על אסטרטגיה וקהל מטרה אמיתי.

בדרך כלל כשתשאל לקוח ״למי העסק פונה״ הוא ישיב ״לכולם״. כמובן שכאיש מקצוע אמיתי שמבין דבר או שניים בשיווק תתחיל להסביר לו על קהלי יעד ומטרה, ותחתור לכיוון הזה במסר ובקו שתתווה. אבל אז:

אין דרך קלה לומר זאת. כולם רוצים יוקרה!

זה יכול לבוא מצד הלקוח, או מצד מנהל הקריאייטיב, או מצד איש השיווק, או מכל צד אחר, אבל אנשים אוהבים יוקרה (נזהרת שלא לדבר על ישראלים בפרט).

אם יש מילה (אחרי ״דחוף״ כמובן) שעושה למעצבי פרסום אלרגיה היא ״פיין״, שהיא הBFF הנדבקת של ״יוקרתי״.

הקשיבו לרגש // אינסוף, צילום עצמי, 2011

כל הזמן?

העניין הוא פשוט, לא תמיד זה מתאים. אני אדייק- לא תמיד זה נכון.

נניח שהבריף שייך ללקוח העוסק בייעוץ כלכלי למשפחות; אנחנו חייבים לשים פעמינו אחרי קהל המטרה- אלו אנשים שצריך להזיז אותם לעשות משהו עם החיים שלהם, לשנות את ההווה שלהם.

אם נמשיך בהרגלים היוקרתיים שלנו, נתווה הכל נקי, מדוייק, זהב, שחור, לבן, פ-י-י-ן, סביר להניח שמקבל המסר ירגיש שהוא נתקל בגוף מהסוג הבנקאי, אפילו מהסוג המיושב נקרא לכך, ו.. איך לומר? יישב גם הוא? לפחות לא יזוז.

כך יוצא שאנחנו מחפשים אנשים שיעשו שינוי, וגורמים להם לשבת בנחת ולחשוב ולחשוב ולחשוב…
(וכולנו יודעים שכשחושבים המון לא קורה הרבה, תמיד יש ״למה לא לזוז״).

לעומת זאת אם נבחר בצבע נועז בהיר לצד צבע אלגנטי כהה, נוכל לשוות למותג קו רציני אך צעיר, צעיר במובן הפתוח לשינויים, הקופצני, הרוצה אחרת.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

כן אבל…

1- אז איך יודעים מתי זה מתאים? הקשיבו לרגש.

עד כדי כך קלישאתי? לא באמת.

כדי לבחור קהל מטרה אמיתי חייבים להיכנס למוד הרגשי של מקבל המסר, לחשוב מה הוא אמור להרגיש כדי שהפרסום יפעיל אותו, אם זה כאמור ״אני רוצה לעשות שינוי״, אם אם מדובר ב״מגיע לי לחיות כמו נסיכה״, או אם ב״אני רוצה שקט ושלווה״/ ״מתאים לי קצת רעש בחיים״.

כשנקבל מושג על הרגש המפעיל נוכל להבין מהי האסטרטגיה ולאן לקחת את הקו, אם למקצועי וחדשני, לבוטיקי ונוצץ או לכפרי ואורבני

בעצם מכל רגש מוצע יסתעפו לפחות 2 כיוונים שונים אותם נוכל לתקוף (או לעניין, במילה הפחות לוחמנית).

2- ״אבל ביקשתי פלאח זהב!״

דיברתי על כך פה ושם, אבל אוסיף זאת גם פה, למדו לומר לא לצד הסבר מנומק.

קבלו החלטה עיצובית לגבי האסטרטגיה הנקבעת, בדקו שהקו שהתוותם אכן עונה על הרגש המפעיל ועמדו על שלכם, למדו על מה להתפשר וכיצד ״למזער נזקים״ בפשרות (לקבל ולסייג), ובעיקר שמרו על קהל המטרה שלכם.

רק בעזרת שמירה על הרגש המפעיל ושמירה על דעתכם (גם במחיר של ״לבזבז זמן יקר בהסברים״) תוכלו לשמור על הביטחון שלכם שהעיצוב באמת ישיג את מטרתו ושמקבלי המסר הנמצאים בקהל המטרה באמת יעצרו ויתעניינו.

רק כך תוכלו לתפוס את הקהל שלכם בשצף המידע היומיומי שכולנו חיים בו ולהשיג את היעד המשותף של הלקוח ושלכם 🙂

 👇
אלרגים ל״פיין״?
רוצים למצוא את הייחודיות שלכם לעומת מעצבים אחרים?
עכשיו זה קל.

ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד!

על עבודה עם חובבנים.

בעידן בו כל איש מגדיר את עצמו בעצמו, הרבה אנשים נקראים מעצבים. האם כולם הם מעצבים? לא ולא. האם הם אולי גרפיקאים? אממ… גם לא?

הכה את המומחה

יוצא לי לפגוש לא מעט ״מתחזי מקצוע״ נקרא לזה, פייס טו פייס, סקרין טו סקרין, אנשים שבטוחים (לפחות חיצונית) שהם משהו שהם לא.

זה לא קורה רק בתחום שלנו, אבל אני יכולה להתערב שבתחום שלנו יש את הרוב.

אלו האנשים שמספרים לך על כמה שהם היו וראו ועשו, ומספרים ומספרים, שלבסוף אתה רואה ״עבודות״ ומבין ש… אה… במקרה הטוב אתה אולי איש שיווק מקסים? גם זה לא בטוח, אני כבר למדתי לזהות.

לא מדברת על מתלמדים // אסקפיזם, צילום עצמי, 2011

הבעיה היא כזו

איש מאיתנו לא מפחד שיגנבו לו את המקצוע או שאר השערות ילדותיות ומסכנות (בעיניי יש מקום לכל מעצב טוב באשר הוא, אפילו לא אכפת לי לעזור למעצבים כי יש מספיק לכולם, ואני מאחלת ומייחלת הצלחה לכל מי ששם את ליבו בדבר), אני חוששת לשלום המקצוע עצמו. זה כן.

ה״מתחזים״ מטעים לקוחות גדולים כקטנים, וכך יוצא שכולנו נתקלנו בשלטי חוצות עמוסים ולא ברורים מידי, במודעות עיתונות עם 10 פלאחים בצבעים שונים, ובפונטים מעוכים רחמנא ליצלן.

יו נואו דיס שיט

כל מעצב שנמצא בקבוצת עיצוב כלשהיא ״זכה״ לפגוש ב״יצירות מופת״ של כאלו, ואני לא מדברת על מתלמדים.

אלו אנשים שאשכרה גאים ב… אה… דבר הזה שעל המסך שלי? שזה בעצם אלף אייקונים שאטרסטוקים מגובבים לכדי מה שהם כינו לוגו? רגע, אפשר להוסיף לזה דרופ-שאדו?

נפלת חזק

לעבוד עם אנשים שלא יודעים לעבוד זה עניין מסובך:

1- הצד של הלקוחות

לקוחות שנופלים לכך מסתובבים סביב הזנב של עצמם, כי זהו תפקידו של המעצב לחפש פתרונות חזותיים לתבשיל של החומר הנדרש, המעצב בעצם פוגש בכל המרכיבים (טקסט, ויז׳ואל, איור, פקשוטים, הצעת מכר, פרטי התקשרות, אותיות קטנות, זה תלוי בחומר עצמו…) ועליו למצוא את הדרך החזותית לדלוור את המסר באופן ברור, נגיש, ומהיר.

כש״מעצב״ לא יודע לעשות זאת כי הוא איננו באמת מעצב, הוא נהיה יס-מן של הלקוח, ״כן-כן-כן״ לכל דרישה הזויה שלא תהיה.

יוצא מכך שכשיש כלכך הרבה מרכיבים ה״מעצב״ מחפש את הפיתרון אצל הלקוח במקום בעצמו, וכיוון שזה לעולם לא יסתדר (תוסיף לי, תגדיל לי עוד, תדגיש את זה, שים פלאח אדום, שים פלאח זהב!) קרוב לודאי שנמשיך לחפש פתרונות עד שאחד מהצדדים יותש. או יתעוור.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

2- המעצב הבא

כי אם במקרה אתם המעצב שימשיך את סלט הכאב-בטן הזה (כשהלקוח יותש מחוסר הבנה ״למה החומר לא עבד?״) אתם עשויים להיתקל בכאב-ראש, וסביר להניח שזה יתבטא לא רק בבלאגן חזותי אלא גם בפרקטיקה כמו העברת קבצים קודמים מהלקוח.

כבר נתקלתי בתמונות קרופות וצרובות מזעזע עם הצללות מהחלל. לא בא לכם.

פרקטיקה

איש חכם (פול ניל רד אדיר) אמר פעם ״אם אתם חושבים שזה יקר לשכור מקצוען, חכו עד שתשכרו חובבן״.

מתפללת בכל כוחי לצמצם את התופעה, ועד אז, תהיו גאים בעצמכם כשיש על מה- תהיו גאים במקצוע 🙂

 👇
סבלת מחובבנים?
רוצה להבליט את היתרון שלך על מעצבים אחרים?
חשוב לך לדאוג לקריירה שלך?

מגיע לך ייעוץ מקצועי למעצבים!

*בהגדרת ״גרפיקאי״ כוונתי- אדם שיודע את הטכניקה, יודע תוכנות, ויודע פרקטית איך עושים מה. בהגדרת ״מעצב״ כוונתי- תכונות הגרפיקאי + ראייה תפיסתית כוללת, הבנה מעבר לטכניקה, עיניים שרואות את העניין עצמו, ראש שחושב את העברת הסיפור/ הרגש עצמו.

להיות שם. להיות אקסטרה.

אם תסתכלו מסביבכם תגלו שרוב האנשים הם בסדר. הם נותנים עבודה בסדר, נותנים שירות בסדר, סה״כ… רגילים?

תחתם נמצאים אנשי ה״כמעט בסדר״/ ה״לא בסדר״ (הכרתם כאלו אבל הם בהחלט לא הרוב, אם כרגע גיליתם שהם כן- כדאי שתשנו את זה) ומעליהם נמצאים אנשי ה״אקסטרה״, אני מהזן הזה.

סוכריות צבעוניות על קצפת

אנשי האקסטרה הם האנשים שבד״כ יתנו לכם יותר; אם זה יותר ב״מתנה״, או יותר בזמן, או יותר בשירות.

אלו אנשים שסביר שתצלצלו אליהם כשתהיה לכם שאלה מאמצע החיים, שסביר שתזכרו שנים אחרי שלא דיברתם. ועם חיוך.

להיות אקסטרה זה לכוון ל120% // הארה, צילום עצמי, 2012

להיות איש אקסטרה זה לדעת שאתה נותן 200% למרות שאתה מכוון ל120%.

למה אתה מכוון ל120%? כי אתה יודע כמה שזה מסוכן. מזתומרת מסוכן? הו… כשהאופי שלך נותן יותר;

הסכנות שלך

1- המון אנשים נוטים לחשוב שתתן להם חינם. שזו לא הפרנסה שלך.
2- אתה נכווה יותר, כי קיים המון ניצול בעולם.
3- אתה מותש יותר בסופו של יום, כי ה״יותר״ הזה בא מאיפשהו.

אז למה בעצם לכוון ל120%?

כי אתה מבין שזה האופי שלך, שאתה לא יכול אחרת, שאין דבר כזה ״מספיק״, שאתה חייב יותר תמיד, גם לעצמך.

אבל גם כי הבנו כבר שלתת יותר זה להיות זכיר- משמע שלתת יותר זה להיות שם. והרי אנחנו עוסקים יומיום במיתוג! כמה זה קל? (לא באמת, אבל שווה לעבוד על זה!)

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לעשות חמוצים

כשהייתי סטודנטית עמוסה ונמרצת המרצה שלי לשיווק (נתן רונן, אפרופו אנשי האקסטרה הזכירים, בנאדם כה חכם ומשנה תפיסות שהלוואי ויצא לכם להיתקל בו) הראה לנו סרטון קצר של בוב פארל ששמו ״give them pickles״.

בסרטון בוב מסביר כמה חשוב לתת את האקסטרות הקטנות האלו וכמה שזה משמר לקוחות באופן פלאי ואחר.

בזמנו עבדתי כמעצבת בחנות הדפסות על מוצרים, ובין לקוחות מעייפים לעייפות מהלימודים עצמם אני זוכרת כמה שזה האיר לי אחרת, וכמה שאפשר להתחכם עם זה בדיוק על אותם לקוחות מעצבנים שרוצים תמיד הרבה יותר בפחות.

דקות מהחיים, עיצוב אריזה גרפית מכוערת, אבל אור> לחצו עליי כדי לצפות בבוב.

ברגע שתתנו טיפה יותר (ולא יותר מידי כדי לשמור על עצמכם ^) תקדמו את עצמכם יותר, כי יזכרו אתכם כ״אורפז״ ולא כ״המעצבת שהייתה לנו בפרויקט x״ או ״ההיא שלמדה בy״ או ״זאת שעבדה בz״ (אלא אם לא קוראים לכם אורפז, ואז יזכרו אתכם כ_______), ובעיניי, אין יותר מלהיות עצמך גם בעיני אחרים 🙂

 👇
רוצה להיות מאנשי האקסטרה?
להגדיל את היתרונות שלך?
איך אפשר ללמוד שיווק נכון למעצבים?

לסטודנטים, לשכירים ולעצמאיים:
אחד על אחד!

על סביבת עבודה ושעון.

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם לעיתים נקשרו זה בזה, אבל הם לאו דווקא היו תלויים.

משחק הזיכרון

כשמדברים איתי על זיכרון פותחים פינה לא מוסברת, אין לי זכרונות ילדות. חי בי זיכרון רק בדברים חזותיים/מטופשים שאיש (כולל אותי) לא יבין לעולם מה יש לזכור בהם;

אני יכולה לזכור תיקיות של לקוחות אבודים מ2012 אפילו שלבסוף לא עבדנו יחד, לזכור שמות של פונטים שמעולם לא נגעתי בהם, לזכור את צבע העגלה שלי או שמלה מגיל 5, אבל לא תהיה לי את הסיטואציה עצמה בראש.

אם כן, המסקנה שקיבלתי לעצמי בנושא היא שאין לנו שליטה על זיכרון כסיטואציה. אבל זהו, שכחזות יש! (מי אם לא מעצבת חזותית תגיע למסקנה הזו):

אנחנו יכולים לייצר רגש סנטימנטלי עבור חפצים שבהם נשליך זיכרון.

על סביבת עבודה ושעון // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010 אמבד אורפז ימין
אין לנו שליטה על הזמן // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010

מה היתרון בזה? זה נפלא!

כל מעצב שמתפרנס מכך יודע שלא הכל מוזה ושיש דבש בבננה.

ביצירת הזכרונות נוכל לפזר רגשות חיוביים סביב שולחן החיים שלנו ובכך לשמר את חדוות היצירה, את רענון ההשראה, ואת ההתנתקות הבריאה מן הבריף ברגעים של בלוק מחשבתי.

אני נוהגת לאגור זכרונות חזותיים כאלו בתמונות סטילס, פתקים בכתב יד, דמויות קטנות ואביזרי נוי שהועברו בין חברים.

(גם כשאני לא זוכרת את הסיפור, אבל עדיין מקבלת משם משהו חיובי כי הם קשורים בבנאדם, כמו שיר שמתנגן ברדיו ולנצח יזכיר לכם אהבה ישנה אפילו שנשבעתם ששכחתם אותה)

סבבה. אבל מה הקטע שלך עם שעונים?

מודה. יש לי קטע עם שעונים תקועים, בכל סביבת עבודה שלי נמצא שעון תקוע, בואו נפתח את זה. זמן הוא כאמור החידה השנייה שמסתובבת איתי מאז שנהייתי לעצמי.

מעבר לפרדוקס הגיל לעומת ההספק (״הפסיכי״- אומרים אנשים שמכירים אותי יומיים וחצי) שאני סוחבת בעונג, זמן הוא יצירה שברא האדם ולא הא-לוהים, כי זמן הוא בעצם הגדרה ללא כלום.

ללא ההגדרה שלנו, בני האדם, אין משמעות לכל הזמן הזה; וגם עם ההגדרה, אין לנו שליטה על הזמן.

בשעונים התקועים שלי נאצר ונעצר הזיכרון שכל לחץ ודחף שלא יקרה (וכולנו יודעים שיקרה)- הכל הוא לא כלום לולא המשמעות. רגע, אז אם יש משמעות שאנו מעניקים, אז יש שליטה? נכון.

כשניתן מוחשיות לזמן שלנו, כשנראה את הזמן כהספק, נקבל ערך. אבל בשביל מה? למה להעסיק אותנו בזמן על סביבת העבודה שלנו? כדי לעשות יותר, למצות יותר, ליצור יותר, ולקבל סיפוק רב יותר (סמכו עליי!) מהעבודה שלנו.

אני נוהגת ״לצפות״ בזמן שלי (להלן, ההספק) דרך רשימות to do list.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ערך ודרך

אז יש לנו שליטה בזיכרון, יש לנו שליטה בזמן, רתמנו את השניים לסביבת העבודה שלנו, הפקנו מהם רגשות חיוביים וסיפוק, מה הלאה? מה בנוגע לשכחה שהזכרת?

הו. אמצו לכם את השכחה כדרך חיים!

רגע מה? אבל את אמרת שאת זוכרת את כל הפרטים המיותרים האלו ואת כל התיקיות!

כן, נכון, אבל אני מתכוונת לזה שברגע שיצאתם מסביבת העבודה שלכם, מהרו לנתק את האני-העובד מהאני-העצמי. ממש כמו כונן שהוצא ממקומו.

כמובן שאתם תמשיכו לחשוב ולחלום על כל הבלאגן הזה שעצרתם כש״נגמר הזמן״ (אין דבר כזה אגב. אי אפשר לעצור אותו. בדקתי.) אבל תתרגלו את הניתוק הזה.

למה?

שוב, כי זה ישמור על סביבת העבודה שלכם מקודשת לדברים חדשים ורעננים, לרעיונות שממשיכים לזרום. ממש כמו מחשב שישן לילה ועכשיו פועל במרץ כמו סיני ביום בהיר!

ברגע שתצליחו לשמור על סביבת העבודה שלכם חיובית ונינוחה, רציונלית ואופטימית בו״ז; תרוויחו איכות חיים מהחלל, וגם כמה תוצרים שונים ומיוחדים שייוולדו רק מכם ומהזכרונות שלכם, מהבפנים המדמם. אז שיהיה במזל 🙂

 👇
לו״ז צפוף ושולחן הפוך?
מוכר לך?
לא עוד.

סוף לצרות של מעצבים!

 

על טעם אישי ודברים שעובדים.

הרבה אנשים שיעבדו איתכם יביעו את דעתם האישית, למעשה, רובם יביעו.

גם מקולגות וגם מלקוחות זה לגיטימי לגמרי, אפילו מועיל ומלמד, פותח דלתות יש שיאמרו. אבל לא על דעה אישית אני באה לדבר, אלא על בחירות שנעשות לפי טעם.

מתי זה הופך למינוס?

כשמדובר בטעם אישי, וכשמדובר במעצב שלוקח טעם אישי כשיקול קריטי ומנחה. למה? כי הא-ב שלנו כמעצבים זה להעביר את הרגש/ הסיטואציה/ הדיאנאיי/ הסיפור של המוצר/העסק.

ברגע שהובלנו את התווית הקו בהנחייה של טעם; משהו שבא מחוץ לסיפור, שמבלבל את הסיפור, מטשטש אותו, ו/או בא על חשבונו, פיספסנו את היעד ואת ההצדקה שלנו כמעצבים- שהרי אין עניין לעשות ״ועדות קישוט״ ללא ערך מוסף.

קל לשכוח להתעסק בזה // רוטינה, צילום עצמי, 2012

זה מביא אותי לדבר על השיקולים הפרקטיים שצריך לקחת כשמתעסקים בחומר פרסומי, מעבר לא-ב בנוגע לתחושתיות שהזכרתי קודם.

אלו בעצם 2 עניינים עיקריים שלא דואגים לדבר עליהם מספיק בבתי ספר לעיצוב (היה רלוונטי לפני שנים בתקופתי, ואני רואה את זה גם על בוגרים טריים כיום);

1- הצעת מכר חזקה:

קל לשכוח להתעסק בזה, אבל זה חייב להיות במודע ובבסיס. הרבה מאיתנו נשבים בבחירות טעם, מבליטים את הויז׳ואל, מתעסקים בקריאייטיב סטופר… ועל הדרך משרבבים את המסר הפרסומי.

אסור לשכוח שהעיקר בחומר פרסומי-מכירתי הוא הצעת המכר, אסור שהיא תעלם מעיני הצופה. הצעת המכר חייבת להיות חזקה ואטרקטיבית, בסופו של יום לשמה התכנסנו! אם יהיה רק קריאייטיב מגניב ודיזיין מקסים וכולם יעצרו לשניות ויחייכו, ויספרו על זה לחברים שלהם, וגם אם זה יהיה ויראלי…

זה חייב להיתרגם לאנשים שיגיעו לעסק עם עניין במכירה, אם זה להגיע בהשארת פרטים ואם זה להגיע לאיוונט. אחרת? היה נחמד ונעים אבל איפה התמורה לכסף?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2- הנעה לפעולה:

הליווי הקטן בצמוד להצעה החזקה. כולנו יודעים לדבר על קהלי יעד וקהלי מטרה, אבל מוכרחים לזכור להניע את האנשים, משפט קטן שיעשה את ההבדל, מילה, ואפילו כפתור הם המניע הפסיכולוגי שלנו כאנשים, לממש את ההצעה (או לפחות להתעניין בה מקרוב).

היום, יותר מתמיד, אנחנו בעולם שבו אנשים שונאים לזוז, או אפילו להקשיב ולהתעניין, הכל חייב להיות חד. רוצה שאני אזוז? תזיז אותי.

מעבר לחשיבותה של הימצאות ההנעה לפעולה, למשל בקלאסיים ״סרקו את הקוד״/ ״הקליקו למידע נוסף״/ ״חייגו עכשיו״, חשוב לדבר את הקהל שלנו כאן. משמע שאם מדובר בעמוד נחיתה לנוער בנות 12+, חשובה לי פנייה ישירה וחדה (שכבת גיל שמדברת בגובה העיניים וללא רשמיות) שתקרא לכל אחת כזו לזוז- לכן לא אכתוב בכפתור ״לפרטים הקליקו כאן״ (פנייה מגבוה, מנוסחת ברבים) וכן אחשוב על ״לחצי עליי״/ ״בואי לפגוש אותי״/ ״תני לי לעדכן אותך״.

חובה לחשוב בראש של מקבל המסר:

גם בערך המוסף שיוצא מהעיצוב ומעביר את הוויב של המותג, גם בהנגשת התוכן והצעת המכר ואפילו במשפט ההנעה לפעולה.

כל שיקול כזה שנצלח הוא חלקיק פסיכולוגי שידלוור את המסר בשניות בודדות! אם תשאלו אותי זהו ההבדל בין בסדר למעולה 🙂

 👇
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך פה (:

 

על הערכה ותמחור פסיכולוגי.

יש עבודות שאנחנו עושים בתמחור לפי שעה, למה זה אידיוטי בעיניי?

דן והמנעול

ראשית, אפתח בסיפור מהחיים שנוהג לספר דן אריאלי, פרופ׳ לקבלת החלטות שאני מאד מעריכה (מעבירה את העיקר, עברו כמה שנים מששמעתי את המקור);

יום אחד הזדמן לדן לפגוש פורץ מנעולים, משסיים את עבודתו יצא להם לדבר, והוא סיפר לו כמה שקשה במקצוע למרות שאתה מומחה. אבל מז״א? הרי הרגע פרצת לי דלת בכמה דקות בודדות!

-כן, אבל פעם הייתי פורץ אותה בהמון זמן ומאמץ, מסיים, וגובה את התשלום. אנשים היו רואים כמה התאמצתי והזעתי ועמלתי שעות על הדרך, והיו שמחים להיפרד ממני עם התשלום, ואפילו לפנק בטיפ.

על הערכה ותמחור פסיכולוגי // דואט, אמבד, 2013
הצד שמולנו חייב להרגיש // דואט, צילום עצמי, 2013

ואילו היום, נהייתי למומחה, אני פורץ בדקות בודדות כל דלת, גובה את התשלום- ומיד מתחיל במשא ומתן ומריבות עם הלקוח שהרי ״מה? אבל זה לקח לך רק כמה דקות!!!״.

מבין? זה לא שחסכתי את מצוקתו של הלקוח, מנעתי ממנו את עיכובי היום ופתרתי את הבעיה במהירות וביעילות כשידעתי בדיוק מה אני עושה. פתאום אין זיעה. ואין זמן מבוזבז, והלקוח מסיק מכך שאין מאמץ> ולכן אין תשלום יאה.

איכות מול כמות

״חקרתי את המקצוע 20 שנה כדי לפצח באופן מושלם בריף ב5 דקות״, זה לגמרי נכון.

כדאי שתרגילו את הלקוחות שלכם להתייחס לתשלום בנוגע לאיכות התוצר, ולא ברמת ה׳כמה זמן זה לקח לכם׳.

זה לא אמור לעניין אותם כלל וכלל.

כשאני מגישה הצעת מחיר אני טורחת לפרט טוב טוב במה כרוכה העבודה מצידי (ולא רק מצד הלקוח). הצד שמולנו חייב להרגיש את מהות המאמץ שאשקיע, גם מחשבתית, גם אם זה לבסוף יקחו לי שעות בודדות לגרום למסר לעבור, ולו/ה להיות מרוצה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אתם תוהים לעצמכם ״אז לפי מה את קובעת? סתם מסתכלים על הפרצוף שלו?״ כמובן שלא. ובכל זאת?

1- בדקו את מהות ההשקעה:

במה זה כרוך? איסוף חומרים, קשקשת מול גופים אחרים, מחקר, פיתוח שפה חדשה, טקסטים, צילומים, בדיקת שוק, לו״ז צפוף וכל מה שעוד יכול לשאוב מכם מאמץ (גם מאמץ נפשי).

2- כמה הפרויקט מעניין אתכם:

כן, זה רלוונטי.

כי פרויקט שמעניין אתכם יקח לכם פחות זמן נפשי/ מחשבתי, יפנה אתכם דוך ׳לעבודה׳, ויתן לכם את הדרייב המושלם לעוף עליו ולתקתק.

וכן. תהנו ממנו, שיש לזה ערך גדול ותמורה ששווה לא פחות.

3- בוא נדבר:

אני מאמינה גדולה של לאבחן לקוחות (ובכלל, אנשים).

אל תתמחרו בלי שיחת טלפון, בלי שאתם מבינים מי הבנאדם שעומד מולכם, ולא פחות חשוב, מהן הדעות שלו, כמה הוא מעורב רגשית בפרויקט, כמה חשוב לו להביע דעה, אם יש איתו וייב טוב, אם הוא לחוץ, אם הוא לוקח אתכם כמובן מאליו.

חשוב שתשאלו יותר ויותר על הפרויקט, היו מעשיים כאילו שהעבודה כבר שלכם, תקשיבו יותר משתמכרו.

למה?

כי זה יעזור לכם במידה ותקחו את הפרויקט, זה יזרוק אתכם למקומות הנכונים ולפתיונות שיש לתת בעבודה הזו ע״מ לשבות את לב הלקוח, וגם כי לא נעים להודות, אנחנו לא שמים לב אבל אנחנו נוטים לחבב אנשים שמקשיבים לנו.

אז היו חביבים ותקשיבו ביתר ריכוז והכלה 🙂

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

זהו את הפוטנציאל…

בעיני גם חשוב לדעת להגיד לא, לא כל ׳לקוח פוטנציאלי׳ הוא בעל פוטנציאל בשבילכם, גם אם הוא משלם יפה מאד.

אם הוא אחד שיגרום לכם לוותר על השקט הנפשי שלכם ולשכוח מהיותכם מעצבים, אם הוא אחד שיתנהג אליכם לא נכון, אם הוא אחד שישגע אתכם אז יצא שכרו בהפסדו.

הזמן שתשקיעו בו יהיה לבזבוז אחד גדול שבמקומו יכלו לבוא הזדמנויות אחרות ומניבות. בכלופן, היו אדיבים, היו מכילים, היו אנשים, קודם כל.

 👇
רוצה לדעת לתמחר נכון?
רוצה לבנות הצעות מחיר טובות יותר?
רוצה להגדיל את עצמך?

בלי פתרונות אחידים להצלחה,
בלי בולשיט,
אחד על אחד!
👇

איתי זה קל (:

 

*ב״אידוטי״ על תמחור לפי שעה אני לא מדברת על העבודות הרובוטיות שיוצאות מפה לשם, כגון התאמות ועיצוב שוטף ש80% מהקיים ממנו מומר למשהו חדש.

על מיצוב ומומנט.

כבר שנים שנהגו לומר סביבנו ״אין שני לרושם ראשוני״, כמו כל קלישאה טובה, גם לזו יש ביסוס.

יוצא לי לא פעם לשמוע לקוחות שמגיעים אליי לצד המשפט ״אבל אל תשקיעי, זה בקטנה, אח׳כ נחליף כבר… עוד איזה חצי שנה יהיה קל יותר, זה רק זמני״.

הגירסא המקוצרת

אני מניחה שהמשפט הזה בא איתם כי הם מבינים שאני מעצבת, וכי תודה לא-ל ולעבודה קשה, הצלחתי לחנך את האנשים שמגיעים אליי (בין שאני מכירה ובין שלא) שמעצב נותן הצעת מחיר כמו שצריך בדיוק כמו שעורך דין נותן כזו.

אז הם בטח מניחים שאסכים ל״זמני״ ו״לא צריך להשקיע״. אני לא.

לקוחות שכאלו ״חוטפים״ (באהבה!) מקרוב את הגרסא הלא מקוצרת שלי לפוסט שאתם קוראים כרגע. לא כי אני לא רוצה שנעבוד יחד, אלא כי הם חשובים לי. כן. גם בלי שהכרנו עדיין.

מכירים את התוכן // גבול, צילום עצמי, 2012

למה הם חשובים לי?

כי שוק העסקים חשוב לי. למה? ארוך.
זה כבר לפוסט אחר 🙂

לפרוץ ועכשיו

מה שאלו ^ לא מבינים הוא כזה, לא ניתן לשנות את רגע הפריצה. חשוב להשקיע בו, חשוב לתת את הפיל (feel) מהשנייה הראשונה, אפילו מכרטיס הביקור שלכם.

גם אם אתם עדיין ״קלינאית תקשורת, רק פתחתי, עוד עובדת מחדרון בבית״. זה לא משנה. להפך.

קלינאית שכזו חייבת להיתפס אמינה ויציבה, אנשים משקיעים שם בנפשות, אתה לא תשים את הנפש שלך אצל מישהי שתתפס לך כ״זמנית״.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מהותי שעכשיו יותר מאח״כ

בעיני זה קריטי בעיקר לעסקים בפריצה (שכן הטעות עוד יכולה להימנע ושלא להיעשות), ככל שאתה פחות מוכר (מלשון היכרות) בשוק, כך גדלה ההזדמנות שלך ליצור מותג זכיר ואמין, ״שהיה שם מאז ומתמיד״, שיהווה קרקע בטוחה ללקוחות העתידיים שלך;

בדיוק באותו האופן שבו אנשים קונים ״גרופון״ לטיפול פנים שמנוסח היטב, מבלי להכיר את המקום (בזמנו היוש! אגב). תן ללקוח הפוטנציאלי שלך את הפיל הנכון, והוא יגיע. אנשים קונים חוויות, אנשים קונים רגש.

״סבבה, אני אתחיל, ואז נשנה!״

זהו, שכשמתחילים מ2% ומשדרים ערכים אחרת, נורא קשה לעשות דליט אצל צופים ולהגיע ל50% קיימות.

גם מותגים שקיימים שנים בשוק לא משנים ערכים ויזואלים ונראות כוללת ברגע, תתחילו ב0.5%? תתפסו בהדרגה ובזמן מבוזבז עד 10%.

חבל. מגיע לכם להצליח. כשאני תופסת מסעדה כ׳על הדרך׳ ו׳זולה׳, נורא יהיה קשה לי לקנות שם כוס מיץ תפוזים ב18 שקל.

זול עולה ביוקר, וטעויות של התחלה קשה לתקן. אנשים שמגיעים בדעות שכאלו נוטים לסמוך על ״השוק גדול, מישהו בטוח יגיע, רק רוצה לסגור איזה סמל לבינתיים, כרטיס, שילוט, עיתונים. בקטנה״.

זו טעות כיוון שה״מישהו בטוח יגיע״ מדבר על לקוחות מפה לאוזן, ולקוחות של מפה לאוזן הרי בתוך סיפור האמינות המתבקש הזה- ומתוך כך ודאי שאינם צריכים את האריזה שלנו, את ההנגשה שלנו, הם הרי מכירים את התוכן!.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

מכיר? לא מכיר?

המיצוב בעצם נועד להנגיש תוכן ל׳לא מכיר׳, לשים אותך גבוה כמו שראוי לך, ובעיקר להוביל אותך להמשך תהליך של בידול כלשהו> למה אני טוב יותר מהשאר ו/או במה אני שונה מהשאר.

למרות שאני יודעת שקיים סיכוי סביר שלקוחות שמגיעים להרצאת ה״קח את עצמך ברצינות״ שלי, בעצם לא יגיעו לבסוף אליי, עדיין שווה לי להסביר להם את כל זה.

״למה לבזבז אנרגיות כשזה לא יקרה?״

כי מעבר לכך שאני לא חושבת שנכון אחרת, אני יודעת שאמינות זה ערך עליון, שאני ממוצבת במקום אמין, ושמה שלבטח יוצא מהשיחה הזו היא שגם הקהל החדש הזה מכיר בכך,

ושגם במקרים שהוא לוקח את רגליו הוא עדיין טורח להשאיר את הודעת ה(בחיי שפתחתי עכשיו את הווצאפ בשביל הניסוח): ״חשבתי, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל אני בטוח שברגע שאראה צורך להיות ׳אמיתי׳ ממש את הראשונה שאפנה אליה, את מקצועית״.

וכן. הם חוזרים.

 👇
רוצה להבין יותר מ״עיצוב יפה״?
רוצה לדעת לעשות ״עיצוב נכון״?

ביקורת גרפית מקצועית, אחד על אחד (:

 

על הישגיות ונאמנות.

לחיות חיים של מעצב זה להתעורר כל בוקר (או לתזמן שעון ל3 בלילה) ולרדוף אחרי מוזה; לחפש את אמאמא של המוזה ולתפוס אותה ולו לחצי שנייה.

כמובן שזה יכול ללכת גם בלעדיה, ושזה חייב וצריך ללכת גם בלעדיה כשזה המקצוע שלך. על זה באתי לדבר היום.

הישגיות? התייעלות?

הישגיות מתאפיינת גם בתחושת הסיפוק שעשית משהו שאיש לא יעשה עוד (או לפחות לא עשה לפניך, תלוי במידת האגו והאופוריה כמובן), וגם בפרודוקטיביות, בלהספיק ולהספיק, בלהשיג את האחר בעצם.

הישגיות ונאמנות, אמבד // חיים של הישגיות והתייעלות. מגע, אמבד, 2013
הדברים מהעיניים שלנו // מגע, צילום עצמי, 2013

בד״כ כשתעבוד כמעצב בצוות תמיד תופיע ההישגיות מהיבטה השני, תמיד תהיה איזושהיא מטרה לרוץ ולהשיג, להיות טובים מכולם, ולהתייעל לצורך כך. אם כן, מהי התייעלות בעצם? התייעלות היא להספיק יותר בפחות.

היא לשמוע יותר כן מלא, היא להצליח להגיע להישגיות בפחות משאבים (לא דיברתי על מאמץ)- אם כי לרוב התייעלות באה על חשבון משהו, אם זה זמן, אם זה שקט נפשי, אם זו חדוות יצירה חדשה.

מה קורה לנו?

כשאנחנו רצים להשיג נעלמת לנו הזכות הגדולה כמעצבים לבחון את הדברים מהעיניים שלנו לאחר זמן, במקום זה אנחנו מתייעצים עם מעצבים אחרים, עם אנשים מהצוות, עם לקוחות, עם משפחה וחברים, שהם לאו דווקא יראו את הדברים כמונו שלאחר יום או יומיים, או שבוע.

יש משהו בניתוק ההוא, אותו הניתוק שבטח הכרנו כשהיינו סטודנטים לעיצוב, שמי זוכר. משהו בריא, משהו שעובד, כזה שהעולם החדש מאפשר לנו פחות.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

מישהו לרוץ איתו.

העולם החדש מושתת על הישגיות, על לבלוע עוד, על מירוץ יומיומי ותחרות של מי גדול יותר.

יצא לי להתעסק המון באיך אנחנו כמעצבים בונים רשת הגנה מכל זה? איך אנחנו ממזערים את הפגמים שבאים עם התייעלות? איך נשארים נאמנים (בעיקר לעיני המעצבים שלכם) בעולם כזה יצרני? ועיקר התובנות שלי הם כאלו:

1- שלוש דקות ואני חוזר אליך:

אני זוכרת לנתק את עצמי לאחר התוויות הקו, לצאת לברייק של שלוש דקות, אבל במשהו טראשי. כןכן. אסקפיזם טהור.

נניח יוטיוב קצר בנושא אידיוטי (דברו איתי על ולוגים של קניות!), פייסבוק ואפילו מחיקת תמונות. משהו רובוטי כזה, כמו לפתוח את המקרר ולחזור (שזה נורא דומה לסטודנטית שהייתי לפני שנים).

חשוב שלא להעמיס מידע במשך השלוש דקות האלו ולזכור שרוחב הפס שלנו נורא מוגבל, אם נעייף את הראש העיניים שלנו לא יוקלו, ואם בברייק הזה נעשה את הטלפון של החשבונות- אז אולי עדיף שנקשיב להוא שעבר במסדרון וניקח את הסקיצה השנייה, כי כחול זה יפה.

2- לא לחפש בחוץ:

אני נתקלת בהמון מעצבים שמחפשים ״השראה״, כשהם בעצם מתרגמים זאת בלחפש מה אחרים כבר עשו.

למה אין בכך תועלת? כי אם תרצה ואם לאו תגיע לאותן התוצאות, תת המודע שלנו עובד, כך שמבחירה או שלא, הרעיונות המקסימים שלך היו ב״השראה״.

זה לא שייצרת משהו חדש, זה לא ש״השגת״ בעצם. אולי הוצאת את החומר, אבל מה זה שווה?

3- דף ונייר:

רגע אורפז, התכוונת דף ועט בטח. כתבת וכתבת ובטח לא שמת לב. פשש. מה אני קורא את כל השטויות האלו כשהכותבת בכלל לא מרוכזת והיא מדברת איתי על להתייעל. שתתייעל היא בעצמה. אני אשיג יותר ממנה!

זהו שלא. דף ונייר הוא מינוח דבילי וחכם בו״ז, שירשתי מבוס קודם שלי. בהקשר שלנו הוא אומר כך: ישבתם על משהו ואתם מרגישים את זה דופק? חייבים לעשות טסטים.

כןכן זה בדיוק הזמן הזה, שאתם בטוחים שהכל טוב ויאלה הוא נדפוק את כולם ונשיג יותר מהלו״ז! זהו. שאחד מפגמי ההתייעלות הזו היא פגיעה בבסיס של המחשבה הפנימית.

הרי כשאני מעצבת בראש ובראשונה חשוב לי להעביר את הסיפור, ואם זה לא קרה אין פה כלום.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בלחצים ובמירוצים חשוב שנזכור לבדוק את עצמנו, דף ונייר זה לחזור ולחזור. זה מתחיל ברשימה פרקטית של מה צריך להיות פה (חשבו על מתכון של: כותרות, טקסטים, הנעה לפעולה, תמונות, תפריטים) ונגמר בהאם השפה שיצרתי עובדת, האם יש לי סיפור?

אם זה היה בסינית הייתי מבינה מה הולך? האם אפשר להמיר אותה לחומרים שונים? האם מחר כשתגיע בקשה למדיה אחרת אדע מה לעשות?

כשזכרתי לעבור על אלו אני יודעת ששמרתי על האמת הפנימית שלי, שעיצבתי, שיצרתי יש מאין. ובעיקר, שאיש מלבדי לא יכל לעשות זאת כך בתנאי העולם הזה.

עכשיו נראה אתכם משיגים אותי באמת.

 👇
רוצה להשיג יותר מעצמך?
אני מחכה לך פה (: