה ימים הקשבתי לבטן שלי ושיניתי את הקריאייטיב, גם התוצאות השתנו והתייעלו. האם אפשר להסיק מזה משהו גורף? עדיין כנראה שלא, זה לא שאפשר לומר שחד משמעית בכל דבר שבו נרצה להמיר (אם חושבים על זה לעומק- כל העבודה שלנו כמעצבים היא המרה אחת גדולה, כי מעצב תמיד עובד מאיזו מטרה) בגלל שזו כולה דוגמא אחת.

אבל היום כששמעתי את הפידבק ל״אני לא אמורה לעבוד לפי אינטואיציה עכשיו״, פתאום הבנתי שזו הנחה מוזרה נורא כשיש ניסיון.

בטח שאמורים להשתמש באינטואיציה, בטח שהמציאות היא לא רובוט, ובטח שגם אני כמעט שכחתי מזה.

עצרתי כדי לשתף, אולי זה ישנה לכם משהו ביומיום, המקצועי או בכלל (:

 

↓
רוצה ללמוד ליצור אותיות לבד?
(כןכן, בלי שום פונט)
+ הקורס המקצועי ללטרינג +

חמישה שבועות יצירתיים,
שיעורים חיים דרך הזום!
↑

״הכי אהבתי שפירקת את זה ל6 סוגים של
דרכים שבהן אפשר ליצור את האותיות,
זה עשה לי מלא סדר באיך בכלל לגשת לנושא״

״כבר מההתחלה היה מאוד מעשי ופרקטי
והרגשתי שממש אפשר לצלול
לתוך העבודה, הייתי מלאת השראה״

״בחיים לא קניתי משהו מהר כמו
שקניתי את הקורס הזה,
והוא התעלה על הציפיות שלי״

(מתוך משובים אנונימיים)

 

.

מה שחייב מול מה שעשיר (העשרה)? לאחרונה עבדתי הרבה יותר על פיתוח חומרי לימוד מהזן המעשיר, בצורה עצמאית מחוץ לאקדמיה.

הזן המעשיר הוא ה״לא חובה לדעת, אבל ברור שיתרון ללמוד״. גם כחלק מסגל אקדמי קיבלתי סאי לא קטן בתוכנית הלימודים, ויש כמה קורסים שהתעקשתי לכתוב ולהעביר למרות שהם לא היו הדבר הראשון ש״חובה!״ במערכת של תקשורת חזותית.

פשוט ידעתי ששווה וטוב שיהיה אותם למעצבים כי כאמור, זה יתרון.

אתמול בערב *ההיא מהעריכה רוצה לבשר שכתבתי ת׳פוסט בשלישי*, בסיום מפגש לומדים קריאייטיב שהעברתי (כיתה שהייתה מעולה יותר משוקולד השחר, איך היה כיף איתכם!) יצא לנו לדבר על המסביב והיומיום.

2 משתתפים פתחו דיון על ״מאסט״, מה שנקרא הבסיס, חובה, קרקע, בלי זה לא שווה כלום- לעומת העשרה. באותה האנלוגיה העשרה היא טיפוח הקרקע, דישון, זריעה של זנים נדירים, יצירה של יתרון על פני הרגיל שנתמחה בו.

מה שהיה מגניב בשיחה בינהם הוא שאחת היא סטודנטית לעיצוב והשני הוא מעצב עצמאי כבר שנים… ההיגיון אומר שזווית הראיה/ הדעה תהיה שונה;

צריך או רוצה, מקיים או מקדם.

אני נזכרת פתאום בשיעור שלי על צרכים ורצונות, כשמדברים על אברהם מאסלו והפירמידה שלו.

רוב המעצבים משקיעים ב״צריך״, בלהבין איך עושים מה שהלקוח צריך, איך סוגרים פינה, איך לא מפסידים וכזה.

מעל לאופציה הזו, יש את אלו שישקיעו בהעשרה, ב״רוצה״. כשהם רוצים לפתח ולהתפתח, לשדרג, להיות אקסטרה ולעשות מזה אקסטרה. כשהם רוצים מעבר ללסיים עוד משימה ומעבר ללא להפסיד.

2 האפשרויות מובנות ורציונליות, זה בטוח.

ככל שהקשבתי לשיחה שלהם לפני שהגבתי, תהיתי כמה מאיתנו מושפעים מאינסוף מרוצי העכברים שמפמפמים לנו (כנראה בשביל שנקנה הדרכה על איך לצאת מהפחד או מניפולציה אחרת שתשנה את חיינו לעד)?

אני אסביר, כביכול לא הגיוני שבמקצוע ש80% לפחות בחרו בו מתשוקה או אהבה אליו, יהיה כלכך קל להתעסק ב״צריך״ במשך שנים על גבי שנים בזמן ששוכחים להשאיר פתח ל״רוצה״ שיבוא לצידו.

הגיוני שתהיה סיבה להתניידות הזאת…

האם זה הסטרס שסביבנו? האם זה האלגוריתם במדיות ששואב לעשרות ה״אותו הדבר״ בשניה שצפינו באדם אחד מטיף בביטחון מופרז מול מצלמה?

ונניח שההשערה על אותה תהיה לא נכונה, שזו לא הסיבה > עדיין יהיה מרחיק לכת לשאול אם טיפוח אמת פנימית היא לפריבילגים?

המשכתי להאזין לשיחה שהתגלגלה ואז שמעתי (מצטטת מהזיכרון את התוכן ולא מילה במילה) ׳כן! אבל זה מה שהכי חשוב לי! למרות שכרגע חסר לי לא מעט מהבסיס ואף פעם לא היה לי ביטחון לקחת עבודות כאלו שרגילות לסטודנטים אחרים שלידי, זה מה שהכי חשוב לי פרקטית, להשקיע במה שמעבר כי את זה אין לכל אחד׳.

האמת שלא ציפיתי שהיא תגיד את זה, ציפיתי שזווית הראייה של שניהם תהיה שונה, כי על פניו הנקודה של הקשת המקצועית היא שונה. הפתיעה.

הצד הפרקטי של תשוקה?

כל הסאבטקסט ששמעתי ממנה היה- לדשן.

בעינייה להשקיע בתשוקה זו לא בחירה שבאה לחזק רק מבחינה נפשית, אלא מהצד הפרקטי של תשוקה. הצד הפרקטי הוא להיות איפה שהשאר שוכחים לטפח, להיות מסוגלת ומוכשרת במה שעוד אין לאחרים במקצוע.

היה מרתק לשמוע את זה מעיניים של מישהי שנכנסת למקצוע, ההסבר שלה הוא אולי כמו התרגום הפשוט של בידול.

יחד עם הרעש של הטבע שסביבי הבוקר, כי החלטתי לכתוב פוסט מפיקניק, אני מבינה את ההמשך לשאלות העכברים שנשאלו במחשבות קודם:

זה לא ״סטרס של מירוץ העכברים״, לא. זה ״הצורך להיות כמו כולם״ שלפעמים משכיח מאיתנו את הרצון להיות מעל או מעבר לשאר שמסביב.

מאסלו אמצעי בפירמידה בעצם, הצורך בשייכות?

מהצד השני.

מה נראה לך? יש עוד כמוך בדיוק? ברור שלא. גם בלי להכיר, העובדה שטביעת האצבע של כל בני האדם שונה פיזית בידיים מובנת לי לגמרי כמשל של א-לוהים על השאר.

שנשים לב שאמנם לכולנו יש ידיים ואנחנו נראים דומה=
אבל וואלה, לא ממש עד הבפנים.

השאלה אם שם אנחנו משקיעים? האם אנחנו מעשירים את האדמה הספציפית שקיבלנו ואת מה שבידינו? ולא רק העשרה- האם אנחנו נכנסים גם בדלתות שהרוב טרם נכנסו? (מה שמכונה באסטרטגיה ״האוקיינוס הכחול״).

השיחה בסוף המפגש אתמול התפתחה מאותה משתתפת ששיתפה שחסר לה ידע וניסיון בעיצוב שפה, בפינג-פונג שקורה בקבוצת אנשים קטנטנה שנשארת באותו חלל התגלגל הדיון שעליו כתבתי הפעם, הבין ״חייבת לדעת״ לבין ״רוצה להעשיר״.

מהכוונות התואמות של 2 המשתתפים העיקריים בדיון, על אף המרחק ברמת הניסיון וכו׳, הבנתי את המשך אנלוגיית האדמה שהמצאתי כאן בפוסט.

אנלוגיית האדמה נשמעת כמו שם של ספר וצחקתי מעצמי עכשיו, ונמשיך!

לפי הדעה שלה ולפי הדעה שלו:

(הדעה שלה) + לפעמים גם בלי שהקרקע תהיה ישרה עדיין, אפשר לדשן אותה.
(הדעה שלו) + אבל גם כשהקרקע ישרה כבר שנים, שווה להפוך.

במבט שלי.

תרבות האינסטנט גורמת להסתפק במועט/ בנמצא ולזוז מיום ליום שלמחרת.

במקום לקבל בישול ארוך מסתפקים במנה חמה, במקום לישון טוב ממלאים בעוד קפה. במקום לצפות בפרק מסדרה אהובה של 45 דק׳ צופים בסרטונים אקראיים פה ושם ושם ושם כאילו שהם סיגריה מקשרת של מעשנים מתמידים.

כשמתרגלים לקצר מקצרים גם בשאר, ההרגל זולג ומסתפקים גם ב״רק מה שחייב לעשות״ באיפיון או בעיצוב.

לא קריטי אה? זהו שלאורך זמן הקיצור משפיע גם בחשיבה אינטואטיבית על רעיון מהראש וגם על היחסים עם הלב (מה שעלול לייצר שחיקה).

מה שלא משתמשים בו מתנוון, כמו מנוע שמיעטנו להפעיל (:

עם קשר לרוב, בלי קשר לרוב, לא חסרים מעצבים ומעצבות שרוצים את מה שמעבר לאיפה שהם. לבל אפ אפילו כשסבבה עכשיו.

אם לא הייתי חושבת ככה כנראה שלאחרונה לא הייתי משקיעה יותר דווקא בפיתוח חומרי לימוד מהזן המעשיר, כי הרי, 2 הזנים חשובים.

הדיון ההוא ייצר עוד רובד מעל להעשרה במחשבה של פריבילגים, רובד של העשרה במחשבה על פרקטיקה שהיא לא פחות מהקיום.

זאת תובנה מרתקת בעיניי, וכשכתבתי למעלה את הכותרת ״מקיים או מקדם״ עדיין לא ראיתי ששורש המשך הקיום הוא הפיכת האדמה.

תודה שמכל מלמדיי השכלתי.
3>

פלוס +

מוזמנים לשתף כאן למטה על המחשבות שלכם בנושא (דארלינג קוראת הכל), ומוזמנים להעשיר את המעצבים שאתם במה שרוב המעצבים עוד לא יודעים לעשות.

האירוע הקרוב למעצבים שרוצים להשתדרג הוא הקורס המקצועי ללטרינג. המחזור הבא מתחיל ב26/11 ובו נלמד לבנות אותיות מקוריות ללא פונט ולגמרי לבד. סקיל שממש מרים כל פרויקט מעלה מעלה מעלה, עם כל השירים והמנגינות.

פרסו חיוך של ״יש פיצה לצהריים״ והצטרפו בשמחה!

 

.

לאחרונה מיועצת שלי הגיעה לפריצת דרך עם עצמה: ׳כשעוברים עליי ימים טובים אני יותר על זה בעבודה, הדברים זזים, יש רעיונות, קל לי ליצור. כשהימים מתבלגנים והתקופה מתפזרת בלב/ בדעת, גם איך שאני כמעצבת מתפזר, כשאין ריכוז נכנסות מלא מחשבות על כמה אני מקצועית ואם עיצוב כמקצוע עדיין שייך אליי׳.

יש הרבה היגיון ואפילו ״אהה נו ברור!״ במחשבה שהיא העלתה, ובכלזאת לפעמים שוכחים את הקטע דווקא כשהשגרה נותנת כאף או שמשהו אינטנסיבי קורה סביבנו (לא חסר מה). זו תובנה שיותר קל לראות בימים בהירים.

יש מה לעשות כשאין ריכוז.

חלק מלהיות יוצר הוא לדעת שהחיים זורמים לבפנוכו, הם אלו שמפרים ומשפיעים מעבר לטכניקות. יתרון מדהים שהנה, יכול להפוך לחיסרון.

אממה, ברור שאפשר לעבוד גם בלי שיש מוזה ושהכל נכנס לפלואו, כי אחרת לא יכולנו להפוך את היצירה לעבודה. למקצוע.

ברור שהיומיום משפיע על כולנו ואותה מיועצת לא חריגה. וברור שההצגה חייבת להימשך, שנצטרך להמשיך לעבוד כשיש לנו מה לעשות עדיין.

באותו הסשן העלתי כמה דרכים שעוזרות לי לחזור אל הריכוז כשאין ריכוז. סיכמתי את העצות שהבאתי וחשבתי לשתף אתכם, קדימה אל האופציות ששווה להדפיס.

א: מחשבות של אחרים.

אנשי מקצוע מעולמות הפסיכולוגיה והמוח טוענים שאין דבר כזה 2 מחשבות במקביל.

בהנחה שאין קיום של 2 במקביל והמחשבות של עצמנו סוחפות/ מפזרות את הדעת/ מציפות מבחינה רגשית, אפשר להיעזר במחשבות של אחרים בזמן העבודה, למשל לשים סדרה ברקע או לשמוע פודקאסט שבא בטוב.

ב: להשתמש בסנסורים של זיכרון טוב.

סוגשל לדלג על המצב הזמני שבו נמצאים, כדי להרים את האנרגיה ולהתעמק פנימה. איך נוכל לעשות קפיצה כזו? בעזרת זכרונות.

ידוע שזכרונות נקשרים הרבה פעמים לריח ולסאונד, אז מה שעשוי להועיל הוא-

1// מוזיקה שמחזירה לסיטואציה חיובית או מזכירה בנאדם שעושה לנו טוב.

2// שמנים אתרים בתוך קערית מים רותחים ליד המחשב/ שולחן העבודה (ממליצה על לבנדר, מנטה, אקליפטוס לימוני, ציפורן) או פיזור של בושם אהוב.

ג: בהפסקת עבודה, להשתמש במגע עם חומר.

כל דבר סנסטיבי מווסת אותנו ומחזיר אלינו את הרוגע הטבעי שאיתו נולדים.

מה למשל? מגע של רגליים במים, לישה של בצק, הכנה של קציצות, סריגה, טבילת ידיים בצבע, התעסקות באדמה, מריחה של קרם, טיול בטבע כשיש שמש.

כדאי להכניס משימות דומות ללו״ז בימים שמתבלגנים.

ד: רפלקציה לעצמנו.

לשבת לכתוב 5 דקות במחברת בלי להבין מה הולכים לכתוב, למשל להתחיל ב״לא יודעת מה קורה אצלי בראש עכשיו…״ ולזרום משם.

לא חייבים לקרוא אח״כ את מה שכתבתם (ולא חייבים שלא לקרוא), העיקר שהדברים יצאו ובעצם יעובדו איפשהו מחוץ אליכם.

ארוך להסביר כאן את ההשפעות של רפלקציה, ויכול להישמע גם רוחניקי מנותק/ מלא באוויר חם, אבל תסמכו על דארלינג שהסיפור יזיז כמה אבנים בחומה.

ה: למצוא את ה״הופכי״ של מה שקורה עכשיו.

אם נכנסתם ללופ מחשבות מערבבות, היפוך של מציאות מאפשר כניסה לבועה שבה אנחנו רוצים להיות כרגע.

כשחושבים עליה לעומק מבינים שאנרגיה יכולה להשתנות בשנייה. בשיחת טלפון, עם כמה מילים של בנאדם זר, עם בשורה משמחת וכו׳.

מתוך ההבנה הזו נוח לקלוט שמצב הרוח ומצב הריכוז תלוי במידה כלשהיא באיך שננתב סיטואציה. זה לא תמיד בא לנו באוטומט וזה כנראה מה שיוצר פיזור דעת כחלק מהחיים.

איך מוצאים את מה שהפוך? בדביליות ובהיגיון של כיתה ג׳.

למשל, אם את בכעס על ״למה אני כזו״ אז ההפוך שלו הוא ״איזה כיף שאני…״ > ״איזה כיף שמצאתי צבעים נכונים״, ״איזה כיף שאני בריאה״, ״איזה כיף שיצאתי מהמיטה והדלקתי מחשב״, ״איזה כיף שיש לי פטל בבית״, ״איזה כיף שהצלחתי לצייר את הפלאח המושלם הזה״. טריוויאלי ופשוט.

אם אתה בעצב על ״איך שוב נתקעתי״ אז ההפוך שלו הוא ״איך טוב שאני מתעמק ב…״ > ״איך טוב שאני מתעמק בבחירה של אלמנטים״, ״איך טוב שאני מתעמק בצורה של הטיפוגרפיה״, ״איך טוב שסידרתי את השולחן עד הפירור האחרון״, ״איך טוב שכתבתי רשימה מפורטת של מה שאעשה תכף״.

המוח שומע כל מה שהכנסנו אליו- גם משפטים סופר אידיוטיים נשמעים ולכן אפשר להשפיע משם על רגעים מסויימים שמסיחים אותנו.

כןכן, הרעיון בסעיף ה׳ עובד על אותו מנגנון של סעיף א׳, שאין 2 מחשבות במקביל. אותו הדבר רק מכיוון שונה.

איך להפעיל הורמוני שמחה?

בנוסף לאלו, מזמינה אתכם להוריד בחינם את השליף שיש על המקרר שלי, גם בגלל שליטררתי את הכותרות ממש מתוק (לטרינג= אין שום פונט שבו הם כתובות אלא יצרתי אות-אות מאפס).

החוכמה היא לשמור על עצמנו מקצועיים למרות שהשגרה משנה את הצד היצירתי שלנו ביום נתון, הרעיונות שהבאתי יוכלו להקל על ימים כאלו אצלכם, ויוכלו להחזיר את הריכוז למצב עבודה כשהוא במצב ״איפה הלכתי שיאללה״.

הפניות לקריאה רחבה: עוד פוסטים שיכולים להיות קשורים לאיבוד ריכוז, אבל כזה שנמשך כבר זמן רציני יותר.

+ מוטיבציה פסיבית ואקטיבית אצל מעצבים

+ 8 טיפים לעבודה יעילה בעולם העיצוב העמוס

+ תקשורת, אסרטיביות ושאר קללות העונה

+ ביטחון עצמי, חסמים ואמונות

+ 4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים

אם המקרה הוא איבוד ריכוז שנמשך כבר תקופה משמעותית, נסו לקרוא בפוסטים שכתבתי בנושאים שקשורים, השארתי 5 לינקים במסודר פה ^. הפוסט הנוכחי שקראתם מדבר בעיקר על ימים שבאים והולכים, חוסר ריכוז של גג כמה שבועות ברצף.

מוזמנים ומוזמנות לכתוב אליי תהיות ומחשבות על הפוסט, נתראה!

 

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ סשנים אחד על אחד +

↑
״יא מהממת!
המלצה מכל הלב והלוואי ותפרסמי אותה.
אין כמוך, אני כולי ציפייה לסיבה לעשות
איתך סשן כי ברור לי שיצאו מזה מטעמים.
והנה שוב זה קרה! גאונות של סיעור מוחות.
.
אני עוד בעננים מהפיצוח של היום,
מחכה שמחר כבר יגיע ואוכל
להמשיך לעבוד על הפרויקט.
.
תודה לך! על החדות, החן, הדיוק,
ההסברים הנלווים והחיוך הכובש.
מחכה לסשן הבא שלנו (: ״
(אסטרטגית ואשת שיווק, עצמאית)

 

בטח קשה לחשוב ככה לעיתים, אבל ב2024 כולנו עוסקים בפרסומת בדרך כלשהיא.

לפני שהגבות מתרוממות, קודם ניישר קו שיכול ממש לבלבל: בעברית המילה ״שיווקת״ (על משקל המילה ״פרסומת״) פשוט לא קיימת. החוסר גורם לאנשים להסיק ש״הכל הוא פרסום״, למרות שיש פרסומות שנוצרות במטרה שיווקית ולא במטרה פרסומית.

בשביל שההבנה תהיה אחידה ונוכל לצלול, כדאי שנבין מה ה״בגדול״ של 2 ההגדרות; המטרה הבסיסית של פרסום= להיות זכיר ומזוהה בקרב קהל היעד.

המטרה הבסיסית של שיווק= לגרום להמרה, זתומרת, לגרום לקהל היעד לבצע פעולה כלשהיא. פעולות שנחשבות ל״המרה״ הן למשל רכישה/ הרשמה/ השארת פרטים.

אלו בעצם 2 אחים שקשורים זה בזה כדי לתפקד כמשפחה אחת, אבל כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. מסקרן? אפשר לקרוא עוד קצת על הנושא בפוסט שכבר כתבתי.

מסתבר שלכולנו יש חלק בזה כמעצבים!

אם נרצה או לא, חלק מהעבודה שלנו כמעצבים הפכה להתעסקות בפרסומת.

אפילו אם אין לנו התמחות בפרסומות או רצון להכניס את הידיים לשם, כמעצבים עצמאיים וגם כשכירים נצטרך להצטרף לקרקס מסיבות מסויימות.

כמעצבים עצמאיים //

יש את צד ה״עסק״ ויש את צד ה״לקוח״. ברור שכדי לחבר בינהם חלק מההתעסקות תנותב בחכמה לעבודה על פרסומת (במטרה של פרסום או שיווק ^).

כמעצבים שכירים //

ה״עסק/ מותג״ הוא אנחנו עצמנו, וה״לקוח״ הוא מעסיקים ספציפיים שנמצא מה מקשר בינהם כקהל יעד (שזו אגב טעות דיי נפוצה אצל מחפשי עבודה, לחשוב שכל מי שמחפש מעצב זהה באיפיון שלו או בדברים שחשובים לו- ולהתייחס באופן זהה לכל תחומי העיצוב ולכל סוגי המשרדים).

אין טעם להכליל את כולם באותו הסיפור במוח. בדומה ללקוחות שיביאו את מירב הרווח הפוטנציאלי ולכן יוגדרו כקהל יעד, ככה עם מעסיקים.

כל עוד לא התייחסנו למעסיקים שבאמת מעניינים אותנו כקהל יעד, ז״א שהגדרנו מה מאפיין את האנשים האלו, אז עדיין לא הכרנו אותם ויהיה קשה לדבר בדיוק אליהם או למשוך דווקא אותם.

חשוב לומר.

כמעצבים שכירים או כמעצבים עצמאיים, זה לא יהיה בלתי אפשרי לעבוד ללא קהל יעד מוגדר, אלא יהפוך את השקעת המשאבים שלנו לגדולה יותר.

המשאבים יכולים להיות גדולים יותר ב3 ערוצים= זמן, אנרגיה וכסף.

בהנחה שהבנו שכולנו בתוך עולם הפרסומות, אולי שווה שנלמד על סוגי אופי בפרסומות ודרכים להעברת המסר (אסטרטגיה שכנועית בפרסומת), ששכחנו לשים עליהם את הדעת או לא הכרנו בכלל.

סוגי אופי של פרסומת / 3 צירים.

איך בוחרים סוג אופי של פרסומת? כדי לענות על השאלה הזו נסתכל על: קהל היעד, ערכי המותג וסוג המדיה.

ארוך לתאר את המאפיינים הרבים של כל ערוץ מדיה, ויחד עם זאת סביר להניח שגם בלי להכיר לעומק כל מאפיין וערוץ, מבינים שהדבר המשפיע ביותר הוא הלך הרוח בערוץ. טיקטוק מרגיש שונה מעיתון, אין ספק.

כל אחד מהנתונים (קהל, ערכים ומדיה) בתכלס מגדיר אופי ועוזר להחליט מאיזו מקום נרצה לפנות, מה הקצב ומהי האווירה. הנה 3 הצירים.

ציר אופי 1: שכלית או רגשית.

הפרסומת עובדת יותר על הראש או על הלב? איזה צד נכון יותר לבחירה בהתחשב בקהל, בערכי המותג ובסוג המדיה שבה מפרסמים?

כדי שיהיה לי קל להכניס דוגמאות השתמשתי ביוטיוב של פרסומות וידאו למותגים מוכרים, אבל החומר שאני מדברת עליו היום שוחה בפרסומות סטטיות מן הסתם (בערוצי דיגיטל או פרינט) ובעסקים קטנים של בנאדם אחד. יש לנו מה לעשות איתו (:

דוגמא לאופי פרסומת שכלית (שופרסל) >

דוגמא לאופי פרסומת רגשית (לוריאל) >

ציר אופי 2: סולידית או פרובוקטיבית.

באה להשתלב או באה לערבב? שוב בהתחשבות בקווים המנחים שלנו^, מה מתאים יותר ונכון יותר? להיכנס בשלווה או לעשות בלאגן מוגזם?

דוגמא לאופי פרסומת פרובוקטיבית, מהזכורות ביותר בישראל (פלאפון) >

* דיי בטוחה שלמטה מדור הy לא מבינים מה פרובוקטיבי בפרסומת הזו, כי בכ״ז מדובר בפרובוקציה ללא מיניות. אממה, באותם ימים גילוח שיער לאישה שהיא המאמי הלאומית היה מעשה סופר קיצוני.

ציר אופי 3: אינטיליגנטית או מהעם.

כדאי לבחור להיות ״החכם והמוערך״ או ״השכן שממול״? המוסמך או החבר? איך נבחר? כמובן שעם אותם הקווים המנחים. קהל, ערכים ומדיה.

יש פרסומות שעדיף להחליף את האופי שלהן ממדיה למדיה, לא להעביר כקופי-פייסט וכן להתייחס לכל אחת שעולה בהתאם לבמה שלה. התוכן יכול להיות אותו התוכן, ולמרות זאת הצורה שלו לא תמיד זהה.

דוגמא לאופי פרסומת אינטיליגנטית (פולסווגן) >

דוגמא לאופי פרסומת מהעם (נורופן) >

כיף? מעניין? בואו ונלמד על הדרכים להעברת המסר (אסטרטגיה שכנועית בפרסומת) שמתערבבות עם האופי שבחרנו ויוצרות פרסומת יעילה. גם כאן- כדי לבחור בין האופציות נשתמש במצפן של קהל, ערכים ומדיה.

דרכים שכנועיות למסר בפרסומת.

אחרי שהבנו מה אופי הפרסומת שעליה נלך, נבנה את הצורה שדרכה נעביר את המסר= נבחר פרמטרים לא סותרים בתוך 3 חזיתות.

חזית א׳: דוברים שונים.

סלב מדבר
–
מומחה מדבר
–
לקוח אופייני מדבר

כל אחד מהדוברים מביא איתו משהו אחר פנימה, וכל אחד מסוג הדוברים ישרת משהו אחר שנחווה. בסלב נרגיש הערצה/ אהדה, במומחה נרגיש כבוד/ אמון, בלקוח אופייני נרגיש הזדהות/ אמפטיה.

מה עדיף? שוב, לפי הקהל + הערכים + המדיה.

* גם כאן יצוצו קולות של ״אהה זה רלוונטי לפרסומות וידאו בלבד! מה לי ולוידאו!״, אבל לא ולא לקולות. תחשבו כמה סוגי דוברים ראיתם בשילוט חוצות, עיתונות, רדיו, באנרים ומודעות אינסטגרם.

+ חשוב בעיניי להזכיר פה דווקא דוגמא לא טובה, שבה בחרו שהדובר יהיה ״הלקוח של הלקוח״ (הילד של האמא שקונה את הבמבה של שוש) מתוך בלבול שהילד הוא בעצמו הלקוח. הילד איננו קהל היעד. הוא לא הבנאדם שיביא את מירב הרווח אלא ההורה שלו.

ההעלבה של האמהות אצל שוש ^ והפגיעה הישירה במעמד שלהם מול הילד (הדובר בפרסומת) הובילה לירידה של הפרסומת מהמסכים תיק-תק, ולהחרמה שפגעה במכירות המוצר באותה התקופה.

הכל בגלל פרסומת, כן.

חזית ב׳: מסר רציונלי.

דרך השוואה
–
״גם וגם״

בדרך השוואה, המסר יעבור בצורה רציונלית מתוך ה״מה היה המצב האחר בלעדינו״, או ב״איך המצב נראה מול המתחרים״.

בגם וגם, המסר יעבור בצורה רציונלית מבחינת חיזוק היתרונות של המוצר/ שירות/ מותג, סטייל ״מקבלים גם את x וגם את y״.

דוגמא להעברת מסר רציונלי דרך השוואה (שופרסל דיל מול מגה בול) >

חזית ג׳: מסר אמוציונלי.

מפחיד
–
הומוריסטי/ פאן
–
מיני

עם איזה טון נבחר להעביר את המסר מהבחינה הרגשית שלו? נוכל לבחור. בישראל של 2024 רוב הפסקת הפרסומות (שהולכת ומתארכת) תנוע בין אופציה שניה לשלישית. בערוצי המדיה שלא מתעסקים בוידאו נראה בעיקר את אופציה 2.

זו נקודה למחשבה לעשות דווקא אחרת כשמתאים להתבלט (מבחינת קהל וערכים).

יחד עם סוגי האופי שלמדנו למעלה, הנה דוגמא לאופי פרסומת רגשית, ודרך העברת מסר הומוריסטית (פריניב) >

דוגמא לאופי פרסומת מהעם, ודרך העברת מסר רציונלי של השוואה + אמוציונלי של הומור (קולון) >

ולסיום סיומת!

כמעט שהמשכתי את השיר, ולסיום סיומת-נעשה לכם פרסומת. אחח איזה ילדות הייתה לדור הy. תתעלמו מהתקף הנוסטלגיה.

רציתי להוסיף לסיום, שבשביל לשמור על הזיהוי המותגי נשתמש תמיד בשפה המותגית, לא משנה אם אנחנו כביכול העסק בשביל להגיע למעסיקים (רלוונטי למעצבים השכירים שקוראים עכשיו) או אם באמת יש עסק (רלוונטי למעצבים העצמאיים ביננו).

כל עוד יש לנו רצון שיזכרו אותנו, השפה המותגית צריכה להיות זהה בכל דבר שנוציא, מבחינה ויזואלית ומבחינה טקסטואליות. איך לא להשתעמם מאותה השפה בכל פעם מחדש? ואיך בכלל לבנות אחת כזו עם חוקיות שעובדת? הרי השליפים.

אמנם השוק מוצף, ובכלזאת רוב המעצבים מעתיקים את דרכי הפעולה שלהם מאחרים שסביבם או מאחרים שבחו״ל, בלי להתחשב בקהל שלהם וכו׳.

זו הזדמנות אדירה לבלוט על אף המציאות כביכול.

מקווה שנהנתם להתחפר בעולם הסבוך והמשמח של ״לצאת החוצה״, מוזמנים ומוזמנות לעדכן אותי במה שחשבתם או בנושאים שבא לכם שאכתוב עליהם. אני פה: orpazya@gmail.com, בפייסבוק של אמבד או באינסטגרם.

לחיים!

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ סשנים אחד על אחד +

↑
״מעולם לא למדתי בדרך הזאתי,
וגם כשעבדתי עם מעצבים אחרים
לא ראיתי חשיבה כזאת
וזה מאוד מעניין ותורם לי בעבודה״
(מעצבת דיגיטל, עצמאית)

 

לפני פחות משבוע* היה השיעור הראשון של הקורס המקצועי ללטרינג. זו הפעם הראשונה שאני מלמדת (ויוצרת) קורס מלא מחוץ לאקדמיה, לכל המעצבים. לא צריכה לספר לכם כמה אינטנסיבי ומרגש היה, למרות שבתוך כל זה גיליתי שלוות נפש מופלאה שלא גיליתי בשום יציאה של משהו חדש קודם.

זה לא הנושא שלנו היום.

הנושא הוא מה שקרה כשעתיים אחרי המפגש הראשון בקורס.

שלום תשוקה.

כשעתיים אחרי, אני מתוייגת באינסטה על אותיות מקוריות לגמרי וכיתוב ״זה ממכר״, בהתרגשות והתלהבות של אחת המשתתפות. מסתבר שאיך שסיימנו היא רצה לנסות לטרינג משלה (למרות שאמרתי להם שינסו לשחק אולי עם אות אחת כשיש להם זמן).

אחרי יומיים, כשבינהם גם שבת, עולה עוד פוסט עם עוד לטרינג חדש, כשלצידו הכיתוב ״שיעור אחד- ואני מתעלמת מהר העבודות וניגשת לאותיות״.

כאילו שלא קלטתי קודם, הגברת מצאה את הניצוץ שלה. זה הרשים אותי מאד בגלל שעדיין לא התחלנו לעבוד על אותיות בסמיכות (ז״א כמילה), או להתנסות בכיתה. עדיין לא דיברנו על הפסיכולוגיה של רגשות באותיות, על גימורים, על מבניות.

מורגש שעדיין לא דיברנו על זה, וברור שהפוטנציאל גדול יותר (כי יש פינישים והידוקים לעשות שם בהחלט), ובכלזאת.

נכון, היא לא מעצבת מתחילה, ועדיין, זה הרגיש כמו יציאה מהשגרה וחזרה לבסיס. חזרה לתשוקה. תשוקה כזו בלתי נשלטת שגורמת לשחרר את הלו״ז וללכת לדייט סולו איתה.

בין הדברים הכי ראשוניים בבחירה של מקצוע כמו עיצוב עומדת תשוקה.

ועם כמה שאבסורדי, בין הדברים הראשונים שמאבדים אחרי שכל יום עושים את מה שאוהבים, יכולה לעמוד תשוקה.

למה? כי לקוחות ודרישות, כי כסף, כי הספקים, כי התייעלות, כי לחץ, כי שחיקה. כי החיים מטבעם בוראים אבק על אוויר, מסתירים לעצמנו לעיתים.

נזכרתי איך כשכירה יומיים מלאים של אותה סדנא ניערו לגמרי את השגרה שלי.

מתחת לעור שגידלנו, יש איזו תשוקה. לפני שנתיים כתבתי עליה כשתהיתי מתי הפסקנו לחדש, ובהמשך לאותו פוסט הוצאתי מדריך שדרכו אפשר להפעיל את הצד היוצר.

ביומיום של 2024 מדברים לא מעט על איך לבלוט בתוך כל הרעש. יש לי לא מעט לומר מבחינת אסטרטגיה ועד למיתוג, אבל תכלס, איפה השורש? מה עם השורש?

״יש בני אדם שישנים את ימיהם״;

בזמן שעבדתי על הקורס נפתחו אצלי מעיינות שלמים של הליבה הזו, מצאתי את עצמי יוצרת אותיות חדשות מאתגרים שונים ומשונים שהמצאתי, אפילו לא בשביל לקוח.

התעסקות בשורש מושכת אותנו לרעיונות חדשים, ויותר מהם, היא פותחת מחדש נקבוביות שנסגרו או שלא ידענו שקיימות.

עם כמה שזה מוזר, לא הכי קל להרים את הידיים רק בשביל כיף, אבל כשיודעים שהכיף מגלה גם שבילים חדשים ששייכים איכשהו לפרנסה, זה אולי מוסיף מוטיבציה.

בעיניי, במיוחד אם אלו שבילים לא הכי מתויירים.

כשיש מלא בלו״ז, כשאין כלום בלו״ז, שמבאס, כששמח, כשמבולבל. זמן לנער אבק, אצלי הוא לרוב מזיז משהו לאיפשהו, מרפרש את האוויר ומזכיר אמת מפעם.

איפה שהכל התחיל, תשוקה.

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ סשנים אחד על אחד +

↑
״הייתי צריך את המבט המקצועי
שאת מביאה מבחוץ,
בלי זה, פשוט מבלבל לעבוד
על המותג של עצמך״
(מעצב מרקטינג, עצמאי)

 

*היוש לסוף הפוסט:
מחר יהיה המפגש השלישי בקורס המקצועי ללטרינג, החלטתי לא לערוך ש״לפני פחות משבוע היה השיעור הראשון״ כי בזמן ההוא באמת הקלדתי את התובנות.

** עריכה שניה: למחזור הבא של הקורס המקצועי ללטרינג, בואו מכאן!

 

.

מי אוהב שינויים? לא הרבה אנשים. שינוי דורשים מלא עבודה, מלא אנרגיה.

בסופ״ש דיברתי עם 2 חברות, כל אחת בנפרד. אחת בצומת של חאלס נמאס לי מהתחום הספציפי, השניה בצומת של חאלס אני צריכה להיות עצמאית.

שתיהן במצבים האלו באיזור חצי שנה, אולי יותר.

במשך חצי השנה האחרונה: הראשונה ממקבלת בערבים לימודים מתחום אחר, לבד. ז״א שבכל ערב היא לומדת קצת כדי לשחרר את הבורג לקראת פייד אווט ופייד אין הלאה, מצד שני, המיקבול שוחק אותה.

השניה לא ממקבלת עשייה מקצועית נוספת.

הסיפורים האלו החזירו אותי באופן טבעי למחשבות שהיו לי כשהייתי שכירה, אבל גם התחברו עם מחשבות שקורות כעצמאית שרוצה להוסיף למידה של משהו חדש בתחום/ שרוצה להשקיע בפיתוח של משהו חדש לצד מה שכבר קורה.

אתמול על קפה ועוגה עם ב׳, היא שאלה אותי איך לעזאזל מתחילים למפות מה מתאים ומה לא לאתר. מבחינתה, כעצמאית היא חייבת שיהיה לה אתר כצעד ראשון.

הסברתי לה מה הסיפור עם אסטרטגיה, וכמה הגיוני שלפחות היא לא מסיקה את המסקנה של ״תכניסי את כל הפרוייקטים הכי יפים/ טובים שלך״. כי בנוסף למיפוי של ״מה מרשים״ צריך לבחור את מה רוצים למשוך. את מי, איך, למה.

להשקיע? לשקוע?

כשהיא קלטה שמדובר בהכנות לסדר פסח מרוקאי במיוחד, היא תהתה בקול ״פזי מתי אני אספיק להבין מה אני מעדיפה? זה נשמע מטורף ועוד יש כמויות של חומר״.

נזכרתי בסיבה שבגללה הגדרתי את הייעוץ המקצועי איתי ״לפי שעה״. בהכרה שמה שהכי תוקע אותנו הוא ה״מה שרוצים הוא ענק ואין מספיק זמן- זה לעולם לא יקרה כי צריך לעבור הר״.

כהערת שוליים אזכיר שב׳ בעלת משפחה עם חיים סופר אינטנסיביים (להבדיל מא׳ למשל), אממה, עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותה.

זו לא בעיה של עצלות, אלא ניהול זמן.

במחשבה של רגע נפלט לי ״יש לך שעה ביום?״
-״ולמה זה יעזור? זה יקח מלא״
״נכון, רק שתתחילי לזוז לאנשהו, תהיה איזו תנועה קדימה״

השורש של השינוי.

התפתחויות או שינויים מקצועיים הם כמו גרעין שלוקח לו זמן להבשיל.

הם מתחילים במחשבה אמוציונלית על האם כדאי לעשות הסבה (קטנה או גדולה, תוספת לעכשיו או החלפה מוחלטת).

ממשיכים בראייה רציונלית על האם היא אפשרית כרגע במיקום בחיים שבו נמצאים, ומשם יורדים לפרקטיקה שהיא גם שכלית וגם רגשית.

מגיע תכנון של איך תכלס תקרה התנועה, ומתי;

לפעמים התכנון בא אחרי המעשה המשנה (פיטורים, לימודים נוספים, הוספת תחום, הורדת תחום), ולפעמים לפני.

מה שברור מהניסיון שלי לפחות: ברגע שנזרע הגרעין, הרעיון לשנות דבר כלשהו ביומיום (להתפתח/ להחליף לגמרי), מאד קשה להחזיר את הגלגל לאחור.

מאד קשה לחזור שוב לפוזיציית ה״לאלא, כרגע מעולה איך שאני״.

גם אם לוקח שנה מרגע הגרעין ועד לשינוי, גם אם לוקח שנתיים. הזרע מוציא שורש, שורש כמו שורש, לא תמיד פשוט לעקור.

לאן זזים.

אם נזרע הרעיון האמוציונלי והחליק אל הראייה הרציונלית, לרוב אין טעם לצאת במסע התנגדויות לראש, ויש טעם להתחיל בתנועה.

תנועה יכולה להיות ממש מעשית, ויכולה להיות התכנון עצמו. בשאלה של ב׳, או בפיתרון שאני הצעתי, התנועה היא בעצם התכנון.

נדמה לי שבכללי כשמשהו גדול עלינו אנחנו מסתכלים עליו כמכלול אחד, ולא כפרטים קטנים. זה באמת מזכיר את הגישה שלי לניהול זמן.

בכלופן, כשנסעתי אתמול לכיוון ירושלים דווקא ה״שעה ביום״ הזאת צצה במחשבה, פתאום הבנתי שהיא רלוונטית גם אליי למרות שלא מגרד שום שינוי שהוא דרמטי.

בימים שעבדתי על האתר של אמבד (שנוסף לבלוג) ההגדרה שדומה ל״רק שעה״ שינתה את ההתקדמות פלאים, מהדילמה שהייתה בהשלכות ועד למעשים פרקטיים.

היום, בפיתוח של רעיונות חדשים שהולכים איתי לא מעט זמן (אפרופו הזרע שנזרע) ולא זזים להפקה בגלל שהשגרה קודמת אליהם, ישמצב שה״שעה ביום״ היא תפיסה שאני צריכה להחזיר בשבילם. על אחד מהם קודם כל.

נאה תוהה בקול, נאה מקיימת (:

↓
מ2017 מעצבים מתקדמים
בסשנים שעובדים אחד על אחד
ולפי שעה, בפרטיות מלאה.
+ ומה איתך? +

↑
״את מתודית, מקצועית,
נכנסת למוח, מסדרת
ומוציאה פלט.
אני רמה מעל גם בקטע
העיצובי וגם עם הלקוחות״
(מעצבת וממתגת, עצמאית)

 

ידע זה כוח, כולנו קיבלנו את המשפט ההוא כעובדה, מגיל כלום.

בשיחת טלפון עם אבא שמעתי את המקבילה: ״ככל שתדעי יותר זה ירגיע אותך״. הנושא השתייך לסיכונים גבוהים ושם תהיתי בקול, האם תמיד ידע הוא כוח?

נזכרתי איך לפני הניתוח להסרת משקפיים שעשיתי היה שלב שבו קלטתי שמכאן, ידע הוא לא כוח. שהנה מגיע הקו שבו אני מעדיפה שלא לדעת את הפרטים. שדווקא הידיעה של עוד פרטים יכולה להוסיף פחד.

אחרי השיחה כתבתי את הפסיק וסימן השאלה על ״ידע, זה כוח?״ בפתק על שולחן העבודה, והמחשבה נשארה להתערבב עם שאר החיים.

על אותו נושא שדיברנו למדתי כמה לילות פלוס כמה צהריימים, בסוף זזתי צעד, ועוד אחד. ולפעמים אחד לאחור. אבל גם בו, כשהחלטתי לזוז העדפתי שזהו, עד פה לדעת.

עניין אותי אם אותו הרעיון משליך גם על עולם העבודה שלנו- על עיצוב;

אם יש שלב שבו כשאתה יודע מדי אתה לא זז, או מעדיף שדיי. נגיד, אם לקוח מספר לך יותר מדי ועצם המידע גורם לך להיתקע…

יש כזה?

ידע או אובר ידע, ומעצבים.

כשהשאלה הזאת מסתובבת במוח, נתקלתי במקרה של מיועץ שלי, שסדרתית יוצא שהוא לא מגיע להכין את שיעורי הבית שלו.

בואו נקדים רגע, בסוף כל סשן ייעוץ (שעה, שעתיים, חמש, לא משנה כמה סגרו איתי) מקבלים מייל שיעורי בית. מה יש בו? קצה חוט של הדבר הבא שעוד לא עשינו, במה עוד אפשר להתקדם, איך עוד לזוז.

איתו, שמתי לב שיש מלא שאפתנות של ״כן, תעמיסי לי עוד שאספיק!״ מתוך רצון לזוז מהר, אבל מפעם לפעם דווקא העוד מידע של ״מה עוד יקדם״ גרם לו לאפקט הפוך.

למען האמת, הוא לא המיועץ הראשון שסדרתית הפסיק להכין שיעורי בית מתישהו. לאורך השנים היו עוד 2 מיועצים שפיתחו סדרתיות כזו במשך הזמן.

מעולם לא נבהלתי מהסיפור, במקרים של סדרתיות או במקרים של אקראיות, כי מקסימום מתקדמים יחד בסשן עצמו. לא קרה כלום.

ועדיין, מעולם לא ויתרתי על לנסות תכסיסים שונים במקרים הסדרתיים שקרו. מול כל אחד עבד דבר אחר (למשל: סידור לפי סדרי עדיפויות וצבעים שונים שייצרו יותר קשב, תיזמון מצידי של מיילים מתזכרים לאח״כ, הסכם מראש על פרסים לעצמם ״אם עשית את x מותר לך y במשך שעה״).

הפעם גיליתי משהו אחר שעבד, הפעם חשבתי על ״לס איז מור״.

הפסקתי להקשיב לבקשה שלו ל״תני עוד אני אספיק״, מתוך המבט ב״ידע, זה כוח?״ שטייל על השולחן. פתחתי את הרעיון מולו וכשראיתי שהוא בעניין לנסות, הכרזתי שהולכים על אסטרטגיית לס איז מור.

בשיעורי הבית הכנסתי משימה 1 סופר טכנית במחשב, ומשימה 2 של תירגול חדש.

עברו שבועיים ובאותו הבוקר הייתה מיועצת אחרת לפניו, בדרך אגב היא אמרה ״כן בטח שהתקדמתי, עשיתי שיעורי בית״. אהבתי את האדישות למעשים שלה, הנונשלנט (:

אחריה הגיע הסשן שלו, פתחנו את השיתוף למחשב אצלו, וטאדם! ״טוב עשיתי הכל!״.

אני אמשיך לבדוק איך האסטרטגיה הזו פועלת עליו, איך דווקא החוסר ב״ידע״ לפעמים עוזר בעיצוב.

ידע חיצוני ושכחה מעצמנו.

אובר ידע הוא לעיתים בילבול. לדוגמא ה״כתוב בהרבה משרות שמחפשים גם מאפיין וגם כותב וגם אנימטור וגם מבין בקוד״, במקרים מסויימים זה לגמרי מעניין את המעצב/ת שמולי להתפתח לעוד כיוונים, ואז למה לא.

במקרים אחרים, התפיסה של הפרמטרים כקדושים, נטו מוסיפה ענפים שלא בא עליהם.

ז״א, גדל הפחד ש״מי ירצה לקחת אותי״ >
מה שגורם למוח לתרגם ל״צריך עוד ידע, ועוד ידע, ועוד ידע״ >
במקום להעמיק במה שכן מעניין ולהגדיל את היתרון מאותו הכיוון.

כשהתעמקות (במובן של התמקצעות בנישה) היא גדולה, לא תמיד חייבים לקדש את ה״ככה חיפשו״.

שווה לזכור את הסנטר= מי אנחנו. מה רוצים.

חוסרים כיתרון?

דוגמא נוספת שעולה לראש מהתחום, היא מיועצת שעצמאית כבר שנים בעסק שעובד, אבל (תתפלאו שסנדלרים הולכים יחפים) אין לה מיתוג אפילו ברמה של בחירת פונט עקבית, והיא מעולם לא כתבה אסטרטגיה.

*כתיבת חזון היא לא אסטרטגיה מותגית, אולי מתישהו נדבר על הטיטוא מתחת לשטיח.

היא דיי חששה מה״איך יהיה אתר אם אין לי ׳השראות׳״, כשמבחינתי הפוזיציה דווקא הייתה ״יאי, שום אקסים בתמונה, שום ׳התאהבתי-התעכבתי׳ ספציפי לפנינו״.

כמעצבים, אתם יודעים איך זה עם לקוחות שהתאהבו בצורה מסויימת/ צבע מסויים. רק לשחרר את הנעילה במקרה שהיא לא נכונה לעסק, זו עבודה בפני עצמה. למעשה פה, פחות ידע יאפשר קרקע נקייה לעדור.

מידתיות, סובייקטיביות, תנועה.

בשיטוטי בלימודי אדלר דרך הפסיכולוג דור הררי, נתקלתי באמירה שכל מטופל משתמש באיזה סימפטום/ הגנה/ נקודת מבט מסויימת, כי היא זו שמקדמת אותו כרגע.

מבחינתו, אין טעם לומר למטופל בפרצוף את מה שבאמת יקדם אותו, אם הוא עדיין לא הצליח לראות את הדבר לבד. הוא טוען שהבפנוכו של הבנאדם מקדם את עצמו.

אם לאמא מסויימת יש מיגרנה בדיוק כשהאורחים באים, המיגרנה שומרת עליה מפני ההתמודדות עם חוסר יחס מספיק מבחינתה למשל.

גם בגישה הזו, עודף הידע (״כפרה עלייך את בורחת מהמציאות באופן שיטתי בכל ארוחת ערב עם אורחים״) לא תמיד מאפשר תנועה.

האם פירוש הדברים הוא להסתיר ממנה את האמת? זו שאלה פילוסופית ותפיסתית. להרגשתי, גם ההחלטה הטוטאלית לא לומר משהו כדי שהצד השני אולי ידע רק מה שצריך כרגע, היא מוגזמת.

ז״א, אולי בעצם, ידע הוא כוח. רק במידה.

לא לדעת בכלל= ״הביל תרבח״, ממרוקאית ״אין שכל אין דאגות״. מצד שני, ניטרול הדאגות לחלוטין לא אומר בהכרח התקדמות כלשהיא, תנועה.

מה המידה הנכונה לידע? נדמה לי שהמידה משתנת מאדם לאדם, בחזרה לאותו ניתוח לייזר, אמא שלי ממש נהנתה לדעת כל פרט ופרט ב״מה יעשו לי״, אפילו צפתה בניתוחים שהיו לפניי ובשלי.

אני לעומתה, כשהרגשתי סבבה לשים את הרגל על הגשר, העדפתי לא לחקור איך בדיוק פורסים חלקים בעיניים.

יכול להיות שגם אצל אוהבי ידע קיצוניים במרכאות יש את המידה של מספיק, זו שאחריה דווקא לא תהיה תנועה בכלל, או תנועה הפוכה מזו שהם רצו בה מלכתחילה.

ובחזרה אלינו בעיצוב, נזכרתי עכשיו שכתבתי פעם על עודף אופציות בחירה ללקוח. כשיש יותר מדי (המקבילה ליותר מדי ידע באינסופיות האינטנסיבית של העולם החדש בתכלס), בד״כ נרצה לשמוע את האבסורד, ״מה עוד יש?״ ולא נבחר לעשות כלום.

אולי זו הפואנטה.

הקו העדין שצריך ללמוד לזהות, מתי מספיק למדנו, מתי קדימה. מתי עוד מנה תגרום לי דווקא להתמקם בכורסא, לפתוח כפתור ולפתוח עוד תפוצ׳יפס טבעי.

הזיהוי יוכל לקרות רק עם עצירה, והקשבה.

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +

↑
״אין כמו חוות הדעת
הסופר מקצועית שלך,
הפסקתי להיתקע על דברים
ואני רצה לחלומות!״
(מנהלת פרויקטי מיתוג, עצמאית)

 

מוזה מגיעה בקצוות, נקודה, ואז להוסיף עוד סימן שאלה? באיזה סשן ייעוץ של בוקר הסברתי למיועצת שלי ש״מוזה מגיעה בקצוות״. שבהרבה מהזמן לא עובדים מתוך ״וואו יש לי מוזה!״, שאי אפשר לבנות עליה.

זה לא משהו שהיא לא ידעה, היא מעל עשור במקצוע, ועדיין. נראה שבתוך כל אחד מאיתנו יש לנו רצון להיתלות בה, ואי אפשר.

כי מוזה מגיעה או כשאנחנו בפיק של טוב ממש (למשל התאהבות, לאו דווקא בבנאדם, אפילו ברגע שקורה בגלל שיר שברקע/ תובנה שנופלת) או כשאנחנו בדאון (ממישהו/ ממשהו/ מתובנה שנופלת).

ב2 המקרים, היא מגיעה בקצוות. כשלמטה מדי, כשלמעלה מדי.

אני חושבת פתאום על מה שאומרים על משיח, שהוא יגיע כשהמצב יהיה ״הכי טוב״ (זאת פרשנות לכוונה של ״כולם יחזרו בתשובה״) או כשהכל יהיה ״הכי רע״.

משיח הוא מוזה? נשאיר את זה בצד, למרות שמעניינת הכמיהה של בני האדם אליו ואל מוזה בדיוק באותה המידה. אל הנחמה. כולנו כמהים לשפע שבנחמה.

כי מוזה היא המושיע שלנו, בטח כיוצרים. נדמה לנו שאיתה אנחנו סופר דופר, הכי טובים שנהיה. אולי זו הסיבה שיש מי שמאמין שאי אפשר בלעדיה, השערה שלי שאלו בעיקר אמנים, למרות שנתקלתי גם במעצבים שלא מפסיקים להיתלות בה עם ״לא התחלתי בגלל שעדיין לא הגיעה המוזה״.

ההבדל העיקרי בין מעצבים לאמנים הוא ה״יש לי מטרה ספציפית להשיג״ לעומת ה״יש לי משהו לפרוק״.

מה שמצביע על התכלס למעצבים: צריך ללמוד לעבוד כשהמוזה לא באה, ולאו דווקא ממקום טכני שמייצר (בחירת מילים מעניינת כי זו ההפך מיצירה, אלא יותר כמו ייצור… נטו תפוקה?) בשביל לסמן וי.

מוזה לא בבית, מה עושים?

יש לא מעט דרכים לחמם את המנוע של אדם שאכן יש בו כישרון יצירה, ואיתם צריך לעבוד כשהאנרגיות נמוכות או כשאין רעיון.

כשהמנוע חם, הגלגלים מתחילים לזוז, הדברים קורים שוב.

כתבתי פתרונות לתסמונת הדף הלבן, פה >
ואם מה שעוצר אותך הוא חיבור רגשי מדי, פה >

מוזה שמגיעה אמנם מביאה איתה רעיונות, אבל רעיונות באים גם בלי הגברת המופלאה כפרה על הפרצוף שלה.

איך מביאים רעיונות בלי מוזה? תלוי בסוג.

1: רעיון כמחשבה שממנה יוצרים/
קריאייטיב אפשר לייצר עם מספר תכסיסים שעובדים על המוח, לימדתי אותם במשך שנים באקדמיה והיום אני מלמדת אותם בייעוצים אחד על אחד.

2: רעיון כקונספט עיצובי/
וויז׳ן עיצובי אפשר לייצר נטו משכל= מההבנה של האסטרטגיה, מהערכים שנוצרים, מההמרה של כל אלו למובן הרגשי. למשל, הערך ״דינאמי״ יכול להיתרגם במובן העיצובי לצורניות של קווים פתוחים, אמורפים ומשתנים (כי תנועה ויזואלית תשדר דינאמיות).

אבל אלו לא ״רק רעיונות״ שמגיעים כשיש מוזה.

אנחנו לא כמהים למוזוש רק בשביל לדלות רעיונות חדשים ומקוריים. במוזה יש גם פלואו, כמו איזו צלילה לעולם שנטול מזמן, למקום שנובע וקורה כפי שהוא, עובר דרכנו.

והפלואו הזה, גם הוא, מסוגל להיווצר בלעדיה;

אם לומדים מה מפעיל את המנוע, מה מחמם אותנו לעניינים, מכניס אותנו פנימה. וכמובן שכתנאי בסיסי צריכה להיות תשוקה למקצוע.

בלי התשוקה אין סיכוי לשום מנוע, תכסיס, דרך. כלום לא יגרום למים לעבור במקום שמקפיא אותם לכתחילה.

פעם שמעתי ש״מוזה היא לעצלנים״, בעיניי זה נכון. התלות במוזה היא תירוץ.

עם מוזה הרבה דברים מחליקים לבד, רק שאם עיצוב הוא המקצוע שבחרנו, צריך לעבוד גם כשהיא לא מבקרת.

למה?

למה לא תמיד להביא אותה?

אם מבינים שמוזה באה בקצוות, מבינים שכדי להצליח להגדיל את הסיכויים שהיא תבוא צריכים לחיות חיים מאד דרמטיים ולא הכי בריאים.

היי ולואו תכופים יותר, כמו איזה מאניה-דיפרסיה סינטטית.

בואי דארלינג.

אחרי הייעוץ באותו הבוקר שהסברתי על מוזה, תהיתי ביני לביני אם אפשר לגרום לקצוות בצורה יותר מכוונת וככה ״לקרוא לה״.

ככל שהימים עברו הבנתי כמה לא בריא הדבר הלא טבעי שתהיתי עליו (אחרת לא הייתי צריכה לחשוב איך יוצרים קצוות מלאכותיים). נכון, ישמצב שזה יגדיל את הסיכויים שלה להגיע ולעשות לי כיף שמתפצפץ בלב, אבל ההשלכות…

בשיעורים של תולדות האומנות נהגו להגדיר ״חיים של אמן״. מיליון חוויות קצה, בינהם צומות, חוסר שינה, פגיעות פיזיות ועוד צרות שלמה לנו בעצם?

אז האם יש דרך מאוזנת להזמין מוזה? לגרום לדברים להחליק מעצמם מבלי לחמם את המנוע לקראתם? כנראה שלא.

אם מוזה מעצמה היא דבר שעובר דרכנו, היא צריכה את הקצה שלנו כדי לבוא.

בהקשרים אחרים לגמרי אני נוהגת לומר ש״לנפילות יש הדף״: אחרי שסחלה ודוחה ובכינו שעתיים בתוך הטישיו, יש איזו כאפה שמעיפה אותנו לזוז.

ולהפך, כשמאושר יש פיק, ואחרי אופוריה לפעמים אפילו באה אפטיות.

אולי מוזה באה לרכך לנו את ה״אפטר״ של הפיקים מהלמעלה מאד, למטה מאד.

אולי היא הדרך של א-לוהים לשלוח לאלו שהוא שם בהם יותר רגישות (יוצרים לרוב מרגישים יותר) את התיווך שדרכו הדברים מחליקים.

את הנחמה.

שאם היה פיק של ״וואו מושלם עכשיו״, היא תחליק את המעבר אל ה״בסדר/ רגיל״.

שאם היה פיק של ״גרוע ביותר/ כלכך חרא״, נתנחם שהיא מעדנת את השחור. שהיא מוציאה משהו מהעצבות, סוגשל ״ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב״ כמו עברי לידר.

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +

↑
״אני מרגיש בטוח יותר
במה שאני שולח ללקוחות״
(מעצב דיגיטל, עצמאי)

 

חודש עשירי, חודש אחת עשרה, אחרי החגים… טכנית זה יכל להיות פוסט של אחרי החגים, של כל ״אחרי החגים״. ככה שכב לי פתקון באייפון:

אין וודאות= פחד ממה שיקרה, שהרי הוא לא ידוע
אין וודאות= הזדמנות לתקווה, שהרי הכל יכול לקרות

2 צדדים למטבע, כמו במודל של swot*. בגדול, סווט הוא מודל שבא לבחון ולהבחין בחוזקות & חולשות & איומים & הזדמנויות (או בקיצור בסביבה השיווקית הקרובה והרחוקה) של מוצר/ שירות חדש.

כל מי שאבר דיבר איתי על swot שעשיתי בשבילו/ למד איתי על סווט (היוש סטודנטים ומיועצים) גילה שהרבה ממה שנראה כחולשות זז לחוזקות, ולהפך. אותו הקונץ גם בין איומים להזדמנויות, המון הפתעות מגיעות מנקודת מבט הופכית על אותה הגברת בדיוק.

והנה הגעתי לנושא שמזמן רציתי לכתוב עליו וחיכה לו בשקט באייפון;

דואליות בחיים.

בשבועות האחרונים התכתבתי עם בתדודה שלי באיזו שיחת אינסטגרם שהתפתחה מסטורי שהעלתה על השיר ׳ואפילו בהסתרה׳ (וורסיה שנולדה בשביל הסדרה ריקוד האש, שהיא מעולה אגב).

בסטורי היא תהתה איך משפט כמו ״גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך- אני עומד״ יכול להיות המכאיב והמנחם ביותר בו בזמן.

אני בתגובה סיפרתי לה סיפור שסיפר פעם מיועץ, מצאתי אותו עכשיו פה בתיאור של הטבעת הזו. עצרו, תקראו ובואו. קולטים איך בקלות אותו משפט משתמע ל2 פנים?

המציאות שלנו היא הדבר השברירי שבשגרה אנחנו נוטים לחשוב עליו כעל מוחלט וידוע, למרות שהידיעה הכי גדולה היא שאנחנו לא יודעים, אלא בסה״כ רוצים לצפות ולשער.

תחשבו שניה לעומק, אם היינו יודעים- אף אחד לא היה צריך אסטרטגיה ולאחריה תוכניות פעולה. לא כעסק ולא כשכיר ולא ככלום.

ובכלל כמעצבים, איפשהו לפני ראש השנה היה לי סשן ייעוץ עם מעצבת שעמדה להתראיין, אחרי חודשים שלא. היא תהתה אם ללכת לשם ואיך היא תעמוד בזה אחרי כלכך הרבה זמן. אני טענתי כמו בתחילת הפוסט, שהאין וודאות היא גם הסיבה שבשמה הכל בעצם יכול לקרות, כל מה שעוד לא קרה.

כמובן שלעולם לא הייתי אומרת לה את זה אם לא הייתי יודעת (כןכן יודעת) שהיא מוכנה, שהיא בעלת כישרון ושיוף שלו, שהדבר מסוגל להיות. אין עניין לייצר שום אכזבה ידועה (צפויה, אם נתעקש על הסמנטיקה) לאף אדם.

תכלס, ההבדל הוא בין צפוי לידוע.

הנושא של וודאות מוביל אותי לדבר על תסמונת הדף הלבן, שקשה להאמין שיש מעצב שלא הרגיש אותה מתישהו בדרך.

תסמונת הדף הלבן?

היא מה שקורה לעיתים בתחילת פרויקט או בגישה ללקוח חדש (אפילו מול הצעות מחיר/ מיילים, לאו דווקא מול הארטבורדים בתוכנות עיצוב).

היא הרגע שאנחנו נעמדים מול מסמך לבן ולא יודעים מה לעשות, ואז בד״כ הולכים למקרר כדי לבקש עצה, וחזרה למחשב ולמקרר ו׳לסייד חתול׳ כמו שחברה טובה אומרת. הכל רק לא להתחיל.

איך התסמונת מתקשרת לשיעור בוודאות? הופה.

כשאין לנו וויז׳ן או קו מחשבה ראשוני אינסטינקטיבי (ואפילו על בסיס מחקר), אין לנו בעצם את הדבר ההוא: וודאות.

אין לנו ידיעה לאן הולכים, ולכן אנחנו לא נכנסים לאוטו.

איך למצוא את הצפוי= ההכי קרוב לידוע?

לא מעטים המקרים שמעצב מגיע לסשן ייעוץ עם פרויקט חדש שהוא קיבל והוא אפילו לא פתח מסמך חדש כי ״שמעי לא ידעתי איך להתחיל אז לא, אין עדיין״.

אבל זה בול העניין בדף הלבן ובניסיונות לצפות את מה שהכי קרוב לידיעה > צריך להתחיל על בסיס מה שכן צפוי. גם אם הצפוי הוא מסביב של המסביב.

להעיף את תסמונת הדף הלבן, בעיצוב.

כדי להיפטר מתסמונת הדף הלבן הזו, צריך להבין מאיפה פותחים את לוח המשחק.

בעיצוב זה הרבה פעמים מתפצח ממסמך מחקר אסטרטגי ומהמשכיות של החוקיות בשפה הגרפית, ממש מתחילים מלהניח את הדברים שיכולים להועיל מחוץ לארטבורד.

פתאום כבר פחות ריק במסמך, פתאום יש כיוון שאפשר לזוז אליו. קצה החוט נוכח.

אם עדיין אין שפה בכלל, אז נטו מהאסטרטגיה (וכשאין אותה, אז משאלות שמקדימות כדי לפתח אותה, אי אפשר בלי).

בכתיבה, חיפוש עבודה ולקוחות.

במקרים של כתיבה זה יכול להתפתח מ״תתחילי לכתוב אינוטואטיבית ואח״כ נמחק את כל ההתחלה״, כדי שהמנוע יתחמם. בהמשך גם תבוא עריכה וכו׳.

בדרכים של חיפוש עבודה זה לרוב יפתר ממחקר מעסיקים.

בדרכים של חיפוש לקוחות, אכן מאסטרטגיה ומשינויים של טקטיקה בהתאם לזמן ולתקופה (אהמ עכשיו אהמ).

אי וודאות היום.

אז וואלה, אי וודאות היא הדבר שקיים לנו כל בוקר בשגרה. מהקטן שבחיים ועד לגדול, אין בטוח/ וודאי/ בדוק חתום נעול 200%.

יחד עם זאת, החודשיים האחרונים טילטלו גם את האשליה של ״70% שככה וככה״. המלחמה הזאת היא אכן שריטה שמאד היה קשה לזהות מימים אחרים בעולם החדש.

בראשון לנובמבר ראיתי את הדיון על ״קומי מאבלך״ אצל יעל רגב, שהיא עיתונאית שאני עוקבת אחריה במשך שנים עוד מימי היוטיוב השולט.

היא איזכרה שם את סוף השבעה ביהדות, שממש יש בנאדם שבא ואומר ״קומי מאבלך״ למי שישב. אח״כ בא המשפט ששמענו בכל מקום אולי, ה״חייבים להמשיך״.

קלישאתי ומובן, לא מפקפקת.

באותו היום, יום לפני היומולדת שלי, גשם מתחזק בברד הציף את הבית. במשך 3 שעות נלחמתי במים כמו במבול.

תחושת ״מה שהיה חסר״ מילאה הכל, ואם היה אסימון שצריך ליפול, נפל בהחלט.

אפרופו חוסר הוודאות- שצריך לדעת אותו.

עברו עוד כמה ימים וקמתי עם החלטה לפתוח במה שקראתי לו ״שיחות קאטצ׳ אפ״. רבע שעה טלפונית ממני לכל מיועץ שלי, כדי לשבת ולהבין מה איתם ואיך הם מסתדרים (ואיך אפשר לקדם אותם עוד!).

כל אחד והסיפור שלו, ואי הודאות שלו, הפחדים, או רמת הביטחון שלו בעתיד ובתזרים.

היו חלק שהמלצתי להם להשקיע בקמפיין שתוכנן/ להמשיך לעצב את האתר התדמיתי שהשאירו בצד/ להמשיך ליצור את הפרוטפוליו הבא שלהם כשכירים.

היו את מי שקיבלו עצה לשבת על הפיתוח העסקי, כיאה לתקופות שקטות אחרות.

והיו גם כאלו שאמרתי להם שדווקא ההשתתקות שלהם הפעם, להם היא נכונה (ומה כן הם יוכלו לעשות בשקט ובשתיקה). עזר באמת שהכרנו לעומק קודם.

מידיעה, אל לדעת שלא יודעים.

הגלגל הזה של חוסר הידיעה הוא הדעת, הוא החיים שלנו, כמו שקילגרפתי פעם. כמו ששמתי בראש הפוסט.

ומשם להלאה: השבוע השתתפתי בזום שהתעסק בנושא שלא קשור כביכול, שפת גוף. נאמר בו משפט אחד שתפס אותי, ״אנרגיה מביאה רייטינג״.

למעשה, ״אנרגיה מביאה רייטינג״ סוגר בול את הפינה שפתחתי. אני רוצה להשליך את 3 המילים האלו קדימה: ישמצב שאם נייצר עוד אנרגיה ביומיום, יותר יבוא לנו לצפות במציאות. לצפות (כמו לראות) ולצפות (כמו ציפיה).

ציפיות, כי לא סתם להמנון שלנו קראו התקווה.

↓
כבר 6 שנים שמעצבים מתקדמים
מהצרות שאיתם, ומה איתך?
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +
↑
״הצלחתי לשמור על מיקוד
ואסרטיביות ולא לתת
לכל הדברים המעורפלים
מקום בתהליך העיצוב״

 

בעולם שמלא בשינויים וזז בכל שניה 20 צעדים קדימה, מה הערך של התעמקות, ומה הערך של הצעקה האחרונה והדבקת הקצב לעדכונים שמתפתחים?

בכלל, הרצון הקבוע לרוץ מהר ולהדביק ת׳תנועה מגיע מהפחד לא להיות רלוונטיים, או מההתמכרות ללופ הריפרש- ממש כמו שקורה לנו בפיד של כל מדיה דיגיטלית?

אם זו ההתמכרות: ״חייבים״ להמשיך להתעדכן? ועד מתי?
ואם זו הרלוונטיות: מה המחיר שהעדכונים לוקחים?

בסשן ייעוץ מלפני חודש מיועצת שלי העלתה את ההרגשה שהיא ״לא עומדת בקצב״, ״אני כבר לא שווה בשוק כרגע כי הכל משתנה ומתפתח לאלף כיוונים״ היא אמרה.

המשפטים שלה פתחו ביננו שיחה על סאגת ״הפרינט מת״ שמוכרת לכולנו מהעשור האחרון, על עומק, על התמקצעות אמיתית ועל ירידה לפרטים.

בואו נדבר על המחיר.

כשרצים קדימה את מירוץ הטכנולוגיה, עם ובלי קשר לקפיטליזם, לפעמים נכנסים לחשיבת מנהרה של ״מה אני עוד לא יודע״.

העוד-לא-יודע מוביל להתעסק המון בהשלמת מידע, שהיום הוא כמו מפל מים עם סאונד מטורף של עוד ועוד ועוד (רק בלי כתוביות עם מילים מודגשות, בבקשה, אם יש משהו שהוא בלתי ב2023).

והמידע כאמור לא מפסיק, ותמיד יש מה ללמוד, ובכל יום יוצא עדכון חדש.

מצד שני, לא תמיד עדכונים הם יעילים. מי שמכיר את אדובי למשל יודע שהרבה מהעדכונים הם מה שנקרא ״הנה הזזתי לכם את הכפתור״.

״חשוב להיות בעניינים, את לא חושבת?״

בכלזאת, קשה לא לחשוב איך לא לרוץ ללמוד עכשיו גם את הדבר הבא. למה שלא?

זהו שזה טריקי. בגדול טוב להיות בעניינים אפילו ברמה שטוחה של מה התחדש ולאן, לא טוענת שלא.

כן טוענת שיש מחיר.

אם נתעסק בכל יום (אתם בטח מכירים לפחות בנאדם אחד שחי ככה בפיד שלכם או בחיים עצמם) במה הדבר החדש שיצא ואיך אלמד אותו מהר-מהר:

סעיף א׳/
אף פעם לא נספיק את הקצב, גם אם נהיה יותר קרובים אליו מהשאר.
לפעמים עצם העובדה הזאת מתסכלת מאד.

סעיף יותר חשוב מא׳/
איך נספיק להתעמק בעבודה? להפוך למומחים במקצוע?
לרדת לשורש הדברים באמת, להבין בהם ולא כסיסמא שרצה בפור יו של אינסטגרם?

איך סעיף ב׳ יוכל לקרות כשמעדכנים תחום נונסטופ ומג׳נגלים מכדור לכדור?!

נכון, כשממשיכים ללמוד ממשיכים להתפתח, לא נשארים מאחור. השאלה בעיניי היא הפרופורציה ליומיום, ולדעתי כדאי לשים אותה במינון שנמוך בפער רציני ממה שהרוב מסביב מטיף.

התעמקות או reload.

פרופורציות ומינונים, יאללה. הנה דרך פרקטית.

אם קמים מחר בבוקר ומחליטים להתמקד בדבר החדש שקורה עכשיו, צריך לדעת במה לבחור כדי שלמידה תהיה יעילה ושווה את הזמן:

דרך 1/
להסתכל על הדבר החדש שיצא כפניה שלקחתי, כדבר שאליו אני זזה ובו אני משקיעה.
להשתקע שם יותר מרגע, לקחת זמן ולהעמיק.

דרך 2/
להמשיך להשקיע איפה שאני + לראות את העניין החדש כמהיר ורדוד.
להשקיע שם בבינוניות או ברמה נמוכה רק בשביל להבין את הסיפור מלמעלה. לדעת על מה מדברים, אפילו ברמה שאוכל לקחת אח״כ מישהו שיתפור את הפינה כשאצטרך.

2 האופציות אגב מתעסקות בחשיבה לטווח הארוך בחיים, ותכלס, כנראה שבגלל העובדה הזאת אני חושבת שבחירה במי מהן תהיה שווה יותר את הזמן (בעולם שמתעדכן אינסופית).

הבחירה מראש באחת מהדרכים מורידה משמעותית מהתסכולים העתידיים מסוג ״אף פעם לא אספיק״ או ״כבר אין לי ערך״ או ״לא צריכים אותי״.

למה? היא מצליחה להשאיר אותנו מעודכנים אבל בלי להתבלבל בהמשכיות העבודה, היא מוסיפה ידיעה לאן ממשיכים לנוע.

התעמקות, השפעה ומה שזוכרים.

איפשהו באמצע יולי כתבתי לי בפתקים שבאייפון את הרעיון לפוסט הנוכחי, השעה הייתה אחת בלילה (עגולה בלי לשים לב) והייתי אחרי יום של הרמת כוסית במנהלה, במפעל שבו אבא שלי עבד.

במצגת שהכינו לפרישה היה שקף על אבא, עם פירוט ארוך על ההישגים שלו במפעל (אפילו הצטיינות שלא ידעתי עליה וכלמני פרסי ייעול) וגם תמונה היסטורית שלו מהכניסה למפעל בגיל 25. מלא תלתלים שחורים.

היום, כשאני מקלידה כאן, אבא חוגג 64.

בלתי נתפס, ברור. זה בלתי נתפס איך משקיעים 39 שנים באותו המקום. התפקידים של אבא השתנו מאז גיל 25, כולל ניהול, משרדים וצוותים, ועדיין. זה המון המון.

כשראיתי את התמונה שצורפה ליד הטקסט עליו דמעתי תוך כדי הסרטה, ריגש אותי להבין ת׳רגע.

פתאום קלטתי כמה נחסך מאיתנו עם הקצב של הטכנולוגיה, כמה הלך מדור שלם.

שלא תבינו לא נכון, מעולה שאנחנו משתנים ומשנים, זזים ומזיזים. נדמה גם שבריא להחליף מקומות ולא להתקבע עד כדי כך.

יחד עם זאת, אין ספק שאנחנו לא נשפיע בעוצמה כזו בשום נושא. ז״א, זה מפעל חיים באיזשהו מובן- מפעל שלא יכול להתקיים כשאתה קופץ הלאה בכל פעם מחדש, לדבר הבא שיצא.

ההתעמקות של כל מי שהגיע אחרי דור הx מן הסתם מוגבלת מעצם התנועה.

+ /
את התמונה ששמתי בפוסט צילמתי במחלקה שאבא ניהל, מלא עניינים שמרכיבים ממסרת של טנק מרכבה אם תהיתם. כמויות המידע עצומות מפריים אחד, וכל חלקיק משפיע על מערכת שלמה.

הקצה של החוט.

הקטע הכי בטוח הוא שהמסלולים בתקופה שלנו ימשיכו להתחלף, ותמיד.

בתוך ההתחלפויות, בתוך ים מקצועות חדשים שמתהווים או פיתוחים חדשים שיוצרים עבודה נוספת לזאת שקיימת, מי שבאמת יצליח לתפוס משהו שנמשך לאורך זמן הוא מי שימצא את השורש.

מי שיבין מה השורש האיתן בתוך העבודה שלו, בראייה שלו, בהתמחות שלו.

גם כשיש בתוכה כמה נושאים, ההמשכיות וההשפעה לטווח הארוך תוכל לקרות במה שמקשר בינהם.

או מבחינה נישתית > מה התמה המרכזית שלנו כמעצבים/ מה הסגנון/ תביעת האצבע/ המומחיות. מה מחבר (נו כן, כמו שורש), מה מביא את המשהו הזה שלך.

לפעמים השורש הוא העתיד.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +
↑
״ושוב פעם תודה!
לא הייתי יכול לסיים את
העבודה מולם לבד״

 

אתמול קניתי אדמה חדשה ושתלתי כל מיני עניינימים, בתוך כמה מהצמחים שהעברתי צמחו עשבים שוטים ותהיתי אם להעיף אותם… למה הם לא או כן? כי במקביל לעציצים ולשוטים כבר כמה שבועות מתהלכת בי השאלה ״מה זה חיקוי?״.

זתומרת, יש דברים שהם ״לא המקורי״ ועדיין יש בהם איזה עניין. למשל, יש דברים שנרצה לקנות בביוטיקר ולא בסופרפארם- אבל גם לא ממישהו ברחוב. כנ״ל למקסטוק או לעוד מקומות שהם מותג שמתעסק ב״אני לא המקור״.

המחשבה הזאת התחילה להתפתח בהליכה שעשיתי באחת השבתות, בין בהייה ברכבים חונים קלטתי שאין שום רכב שהוא לא ממותג. שגם אם המותג ״לא נחשב״ יש לו סמל.

משם לשם, היה סשן ייעוץ שהעברתי ובו שמנו לב שגם כוס זכוכית שתימכר בחנויות לא הכי ביג, צריכה זיהוי של ״המקורי״/ ״עבודת יד״ כדי להיות נחשקת. כדי להיבחר.

מסביב לאורגינל יש הבדלים וקצוות.

עירבוב המחשבות האלו הביא אותי לתהות מה גורם לנו להרגיש ״זה החיקוי״ או ״לא המקורי בדיוק״, לעומת ״אני לא מתקרב בכלל״.

בסוף אנחנו רוצים כל דבר בעטיפה מסויימת שנעימה לנו. אפילו כשאנחנו קונים צנצנת צ׳יפ במקסטוק, מקסטוק הופך אותה ל״אני משם״ (או כמו שהתפיסה האדלרינית תגיד, ״אני שייך״).

מה שבעיניי יותר מגניב בסיפור הוא שכנראה שאת אותה צנצנת בדיוק לא הייתי קונה מסתם בנאדם שיושב מחוץ לקניון.

בגלל שבחודש האחרון אני עמוק בהתעסקות של מפגש ההדמיות שלנו // הייהיי מהעתיד > כשכתבתי את הטקסט לפוסט המפגש עוד לא קרה, היה מדהים איתכם! // יוצא לי לחשוב המון על אריזות, עטיפות, איך אנחנו מגישים דברים החוצה.

ואם נחזור לצמחים ולעקירות, תהיתי לעצמי מתי אנחנו מחליטים שמשהו הוא לא? מתי קורה הפער הפיצי הזה בין ״יאללה״ ל״לא נבחר/ לא מעניין״?

הבנתי שהפיק מגיע דווקא בזיהוי.

כשהצמח פורח והוא נראה כמו משהו *שנעטף טוב הוא גורם לי או לאחרים להשאיר אותו, אם עוד לא נפתרנו ממנו בהתחלה.

*נעטף טוב= שונה ממשהו אחר, לא גנרי מדי, מאופיין איכשהו.

ובהקבלה: כשמשהו נמצא בקונטקסט של עטיפה קל לנו יותר לעכל אותו, אנחנו יודעים למה לצפות כי קיים איזשהו זיהוי.

דוגמא? דוגמא!

נעל מטו גו מביאה איתה ציפיות מסויימות כי אנחנו מזהים את האופי של המותג, הערכים שלו שמתמצים ב״כמות יותר מאיכות״ (מה שמסביר למה ״אין דבר כזה יותר מדי נעליים״ הוא סלוגן בול למותג) למרות שלכאורה כולנו יודעים שטו גו מחקה מותגים אחרים/ שהיא ״לא המקור״/ שלא אותה יחקו אח״כ.

וגם זה מגניב אותי, כי מסתבר שיש בתוכנו מקום לבחור לא מתוך חוסר ברירה גם ב״זה לא מקורי״, כל עוד יש עטיפת קונטקסט אחרת ולא ״זה רק חיקוי״.

חיקויים שהם נטו חיקויים אנחנו נוטים לשנוא, או לקנות דיופ ממש טוב כדי לשקר לעצמנו (אם רצינו את האמיתי).

אגב, יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט שחר חסון העלה קטע עם חלק על ה״לשקר לעצמנו״, מ3:07 עד 4:12. משעשע לראות את התמונה מבחוץ.

לא מקורי Vs ״כן, אבל…״

בשביל שנעריך משהו ב״לא הוא המציא״ צריך לבוא קונטקסט של עטיפה אחרת, עוד איזה ערך מוסף אחר שיחפה על ה״לא מקורי״. כמו ״לא מקורי- אבל כן מביא xyz״.

ולא, לא איכותי אבל כן זול= עדיין לא מספיק להיבחר.

חסר התבלין שעושה את המוסף, למרות שקשה לנו לתפוס את עצמנו בשטח ככלכך לא רציונלים, אנחנו אנושיים ופועלים אינסטנקטיבית לא רק מהאיזור הרציונלי.

ההוא עם הצנצנת ברחוב לעומת ״כאן קונים בכיף״ של מקסטוק, זוכרים?

כדי שעשב שוטה ישאר בין עציצים שבוחרים לגדל צריך להיות בו משהו שמשייך אותנו אליו, אולי פרח שגונב את העין, אולי סיפור שנבנה סביבו ותפס איזו פינה בלב.

בסופו של יום, בתחילתו של קונטקסט, 2 מהם לא עקרתי.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״לא מאמינה לך כמה
תובנות קיבלתי מסשן ראשון,
יש לי מלא במה להתעסק עכשיו!״

 

לפני שבועיים צפיתי ברצף סטוריז של מעצבת התכשיטים דבורה שטראוס.

באחד הפריימים דבורה שיתפה שהיא ״לא סתם״ נעלמה מהראדר הדיגיטלי בחודשים אחורה, אלא שהיא נתקעה בתהליך היצירתי של הקולקציה החדשה.

ליתר דיוק, היא הרגישה שכשמתעסקים ביצירת תוכן במקביל ליצירה שאליה התכנסו מראש (ליין חדש), משהו נחסם.

בעיניה תוכן הוא עבודה ב״החוץ״ בזמן שיצירה (ארט) היא עבודה ב״פנים״. כשאת מתמקדת בלהוציא את ב״מה הם רואים״, כשאת מתמקדת בלהתכנס את ב״איך העיניים שלי רואות״.

זאת אומרת, בסיבה שבגללה הגענו ליצור: בנקודת המבט שלנו, בזווית על המציאות, הטבע, העולם, היומיום.

עברו ימים מהשיתוף שלה, וגם אצלי קרו החיים. סופים, התחלות, המשכים, ואיזו תהיה צפה על רעיונות חדשים שלא הצלחתי להזיז בלי להכניס את עצמי לזון סטרילי יחסית של שקט פנימי.

ואז נזכרתי בסטוריז של דבורה ופתאום הבנתי שכדאי לשבת לפוסט.

דבורה שיתפה את רצף הסטוריז ההוא ואחריו, להבדיל מכל מי שמתעסק ביצירת תוכן כולל אותי, היא פשוט נעלמה מהרדאר שוב.

היא לא באה ל״למה נעלמתי וכיף שחזרתי״, עדכנית לכתיבה שלי פה כבר עברו שבועיים… זו בטח הייתה החלטה מראש לקחת את הזמן.

מצחיק להגיד שהפסקה מהדיגיטל היא אומץ, רק שאם חושבים לעומק, וואלה. בטח כעצמאית בעלת מותג נחשק שיוצרת תוכן מעניין שאוהבים לצפות בו (כותבת כקהל שלה במשך שנים).

יש אומץ בלהתרחק מה*tom ואשכרה לומר רגע רגע, אני צריכה להתכנס כדי שתצא אמת. לא אמת בתוכן, אמת במוצר שלפני התוכן. כדי לחדש משהו צריך לתת את המקום לראות ולא רק להראות.

*tom= top of mind

השארתי את הפירוש באנגלית כי התרגום ״בראש המוח״ נשמע מוזר;

בעולם מוצף, כשכל נעל ברחוב היא מותג מהלך וכל שלט מכיל פרסומת, כשכל שיר תופס חסות וכל פיד עמוס במידע, כולנו באובר של ״מה ראינו עכשיו״.

אנחנו לא זוכרים יותר מדי, למרות שבתוך יום רגיל צופים בהמון פרטים/ חשופים להמון פרטים, גם אם זו ״צפייה פאסיבית״ כמו שקורית בנהיגה או בשטיפת ספל שבתחתית שלו מוטבע ״גולף״.

לא תמיד אנחנו לא זוכרים אם נחשפנו למשהו, ובגלל זה כשמודדים את תוצאות ההשפעה של מהלכים מותגיים מסתכלים גם על תכיפות החשיפה (כמה פעמים חשפנו קהל מסוים למסר), ולא רק על כמות האנשים שנחשפו למה שהוצאנו.

המינוח tom בא לשמר זיכרון, מה עכשיו בtop of mind, מה נשאר זמין כ״אני זוכר״.

מכיר אותו, מכיר.

למעשה, רוב מי שעושה תוכן אינסטגרמי למשל, עושה אותו מtom. לפעמים אין להם בכלל עסק ובכלזאת רובם רוצים שיזכרו שיש אותם, גם בלי שהכירו את tom.

אפשר להראות או לתזכר במה ששייך למוצר עצמו, אבל לא רק. העיקר הוא לשמר את האופי והזהות של המותג בקרב קהל היעד.

כשמדברים על דברים ששייכים לערכי המותג (לדוגמא- כשמותג שבמאפייני האופי שלו יש ״הומור״ והוא משתף משהו משעשע שלאו דווקא שייך למוצר או מראה את המוצר), אנחנו נשארים בזיכרון.

בחיים שמוצפים במיליון, זה המון לזכור ש״אההה אני מכיר חברת ביטוח לרכב, אני אפילו זוכר את מספר הטלפון שלהם!״.

מה שיפה הוא ש״מכיר״ לא מחייב את הבייסיק של היכרות טבעית, התחושה של ״מכיר״ לא אומרת ש״ניסיתי״ או ששמעתי על אדם שקונה שם.

עם זאת, עדיין נרגיש שקיימת היכרות, מעצם הזיכרון והזיהוי שנוצר אצלנו.

לצאת ולהתכנס?

כשאת זו שעושה את השיווק והפרסום למותג שלך, זו ממש לא החלטה קלה לעצור tom, או להפסיק עם יצירת תוכן פתאום.

למה? כי עם כל הכבוד ליצירה עצמה (כאן עם דבורה אלו התכשיטים) ולחידוש שהיא תביא- בלי להיות בחוץ קשה למסחר.

למסחר זו לא מילה רעה, היא רק קיבלה קונטקסט רע לעיתים בעברית. כשהמטרה בסוף היא כסף, כדאי להיות באיזורי המסחר ובאיזורי התקשורת.

הפסקה היא לא החלטה של צ׳יפס.

מצד אחד אנחנו במציאות שבה יש יותר גישה והזדמנויות החוצה, מצד שני הפנימה שלנו רץ ולעיתים הולך לאיבוד.

מה לעשות, אנחנו לא רק עובדים או יוצרים, שאר החיים קורים בדרך.

לאן שהולכות העיניים.

בעיניי טוב לתת זליגות בין יצירה לפאנים אחרים בחיים, ההתכתבות מגדילה והופכת יצירה לשונה, חזקה.

העניינים מתחילים להסתבך כשנכנסת הידיעה שצריך להוציא ולהוציא החוצה, וכשידיעה כזאת מובילה… הממ. טריקי.

אין לי תובנה חד משמעית מהפוסט, כי כן, כנראה שהעולם לא יחזור לאחור וחלק מלהיות במשחק הוא להיות בו.

איך זה שכתבתי כשאין לי תובנה הפעם? אולי כי פשוט שווה לזכור שיש פייאוף, ושאולי לפעמים שווה לשלם אותו. אפילו שמדובר באומץ עם מחיר.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״עברתי מ״אני לא יודעת לעשות״
ל״אף פעם לא ניסיתי, בואי ננסה״,
עכשיו אני מעצבת מה
שלא חשבתי שאני יכולה בכלל״