קטגוריה: כללי

בצעירותי (פי יא קשישה!) עבדתי בחנות מתנות ששילבה הדפסות על מוצרים.

היה לי שם זמן, יכולתי לחקור תיאוריות פסיכולוגיות שעלו בי על אנשים אמיתיים, התחככתי בין אוכלוסיות שונות וגילאים שונים. מעבר לאסטרטגיות השיווק שלי, למדתי שהאריזה מוכרת, ואפילו מעבר לכך- האריזה יכולה להעלות את המחיר, היא השואו.

כולנו גדלנו על מסיבות יומולדת של קריעת עטיפות, לכולנו סיפרו ש״העיקר מה שבפנים, כל המסביב הולך לפח״. אם יוצא לכם לעצב הזמנות, בטח שמעתם את כל ציקצוקי ה״בסוף זורקים את זה״ 237 פעם. כאילו שיש למישהו מה לעשות עם השמלה וההינומה ביום שאחרי, להבדיל.

לא ייחסנו מספיק ערך ל״מומנט״ כנראה. הרגע הפיצפון שבו מתעורר הילד הקטן/ הניצוץ האסתטי שבכל אחד, גם אם מעולם לא היה לו טעם יקר או טעם כלשהו.

פיספסנו את האריזות.

אני לאו דווקא מדברת על אריזות מעוצבות ופריסות תלת, אני מדברת אפילו על צלופן וסרט. האריזה, היא היא, זו שמעניקה נפח ומשמעות לכל הבא בתוכה. היא החוט המקשר בדיוק כמו צילום מזון עם סטיילינג ובלי סטיילינג.

היא זו שיכולה להעלות את המחיר כי היא זו שמעלה את ה ע ר ך. אוקיי כן, יש ערך גם למה שנמצא אי שם בפנים, אבל האם אין בנו הרצון למקסם ערך? להעצים? להגדיל? ברור שכן!

סבבה, איך זה משפיע עליי כמעצב?

אפשר לדבר על אריזות פיזיות שמדגישות את קיומך ללא ספק. הן זכירות והן עושות עבודה מדהימה כשעושים משהו אחר ומפתיע!

יכולה לספר מתהליך פרויקט הגמר שלי בזמנו, שעסק בחברת הובלות קטנות אקספרס. את ספרי הפרויקט הגישו כחודש לפני הפרזנטציה הפרונטלית לבוחנים חיצוניים.

הספרים שלי הוגשו עטופים בנייר פצפצים, לצד עט ממותג ופנקס ממותג, כשהכל ארוז באריזת קרטון ״של החברה״- שהיא הייתה הרלוונט לכל החגיגה: אריזות קרטון הרי מלווים כל הובלה ומעבר.

האריזות האלו היו כלכך זכירות והפעילו את הרגש והרגע, שהבוחנים זכרו את המותג גם טרם הגשתי!

ויש גם אריזות פחות מוחשיות ופיזיות.

אנחנו שולחים חומרים ללקוח נכון? זה יקח עוד חצי שעה אם נעמיד אותם על מצגת ממותגת אישית?

אבל אתם מנחשים כמה ערך אפשר להעלות בצלופן (דברו איתי על סט כוסות פשוט על צלחת הגשה, עטופים מדהים, ב400 ש״ח. דברו איתי על עשרה סטים כאלו שעפים במהירות שיא), אז לא קל וחומר בעטיפה אישית?

למה זה מאמץ פיצפון לעומת הערך שנוסיף?

א- זמן:

הרגע סיימת לעצב, יש בידייך אלמנטים גרפיים. מה זה בשביל שער וכמה חוצצים ושקופיות תוכן? צלופן. בדיוק. צלופן וסלוטייפ.

ב- ניצוץ:

הזמנתם פעם מותגים מאיביי ושות׳? זה מגיע בלי האריזה… לרוב מצ׳וקמק, אנחנו גם לא נשים שם 500 שקל על שעון. למה? כי זה מרגיש פחות, כי אין את חווית הניצוץ, כי אין מומנט- ז״א, זה יכול להימשך חודש בין הרגע לביננו.

כן, בשביל זה קורה שיש לכם לשונית פתוחה על מוצר כמה שבועות, או וויש ליסט- בשביל לשמר רגע, בשביל לנסות שזה יקרה בכלזאת.

ג- וואו:

בהתקשר לסעיף הקודם- בהיעדר השואו/ העטיפה, הערך פוחת. כלקוח אתה מצפה לפחות וואו. אתה לא מוכן לשלם יותר מהעלות הממוצעת שעולה לך בראש, אפילו פחות, ״מה אני פראייר?״

חשבתם פעם מה הקטע של צלופן על אריזות של בשמים? העלאת ערך, אהא.

נו ב״אמת״.

עכשיו זה נשמע לכם ״אויש איזה מפגרים אנחנו״, אבל אנחנו לא כאלו רציונלים כמו שאנחנו מתעקשים לחשוב ולהצהיר, ולפעמים זה לטובתינו!

אריזות יפות פותחים לאט ובעדינות, לעיתים גם שומרים, אבל מה שבטוח- התמונה נצרבת בראש, נשאר הזיכרון.

תזהרו עם הסלוטייפ ועיטפו את הלקוחות שלכם בחום ואהבה, זה שווה את ההשקעה המעטה, זה משמר את החוויה שלהם, וזה משתלם גם לנו 🙂

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
קדימה. מחכה לך!

https://www.youtube.com/watch?v=GEBhpiT-V4g

אנחנו חיים פרסום. בבייסיק שלנו שוכן המשפט האומלל ״פוש יורסלף טו דה לימיט״. משפט אומלל האמנם? או שנכון?

נורא מבלבל. אם קראת כבר באמבד סביר שחשבת על זה, אבל הפעם אני הולכת לדבר על השלכות שחיצוניות לנו ופחות על דברים שאנחנו מביאים על עצמנו מבחירה (או שהאופי שלנו בוחר להזמין אותם לבירה ובייגלה).

אני הולכת להאיר על צורות שונות של עומסים סביבתיים, שמקלקלים ופוגעים בנו ולא רק בנו, ולענות על השאלה איך אפשר להתמודד עם זה וליצור עבודה יעילה.

אוקיי רגע, מה דוחף אותנו אל הקצה באופן חיצוני?

1- מכירים בוקר עם 8 בריפים? זה זה מחשיד נכון? ונכון שזה טופח יותר ויותר לאיזור 4 בצהריים? כאילו שיש שמרים במערכת? בול.

2- מכירים פרויקט תובעני שהתחלתם מחקר עליו, אתם כבר שם, זה רק עוד שעה גג שעתיים ויש תובנות. לא שווה?

3- מכירים לקוח תובעני? אה לא צריך להמשיך?

4- מכירים טסטים של דיגיטל? נו רק עוד אחד.

5- וואלה? מדברים על דיגיטל? מכירים דברים שכבר לא יהיו רלוונטים מחר?

6- מכירים טלפון מהדפוס ב5 בערב ״היי משהו לא מסתדר לי בפתיחה של הקובץ, תגדירי את פנטון 803C בספוט סגול, ואת 802C בספוט אדום אוברפרינט, ואני צריך שכבה לבנה מתחת לגרפיקה והחלטנו בסוף להוציא את הלכה הסלקטיבית לקובץ נפרד מפלטה שחורה. שולחת לי חמש דקות? אני סוגר״. הוא לא סוגר. רק אומרת.

7- אה… סגירות? מכירים את העיתון שבדיוק החליף הוראות סגירה ובדיוק רביעי היום ובדיוק כבר כיבית את המחשב ורק עכשיו שמעת? נדיר? אבל קרה נכון?

8- מכירים ימים של בלת״מים. כן. זו לא שאלה רטורית אפילו.

טוב דיי. מיצינו.

אז מה הופך רעיל כשאנחנו דוחפים אל הקצה?

טאדם! אנחנו מאבדים את הברק, אנחנו עייפים, והפיזי הזה נהיה נפשי מתמיד. אה… לא הופתעת מה…?

עד לא מזמן הייתי חסידת ה״דיי עם הבולשיט של גוף ונפש״, ופתאום קלטתי עשרות פוסטים שלי מעוטרים בתגית ״גוף ונפש״, אני מדברת על זה יותר ויותר, אני מסכימה לעצמי להאמין בזה יותר ויותר, תכלס זה שם גם בלי שאאמין.

כן, זה הגיוני שאם לא תעצור לברייק משהו ישתבש. שיהיו טעויות אפילו, אבל רע מזה- שפשוט לא תהנה מליצור, כי אנחנו לא מכונות, כי כדי להגיע לנפש צריך לאפשר לה את העולם (פלאשבק מס.2).

אבל חמודה, עכשיו אחת בלילה, אמצע השבוע, ואת כותבת פה. את מדברת איתי על גבולות ועל קצה גבול היכולת? כןכן. שוב. אני מבדילה;

יש את מה שדיברנו על אנשי האקסטרה, שאם כבר התשה- אז זו ״התשה עצמית״ ושם זה יותר בקטע של למלא ולהציף אם עושים את זה בריא וכמו שצריך.

ויש התשה חיצונית, שהיא… ובכן… קראתם את הרשימונת הזו מעליי, ואני בטוחה שכתבתם עוד כמה סעיפים יומיומיים בראש.

בעצם, בהתשה החיצונית מוכרחים לטפל אם הניצוץ בעיניים חשוב לנו.

איך אני פותרת את זה באופן מעשי?

1- סינון משימות

ע״י תקציבאי (או שגם את זה אתם עושים? מולטיטקסקינג רולס!) או ע״י התייעלות מעצב: למשל בבריף ארוך שדורש המון חומרים, אנסה להתפקס על המורכבים יותר ואאשר עליהם את השפה. רק לאחר הפינג-פונג אתקדם לשאר החומרים- גם אחסוך עבודה ל״הרגע״ וגם כולם יהיו מרוצים.

ועוד עצה שלי בנושא ריכוז; קבעו עם עצמכם זמנים לניתוק כמו דפדוף מטופש בפיד כלשהו, נניח בפערים של חצי שעה. אל תשקרו לעצמכם, אנחנו חייבים לפתוח מקרר או פיד או לבהות במשהו כל כמה זמן. הדרך הכי טובה להיפתר מאובססיה היא לאפשר אותה.

אני מוצאת שנוח לי לעבוד על ״בריפים שנמתחים״ לצד שעון חול של חצי שעה, וככה אני יודעת שחצי שעה לפחות אני בריכוז טהור ודברים יתקדמו.

2- עיצומו של מחקר? מפתה.

הכי הכי מפתה. אבל זה פחות חיצוני משנדמה.

ברור שזה לא ימשך מאותו המקום אם נעזוב את הרגע- ובשביל זה אני פותחת קובץ, זורקת אליו את כל חומרי הגלם (ויז׳ואלים, חומרים לויז׳ואלים שעוד לא הכנתי, טקסטים שיש לי בראש, טקסטים שביקשו, צורות, צבעים) ומקלידה סוגשל תקציר המחשבות שלי באותו הרגע, לא משנה שזה כתוב כלאחר יד.

את הסמטוחה אני שומרת בתיקיה של הלקוח לצד תיקיה של חומרי הגלם+ שמה ליד המקלדת פתק עם שם הלקוח.

בחיי שעל הבוקר זה פשוט יותר; זה כמו להשאיר בובה על הדשבורד כדי לזכור לתדלק למחרת ולא ב11 בלילה, כשבא לך מקלחת חמה וקפה.

3- לקוח מעכב בדיוק כשעמוס…

אתם חייבים להתקדם ולסנן לא בא בחשבון? הקלטות בוצאפ!

(נכון שאנחנו שונאים את זה מהצד שלהם, אבל בשבילנו זה חוסך ים צרות: הקלדה זה ארוך, לעיתים מאבד נימה, ואם מתקשרים אז מוכרחים להתעכב כי גם הצד השני מדבר).

אם אתה מקבל החלטות מחשיבה, אתה בטוח בהחלטות שלך ובטח תדע למכור אותם (במובן הטוב). כדי להוציא עיצוב נכון צריך להיות בטוח ולדבר משם, תדברו משם, 97% שהוא יתפוגג ויודה לכם שפוגגתם את חששותיו.

4- רק עוד טסט אחד?

אחד אחרון וזהו. וזהו.

5- דיגיטל של טיימינג?

בשביל זה אני מכינה סדר בוקר, מפצלת מה לאן ומתי, ומקווה שלא יכנסו בלתי מתוכננים נוספים.

לימים מיוחדים וידועים אפשר להערך מראש, אבל על טרנדים בסושיאל לדוגמא צריך להתפקס ואפילו להזיז דברים הצידה. הכל זה סדרי עדיפויות, אפשרו לעצמכם את מרווח התמרון עוד בתכנון הראשוני של העבודה שלכם.

6- הדפוס התקשר! אושר גדול!

אני בדיוק כמוך מתחילה ב״הקובץ סגור מעולה: הפנטונים מופיעים בפידיאף, הuv בצבע שביעי באוברפרינט, הטקסטים בקונברט. סגרתי בהתאם להוראות מהבוקר״. ואז בדיוק כמוך אני מקבלת את ההסבר הארוך שמנסה לומר לי ״את מותק והכל, אבל את תעשי מה שביקשתי. קדימה.״

שיט הפנס? יאלה לבלוע את הצפרדע ולתקתק כאילו היית רובוט. אם בשאר הסעיפים החיצוניים ברשימה נהיה פיקס זה לא מה שישבור באמת.

7- רביעי בערב ושוב מהעיתון.

הוראות שונות? נושמים עמוק ו… זה גג עשר דקות. אני מגזימה עכשיו. זה אולי 5. אם מחשב אחר דולק באיזור- קפצו לשם והעיפו את בעליו לעשן/ לשתות משהו חם

(אני ממש לא בעד עישון, אבל המטרה מקדשת את האמצעים אם הוא מעשן בין כה. נתפלל יחד שהוא לא יאבד את הכליה בדיוק הרגע).

8- ״אם זה תלוי בי זה לא קורה״.

אבל זה העניין בבלת״מים, הם בלתי מתוכננים, הם קורים כי החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן… בלאכס. את קלישאתית היום. לכי לעשן או לשתות משהו חם, שמעתי זה עוזר! 🙂

סטופ איט.

עכשיו אתם אומרים לעצמכם ״יופי אורפז, אבל חצי מהסעיפים מילאת בככה זה ובואו ננשום. ו…?״ יופי. גרמתם לי לחזור אחורה ולגלות שחצי.

אבל היי! חצי אפשר למנוע! ובחייאת, החצי השני מורכב מפשרות של חצי שעה מינוס ומבלת״מ (אם זה תלוי בכם, הימנעו מ״לא לתכנן״ או מ״לקחת הזדמנויות של חוסר תכנון״ כשאתם עמוסים, ואם לא- זה לא אמור לקרות הרבה מדי).

הופ. למעלה מחצי של העומס החיצוני שלכם נעלם. עכשיו העניין הוא לשמור על עצמכם, להיות אסרטיבים והחלטיים בנוגע לכל זה, להכיר בצורך להתנתק ולעצור.

גם אם אתם אנשים שעושים יותר מטבעכם- למדו לאזן את זה ולא להטביע אתכם ב״יותר״, למדו לעשות זאת בריא.

ממש כמו בקשר זוגי, בשורה התחתונה: טוב לעבודה שלכם שתתנקו ממנה ותרפרשו את העולם שבחוץ, זה יגרום לכם להתגעגע יותר, להיות אנרגטיים לזמן ארוך יותר, להיות קריאטיביים יותר, לחלום יותר, להיות רעבים יותר. עכשיו בואו ננשום.

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
נחסל את הצרות שלך!

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת למעצבים חדשים קשור בפחד, ואיך לעבוד מתוך פחד.

לעבוד מתוך פחד- כמו ״לא לפחד״. לשאול, לחשוב אחרת, לזרוק משהו שעבדת עליו, לעשות עוד סקיצה, לשלוח תיקי עבודות גם ללא ניסיון (כשהם יוצאי דופן- למה לפספס?), להמציא, ללכת שונה מהבריף, להעז, לחלום, ללכת עם הבטן, ללכת עם הראש, להסתכל 3 פעמים לפני שליחה.

לצד אלו חשוב להבדיל בין יצירה שלוקחת פחד כניתוב השראתי (ממקום של פירוק הפחד לתוך ״הדבר עצמו״) לבין תוצר שנוצר בפחד;

הפחד מה יגידו, הפחד שלא יתקבל, הפחד שזה לא מספיק, שמישהו לא יאהב וכו׳. אף פעם לא היה חיובי לנפש לעבוד ללא ביטחון.

והנה היום אני מפחדת.

לא מיצירה (תהליך) ולא מתוצר (סיום). לא מעבר ולא מהווה.

אני מפחדת מהעתיד, אפילו שהרגע דיברתי על ״פחד כניתוב השראתי״ (אהא. עלית עליי, אני כאן גם כדי לסדר את הראש).

אז אני מפחדת מהלא נודע ואני אפסיק לדבר בטייטלס:

אני בדרך לניתוח לייזר.

ז״א לא, אני אפילו לא בדרך, אני טרום בדיקת התאמה (כן יא היסטרית! תרגעי כבר!) ואני פשוט לא מצליחה להתאפס על עצמי.

איכשהו זה לא מרגיע שהרעיון התבשל בי כמה שנים? הרמתי את השיחה הזו כחלק מ״to do list״ שהיה על השולחן שבוע, באופן הכי טכני שלי.

אני מרכיבה משקפיים/ עדשות מעל עשור (שיואו!!! אנלא מאמינה לעצמי לרגע. הזיקנה אללי!) ותמיד יצא שהדחקתי את הסיפור: ברגע ששמעתי ״כשפותחים את ה-״ הייתי עוצרת ב״שקטטט לא לספר לי״.

כשאתה לא יודע כואב פחות. המוח מוצא פחות דברים להתעסק איתם. פחות סרטים לדמיין.
*מעניין איך ״כשאתה לא יודע כואב פחות״ ו״מפחדת מהלא נודע״ מסתדרים יחד?*

סביר שבמהלך בדיקת ההתאמה שבשבילה התבקשתי לפנות שעתיים מחיי, אאלץ גם לאכול מצגת שיווקית כלשהיא (לעזאזל איתנו אנשי פרסום. לעזאזל!) שתגלה לי על תהליך הניתוח, אבל אני מניחה שמה שיקרה בפועל הוא ״אויש למה הריווחים כלכך נוראיים והיי קפץ להם הגריד!״.

מוח של מעצבים הוא רוב הזמן אידיוטי ומתנקל אם מסתכלים מהצד, והפעם נוח לי לחשוב שזה מקל עליי. בחיי.

אם שומדבר לא קרה עדיין, למה אני בסטרס?

כי אלו העיניים שלי. כי זה כל כולי בערך. כי אם הייתי מורה או מוזיקאי למשל, יכולתי להסתדר גם בלעדיהם. זה לא היה אותו דבר כמובן, זה אף פעם לא להיט לאבד את הראייה שלך אפילו לרבע שעה (היית בסף עילפון פעם?), אבל לאחר זמן יכולתי לחיות עם זה בשלום.

לעומת זאת… אני… קנאית לעיניים שלי ממש. לראייה שלי, הפיזית ולא רק הנפשית, אין תחליף. בלי דרמה- בלעדיה אני כמעט שומדבר.

אז איך בכלזאת, אני, למה?

הרי את יכולה להמשיך לחיות על עדשות ומשקפיים בלילות? מה הלחץ? נכון, אני יכולה, עדיין יש בי קולות של ״נו דיי שחררי מזה/ בשביל מה/ ואם זה יחזור/ ומה יהיה אחרי לידות/ ואם משהו ישתבש/ ומה את מבינה בזה״. עדיין, גם אחרי שכבר החלטתי ללכת לבדיקה. אני מודאגת.

ובכלזאת כן! כי מתי בפעם האחרונה סמכתי על הלא נודע? הרי התחלתי את הפוסט ב״לא לפחד״, אז אני אנסה למרות הכל. למרות שכבר ניתקתי שיחה איתם רק מהפחד, עברו 24 שעות והיי התקשרתי שוב!

בלתי סביר.

אתמול סיפרתי לחברה שאני הולכת להתפוצץ מהפחד. אחרי שברחתי מהשיחה הראשונה ^ תיארתי לה בבלאגן את העניין;

היא אמרה ״אם תפחדי ללכת עם החלומות שלך הם פשוט לא יוכלו לקרות״, ככה, כמו שמסבירים לילד. אני עניתי ״זה לא החלום שלי״, ככה, כמו שילד עונה.

כולנו קטנים, כולנו ילד אחד קטן שלא מבין כלום בלא נודע, ומעל לכל האמת היא שאיש מאיתנו לא שולט בעתיד באמת-באמת.

סטטיסטיקה למתקדמים.

ולמה נרשמתי בלי בולשיט? כי רק 70% מתאימים. זה אומר ש30% לא.

זה אומר שההוא שכן ״שולט בעתיד באמת-באמת״ יוכל להבהב לי ולהחליט במקומי. יישור לימין, יישור לשמאל, כן, לא, שחור, לבן. ואני שם. בערך 🙂

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
רוצה לחסל את הפחד ולהתקדם?
אני כאן בשבילך!

במשך כמה חודשים היה פתוח בכרום שלי מאמר בשם איך הפכתי ל-איש של בוקר.

כל פעם שהתיישבתי מול המק הביתי הבהרתי לעצמי ש״אסור לסגור את הלשונית הזו, כשאתפנה לזה אני אחקור מילה למילה ואסיק את מסקנותיי בנוגע לאיך להפוך לאדם של בוקר״, אם לא מדובר במאמר מבולף מדי.

באחד מימי השישי הדפסתי אותו כדי להצליח להגיע אליו בשבת (ולא הגעתי כמובן); לגבי מחשבות על בלוף? ^ לא מהן העיכוב. יכולתי להניח שלידי מאמר מעשי פלוס, כי קיבלתי אותו בניוזלטר של שגיא שרייבר, שאני כבר שנים מנויה אליו וסומכת על הבחירות שלו.

מה שלא נשאר כך זו התקווה ל״יום יבוא ונקום לשחר חדש!״, ז״א, לפני חודשיים סגרתי את הלשונית. התייאשתי מלחכות לעצמי.

אני יודעת שעברו חודשיים כי הרגע נברתי בהיסטוריה ו… האמת שממש בא לי לעבור עליו עכשיו. נו, אולי אחרי שאסיים לכתוב את גירסא א׳ כאן. היי לך דחיינות.

למה אנחנו דוחים דברים?

לאחרונה התחלתי לקרוא ספר שקיבלתי ליומולדת, הרשימה של יובל אברמוביץ׳. הספר מדבר על החלומות של יובל (בעיקר), על הגשמות, וגם על כאלו שהוא דוחה ודוחה מרשימה לרשימה.

עוד בתחילת הספר הוא מנסה לפצח למה הוא דוחה דברים שהוא רוצה/ חולם לעשות כל פעם מחדש;

אחת התשובות המספקות היא ״כנראה שלא מדובר ברצון פנימי (רצון אותנטי), אלא ברצון תדמיתי (שבא מהראש ופחות מהלב, משהו שהלחמנו לעצמנו מסיבות שונות)״.

כנראה שהרצון להפוך להיות איש של בוקר הוא אכן חיצוני לי? הרי אפילו על קריאת מאמר קטן בנושא אני מתעכבת כלכך הרבה זמן…

כן. אני אומנם מתמרנת טוב מגיל 13 על יום ולילה,

העברתי ימים לא ספורים של לילות לבנים שכללו בין היתר לימודים, עבודה ושיחות מתישות מצידי עם נהגי מוניות שונים (באחת שזכורה לי טוב- על החיים האומללים של ״לקום בחמש בבוקר למונית״, תמצית של בוקר&לילה&השילוב), אבל עדיין מחפשת את האיזון ששוכן אי שם.

תרבות בוקר

אולי אני מחפשת ׳איך להפוך לאיש של בוקר׳ מתוך סוג של הכרח לצוף בין העצמי לסביבתי, כי מה לעשות שרוב העולם מתנהל על בקרים? אבל בתוך ״האני היוצר״ אני אדם של לילה.

הרעיונות הכי מיוחדים באים לי בלילה.

כך יוצא שמעת לעת אני גונבת עוד לילה של מחשבות ותנועה לא מכוונת, ככה, בלי להחליט לאן זזות הידיים, לאן חושב הראש. ללא עכבות.

אנשים של לילה אוהבים לדבר על היתרונות שבשקט הזה, כשכולם ישנים והעולם כמעט עוצר מלכת.

כשהייתי ילדה הייתי אוהבת לשמוע את המכוניות האחדות שעל הכבישים ואת רעש החשמל שזורם על העמודים, וכן, גם את הציפור ההיא באיזור 4 וחצי, שבדיוק מתחילה לזוז ולהזיז.

זה בא מבפנים

אבל זה לא רק השקט האחר שעוטף אותך, זו התולדה שלו, הזיכוך הזה של הבדידות הטהורה, הרעש הפנימי.

משהו פראי קורה לרגעים אחדים, הנפש בורחת מלשמוע את מטלות היום, הראש מתנקה… זה לא סתם שאני יכולה לסגור פרוייקטים שלמים בלילה של שוקולד וקפה.

זה זון אחר. פלנטה אחרת בה רק אני וא-לוהים.

כשזה לבדי

אני מוצאת שעבורי, משהו במאגר האינסופי של העצמי הפשוט, משהו ביסוד הראשוני של האדם (הגענו לכאן לבד, ואנחנו עם עצמנו לנצח) פותח דלתות אחרות;

כשסובבים אותך דעות ואנשים אתה חשוף למצב של ״האני הלומד״, אתה עסוק בלהכיל ולהקשיב ולהשכיל אפילו בלי להיות מודע לכך.

וכשאתה לעצמך זה בעצם כמו אז שהיית ילד, כמו אז שהייתה פיה קטנה בדמיונך וכשפיטר-פן שלט בעולם. לרגעים שוב הכל ריאליסטי, הכל אפשרי.

יש משהו ביצירה לשם היצירה, שמשווע למקום חשוף, לכאב, לצער אחר.

יש משהו בחושך, שמשווע לכוכבים קטנטנים שילטפו אותו. לחמלה אנושית.

אז האם באמת טוב עבורנו לשאוף להיות אנשי בקרים מוצלחים, או לפחות לכאלו שמזנקים מהמיטה במקום לדחות את המעורר שוב ושוב?

נדמה לי שזוהי אותה התשובה להאם האדם באמת רוצה את האושר בכל יום ויום בחייו.

↓
רוצה לקבל ייעוץ על ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ אחד על אחד +

ילדתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. לא תינוק. לא בקטע פלצני, יש פרוייקטים שלגמרי מרגישים כמו הלידה שלך, יש מותגים שלגמרי מרגישים כמו ״הבייבי״, הכי בגדול.

בעבר דיברתי כאן על דור ההגדרה העצמית ועל אנשים שמגדירים את עצמם לדבר שהם לא, אבל מאיפה זה מגיע בעצם? לידה וילדות; חונכנו לאמונה שאנחנו יודעי כל, שאנחנו מושלמים ו״הגאון של אבא״, ויוצא וקורה המצב התודעתי ש״כל אחד יכול״.

אם אתה יכול לחלום על זה…

אותם המוחות התרגלו לעבד במשך שנים ״אם אתה כזה מושלם בטוח תוכל להיות כל דבר!״, זה חבל דק… יותר בקטע של חוט תפירה כזה.

לבסוף, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו: לא כל אחד יכול, לא כל שתאמין יקרה, לא אם תתאמץ ודאי תגיע. לא לכולם היכולת- לא רק הפיזית, אלא גם הנפשית, בתוכן עצמו.

מה מה מה?

בקושי התקרר הפוסט שלך על העבודה הקשה, איך את מדברת? טוב כן, צריך להבחין בין תולדה ונרכש- בין כישרון ללימוד. אחרי ההבחנה החדה הזו צריך גם להתייחס לליטוש הנמצא, להתמקצעות.

לא כל דבר ניתן ללמוד, אי אפשר ללמוד עיניים, או תשוקה, או קול למשל: בנאדם שנולד עם קול צפרדע לא יהיה זמר, ז״א לא אחרי שכבר הומצא ה׳אביב גפן׳, וגם הוא מכיר בקול הצורם שלו, בסיפור שלו, ובאבא שלו.

לעומת זאת אחד בעל קול נפלא (היי לך ״לידה״) יכול להתמקצע בשירה, ללמוד נשימות ואיך להוציא קול נכון, איך לעלות ואיפה ללחוץ. פיתוח קול מכירים? (היי לך ״תולדה ונרכש״); אחרי שאלו קורים הסביבה נוהגת לומר ״אוי כמה שהוא מוכשר!״, כי אז באמת גם הדיוט יכול להבחין בכישרון שאיתו נולד החמוד כאן למעלה.

גבולות ודור המומחים

הגבול מאד מיטשטש בימים בהם כל ילדה מתבגרת עולה על בגדים פרובוקטיביים ומצלצלת לסוכן להוציא סינגל, אבל איש לא יכול לקרוא לזה ״אמן״ או ״הדבר״, כי זה פשוט לא שם. זה יהיה טרנדי וזהו. לא מחזיק מים.

אם לשים את האצבע, זה לא עניין ההכרה מהסביבה כמו העניין המהותי שלא כל אחד יהיה הוא-הוא, רק מרכישה בלימוד אינסופי.

במקצועות מבוססי נפש והתבוננות, הבסיס הוא להיות ״מקורץ מהחומר״, להיות אחד עם שריטה ומשיכה. בלי זה? כן, תוכל לדעת טוב תוכנות ולהיות אפילו אשף פוטושופ.

אבל להגיד שיהיה לך את הקו המזוהה שלך, והאמירה, והראיה החד פעמית הזו? לא. זה לא מבפנים. זה חסר תשוקה לעד. נורא קשה ללמוד עיניים ותשוקה בדיוק כמו שלא ניתן לשנות את הקול (voice) שלך.

תוכל להעתיק טכניקות שלמות ולשנן דברים שעובדים טוב יחד, אותיות שמתלבשות נכון, פלטות צבעים מעניינות/ עכשיוויות. ועם זאת, לעולם לא תחדש משהו, גם לא תוכל לתת ביקורת למישהו מהצד.

פייק איט אנטיל יו מייק איט

ופתאום מגיעים ה״כלים לעיצוב עצמי״, טמפלטים כאלו שאמורים לתת לכל יצור את האפשרות לחשוב שהוא מעצב, כי יש לו פוטושופ:

1- מחוץ לתחום

מלקוחות/ אנשים פרטיים לא באמת אכפת לי בנושא הזה, תחרטטו את עצמכם לדעת ותהנו כל הדרך לשם! 🙂 זה נחמד לעשות שטויות בדיוק כמו שנחמד לראות את אהרוני מבשל ולדמיין שתצא לך מנה כזו מדהימה בחצי שעה.
(אם לא נולדתם עם חיידק הבישול, נסו ותיווכחו)

2- ״זה לא כזה רע אה?״

מאנשים שבטוחים שהם יכולים ללמוד לראות כמו מעצב. ובכן. אופ. נשבר לי הלב. שוב, ישמצב שתהיה אחלה גרפיקאי, תדע טכנית איך ומה…

אבל ללא התשוקה מאז שזכרת את עצמך חי, ללא העיניים לפרטים הקטנים (יצא לי לשמוע כלכך הרבה ״אויש מה זה חשוב הריווח!״- זה סימן מעולה), ללא הרעיון והתובנות, ללא הידיעה מה לשדר ולמי ואיך…

ללא כל אלו אתה מבזבז את הזמן שלך.

פשוט כואב לי לראות אנשים שמבזבזים את זמנם, כי גם שנים אחרי- אי אפשר לייצר את זה.

ברגעים שאני רואה אותם אני נזכרת באנשים שעזבו את לימודי העיצוב, ובכמה שהם חכמים שהם הבינו שהם לא נושמים את זה מ-0. שהם למעשה הגיעו במחשבה ש״אני אוכל ללמוד לעשות את זה״, ולא במחשבה של ״באתי ללטש את האבן״.

אילוזיה

הכלים האלו הם אשליה שאפשר להפוך את עורך או להגיע לתוצאה שמעצב היה מגיע אליה לאחר מחקר, גישה אישית והבנת המותג שלך. ״כל אחד יכול לבשל״?

אכלתם פעם אצל דודה שממש מנסה לבשל בעצמה ומשתוקקת שתאהבו את האוכל שלה? זה מרגיש ככה. עטוף במילים וחסר תוכן (וצריך מלא כוסות מים כששואלים אותך ״נו איך??? עשיתי לבד!״).

כנראה שכל אחד יכול לבשל, מנה חמה למשל? טמפלט קפוא למשל? יאמי?

אה כן. אלו שהתחילו בטמפלט גם בטוחים שהם ״עשו לבד״.

ללכת לאיקאה

דן אריאלי מכנה את זה ״אפקט איקאה״, התופעה בה אנשים מתאהבים ביצירות נוסח ״חמם והגש״ (או אם תרצו להבין את משמעות השם אז- ״פתח את האריזה השוודית והרכב בעצמך!״), עד שהם יכולים להאמין ש״אני בניתי את הארון הזה״ ולהתגאות ממש, למרות שהם רק הרכיבו משהו קיים וכל אחד יכל לעשות זאת.

זוהי המציאות ב2016, אל תיפלו לטעות.

נראה שכל אחד יכול להיות הכל, שמי צריך בעל מקצוע (סחבק מומחה בלהסתכל קדימה, מזרחי טפחות עוד ב2009) שכל אחד עושה את זה נכון וכל אחד יכול להביא תוצאות מעצמו לבד…
תחשבו כמה מצחיק זה בעצם.

ועוד מילה על כישרון ותודה.

ב״שיחת יומולדת״ במשרד יצא לי להישאל ״תמיד ידעת שאת טובה? אני לגמרי מקנא בתכונה הזו״; השבתי שלא מדובר ב״תכונה״, אלו הם העיניים שלי.

אני יכולה להודות שכך נבראתי ולעשות עם זה משהו טוב (ליצור מהם והמון) ובכל זאת אין שום סיבה להתלהב על עצמי, כי אלו הם העיניים שלי בדיוק כמו שנולדתי עם רגל ללכת בה. ושוב תודה לא-ל שאלו שלי.

באופן כללי אם נולדתם עם כישרון בסקאלת היצירה- כנראה שיגרד לכם לנצח אם לא תעסקו בזה. או אם לא תתעסקו בזה. כי זה גם הפגם שלנו, זו מתנה שמביאה איתה ראש חושב 24/7.

יש בכם כישרון? אסור לבזבז אותו מעצלנות לליטושים.

תארו לעצמכם שצ׳רלי צ׳פלין היה מוותר על הכישרון שלו, נגיד שהיה הופך לבנקאי. מקצוע כדאי, הכנסה בטוחה. למה לא? בטח היה לנו בנקאי מאד מצחיק, אבל לא מוגשם… ועזבו את ההגשמה העצמית שלו, אנחנו היינו מפספסים את צ׳רלי צ׳פלין (קרדיט לאבי קושניר, החיים זה לא הכל ע׳ 9).

אם מדברים על לידה, ואם חושבים על תינוק אנושי ועל תובנות החינוך עליהם גדלנו, ועל עתיד אחר, אני בטוחה שהילד שלי יגדל על ״לך עם הלב״, אבל עם סייג- ״תזהר להיות מישהו אחר, אתה תפספס את עצמך. תעבוד קשה רק על עצמך.״
לידה קלה דארלינג.

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
רוצה לבשל לך פורטפוליו ייחודי?
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים של אחד על אחד,
בול בשבילך!

אני כותבת שנים. זה התחיל בתחילת התיכון במחברות שיועדו לקשקושים ופואמס, המשיך לאתרים שהקמתי והחרבתי, להיותי ילדת-פורומים, לישראבלוג מאז 2007… אף פעם לא הפסקתי לכתוב.

זו ילדותי השניה

הכתיבה גידלה אותי ואני גידלתי אותה. בערך מאז שהתחלנו להתיידד הבנתי שהיא תהיה פה גם כשאהיה חלשה, שכשאכתוב את העצב הוא יתנקה ממני ויצא לאוויר נקי ואחר. בעצם היא נהייתה סוגשל דירה שאני שוכנת בה, כמו האוטו הראשון שאתה קונה ויש דברים שרק שניכם תדעו.

כשגדלתי ונהייתי למעצבת הבנתי שיש לי פלוס, זה מרחיב לי את הסקיל-סט, אני גם כותבת תוכן וגם מעצבת;

כבר בלימודים נהנתי לכתוב על מותגים מומצאים בזמן שאחרים הסתבכו בזה ושנאו את זה, נהנתי לכתוב את הפורטפוליו שלי, אני נהנת לכתוב קולד-אימיילס, נהנת לנסח חוזים. אוהבת קקה כנראה, יוהו לי!

תאמלקו לי!

ביומיום שלי אני נהנת לכתוב כותרות, משנה, לערוך טקסטים, בולטים, סגירים וכפתורים בבריפים פתוחים או בכאלו שבא לי לשפצר (בדיגיטל זו בכלל חוויה לא נורמאלית 🙂 ).

ואז הבנתי את זה: אני נהנת לקצר טקסטים.

למה את כ״כ אוהבת לקצר טקסט אורפז? שאל הקול הפנימי שלי ולא רק הוא, והנה התשובה (דה. חשבתי שאין פואנטה ואשאר כאן במתח. פויה של כותבת);

יש משהו בטקסטים ארוכים לשווא שמריח מחולשה, כמו במבחנים האלו שהיינו מחרטטים על שאלות פתוחות חצי עמוד כדי שמשהו שם בפנים כן יהיה נכון.

כשאתה מקצר טקסט אתה בא בביטחון. אתה מבין את שורש העניין, אתה ברור יותר, מהיר יותר, פוגע יותר, תופס יותר.

זה בטח משמעותי במיוחד היום- כשכל ילד שני מחזיק בהפרעת קשב (אי שם בתיכון הייתי אחת מתוך חמש, בכיתה של 40, שלא אובחנה בכלום).

תני לי את זה

אין צורך להכביר במילים, מעבר לזה- עדיף שתגיד פחות. בדיוק בשל אהבתי למילים: לס איז מור, או בעברית ״כמה את מדברת מאמי?״

וכך יוצא שכ-80% מהטקסטים שעוברים תחת ידיי עוברים קיצורים, גם הפוסטים שאתם קוראים כאן עוברים עריכת תוכן עשרות פעמים ובימים שונים. מזוכיזסטית? פרפקציוניסטית? יו ניים איט.

איפה לקצר עוד?

לרגע אני מביטה הצידה וקולטת, ככה זה גם בעיצוב. כשהייתי מקבלת ביקורות הייתי שומעת המון ״כלכך מינימליסטי, מזהים אותך מקילומטרים״, וואלה כן, זה בדיוק כמו בעיצוב (עיצוב שעובד).

עדיף שתגיד פחות> עדיף שתראה פחות. אל תראה לי את כל הסיפור אלא רק תמונת תקריב, את מה שהכרחי כדי להבין את הרעיון ותו לא.

כשלמדתי במגמת קולנוע מישהי צילמה סצנה בה נערה מתמכרת לעישון. המורה דאז ביטלה אותה והסבירה- מספיק לי שוט אחד, פריים סגור על יד צעירה ששומטת סיגריה מגולגלת, מעט עשן, והבנתי את הסיפור.

אם תשאלו אותי, אין כאן כל הבדל בלוגיקה שבין וידאו לסטילס.

אל תאכילו אותי בכפית

אל תתנו לי לדלג לדבר הבא: מאז שהבנתי שהפכתי לקצרנית (מכוונות טהורות!), אני ממליצה לסובביי לפרסום לקצר את עצמם; לנפח תמיד אפשר, אבל בעצם הקיצור לא רק שהקלנו על הצופה (ולכן זה עיצוב שעובד בשבילנו), הקלנו גם על המעצב.

כשהמטרה חדה יותר, הקריאייטיב פשוט יותר. גדל משמעותית הכוח לזכך את המסר בויז׳ואל/ איור ברור יותר, חד יותר, בטוח יותר, מכוון יותר. ללא הפרעות.
וכשאין הפרעות… יש קשב 🙂

↓
יש לכם עוד כישרון מעבר לעיצוב?
איך תעשו מזה יותר כדי להגדיל את עצמכם?
איך תשווקו את עצמכם נכון?

אני מגלה סודות מקצוע!

דמיינו הר ועליו בית.
המ. בעייתי. מאיפה תדעו באיזה צבע הקירות, מה גובה ההר ואם זה יום שמשי?

דמיינו שאתם לקוח, קיבלתם הרגע מייל עם החומרים שלכם. דמיינו אותם קורים. דמיינו איך נראה הלוגו פיזית ואיך זה על החולצה של העובדים שלכם ואני בכלל לא מדברת על איך הפריסה הופכת לקופסא. לא הייתם בקורס הזה אה?

דמיינו שאתם מעצבים (היי היי דברי יפה!), סבבה. דמיינו את עצמכם.
עכשיו תסתכלו עמוק עמוק למוח שלכם. אה נכון, אין לכם מושג איך זה נראה (אלא אם כן אתם מדעני מוח, ואז- ״דמיינו שאתם מעצבים״ זה דווקא סבבה? היוש מדענית מוח! היוש מדען מוח 🙂 ), איך מדמיינים נכון? זה כל הסיפור.

אנלא הולכת לספר לכם על ערכה של פרזנטציה, אנחנו הולכים לדבר על דברים שבאים במייל; על פרזנטציות שמועברות בלי שתעמדו לידם, אי שם בראש של מישהו אחר, נגיד שהמישהו הזה הוא הלקוח שלכם.

חוק חובה

פעם יכולנו לחשוב שהלקוחות שלנו בעלי עיניים מבינות דבר ודמיון יוצא דופן, היום אני עדיין אוהבת אותם ולמדתי משהו על ״אז תגידי, איך זה בשלט כניסה?״, למדתי שהדמיות זה מאסט לא רק לפוזה, זה באמת מאסט.

אפילו אם ישבתם על אתר אינטרנט, חשוב שתשלחו הדמיה של העמודים שלו בתוך מסכים, מסך מחשב ומסך סלולר:

1- ערך

זה מדגיש את ערך העבודה שלכם בדיוק כמו שמסגרת נותנת כבוד לציור (בטח כבר נתקלתם בהבחנה הזאת אם אי פעם היה לכם מורה לציור/ רישום).

2- דרך

זוכרים את ההר והבית מתחילת הפוסט? יש לקוחות שלא יבינו כמוכם את הגלילה או התפריט העליון או הובר של כפתור/ תמונה.

3- ריאלטי

ככל שזה מציאותי יותר זה מוכר יותר: כשהגבינה שקנית מצולמת עם עלה טרי על לחם זה אוטומטי, זה מציאותי יותר, זה כאן ועכשיו.

הגוף שלנו רגיל לכאן ועכשיו, כשזה עשוי טוב ונראה מציאותי- סביר שהתת מודע ירגיש נוח. לא סתם נוטלה טורחים לפרסם מחדש דווקא לפני פסח (אותה הפרסומת: משוקולד על לחם> לאותו השוקולד על מצה), מציאותי, כאן ועכשיו.

כל העת

גם כשזה מרגיש מובן מאליו, החומר כלכך ברור ובשביל מה לשים עכשיו חצי שעה על מוקאפים והדמיות ידניות? 1-2-3. זה קריטי. בטח בפרזנטציה בשירות עצמי, זוכרים שאיש לא לידה כדי למכור אותה?

יש משפט שאומר ״אם הילד שלי מבין את זה, זה ברור לכל אחד״. אז נכון שלא תמיד קהל היעד הוא ילדים, אבל אם דמות דמיונית עם הבנה של ילד תבין מה עיצבתם ו״איך זה עובד״, חייכם יהיו קלים יותר עם כל לקוח שיהיה לכם אבר.
היו ברורים, דמיינו עבורם, תאהבו אותם 🙂

↓
רוצה לשווק את עצמך?
רוצה להשיג את קהל היעד שלך?
רוצה לגדול בעולם העיצוב?

ייעוץ מקצועי למעצבים!

פעם היה קל יותר להיות מי שאתה רוצה להיות.
איזה שטויות, על מה את מדברת? אנשים חיו בעוני ובקושי שרדו, הם עבדו בהכל בלי לבחור כלום וגירדו שקל לשקל, סתכלי על ההורים שלנו ועל ההורים שלהם!

אבל אנלא מדברת על מצבים אליהם נקלעו אנשים ספיציפיים או על כסף (כןכן, היו גם כאלו שהיו קרובים למלך מרוקו. תשאלו כל מרוקאי!), אני מדברת על להגיע גבוה יותר מבחינת מיצוב, ועל היכולת להמציא חדש.

דברי איתי בהגדרות

אנחנו אמנם חיים בימים בהם כל אחד מגדיר את עצמו, אנשים שקונים מצלמה מחליטים שהם צלמים, אנשים שהורידו פוטושופ חושבים שהם מעצבים, קל.

אבל להיות משהו אחר, באמת, עם הכרה אמיתית. זה הרבה יותר מסובך.

אם היום הייתי מציירת כמו פיקאסו סביר שהוריי היו בועטים בי ללמוד משהו, שחבריי היו חושבים שהתפגרתי או שאני פשוט עסוקה בלהעתיק ולהעתיק את הדבר האמיתי.

באופן כללי לא הייתה נרשמת התלהבות. למרות שהרבה ציירים קיבלו הכרה והערכה רק לאחר מותם- הייתה הבנה אחרת לעולם, ולמה? כי הכל היה חדש.

מכירים את זה שההורים שלכם פוגשים זר שגדל בשנתונים שלהם? ופתאום מסתבר שהם שמעו אותם שירים וראו אותם סרטים בדיוק ואכלו באותם המקומות והיי, שניהם מכירים את מכולת השלום ואת ניסו הספר. היה מה שהיה. והיה קצת ממה שהיה.

לכן כל אחד היה הוא ולא אחר.

נו… זה מה יש

היו פחות אנשים בארץ, באופן טבעי יש פחות שעושים את אותו הדבר, ולכן כל מוכשר- הופך להיות סטאר בתחומו. אם יצא לכם פעם לדבר עם מעצבים באיזור גיל 50, תבינו שהאנשים האלו היו מגה טאלנט.

הם היו מצלמים ויוצרים וקונים ובונים מודלים וצובעים ומפתחים ומשכפלים טקסטים (כשיצא לכם לעבוד מול מעצב כזה תשמעו המון ״תגדילי 20%, תקטיני 10%״), ראש החוג שלי בזמנו סיפר שכדי לעשות מואשן לטקסט הוא הצטרך לפתוח ולסגור מכונות צילום בקצב מסחרר.

מי שהיה אז מעצב כמובן היה גאון בתחומו, רק אלו שבאמת קורצו מהחומר הזה של עיניים ותשוקה שרדו את מבול הדברים שהיה צריך לעשות כדי להפיק מודעה אחת.

כן. ישמצב שגם ההורים שלהם שאלו בתמיהה ״מה אתה צריך את השטויות האלו?״ בראשית דרכם, ושגם בהם הפצירו ללמוד רפואה/ להיות מורים.

אז והיום, ואנחנו

אבל בעצם כל אותם משוגעים היו הם עצמם וטיפסו הכי הכי גבוה יחד. הם מכירים זה את זה, רובם בעלי משרדים מאד מצליחים, הם הגיעו אל היעד שלהם.

לעומת זאת. 2016. ישראל היא ארץ קטנה. יש מיליון מהכל ואני בכלל לא מדברת על כל אותם האנשים שחושבים שהם ה-דבר עצמו, והם לא.

הכרתי מקרוב לפחות 6 אנשים מאד מוכשרים (בתחומים שונים) שלא עושים עם זה דבר.

למה זה קורה? איך זה קורה?

״אין בזה עתיד/ יש אלף כאלו/ אי אפשר להצליח ככה״, אותם אנשים יכולים להבין שהם וואן פיס, או שלא. זה לא משנה כהוא זה.

למרות ולצד הקושי להיות ה-חדש הבא, מוסדות ללימודי עיצוב משחררים מידי שנה כמויות של מעצבים. מה קורה להם בעצם?

1- הם ישר נהיים עצמאיים.

לכולכם יש חברים כאלו (גם אם לא מעצבים) שישר הולכים על החלום הישראלי- להיות אדון לעצמך.

באסה בזה?: במוסדות לימוד לומדים מלא מלא תיאוריה, גם ב״עבודה מעשית״ אתה עוד לא לומד באמת מהם לקוחות ומהי עבודה ומהי ביקורת טהורה מהשטח- שקשורה בנתונים ובאיך לגרום לדברים לעבוד ולא רק ב״מה יפה״.

וגם, לעבוד כצוות. וגם, כמובן, לא כל אדם יכול לנהל עסק (או את עצמו ואת סדר יומו) ובעל הכישורים לכך.

2- הם לא עושים עם זה דבר.

״צריך ניסיון ואין לי״, השאלה המיתוגולית איך נכנסים לעולם התעסוקה בלי ניסיון, למרות שכולם דורשים ניסיון, והתשובה תגיע לא במהופך בהמשך הפוסט (הישארו איתנו! 🙂 )

3- הם הולכים ללמוד עוד.

הם מרגישים שהם עדיין לא מספיק, הם בוחרים ״להמשיך להתמקצע״, ז״א הם מחליטים שלפחות במישור התיאורטי הם בהחלט ימשיכו להתפתח. ויש גם כאלו שפשוט מוותרים על לימודי העיצוב שלהם ולומדים עוד מקצוע.

למה? אולי חוסר ביטחון, אולי חפירות של הסובבים שלהם ש״זה לא מקצוע״ שנמאס להם להתמודד מולם וגם מול עצמם. זה מקובל לפרסס.

4- הם נהיים שכירים, או שהם גורמים לעולם להכיר אותם.

הם יושבים חצי שנה בבית ועושים משהו עם עצמם. טוב אולי לא חצי שנה, אבל חודשים ארוכים. בקטע היסטרי של להמציא את עצמם שהעולם לא יוכל לשתוק. נכון, באתי לדבר על אלו. ז״א. עליי.

כשהייתי סטודנטית צעירה ויפה (מחקו את המיותר, בכלזאת לחץ ומלא פצעי לחץ), כשכולם עבדו על פרויקט הגמר שלהם אני הייתי עסוקה גם בלהמציא את עצמי- או בלהראות את הישנו לעולם.

הפרויקט שלי היה מוצלח מאד באופן חד משמעי, זה לא גרע ממנו במאום, סיימתי מצטיינת יחידה עם מחיאות כפיים ואודיטוריום על רגליו

(והגשתי כלכך הרבה חומרים ששנאו אותי על כך, עד היום מתקשה להאמין שגם תכנתתי אתר שבכלל לא הייתי ״צריכה״ ואפילו הכנסתי לתוכו רשימת ערים לבחירה באופן ידני בהחלט- ללא שום קופיפייסט. או שישבתי לילה שלם על להחליף תצוגת כפתור רדיו לכזה של נמלה. משוגעת.)

ואיכשהו במקביל אליו, בניתי והחרבתי אתרים שלמים שנועדו להיות ״הפורטפוליו שלי״ דאז; בלינק הנ״ל תוכלו לחטט בכולו, הכל כפי שהיה אז, אני ממשיכה לשלם אחסון ודומיין רק כי כואב לי על הקוד המושקע שילך לאבדון אם אפסיק…

אני יודעת, אתם בטח רצים לכתוב לי ״זה לא מותאם סלולר!״ נכון, לא דיברו על סלולר בזמנו. מי ידע אז מה זה גרסאת סלולר. פחחחח 🙂

את הסיפור המלא כנראה אשמור לפוסט אחר, אבל לבסוף כמו שהבנתם, קודדתי הכל בעצמי ללא שום תבנית, צילמתי עבודות שלי וגנזתי את כל הסט, ואפילו הספקתי לשבת להתייעצויות עם ראש החוג שלי.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

אני מאמינה גדולה של עבודה עצמית אינטנסיבית ומהלב, בנוסף, אני מאמינה שרק שמשהו שלם לך- הוא שלם מול האחר.

הדרך היחידה לעקוף את מחסומי הביטחון שלכם למול סביבתכם, או לעקוף את חוסר הניסיון שלכם בדבר מה, או לייחד אתכם, או לגדול באמת- היא להגדיל. להגדיל את עצמכם, לעשות יותר לבד.

אוף אבל זה נשמע מעייף!

נכון, זה מעייף. אבל זה מספק כלכך לשמוע אנשים שזוכרים את הפורטפוליו שלכם שנים אחרי.

זה מספק ללמוד דברים חדשים בתהליך או ליצור עבודות חדשות בדרך (בזמנו למדתי jquery ומלא על הדמיות- בעידן שרק התחיל להבין מהו מוקאפ אני בניתי גם בעצמי) והאמת שאין תחליף למראה ולהרגשה של משהו שעשיתם לבד.

זה נכון בכל פרויקט צד שתקחו לעצמכם, בין אם זה שיפוץ בית או כתיבת בלוג.

*אגב, עבודות צילום שלי מאז עוד מרגשות אותי, והן רואות אור נוסף כאן בבלוג!

אנלא הולכת לספר לכם שזה קלי-קלות.

או שאתם לגמרי מוזרים שאתם לא עושים משהו אחרי העבודה והלימודים המפרכים שלכם.

אני יודעת מה זה לעבוד וללמוד יחד, או מהו טירוף של הפקת פרויקט גמר (בדיוק כי עשיתי מעל ומעבר לנדרש).

יש איורים שלי שגנזתי, היו עבודות שזרקתי אפילו שהושקע בהם המון זמן, היו ועדיין ישנן תקופות של משבר יצירה.

אנלא הולכת לספר לכם שזה פשוט לכתוב בלוג או להרים מותג עצמי או להקים אתר חדש. זה לא. אבל אף אחד לא יעשה בשבילכם מה שאתם מסוגלים לעשות.

אף אחד לא מסוגל ללמד אתכם מה שתלמדו בעצמכם.

אני אוטודידקטית.

ואני מאמינה שאם הגעתם עד פה אולי אתם מסוגלים ללמוד בעצמכם, הראש שלכם פתוח ואפילו צמא לזה, איש לא קורא פוסט כזה ארוך בלי תשוקה עמוקה.

לא היה לי פשוט להגיע למקומי, לרגעים של מיצוי ואושר מהיומיום. בעשר אצבעות (ולעיתים בפחות: כוויות דבק חם, סכיני 30 מעלות ועוד) בניתי את ״האורפז שבחוץ״ ועודני בונה.

מחדשת את עצמי, ממציאה את עצמי, ולא מאמינה בלהישאר במקום.

אני בטוחה שלעולם לא הייתי מיוחדת, זכירה ושונה מבלי לעבוד לבד כלכך קשה.
כן, אנלא ישנה המון. כן, אני לא יודעת להיות בחופש. כן, החופש הוא המציאות שלי.

כן, זו לא קלישאה: עָסוּק בַּדָּבָר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹד אֲפִלּוּ יוֹם אַחֵד;

ימי הסטוק לא חדשים לאף אחד מאיתנו, לקוחות רוצים היום בריפים לשלשום, אבל אולי כולנו מפספסים משהו? מה עם היכולת להתאהב במותג שלך, באמת?

להזיז את הגבינה

ב2016 אנחנו מדברים על נהר של מידע, על עיוורון באנרים/ מודעות, על פרסום מכל מקום אפשרי (אם תחשבו על זה תגלו שאפילו במקלחת, המקום היחיד שנשאר לנו לעצמנו- אנחנו מוקפים במותגים ושיווק).

כולם רוצים לבלוט, היום כדי לתפוס את קהל המטרה יש להזיז לא רק את הגבינה, אלא גם את הסכו״ם, הכוסות והשולחן כותב גדעון עמיחי, איש הקריאייטיב האגדי, וצודק.

אם תשאלו אותי הדרך החזקה ביותר להניע אדם היום היא להגיע אותנטי, בנימה אישית, לדבר אל הרגש המפעיל (זוכרים?). אז מה הבעיה בסטוקים? ובכן… ניתוק מכל אלו.

דבר אליי בפרחים

כשאני נראה כמו כולם, מדבר וכותב כמו כולם- כנראה שאני לא מספיק מעניין.

אולי הספקתם לשכוח מקמפיין של קוקה קולה שיצא בשנים האחרונות, ה״בי אקסטראורדינרי״, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין שהיום כולם רוצים להרגיש מיוחדים, להיות שונים, לחשוב אחרת, בזמן שיש עוד עשרות אם לא מאות כמוהם.

העניין הוא שלא כולם נולדו לחדש, כולנו גוללים יום יום פידים אינסופיים ואם אין חדש האצבע פשוט ממשיכה הלאה, ספק כמה אפקטיביות תהיה לקופיפייסטים ש״חוסכים זמן״.

תעשה לי כזה

הדבר לא אמור בדיגיטל בלבד וגם לא בשימוש בויז׳ואלים בלבד (כי כמובן שבדור האינסטנט הממוסחר ״הגיוני להסתמך על מאגרי תמונות״- ואסייג את דעתי, עדיף להתייחס לסטוק כחומר גלם ותו לא) אלא גם בהתווית קו עיצובי שלא יכול להיות אחיד לכולם (אהמ. יוקרה להמונים!), באסטרטגיה עצמה וכמובן בקופי ומיקרוקופי (לא להאמין כמה מותגים מפספסים הזדמנויות למיקרוקופי עם טאץ׳).

***
״הגעתם עד כאן? כנראה שאתם מיוחדים״ (לה… אל תקיאו עליי)
זה לא פוסט שאפשר להסביר בחצי צעד, ובכן, כנראה שאתם מיוחדים, שונים, חושבים אחרת, והולכים לבעוט בי אם אמשיך עם זה 🙂
***

1- להכיר את האחד

ב2016 אתה מוכרח להכיר את הלקוח כדי להיות אמין, רלוונטי ולבסוף גם עוצר.

טוב. אז איך מכירים את הלקוח?

נכון, אין שום סיכוי שתדבר 24 שעות עם הלקוח שלך ולא תמיד יתאפשר לך לדבר איתו בכלל (זכיתם בתקציבאי זהב? פנקו אותו!) אבל לא לזה התכוונתי; בסטרטאפים נהוג לכנות את הסיפור ״מרקטינג פירסט״.

אנלא הולכת להסביר את זה לעומק, אלא רק מה שחשוב לנושא- קודם תמכור לי בול מה שאני צריך.

-יופי, אבל את אומרת לי שאני צריך להבין איך למכור, אז… מה היה פה עכשיו?

אל תתחיל לעצב כלום.

-אה? מה? אבל אני מעצב.

אל תתחיל לעצב אמרתי! זה לא מה שחשוב כרגע.

כדי להבין איך למכור צריך להבין למי אתה מוכר, זה ממש כמו בעבודה השוחקת ההיא פעם במשמרות, זוכר? איך יודעים?

לא מניחים הנחות על סמך כלום> קודם נכנסים לראש הלקוח, בודקים את קהל הלקוחות הקיים ו/או בודקים בעיות שקיימות לקהל פוטנציאלי.

למה בעיות?

אנשים שונאים את הבעיות שלהם, זו אחלה דרך לתפוס אותם לפעולה. בשיטה זו קודם כל מוצאים את הקהל- ואז יוצרים את הסיפור על מנת לשווק.

ז״א, נניח שמדובר בלקוח שמוכר ביטוח חיים, אתה מחפש את הבעיה היוניקית, משהו שאנשים דיי דואגים לו (תתפלאו, הם פחות דואגים לעצמם, זה נראה מיותר כמובן), וגוזר משם קהל- ממש מגדיר קהל מטרה באופן שבו לפעמים תחתוך כלכך הרבה אנשים, רק כדי למכור ביטוח לפעוטות (היי! להם אנחנו דואגים, ומאד!).

כמה פשוט ככה גאוני.

עכשיו תסכים איתי שלא היית מעצב אותו דבר עבור קהל שמדבר על תינוקות ועבור קהל שמדבר על כל ביטוח?

אהא. ככל שתמכרו דברים פחות גנרים אתם עשויים למצוא שוק ייחודי יותר ומתמסר יותר. כן, זה אפשרי לגרום לקהל שלכם להתאהב במותג.

2- ייחודיות ואנושיות

הלאה, הבנו בעצם שלהכיר את הלקוח מתחיל בלהכיר את הלקוחות שלו. אבל נניח שיש לצידי כמעצבת 2 מותגי אופנה לנשים, זה בעצם אותו הסיפור לא?

לא, אחרי שהכרת את הלקוחות אליהם פונה המוצר/ השירות, אסור לך להיות גנרי, שוב, פתח נקודת יוניק- גם בטקסט/ בויז׳ואל/ בצבע…

מכירים את האנשים האלו ששונאים פרסומות?

90% אוכלוסיה כזה…? לא סתם המציאו חסמי פרסומות. אל תתנו את הרגשת ה״אני מוכר״, היו אחד מהחברה׳.

בעצם הקהל חייב להכיר אותך כאילו היית אישיות: אם נסתכל על עולם השיווק בסושיאל כדוגמא, יש משהו באנשי תוכן שנשכרים אקראית לכתוב טקסטים פר מילה/ גרפיקאים שנשכרים פר מודעה, שעלול לאבד את הרגש.

לא תמיד הבנאדם ששכרת יעשה את אותה עבודת השטח (אם בכלל), לא תמיד תמשיך לשכור את אותו האדם, לא תמיד השפה שהראשון התחיל תשאר. ואז… לא תמיד תמשיך להיות רלוונטי.

הקול האישי שלך חייב להיות ניכר

אנחנו בפוסט עשירי היום, אני יכולה לספר על שפת הבלוג שאתם קוראים כרגע- קיבלתי עשרות תגובות על השפה העיצובית, הצבעוניות, הטקסטים, הוויב, הריצוד והנימה הצעירה בהנעות.

לכולם עניתי בעיקר מוחמאת ש״היי, עצרת לומר, סימן שזה טוב- כיוונתי לרצד, להפריע, לעצור, להיות משהו אנושי יותר ואחר מהשגרה. זה הלב בבלוג הזה.״

כי כשאתה אנושי, וכשאתה עונה על צורך (פה: לעצור את השגרה גם בכוח, ולהתבונן) אתה מגיע לאנשים שלך.

כמובן שזה תמהיל של המון דברים שנעשו נכון, אבל הבסיס הוא להכיר את הלקוח/ הצד שצורך את החומר.

ההיכרות האישית, היא זו שבעצם תוביל להיכרות העסקית/ השיווקית, היא זו שתפצח נכון את האסטרטגיה והשפה.

אם היינו מסתכלים על זה שטוח הרי שרוב בתי הקפה היו בצבעי שמנת-שחור-לבן, אני לא בטוחה כמה ייחודי זה ב2016, או כמה הייתי עוצרת שם במצב של ברירה.

זה פשוט לא יקרא לי חזק מספיק כדי לשמוע באוסף ההפרעות, בדיוק כמו ש״הרשת הזולה בישראל״ לא יקרא. זה רפטטיבי, שמענו את זה 300 פעם, העין והאוזן כבר לא יבחינו בזה.

3- אנטי מסטיק שוקולד בננה

נכון, אני אנושי. אני מייצג אישיות. אבל יש גם אנטי.

נכון. לא הכל נוטלה. ודווקא שלא הכל ורוד-בייבי זה הסימן שאתה עושה את זה נכון. אם תפסת קהל רחב מידי כנראה שלא תפסת כלום, אם לא קיבלת תגובת ״אבל״ כנראה שלא עשית דבר.

למה? זה חיובי לא?

לא, כי מתי אין ״אבל״? כשפנית למה שהמכנה הנמוך ביותר אוהב, סימן שאתה לא אחר ומיוחד. סימן שאפשר גם בלעדייך.

ישמצב שתצליח עם זה חודש, חודשיים, אפילו שנה. וזהו.

בד״כ תצליח ככה כי אולי תזריק שם משהו אחר- נגיד מחיר אטרקטיבי או מבצע. אבל גם זה ימות אם אין שם נימה, אם מישהו לא יתאהב בך- זה כנראה לא יחזיק מים.

מתישהו נשכח.

קוקה קולה היא טעם החיים, נייק צורחים לך פשוט לעשות את זה, רנואר מדברים על בדיוק כאן ובדיוק עכשיו;

כולם כאן ועכשיו בדיוק כי אין רלוונטיות לדברים גנרים בעולם בו כולם רוצים חוויה רגעית, יחס אישי, תשומת לב ומגע, כאלו שיקשיבו להם.

כולם רוצים להרגיש וואן פיס, אחרים, ובעיקר מיוחדים. תנו להם את זה 🙂

↓
שונאים סטוקים?
מחפשים מה הבידול שלכם לעומת מעצבים אחרים?

אני פה בשביל לגלות!

*בהרחבה, מדוע ״להקטין״ שוק: אם אני פונה לכולם אני מגדיל את התחרות עם השוק לפחות ב50%. אם יש עוד המון כמוני, למה שילכו דווקא אליי? וכך הקטנתי את השוק אבל לא באופן מבוקר. ברגע שאקטין באופן עצמאי ומחושב אדע לאיפה לנתב את המותג, וארוויח מהקטנת השוק משמעותית!

*בהרחבה, למה למעצב להתעסק עד כדי כך באסטרטגיה ותוכן? כי זה כמו עורך שלא קורא תסריט, ללא הבנה של הבמאי, של הכיוון והמטרה- העיצוב שווה ללא כלום, כיוון שאיננו משרת כלום.

הפוסט הבא נכתב מהמיטה שלי, זה יכל להיות פרט מסקרן, חדש, מסתורי, יו ניים איט. האמת שזה אף לא אחד מהם. האמת שאני אחרי יום של כאבים, הזיות ומיטה.

בזמן האחרון משהו קורה לגוף שלי באופן שפתאום אני לא יכולה לזוז. מסתבר שאני לא סופרמן;

למרות שנאתי לבתי חולים הפכתי את הסיפור מכל צד ועוד לא עליתי על פיתרון, ואפילו לא על הגדרת הבעיה: יש משהו ברופא הישראלי הממוצע שלמד לומר ״את בסטרס/ זה בטח לחץ״, יש משהו בחברים שלי שלמדו לומר לי ״את יותר מידי״.

על ״יותר מידי״ כתבתי בעבר (לא קראתם?), אני לא מתכחשת לזה. על השאלה מה קורה לי בגוף? אני עדיין יותר מאמינה בצד הפיזיולוגי… והאמת שאין לי מטרה להכריע כאן; באתי לדבר על דברים רוטיניים, על עבודה כשגרה ועל אינרציה.

מהי אינרציה? (ויקיפדיה)
"בפיזיקה, עקרון ההֶתְמֵד, קובע כי כל גוף נוטה להישאר במצב בו הוא נמצא: אם במנוחה- ישאף להישאר במקומו, ואם בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו"

למה אני אוהבת אותה?

״בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו״: כי בסך הכל היא דרייב מטורף כשזה נוגע אליי, אם אני בשוונג של יצירה היא סוחפת אותי לשגרה מדהימה ומרגשת בה אני מוציאה קמפיינים מעולים, מותגים חדשים פורחים ובעיקר עיצוב שעובד יופי.

למה שגרה זה לא היי?

״במנוחה- ישאף להישאר במקומו״: כי כשכלום לא הולך- כלום לא הולך, כמאמר הקלישאה. אבל גם כי יש מעבר חד בין שני המצבים, כשאתה בדרייב מטורף מתמיד- מתישהו נגמר הדלק, ואז… אהא.

כמובן שלא כתבתי את כל זה לשם הפירוק, תודה לא-ל שלא. סופרמן חייב להילחם ברעים זוכרים? אז מה אני עושה כשהדרייב שובר שיאים?

1- מוצאת מקום ליסוע אליו.

מצאו מקום שבו לא חושבים על שומדבר, זה יכול להיות ים או חבר טוב או אפילו הנהיגה עצמה.

2- התנתקו.

מצאו יום שאתם מכבים בו את הנייד לשעתיים וממשיכים כרגיל, מצאו יום לשמוע דיסק חדש שיצא/ לקרוא ספר בנושא שלא קשור לעיצוב וסובביו.

3- לכו לשטוף כלים.

אני יודעת שעוד חמש דקות אקבל נהר של הודעות ״איפה את? בואי יש לי הפתעה!״ נוסח קונדסון, אבל כן, מצאתי שזה לגמרי מרוקן מוח כשאני רוצה לצאת מרוטינה אינטנסיבית- פשוט להיכנס לרוטינה זמנית אחרת ולהיות רובוט לכמה דקות.

(אם להיות קיצונית בדוגמאות אז לעיתים אני ממש נהנת לעשות QA לאתרים שלי/ לסגור ערימות קבצים לדפוס, לא, אין לי זמן לעשות לכם את זה 🙂 וגם לא כלים!).

4- לא לטאטא.

לדבר על השגרה, לדבר על הטוב, לדבר על הרע (או לכתוב על כל זה), פשוט להוציא את זה החוצה.

זה נשמע כמו סעיף אידיוטי של פסיכולוגים בשקל, ועל אף היותי נוברת בספרי פסיכולוגיה אני לא פסיכולוגית (וגם לא בשקל!), זה פשוט עובד עבורי. אולי חשוב מכך- כשלא מוציאים את זה, זה נערם עד שתתמוטטו לטוב ולרע- מעודף דרייב או משעמום טוטאלי.

אחרי כל זה…

ברכו על השגרה, ואם אתם אנשי אקסטרה? ברכו גם על כך. זה לא קל, ממש לא, אבל לא הייתי מוותרת על כל זה.

בשנה האחרונה יצאתי מהשגרת החיים שלי מעל לחודש, לא נכנסת לסיפור האישי אבל זה לא משהו שקרה באופן מכוון או נשלט;

התובנה העיקרית שמצאתי אז היא שהשגרה קסומה, בלעדיה היינו גוש של אנשים שלא עושים הרבה בחייהם, ובעיקר מבזבזים את הכישרון האדיר שבהם, כי אנחנו שונאים לקום בבוקר.

הגיע הזמן לחבק את השגרה, לשמור על האינרציה, ועל עצמכם 🙂

↓
+ מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך? +
מגניב! אני מחכה לשמוע על זה!

בדרך כלל כשתשאל לקוח ״למי העסק פונה״ הוא ישיב ״לכולם״. כמובן שכאיש מקצוע אמיתי שמבין דבר או שניים בשיווק תתחיל להסביר לו על קהלי יעד ומטרה, ותחתור לכיוון הזה במסר ובקו שתתווה. אבל אז:

אין דרך קלה לומר זאת. כולם רוצים יוקרה!

זה יכול לבוא מצד הלקוח, או מצד מנהל הקריאייטיב, או מצד איש השיווק, או מכל צד אחר, אבל אנשים אוהבים יוקרה (נזהרת שלא לדבר על ישראלים בפרט).

אם יש מילה (אחרי ״דחוף״ כמובן) שעושה למעצבי פרסום אלרגיה היא ״פיין״, שהיא הBFF הנדבקת של ״יוקרתי״.

כל הזמן?

העניין הוא פשוט, לא תמיד זה מתאים. אני אדייק- לא תמיד זה נכון.

נניח שהבריף שייך ללקוח העוסק בייעוץ כלכלי למשפחות; אנחנו חייבים לשים פעמינו אחרי קהל המטרה- אלו אנשים שצריך להזיז אותם לעשות משהו עם החיים שלהם, לשנות את ההווה שלהם.

אם נמשיך בהרגלים היוקרתיים שלנו, נתווה הכל נקי, מדוייק, זהב, שחור, לבן, פ-י-י-ן, סביר להניח שמקבל המסר ירגיש שהוא נתקל בגוף מהסוג הבנקאי, אפילו מהסוג המיושב נקרא לכך, ו.. איך לומר? יישב גם הוא? לפחות לא יזוז.

כך יוצא שאנחנו מחפשים אנשים שיעשו שינוי, וגורמים להם לשבת בנחת ולחשוב ולחשוב ולחשוב…
(וכולנו יודעים שכשחושבים המון לא קורה הרבה, תמיד יש ״למה לא לזוז״).

לעומת זאת אם נבחר בצבע נועז בהיר לצד צבע אלגנטי כהה, נוכל לשוות למותג קו רציני אך צעיר, צעיר במובן הפתוח לשינויים, הקופצני, הרוצה אחרת.

כן אבל…

1- אז איך יודעים מתי זה מתאים? הקשיבו לרגש.

עד כדי כך קלישאתי? לא באמת.

כדי לבחור קהל מטרה אמיתי חייבים להיכנס למוד הרגשי של מקבל המסר, לחשוב מה הוא אמור להרגיש כדי שהפרסום יפעיל אותו, אם זה כאמור ״אני רוצה לעשות שינוי״, אם אם מדובר ב״מגיע לי לחיות כמו נסיכה״, או אם ב״אני רוצה שקט ושלווה״/ ״מתאים לי קצת רעש בחיים״.

כשנקבל מושג על הרגש המפעיל נוכל להבין מהי האסטרטגיה ולאן לקחת את הקו, אם למקצועי וחדשני, לבוטיקי ונוצץ או לכפרי ואורבני

בעצם מכל רגש מוצע יסתעפו לפחות 2 כיוונים שונים אותם נוכל לתקוף (או לעניין, במילה הפחות לוחמנית).

2- ״אבל ביקשתי פלאח זהב!״

דיברתי על כך פה ושם, אבל אוסיף זאת גם פה, למדו לומר לא לצד הסבר מנומק.

קבלו החלטה עיצובית לגבי האסטרטגיה הנקבעת, בדקו שהקו שהתוותם אכן עונה על הרגש המפעיל ועמדו על שלכם, למדו על מה להתפשר וכיצד ״למזער נזקים״ בפשרות (לקבל ולסייג), ובעיקר שמרו על קהל המטרה שלכם.

רק בעזרת שמירה על הרגש המפעיל ושמירה על דעתכם (גם במחיר של ״לבזבז זמן יקר בהסברים״) תוכלו לשמור על הביטחון שלכם שהעיצוב באמת ישיג את מטרתו ושמקבלי המסר הנמצאים בקהל המטרה באמת יעצרו ויתעניינו.

רק כך תוכלו לתפוס את הקהל שלכם בשצף המידע היומיומי שכולנו חיים בו ולהשיג את היעד המשותף של הלקוח ושלכם 🙂

↓
אלרגים ל״פיין״?
רוצים למצוא את הייחודיות שלכם לעומת מעצבים אחרים?
עכשיו זה קל.

ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד!