תבנית עיצוב? סירייסלי?

ביקום מקביל כנראה קיים מעצב שמחובר לעבודתו מעמקי הנפש ומנימי נשמתו, וגם אוהב לעבוד עם תבנית עיצוב. למה אני כה נחרצת? רגע. נפתח את זה פשוט:

לאהוב לעצב= להיות זה שקובע נראות, לאהוב בחירה, לאהוב לקחת את החלטה
לאהוב תבנית מוכנה= לא לקבוע, לא להתוות, לסמוך על הקיים בגבול הקיים

ההבדל ברור כבר בהסתכלות על התפיסה הכוללת הזו, ובואו, בחייאת.
לבחור כפתורים מתוך מה שיש, לבחור אייקונים מתוך מה שיש, לבחור גריד מתוך תבנית קיימת, לבחור צורה מתוך הנמצא… לא לא… זו לא נקראת בחירה אם משאירים אותי רק עם מה שבחרו עבורי. כמו עולם מצומצם וכבול כך עולם הבחירה מהנבחר. וזה בטח לא נקרא עיצוב.

לעבוד עם תבנית עיצוב? סירייסלי? // נוף לים
תמיד ארצה לעקוף את הגדר ולחפש איך לצאת מהתבנית // הנוף לים, צילום עצמי, 2012

״שכנה שלי היא בונת אתרים בוויקס וזה אחלה כסף!״

ברכה והצלחה ויופי טופי לשכנה 🙂 אני לא מדברת על כסף, אני מדברת על המהות, כי כסף אפשר לעשות מכל דבר אם אתה מספיק מוכשר כדי למכור לא? הצרכים הרי קיימים. קדימה. שכנע אותי ואני שלך.

זה נחמד שכל דכפין יכול לבנות אתרים לבד, כי אם נחזור לדבר על כסף- הרבה בעלי מקצוע משתמשים בשירותי הבניה העצמית האלו וסבבה להם בחיים.
שוב, זה עונה להם על צורך ששמו ״הנה, יש לי אתר!״ (או אם נלך לתבניות מחוץ לעולם הווב ״הנה, יש לי ברכה ליומולדת!״, ״הנה, יש לי כרטיס ביקור!״)

אבל השאלה היא לא הצורך, היא המטרה והיעד, כמו בכל סיפור שקשור לעיצוב ונדון בו. תמיד אפשר לכסות צורך, אבל מטרה? האם זה באמת נקרא לעצב? או חשוב מחיפוש ההגדרה הרשמית, האם למעצב נוח לחיות באבק הדרכים הזה?

לעצב בתוך הגדר

מאד קשה לעבוד עם ממשקים ותבניות כשאת מעצבת, בטח כשאת יודעת קוד. הכל נע על לשפץ ולשפר ולנסות לתקן ולראות איך מתמודדים עם הנמצא. לא להיט.

בערך כמו לקחת סלע ולפסל ממנו (לפסול חומר), רק שתדמיינו סלע שמגיע בטקסטורה שלו כשבכלל רציתם מרקם של עץ. אולי נחרוץ פספסים כדי שיראה כאילו זה עשוי מעץ, או אולי נחליף את הרצון מעץ לסלע ונחשוב שוב משם?

זו בעיניי הבעיה המרכזית בתבניות, שתמיד ארצה לעקוף את הגדר, להתערב בקוד, לחטט בקישקע, לחפש איך לצאת מהתבנית הזו לעזאזל. אך זו הבעיה שלי כמעצבת.

כאדם שלא סוחב איתו עיניים חזותיות שמנג׳סות לו בכל היתקלות עם… כל חפץ בערך? (אני מאמינה שלכל יש עיצוב, מי טוב יותר ומי פחות, כולם דוברי השפה כשחלקם מג׳ברשים וחלקם שפת אם), כבעל כל מקצוע שהוא לא עיצוב, לבטח לא תשים לב שכל האתרים סביבך, ואלבומי התמונות, וכל מה ש״עיצבת״ לבדך שם בתבנית, כולם אחים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

סיים סיים. ניו ניים.

כך יוצא שכל מי שהתקשקש קצת בוורדפרס מזהה בשניה את ״תבנית pojo״ שנחשבת לאהובה והנפוצה. חכמת ההמונים, יחי היעדר הבידול.

עזבו את הערך העיצובי, עזבו את העניין השיווקי. אני תוהה בתמימות איך ים האנשים מתפשרים בלהיות אותו הדבר כשאנחנו חיים בעולם שמקדש את כל מה שנוגע ל״think different״. מתי הפסקנו לרצות להיות מיוחדים?

או שמעולם לא הפסקנו ובעצם יש לי הסברים?

תבנית עיצוב מוכנה ברגע הנכון

פרפקציוניסטים ב2017 תמיד חיים בתסביך: מושלם או להספיק? בתקופה שהעברתי את השרתים (מוורדפרס קום לאחסון אישי) המשכתי לשלב ניהול שוטף כאן עם שגרה ועבודה ללקוחות.

בין הרעב למעבר ובין לעייפות היומיומית מצאתי אותי חוזרת לשאלה שרודפת אותי עוד מחיתולי אמבד, ״למה לא לעצב הכל מההתחלה כמו שצריך?״
מנגד כמובן עמדה העובדה שלא היה זמן להשקיע בפיתוח לצד החיים העמוסים שלי ו…מה עם המומנט שילך קיבינימט?

יצא שבמשך שלושה שבועות רדפה אותי הדילמה של ״לצאת?״ או ״להישאר, עד שיהיה מושלם.״ מיום ליום היו לי יותר רצונות לשינויים כי גדלתי על ש״אם כבר אז כבר״, אם כבר עולים אז כמו בחלום.

פופ. פוצצו את הבועה. כשאת מעצבת בממשק מוכן את כפופה לעבודה עם תבניות, כמה שמשגע אותך העדר חופש המחשבה- ככה את עסוקה בלשפר ולשפר את הקיים. את לא בימין ולא בשמאל. זה לא שבאמת בחרת, וזה לא שבאמת השלמת.

השועל והענבים

התחלתי לחפש מפתחים שיפתרו לי כמה בעיות, מה לי ולפיתוח בתבניות.
פירסמתי מודעה והתחלתי לבדוק טוב טוב את הערימות שחזרו אליי, אחד מהם ממש פיתח איתי שיחה ארוכה- חיפשתי מפתחים וקיבלתי!

עם תובנות ממנו ומחברים למקצוע הבנתי:
1- אלו לא ליטושי תבנית, אני באמת רוצה הכל מאפס.
2- במקביל לכל החלומות, אני באמת רוצה לחזור לכתוב.

שלושה שבועות בלי כתיבה הרגישו לי כמו חצי בנאדם, הקהל שלי מחכה, ולמה אני מחכה בעצם? למושלם? נכנסה השבת. שקט. ניקיון.

פתאום נפל לי, אנלא מחכה למושלם כי אני עולה עם טוב מאד וסבבה ויושבת במקביל להתחיל סקיצה מאפס למושלם, כמו שרציתי רק תוך כדי תנועה. נזכרתי שהמהות הראשונית של אמבד הייתה להפריע לשגרה, לרצד, להיות תוך כדי הבלאגן.
אם עכשיו הכל שוב עומד ועובד כמו שצריך וכבר פתרתי את הבעיות שהיו קריטיות, נו, נגעתי- נסעתי.

ואולי זה העניין שעליו מסתמכת כל העבודה מול ״רדי מייד״: הוא נועד לתקופה שבה הכל חייב לקרות בתנועה, לתקופה שבה מה שלא זז הופך ללא רלוונטי.

לפעמים יש מקום לפשרה ולעבודה נכונה מאחורי הקלעים, לפעמים לוקחים את השיקול שנכון רק לסיטואציה ספציפית, יש רגעים שעבורם ״חיו את הרגע״ זו אמת.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

כשהלקוח לא יודע להחליט?

הייתם בטוחים שאתם מדברים על אותו הגל, ישמצב שנפגשתם וקישקשתם לפני שלקחתם את העבודה הזו, אולי עשיתם סיעור מוחות קטנצ׳יק.
החלטתם לקחת את העבודה, התחלתם לעצב, שלחתם תוצרים שאתם גאים בהם אחד אחד. הכל בהיר והציפורים בהיי בחוץ. ואז…

תוכלו להקיף בעיגול, או לסמן בקו דמיוני את זה שכבר שמעתם:

•  ״הכל מקסים, ועדיין אני לא מצליח לבחור״
•  ״שום דבר לא דומה למה שדיברנו״
•  ״זה לא מה שדמיינתי, לא יודעת איך לומר״
•  ״ואו אתה מאד מוכשר, ובכל זאת זה לא מה שחשבתי״
•  ״אולי כדאי שננסה משהו אחר לגמרי״
•  המחץ: ״שמעי, זה צריך להיות פשוט״

כולם נפלו שם. גם אם את סופרדופר מוכשרת, או שאתה קוסם על חלל, נינג׳ות עיצוב שכמותכם. וודאי נתקלתם באחד מאלו בעבר. זה בכלל לא תלוי בנו. טוב. אולי קצת. קצת בכל בני האדם. הישארו עימנו 🙂

לעזור ללקוח לבחור - בחירה מרובה תוביל לאי בחירה
לפעמים נבחר שלא לבחור // הצופה, הודיה טולידאנו, 2015

למה זה קורה? אני בסדר אני.

אמרנו שהכל היה חלק ושלחת תוצרים, ז״א, שלחת כמות של סקיצות שנוכל להתרשם ולבחור מהם? על המצב הזה דיברנו קודם. מצב שגרתי בסה״כ, סביר שזו פעם ראשונה שעבדתם יחד… הופס הנה זה. תוצרים. ברבים. סקיצות. רגע רגע. צריך לבחור.

יש חשיבות פסיכולוגית לא רק ל״איך״, כמו שדיברתי כאן על איך להנגיש בחירה כך שתהפוך לבחירה קלה יותר, אלא גם ל״כמה ולמה״.

את ה״למה״ כולם מכירים, בהנחה שאתם מעצבים שיודעים למה הם משדרים x בעיצוב x וy בעיצוב y. אחרת ואי ואי ואי (הייתי חייבת). אבל כמה?

תנו לי לבחור! ו…רגע… מה אתם הייתם עושים?

הו. זה מה שבארי שוורץ מכנה ״פרדוקס הבחירה״– תת נושא ב״קבלת החלטות״* שמגדיר איך אנחנו בעצם מסתבכים בלבחור, למרות ההנחה שנרצה לבחור ושכולנו אוהבים לבחור בעצמנו.

*המון דובר על ״קבלת החלטות״, איך לקבל החלטות נכונות? רציונליות? רגשיות? ללא חרטה? הכי טובות עבורינו? היום זה כבר ממש תחום בפני עצמו, סביבו ספרים, דיונים, תורות, הרצאות ואפילו תארים אקדמיים. מעניין אה? נכון. יופי. עזבו שניה.

בואו נדבר רק על בחירה.

המוח אומר לנו את הבייסיק: אנחנו רוצים שנוכל לבחור, ברור מה. חופש הבחירה!
חכי. ככה: אנחנו רוצים הרבה אופציות כדי שנוכל לבחור! זה קל, הרבה אופציות הן המקבילה להרבה אפשרויות (תרגום מהיר?), הרבה יותר דרכים למשהו, הרבה יותר כיוונים, כןכן תני לנו!

העניין הוא שהמציאות היא… אממ… הפוכה מזה.
הרבה אופציות מבלבלות אותנו. מה, סקפטי? הלכת לרופא ושמעת ״קח את הכדור הסגול ותרוויח 1 2 3, וגם תסבול מ1 2 3״, ומיד אחר כך ״תוכל לקחת את הכדור הירוק ותרוויח 1 2 3 ותסבול מ1 2 3״. הנה שני המרשמים. בחר.

הייי רגע. דוקטור! מה אתה היית בוחר במקומי? סגול? ירוק? מסתבר שהאפשריות אכן משגעות אותנו. מה אנחנו מבינים? מי אני בכלל? אולי נפסיד משהו? אולי נטעה? אולי אי אפשר להשוות בין השניים כי הם דומים מדי? כמה שאלות ואלו היו רק 2 אפשרויות.

א- הרבה פעמים הן דווקא מפזרות אותנו, גורמות לנו להרגיש לא בטוחים בעצמנו, לא יודעים מה עדיף ולאן כדאי ללכת.

ב- לפעמים נעדיף שיבחרו בשבילנו, בשאלות מורכבות נעדיף ברירות מחדל, או לא לבחור בכלל. מזהים את זה מתשובות הלקוח למעלה?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אפשרויות זה חשוב.

אין פה ספק. מתן אפשרויות ללקוח אפילו יגדיל את הסיכוי שיאשרו לנו משהו בלי להטריף אותנו. סותר? לא סותר. שמעו קטע על שיטת מכירה של סטרבאקס:

סטארבקס היו מהחכמים להבין שאנשים אוהבים לבחור, ושאת מה שכל גבר נשוי יודע- ״תן לה להרגיש שהיא בחרה״ חשוב ליישם. מה שהם למדו בחכמה נמצא נפוץ במבחר בתי קפה היום;

הזמנת לשתות, תרצה את זה בקטן, בינוני או גדול? אה כן. בין הקטן לגדול יש פער של בערך כפול תשלום. אבל נחש מה? יש אופציה לבינוני! הבינוני הזה הוא כמה שקלים בין הקטן לבינוני, וכמה שקלים בין הבינוני לגדול.

נו. אם אני רוצה קטן אקח קטן. מה זה שייך לבינוני?
זהו שהוכח שהבחירה הפיקטיבית הזו נועדה כדי לגרום לנו לחשוב באופן ש״קטן?! נו זה כמה שקלים מבינוני. עדיף בינוני. ותכלס מיותר לקחת בינוני, כי תראה, הגדול פה זה רק כמה שקלים הפרש. מה לא ניקח גדול? מקסימום ישאר קצת. עדיין הרווחתי. זה טימטום לא לקחת גדול שזה בפער כזה אפסי״.

טדאם. מי זוכר שרצינו לבחור בין קטן לגדול? פתאום הבחירה בין קטן לבינוני היא כלכך זניחה, כמה שניות והיא תכף הופכת לבחירה בין בינוני לגדול. והרי ברור מה נבחר!
המטרה הושגה. ואת גם בטוחה שאת בחרת את זה. נפלא.

לעזור ללקוח לבחור - כלכך הרבה אפשרויות
בבחירה פיקטיבית או אקטיבית? // לוקיישן לוקיישן, הודיה טולידאנו, 2013

עיתון לצד הקפה.

את אותה השיטה אגב העתיקו לענפים שונים בתעשייה. דן אריאלי, שעוסק בכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, מביא ניסוי על עיתונאות מודפסת ועיתונאות דיגיטלית.
כדי להטמיע מנויים דיגיטלים בשוק (זוכרים שחשבנו ״מי ישלם על זה? אינטרנט זה תוכן בחינם!״) בחרו החברות למכור מנויים באופציות האלו:

1- מנוי מודפס בלבד
2- מנוי מודפס+דיגיטלי (בעלות של מנוי דיגיטלי בלבד)
3- מנוי דיגיטלי בלבד

תוכלו לנחש שכמו בקפה, אופציה 2 היא מה שכיניתי ״הבחירה הפיקטיבית״ ומובן שנעדיף בחירה בין ברירות שקל לנו להשוות בינהם.
למה? כי כשיש לנו שלוש אפשרויות ושתיים מהן דומות או שיש קשר בינהם, נעדיף לבחור בין השתיים שקל לנו להשוות אותן ולהתעלם מהשלישית, אפילו אם היא טובה יותר בשבילנו בדיעבד.

בניסוי דן מוכיח שכשמורידים את אופציה 2 ונותנים לאנשים לבחור רק בין דיגיטלי למודפס, הם יבחרו במודפס ולא יבינו למה לשלם על מנוי דיגיטלי. כנ״ל לקפה, בבחירה בין קטן לגדול בלבד, רובנו עשויים להעדיף קטן ו״לחסוך כמה שקלים״ על הדרך.

איך לעזור ללקוח לבחור?

אני מניחה שהבנת עכשיו לבד שבפרויקטים שרצים ב״שוטף״, שהרגשת שיש בהם צורך בבחירה, רצוי לעבוד ממש כמו מוכרי קפה. כי וואלה הכרת את הלקוח, יש לך מושג בערכים ובכוונות הגרפיות. בוא נרוץ.

ומה עם כל השאר, עם מצבים חדשים של לקוח קיים? עם לקוח חדש לגמרי? עם פרוייקטים מתהווים? שם נמצאות רוב בעיות האישור שלי לא…?
גם קפה?

לעזור ללקוח לבחור - שיטת המכירה של סטארבקס

לתת לבחור? לא לתת לבחור? מה הטריק שלך?!

ריבוי אופציות דומות מקשה על לקוח, חשבו שבבחירת קפה שמגדילה לעשות ב- xs / s / m / l / xl הטריק הולך לאיבוד ואנחנו עשויים להתבלבל יותר.

מצד שני, ללא אופציות בכלל אין בחירה בכלל, והסכמנו שבבסיס שלנו כולנו אוהבים להרגיש שביצענו בחירה בפרויקטים של מהות, שהיינו שותפים להחלטה, שאנחנו סללנו את הדרך או לפחות בחרנו לאן ההגה מסתובב.

מה עושים? לא לפה לא לשם. הפוך על הפוך.
מה שאני נוהגת לעשות ומוצאת שעובד גם על לקוחות חדשים, הוא לחתום על 3 כיוונים שונים (כשיש אפשרות להרחבה בתשלום נוסף ממה שסיכמנו). הלקוח מבין שיש לו בחירה ל3 דרכים. סטייט אוף מיינד מעולה לזוז בו.

בום. זה הכוח ליהנות גם מהיתרון של אקסטרה בחירה וגם מהיתרון של חוסר בילבול בין 3 אפשרויות: חתמנו על שלוש, אני בודקת שלוש ומפתחת רק שניים.
אני בוחרת 2 לשליחה (אל תשכחו איך), 2 גירסאות שמשדרות דברים שונים ובעלות פיל אנד לוק שונה.

מה? ומה עם הקפה הבינוני? לא הבנתי!
בדיוק. כאן מדובר בפרוייקטים של מהות כמו שציינתי, בבחירת אופי ותחושה. ברגע שהבנת את הפרנציפ שיעזור לך לזקק את התהליך, את הקפה הבינוני שעומד אצלך בין א׳ לבין ג׳, תגיע למצב שבו אתה בכלל מכין נס, תה וקפה. הבחירה פשוטה יותר.

וזה בדיוק הפאנצ׳. אם הלקוח תמיד צודק, זה אומר ש…

מסתבר שמי שאחראי על הבילבול שלו או על חוסר ההחלטיות שלו הוא אנחנו. אנחנו לא ידענו לבחור. אם לא היינו מובדלים וממוקדים מספיק יוצא שלא באמת שלחנו קפה גדול קטן ובינוני. יוצא ששלחנו את אותו גודל קפה עם אחד סוכר, אחד סוכרזית, ובלי שום כלום. ואפילו לא בדקנו אם הלקוח אוהב קפה.

אחרי 2 סקיצות מובחנות ומובדלות במיוחד תוכלו לדעת מה הוא מעדיף. ואם בכלזאת הוא לא מעדיף? יכול להיות לא? בטח, רק שעכשיו תוכלו להסיק מסקנות משיחת המשוב שתעשו איתו, ולהתקדם לאפשרות השלישית עם לקחים.

למה זה עדיף? כי במקום לשלוח 3 אופציות באופן שגרתי ולא משוייף, זאת אומרת לקחת הימור על 3 גירסאות שגילפתם מספיק בשביל שתוכלו לאשר אותם, מבלי לקבל משוב (יש כמובן פער בין שיחת תיאום ציפיות לבין קבלת חומרים פיזיים), ״הימרתם״ רק על 2.

זה בעצם הימור בטוח יותר כי בעצמכם כבר בחרתם ב2 אופציות מובחנות שכל אחת מהם היא מעולם אחר. הקטנתם את הסיכוי לפסילה מ50% ל33.33%, כי שלחתם 2 מ3. פיתחתם שתיים משלוש.

עוד עניין הוא שעם הכיוון השלישי שיצרתם לאחר משוב (במידה וכן הגעתם להתעסקות בשלישי, ואני בקושי מגיעה לשם), תוכלו לשלוח גם את אחיו הפחות מפותח 3א׳, ההוא שלא התקדמנו איתו בהתחלה.
כך שוב תגיעו למצב של אחד משניים, ללא השקעה נוספת, ועדיין תיצרו אופציית בחירה. סאלמת. וין וין סיטצ׳ואיישן! הרי כולנו אוהבים את היכולת לבחור 🙂


מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך! +

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

הפונטים הכי טובים של פונטביט.

אני לא חושבת שיצא לי להכיר מעצב שהצטרך לקנות לעצמו גופנים ולא רכש פונטים מפונטביט. כולנו מחפשים את הפונטים הכי טובים… אבל בואו נשים את זה על השולחן, מעבר למקצועיות ולגימורים (חוקיות בסדרה האלפבתית, ריווחים נכונים בין אותיות וכו׳) שכולנו מצפים להם כשאנחנו קונים אותיות, כולנו אוהבים מחירים נוחים.

אפשר לומר שיש מעצבי פונטים עבריים שעושים עבודה יצירתית יותר, אולי מיוחדת יותר או נישתית יותר. בהרבה מקרים יש הבדל ניכר בעיצוב, וכמובן שהמחירים שלהם בהחלט מצדיקים את ההבדל.
גם עם אלו יוצא לי לעבוד, ובכל זאת ולמרות זאת, פונטביט היא חברת הפונטים הישראלית הפופולרית והבלתי מעורערת בשוק.

מי לא קנה שם? הגופנים שלה עוברים דרך סטודנטים, בעלי עסקים פרטיים ועד למשרדי הפרסום הגדולים ביותר. כן, עבודה טובה הולכת שם ללא ספק.

הפונטים הכי טובים של פונטביט, ציפורן וטקסט, אמבד EMBED
זה מעבר למקצועיות וגימורים // טקסטים וציפורן, צילום עצמי, 2017

איך בוחרים ממבחר ענק את הפונטים הכי טובים?

ועדיין השאלה המתבקשת היא איך לבחור מכלכך הרבה? וכן, שוב נודה בזה, פונטביט היא לא פונטיית בוטיק דוגמת הגילדה, עודד עזר ואלףאלףאלף.
בין הפונטים שלהם נמצא גם כאלו שמזכירים זה את זה. הדמיון קיים באופן ברור, שאפילו מי שמגדיר אותי כגלאי פונטים אנושי או כ״אורפז איזה פונט זה היה?״ בשפת העם, הבין שגם לי יש במה להתבלבל.

הרומן שלי עם פונטביט

אז איך התחיל הסיפור שלנו? בעבר הסטודנטיאלי שלי, בין השנים גם לי יצא לרכוש חבילה גדולה של משקלים במשך שנת בחירה. אח״כ הייתי רוכשת גם עבור עסקים שעבדתי בהם, כי מי אם לא גלאי הפונטים הנוברת שתבחר בשבילם? 🙂

אם הייתם איתי לא מעט זמן, אתם כבר מבינים שגם שם חפרתי לעומק עד שלקחתי החלטות, שנת בחירה זה ים של זמן (ועוד קטלוג להספיק בד״כ).

הפונטים הכי טובים של פונטביט, בזנ״ט, אלפבית, סטיקר, קרליבך, אמבד EMBED
רכשת חבילה ממש גדולה ואין לך מושג איך לבחור את מה שהכי צריך? // בוררת, צילום עצמי, 2017

כאוספת קטלוגים מושבעת, ליקטתי בשבילכם את 200 המשקלים הכי רלוונטים ומיוחדים שתמצאו בפונטביט. לא, זה לא תוכן ממומן, אלו באמת הבחירות הכי טובות שלקחתי אחרי ימים של נבירות, שייחסכו עבורכם.

לפרינט, לדיגיטל, אלו הם שהוכחו כהכי שמישים עבורי ולא רק עבורי; מאות טקסט ועד אות ראווה, חלקים שונים מהרשימה הזו עברו איתי במשך שנים דרך מיילים. תמיד קיבלתי פידבקים נוסח ״איך לא חשבתי לקחת את x״.

* עתידות: אם אתם בצומת בחירה או שאתם רגע לפני ההתחדשות לחג, אתם הולכים ליהנות מאד.

** אני מאמינה גדולה בניצול מקסימלי של החבילות שלכם, כי יקח לכם המון המון זמן כדי להשתמש בפועל בכל הסגנונות, אז אני לא קונה משפחות שלמות באופן מחייב, אבל בוחרת בדיוק את האחים הכי שווים. ממליצה לכם גם.

הפונטים הכי טובים של פונטביט, קטלוגים, אמבד EMBED
הבחירות שלי: הטובים שבטובים // קטלוגים של פונטביט, צילום עצמי, 2017

קבלו את היפים, הנכונים והפונטביטיים!

1- אביר כבד

2- אגו סנס צר קל
3- אגו סנס צר רגיל
4- אגו סנס צר כבד

5- אדרנלין קל
6- אדרנלין רגיל
7- אדרנלין כבד

8- אהבה כבד

9- אוסקר רגיל

10- אות קטיפה רגיל
11- אות קטיפה כבד

12- אזמל קל

13- איגואנה חדש כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, איגואנה חדש
תצוגת פונט, איגואנה חדש // קטלוג פונטביט 2016, צילום עצמי, 2017

14- איילה רגיל

15- אלברטוס רגיל
16- אלברטוס כבד

17- אלגנטי רגיל
18- אלגנטי בינוני
19- אלגנטי כבד

20- אלכסנדר קל
21- אלכסנדר כבד

22- אלסטיקה כבד

23- אלמנט רגיל

24- אלפא רגיל
25- אלפא כבד

אמבד - מגיע לך מנוי חינם26- אלפבית כבד

27- אמפטיקה רגיל

28- אמרלד רגיל

29- אנדילמט רגיל

30- אספקלריה רגיל

31- אקסטזה רגיל
32- אקסטזה כבד

33- אקסטרים רגיל
34- אקסטרים בינוני

35- אקספרסיבי קל
36- אקספרסיבי רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, בואי מנאלי
תצוגת פונט, בואי מנאלי // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

37- בואי מנאלי רגיל
38- בואי מנאלי כבד
39- בואי מנאלי שחור

40- בוקר טוב רגיל

41- בזנ"ט רגיל
42- בזנ"ט כבד

43- בז'רנו כבד

44- ביסריף כבד

45- ג'אגלינג רגיל
46- ג'אגלינג דקור

47- ג'מבו רגיל

48- גורמה צר קל
49- גורמה צר רגיל

50- גשר כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, אגו סנס צר
תצוגת פונט, אגו סנס צר // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

51- דוכס רגיל
52- דוכס בינוני
53- דוכס כבד

54- דיפלומה רגיל

55- דרייב אין רגיל

56- הדאר קל
57- הדאר רגיל
58- הדאר כבד

59- המהפכה קל
60- המהפכה רגיל
61- המהפכה כבד

62- הפועל שחור

63- הצופן רגיל
64- הצופן רגיל נטוי

הפונטים הכי טובים של פונטביט, דוכס, ג׳וקר, השומר, טקסטילר
תצוגת פונטים מרובה, דוכס, ג׳וקר, השומר וטקסטילר // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

65- השומר רגיל
66- השומר בינוני
67- השומר כבד

68- ויקרא דיספליי רגיל

69- זעפרן קל
70- זעפרן רגיל
71- זעפרן כבד

72- טולדו רגיל

73- טיפוגרף פס רגיל
74- טיפוגרף פס כבד

75- טיפוגרף תג רגיל

76- טקסטילר רגיל
77- טקסטילר כבד

78- טריק כבד

79- טרפון רגיל
80- טרפון כבד

81- טרפז שחור

82- יוגורט כבד

83- יוסף באו רגיל

84- ישמעל רגיל

85- ישראל קל
86- ישראל רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, תקריב
עבודה טובה ללא ספק // צורה וצבע, צילום עצמי, 2017

87- כנעני רגיל

88- כריזמה קל
89- כריזמה רגיל
90- כריזמה בינוני

91- ליבורנה רגיל
92- ליבורנה כבד

93- לידר רגיל

94- ליטוגרפיה רגיל

95- למברגק רגיל
96- למברגק נגטיב

97- מאיה כבד

98- מגה קל
99- מגה רגיל
100- מגה בינוני

101- מגע רגיל
102- מגע כבד

103- מזל רגיל
104- מזל בינוני
105- מזל כבד

106- מטאלי רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, מטבעות
תצוגת פונט, מטבעות // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

107- מטבעות קל
108- מטבעות רגיל

109- מטרופוליס רגיל

110- מלטף כבד

111- מנטה רגיל
112- מנטה כבד

113- מסע רגיל
114- מסע כבד

115- מקיאטו רגיל
116- מקיאטו כבד

117- משק כבד

118- סטארגייט רגיל
119- סטארגייט שחור

120- סמיטריילר קל
121- סמיטריילר רגיל
122- סמיטריילר כבד

123- סנדלר רגיל
124- סנדלר כבד

125- סנפיר שחור

126- עברי רגיל
127- עברי כבד

128- עוגיות רגיל

129- עוגן רגיל

130- עמק רגיל
131- עמק כבד

132- עננים כבד

133- פארק רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, הפועל
תצוגת פונט, הפועל // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

134- פולש כבד

135- פורמולה רגיל
136- פורמולה כבד

137- פילוסוף רגיל
138- פילוסוף כבד

139- פילפל קל
140- פילפל רגיל

141- פיקסר רגיל
142- פיקסר כבד

143- פלורנטינה קל
144- פלורנטינה רגיל
145- פלורנטינה כבד

146- פלשבק רגיל
147- פלשבק כבד

148- פקאן רגיל

149- פקטור רגיל
150- פקטור כבד

151- פרמיירה קל
152- פרמיירה רגיל

153- פרנהייט רגיל
154- פרנהייט כבד

155- פרקטיקה צר רגיל
156- פרקטיקה צר כבד

157- צוריאל רגיל

158- קופה רגיל
159- קופה כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, ג׳אגלינג
תצוגת פונט, ג׳אגלינג // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

160- קורקינט בינוני

161- קידוש רגיל
162- קידוש כבד

163- קלישר רגיל
164- קלישר בינוני

165- קמפיין רגיל
166- קמפיין כבד

167- קפה שחור

168- קפריזה רגיל
169- קפריזה כבד

170- קצפת רגיל
171- קצפת כבד

172- קראנץ׳ רגיל

173- רגב יתד קל
174- רגב יתד רגיל

175- רגב פרסי כבד

176- רוניבי קל
177- רוניבי רגיל
178- רוניבי כבד

179- רייספדר רגיל

180- רימונה רגיל
181- רימונה כבד
182- רימונה שחור

183- ריפלקס קל
184- ריפלקס רגיל
185- ריפלקס כבד

186- רפורמה רגיל
187- רפורמה בינוני

188- רפורמה צר רגיל
189- רפורמה צר בינוני

190- רפטינג רגיל

191- רשף קל

192- שומרי משקל כבד

193- שיגור רגיל

194- שמעון רגיל

195- תהילה רגיל

196- תוצרת הארץ רגיל

197- תקומה רגיל
198- תקומה כבד

199- תרבות רגיל
200- תרבות כבד

ו…זהו! מרגיש כמו פינוק נכון? בהחלט פירגנתי לך. מספרים שפירגון בריא לעור הפנים, מספרים גם שהקולגות שלך רוצים לינק לכאן. כפתורי השיתוף לכל המדיות נמצאים בצד העמוד 🙂

עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
+ למה לחכות? +

הצרה הכי גדולה של מעצבים.

קמת בבוקר למקצוע חלומותיך, ״התשוקה הגדולה ביותר״ אולי יגידו. אבל ביננו, זה לא תמיד זוהר.

יש בקרים של אדוויל ונורופן וקבוצות מעצבים בפייסבוק רוב הזמן מתפקדות יופי לפריקת מירמור. רגעים מתסכלים עוברים עלינו מדי שבוע, אבל מעל לכל, הרגע הכי מחרפן הוא לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך.

תעשה לי כזה.

השגעת הגדולה ביותר נקראת ״תעשה לי כזה״, או אם לדייק ״אני מצרף ציור של איך זה אמור להיות״. זה אפילו לא הקו הדק בין היותך מעצב, חולם ומרגיש לבין הפיכתך למבצע טכני ותו לא. זו התפיסה, או הגישה;

הצרה הכי גדולה של מעצבים - לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך
לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך // מפרחים למבוכים, הודיה טולידאנו, 2016

הכי כיף לעבוד על לוגו מציור לא? בטח לא ציור שלכם, בטח לא מישהו שהבין שלכל פרט בלוגו יש משמעות ושהכל צריך לעבוד גם בקטן ואי אפשר להכניס שם בית עם חדרים ואנשים וחיות 🙂 . ומה עושים אם הוא התחיל לצייר אתר?! הסיסטמה היא כזו:

1- קיבלתם את יצירת האומנות במייל, במקרה הטוב כתמונה, במקרה הרע כקובץ פאוורפוינט עם אלמנטים מהחלל וסריקות (אעאאא הצילו! הבת שלו גרפיקאית!)

2- בא לכם לשבור את המסך ולעבוד באיזו משרת שקר כלשהו במשרד אפור, לנצח. פשוט לבוא להעביר כרטיס ולעשות משהו בלי תשוקה עד התלוש ולעוף לחייכם הפרטיים בלי החיבור האישי והתסכול שיוצא ממנו

3- אתם מעכלים וזה בום. אצלי גם מתפלק ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״; כאילו שאני רואה את העתיד של הקשר המלבלב הזה.

את מגזימה אורפז. הגרוע ביותר?

אהא, אני ריאלית.

נהיה כנים לרגע, ברור לכולנו שהמצב הזה בד״כ ממשיך לעוד סקיצות ועוד סקיצות, ואז בתשלום נוסף ובדד ליין משובש, ומשם למייל מפנק בנוסח ״אהבתי את כל הסקיצות, אבל אשמח לראות עוד אופציות״ ואת בוהה במסך בפרצוף ה״אבל… מה היה פה עכשיו?״

לא. המייל הזה לא מפוברק, זה באמת היה נוסח שקיבלתי. א-לוהים שישמור.

ואז קורה דבר מוזר.

השבת אמא שלי חוגגת יומולדת 54, ימי הולדת אצלי הם הפקות מיתוג וחגיגה של איסוף מתנות עם קשר לוגי או קשר ויזואלי, זה תמיד הופך לפרוייקטונים קטנים שמכניסים לי שמחה לחיים, תמיד בריפים פתוחים ומעניינים. אפילו שהפעם לא ידעתי מאיפה לתפוס את זה, בסוף זה מפתיע אותי.

בין החנויות לבין הברכה, פניתי לקונדיטורית לגבי העוגה שאני רוצה. זה התחיל מלדעת בדיוק מה אני רוצה והמשיך ללא לדעת שום דבר ואז לנסות לדעת יחד.

היא כלכך מקסימה שלא הראתה סימן אחד שבילבלתי אותה, שחפרתי, כשלי זה כבר הרגיש אובססיה לשלמות. הבנתי שאני רוצה להתנתק מהפרפקציוניזם שלי ולעזוב את זה לגמרי ליום שלם.

בערב התווצאפנו על תמונות של ״מה כדאי״, היא ראתה את המתנה והדיזיין והבינה שאולי נרצה שיהיה קשר בינהם, ופתאום.

פתאום אני קולטת שאני שולחת לה ציור של העוגה! אני!!!

אני הופכת ללקוח משוגע! היא בטח יושבת שם ואומרת את ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״ אולי במילים שלה… וכולנו יודעים שזה ממש ממש דומה.

אבל בעצם למה זה כזה נורא ה״צייר לי כבשה״ הזה?

הו. טוב ששאלת! אני מאפיינת את התופעה ככה:

בחרת באיש מקצוע לא זול בגלל שהוא איש מקצוע,

בגלל שסמכת עליו,

כי ראית עבודות או כי כבר הכרתם.

הוא מקצועי,

הוא יכול לעשות את זה מושלם.

ו…. פוף! אני לקוח! אני משלם! אני רוצה להיות מעורב בתהליך ובבחירה! אני רוצה להביע דעה. מי בכלל אוהב לסמוך על אנשים?!

לא אני מסתבר. לא… ״לאאאא״.

הצרה הכי גדולה של מעצבים - אני הופכת ללקוח משוגע
ופתאום אני הופכת ללקוח משוגע! // צילום מהנייד לקונדיטורית

בעצמי.

יום לפני ציור המופת העוגתי שלי קיבלתי את המייל המקסים ההוא, הלקוח כלכך אהב את הסקיצות שהוא רצה עוד ועוד וצייר עוד ועוד. הוא רצה לבד. משלו.

התפללתי שהוא יתאפס ויזכור למה הוא הגיע (בחרת באיש מקצוע שאתה סומך עליו), ואז זה קרה לי. וברגע שהבנתי שאני שם מצאתי את עצמי פותחת את הידיים ונותנת להכל ליפול מהם;

מסמסת חזרה ״את הרי מוכשרת, בחרתי בך כי את מוכשרת ואהבתי את העבודה שלך. אני סומכת עלייך.״

לעיתים אנחנו מתמרמרים, וכמה קסם יש בזה, או כמה אנושיות יש בצורך לשלוט ולחוות דעה. בצורך לראות מקרוב ולגעת.

מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך +

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

על לימודים ותכלס.

פעם הייתי מדברת המון על ״לאן העולם הולך״ ומה דעותיי על אקדמיה ולימודים, הייתי מספרת איך ניירות איבדו ערך ואיך אנחנו מאבדים זהות בשביל שם תואר או הצגת דברים, הייתי מזכירה שכולנו כנראה חוטאים בהקשבה למיתוג טוב.

האקדמיה ממתגת את עצמה היטב לאורך שנים. למדנו להסכים שצריך וחייב לעבור שם, מי בכלל חשב להרהר ולערער. "את מדברת כמו ילדה, העולם לא עובד ככה.

ברור שכדי להיות x y z צריך ללמוד b o l ולעבור בחינה ב s h i והסמכה מt". המשכתי לדבר שונה מהרגיל גם במהלך הלימודים שבחרתי, וגם אחריהם.

מזתומרת? רגע אז הלכת ללמוד?

כן. הלכתי. מהפסקאות מעליי אולי הבנתם שאני אנטי לימודים? אז בדיוק להפך.

אבל אנטי למשהו אחר- אנטי למרדף אחרי שם וכבוד. אנטי לטירוף אחר מסמכים ניירות וציונים. אנטי למירוץ ללא מחשבה. אנטי למה שהחברה שלנו מקדשת מגיל שש תחת השם היפה ״חינוך למצוינות״.

זה לא הולך להיות פוסט שנאה חס ושלום.

את הלימודים שלי סיימתי בהצטיינות ואנלא הולכת לירוק על המערכת, התחלתי בבום ואני צריכה לעצור ולהסביר; בואו אל ההתחלה.

רוצים להאזין לפוסט? נחשו מה…אני מקריאה אותו ממש כאן למטה 🙂 >>

הייתי אז לפני סוף השירות שלי, גרתי בירושלים, זו הייתה שיחת טלפון במרפסת: ״מה עם שנה הבאה? את חייבת למצוא לימודים. אם לא תמצאי עכשיו תשארי בלי כלום. תפספסי שנה. תתחילי להיסגר על עצמך״

ניתקתי אותה ב״היא מדברת שטויות. מה הלחץ. הכל יהיה בסדר״.

ואז עבר רגע או שניים ואני בלחץ אטומי בערך חודש, כל מה שמדברים איתי לא נקלט במוח, כל מה שעובר לי בין הידיים נופל ומחליק ומתנפץ. בום.

מה את עושה עם החיים שלך ילדה? לאן את הולכת? לאן בא לך לקום בבוקר?

בתוכי ידעתי שאנלא הולכת ללמוד 5 שנים.

גם לא 4. לא עניין אותי שום מסמך.

זוכרים את הפסקאות מעליי? את המילים על מיתוג ותוכן? לא הצלחתי לפספס את שאריות המייקאפ שטרחו לייפות את המציאות: היה נדמה לי שהבנתי את המערכת, ״זה מה שגדלו עליו אלו שהגיעו לפנינו, הם לא אשמים וככה כולם גדלו״, הייתי מסבירה.

לא נשמע לי הגיוני להיכנס למערכת של 5 שנים שמבוססת על ״כמה קיבלת״, למחשבה רודפת אחרי ״מה תרצה לעשות רק בעוד 5 שנים״, לריצה אחרי המקובל והכבוד…

ראיתי את האנשים שהיו שם, שהלכו ועשו ויצאו ב״רגע, אז זה? זה מה שאני עושה עכשיו?״ באמת אפשר להחליט בגיל כזה צעיר מה אתה אמור לעשות עוד 200 שנה?

אם תכנסו איתי לראש של ילד זה כמעט להיות שוב בתיכון, זו תקופת זמן ארוכה מאאאאד, נתפס כמו נצח (בלי דרמה).

ללכת ללמוד? - להתחיל מתשוקה ומחשבה אמיתית // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013 אמבד אורפז ימין
לאן בא לך לקום בבוקר? // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013

ראיתי גם את השקרים והעטיפות, את ערימות הקורסים שאנשים מעתיקים בהם, את כל ה״אה זה לא באמת חשוב, זה בשביל נק״ז״.

ידעתי שזה לא בשבילי להעתיק שם, או לזייף, לשקר בעיקר לעצמי.

ידעתי שלא בשבילי לדרוך בשביל של כולם כאילו כלום, הלוואי שיכולתי, זה הרי קל הרבה יותר.

מנגד ידעתי שאנלא הולכת ללמוד עיצוב גרפי.

״מפתאום עיצוב גרפי? אז מה אם התעסקתי בזה עד עכשיו? התעסקתי גם במחשבים ובצילום! אין בזה כסף. זה לא מקצוע לאישה שרוצה לראות את המשפחה שלה. אני בחיים לא אעשה את זה בארץ״.

במשך החודש ההוא שהכל היה מבולבל ולא מפוקס ודברים נשברו כאילו זה רגיל והגיוני, ניהלתי את טבלאות ה״למה כן-למה לא״ שלי.

ההתלבטויות היו בין מה שעשה לי טוב עד כה: עיצוב, צילום, מחשבים.

איך עיצוב אם הרגע אמרתי? זהו ש… מכירים שאתה אומר ואומר אבל בפנים משהו מגרד לך? אצלי זה כלל- כל מה שאמרתי עליו ״לא״ פשוט פוגש אותי אח״כ.

השארתי פרטים פה ושם, עשיתי חישובים של פסיכומטרי ובגרויות, ביקשתי כל מיני חוברות בדואר. הייתי היצור הסורר והמעצבן שהיו לו הנתונים לתואר מרשים ובחר שזה מה שהוא רוצה לעשות (או לא לעשות) איתם.

בין בליל המידע מצאתי תחום חדש יחסית שנשמע לי כמו ״הנדסת דשא״. קראו לו תקשורת חזותית, או בקיצור תקש״ח. הוא לקח טעימות של כל מה שרציתי לגעת בו ועשה לי מיקס בבטן.

התחלתי לחשוב איפה:

מצד אחד היה את הנחשב, הירושלמי המוכר מכל השנים, זה שכולנו שמענו עליו. ומצד שני הלא מוכר, קל״ב, זה שראיתי באתר וידעתי שמישהי שהכרתי לומדת בו.

שוב התחלתי טבלאות למה כן, למה לא והבנתי משהו על עצמי. אני לא רוצה להיות ״ההיא מx״, מהמוכר. מהשם. אני רוצה להיות ״אורפז״. אני רוצה שזה מה שיזכרו.

אנשים סביבי היו עסוקים בלומר לי שאני חייבת תואר, ומקצוע מכניס, וללמוד במקום נחשב. אני הייתי עסוקה בזה שאני חייבת לפתח את עצמי, ומקצוע שכיף לי להתעורר אליו, ומקום שיתן לי אותי במתנה, ויתעסק בי ולא ברמה הכללית או בדטרמיניזם.

בדקתי קצת על המרצים, ריחרחתי את הסיפור בטלפונים והייתה לי אינטואיציה ללכת על הלא מוכר.

״אבל זה גם ככה לא מקצוע של מיליונים! איך תמצאי עבודה! הם תמיד רוצים את המוכרים!״ זה היה נכון. היה לי תחביב כזה להסתכל לוח הדרושים של ידיעות בשבת ואף אחד לא חיפש אנשים כאלו.

אני לא אבנה מזה וילה בקיסריה.

אבל היי. לא מעניין אותי וילה בקיסריה, וזה נכון שבדרושים מחפשים את אלו המוכרים, אבל גם מחפשים ניסיון ולאף אחד לא יהיה.

ובעצם… אני צריכה רק מקום אחד להתחיל בו. לא ככה? בטוח שאני אמצא. אני אהיה טובה מספיק.

ללכת ללמוד? - מי אני באמת ומה עושים עם הבאלגן בראש // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016 אמבד אורפז ימין
רוצה להיות ״אורפז״, שזה מה שיזכרו // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016

תגידו שחשבתי שטויות אבל ידעתי בדיוק לאן אני אגיע ואיך, ידעתי שיזכרו אותי כאורפז ולא כ״ההיא שלמדה בx״. כן. אני רואה את זה בראיונות של חדשים עד היום.

זה קיים גם שנים אחרי שהם סיימו ללמוד. היה שווה להתלכלך בבוץ.

זה לא היה קל, ריבים עם אנשים שחשובים לך זה אף פעם לא קל, במיוחד שאתה חשוב להם, הם מתים מפחד שתבזבז את הזמן, אבל אני הבנתי. שלוש שנים בבית הספר להנדסאים ואני משלימה את כל החורים שרציתי לסגור.

הרי אני בכלל הולכת כדי לסגור חורים- זה כל הסיפור לא? אני צריכה מישהו שיושיב אותי על כיסא ויגיד לי בואי תני לי הכל ונוציא ממך תיק עבודות כמו שתמיד רצית.

בואי תתרכזי. זה הכל.

מקסים נכון? ממ… גם שנים אחרי אני מקבלת את המבט של ״לא עשית תואר? אבל את צעירה ויש לך מוח! את עשית 5 יחי׳ מתמטיקה. איך ויתרת? לא חבל?״

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לא חבל!

התחלתי את הפוסט הזה בגלל פניות של קוראים שלי, שלכם, של ״היי אני אריאל, בן 26, חושב מה ללמוד, אני קורא אותך מפה לשם ואני יודע שתוכלי לעזור לי״.

אני באמת מכירה את הלבט הזה. וכתבתי עכשיו 900 ומשהו מילים ועוד לא הגעתי לנקודה המרכזית:

בין אם אתם צעירים ובין אם כבר גדלתם, זה לא הזמן להתחשב בדעה של אף אחד. זה הזמן להסתכל פנימה ולהבין לאן בא לכם לקום בבוקר.

אם אתם לא מפנטזים על מטוס פרטי ומכוניות פאר, צאו מהנורמה שכולנו גדלנו עליה, של צבא > טיול > תואר במקצוע נדרש (שבעוד 4/5 שנים ממש לא יהיה נדרש כי כולם הלכו ללמוד אותו, ראו ערך ״עריכת דין, ראיית חשבון, מורת מתי״א״) > קריירה.

זה לא חייב לעבוד ככה. בין אם תהיו שכירים ובין אם תהיו עצמאיים.

אם היה לי שקל על כל שיחת שנה ג׳ של ״אני בכלל לא רוצה ללמוד את זה. אולי אני אפרוש כי כבר הבנתי שאנלא אעבוד בזה… אבל חבל על הכסף? והזמן? אולי אני אשאר. לא יודע מה לעשות״.

חבל. חבל. לא חבל!

40% מהאנשים שהכרתי היו במשבר אמצע שנה ב׳ ולא על עומס אני מדברת.

חבל על עצמכם. לא רוצה לצאת הרוחניקית מהבלוג, אבל באמת נדמה לכם שלעולם אכפת? בסדר. הם משפחה. הם חברים. אכפת להם.

אבל כשיהיה לכם טוב אז הם יתחרפנו פחות, ומי שלא? הוא ימשיך בחייו והסירה שלו תתרחק מכם. וזה לא יהיה קל, אבל זה יהיה לנו טוב.

ואצלי?

אני עדיין מאמינה בללמוד, אני פשוט לא מאמינה בעטיפות של כבוד והערכה שבשבילם צריך לבזבז כלכך הרבה זמן על ״זה קורס חובה, אבל זה לא באמת קשור״.

כל יום כזה הוא כסף לאקדמיה והפסד של זמן עבורי.

אני לא חושבת שהרגשתי שאני מבזבזת יום אחד בלימודים שלי, הרגשתי כל דקה ש״חסכתי״ בהנדסאים: לא הייתה לי תקופת מבחנים כי הגשות היו בכל שניה, לא הייתה חופשת סמסטר, לא ישנתי רוב הזמן. גם היום, שנים אחרי, אני לא ישנה המון.

זה כנראה… נו איך קראו לזה שם? מצויינות? רק לא בקטע של ציונים.

ציונים לא מעניינים אף אחד. גם לא ניירות. בחיי. אתם תראו את זה אח״כ. אלא אם כן אתם רופאים שהתפלחו לבלוג שלי 🙂 היי ד״ר. זה כיף להיות ד״ר מה?! ספר להם!

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

למה אני כן מאמינה בללמוד? למה כולם?

א- השלמת חורים, או למצוא מקום שיחזיק אותך לעשות מה שאתה יודע עם סדר.
גם אם אתה יודע- פיספסת את מה שאתה לא יודע שאתה לא יודע (תקראו את זה שוב. יש שם היגיון).

ב- להכיר את עצמך בסיטואציות קצה: אני גיליתי על עצמי שאני אדם תחרותי בקטע טוב, זה מביא לי דרייב כשיש לצידי פרטנרים מעולים, יש משהו מפרה בחוויה.

וגם גיליתי מי אני בלחץ. ומי אני במשבר. ומי אני כשנגמר כל הדו״צ ב4 בבוקר… הווהו.

צריך ממש לאהוב משהו כדי להתמסר, כדי לתת לו את הלב שלך והשינה שלך, ללא התמסרות אין באמת צורך ללמוד אמנות כלשהיא.

בכלל, לימודי אמנות מסוג כלשהו תמיד יעסקו בפיצוח עצמי, במי אני. תמיד ישליכו משהו על האישיות שלך, תמיד ידברו אליך בגוף ראשון יחיד.

(במאמר מוסגר, יש לי קשר קרוב עם מעצבים שלא למדו עיצוב באופן פורמלי, אני לא בטוחה ש״צריך״ לעשות הכל פורמלי. הם מעולים! מה שכן, הם מעידים שחסר להם השלב הזה, כואב להם שהם לא היו שם בדיעבד. וזה לא משהו שתלך ותעשה אחרי שכבר ידעת איך לתפקד בשטח…אי אפשר לזייף את הפעם הראשונה שלך)

ג- למידה חדשה, לא תמיד היה לנו רקע במשהו. לא תמיד זה למען אינטרס פרקטי כמו מציאת עבודה, לפעמים עצם הלמידה היא המטרה.

ד- מפגש עם אנשים, היכרות של עוד אנשים שמתעניינים בתחום, פיתוח שת״פים.

ה- כי זה חשוב. כי ככה אמרו לנו שעושה מי שמצליח. כי… אנלא מאמינה בזה. אופס.

אגב, הטלפון ההוא מהמרפסת? היא לא התחילה ללמוד בתום אותה השנה כמוני, למרות ה״את חייבת להתעורר״.
היום היא לקראת סיום עם מבט להסבה, בלי שעבדה בזה יום אחד.

בימים אלו אני בחיפוש של קורסון ערב קטנטן שישתלב לי בין העבודה ולא יפריע מדי, אפילו לא משהו שקשור לעיצוב.

למה? סיבה ג׳. כדי לערבב את הגלים בבקבוק, כדי לפתוח, אפילו כדי לפגוש. כולנו צריכים את עצמנו טריים בסוף היום.


רוצה להיפטר מהלבטים ולהתקדם?
עכשיו זה קל.
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים אחד על אחד!

אני מחכה לך כאן (:

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

על ידיים ופידבק.

זה היה חודש כזה, לא מפוקס, מאד מבולבל, ומאד ממוקד מטרה.

אחות מהנפש חוגגת יומולדת 30. זה התחיל בללקט כל דבר שקשור באהבה עצמית. חלוק אמבטיה, מוצרי טיפוח, מחברת השראה, הלבשה תחתונה, נרות וכו׳.

השנה החלטתי שזה מה שבא לי למרקר לה- תאהבי את עצמך, את לפני כולם.

את המתנות קניתי לאט לאט במשך חודש, אולי קצת יותר. כשאתה עושה את הדברים האלו במקביל לעבודה מרובה (וזו בהחלט תקופה כזו, תודה לא-ל), ממש קשה לך להתרכז בזה.

אתה מאבד קצת באלנס בחיים ואיפשהו שוכח מה כבר קנית ואיך זה היה נראה, רק יודע שכל דבר היה מדוייק כשלעצמו.

1- ואז התחלתי לארוז;

פתחתי לאט לאט שקית שקית, היה לי חשוב להתפקס כי אני ממש מאמינה שאריזה נותנת משמעות. זה היה מדהים לגלות שכל פרט התכתב עם פרט אחר.

כשאתה מעצב אתה יודע לבחור, הקסם הויזואלי קורה למרות שלא כל כך זכרת מה שלפת מהמדף.

כנראה בגלל שהייתה לך מוזה, שהבנת את הרגש הכללי, שהרגשת, שהיית חזק על הבריף הלא כתוב הזה.

פידבק לעיצוב / הגשמה עצמית למעצבים - הפידבק הטוב ביותר / הפוליו, אמבד, 2017
זה מתחיל כשנוגעים שוב בחומר // הפוליו, צילום עצמי, 2017

2- פתאום התאהבתי שוב בעבודה בידיים;

כשאני אורזת זו חגיגה. זה מוזיקה וריקודים באמצע הלילה. זו התרגשות מתפרצת, מי לא אוהב קראפט?

בכלל. אני ממש נהנת להפיק את הברכה שעיצבתי! ולהדפיס אותה אלף פעם כדי שהכל יצא בגימור מדוייק. לרגעי השלמות האלו אני חיה.

כשהכל קורם עור וגידים אתה מבין שאין תחליף לעבודה בידיים. לאנחנו לעצמנו.

כמה שזה מזכיר לנו מי אנחנו וכמה אנחנו מדוייקים. כמה שזה חלק מהיותך מעצב: לצאת, לראות, לגעת.

3- הוא הגיע אליי בדרך נס;

בלילה שבו התחלתי לארוז יצא לי לדבר עם מעצב אחר שנתקל בי ברשת. הוא שוטט מעט באמבד והחליט לפתוח איתי שיחה.

אשמור על הפרטיות שלו ואנסה לתאר… הוא מעצב שכולכם מכירים כמה מהעבודות שלו, אחד שעבר דבר או שניים בחייו אבל נשאר שטותניק מבפנים. בעל אופי.

ורגש בגלונים.

ממילה למשפט, הגענו לשיחת עומק על מה ולמה; מאיפה אתה יוצר ולאן זה לוקח אותך, עם מה אתה נשאר בסוף היום ואיפה החיוך שלך מסתתר.

4- בום. הבנתי את הכוח של פידבק אמיתי.

ראיתי אותו מהצד.

את כמה שהוא חסר ביטחון ותולה את התחושה שלו, בסביבה שבה הוא עובד/ מציג את עבודותיו. כמה חשיבות יש לאחר ולמילים שלו. כמה ערך יש באמירה, בביקורת.

האיש מוכשר כשד והוא מפחד לראות את עצמו בלי הפידבק, לא יודעת אם מפחד זו המילה שמגדירה… למען האמת זה פשוט קשר חזק לפידבק. משנה תפיסה. משנה מאד מה יגידו ומי יקנא בו ולמה.

כל מילה שאגיד, כל מילה שהוא ישמע לגביו, כמו מכה בסלע.

זה בכלל לא משנה מאיפה זה בא או אם זו אני. הרי לא באמת הכרנו.

5- התחברתי;

לרגע מצאנו את היצירה בידיים, את הדבר הראשוני הזה, כחיבור לעצמך, לנפש. לחיות עצמה.

אנחנו עובדים במקצוע שהכל בו מגיע מנפש וממש קל לתלות את עצמך באיך הלך היום שלי בהיותי מעצב. או במה אנשים חשבו על העבודה שלי היום. בכמה נגעתי. כמה צפו בי. אבל בעצם, זה לא מה שמגדיר אותנו. זה נורא מבלבל.

זה שאני רוקדת עכשיו עם עצמי בזמן שרוב האנשים ישנים, זה שאני באופוריה מתפרצת, בהיי. זה לא סתם.

הבנתי כמה שזה חשוב לעצור ולעבוד כמו פעם, פחות שכלי ויותר רגשי. כמה שזה בונה ומעצים אותנו כיישות. כמה שזה מה שגורם לדברים לקרות בנו.

זה בדיוק כמו שהשורות האלו התחילו להיכתב- אם אתם בעלי כישרון כנראה כבר הבנתם את זה מזמן. שזה לא האישיו ב״רגעים שיזיזו אתכם״.

הכל יתחיל מההתחלה כשתגעו בחומר. תאהבו את עצמכם. תחגגו את עצמכם. אתם לפני כולם.


מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (:

על תיאוריות ומציאות.

יש פער משמעותי בין העולם שלמדנו עליו, לבין העולם המתפתח שאנחנו חיים בו. יש הבדל רציני בין מה שהורגל להיות רצוי וצפוי, לבין המדמם והמתחדש.

כמו לומר ש״האדם מתכנן תוכניות ו…״ אתם יודעים את ההמשך.
חלקנו בכלל קוראים לו מרפי.

זה לא מרפי, זו המציאות. אי אפשר לסמוך רק על מסקנות וסטטיסטיקות שמישהו מצא לפני כמה שנים, או ללמוד פעם אחת וללכת עם זה לנצח.

זה הרי לא עובד בשום תחום בחיים, אנחנו משתנים מבלי לשים לב וברור שהעולם סביבנו משתנה גם הוא. בכלל… חשבתם מה מהאמירות עובד רק בתיאוריה ומה שייך גם למציאות? מה בעל ערך ומה גימיק שעטוף בצלופן?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

טוב טוב הסתבכת ממש.

על מה את מקשקשת? אני מספר לך שהרגע למדתי על N, יש חוקים מאד ברורים איך לעשות O ואת חייבת לשמוע! ממ…לא.

יש דברים שיפה לשמוע והם לא תמיד פרקטיים. כולנו חוטאים בתיאוריות ובהקשבה עיוורת למשהו שעבד מהמם אצל השכן עם הדשא הירוק, אממה, אנחנו גרים בעולם שמשתנה מיום ליום.

עולם שהתרגל לכלכך הרבה שפע וחזרתיות על המוכר והמובן, שאם לא ״נשבור את החוקים״ (יו יו! דרמה!) פשוט לא נביא משמעות לשום דבר.

עצות פרקטיות לעיצוב / שקרים שSEO מספרים למעצבים / מהו עיצוב נכון - עצות פרקטיות ושקרים למעצבים / בעיניי, אמבד, 2010
בדיוק כמו שראינו אצל השכן // בעיניי, צילום עצמי, 2010

בלי שום משמעות אמנם נביא את האנשים אל החנות, אבל לא בטוח שהם יחזרו. אולי נביא את הקליקים, אבל לא בטוח שנביא משתמשים פעילים. יהיה טראפיק ללא ריטנשן. לא כדאי לשחזר את הצעדים שעשו לפנינו רק כי ״ככה עושים״.

השאלה ״איך״ היא עבודה יומיומית, היא מחקר יומיומי, היא דורשת תמיד להתעדכן, לבדוק ולשנות. מבאס מה? הטכנולוגיה פשוט מצליחה להתקדם לפני כל מוסד לימוד. שינויים קורים מהר יותר כשאין פרוצדורות.

אז תיאוריה?

אם הייתם חלק מלימוד פורמלי כלשהו (תוכנית שנקבעה טרם הרשמתכם נקרא לזה) תבינו כמה שזה נכון; המון תיאוריות שעוד לומדים על שיווק כבר לא רלוונטיות, הרבה שיטות מכירים בשטח ובכלל לא מהימים ההם, הרים של קורסים הולכים לפח בלי שלמדנו מהם פרקטיקה.

אני לא נגד לימוד פורמלי, להפך (הישארו עימנו!), אבל חשוב שנזכור שכדי להבין משהו צריך לחיות אותו. כשאתה נותן לי הרגשה שאתה חי את זה, שאתה מבפנים, זה שווה יותר מכל שיטה ודרך.

איך מחליטים מה לעשות? לוקחים בערבון מוגבל כל דבר ששמענו ושנשמע, ולא סומכים אפילו על מה שכבר למדנו לבד. פשוט מוכרחים להמשיך לחקור, לבדוק, לעשות טסטים חדשים.

לטעום את האוויר של היום החדש.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

באים לשבור כמה מיתוסים?

1- עד היום כתבתי על ״נכון״, צריך גם יפה: אתם מעצבים, בבייסיק שלכם אתם בכלל נוטים לצד ״היפה״. משהו בעידן החדש מחנך אותנו להיות גרופיז של הצד הנכון, האינטיליגנטי, היודע.

זה לא חייב להיות כה דיכוטומי, נסו גם יחד. לעיתים אפילו כדאי להטות את הכף קצת ל״יפה״, לשבור את האיזון דווקא כי לאסתטיקה יש ערך אצל כל אדם. גם אנשים שקוראים לעצמם חסרי טעם נמשכים לקסם הזה, ואסייג שיש מקרים שבהם שווה להרפות מעט מ״נכון ועובד״ שכולנו הכרנו.

2- אי אפשר הכל יחד: אנשים שהרגע יצאו מseo יודעים את כל הטכניקות, להוטים יש לומר. מ״שים לי כפתור חזור מתחת לתפריט״ דרך ״פזר פירורי לחם״ ועד ״צריך שיהיה רשום ברוכים הבאים לאתר״. זה טוב ויפה (פחות יפה, יותר מוגזם ועמוס), זה יקדם אתכם אורגנית (יכול להיות, תלוי בגודל השוק), לא מתווכחת.

מבחן התוצאה הוא אם כל זה עובד: אם אחרי הקליק יבוא ערך, או אם תצליחו לרגש למרות התכסיסים השחוקים האלו. האם הנוחות שאתם באים בשמה באמת נוחה? האם ה״שלום עולמי״ הזה עוד קיים בדור הסנאפצ׳ט והפאסטפוד?

3- תשקר לי, אבל שלא אדע: זה משפט שבוודאות אני אומרת לכל מעצב חדש.

אם אתה רוצה ״להוליך את העין״ לאיזור מסויים, תן לי את זה סמוי, תעבוד עליי כמו בפרק של נמרוד הראל- שים משהו ברקע שמכוון לשם, תן משולש פיצפון שיוצא מהפלאח ההוא, תהיה חכם.

״אבל לימדו אותי שהדמות בויז׳ואל חייבת לפנות ללידים!״ והגיוני שהיא מפנה גב לכותרת שלך? לטקסטים שלך? היית עושה את זה בפרינט עם טופס מילוי?!

אסור להיות פוּשר (דוחף) מדי, אם זה לא עובד עם דיילות בסופרפארם, זה לא יעבוד גם כאן. אנשים חכמים יותר מזה, הם יקנו בלי שתדחף אותם לקופה- זאת אומרת, אם תדחף לשם תוכל גם לאבד אותם.

חוקים זה מעולה.

אל תוותרו על לדעת אותם, לשמוע עליהם, זה חשוב גם כדי להיות מסוגלים לשבור אותם מימין או משמאל.

סמכו על זה שכולנו אוהבים הפתעות, אולי זה משהו שבא איתנו מילדות או טבע האדם שאוהב להתחדש. בעצם זה זמן טוב להמציא את הגלגל.


רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
לפרוץ קדימה בעולם העיצוב?
לחזק את האני שלך?

מחכה לך כאן (:

על חינם ואגואיזם.

אין מעצב שלא עשה עבודה בחינם במהלך חייו.
לפני שאתם מנופפים בידיים לצד צעקות ״אבל היי אני מעולם לא עשיתי!״ תענו לי רגע מתי הגדרתם אתכם למעצבים, ואם לא נגעתם בג׳סטה מסוג מתנה לסבתוש מכל הנכדים. אה כן? אז זה נחשב.

אם לקחת את זה אין יור פייס: אני נגד השיט הזה. אין מתנות חינם אומרת הקלישאה, וכמו כל קלישאה… כן. קיבלתם משהו חינם? צפו להתקלה, או שבעצם שילמתם עליה וזה מגולם פנימה בחשבון.

לעבוד בחינם, להאמין בחינם

פעם כתבתי על אנשי האקסטרה ועל איך שאני תמיד עושה יותר משנדרש, בהמשך הפוסט ניגע ב״מתי כן בחינם״ כי לעיתים אני מאמינה בחינם ואפילו מאד.

מתפלאים שאפשר גם וגם? הרי אנחנו אנושיים ותמיד יש מקרים יוצאים מהכלל, אבל תביאו משהו לשתות ונתחיל בעניין העיקרי:

לעבוד בחינם? - מה מטרת העל שלך? / החיים שאחריי, אמבד, 2010
להתבונן ברצונות שלנו מקרוב // החיים שאחריי, צילום עצמי, 2010

פשוט אימרו לא!

למה לא? כסף הוא חלק מהחיים היומיומיים. לא בקטע מסריח אבל כולנו צריכים לחיות טוב מבלי להזדקק לאיש. אנחנו כבר ״ילדים גדולים״, לאף אחד לא נעים שנתמכים בו וכמובן שלא נעים להיתמך.

רובנו לא חולמים על וילות בסביון וסטטוס גבוה, או לפחות אני לא חולמת; אנחנו כן חולמים לחיות טוב, שזה בפשטות להיות מסוגל להסתובב עם עצמך ועם הרצונות שלך, ולאפשר להם להיות.

אם זה קינוח נוסף במסעדה ואם זה רכב חדש ואייפון 7 ומשרד חתיך. בא לנו להגשים, לחלום, לרכוש ולהתבונן ברכוש מקרוב.

אנחנו שטחיים, כמו כל יצור חי, ולא תמיד זה כזה רע כמו שזה נשמע/ נכתב.
הבעייתיות בעבודה חינמית נמצאת בעיקר בעניין של חינוך השוק, זה מתחלק כך:

1- ניצול:

כשאנחנו עובדים בחינם על ״זה יקח לך גג שעה! את תהני מזה!״ אנחנו מרגילים את הצד השני ל-

״שעה היא זמן חסר ערך עבורי, אין לי משהו חשוב יותר להתעסק בו כרגע, אתה צודק שהשמש זורחת ממך״,

ול- ״ההנאה שלי לא מובנת מאליה, בחרתי בעיצוב כקריירה דווקא כי זו קריירה ולא כי ככה אני נהנת מהיומיום שלי״, ולגרוע מכל- ״בעצם אתה הוא זה שעושה לי טובה, בלעדייך לא הייתי נהנת״.

אין ספק שמאחד ההרגלים האלו יגיעו עוד בקשות רבות וטובות של סינג׳ורים, יחד עם המחשבה האידיוטית שנסכים ברצון רב.

2- ערך למקצוע/ זילות המעצב:

״יכולתי לעשות זאת בעצמי, פשוט אין לי זמן״ זו אמירה שכולנו שמענו בהיכרות אישית.

התפיסה המקבילה שאני נוהגת להשתמש בה באירועים כאלו היא ״יכולתי להיות רופאה בעצמי, פשוט לא היה לי 7 שנים להשקיע״, עם ההבנה הברורה שלא כל אחד יכל להיות מעצב, שזה לא באמת תלוי זמן.

נגזר מכאן שיש לנו זמן בשפע, מה זה בשבילנו כמה פינות לסגור עבור האחר? כבר תרמתם לקהילה שלא צריכה תרומות? 🙂

קיבלתי פעם פנייה מ״התלהבנו מהעבודות שלך ומהנגיעה האישית. חשבנו שתוכלי לעזור לנו בעיצוב דיסקים ופוסטרים להופעות. אין לנו כסף כי עוד לא מכירים אותנו, אבל ניתן לך קרדיט!״.

קרדיט מקבל גם קמפיין של הון עתק, קרדיט הוא בייסיק ולא מתנה/ תמורה, בטח שלא מאלמוניים. הנחמדים שוחררו ממני רק לאחר שקיבלו את הגירסא המקוצרת לפוסט הזה, אני ממליצה לכל מעצב להשתתף במיגור התופעה.

השקעה משתלמת - לעבוד בחינם

3- ערך לעבודה/ זילות התוצר:

לסעיפים שמעליי נולד ילד חמודי שהוא התוצר שלכם, התוצר החינמי ששמתם עליו מזמנכם הפנוי או הפחות פנוי. נניח והילד יפה והכל טוב, מגיע השלב שכולנו אוהבים- תיקונים!

רגע מה… תיקונים בחינם? כןכן. אם תגללו אחורה תבינו שהרגלנו את השוק.

יוהו! תיקונים! מפה לשם אנחנו בפינגפונג בין מעצב לבין סמי-לקוח שנדמה לו שהוא אחד שמבין ויודע (ממש כמו עם תיקונים מטופשים שקורים לעיתים עם לקוחות אמיתיים), ובגלל שזה בא לנו בקלות וכיף ^ הוא פתאום בטוח בדעתו עוד יותר, כדי שנהנה עוד קצת.

גם אם אתם אתם מעצבים טובים ומשכנעים טובים, ודאי הרסתם חלק מהתוצר. הוא עדיין בסדר כי אתם מוכשרים, אבל זה כבר לא מושלם בעיניכם. מבאס. אם העבודה חינמית לפחות כדאי שנשוויץ בה.

הסיפורים האלו על קרדיטים, הנאה ותוצרים שלבסוף מאכזבים את עצמנו הם סיסטמה חוזרת מחינמיות של עבודה. הם נמצאים בכל תחום אבל במיוחד אצלנו.

כולנו אוהבים חינם, וכולנו בטוחים שאנחנו יודעים הכל, וכולנו טועים אם חינכנו רע, ומסתבר שחינכנו רע;

במקביל לאמבד וללקוחות אני שומעת המון מעצבים (או צרות של מעצבים) במסגרת הגינה ההומוריסטית שהקמנו, אורי אופן ואני, ששמה ״תעשה פרחים ברקע״. אם לא הכרתם אותה אל תגלו לי. האמינו לי, הסיסטמה חוזרת, הלופ. אוי הלופ.

טוב. זה זוועה. למה נשמע לך שכן בחינם?!

יש מקרים בהם אני עובדת בחינם, גם במשך תקופה. אם מכללים את הסיבות מגלים שמדובר בשייכות יתר, תחושת שליחות או תרומה, או אפילו בגלל משהו שאין לנו מושג בו (לפעמים קורה שאין לנו מושג, תתפלאו).

1- ״זה גם שלי״:

אמונה עיוורת בפרוייקט מסויים בגדר הסטרטאפ של עצמכם, אמונה באדם ספציפי ובדרך שלו, אמונה במטרה משותפת שהיא בעצם האמונה שלכם.

אמנם אתם מאמינים בכל פרויקט שאתם עובדים עליו (אולי לא באופן מלא), וכל לקוח שקיבלתם (או שזו אני) הוא אחד שהאמנתם בו ובדרך שלו, אבל בסעיף הזה אני מדברת על יותר מזה.

יותר מ״רק עבודה״, משהו שהוא מלב החיים שלכם.

דרך שאתם רוצים להיות חלק ממנה בכל מחיר, נטו מתשוקה, אהבה וסקרנות. הפעם בוער בכם להגשים ולחוות עד הסוף, בלי דד ליין ועם אינסוף מחוייבות.

משהו שלא אכפת לכם לתת בשבילו את כל הזמן הפנוי שאין. בשיגעון כמו בעיוורון.

מי צריך כסף? - לעבוד בחינם

2- תרומה ולבביות:

מעת לעת אני תורמת לעמותות, יש בכולנו חמלה ואהבה לזולת ואני בהחלט יכולה להבין עבודות שנעשות כתרומה וכעזרה לגוף שבאמת צריך.

לא אכנס איתכם ל״לתת זה לקבל״ כי אני מאמינה שנתינה אמיתית נעשית למען נתינה אמיתית, אני לא נותנת עם אינטרס כי זה פשוט מוריד מהמוטיבציה.

3- לימוד מבפנים:

עבודה עם אדם שרציתם ללמוד ממנו ובאה לכם בגדר ״שכר לימוד״, כאילו ששילמתם מהזמן שלכם על אקדמיה ועוד עשו לכם הנחה.

זה דבר שלא ניתן לתמחר, ערך מוסף שקיבלתם או מצב שבו אתם המורים ואתם גם התלמידים. כשיש סימביוזה מוחלטת. נדיר, אבל קיים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

4- אתגר אוטודידקטי:

תחרות עם עצמכם (או תחרות ממשית), משהו שלא ידעתם ובא לכם ללמוד בעצמכם, משהו שחיכיתם שמישהו ידחף אתכם להבין.

לגדול ולהגדיל את היכולות שלנו זה במקום עליון בעיניי, מדי פעם חשוב לגעת קצת מסביב, לחדש, לעניין את עצמנו, להשתנות במעט, לפתוח ראש לכיוונים נוספים.

לא רק במסגרת עיצוב אלא גם בדברים שנדבקים לזה (קוד, כתיבה, ניהול, שיווק, קהילה, סושיאל ועוד דברים שאני עושה בעשר אצבעות כאן). אם יש מישהו שיתזכר אתכם ש״עכשיו זה הזמן ללמוד״, בין אם טכניקה בין אם מחשבה, קפצו עליו.

עץ או פאלי

בדרך כלל יהיו שני צדדים לבעיות שנקרות בחיינו, לפעמים הם לא באמת בעיות, לפעמים זו הזדמנות לרגש את עצמנו ללא גבולות, ללא מחשבה על ״האם זה בכלל משתלם לי״.

קבלו החלטות משיקול דעת ואל תפחדו לחנך את השוק, אפילו במילים.

אם פנו אליכם במטרת חינם-חזירי, העניקו תגובה על חשבון הבית 🙂


עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
+ זה הזמן לגדול +

על רגשות ומקצועיות.

יצא לכם למתג את עצמכם או אדם קרוב? אתם מסתובבים בקבוצות עיצוב שמדברות המון על האם לשחרר את הלקוח ואיך? נכנסתם לפרוייקט שהתחברתם אליו מסיפור אישי מדרגה ראשונה?

בטח תבינו כמה אנחנו אנושיים וכמה עוד יש לעבוד על הניתוק העדין שבין הרגש שממנו כולנו יוצרים, לבין העיניים שצריכות לבחור גם באובייקטיביות, שאסור להן להתמסר או להתערבב כלכך.

לסיפור הזה נקרא חיבור יתר

הוא גורם לנעילה של הראש על רעיון מסויים, ז״א לתוספת של סובייקטיביות על הדעה האמיתית שלנו, למשהו מחייב שלא קשור לדעה שלנו. זו הטייה, כמו מוכתבת מלמעלה. התאהבנו ברעיון בלי לחשוב על התוכן שלו.

בנוסף, הוא גם מביא לנעילה שלא מאפשרת שום רעיון, כזו שחוסמת אותנו ואת ידי המעצבים שלנו, כזו שלא מאפשרת ליצור אפילו… איך זה קורה בתכלס?

לשחרר את הלקוח // איתך, אמבד, 2010 אורפז ימין
לפעמים עדיף לשחרר // איתך, צילום עצמי, 2010

1- אנחנו מחוברים מדי:

הסיפור קרוב אלינו מדי, הנושא משמעותי עבורינו מדי, משהו כזה קרה לנו בעבר, משהו מזה נוגע בנו כרגע.

טו מאץ׳ קלוזר? אמנם הבנה אישית של פרויקט שאנחנו ניגשים אליו הוא עניין מאד מרכזי ואם הגענו איתו ״מהבית״ זה חוסך לנו חצי מחקר בעצם. אנחנו מבינים לאיפה זה הולך, מה מרגיש קהל היעד ומהו הרגש המפעיל.

אבל צריך להבדיל בין חיבור אישי מהיכרות דרגה שניה, רחוקה יותר, לבין הסיפור שלכם לגמרי.

אוקיי. איפה?

כל מעצב שממתג את עצמו כאמור, או עסק משפחתי, משהו שם מאד קרוב ומבלבל ונורא קשה לנו לסמוך על עצמנו ועל הבחירות שלנו דווקא כשאנחנו ״באמת צריכים״, קשה לנו לקחת החלטות דווקא כשזה בשבילנו.

זה הביסוס לקלישאה ״הסנדלר הולך יחף״.

איפה עוד?

אדם שעבר תאונה קשה ושורטת ומנסה למתג מוסך פחחות או מוצר לאנשים שלא יוצאים מהבית, מישהו שהחלים ממחלה קשה וצריך לעצב קמפיין גיוס כספים למחלקה שיקומית כלשהיא- זה פשוט לא ילך.

החיבור ממש חזק שלא נצליח אפילו להתחיל את העבודה, זה הביסוס לקלישאה ״יש רגעים שגדולים מלדבר עליהם״, לפעמים שווה לשחרר את הלקוח.

2- זמן רב:

קשר שנבנה מהתמשכות של משהו, אם זה התמשכות של מחקר שלכם, עיצוב שלכם או התמשכות של הפקה שלא תלויה בכם ואתם ״רק משגיחים״. זה ממש לא חשוב מי הוא האחראי ומי הוא ה״אשם״.

אוקיי. איפה?

עבדתם עם לקוח במשך תקופה, עשיתם עבורו משהו משמעותי, נניח מיתוג מחדש אחרי שהבן הנסיך שלו ״עיצב״ הכל בפאוור פוינט שנה לפניכם? או אפילו מחקר רציני על אתרי חדשות ומנועי חיפוש ברשתות חברתיות? אתם ב75% דרך ודווקא עכשיו הוא רוצה לעזוב.

יכול להיות שלא היה קל שם, אבל זה אפילו מעצים יותר את ההרגשה שקשה לכם לשחרר אותו.

איפה עוד?

גם מעיני הלקוח; עבודות שנפרשות על פרק זמן רחב יחסית אליהן, ריבוי סקיצות וידיעה שיש עוד ים חומרים להתקדם אליהם.

כל אלו נועלים לקוח, הוא מבין שהוא חייב לרוץ ומרוב מסלולים הוא לא רואה את הדרך. ריצה של שעה וחצי תימשך חודש, רק כי ננעלנו, רק כי כרגע כבר קשה לבחור.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

הצעד הנכון

אז איך בכלזאת מקבלים את ההחלטה הנכונה? איך מבינים כמו בכל קשר מתי זה רק ״יפה״ ומתי זה גם ״נכון״, משרת את המטרה, עובד?

1– משחררים:

בחיבור מוגזם, עודף, יו ניים איט… לפעמים עדיף לשחרר, להעביר את העבודה הזו לאדם שאתם סומכים עליו בעיקר שלא יהרוס את שמכם כי ״המלצתם עליו״, פשוט פרגנו לקולגות. זה לא יפגע בכם לעולם, להפך. דומה מושך דומה.

2- מרפים:

זמן ארוך צריך לקטוע, להרפות ממנו. טוב והכל, אבל יש הרים של עבודה אמרנו, מה עכשיו חופש?! השתגעת? מממ, לא.

לא התכוונתי שתסעו לזנזיבר עם אהבתכם הגדולה ותשתזפו על החוף באמצע פרויקט פסיכי, מה כן? יש לכם ים עבודה נכון? דלגו למשהו אחר. קפצו בין עבודות, נתקו את הרגש בכך שתבלבלו את עצמכם, תעברו מעבודה אחת לשניה.

לפעמים מרב שאנחנו מרוכזים מדי במשהו הכל ננעל. זה כמו שמתחיל ריב אמוציונלי ואתם קמים בדרמתיות ויוצאים החוצה לנשום אוויר, 10 דקות משם ופספסתם את כל האקשן והצעקות נכון? נתקו את הרגש. תנו ללב לנוח מהקשר. תהיו רובוט לרגע.

ועוד מילה על ניתוק רגעי…

אני שומרת שבת. אחד הדברים שאני מאד אוהבת בשבת הוא הניתוק, העצירה מהכל למרות שהרגע הייתי בפרץ פסיכי של כתיבה, למרות ששיחת טלפון חשובה נכנסה, למרות שהמוזה בדיוק על האילוסטרייטור שלי.

ההבנה העמוקה של החיים הפשוטים, של השלווה, של הצרכים הבסיסיים שהיו לכולנו (אוכל, מנוחה, משפחה. או בשמם המפורסם ״לאכול, להתפלל, לאהוב״?) לפני שהתחלנו להבין ש״אנחנו רוצים״, וההבנה של מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו.

קורה לי שפתאום אני מבינה מה היה השבוע, מאיפה חשוב שאחתוך, מה כדאי שאקרר ואחזור אליו. כמו באהבה ככה גם בעולם העיצוב: קודם כל לקרר את הלב וללכת באופן מתוכנת, אח״כ לצלול פנימה ולהרגיש- אם הבנתם שזה כדאי.
תזכרו להיות כנים עם עצמכם.


ייעוץ מקצועי למעצבים, בסשנים של אחד על אחד.
עוד לא קיבלת? (:

על אמונה ומספרים.

בזמן האחרון יוצא לי לדבר עם אנשי עסקים, והמון.

אני לא מתכוונת לשיחות שהם ביחסי לקוח-ספק, אלא לשיחות חולין של שבת בצהריים או כל ערב פנוי, שיחות שמתגלגלות באופן טבעי ולא כי ״התכנסנו״, שיחות של ״ספר/י לי על״ ואיך הדברים עובדים מהשטח, מה קורה באמת.

אני קוראת (ומאזינה) בעיקר לספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה, כלכלה התנהגותית, עסקים, פרקטיקה שיווקית…

אפשר להניח שאני יודעת דבר או שניים על אנשים ועל סוגי אנשים, ששמעתי הרבה דעות וגישות, ובשורה התחתונה- שאני מבינה איך אנשים חושבים או מבינה את רובם. למרות ועם זאת, תמיד כיף לי לשמוע עוד ותמיד מעניין אותי להמשיך להתחפר בתובנות!

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

זה לא עובד עליי, אני לא מאמין במיתוג.

אז לכל שיחה יש 2 צדדים ויוצא שגם אני צריכה לספר מה מו מי: בדרך כלל מתעניינים אצלי ב״איך את עושה מיתוג בתכלס?״

סביר שאגיד שאי אפשר להסביר בדקה ואנסה לקצר למשהו סכמתי שיצליח להיות מובן בפעם הראשונה, יקשיבו לי בתשומת לב רחבה וכשאסיים יגיע ה״אוקיי אבל אני לא מאמין בזה. אף פעם לא קניתי מפרסומות או שמות, זה לא עובד עליי!״.

לא מאמין במיתוג, אבל לא צריך ״להאמין״- צריך לראות. אמבד אורפז ימין
להבין את המחשבות ואת העובדות // בראשית, צילום עצמי (ועיצוב גרפי), 2013

אם הכרתם אותי מקרוב אתם יודעים כמה אני שונאת שאומרים לי ״אני סומך עלייך״, מבחינתי זה למות באותו הרגע. רוצים להביע אמפתיה? תאמינו בי.

ובמקרה שלנו כאן- אין מה לסמוך על מילותיי היפות אלא על העובדות המספריות. יש לכם איך לסמוך כי הפסקנו לחיות על עולם התיאוריות ועל ״פרסום זה אוויר חם״ כמו שהיו אומרים פעם.

אין צורך ״להאמין בזה״

האמירה הזו, ה-לא מאמין במיתוג, היא פשוט לא רלוונטית כי אין פה קשר לאמונה.

זה פשוט חי, על מספרים ונתונים. כל קליק, לייק, תנועה, שיתוף, פרטים… הכל כתוב, ממוספר ומתועד. מאז שנכנסנו לעידן הדיגיטלי המתקדם לא נשאר לנו מה להוכיח- זה כאן וזה עובד (כשזה עשוי טוב).

״יש תוצאות״ כפי שאנשי ביז אוהבים לשמוע, ובעיקר לראות.

1- הקלה

כאנשי פרסום, התוצאות האלו מצד אחד מקלות עלינו– כי היי! יש תוצאות! זה עובד! לאלא, אתה לא יכול להמשיך לומר שאתה לא מאמין בזה, וגם את לא יכולה להגיד שאת לא רואה פרסומות ושהכל בולשיט. צר לי.

גם אם ימאס לנו להיכנס ראש בראש בקטע דיוני- זה תמיד יסתיים ב״אמרת את שלך ואני את שלי, תדעי שעל רוב האנשים זה תקף, אולי רק את לא כזו״

(נסיכה מיוחדת שלי, באמאשלך, את כזו. איפה קנית את החולצה שלך? והתיק? והפסטה שעל הגז? כן, איזו חברה מייצרת אותה? ומה… ליד זה קולה? טעים נכון? בטח. ממש כמו טעם החיים!)

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2- מחוייבות

מצד שני תוצאות זו מחויבות, זה להיכנס לבור של לקוחות שמצפים לדעת כמה אנשים ישמעו על זה, כמה לייקים יהיו להם, כמה שיתופים הם יביאו, והגרוע מכולם ״כמה אנשים יקנו את המוצר שלי?״.

זה הופך אותנו לדני רופ של העסק, למוכרים בחנות אפילו.

הרגע הזה שהלקוח מתחיל לחשוב שאתה כמפרסם אחראי על המכירות האמיתיות שלו בעסק, על מספר הקונים הממשי ועל אם הם יהיו מרוצים ויחזרו…

ובכן, צריך שני צדדים כדי שכל זה יצליח: זה שמביא את האנשים וזה שמוכר להם.

3- טנגו לשניים

נסו להסביר במהלך שיחה ערה ש״צריך שני צדדים להצלחה״ ושזה לא רק המיתוג או הבאק של העבודה הדיגיטלית/ הפרסום המודפס, או הניהול של הקמפיין עצמו. נסו, אני לא בטוחה כמה הצד השני יקבל את ה״ניצחתי בדיון!״ המתבקש.

אנשי עסקים שבחרו בפרסום לא נכון, באנשי מקצוע שלא יודעים לעבוד, או כאלו שלא התנסו במיתוג בכלל; הם סקפטיים מאד, וזה לגיטימי אגב- מתי האמנתם למשהו בלי שניסיתם אותו?

במצב כזה, יותר קל להיות אדם שלא מאמין במיתוג, שבטוח שהכל זה שקר ומניפולציות, שסתם מתמחרים פרסום כמשהו גבוה, שזה קישקוש בלבוש ואידיוטי לחשוב שזה פועל.​

האתגר הגדול בעיניי הוא למצוא את הדוגמאות החיות ולשאול את השאלות הנוקבות:
אני אוהבת לשאול ״העסק שלך מצליח? תודה לא-ל, אבל לא היית רוצה לעבוד פחות ולהרוויח יותר״, מדי פעם יענו לכם ״לא״ וזה בסדר כי ^ לא כל דייג רוצה לנוח ^

כשאתם בטוחים שהכרתם את הדברים אישית, שראיתם עשרות עסקים שפרצו ופרחו ממיתוג טוב ומקמפיינים מעולים- זכרו להכיל את המתנגדים, את ה-לא מאמין במיתוג.

זכרו שההכחשה שלהם היא הצעד הראשון לקבלה של כל הסבר שהוא.

אני מכירה את זה מעצמי, אמא תמיד אומרת ״את מתחתנת עם דברים״, אני צריכה להבין את הרעיון לעומק כדי להאמין בו וזה ככה לא רק אצלי- ככה זה אנשים. תקראו למעלה, אני יודעת 🙂


סיימנו? להה…שווה להצטרף לעשרות המנויים ולקבל עדכונים
יאלה מגניב!


מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך! +