קטגוריה: כללי

תוכן, תוכן ותוכן. כלכך הרבה פעמים שמעתי את השאלה ״איזה פודקאסטים את שומעת?״ או ״אילו ספרים את קוראת?״ או ״תמליצי לי על בלוג״ או ״ספרי לי על סדרות שראית ואהבת?״.

אנחנו מוקפים בתוכן: בלוגים, יוטיוב, אינסטגרם, פודקאסטים, ספרים, סדרות ותוכניות טלוויזיה. יש הכל כמו נהר אינסופי, ואולי בגלל השפע שאלת השאלות היא ״על מה לשים את הזמן שלנו?״.

דחיתי את הפוסט הזה במשך שנים כי פשוט פחדתי לשכוח משהו, והיום החלטתי שחאלס לפחד לשכוח. זה אמנם יקח שעות, ועדיין, הגיע הזמן לענות על השאלות האלו!

תוכן פח ולא רק משובח.

יש נושא שאנחנו צריכים לפתוח, היחס שלנו לתוכן איכותי מול תוכן ״פח״.

אנשים מתביישים לומר שהם צורכים תכני פח למרות שמדובר אצלם באסקפיזם, ובעצם יש בתכני פח עוד דברים מועילים שלא קשורים באסקפיזם. אני אסביר;

אני צורכת גם תכני פח. כן. אני מודה. כן. אנלא מתביישת. אני צורכת תכני פח כי תכני פח הם תכנים שמלמדים בדרך נוספת.

כשאנחנו מכנים משהו ״פח״ הכוונה שלנו הוא ש״אולי זה לא מספיק עשוי טוב״, וככל שאנחנו מבינים יותר ויותר ביצירה ובצד היוצר, יש הרבה פח וביקורת מהעיניים שלנו.

אממה, כשאני צורכת עולמות תוכן מכל סוג שהוא אני לא תמיד מתייחסת דווקא למה שרואים, אני רואה את המעבר.

לדוגמא- אם יצא לי ללכת לשיעור שמסתבר שהוא בולשיט גדול, אנסה להתרכז ב״איך הבנאדם מעביר את השיעור״.

בואו נחזור לעולמות של סדרות, כשאני רואה סדרות פח אני לומדת בעיקר על קהלי יעד ועל המוח שלהם.

לאלא, זה לא שטות שאני מספרת לעצמי.

יש סדרות שאני אשכרה באה אליהם בשביל ללמוד, ולא בשביל ״בריחה מהמציאות״ כמו שהזכרתי קודם (זה אחלה גם לברוח מדי פעם, לא צריך להתייסר ולהתפדח, תהיו כנים).

אני לומדת על קהלי יעד בעיקר מתוכניות ריאליטי (״מציאות״) אבל גם מסדרות נוער וילדים אפילו.

לא חסר מה ללמוד, גם אדם שחושב שהוא יודע לא מבין כמה הדורות והאנשים שסביבו לא דומים לו בכלום.

הלמידה על קהלי יעד היא רק נישה אחת מתכני פח, ויש הרבה מה ללמוד גם על יצירה באופן טכני ופרקטי.

קלישאתי לומר- כשיש גם פח אז מעריכים יותר את הצד האיכותי, ולומדים יותר לומר ״מה לא טוב כאן״ מבחינה מקצועית. שוב, לא רק בסדרות, בכל סוג תוכן.

מה בין הדעות שלנו וחוק המספרים הקטנים?

בחזרה ללמידה על קהלי יעד, אנחנו רוב הזמן עסוקים ב״חוק המספרים הקטנים״.

אנחנו משווים את הדעה שלנו ל״אנשים שסביבנו״, וככה נראה לנו שהדעה שלנו לגבי ״איך אדם שהוא xyz חושב״ היא בהכרח נכונה.

זהו שלא, המוחות שלנו פועלים כלכך אחרת כי הדברים שעברנו בחיים, ותפיסת המציאות שלנו שונה לחלוטין בהרבה מהמקרים.

אנחנו חושבים שאדם מסוג א׳ חושב בצורה מסויימת כי אנחנו מנחשים שהוא כמו משהו ש״אנחנו מכירים״, וזה מוטעה.

אנשים ורגשות מעוד כיוונים.

סדרות, תוכניות, בלוגים, ספרים ופודקאסטים, אולי לא מייצגים אמת סובייקטיבית ברורה ולפעמים יש בהם את המשחק של ״איך אני רוצה שיתפסו אותי״ ו״מה אני רוצה שיחשבו עליי״, אבל מי שעבר איתי תהליך ייעוצי כלשהוא יודע שאני מרחפת בין השורות, כי האמת הסובייקטיבית נמצאת בקונטקסט.

אני בהחלט ממליצה לצרוך גם תוכן שבעיניכם הוא לא סופר-איכותי, מה שאנחנו נוהגים לכנות ״פח״. שימו לב ש״יש פח ויש פח״, צריך להבין ממה אנחנו בכלזאת לומדים משהו, תעשו טסטים עם עצמכם ותפתחו את המנגנון החוקר שלכם.

אם יש לתוכן מהסוג הזה גרסאת ״מאחורי הקלעים״ או משהו פחות ערוך (לפחות רעיונית- כי הכל ערוך, כל מי שהתעסק פעם בתקשורת יודע שגם ניתוב מצלמות זו עריכה) אז ממליצה גם על זה, ועל ההשוואות בין 2 התוצרים.

אותי זה מלמד המון!

עבר והווה, הווה ועבר.

התכנים שאכניס פה הם לאו דווקא חדשים/ כל מה שצרכתי/ כל מה שאני צורכת.

אני בטוחה שלא אזכור הכל וקיימת אופציה שאהפוך את הפוסט הזה לפוסט המתעדכן הראשון של אמבד.

חשוב לומר שיש בי צד נוסטלגי, לא בהכרח ממובן שמתרפק על העבר:  כשאנחנו צופים/ קוראים/ מאזינים לתוכן שאהבנו (או שלא) בפרק זמן שונה בחיים שלנו הוא תופס מקום אחר, גם מבחינה ״איכותית״ וגם מבחינה ״משכילה״.

כשאנחנו במקום אחר בחיים שלנו כל דבר תופס משמעות אחרת, וניואנסינים יצירתיים בולטים אצלנו אחרת פתאום.

אני אוהבת לחזור לתכנים שכבר צרכתי מפעם לפעם, אפילו במובן של בינג׳ים ולילות ארוכים. מעבר לכיף שבזה, זה שוב מלמד המון.

סדר, מיון ולוקאליות.

הרשימות שיופיעו כאן לא מסודרות לפי ״פח״ ו״משובח״ כדי חלילה לא לפגוע באף יוצר, בכלזאת, אלו תכנים שבשורה התחתונה מלמדים אותי ואני ממליצה עליהם.

הרשימות מסודרות לפי אלפבית ובלי שום חשיבות להעדפה איכותית, נושאי התכנים שלי הם מאאאאד מגוונים, אז פשוט תחטטו ותראו מה מושך אתכם פנימה.

תוכן ישראלי והפקות מקור

אני מתמקדת לרוב בתוכן ישראלי וביצירה ישראלית.

כאישה שחיה בארץ שלנו ומחוברת אליה מאד, כאחת שגדלה על מצע של מגמת תקשורת בתיכון, עבודה בתקשורת בשירות, עברה לימודי תקש״ח (והיום גם כמרצה שם) וחברים שלומדים ועוסקים בקולנוע ויצירה ישראלית, מעניין אותי להתעסק בלוקאליות- במה שקורה אצלנו על המפה.

גם אם הארץ שלנו קטנה, בעיניי יש עוד המון להתעסק בתוכה לפני שמנתחים עוד סביבה, ובטח-ובטח אם צורכים תוכן כדי להתעסק בקהלי יעד שרלוונטים לאיזורים שאנחנו עובדים בהם. כיף.

יופיעו כאן גם מעט תכנים שהם לא מהארץ או של יוצרים ישראלים, ממ… ממש מעט.

אילו רשימות יהיו פה?

א- רשימת בלוגים (9)

ב- רשימת תוכן ביוטיוב (26)
> ביוטי, אופנה, טיפוח, גלאם ולייפסטייל (10)
> מסע עצמי, טיולים, צילום, אוכל ויצירה (16)

ג- רשימת תוכן באינסטגרם (36)
> טיפוגרפיה, איור ועיצוב (15)
> צילום ועריכה (5)
> מסע עצמי, אנשי תוכן וקריאייטיב (9)
> אוכל, מוזיקה, כלכלה ומיוחדים (7)

ד- רשימת פודקאסטים (8)

ה- רשימת ספרים (42)
> מוטיבציה, מסע ויצירה (11)
> כלכלה התנהגותית ואסטרטגיה (10)
> ניהול, שגרה וקריירה (6)
> פסיכולוגיה ופילוסופיה (10)
> הדרכה (5)

ו- רשימת סדרות ותוכניות טלוויזיה (135)
> ילדים (5)
> נוער (10)
> בידור ואירוח (7)
> ריאליטי ודוקו (25)
> דרמה, מתח ופשע (36)
> מסגור העולם הדתי בדרמה (11)
> קומדיה וביקורת חברתית קומית (41)

זה הולך להיות ארוך ומהנה (256 המלצות תוכן!), היד שלי כבר נשרה כאן בדרך… המטרה מקדשת את האמצעים.

בשביל הנוחות שלכם סידרתי את הקטגוריות הראשיות לפי צבעים ^, ככה תוכלו לקפוץ למה שמעניין אתכם בקלות.

תתארגנו על נשנושים ויאלה מתחילים! 🙂

א- רשימת בלוגים מומלצים (9)

בואו נדבר על מיתוג, רן סגל
(בלוג לא פעיל כבר שנים- ממליצה למי שלא היה שם בזמנו)

הגשמה, אופיר מנחם
(קוראת בעיקר את פינת ״מי מתעסק״)

המזבלה, דורי בן ישראל

יזמניק, דימה קגנוביץ׳
(קוראת בעיקר דרך הניוזלטר)

כתיבה אפקטיבית, צפריר בשן
(קוראת בעיקר דרך הניוזלטר)

מועדון תרבות, עמית מלכא
(גילוי נאות- אני גם עורכת שם רוב הזמן)

סולמות וחתולים, ליאור פרנקל

fashion-tails, לובה שרגא

קריאייטיבלוג, יהודה אדלר

ב- רשימת תוכן מומלץ ביוטיוב (26)

ביוטי, אופנה, טיפוח, גלאם ולייפסטייל (10)

אלין כהן
(צופה בעיקר בוולוגים)

eleanor wears, אלינור ברטל

אשלי ווקסמן בקשי

hindash

יאנה פרוביז

life by vika, ויקה יליסייב

לירז רוקסי

מיס ריין, לירון תמיר-רוזן

עפרי רבן

תם בר אמר

מסע עצמי, טיולים, צילום, אוכל ויצירה (16)

אמיר ולירון, ערוץ הוולוגים של אמיר רוזן ולירון תמיר-רוזן

anita sadowska

בא לי, קארינה ועמרי

ביהיינד דה בקשיז, אשלי ווקסמן בקשי ועידן בקשי

גל איסייב
(צופה בעיקר בוולוגים)

ווניה היימן

זאק קינג

חניה מאניה

יעל רגב

יוסי יסעור

יאנה פרוביז וולוגז, ערוץ הוולוגים של יאנה פרוביז

סהר קליזו

paint them all, דניאלה

roadtrippin', אמיר רוזן ולירון תמיר-רוזן

רויה אילמז
(צופה בעיקר בוולוגים)

תומי ובן, תום בר אמר ובן אודרן

ג- רשימת תוכן מומלץ באינסטגרם (36)

טיפוגרפיה, איור ועיצוב (15)

אביב מלכי

איתמר דאובה

אלון בראייר

גל שיר

דוד גולדשטיין

dee kay

הטייס, דני מירב

הפונטון, אלרון בוקאי

זהרה

חן מכבי

למה את חייבת להרוס, שולמית פרבר

מיסמס, עידו גרינברג

עודד עזר

פנטון

cooper calligraphy, ג׳סיקה

צילום ועריכה (5)

גל איסייב

גראביטי

משה נחמנוביץ׳

סטודיו מאיסה

סלי בן אריה

מסע עצמי, אנשי תוכן וקריאייטיב (9)

גדעון עמיחי

דנה זרמון

חזקוש ישורון

יעל רגב

leaders

מלך זילברשלג

מרים גדיאל

רועי כפרי

שגיא שרייבר

אוכל, מוזיקה, כלכלה ומיוחדים (7)

איתי זבולון, טונה

the visionary, נתלי יצחקוב

desserted in paris, טל שפיגל

הפולניה

כלכליל

לאכול טוב, זהר לוסטיגר בשן

ענבר אללי

ד- רשימת פודקאסטים מומלצים (8)

ביסמוט ויפרח, הדר ביסמוט וכנרת יפרח

דיבור עצמאי, מיכאל שוורץ

השבוע, דוד כץ ואיתן לויט
(פודקאסט לא פעיל כבר שנים- ממליצה למי שלא היה שם בזמנו)

חושבים טוב, יהודית כץ

חצי שעה של השראה, ערן גפן

עוד פודקאסט לסטרטאפים, תומי בר אב וגיא קצוביץ׳

פופקורן, ליאור פרנקל

שיר אחד, כאן

ה- רשימת ספרים מומלצים (42)

מוטיבציה, מסע ויצירה (11)

בושות, גורי אלפי

הגדות פסח של אסופה, מהדורות שונות לפי שנה

הרשימה, יובל אברמוביץ׳

חמש מתנות למוח, ערן כץ

לא לא לא לא לא לא לא כן, גדעון עמיחי

להגשים, ערן שטרן

100 דלתות, דב מורן

מוטיבציה, דניאל ה׳ פינק

נו נו נו נו נו נו נו יס, גדעון עמיחי

על הדברים החשובים באמת, חיים שפירא

שווה לך, דן אריאלי

כלכלה התנהגותית ואסטרטגיה (10)

אני חושב משמע אני טועה, חיים שפירא וגייל גלבוע פרידמן

אסטרטגיית האוקיינוס הכחול, וו' צ'אן קים ורנה מובורן

גם לכם לא היו מים חמים?, יוסי יסעור

לא רציונלי אבל לא נורא, דן אריאלי

לחשוב מהר לחשוב לאט, דניאל כהנמן

מבחן המרשמלו, וולטר מישל

מיליונר ברגע, מרק ויקטור הנסן ורוברט ג׳ אלאן

משחק לא רציונלי, דן אריאלי

רציונליות, הוגנות, אושר, דניאל כהנמן

שיחות על תורת המשחקים, חיים שפירא

ניהול, שגרה וקריירה (6)

אני רוצה הכל, ליאור פרנקל

האינטיליגנציה החדשה, טרייסי ורוס אלווי

המדריך הרשמי של ted לדיבור בפני קהל, כריס אנדרסון

כוחו של הרגל, צ׳רלס דוהיג

סטטוס, אלן דה בוטון

שכנע אותם ב90 שניות, ניקולאס בותמן

סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופילוסופיה (10)

אדם רגיש מאד, איילין ארון

דור ה-Y כאילו אין מחר, תמר אלמוג ועוז אלמוג

האמת על באמת, דן אריאלי

היסטוריה של מהירות, עמית נויפלד

הכאב הכרוני, שמעון שירי

מחסור, סנדהיל מולנייתן ואלדד שפיר

עמנואל קאנט, ביקורת התבונה הטהורה

רגשות רציונליים, אייל וינטר

שלך באי רציונליות, דן אריאלי

שקט, סוזן קיין

הדרכה (5)

הבא- השיטה לחזות טרנדים בעולם משובש, עדי יופה

כתיבה אפקטיבית, צפריר בשן

להתאהב ברוסית, אלה קלנדרב

מיקרוקופי: המדריך המלא, כנרת יפרח

תכתוב תרוויח, צפריר בשן

ו- רשימת סדרות ותוכניות טלוויזיה מומלצות (135)

ילדים (5)

ארתור

בובספוג

הפנתר הורוד

סנופי

צבי הנינג׳ה

נוער (10)

אובוי

אילת

בת השוטר

התחנה

כדברא

כפולה

נעלמים

צפוף

שולחן לשישה

שכונה

בידור ואירוח (7)

אהבה ושקרים

ארץ נהדרת

גלית ואילנית

גב האומה

המרדף

חדר 101

מה נסגר

ריאליטי ודוקו (25)

אחותי ג׳קי

בואו לאכול איתי

בקרוב אהבה

האזרח גואטה

האח הגדול

הבוזגלוס

הכרישים

המוח- מדריך למשתמש

המטבח המנצח

הפוליאקובים

וואי וואי וואי

חתונה ממבט ראשון

טיול אחרי צבא

יוצאים מהכלל

יחידה מעורבת

כמה רחוק

לאהוב את אנה

מאסטר שף

מה אתם הייתם עושים

מחוברים

מחוז ירושלים

מעברות

2025

רילוקיישן

תום יער עושה את שביל ישראל

דרמה, מתח ופשע (36)

אופוריה

אורי ואלה

איש חשוב מאד

אמאל׳ה

בטיפול

בני ערובה

בשבילה גיבורים עפים

בתולות

ג׳ודה

דוז פואה

האמת העירומה

הטבח

הרמון

חזרות

חטופים

ככה זה

להיות איתה

להעיר את הדוב

מלכות

מסובך

משמורת

מתים לרגע

נויורק

נורמלי

עספור

עקרון ההחלפה

שלטון הצללים

פאנץ׳

פולמון

פלפלים צהובים

פמת״א

פצועים בראש

צל של אמת

רק להיום

תאג״ד

תיק נעדר

מסגור העולם הדתי בדרמה (11)

אוטונומיות

אורים ותומים

כיפת ברזל

מעורב ירושלמי

מקימי

מרחק נגיעה

סימני שאלה

סרוגים

קטמנדו

שבאבניקים

שטיסל

קומדיה וביקורת חברתית קומית (41)

אמא ואבאז

אנחנו במפה

בלתי הפיך

בנות הזהב

בתאל הבתולה

האחיות המוצלחות שלי

החברים של נאור

החיים זה לא הכל

הפסיכולוגית

הפרלמנט

הצרות שלי עם נשים

ויקי ואני

זגורי אימפריה

זה לא הגיל

חברות

חיים שלי

חמישים

יום האם

יש לה את זה

לה פמיליה

מגן דוד דרום

מטומטמת

מסודרים

מצולמים

משיח

נבסו

נחמה

נשואים פלוס

על הספקטרום

עממיות

פולישוק

קופה ראשית

רמזור

שאטו עין כרם

שב״ס

שחקן זר

שטוקהולם

שמחות

שנות השמונים

שרופים

תנוחי

ועוד רגע.

הפוסט יכול להתעדכן כאן בעתיד, שווה לשים אותו בסימניות שלכם ולשמור שהוא לא ירטב במים 🙂

אם מצאתם את הפוסט הזה מועיל וממלא את הזמן שלכם בטוב, או אם מצאתם תוכן שמעניין אתכם ועשוי לעניין אותי-

ספרו לי בתגובות, אני תמיד שמחה לשמוע אתכם!

 

דווקא עכשיו שאני שוב כותבת כאן חשוב לי לדבר על אירגון בחיים, או אם תרצו- ניהול זמן, ברמת הפרקטיקה ממש: איך אני עושה את זה בימים טובים ובימים שפחות.

אקדים לומר שאת הפוסט הזה הגעתי לכתוב בתוך תקופה משמעותית לי, שבה בגדול (לא ארחיב) הבריאות שלי השתבשה, ואני בתהליכי רפואה סינית כדי לחזלש אותי.

ברור שאני לא באי דה בוק כרגע כי משוגע פה ויש גלים, אולי בגלל זה בא לי שנדבר היום על עבודה עם זמן.

סביר שזה יהיה פוסט ארוך ומקיף, תתארגנו על משהו טעים ליד.

כמה דברים שצריך להבין לפני שמדברים על זמן

קלישאתי ביותר לומר שהזמן שלנו לא חוזר, כי לפעמים אין לנו ברירה וחייבים להנמיך או לעצור לחלוטין, להתמקד ברגע הנוכחי ולא לחשוב על העתיד.

עם זאת, בכל זמן אחר, כדאי להמשיך לחשוב קדימה- כי הזמן אכן לא חוזר.

חשוב לזכור שהזמן שלנו כולל גם את החיים האישיים שלנו וגם את העבודה שלנו.

בדרך כלל כשאנשים מדברים על ניהול זמן מדברים בעיקר על זמן קריירה, ובואו, יש עוד דברים בחיים למרות שכל מי שמתעסק בעיצוב נוטה לבלבל בין החיים הפרטיים לבין העבודה יותר ויותר מבכל מקצוע אחר…

רואה את זה בייעוצים שלי מול מעצבים, ובטח שרואה את זה אצל הסטודנטים שלי. מדהים כמה אנחנו זן אחר וקסום, כשאוהבים משהו גם מתבלבלים בתוכו.

בדיוק מהסיבות האלו עדיף שנכניס לכל שיקול את הצד האישי והמקצועי יחד- כדי לארגן את הזמן שלנו בצורה יעילה.

בסופו של יום אנחנו אותו האדם ולא 2 יישויות שונות, ואם נפריד את זה ל״זמן עבודה״ ו״זמן בית״ כנראה שיהיו חסרות לנו שעות בשבוע.

סדרי עדיפויות Vs יעדים קדימה

״אני בגלגל״

כשאני מלמדת על ״איך אני מנהלת זמן״ אני מדברת על סדרי עדיפויות ועל יעדים.

אני אוהבת לתת את התרגיל הזה כדי לסדר את הראש לגבי תמונת המצב של סדרי העדיפויות ״הלכה למעשה״ בחיים הנוכחיים שלכם.

1- מותחים קווים בין השנתות: הפנימית ביותר היא 0, החיצונית ביותר היא 10. נסמן איפה אנחנו היום מבחינת ״כמה הדבר הזה חשוב לי וכמה אני מושקע בו כרגע״.

2- ממלאים את השטח שנוצר בין הקווים: עכשיו נבחין איפה קיימים ״פנצ׳רים בגלגל״.

3- מסתכלים על כל ״מול״: כל משולש מקביל למשולש שמשפיע עליו. כך למשל משולש ״התפתחות אישית״ משפיע על משולש ״מערכות יחסים״ (אתם תחליטו באיזה סוג של מערכות יחסים זה רלוונטי לכם, לא מדובר דווקא בצד רומנטי).

במרבית המקרים איפה שיש ״שקע״ בגלגל- המקבילה שלו ״מנופחת יותר״ ממנו.

פרט מעניין הוא שבקורס האקדמי האחרון שהעברתי השתתפה סטודנטית שאצלה 2 המשולשים האלו ספציפית (התפתחות אישית ומערכות יחסים) פעלו בהקבלה מדוייקת, ב2 המשולשים האלו זה נדיר.

במקרה מיוחד כזה חשוב לעצור ולהבין איך אצלה קיימת השפעה מהצד הזוגי על ההגשמה העצמית, זה אומר המון על מערכת היחסים הזו.

התרגיל הזה מאפשר לנו להבין איפה אנחנו מושקעים נפשית ופיזית בחיים שלנו, והאם היינו רוצים לשנות איזשהו ציר/ משולש בחיים שלנו עכשיו.

לפעמים יש ״פנצ׳רים״ שתוקעים עליהם דבק וממשיכים הלאה- ולפעמים בא לנו להחליף גלגל, לחשוב אחרת על עצמנו.

אינדיקציה היא שם המשחק.

״לא יורים לכל הכיוונים״

הסיפור של יעדים קדימה/ מטרות / יו ניימאיט, הוא שונה, אבל עומד בהמשך לנושא סדרי העדיפויות.

יש גישה בחיים לכל אדם שמתחיל לנסות להתפקס על הזמן המוגבל שלו ש״צריך להספיק הכל!״.

לא. לא צריך להספיק הכל.

צריך לעבוד לפי סדרי העדיפויות שלנו ודברים שחשוב לנו להספיק.

למעשה, השימוש במילה ״צריך״- גם הוא בעייתי. עדיף שנאמר שאנחנו ״רוצים״, כי ״צריך״… צריך לשתות ולהוציא את זה, ולאכול כל כמה ימים. וזהו בערך.

תשימו לב מה אתם באמת ״צריכים״ ומה פשוט ״מאד חשוב לכם״ או ״מספיק חשוב״.

העניין הוא באמת להתחיל לרכז ״משימות על״, תכף נדבר על מה אני עושה עם זה, או מה זה בכלל. תישארו רגועים.

רגע של סוציולוגיה

התפיסה התרבותית שלנו, שנגזרת מהדור שאליו נולדנו ומהדור שאיתו גדלנו, משפיעה על הסדר בחיים שלנו;

כל תוכנית שנשמע על ניהול זמן ונרצה ליישם, כל דרך שנעבור בה כדי להחליט איך אנחנו מארגנים את עצמנו, ואפילו הגישה הכוללת שלנו על המציאות שאנחנו נמצאים בתוכה- מושפעות מהתפיסה הזו.

כדי לנתק תפיסה כלשהיא נצטרך להבין את השורש שבה ובדברים שגדלנו עליהם, זה כבר יותר עמוק… בואו ניקח את זה שטוח יותר ו״בקרקע״ יותר.

מנוחה זה חשוב.

אם יש סביבכם הורים מדור הx, או הבייבי-בום, אתם יודעים ש״אני אנוח רק בקבר״.

שמעו, אם אני, אדם שרץ כל חייו (רק לא בצורה ספורטיבית כלשהיא!) אומרת לכם לנוח- תאמינו לי. זה משפיע על כל הלו״ז שלכם.

חשוב לא רק לנוח.

אם יש סביבכם (או שאתם) אנשים מדור הy או הx, אתם יודעים שהפיתוי שם הוא להתפנן בתאילנד או מול יוטיוב לפחות 3 שעות ביום.

תשימו לב שאתם לא ״מחפשנים״ את עצמכם טו מאץ׳, אני בונה את זה בשיטה של באפרים בין משימות, יש שיקראו לזה שיטת סנדוויץ׳- תחילטו אתם אם בא לכם קונוטציות של מזון באירגונים היומיומיים.

איך אני מסדרת את משימות העל שלי?

זו השיטה שלי, אתם מוזמנים לאמץ אותה אליכם או ללמוד על שיטות אחרות. השיטה שלי היא מיקס של כמה שיטות שניסיתי- ואני עובדת איתה כבר שנים.

לי היא טובה, כדי לדעת אם לכם היא טובה אתם צריכים לנסות אותה לפחות שבועיים. סורי, אין לי קיצורי דרך כאן.

מה זו משימת על?

כל משימה שהיא ״ראשית״, משמע יכולה להיפתח ל-״מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?״ היא משימת על.

למשל:
 • למכור ליין מוצרים אישי 
(כדי שזה יקרה צריך לעצב, לאפיין אתר, לכתוב טקסטים, לחפש ספקים, להפיק, לארוז, להשיק, להעלות פוסטים, לכתוב ניוזלטר, וכו׳)

 • לכתוב פוסט בבלוג 
(כדי שזה יקרה צריך לחשוב על רעיון, לכתוב נקודות ראשיות, לצלם תמונות, לכתוב את תוכן הפוסט והכותרות, לעשות seo, לכתוב ניוזלטר, לעצב גיף לניוזלטר, לעצב תמונה לפוסט פייסבוק, לכתוב פוסט פייסבוק שיוביל לפוסט בבלוג, להפיץ את הפוסט, וכו׳)

 • לארגן אירוע 
(כדי שזה יקרה צריך לסגור אולם, לארגן רשימת מוזמנים, לבדוק קייטרינג, לארגן צוות הפקה, לשווק את האירוע, למכור כרטיסים [שימו לב שזו גם משימת על כי כדי למכור אותם צריך לעצב אותם, לארגן ממשק מכירה, לחפש ספק דפוס, להפיק אותם…], וכו׳)

 • לעבוד על פרויקט 
(כדי שזה יקרה צריך לחקור על הפרויקט, להבין את כמות התוצרים ומה הם, לתמחר, לכתוב מייל, לאשר הצעה מול הלקוח, להביא טקסטים, לעצב את התוצרים [משימת על גם כן], להכין מצגת, לכתוב מייל, לאשר את התוצרים וכו׳)

 • לאכול צהריים 
(כדי שזה יקרה צריך להשיג מתכון, להוציא את המצרכים מהמקרר ולחתוך מה שצריך, לבשל, לאכול, לשטוף כלים/ לחפש מסעדות שעושות משלוח, להזמין את המשלוח ולחכות, לאכול/ לחפש מסעדה ופרטנר מעניין לארוחה, ליסוע, לחפש חניה, לאכול, ליסוע בחזרה)

 • לחפש עבודה 
(כדי שזה יקרה צריך לכתוב קו״ח [גם זו משימת על כי צריך לכתוב, לעצב, לייצא], לחפש מעסיקים פוטנציאלים, לכתוב מייל מעניין, לשלוח ולעשות פולואפים, ללכת לראיון… חסכתי את סיפור הפורטפוליו, אני בטוחה כבר הבנתם שזו משימת על פנימית)

 • ללכת לחדר כושר 
(כדי שזה יקרה צריך לעשות סקר שוק, להירשם לחדר כושר, לקבוע את האימון, לקנות בגדים מתאימים, ליסוע למקום, לחפש חניה, לחזור הביתה)

כל משימת על אני פותחת לתתי משימות

בדיוק כמו שהראתי מקודם בין הסוגריים, לכל משימת על יש את ה״מה צריך לעשות כדי שזה יקרה״, אלו בעצם תתי המשימות שלי.

> בכל תת משימה אני מסמנת אם היא תוגדר ״דחוף״= חייבת לקרות היום, או אם היא תוגדר ״חשוב״= יכולה לחכות ליום אחר.

> בכל תת משימה אני מעריכה את הזמן שלי בתוכה.

הערכת דחוף-חשוב וזמנים לדוגמא:
• ״משימת על״ לעבוד על פרויקט
++ לחקור על הפרויקט / דחוף, 0:30
++ להבין את כמות התוצרים ומה הם / דחוף, 0:30
++ לתמחר ולכתוב את ההצעה / דחוף, 0:45
++ לכתוב מייל / חשוב- כי אפשר להוציא מחר, 0:10 
++ לאשר הצעה מול הלקוח / חשוב, 0:15 
++ להביא טקסטים / חשוב, אם זה מהלקוח פשוט צריך להוציא מייל- 0:05 
••••• לעצב את התוצרים
••••••+ לעשות רשימה של כל התוצרים / חשוב, 0:10 
••••••+ לבדוק הוראות דפוס והוראות ייצוא דיגיטלי / חשוב, 0:15 
••••••+ לפתוח קבצים לכל דבר / חשוב, 0:30 

(וכו׳ להמשך הרשימה של משימת העל ומשימות העל שבתוכה…)

את הרשימה הזו אני מסמנת לפי היום הנוכחי, הרי ה״חשוב״ וה״דחוף״ משתנים בכל יום. זתומרת שיהיה לי ממש דף יומי שבו אני מארגנת את הזמן שלי להיום.

בדף היומי שלי יהיו כתובות המשימות שלי להיום ביחס של 1:3, 3 משימות דחופות ואחת חשובה, וככה הלאה (כמה הלאה? תלוי כמה אני פנויה מבחינת שעות).

שיטת העבודה פותחת אופציות!

העבודה לפי תתי משימות שפרוסות לדחוף-חשוב ומרכיבות את הלו״ז שלנו, מסדרת טיפ-טופ הרבה נישות קריטיות בניהול זמן.

ראשונה: להספיק יותר נושאים בחיים, יותר תחומים שרצינו לגעת בהם.

שנייה: לא להישאב לתוך משימה ראשית שיש בתוכה חלקים שעוד לא אפויים אצלנו.

שלישית: לא לחפור בנושא אחד עד שהוא נמאס לגמרי ומשמיד את המוטיבציה שלנו.

רביעית: להצליח לשלב בין צד הקריירה לצד הפרטי, שכבר הבנו שהם אותו הצד.

כדי שזה ילך חלק לא רק בתיאוריה, חשוב לארגן את הלו״ז לרמה שבכל שעתיים יש חצי שעה של ״באפר״.

מה זה באפר?

חור בזמן, חור שאני נותנת כדי שאם החיים יביאו איתם משהו לא צפוי- המשימות שלי לא ינזלו אחת על השניה ודברים יהפכו לכדור שלג ענקי.

קטע מלו״ז יומי לדוגמא:
+ לחקור על הפרויקט / דחוף, 0:30
+ להבין את כמות התוצרים ומה הם / דחוף, 0:30
+ לתמחר ולכתוב את ההצעה / דחוף, 0:45
+ לכתוב מייל / חשוב- כי אפשר להוציא מחר, 0:10
+  באפר 0:30 
+ להשיג מתכון / דחוף, 0:10
+ להוציא את המצרכים מהמקרר ולחתוך מה שצריך / דחוף, 0:10
+ לבשל / דחוף, 1:30
+ לקפל כביסה / חשוב, 0:10
+  באפר 0:30 

(וככה הלאה, שימו לב שאני משלבת בין תתי משימות לאורך כל הסדר שלי)

הבאפרים עוזרים למשל במקרה שבו האוכל נשרף, ויוצא שאצטרך עוד 1:40 כדי לארגן סיר חדש. בעזרת הבאפר ששמתי, הלו״ז שלי פחות ״ידבק לעצמו״ ויותר יאפשר לי לתמרן פה.

כדי להוריד את הספק: אני מכניסה גם שנצ״ים, מקלחות, איפור וכו׳ לסדר. זמן זה זמן.

זה אחלה גם להגדיר זמן להתעפצות מול הטלוויזיה או פגישת חברים, דונט בי שיי 🙂

סימון כפסיכולוגיה

כשאני מסיימת משימה כלשהיא בדף היומי- אעביר עליה קו או אסמן אותה במרקר.

תאמינו או לא, השטות הזו עושה פעולה פסיכולוגית במוח שלנו שגורמת לנו לרצות ולהמשיך לעמוד בתכנונים של עצמנו, לרצות להמשיך לסמן דברים ולהרגיש את הסיפוק שבעשייה שלנו.

עצם הסימון עוזר לנו להמשיך בניהול זמן טוב יותר(!).

אני יודעת שזה נשמע הזוי, שוב, נסו הכל במשך שבועיים לפני שפסלתם את זה.

מטרות, יעדים ופגישות פיקטיביות.

שמתי לב שכשאני עובדת רק עם דחוף-חשוב והגדרת זמן עדיין חסר איזה תבלין, איזה משהו שיסגור הרמטית את הסיפור של ״מה באמת סדרי העדיפויות שלי״.

בגלל זה אני בעצם עובדת מול לוח שנה.

אגב, אם לא היה ברור עדיין שכל ניהול זמן קורה אצלי באופן ידני, הנה הבהרה. הייתי בשלבי האפליקציות, המערכות, השעונים המעוררים והתזכורות.

לי טוב כשהדברים מרגישים את היד מול הנייר.

אחרי שסידרתי את רשימת משימות ה״על״ וה״תתים״, אני בודקת מה מבין הדברים הרשומים הוא יעד, מה כדאי לשבץ בלוח השנה שלי כ״פגישה פיקטיבית״.

פגישה פיקטיבית- כמו שזה נשמע- אנלא יכולה להזיז את זה.

למשל:
מתוך משימת העל ״למכור ליין מוצרים אישי״ אני אסמן בלוח השנה יעד (פגישה פיקטיבית) לתת המשימה  להשיק את הליין .

משמע שכשיש יעד בעצם ה״דחוף״ וה״חשוב״ מקבלים יחסיות לזמן בסדרי העדיפויות.

אם תחשבו על זה, המשימה הראשית של ״למכור ליין מוצרים אישי״ (וכמובן תתי המשימות שבה) היא בטח לא דבר שחשבנו שמאד דחוף שיקרה. היעד מגדיר לנו מה הסדר- ודברים מתיישרים לשם.

אני עובדת עם לוח השנה כשהוא תלוי על הקיר ממול, או יושב על השולחן. נוכח בסביבה שבה אני חושבת.

אפרופו, לוח השנה 2019-20

אם לא שמעתם, גם השנה הפקתי לוח שנה מעוצב משלי. יש בו את כל התאריכים העבריים והלועזיים, פרשות שבוע, ימים מיוחדים בשנה, חגים, סימוני חופשות, מקום צדדי לתכנוני-על, ואפילו פריסה שנתית שבה אני יכולה לכתוב רעיונות ודברים שבא לי להגיע אליהם לפי החודשים עצמם.

האמת היא שהתחלתי לעצב לוחות לעצמי מהסיבה הזו- אני מנהלת זמן טוב יותר כשאני עובדת עם לוח.

הלוחות שנמצאים בשוק לא התאימו לי בעיקר כי הם לא מודפסים על נייר שמאפשר כתיבה ומחיקה (אלו שהפקתי מודפסים על 120 גרם בנייר נטול עץ, כלום לא נמרח עליי כשאני כותבת ואני ממש יכולה למחוק דברים), אבל גם כי הם לא מתפרקים.

כשבניתי את הלוחות שלי חשבתי איך אני יכולה להפריד דפים ולתכנן דברים במקביל בלי לדפדף כל הזמן, שלי פשוט מחוברים בקליפס מתכתי חזק (מתאים גם לתליה נוחה על הקיר), וככה אני יכולה להפריד את הדפים ולאחד אותם כל הזמן וכמה שבא לי. הרבה יותר נוח.

מעבר לזה… נו. אתם יודעים. כבר בניתי הכל לבד: עימדתי, איירתי, עיצבתי, עשיתי קופיז חמודים… יותר כיף לי לעבוד מול דבר כזה שהוא 100% לא סטוקי.

אם תלחצו על התמונה תוכלו להכיר מקרוב את כל הניואנסינים בלוח השנה החדשה.

רוצים כזה גם? איך קונים, כמה זה עולה, כל השמח- מבטיחה שהכל יגיע בסוף הפוסט. מנסה לשמור על רמת הקשב שלכם 🙂

עבודה עם לוח מאפשרת לי לתכנן את השלד לשנה ההבאה

לפני שמתחילה את השנה, כל שנה, אני לוקחת את הלוח של השנה הקודמת ו״משווה אותו״ ללוח החדש.

אני ״מעבירה תאריכים״, לועזי ללועזי, עברי לעברי (אם אתם עובדים גם עם עברי).

אח״כ: מעתיקה ימי הולדת, חגיגות מסויימות שקורות כל שנה, תזכורות לשלם על משהו שנתי (למשל איחסון אתר, דומיין, רישיון רכב, כל דבר שפג לו תוקף שנתי).

ועוד: מסתכלת מתי הלכתי לבדיקות דם וכותבת לי מתי ללכת שוב, זה דברים שכולנו נוטים לשכוח לעשות אותם אם לא תכננו אותם מראש, כנ״ל לשיננית, רופא עיניים, רופא משפחה וכו׳.

אם אני יודעת מראש שבא לי לשלוח מכתבי שנה טובה ודברים כאלו- אני מסמנת בלוח מתי צריך לשלוח (כפגישה פיקטיבית, בדיוק כמו שדיברנו קודם).

לימי הולדת שאני קונה בהם מתנות אני מציינת חודש לפני סימון לשים לב לזה שיומולדת מתקרב.

מה שיפה בזה…

חברים שלי בטוחים שאני זוכרת הכל, אבל זה הלוח שזוכר, כשהראש שלי פנוי לדברים שקורים כרגע.

זה נחמד כי באמת נוצרת הרגשה שהכל מתקתק, שאתה אדם מאורגן כזה ששולט בחיים שלו, למרות שאלו פעולות טכניות ואפילו רובוטיות (עם הזמן) שגורמות לכל זה.

אגב כלים טכניים, יושב לו כאן באמבד כלי אפקטיבי לעבודה של מעצבים מול לקוחות, אני עובדת איתו כל הזמן.

פשוט מארגן לי ת׳מוח בכל מה שקשור לשיחה שקרתה על פרויקט חדש, ואפילו עוזר לי בהצעות מחיר.

הוא בחינם לגמרי, אתם יכולים להשיג אותו פה.

״תני לי עוד טיפים!״

אני מקווה שבשלב הזה של הפוסט המוח עוד לא עף מהמקום, זה מעשי, בחיי שהכל מעשי. רק צריך סבלנות ושבועיים.

מבחינתי (סליחה על הדרמה) ניהול זמן נכון יכול לשנות חיים.

יש עוד כמה דברים ששומרים על היומיום שלי רגוע כשאני מארגנת את הזמן בו:
א- שיבוץ דברים רובוטיים ״מנקי ראש״
ב- עבודה עם נר במקום שעון
ג- בירוקרטיות מוקדם ביום

הבאתם עוד מלאי של משהו טעים כן?

א- שיבוץ דברים רובוטיים ״מנקי ראש״

בין המשימות היומיות שלי אני אוהבת לשזור פעולות מאד מפגרות שעוזרות לי לנקות מחשבות, למשל: שטיפת כלים, קיפול כביסה, סידור ארון, ניקוי אבק, נהיגה לשום מקום, תיוק מסמכים.

דיברתי על זה קצת בפוסט הזה.

פעולות רובוטיות הם פעולות שאין לנו שום צורך ״לחשוב עליהן״ ופשוט מזיזות אותנו מבלי לדאוג. כשאנחנו עושים אותם בד״כ המוח שלנו מציף דברים אחרים שרצינו לחשוב עליהם ולא היה לנו מתי, כמו מנקה את עצמו מ״קוקיז״…

זה לא סתם שאני מסדרת את הארון שלי בצורה פסיכוטית ובתדירות גבוהה.

אני אוהבת לשבץ את המשימות האלו בעיקר אחרי מסה של משימות שכן יש בהם ראש ומחשבה, כדי להקליל את ה״אחרי״.

ב- עבודה עם נר במקום שעון

להרבה מהאנשים שלימדתי אותם ניהול זמן- איך שאני עושה אותו- היה קשה לעבוד עם ההספק של השעון.

יש את ההרגשה הזו שהזמן רודף אחריך וכל הזמן צריך להספיק, ומרוב שסופרים את השעות בסוף לא מצליחים לשנוצ אפילו…

גם אני כזו, וגם לי היה קשה לעבוד בהרגשה שאני על סטופר כל הזמן.

אני כן מתכננת את הדף היומי שלי לפי הערכת זמנים כמו שסיפרתי קודם, אבל אחרי שהערכתי זמנים וכתבתי את המשימות להיום אני יושבת עם נר.

כן, אשכרה נר.

יש משהו בנר שכשלומדים לעבוד איתו, הוא הרבה יותר מרגיע: הוא גם עושה ריח טוב באיזור העבודה שלכם, והוא גם מאפשר לכם להבין שהזמן עובר (בצורה מוחשית, כמו בשעון), רק בלי הלחץ שבו רואים את הרגעים בזמן כשהם נופלים מהאצבעות.

אני אוהבת לעבוד עם נר בעיקר במשימות ארוכות יותר (אלו שהערכנו שיקחו חצי שעה ומעלה), גם עכשיו, כשאני כותבת, דולק פה נר!

ג- בירוקרטיות מוקדם ביום

כולנו שונאים בירוקרטיות, אבל יש עוד משהו שאני שונאת- לעבוד מוקדם.

בבסיס שלי אני אדם של לילה, עם השנים אני מעדיפה לעבוד ביום בעסק, אבל בפועל אני תמיד אהיה בזון שלי כשיותר מאוחר ביום.

אממה, תראו איזה פלא. לבירוקרטיות צריך סבלנות ואיפוק יותר מראש וקריאייטיב.

אני מעדיפה לקבוע תור לרופא/ לדואר/ שיחה עם הרו״ח/ דברים ממשלתיים/ סופרמרקט/ דפוס- על הבוקר.

כדי שאני לא אשנא אותי זה לא יקרה ״לחלוטין״ בבוקר, סביר שאתחיל לזוז ב9 בבוקר.

היום למשל הייתי בדואר בשעה 10. סופר כיף לי להעיף משימה כזו כבר בתחילת היום, אבל אתם צריכים להכיר את עצמכם ואיך זה אצלכם.

יש לי חברים שהם לגמרי ״אנשים של בוקר״ ומבחינתם חבל לבזבז בוקר על בירוקרטיות מאשר על דברים שדורשים חשיבה כלשהיא.

כמו קודם, נסו וגלו. גלו אתכם ואת הזמן שלכם. גלו איך אתם עושים דברים בצורה נוחה יותר וקלה יותר בשבילכם.

מקווה שפתחתי רעיונות בראש, וגם הפעם אשמח לשמוע אם עזרתי לכם 3>

ואחרי שסיימנו לעבור על הכל:

כמו שהבטחתי, הגענו לסוף הפוסט ואני מספרת לכם את כל מה שצריך לדעת אם בא לכם על הלוחות שלי.

1/ אם תרצו לראות תמונות מלאות של כל השנה, ולשמוע על כל הפיצ׳רים החדשים בלוח, הראתי וכתבתי במרוכז בפוסט הזה >

2/ כדי לקנות את לוחות שנה לעצמכם או לחברים, פשוט שלחו לי הודעה בפייסבוק, במייל, באינסטה, איפה שנוח לכם.

לוח אחד עולה ₪70 בלבד, כולל משלוח ועיטוף בחינם,
2 לוחות עולים ₪120 בלבד, כולל משלוח ועיטוף בחינם!

אני חוזרת על ההנחות בכפולות של שתיים, תתפנקו כמה שבא לכם. כן, זה אומר ש4 לוחות עולים רק ₪240 כולל עיטוף ומשלוח עליי. כיף אה?

3/ משלמים בביט, או בפפר, או בהעברה בנקאית, או ביונת דואר ירוקה. סתם. לא מכבידים על גב של יונים ירוקות.

המשך יולי-אוגוסט זורח,
אוהבת אתכם כמו שמדוזה אוהבת את הים!

** עדכון: עריכה מהעתיד **

השארתי את הטקסט כמו שהיה במקור אבל זו עריכה לתוספת נוספת (שיו וזה).

לוחות שנה 2019-20 יצאו מהמלאי, וככה חוסלו גם לוחות השנה של 2020-21, 2021-22, 2022-23, 2023-24.

לוחות שנה 2024-2025 כבר כאן ואפשר לצפות, לקרוא את כל הפרטים ולהזמין פה >

תוכניות מתוקות 3>

 

ניהול זמן זה אחלה, אבל מה עושים עם תיבות מייל עמוסות? איך מגיעים לכל המידע הזה שלא רצינו לפספס?

מי שביקר כבר באמבד יודע שאני פחות בקטע של כתיבת פוסטים גיקיים, אני מאפשרת מקום לצד הגיקי הזה הפעם, כי אלו קטעים ששינו את חיי המייל שלי.

מה האישיו?

אני אקדים, רובנו עובדים דרך המייל ומתנהלים בו גם בלי קשר לעבודה.

מיילים עוזרים לנו לתקשר, לנהל דברים שקורים, להתעדכן, לדבר עם אנשים שאנחנו לא מכירים, לקבל מידע שרלוונטי להתקדמות שלנו או לחיסכון שלנו בקניות אונליין.

זה לא משנה מה- אנחנו מלא זמן במייל.

בתחילת השנה הייתי בכנס של eyby שבו אייל בסון דיבר על נתונים של 121 מיילים ביום בממוצע לאדם, שזה אומר 3 שעות מענה ביום בממוצע, ועוד לא דיברתי על כמה זמן לוקח לנו לצאת מריכוז ולחזור לריכוז בכל מייל והסחה.

אלו נתונים שלגמרי מסבירים למה כדאי להתייחס לסיפור הזה.

זה ביג דיל.

אני מנהלת 5 תיבות מייל במקביל (!)

כל תיבה שלי מיועדת למשהו אחר ולעולם אחר שלי, ההפרדה נוצרה למען הסדר הטוב- אבל יצרה ים מקומות להסתנכרן בהם ולנהל אותם. כן. לנהל.

כשהייתי שכירה כל מי שעבד תחתיי או מסביבי שמע את המשפט ״מיילים זה מהשטן״, העדפתי שיקימו אותי באמצע משהו כדי לתת עליו ביקורת או לאשר אותו או פשוט לדעת שיש עדכון בבריף מסויים- מאשר להתבחבש מול התיבה הפסיכית הזאת.

הגישה הייתה שאין לי בעיה לחפש משהו ספציפי שם, אבל ממש לא הגיוני שאעבור אחד-אחד.

עברו מאז מים בכנרת וכידוע אני עצמאית, אם עצמאי לא משתלט על ״בחבשת מיילים״ בזמן- זה רק הולך ומסתבך.

יש כמה דברים ששינו את המבנה הזה מבחינתי, ועד היום עוזרים לי להצליח להשתלט על הספינה, או על ״הספינות״ דווקא.

אם אתם בקטע של לחסוך לעצמכם זמן ברברת מהחיים, אם אתם בקטע של להיות יותר פרודקטיבים (כשכירים או כעצמאים, או כסטודנטים) ולנהל את הזמן שלכם טוב יותר, ואם אתם לא מפחדים מפוסטים גיקיים יותר שלי- בואו נצלול!

א- שליטה וידיעה

בין הדברים שגורפים ממנו עוד זמן נמצא סיפור השליטה:
• איך אני יודעת שראו את המייל שלי?
• איך אני בטוח שמישהו פתח את זה?
• כמה זמן אני אמורה לחכות לתגובה?

השאלות האלו חוזרות גם אצל מיועצים שלי שמחפשים עבודה חדשה, הרבה מהשאלות שתופסות לנו את המחשבה הם שאלות של שליטה בסיסית, ״האם טכנית זה הגיע?״, ״אולי הם לא יודעים ששלחתי?״.

הדבר הראשון ששינה את חיי המייל שלי הוא שבוקר בהיר אחד החלטתי בראשי שלא הגיוני שיש אישורי פתיחה לניוזלטר, ושאני יודעת מי פתח כל ניוזלטר ומתי, ושבמיילים האישיים של ג׳ימייל אין תסריט כזה.

נברתי ונברתי. יש תסריט כזה.

יש אפילו כמה.

1/ אם בא לכם ממש לשלוט במייל שלכם באופן פסיכי

אפשר ממש להתנהל בג׳ימייל כמו במערכת ניוזלטר!

לוודא פתיחה, להבין באיזה שעות כל אחד פותח יותר, לוודא הקלקות, לתזמן מה קורה אם לא פתחו, להכין נוסחים מראש וטמפלטים שיודעים להישלח אוטומטית אם משהו קורה/ לא קורה- שגעת!

מעניין אתכם 100% שליטה? תורידו את התוסף mixmax.

אני מודה ששמעתי עליו סיפורי הצלחה אבל לא העזתי להיכנס להרפתקה בעצמי מהסיבה שאני חולת גרפים- וזה בכיף יכול לשאוב אותי לניתוחים עצמם 🙂

ישמצב שאהיה שם בעתיד, כרגע תדעו שזה מוצלח וזה קיים.

חינם, כבר אמרתי? מורידים מפה >

2/ אם בא לכם שהמייל שלכם יהפוך לווצאפ

אני לא מתכוונת לאלף קבוצות חפירה בהשתק, אלא למה שרוב האנשים מגדירים כ״גאוני״ בווצאפ- הוי הכחול.

אז לmailtrack יש בדיוק את אותו פטנט גאוני.

כל מייל שתשלחו מהרגע שהתקנתם אותו, מזוהה עם הסימון הפנימי שתראו. וי אחד= נשלח, וי כפול= נפתח.

מיילטראק גם שולח התראה כשהמייל עצמו נפתח.

יש לו גרסא לגמרי חינמית, היא רק תאלץ אתכם להסיר את הפרסומת הקטנה שלהם בכל שליחת מייל ואז לסגור את פופאפ ההצעה לשדרוג שלהם- או פשוט להשאיר את הפרסומת במיילים שלכם.

הגרסא החינמית עוקבת אחרי מיילים שנשלחו ממחשב, ופחות מעדכנת כשאתם עונים ממובייל (למרות שגם בזה יש ״קריזות״ ולפעמים אישור פתיחה תופס גם מהאייפון).

האמת היא שאף פעם לא בדקתי כמה עולה לשדרג את מיילטראק, כי לא ראיתי שום צורך. מבחינתי מיילטראק מכסה לי את רוב השאלות הקלאסיות שהזכרתי קודם.

אני יודעת שהמייל נפתח משמע אני יודעת שראו את הצעת המחיר, שראו את הקבלות, שמיועץ ראה את מייל השיעורים שלו, שסטודנט קיבל את הביקורת שלו, שדפוס קיבל את הקבצים שלו, שספק קיבל את הבקשה שלי.

חשוב לזכור שמדובר באישור פתיחה ולא אישור קריאה, לא כל מי שפתח מייל שלכם בוודאי ישב לקרוא אותו, ובכל זאת- זה בהחלט נותן תמונת מצב.

ממליצה בחום, סירייסלי משנה חיים! מורידים מפה >

ב- וואן קליק לנצח

אחרי שהייתי בכנס שהזכרתי בתחילת הפוסט, השתנו בי הסעיף הזה, והסעיף הבא.

שיטת ה״וואן קליק״ בעצם אומרת שמה שנלחץ חייב להיות מטופל הרגע- לחצת על מייל? פתחת אותו? עכשיו צריך להחליט מה עושים איתו ולא ״אח״כ אחזור״.

הגישה של אח״כ אקרא לעומק, אח״כ אסתכל, אח״כ אחזור לזה, גורמת לנו לפנות עוד זמן מהחיים למיילים- למייל שכבר היינו בו הרגע!

אם נכנסתי למייל אני צריכה הרגע למיין אותו, אני צריכה להחליט עכשיו אם:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות (תכף אזכיר)
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)

ג- סידור תיבת המייל, יקח מה שיקח

כדי ששיטת ה״וואן קליק״ תעבוד, המייל צריך להתאפס ולהתאזן.

מה שלא תצטרכו כדי שזה יקרה, תעשו! אני פיניתי יום וחצי מחיי כדי שזה יעבוד.

תתחילו למיין את כ-ל תיבת המייל שלכם, גם מיילים מ2010 נחשבים, פתחו תיקיות מסודרות לפי נושאים ״קבלות״, ״רו״ח״, ״ניוזלטרים שאני עוד צריכה״, ״לקוחות״, כל מה שעוזר לכם ותלוי בנושא של המייל (אמרתי כבר שיש לי 5 מיילים אה?).

אני נפטרתי מכל החלוקות המיותרות של ג׳ימייל ל״ראשי״, ״רשתות חברתיות״, ״קידומי מכירות״, כי הסרתי מתפוצה את מה שלא מעניין אותי לקבל.

החלוקות הבסיסיות שלהם ייצרו ״עוד מגירות למיין״, ואין צורך בזה. להפך, בלי המחיצות האלו אני לא מפספסת אפילו את הניוזלטרים האהובים עליי.

גם את התיבה מסדרים בוואן קליק- עכשיו מחליטים:
• זה הולך לפח הזבל
• אני עונה לזה עכשיו
• זה הולך לאחת התיקיות
• זה יתוזמן לטיפול (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס, אסביר בהמשך)
• אני מכניסה את זה לארכיון (לא נשאר בתיבת הדואר הנכנס ומאפשר חיפוש בעתיד)

אחרי הסינון הראשוני נצטרך להגיע למצב אובססיבי שבו מקצים כל יום חצי שעה לניהול, תלוי בכמויות שלכם- לי זה מספיק.

חצי שעה שבה אני פותחת את כל התיבות שלי ועושה וואן קליק על כל מה שלא נקרא.

ככה הסדר נשמר ומצליחים לעבוד נכון מבלי לפספס תוכן שחשוב לכם.

עוד טיפ פיצפונצ׳יק בנושא סדר: כשאני מוציאה מיילים אני אוהבת להוסיף האשטאגים כמו #חומריביצוע, הסיבה שאני עושה את זה היא שקל לי לזהות את הכתיבה שלי אח״כ ולחפש את כל המיילים שקשורים להאשטאג דרך שורת החיפוש במייל, חוסך מלא זמן של נבירות עתידיות!

ד- תזמון מיילים זה פאן

הידעתם? בג׳ימייל יש אופציה לתזמן מיילים.

למה צריך את השטות הזאת? ככה אתם מנהלים לעצמכם תזכורות, בלי קשקשת ובלי ״לזכור את התזכורת״.

כמה פעמים פתחתם מייל שרלוונטי רק לעוד שבוע או רק ליום אחר בשבוע או לעוד חודש, או שזה ליד שאין לכם זמן אליו היום אבל אתם רוצים למחר בבוקר?

מה שקורה במקרים האלו הוא שאתם אומרים לעצמכם ״אני אשים לעצמי תזכורת״, בנתיים קורים עוד דברים כמו טלפון, ווצאפ, ואפילו מיילים אחרים שנכנסים, ואתם פשוט שוכחים מזה.

בגלל שכבר פתחתם את המייל שבו נשלחו הפרטים, אתם שוכחים ממנו, כי הוא נראה כאילו כבר היינו שם… ו… הופס. זה מתמסמס.

ברגע שעובדים עם וואן קליק לא מפספסים את המייל הזה- כי פשוט מתזמנים אותו.

המייל עצמו הופך לתזכורת שלכם!

ה- זמנים ברורים ומתוכננים

מול לקוחות, מול ספקים, מול סטודנטים- אני אוהבת להגדיר לעצמי זמני מענה.

מבחינתי אפשר לשלוח מייל בכל שעה, ועדיין:
• ללקוחות שלי ידוע שאני כנראה אענה עד 18:00, ולא לפני 9:00, כי ככה הרגלתי
• לספקים שלי ידוע שאני אענה בסביבות הבוקר ולא לפני 9:00,כי ככה הרגלתי
• לסטודנטים שלי ידוע שאני אהיה במייל בימי ראשון בלבד, אלא אם סוף סמסטר עכשיו (אהמ) ואיפשרתי השלמת הגשות נוספת

הסיבה שאני מגדירה לעצמי זמני מענה היא להשאיר לי זמן לניהול התיבות ולשיוך המיילים בוואן קליק, וגם כדי לא להישאב למייל לנצח.

בזמנים שהגדרתי אני נמצאת במיילים עם לשוניות פתוחות ושמחות, לפעמים גם מגיבה במיידיות. מעבר להם- אני עוד לא מתעסקת בחיים ומוות, וטוב שכך 🙂

אם אתם חיים בבלת״מים או תקופות לחוצות- כתבתי על זה בעבר.

ניהול הזמנים שלכם הוא שמאפשר לכם את היומיום והשגרה, ולא את הדבק הרצוף שבין הזמנים והציפייה לעוד סופ״ש שיגיע. מניסיון.

ו- שיטת כתיבה מאורגנת

הרבה מאיתנו יוצרים את הפינג-פונג במייל לעצמם.

זה יכול להיות כל מייל ולא משנה מול מי, וזה יכול לעכב אפילו הצעות מחיר וקבלה לעבודה מסויימת.

הרבה מהטקסטים שנכתבים במיילים הם מסורבלים, לא עברו עריכה והגהה, קשים לקריאה או דו-משמעיים ומבלבלים, לוקח זמן להבין אותם ולזוז מהם.

המון המון הבהרות.

כשאנחנו כותבים מיילים חשוב לשים לב לצורת הכתיבה שלנו, לשורות שבמייל ולאורך שלהם, מתי כדאי לשבור שורה ומתי כדאי להוסיף חלוקות לכותרות אפילו?

כשמיועצים שלי מקבלים שיעורי בית אחרי סשן הם יודעים שהמיילים שלי מחולקים לא רק לנושאים, אלא גם לתתי משימות פנימיות, כדי שיהיה להם קל לנהל אותם.

שיטת הכתיבה שלי היא להשתמש במספור ובולטים בנושאים מורכבים, להקל את המסרים ולקצר את המידע איפה שאפשר, ועוד דבר אחד קטן… הנעה לפעולה כשמשהו צריך לקרות!

רוצים שנושא מסויים יטופל? תכתבו בפירוש ״מחכה לעדכון שטופל״, רוצים לקבל אישור? כתבו בפירוש ״צריך לאשר במייל חוזר״.

אל תתנו יותר מדי הנעות לפעולה בכל מייל, רצוי לשמור על סבירות של 1 וגג 2. אנחנו לא רובוטים וחשוב שההנעה תישמר ״לא קשה מדי״, שהיא לא תהפוך למשימה מורכבת.

במקרה ויש לכם משימה מורכבת- חלקו אותה לסעיפים ותנו הנעה לסופה.

הרבה מהדברים תלויים בנו

סליחה על הסיום האובר-קלישאתי, יש כלכך הרבה דברים שלא תלויים בנו בחיים: למי ניוולד, את מי נוליד, אם נוליד, האם נמצא זוגיות, האם נהיה חולים, האם נהיה בריאים, האם ניקלע לאסון, האם יהיה לנו מזל שלא, האם נעבור תאונה, האם ישדדו אותנו…

עם כל זה- הרבה מהדברים תלויים בנו.

השגרה שלנו, היחס שנייצר מול אנשים בעולם, איך שנתבטא, איך שנגיב, איך שנהיה אנשים טובים יותר ונחשוב על כל הצדדים, העבודה שנביא, הקריירה שנייצר, וגם המיילים שלנו- אלו שמתחילים המון מכל זה.

השינויים הקטנים שהזכרתי פה, הם קטנים.

הם דורשים זמן, הם דורשים מאמץ, הם דורשים מאיתנו להתנסות בהרגלים חדשים ובתוספים חדשים וללמוד דברים חדשים, ועם זאת- הם שווים את זה לגמרי.

אני יודעת שחיי המיילים שלי לגמרי השתנו, שזה השפיע לחלוטין על השגרה שלי, ושאני ממשיכה להדק כל הזמן עוד ועוד פרטים שיעזרו לי לייעל את התהליכים האלו!

בהצלחה 3>

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״כמה התקדמתי כמעצבת
בזכות הסדר שאת יוצרת
והעובדה שאשכרה אכפת לך!״

 

לרגל סיום אחד הקורסים האקדמים שלי, ״כתיבה סגנון ומיקרוקופי״, העברתי משובי סיום. למה? זו הזדמנות מדהימה לעצירה והסקת מסקנות.

חשוב לי לעשות את זה ולגלות תמונת מצב שלא תמיד שמים לב אליה, וככל שיוצא לי לעשות משובים- בין אם זה קשור ללקוחות או למיועצים או לסטודנטים, אני מבינה כמה שזה מגדיל אותי בעתיד.

אני מודה, אף אחד לא מצפה לזה ממני.

זה לא משהו שהאקדמיה ביקשה או שלקוח יבקש אי פעם, אבל בואו רגע נחשוב יחד על הסיטואציה.

אם באמת אכפת לכם ממישהו אתם תדברו איתו, ומעבר לזה- אם באמת אכפת לכם מעצמכם אתם צריכים את הברייקים האלו של לעצור ונטו להקשיב, לשמוע בלי לבקר.

לתת למישהו אחר לבקר אתכם.

למה אני משתפת את המשובים האלו?

אפשר ללמוד המון על איך חוויה אחת נתפסת מעיניים שונות, לא הכרחתי אף סטודנט למלא את המשובים או לענות על כל השאלות או לכתוב את השם. מי שרצה עשה.

הרעיון הוא לתת מקום שנוח לפרוק בו מה שרוצים, עם היד, מחוץ לטכנולוגיה ולעולם המחושב והממוחשב.

אם אתם בונים משוב של שאלות פתוחות תגיעו לדברים שלא תמיד תשמעו פייס טו פייס. זה פשוט מקסים לראות איך כל בנאדם תופס את אותה החוויה אחרת.

לפעמים כשתעבירו משובים גם תגלו דברים שלא ידעתם על עצמכם, או שלא ייחסתם להם חשיבות.

מעניין אותי לשמוע על הסיפור מהצד של הסטודנטים שלי, כל אחד ואחת, מה שהם חושבים, איך זה עבר עליהם, איך אני יכולה להשתפר הלאה.

לפני שנה היה כאן פוסט דומה שמתמלל את תחושות הסטודנטים שלי דאז, בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״, גם שם, התשובות הן אנונימיות ולא ביקשתי להוסיף שם.

אני תמיד מתמללת משובים שלי, וכאמור, לא העלתי תמלול לעוד כיתות/ קורסים/ לקוחות/ מיועצים משום סיבה מיוחדת.

כדי להיכנס לקונטקסט

חשוב לזכור שהפעם מדובר בקורס לשנות א׳, ושהסטודנטים רק עכשיו מתחילים ללכת בין התוכנות ולהבין מה זה עיצוב ומה זה להיות מעצב.

הקורס הספציפי קצר יותר מסמסטר מלא ואינטנסיבי הרבה יותר, והוא מתעסק יותר במלל מאשר בעיצוב (למרות שדוגרי- גם שם עברנו, איך לא?).

דווקא ההתעסקות בשפה כתובה יותר מבשפה ויזואלית, מאפשר לסטודנטים בשנה הראשונה שלהם לפתוח ראש ולהתרכז בערך של הדברים, ב״למה״ של הדברים.

התשובות לא נערכו: ירדתי איפה שירדו שורה, מחקתי איפה שמחקו, הוספתי סימנים וסמיילים כשכתבו אותם.

מספיק הקדמות, תני להציץ!

דברים שהכי אהבתי בשיעורים שלך:
נושאים שהכי עניינו אותך? סגנון שיעור שהכי אהבת? דוגמאות שאי אפשר לשכוח?
_

איך אפשר לשכוח – מה זה ערך?? 🙂
אהבתי את השיעור הראשון והלאה שמתמקדים במשהו ומכינים מסביבו.

הנושא שהכי אהבתי הוא מיקרוקופי, כי ראיתי איך אפשר לקחת פעולות פשוטות ולהפוך אותם לחוויה, הדוגמאות שהצגת בנוגע למיקרוקופי היו מגניבות ומצחיקות אפילו.

מיקרוקופי

כתיבת פרסומת על מאכל, נהנתי להשתמש בצד היצירתי שלי.

השיעור שהכי אהבתי זה השיעור שדווקא בו הכי התקשיתי, של הטופס הזמנה. שאי אפשר להחליף מוצר/ מאכל וזה לימד אותי המון לעבודה בהמשך.

מיקרו קופי

הנושא מיקרוקופי אהבתי. זה נותן להסתכל על דברים אחרת ויש לי הבנה עכשיו פחות או יותר איך זה בנוי.

המצגות היו מנוסחות טוב מאוד, רק היה עוזר לי מאוד אם היה אפשר לקחת חומר לבית.

מיקרוקופי ובניית דף הזמנה ממש אהבתי שלימדת אותנו איך לכתוב בצורה מעניינת עניינית ומזמינה זה יעזור לנו בעתיד שנפתח אתרים ושניכנס לשוק העבודה.

הרוח הקלילה והלא פורמלית יחד עם סגנון הלימוד החדשני והסבלנות והסובלנות שלך

הסגנון הוא די קליל ומאוד אהבתי שגרמת לנו להשתתף והראת גם אמצעי שיפור ללא שיפוטיות.

בעיקר כתיבה
אני פחות מתחבר למיקרו קופי

הכי אהבתי ללמוד מקרוקופי ואהבתי את השיעור מאוד, אי אפשר לשכוח את הבולטים ואת השאלה ״מה זה ערך״?

מיקרוקופי- נחמד לדעת שיש ושזה יכול להפוך את העסק לייחודי כי לא הרבה אנשים משתמשים במיקרוקופי.

הנושא לא כל כך מעניין, הכי אהבתי את הדוגמה של הפנדה שבוכה (כי עזבו את האפליקציה)

בגדול הכל היה דיי מעניין, המיקרוקופי במיוחד כי זה משהו שחדש לי

הביקורות שהבאת לי על התרגילים היו…
פשוט לסמן וי איפה שחשבת: 10- הביקורות הכי מועילות שאפשר, 1- הביקורות לא הועילו לי בכלל
אפשר גם להוסיף ולהרחיב על זה בשורות פה מתחתיי, אשמח לשמוע הכל!
_

9
הביקורות הם לגמרי לטובה – מראות ומלמדות איך ובמה להשתפר.

10
הביקורות הכי טובות שאפשר והסיבה העיקרית לכך היא שאת מפרטת על כל בעיה ונוגעת בכל בעיה, וכמובן יותר לתת מילה טובה כשצריך שזה הכי חשוב!!!

10
הביקורת שהבאת לי על התרגילים היו מלמדים ומעודדים ונותן לך רצון להמשיך

10
הביקורות מאוד עזרו לי, למרות שלא תמיד הסכמתי איתן לקח לי זמן ולבסוף הבנתי ״למה התכוון המשורר״

10
הביקורות הועילו לי מאוד, גם כשפחות הלך לי נתת לי תחושה טובה ודרך להבין איך להתקדם הלאה שהטעויות לא יקרו פעם הבאה.

10
ביקורות נכונות, את לא עושה הנחות 🙂

10

9

9
את מלמדת בצורה מועילה ומעבירה את החומר למרות שלי מעט קשה להתרכז כשמקריאים לי ממצגות ואני יותר אוהבת שמדברים אליי שילב את זה בצורה טובה.

9

9

10

10 9 8 7 6 5

9

10

8
ביקורות תמיד מועילות.

בין השורות גיליתי:
משהו שהערתי/ הארתי לך? דברים שגילית על עצמך? תחומי עניין שנפתחו לך?
_

שהדרך עוד ארוכה ודורשת (;

בשיעורים גיליתי את כוחו של הטקסט, ואני אקח לתשומת ליבי את העניין הזה בכל תחום בחיי.

דברים שגיליתי על עצמי שהם רוצים אז באמת יכולים להצליח!

גיליתי שממש קשה לי לדאת מצבי מיקרוקופי למרות שעל העבודה הזו קיבלתי את הציון הכי גבוה. בנוסף גיליתי שאין לי שום מושג בפיסוק אבל זה כבר אני אשאיר למורה ללשון שלי

ממש התחברתי לתחום של המיקרו-קופי, פעם לא שמתי לב לכמה חשובים הריבועים הקטנים האלה.
היום אני מבינה כמה חושבים על זה לפני.

תמיד ידעתי שיש לי את זה 🙂

גיליתי שאני לא כל כך גרועה בעברית.
הקטע שחזרנו כל פעם על החומר עזר לי להיזכר.

המשמעות של הדברים הקטנים שלפני כן לא שמתי לב אליהם.

גיליתי שאני יכולה גם להתעסק בבניית אתרים לימדת אותנו להבין איך טקסט קריא יותר. איך לשלב אותו בצורה ברורה עניינית וקריאה לעין. לגמרי השיעור שלך משלים את שאר השיעורים.

שאני צריך ניצול זמן יותר טוב
שאני כן צריך ניצול זמן

אהבתי את השיעור- לימודים

– יכולת שיפור כתיבה
– אפשרויות הגעה לכל קהל

הכל חדש לי

רציתי לשאול אותך ועוד לא שאלתי:
משהו כללי על התחום? משהו בקשר ליציאה לשוק העבודה? או… משהו שפשוט רצית לומר לי?
_

רציתי לומר שממש מרגישים שחשוב לך מאיתנו, מעודדת ומנסה ממש לדרבן ונותנת אמונה. אופן השיעורים שלך מעניינים ולאו דווקא ״הרצאות״. תודה 🙂
וגם זה שנותנת ציונים – זה מדרבן לטובה!
רננה 3>

את יודעת לתת ביקורת ועדיין להשאיר את התלמיד עם תחושה חיובית שאפשר להשתפר ולהתקדם.

הערות שלך מאוד עוזרות, בין השיעורים שאני אוהבת!

גלשתי קצת בבלוג שלך ואני חייבת לציין שנהנתי מכל רגע יש לך סגנון כתיבה שפשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.
תודה =)

תודה על סבלנות! וסליחה על שגיאות

התחום מאוד מתאים לך את מעבירה הכל לתלמידים בצורה מצויינת.

עוגיות זה טעים

מאיפה קנית את התמונות של האוכל שהבאת לנו בשיעור הראשון (פיצה/ סטייק וכו׳…)

אם אני אפתח עסק בע״ה אני אבוא אלייך להתייעץ איתך

ועוד רגע לסטודנטים שלי, אם אתם פה.

תודה שנתתם לי לראות, בכנות, מה הרגשתם ומה עבר אצלכם.

אני שמחה שאני חלק קטן מהיומיום שלכם, מהתיקיות שלכם במחשב, ומשורת המשימות הבלתי נגמרת שלכם (כן! שמחה!).

מי שלומד איתי יודע שאין דיסטנס מטורף, אכפת לי ממי שאתם ומאיך שכל אחד שונה מהשני, ומאיך שכל אחת שונה מהשניה.

אכפת לי מהשאלות שלכם, גם אם הן ממש לא בנושא וממש לא בזמן- מוצאים להם זמן.

אנחנו תכף מתחילים קורס חדש, אני יודעת שתצאו מהעור של עצמכם כדי להיות מעולים גם בו.

למרות ובזכות זה שאתם רק בשנה א׳ יש לכם רעיונות במוח שעוד לא נגע בהם ה״אי אפשר״, תשארו כאלו, תשמרו על יצירה מתוך ה״אפשר״.

גאה בכם.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״סוף סוף יש לי לוגו ושפה משלי,
שמייצג אותי, שאני אוהבת!!!
שמושך אליי את מי שבאמת רציתי,
את הלקוחות שנכונים לי״

 

כאנשים, כבעלי מותגים, כעובדים בתעשייה ובטח כיוצרי תוכן, תמיד נמצא מרדף ה״כמה חשיפה הייתה לזה?״, ״כמה הקלקות היו?״, ״מה עבד יותר?״, ״כמה אנשים מקשיבים לי?״, ״כמה עוקבים יש לי?״

כמה פעמים מחקתם אפילו פוסט בפייסבוק כי לא היה עליו שום לייק?

אם אני פותחת את זה קצת יותר לרוחב- כמה נערות נכנסו לדיכאון רק בגלל אינסטגרם, רק השנה? (ולא, לא כביטוי, כדיכאון ממשי).

המרדפים האלו הפכו לדבר הכי ריק מתוכן בעצם, כי כשאני חושבת על זה- כשאתה מקים איזשהו פרויקט צד, או מעלה איזושהיא עבודה שעיצבת, או משהו שכתבת, או תמונה, אין הבדל קריטי שנשים עליו את האצבע בין ״דיברתי ל200 איש״ או ״דיברתי ל500 איש״.

הדברים הם אותם הדברים.

עדכנית לעכשיו, תעשה פרחים ברקע (בניהול שלי יחד עם אורי אופן, ואם עוד לא עברתם שם, אל תגלו לי) עומד על 13744 עוקבים, אף פעם לא שינינו משהו ממי שאנחנו בגלל זה. התוכן הוא אותו תוכן, וביננו- זה לא באמת מספר שתופסים במוח.

זה כן מחמם את הלב ממש ממש, אבל אם זה מה שמשנה? אם זה העיקר? המספר?

אם זה קורה, אז זה קורה. אם זה משפיע, אז זה משפיע.

ההשפעה היא העניין.

אני לוקחת את זה בעוד קצת זום אין:

אם כתבתי משהו והוא השפיע על אדם אחד זה מספיק, זה המון!

זה נשמע נורא נאור או תמים, אני יודעת, אבל תחשבו על זה רגע לעומק.

כמה פעמים בחיים שלכם דיברתם עם מישהו וזה גרם לכם להרגיש משהו שונה או חדש, לחשוב על משהו מבפנים, לשנות איזושהיא תפיסה או לחדד איזושהיא תפיסה?

יותר מזה, כמה פעמים הייתם בשיעורים/ קורסים/ סדנאות, אפילו יום שלם, ויום אח״כ כבר לא היה שום דבר מזה בחיים שלכם?

אם נלך קצת קדימה משם, נגיד שאת הפוסט הזה קוראים עכשיו 20 אנשים בלבד: 20 אנשים זו כיתת עיצוב אקדמית. סירייסלי. זה מלא אנשים!

אז אם אני חושבת על האלפים שעוברים פה, זה מחמם ועושה כווצ׳וצ׳ים חמודים בלב, למרות שהשאלה האמיתית היא כמה אימפקט היה למשהו שעשיתי או אמרתי- כמה השפעתי? כמה גרמתי למישהו להרגיש משהו? לחוות משהו? להבין משהו עם עצמו?

כמה גרמתי למישהו לעצור את השגרה שלו?

זו בעצם השורה התחתונה של הכל. לא מספרי לייקים ולא מספרי כניסות ולא כמה אנשים כתבו לכם שאתם מוכשרים, השאלה היא כמה נגעתם, לכמה נכנסתם פנימה, ואם יש אפילו אדם אחד כזה- זה ים.

אנחנו בעולמות של עיוורון באנרים וחוסר בהירות לחוויות, אנחנו נמצאים בהרבה מקומות ומדברים עם הרבה אנשים- ולא תמיד אנחנו באמת שם, באמת באמת מרגישים.

הרבה פעמים אנחנו מדברים שעה עם מישהו, ואין לנו מושג על מה דיברנו בסוף.

אנחנו נמצאים איפשהו, ולא מרגישים שאנחנו שם פיזית.

כמו ריחוף בזמן, כמו ניתוק מגוף או ניתוק מנפש. חסר אימפקט.

להיות במקומות האלו זה משהו שמאד קשה להגיע אליו בסוף 2018. להיות במקומות האלו זה אומר לייצר חוויות, לייצר רגעים, לברוא.

לא תמיד תדעו שבראתם משהו, לא תמיד תשמעו את התגובות האמיתיות מאחריי משהו, לא מלקוח, לא מבוס ולא מחברים. בשבילי, מספיק שאדם אחד קיבל ערך גדול.

אדם אחד שיזכור ממי שאתם, גם חודש אחרי.

אדם אחד שהגיע לאיזה רגע מאיזו יצירה שלכם, מאיזו בריאה שלכם: טקסט, גרפיקה, תמונה, סאונד, קונטקסט.

״אבל זה צריך למכור״

לא כמו עבודה שיווקית שצריכה להביא להמרה של אינסטנט, היומיום שלנו הוא יותר כמו האקט של פרסום.

אם בכלזאת אני כן אסתכל על אימפקט מעיניים של איש שיווק, ככל שמשהו משפיע לעומק יותר הוא מקרב אדם להיות נאמן, קהל שבוי נקרא לזה.

זה לא סוד שאני מאד מוצאת את הקסם באסטרטגיית כיסוי שוק מסוג מרוכז (באסטרטגיה מהסוג הזה מתרכזים בחלק קטן מנתח השוק, ובונים את המוצרים, השירותים, העיצוב, הפרסומות וכל מה שקשור לדרך- לפי הצרכים ותפיסת העולם של החלק הקטן יותר).

כשמתרכזים בהשפעה יש הרבה יותר כוח, גם כשכמויות האנשים נמוכה יותר מנתח השוק הגדול שאפשר לתפוס.

באופן כללי על הגישה הזו, כשאני ספציפית יותר אני רלוונטית יותר.

*כמובן שיש עוד אסטרטגיות לכיסוי שוק ולא תמיד היתרונות של שיווק מרוכז/ החסרונות של שיווק מרוכז נכונים כאסטרטגיה וככלל על. הכיוון התאים לתפיסה שאני פורשת כאן מצד אחר שלה.

לתפוס עוד רגע.

לזכור מה באמת משמעותי מתחת להר האנליטיקות והשאלות, זה לא צד האומן שלי- זה צד המעצב שלי.

זה הצד שבא לשרת מישהו מעבר לעצמו, לחוות משהו מחוץ לעור שלו.

זה יכול להגיע רק מתשוקה אמיתית למשהו, מאמונה בכוח שלנו.

מיציאה מתוך הרצון להשפיע- מהצורך לתת אימפקט.

משילוב של ראש ורגש.

מעצירה ומחשבה.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״אני מתחילה להשיג
את הלקוחות שתמיד רציתי!
זה גאוני.״
(מעצבת דיגיטל, עצמאית)

 

חלק מלהיות מעצב זה להיות אגרן.

זה כאילו משפט נורא גדול לומר, אבל עם השנים באמת הבנתי שזה חלק מהסיפור, ושזה לא רק אצלי.

אנחנו אוהבים לשמור ולא משנה באיזו צורה: היה לי בוס שצילם מסכים של כל מוצר שהוא אהב וראה בדיגיטל (והדביק אותי בהרבה מהסימפטומים), יש לי קולגות שאוהבים לשמור מידע שאין סיכוי שנשתמש בו מתישהו (בקשר למדפסת או בקשר להוראות סגירה שצריך פעם באף פעם- והאמת שאפשר לשמור אותם במייל בכלל).

אצלי זה אפילו יותר מופרז: יש לי אלפי צילומי מסך של מודעות/ עמודים שאהבתי בהם את הטקסט או הגרפיקה, ובכל בדפדפן מעל ל20 לשוניות שפתוחות כבר כמה שנים. אני אף פעם לא סוגרת.

אני שומרת אוסף דיי מכובד של תוויות ואריזות שאהבתי, יש מוצרים שקניתי רק בגלל איך שהם נראו (רציתי לשמור אותם קרוב, מי דיבר על מוסקינו פרש?!).

יש חלקי בריסטולים/ רקעים לצילום/ בדים/ סרטי מתנה/ עטיפות מתנה שקניתי או שמרתי, ואם מגיעים למתנות אז איתי זה בכלל סיפור. אני מאד אוהבת לבנות כאלו, עם הקונספט והברכה והכל.

בואו לא נדבר על זה שאני עדיין קונה דיסקים.

אבל זו באמת לא רק אני.

היו לי מרצים כאלו כשהייתי סטודנטית, היו לי בוסים כאלו כשהייתי שכירה, יש לי קולגות כאלו עד היום, ואפילו מיועצים שמספרים לי על האגרנות שלהם ועל זה שהם שומרים בקבוקים של קרמים ושמפואים.

אז מה הבעיה, למה פוסט?

הקטע הוא סביבת העבודה שלנו, שמשפיעה עלינו ועל אממ… העבודה שלנו, כן!

דיברתי על זה פה פעם, והיום הגעתי לפה בקטע של ״איך חיים עם האגרנות הזו שלנו״.

איך מוצאים לזה גבול, איך מתמודדים עם המקום שכל זה תופס לנו בחיים. גם פיזית וגם נפשית, כי סליחה על הרוחניקיות- בכלזאת יש קשר.

מי שהיה סביבי (או בסטורי) בחודשיים האחרונים יודע שנכנסתי למתקפת אירגון, או בשמה המקצועי ״מרוקו״.

קשרים שתופסים מקום

מה סידרתי? נתחיל בזה שצבעתי חדר דיי גדול לגמרי לבד, נעבור לג׳וקים שנכנסו לי לראש- כמו לקחת את השולחן שלי לנגר כדי להיפטר מ10 ס״מ שגורמים לו לא להיכנס לאיזור מסויים בחדר העבודה.

אח״כ המשכתי בעוד שיפוצים כמו צביעת מדפים, בעוד סדר כמו לפתוח קופסאות אחסון ולזרוק קלסר ממגמת תקשורת בתיכון (בחיי! שמרתי את זה!), למצוא שם ידית של דלת (אל תשאלו מה עשיתי כשהייתי סטודנטית), להיפטר מהקלסר הענקי של הלימודים… שעברו שנים מהם כן?

מזעזע.

המשכתי משם לשיא, אולי למה שהפיל לי את האסימון שאגרנות זו בעיה שצריך להתמודד איתה: ארון הבגדים.

הארון שלי מסודר היום חיילים חיילים, חלקו גם ממש לפי צבעים. זה משהו שהכניס לשוק את כל מי שנתקל בתופעה הזו.

כשהמוח שלי עמוס (והנה הקשר לפיזי ונפשי) אני צריכה להיפטר מדברים או לארגן אותם מחדש, וזה מה שהיה פה בחודשיים האלו.

זה כלל למיין אריזות ישנות באוסף שלי, להיפטר מבגדים כמו חולצות עם ציורים שלי, נעליים, חומר לימודי, כל מה שבעצם נקשרתי אליו רגשית כנראה, ושמרתי.

אז איפה הגבול?

אנשים שמתעסקים בחינוך, או בילדים שלהם, מכירים את הסיפור של ״חפץ מעבר״.

אני אוהבת להרחיב את המושג הזה כי כל אחד מאיתנו מחביא איזה ילד קטן בתוכו, לכולנו יש חפצי מעבר גם אחרי גיל 6.

למי אין? למי שלא קשור לעיצוב קל יותר שלא יהיה לו.

אני מאמינה שאצלנו יש צד רגשי יותר שנקשר לחפצים, שאוהב משהו באיך שהם נראים ולא רק ב״מה עברתי איתם״ (עזבו אותי מתחתוני מזל, זה בולשיט לעומת נייר עטיפה מושלם).

בשורה התחתונה יש דברים או אנשים שצריכים להיות איתנו תקופה, כדי שנבין משהו, כדי שנלמד משהו, כדי שהמחשבה שלנו תלך לאנשהו, כדי שהחלק היוצר שלנו ילמד משהו, יעשה חיבורים בין דברים שהם לא מחוברים.

הגבול מבחינתי עובר בכמה אנחנו שמים לב לזה.

הרבה מאיתנו לא קולטים את כמויות הדברים שהם שומרים, ולא זוכרים מה הם שמרו.

בעצם, אם אתה לא יודע מה שמרת, אין שום עניין בלשמור על משהו. זה כאילו שהוא לא קיים.

הטריק

בכל תקופה של עומס, או בדיוק הפוך- תקיעות, כשהראש כואב… אני פותחת קופסאות ומתחילה במיונים לשקית זבל ולשמירה.

חשוב גם למצוא לזה מקום מוגדר ולא לפזר הכל ברחבי הבית.

לי יש ארגז ענקי גדול על גלגלים שבו יש כל מני דברים שבחרתי לשמור, בנוסף לזה יש עוד מגירה אחת שמכילה רק אריזות (שפתחתי לפריסה כדי לשטח אותן) ותוויות.

יש דברים שלגמרי לא ברור למה אני שומרת, כמו העתקת אותיות בשיעור טיפוגרפיה משנה א׳ שהייתה לפני שנים.

אבל אגרנות היא גם פרופורציה לחיים, שלא יעלה לראש.

לזכור מאיפה בית נבנה, מגרגיר קטן.

ושאפשר לבנות עוד.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״שיווק תמיד נשמע לי כמו קללה,
היום אני מצליח להתמודד עם זה
ואפילו ליהנות!״
(מעצב פרינט, עצמאי)

 

בחיים של כל אדם יש מתישהו איזה חסם, איזה משהו שעוצר, איזו תקופה שלא ברורה או יום שדברים נתקעים בו.

חלק יאשימו את הביטחון העצמי של בני האדם: חוסר ביטחון בלהיות מעצב, חוסר ביטחון בלהיות איש משפחה, חוסר ביטחון בלהיות חלק מחברה.

זה בהחלט קשור, ובכלזאת יש עוד פינות.

״זה לא שאני לא רוצה, פשוט אין לי ביטחון עצמי״

חוסר ביטחון זה הדבר הראשון שאנחנו נוטים לסמוך עליו ב״למה דברים לא יתחילו״, זה נשמע נורא אמין ונורא קשה לשינוי, זה לא נורא מורכב לשנות ביטחון עצמי?!

האמת היא שזה הקטע הכי שכיח שאני שומעת כשאני מייעצת למעצבים, בכל מיני הקשרים כמו: למה אני לא עושה הסבה למרות שאני לא אוהב את המקצוע שלי ורוצה להיות מעצב 100% מהזמן?/ למה אני לא הופכת לעצמאית?/ למה אני לא מצליח להתקבל לעבודה שרציתי?/ למה אני לא מוציאה קו מוצרי נייר משלי?

זה כלכך חזק בנו, אפילו יותר מ״אין בזה כסף״! (קטע שכיח אחר 🙂 ). מדהים.

עוד תירוצים שכיף לנו לומר!

כדי לפרשן לעצמנו מצבים שאנחנו תקועים וחסומים בהם, אנחנו אוהבים להסתמך על עוד תירוצים, מעבר לחוסר ביטחון עצמי:

• אני לא סומכת על שאר הצוות ש…
• אין לי מספיק כוח להתמודד עכשיו
• יש לי מחסום כתיבה
• פעם עשיתי את זה ולא הצלחתי
• אני לא יודעת איך להגדיר את זה
• לא הבנתי את הכל, אז אין טעם
• יש דברים חשובים יותר
• אין לי מוזה/ אני מחכה למוזה
• לוקח זמן להיכנס לזה
• אין שם כסף (כמו שהזכרתי)
• זה חסר תכלית
• זה לא מספיק חשוב כדי ש…
• זה יקרה אחרי שהדבר השני יקרה
• דברים יסתדרו לבד
• יש רעשי רקע ואינמצב להתרכז
• עוד חודש יהיה קל יותר

וואלה, גם לשבת ולכתוב כאן עוד פוסט זה משהו שנחסמתי אליו כבר תקופה- מכמה תירוצים שהזכרתי פה ^, אולי גם פה.

(מנויי המייליסט הותיקים בטח זוכרים את פרינט ה״30 סיבות שלא״ שחילקתי לתלייה).

כמו בכל דבר, תירוצים או חיפוש אשמים או נקיפות מצפון לא יעזרו. אין לי טעם למצוא אשמים, יש טעם לחשוב על פיתרונות, איך טוב לזוז.

אז מה אפשר לעשות עם חסימות שמגיעות אלינו מסיבות ״באמת״ רציונליות, או מחסימות רגשיות שקשורות בביטחון שלנו בעצמנו או באחרים, בכשלונות שעברנו ובדברים שלא ניסינו?

הו. הנה.

אמונות טפלות

כלל ראשי: פחדים ותירוצים מתפרקים עם שכל.

תירוץ שעוצר אותנו מלהתחיל משהו יכול להתחיל מאמונה בסיסית שגויה, אמונה שאפשר לחסל אם מתעסקים בה בצורה שכלית;

1- מי שכבר נכשל לא יצליח באותו הסיפור

איך פותרים? פיבוט! אפשר להצליח באותה המשימה בשינוי של משהו בדרך שעברתם כדי להגיע. משהו בדרך לא היה נכון, באסטרטגיה, בראש, בכוונה.

פיבוט זה מושג שנלקח מעולם הסטרטאפים, ״רגל ציר״.

אני בעצם משאירה צעד אחד בפנים וזזה עם הרגל השניה. למשל: להחליף קהל יעד לאותו המוצר, להשאיר את קהל היעד אבל להחליף את השיווק. תמיד משהו נשאר ומשהו חדש מגיע.

הרעיון הוא להבין בצורה מושכלת איפה נפלו הדברים בפעם הקודמת, ואת הנקודות האלו לשנות.

אני לא מאמינה בתיוג של ״לוזרים״.

2- אין לי מספיק ביטחון עצמי

כל מעצב או חבר שדיבר איתי פעם על ביטחון עצמי שמע את התקציר שלי לסיפור: ביטחון עצמי פותרים גם עם, נחשו מה, שכל! נכון!

ככל שתבינו את דרכי העבודה שלכם, אלו ערכים אתם מביאים, למי אתם פונים, למה זה מתאים דווקא לו, או בקיצור- אסטרטגיה, מיצוב ומיתוג.

ככל שתגיעו למקומות האלו הביטחון יהיה גבוה יותר.

למה זה ככה? כי כשאנחנו מבינים מה ולמה, אנחנו מרגישים בטוחים יותר. אנחנו מרגישים שולטים במצב יותר.

הדגמתי כאן על התחום המקצועי ו… זה בא גם במובן של חברים ומשפחה וכל מה שאפשר לחשוב.

רוצים להגביה ביטחון עצמי? שכל שכל שכל 🙂

3- לא הבנתי את הכל, אז אין טעם

זה משהו שאני שומעת המון כשאני מביאה תרגילים לסטודנטים, ה״אני לא בטוח בהכל״, ״אני לא סגורה על הכל״.

כאילו שעדיף לא לנסות אם אין את כל הקצוות.

איך פותרים מצב כזה בלי ללכת בעיניים סגורות? שואלים שאלות. או שזה מול אנשים, או שפותחים גוגל ועושים מחקרים.

לא משנה מה הנושא פה, זה יכול להיות איך אני משיק ליין מוצרים משלי, איך פותחים תיקים כעצמאי, איך מפרשים את המילה ״קונספציה״, איך מתמחרים ולפי מה, איך אנשים אחרים הצליחו לעוף באוויר.

וואטאבר.

לשאול, לבדוק, ולדעת שתמיד יהיה לנו חוסר בידע. תמיד צריך ללמוד עוד ולשאול עוד!

מה גם שלפעמים עדיף לקבל החלטה כלשהיא על סמך 80:20, מודל דיי מוכר מהמשק שאומר שאם 80% מספירת המלאי בוצעה ועבדה נכון, אפשר להאמין שה20% הנותרים דומים לאותו הקטע.

מה זה אומר אצלנו? אם 80% מהשאלות ששאלתי לגבי דרך חדשה נענו ב״כן״, אז זה בסדר לצאת עכשיו ולא לחכות שהכל יהיה 100%.

חשוב לקבל החלטות כי גם כשלא מחליטים יש השפעה= ״חוסר החלטה היא החלטה״.

טריקים לחשיבה בהירה

נניח שהסיבות שבגללם אנחנו תקועים קשורות לגורמים אחרים שמשפיעים עלינו, כמו חוסר ריכוז או זה שהמשימות נראות ענקיות, או שאין לנו שמץ איך להתחיל (קפאנו!)… מה עושים? איך?

א- עצירה בצד

פעם דיברנו על אינרציה, על זמנים חיוביים או שליליים שלה בחיים שלנו. ישמצב שהקטע הזה מתקשר לשם.

כשאנחנו חסומים למשהו אנחנו לפעמים נכנסים לתוך לופ של משהו, זה יכול להיות לופ של ״למה לא״, או לופ של ״אני בתקופה ממש עסוקה״, או לופ של ״מצברוח לא הכי טוב״.

לפעמים צריך לעצור בצד פיזית, לפעמים צריך לעצור במצד מחשבתית.

כשאני עוצרת פיזית:
מכירים את זה שאתם על כביש ראשי והתנועה זורמת והמחשבות בראש רצות ואתם נכנסים ללופ של רעיון חדש, תובנה חדשה, שקיעה בקטע לא טוב, התלהבות בקטע ממש טוב, דהייה או תהייה?

כשהייתי שכירה הייתי נוסעת מעל 140 ק״מ ביום, תחנות דלק ופניות צדדיות היו הסייפטי שלי. הייתי עוצרת שם וממלאת את הפתקים באייפון, או את ישראבלוג עליו השלום (הוא עדיין בחיים, רק במוח כאילו הרגו אותו בשנה שעברה).

לפעמים אתם ממש חושבים על משהו שמישהו אמר לכם חצי שעה קודם, לפעמים דברים בוערים, לפעמים מקבלים מסקנות ממש טובות.

כשעוצרים בצד קל לירות את המילים מהראש לדף או למסמך דיגיטלי, ולנקות את המחשבות. לשמור עליהם לאח״כ או להשאיר אותם שם בפריז (freeze).

אם לוקחים את זה ליומיום שלא כולל כבישים, לפעמים שווה לעבוד מהסלון, פשוט לעצור ״מנהג״.

כשאני עוצרת מחשבתית:
זה שלב שיותר קשה להיות בו, לא פשוט לעצור מחשבות על משהו/ מישהו.

איך בכלזאת מתרגלים את זה? כמו שמחליפים לולאות הרגל, אני מחליפה את העניין בעניין אחר.

אם אני חושבת על מה יקרה אם משהו לא יצליח, אני אחליף את השורש האמצעי ב״מה יקרה אם זה כן יצליח״. מתרכזת שם.

עוד אופציה היא להחליף סדר טיפול, אם עכשיו אני נלחמת בקופי שלא מסתדר לי בעין, אני אעבור לפרויקט אחר ואחזור אליו בהמשך היום.

אני אוהבת לעצור מחשבתית כשאני בונה לוגו או שפה עיצובית, אני אוהבת לעצור אחרי שכתבתי טקסט ולערוך אותו אחרי 10 דקות.

כשהזמן עובר, אנחנו יוצאים מחשיבת מנהרה (אובר ריכוז), חשוב לתת לזה לקרות כדי להישאר אובייקטיבים יחסית.

ב- חלוקה לנקודות יותר קטנות

איך מורידים מצפון מאכילה של עוגה שלמה? פורסים אותה לפרוסות, ״מיישרים״ (מיותר לציין שלי אין מצפון, אבל כתבתי בשביל שאר העם שהוא לא אורפז).

כשאנחנו מחלקים דברים שלא קורים לדברים יותר קטנים, קשה להאמין שלא נבצע לפחות חתיכות קטנות.

אני אוהבת לדבר על חתיכות של משימות כשאני מדברת על ניהול זמן, אבל עכשיו אנחנו מדברים גם על רעיונות גדולים שתקועים אצלנו.

גם כשכתבתי את הפוסט הזה התחלתי מלפרוס אותו, לכתוב לעצמי נקודות קטנות שקשורות בנושא הגדול.

ג- להתחיל זה הכל

מצד אחד זה סעיף שנשמע מאד פולני כמו ״נו כבר זוזי!״. מצד שני, פולניות צודקות רוב הזמן, לא ככה?

זה טיפ שעוזר להמון אנשים במיוחד במחסומי כתיבה, אני זוכרת שנפל לי האסימון ״להפעיל אותו״ על כתיבה ששמעתי את אחד המרואיינים של ליאור פרנקל מדבר על כתיבת תסריט.

אותו מרואיין אמר שהוא שמע את זה מכותב אחר (בגלל זה אין לי מצפון שלא זכרתי את השם) שכשהוא נתקע בהתחלות, הוא פשוט מתחיל.

אחרי שהוא כותב ונכנס לזה הוא פשוט משמיד את הפסקה הראשונה (ממש ככה!), מעיף אותה, מוחק אותה, בול.

אם משליכים את זה הלאה:
לפעמים ממש קשה לנו לחשוב על משהו, על איך לומר, על איך לבקש.

זה יכול להיות פנייה לאדם אחר בקטע חברי או מקצועי, זה יכול להיות בקשה להעלאה, זה יכול להיות התפטרות.

זה יכול להיות תחום שלם שאנחנו לא מכירים ורצינו ללמוד ולנסות.

כשפשוט מתחילים אז דברים קורים. הם חייבים לקרות כי התחלנו, זה קורה ביחד 🙂

לפעמים אפשר להעלים ראיות (כמו למחוק את הפסקה הראשונה, או את הפרק הראשון שהעלתם ליוטיוב כדי לשבור את המחסום של עצמכם), ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולזכור ש״כולנו בני אדם״.

זה בסדר להתחיל טיפה מבולגן ולהרגיש את המים תוך כדי הליכה.

כנות או רצון

אם מכווצים את כל הבעיות שעוצרות אותנו, קומנד מינוס מינוס מינוס, מוצאים את הגרעין הפיצפון שברקע כל התירוצים.

האם את באמת רוצה?

האם אתה באמת כנה עם עצמך?

את מאמינה בתוך תוכך שהתירוץ הזה לא פתיר?

היית מוצא את הכלים לדבר הזה בשביל חבר קרוב?

לפי התשובות האלו אפשר להתחיל לנסות לפתוח קשרים, להוציא דברים שתקועים, גם אם זה יהיה לאט לאט כדי שלא יכאב.

מתי אי אפשר? כשאני בעצמי לא מספיק רוצה את זה, או כשאני בעצמי לא מספיק כנה לומר שלא ממש מעניין אותי אלא נשמע לי מגניב לעשות. ״זה טוב בקורות חיים״ שכזה.

משהו שלא באמת בשבילנו ובתוכנו, קשה להזיז למען עצמנו.

אולי טוב שקשה, זה גורם לנו לחשוב.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״כל כך פחדתי לשאול שאלות
ואני מגלה דברים שלא ידעתי על עצמי,
גם בלי קשר לקריירה״
(מעצבת פול סטאק, עצמאית)

 

בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על המינוח הצלחה.

מה נחשב מוצלח? מי נחשב מוצלח? מה זה אומר שהצלחנו?

אני מניחה שהמושג הזה בראש שלי כי אני דקה מתחילת סמסטר וזמני העריכה של הקורסים שלי ל2019 משפיעים, אין ספק. אבל זה לא רק זה.

כל החגים שהיו פה עכשיו כמו עדר פילים רצים (טוב אני לא בטוחה שפילים רצים, הם כן כבדים אז בכלזאת…) גרמו להמוני סדנאות כנסים וקורסים בנושאי הצלחה ושנה מוצלחת לצוץ.

בכלל, כולנו מאחלים הצלחה לאנשים, לא בטוח שאנחנו מתכוונים לאותו הדבר.

זה הכל כסף.

זו הגישה העסקית שתואמת את, איך לא, אנשי העסקים שסביבי. היא גם מסתדרת אחלה עם הדור שקדם לי והדור שקדם לו- ששם לא תמיד היה כסף ברמה מוחשית.

ההגדרה לפיהם אומרת שמי שהגיע לסכומים ממש טובים על משהו, ובטח מופרזים ממה שנחשוב, הוא מוצלח, הצליח, ויש שיגידו מזליסט.

לומר מזליסט לפי כסף זה קצת מופרך, דברים קורים בדרך לסכומים כאלו. ההסתברות שזה רק מזל… ובכן.

מעניין גם האיחול ״wish me luck״ שבעברית מתפרש ל״תאחל לי בהצלחה״.

וגם האופציה שזו הצלחה, שמי שנמצא עם הרבה כסף מרגיש מוצלח, כבר שמעתי על עשירים שלא חושבים ככה.

איכשהו לא חסרים גם אנשים צעירים, אפילו סטודנטים ששואלים בקורס האקדמי שלי ״יציאה לשוק העבודה״ את השאלה המוזרה ״אז באיזה תפקיד יש הכי הרבה כסף?״.

אין לי שום בעיה עם כסף, להפך. הסיפור הוא האם כסף הוא ראש סדרי העדיפויות, בריגוש, או בהצלחה כלשהיא?

כן הוא מצליח… הוא מאד נחשב.

הגישה שמתאימה לאנשי החדשות, אלו שעוקבים אחרי סיפורי ההצלחה של ההייטקיסט שעזב הכל ונהיה גורו בחוות שם כלשהו.

מישהו שהתפרסם, מישהו שהתהילה עליו כרגע, מישהו שיש בו הכרה חברתית, הוא בעינהם המוצלח.

יודעים מה, לא רק אנשים שעוקבים אחרי חדשות- גם הדור שהגיע אחריי, דור האינסטה, חיים על זה. המדיום הוא המסר אה? 🙂

אני רק שואלת, כל מפורסם מרגיש מוצלח? אז למה העיתונים מלאים בראיונות אחד-על-אחד וסיפורי ״כך התחלתי עם התקפי החרדה והציפרלקס״?

המטרה מקדשת את האמצעים!

אני לא בטוחה אם להגדיר את זה הפעם כגישה, אבל יש מי שחושב שהצלחה היא יעד, ושהכל כשר בדרך ליעד הזה.

בתקופה שהייתי שכירה נהגתי לומר את הביטוי הזה בהקשר שרק אנשים קרובים הבינו, למשל:

״איך את נוסעת כל יום מעל 140 ק״מ?״
או ״איך את מגיעה הבייתה ב23?! נגמר היום!״
– ״המטרה מקדשת את האמצעים״

המטרה כמובן לא הייתה הצלחה כלשהיא, לא נכנסתי לטרפת הוורקוהולית כדי להגיע לאיזשהו פרסום. המטרה הייתה לצבור גב כלכלי, ללמוד יותר, להתקדם, לחוות, להרגיש.

זה מוביל אותי למסקנה שלי על ״מה זו הצלחה״.

הצלחה היא רגש.

מעל 100 מעצבים כבר היו איתי בייעוץ מקצועי למעצבים, רק אני והיא/ הוא.

אחת הצרות שחוזרות על עצמן בסשנים היא ״כשפתחתי את העסק היה לי חלום כלשהו, אני מגיע להכנסות מאד יפות, ועדיין משהו כמו תקוע, זה לא זה״.

חלק מגדירים את זה ״חוסר ביטחון שאני טוב״, או ״אני לא יודע אם אני יוצרת דברים מוצלחים ביחס לשאר״.

המילים האלו באות גם ממעצבים חדשים, וגם מכאלו שיש להם עסק כבר 16 שנים.

ההשוואה החוצה היא לא הצלחה. זה דיי דומה למרדף אחרי ציונים בקונספט- אני לא מאמינה בזה ובמבחנים יחסיים.

סליחה על ה״רוחניקיות״ שזה נשמע, אבל הצלחה היא בפנים.

הרבה אנשים שנחשבים למוצלחים לא מרגישים ככה. הסיבה היא שזה באמת משהו פנימי. רגש.

אשכרה רגש. זה הכל.

הצלחה היא יחסית? למה אנחנו בטוחים בזה כלכך?

חונכנו למרדפי סטטוס ולכן אנחנו חושבים ככה.

זה לא קשור להורים שלנו או לגננת. זה קשור לחברה שבה אנחנו, זו חברה של הישגיות וסיפורים בעיתון, באזז.

הכל קשור לכולם, קרדשיאנס תקראו לזה.

לפני כשנה וחצי קניתי את הספר ״סטטוס״ של אלן דה בוטון, אני אוהבת להימרח על הספרים שלי, אני קוראת כמה ספרים יחד ואלו תמיד ״ספרי חפירה״.

פסיכולוגיה, פילוסופיה, כלכלה התנהגותית, מחקר, הכל על אנשים בגדול.

בחג האחרון סיימתי את סטטוס. הספר הזה הוא בעצם סקירה מלאה של סטטוסים לאורך הדורות, איך זה התחיל, למה זה מעניין אותנו, ואיך לעזאזל יוצאים מהטירוף הזה.

ברגע שאנחנו קולטים שדברים הם אנחנו, ולא הם, ולא מסביב, והם זמניים, קל הרבה יותר להגדיר הצלחה ולהרגיש הצלחה.

עוד מילה על הגדרה.

אם חוזרים לפסקאות הראשונות בפוסט הזה, לקורסים שאני עורכת עכשיו שוב, בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״ יש את החלק של ״איך אנחנו מודדים הצלחה״.

לא במובן אנליטיקות, אלא ממש להגדיר לפני שיוצאים לקמפיין כלשהו- מתי אני יודע שהשגתי את מטרת הקמפיין, מתי סיימנו וכל השאר זה בונוס.

אם חוזרים לשם, אני מבינה שזה מקביל למציאות.

לדעתי, הצלחה היא רגש שבא מהמדדים שלנו לעצמנו, התשובה לשאלה ״מתי ארגיש שמשהו הגיע למטרה?״.

ברגע שנצא מהגישות האחרות ונתעסק בזה יותר, הדברים הם הרבה יותר פנימיים ותלויים בסדרי העדיפויות שלנו, במטרות שלנו, ברגע, בשטח.

אולי ככה נוצר רגש.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״אנלא יודעת איך ראית את זה,
זה כאילו שאת
פסיכולוגית של מעצבים.״
(מעצבת פרינט, עצמאית)

 

כאדם שאין לו הרבה זיכרון לדברים ששווה לזכור, זה דיי מפתיע שאני זוכרת איך הכל התחיל כאן. פרויקט צד. אשכרה.

עברו שנתיים וזה לא הרבה וכן הרבה… תלוי מאיפה מסתכלים. שנתיים זה זמן דיי קריטי למשהו שלומד ללכת ולרוץ, אם משווים את זה לבנאדם 🙂

בשנה שעברה הספקתי לערוך סרטון שנה עם תמונות מכל השנה, וויס-אובר שלי, הכי פתוח שיכולתי. השנה נקלעתי למציאות הרבה יותר עמוסה.

השבוע האחרון עבר עם מינוס יום עבודה (צמתי), והרבה מאד מה לארגן:

צילומי ערב לליין המוצרים שלי, לקוחות, שיחות עם אנשים חדשים, עבודה על פרזנטציות, עיבודים ועוד. לא ישנתי הרבה השבוע.

איכשהו הגעתי לרגע של שנתיים עם לשון בחוץ, בקטע עייף מהמון טוב. בכל זאת חשוב לי ״לסכם״ קצת מה מו מי, מה יכול לקרות למישהו בשנתיים או לפחות להתרכז בשנה האחרונה (על השנה הקודמת- הנה לינק).

מצאתי את עצמי כאן בבלוג, ממש כמו שהכל התחיל.

מה יכול לקרות לך בשנה השניה של פרויקט צד?

קודם כל, למה אני קוראת לזה פרויקט? כי אמבד התחילה מלהיות פרויקט צד שלי.

בלוג מקצועי- מבט מהעיניים שלי על עולם העיצוב, סוגשל בין עיצוב לאנשים ואיך אני תופסת את היומיום הזה.

הייתי כותבת פוסטים כל מוצ״ש (כן!!! חתיכת כוח רצון וסיבולת!) ולאט לאט ״הידרדרתי״ לכל שבת שניה, ואז ליום בלתי מוגדר. החיים קרו.

התחלתי פה אפילו עוד כשכירה (עם ידיעה שאהיה עצמאית, ועם פרויקטים מהצד) והיום כמובן אני לגמרי עצמאית. טכנית רוב הזמן באמבד הייתי עצמאית לגמרי.

כאמור, אם יצא לך לקרוא כאן כבר, יש לך מושג שהבלוג מאד הצליח בקרב מעצבים (ולא רק), ואני מאד רציתי לעבוד לצד לקוחות עסקיים/ פרטיים- גם עם מעצבים.

הבנתי לאן זה הולך.

ידעתי שיש לי את כל הכלים לעבוד עם מעצבים, כי זה קרה לי הרבה קודם, זה פשוט היה להחליט לקחת את זה צעד קדימה. עם ההתבשלות על התפטרות הבנתי שהמיתוג הקודם שלי הולך להיגרס, ואמבד הולכת להפוך לעסק שלי- לא רק לבלוג שהוא פרויקט צד.

על תסבוכי צבעי דפוס מצבעי מסך וכו׳, צירפתי לינק מסיכום השנה הראשונה ^, אני מדברת גם על זה שם. והנה עוד פוסט תהליכי בנושא.

או בקיצור, הדבר הכי פסיכי שיכול לקרות כבר בשנה הראשונה זה ש… פרויקט הצד שלך יהפוך לעסק שלך.

מה לא הולך להיות כאן?

על לקוחות וחוויות דיי קונבנציונאליות של עסק אני לא אדבר כאן (למרות שהכרתי אנשים מדהימים ולמדתי על תחומים ששנים של משרד פרסום לא לימדו אותי והפגישו אותי בהם).

על קוראים מהממים וחברים לדרך שהכרתי, אפילו ברמת קשר יומיומי, לא אדבר כאן.

על בלוגים שסיקרו אותי ואת אמבד… טוב נו אשאיר לינק שקרה השנה.

מה כן נדבר?

1- הגדלתי את מספר המיועצים שלי.

בכלל, הפצת הבשורה הזו (הניסוח הכי מבוגר שיצא לי- מצד שני זה לגמרי זה) שיש פורמט מעשי של ייעוץ מקצועי למעצבים. מי שיכול לעזור לך, כמעצב, אחד על אחד.

למעצבים סטודנטים, שכירים, עצמאיים, בכל שלב ובכל עניין שלא מספיק הבנת או שהתלבטת עליו:
• מהבחינה הגרפית
• מבחינת כסף
• מבחינת התקדמות אישית

כל פעם שיוצא לי להסביר על זה למי שעוד לא שמע, זה פשוט מרגש לשמוע את הניצוץ הזה בעיניים- למרות שלא תמיד רואים את העיניים בצד השני.

2- נפגשתי עם הסטודנטים שלי.

הקורסים שהרכבתי לאקדמיה הם:
• שיווק פרסום וניומדיה
• כתיבה סגנון ומיקרוקופי
• יציאה לשוק העבודה

לימדתי 2 כיתות שונות, עם מלא מרץ ואנרגיה ומלא עבודות לבדוק והערות לתת, ממש להשקיע תשומת לב בכל אחד.

מעבר לבניה של הקורסים שלקחה לי בערך נצח כי רציתי להכניס כל ניואנס וניואנס, וגם כי הכנסתי הרבה מעשי ולא רק תיאוריות;

המפגש הקבוצתי והאישי עם כל עולם ועולם, להבין מה אני מוצאת טוב בכל אחד, לתת פידבק אמיתי גם כשהוא לא נעים, ללמד להבדיל בין ביקורת מקצועית לאישית…

אפשר לומר שלמדתי המון על עצמי בכלל.

יצא לי לכתוב כאן כמה פוסטים בנושא הסטודנטים שלי, והחזרה לאקדמיה מהצד השני. ותכלס אני אמורה להכניס עוד 2 פוסטים שנמצאים לי בראש כבר כמה חודשים;

אחד אמור להשוויץ בעבודות שממש אהבתי שהגישו, והשני הוא פוסט משוב (כמו זה) על קורס יציאה לשוק העבודה, אחד הקורסים שאם היה אותו בכל מוסד אקדמי- ברכה!

3- הוצאתי את הליין שלי, האנגליגרפי.

אני בטוחה שיש עוד הרבה דברים שהספקתי השנה ולא קופצים לי עכשיו לראש- אבל זה הדבר הכי חשוב שקרה לי השנה. אין ספק.

חלום שלי מגיל 10 יצא לאוויר. הוצאתי ליין מוצרים שלם משלי שכל הקטע שלו הוא פשוט להעלות חיוך ולשמח מעצבים! אפשר לראות ולקנות פה >

העבודה על הליין הייתה ארוכה, מייזעת (ככה אומרים?), מדמיעה, משמחת, מאושרת.

כתבתי גם על זה פוסט לטובת מעצבים שגם חולמים לעשות דבר משוגע כזה, ועדיין חסרים בו כשבועיים עד שהליין באמת יצא. מחוסר שעות שינה אני לא בטוחה שאזכור מה קרה שם כדי להשלים אותם שם מתישהו 😉

הזכרתי בתחילת הפוסט שהשבוע עשיתי את הצילומים השלישיים לליין, הפעם צילומי ערב. רוב התמונות עדיין בעיבודים כי אין לי יותר מדי פנאי כמו שכבר הבנו, אני יושבת עליהן בלילות.

חייבים להיכנס פה קרדיטים לאלו שעשו את היום לכזה כייפי!
העיניים הלב והמצלמה- גל איסייב, ואושיות האינסטה המושלמים של אמבד- אוריין בוחניק & ולדיק זינגרמן. אוהבת אתכם ממש.

וגם- חינכתי שוק לרצד.

זה לגמרי מוזר לקחת על זה אחריות, אבל כשהתחלתי כאן את אמבד ״העולם התחלק ל2״ באופן דיי ברור:

היו מי שאמרו שהדבר הזה מרצד בקטע לא נורמאלי, צורח בעיניים, אי אפשר להסתכל. צריך לזכור את תקופת הגיפים שלי בכל חור של מעצבים, זה מאד מאד מאד ריצד במכוון.

החלק השני הבין את הפואנטה, האסטרטגיה של להפריע לאנשים בפיד, לגרום להם לעצור את היומיום, שזו בעצם כל המטרה של אמבד.

לעצור ולחשוב על השגרה שלנו, אם יש משהו שבא לי להטמיע זה זה.

היום אפשר לומר בביטחון שכל סקאלת הצבעים הזוהרים היא לגמרי לגיטימית לשימוש, גם במותגי-על. ועוד אפשר לומר שמרצד נהיה מגניב.

אם הגענו למצב שהמשביר לצרכן (מותג שמתבסס על קהל בוגר דווקא) עובד עם וידאויים מרצדים וצבעים בוהקים, וואו. באמת שמשהו השתנה כאן.

אני זוכרת את הכפתור הזוהר הראשון שראיתי באתר של דלתא, עד היום אנשים שולחים לי לפרטי צילומי מסך של פרסומות זוהרות או מיתוג שיצא בצבעים דומים לירוק-אמבד (כן. זה לא green rgb וזהו), אני מתרגשת מזה.

פשוט קטע שזה קורה, שאנשים לא מפחדים מזה.

צריך לומר שלא כולם עושים את זה בחוכמה ורוב הזמן זה דווקא לא משרת אסטרטגיה ארוכת טווח (חוץ מ״זה ממיר יותר״ או שקרים שקל להמציא) ועל זה כן חבל.

אחד הדברים החשובים שעוברים לי בראש עכשיו.

לא ישנים הרבה כדי להספיק מה שעשיתי פה בשנתיים, וגם לא בזמן שזה היה מוגדר ״רק״ על פרויקט צד. זה דיי נכון.

מעבר לחוסר שינה, אחד הדברים שעשו את הירוק הזה לכלכך זוהר הוא אנשים. כן, בלי קיטש, אנשים זה עניין.

בשנתיים האלו חוויתי כלכך הרבה דמעות וריגושים, ואחד הדברים שלא יכולתי להתקדם בלעדיהם הוא אנשים: החברים הטובים שלי שאצלם פרקתי מה לא מסתדר ומה נדפק או מה ממש מצליח ואיך הולך.

גם כשהם לא הבינו כלום ממה שדיברתי, גם כשזה הכי סינית לספר ש״הלייזר מכרסם לא חלק עדיין״ או ״הגיעו 4 לידים בחצי שעה אורגנית!״.

חברים זה פשוט משפחה אם אתם בוחרים אותם כמו שצריך. בפינצטה.

אני פשוט יודעת שהיה הרבה יותר קשה עד לכדי איבוד שפיות בלעדיהם.

האנשים האחרים (מעבר לחברים) שלא יכולתי בלעדיהם הוא האנשים שהכירו אותי לפני שאני הכרתי אותם: קוראים שלי, לקוחות שהגיעו מאווט אוף נו-וואר, סטודנטים שהצליחו לראות אותי לפני שאני אותם, אתם פה מאחורי המסך.

זה דיי מוזר שאנשים מכירים אותך לפני שאתה אותם, מצד שני, הקסם הזה גורם להיפתח מולי נורא מהר.

בלי הקסם הזה לא יכולתי לקבל פידבק אמיתי מאנשים שכן מבינים מה אני עושה וכן יודעים את הסינית הזו מלמעלה. בלי האנשים שמכירים אותי לפני שאני אותם- המוטיבציה לעשות עוד ולהספיק עוד, היא הרבה פחות.

בלעדיכם כנראה שלא הייתי יושבת לסכם כאן, למרות שזה ממש חשוב לי לשמר לעצמי זיכרון.

איכשהו אני אוהבת אתכם גם בלי להכיר את כולכם, והלוואי שיכולתי.

אז לפני שנהיה כאן דביק מדי, אני מאחלת לעצמי (ולכל מי שקורא פה! אתם חלק!) מזלטוב לשנתיים ירוקות במיוחד שבהם אנשים יודעים מה זה גוון ״ירוק-אמבד״ 🙂

אפרופו- אנשים זה חשוב, ולפרגן לאלו שאיתך זה חשוב אפילו יותר.

אני תמיד פה.

אפשר לשלוח לי הודעות ולתייג בשטויות, מי שניסה כבר יודע שאני עונה. אם יש נושאים שמעניינים אותך שאדבר עליהם, אשמח לשמוע!

ואם יש פרויקט צד כזה שחולף לך בראש ואין לך מושג מתי יש זמן לזה… פשוט להתחיל. זה מטורף מה שיוצא מזה.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״בתהליך הזה אני יוכל להגיע לרמה מעל
גם בקטע העיצובי וגם עם הלקוחות,
כי את מתודית, מקצועית, נכנסת למוח,
מסדרת ומוציאה פלט!״
(מעצבת פול סטאק, עצמאית)

 

״מה עדיף להיות, שכיר או עצמאי?״ זו שאלה שחוזרת על עצמה גם בקונטקסט של מעצב שכיר או עצמאי, אבל לא רק.

ישמצב שזה נוגע לכל תחום ואני מניחה שזו לא שאלה שתיעלם מהעולם, תמיד יהיה מי שיחשוב שהתשובה היא לא אינדיווידואלית.

כדי להיות עצמאי צריך קודם כל אופי שמתאים לזה, כזה שיש בו: ניהול, שליטה, ביטחון, אחריות, חופש ולחץ במינונים משתנים. וכל זה מעבר להיותך ״איש מקצוע״.

חלק מהדברים ברשימה הזו אפשר ללמוד (נרכשים) וחלק הם בהחלט אצל אופי-מולד (בדומה לכישרון מולד).

אין מתכון אחיד להצלחה.

ברור לי שהשאלה הזו תמשיך להישאל (שומעת אותה מלא בשיחות אבחון לפני ייעוץ מקצועי למעצבים וגם במסגרת הקורס האקדמי שלי ״יציאה לשוק העבודה״).

אין תשובה אחידה: לשאלה הזו יש 3 תשובות ולכל אחד יש את התשובה שתתאים לו (היום או בעוד שנה, גם זה יכול להתחלף). 3, כן.

• שכיר
• עצמאי
• גם וגם

אז אם לא על תשובה כללית, על מה נדבר הפעם?

הבדלים מהותיים ביומיום.

כדי לגלות את התשובה לשאלה המרחפת הזו ^ צריך ללא ספק לעבור על כמה הבדלים שיש בין שגרה כזו לשגרה כזו;

אני הולכת לדבר על המצב שהיה לי כשכירה ועל המצב שלי כעצמאית. כדי להבין מה זה אומר ״גם וגם״ פשוט תערבבו את הסלט 🙂

נקודות להשוואה?

כדי שכל הסיפור הזה יהיה יותר ממוסגר ומובן החלטתי לבחור כמה נקודות שאני יודעת שבדרך כלל שואלים אותי עליהם בהקשר כזה:

1- הכנסה
2- איכות חיים
3- שליטה על עתיד
4- מגע בבירוקרטיה

ישמצב שלך קרה משהו אחר לגמרי, לגיטימי והגיוני.

אני כותבת את הפוסט הזה מהחוויות שאני עברתי, מהעיניים שלי ומהזיכרון המוגבל שלי, ולא ממבט על כולל (אין דבר כזה מעין אנושית בין כה).

* יש לי הרגשה שהפוסט הזה יתמלא בלינקים מפוסטים קודמים, יהיו כאן המון נושאים ותתי נושאים שנגעתי בהם כבר- ואולי אשאיר קריאה מורחבת למי שפיספס.
תרגישו בנוח לפתוח שלל לשוניות שיחכו לכם בצד 3>

שנתחיל?

1- הכנסה כמעצבת שכירה /

ההכנסה שלי כמעצבת שכירה עבדה לפי שעות, יכולתי לדעת בערך מה יכנס בכל חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה. יכולתי לתכנן ויכולתי לבנות ״ארמונות בחול״, יש צפי.

אממה. אין דבר כזה מוחלט, אין דבר כזה ביטחון כלכלי מובהק. גם לא לשכירים. הזכרתי את הנושא בחלק האחרון >

אנחנו יכולים לשער ויכולים לקוות= זה לא משהו שבהחלט יקרה.

ובכל זאת, לא הייתי צריכה לדאוג אם יהיו לקוחות או לא, איך לשווק את העסק, איך למכור אותי.

כן צריך לקחת בחשבון שאני מגיעה מעולם הפרסום, וזה אומר שההכנסה אמנם לא נפגעת מעודף שעות על מסך (להפך), אבל משהו אחר עובר.

מה שמוביל אותי לנושא הבא…

2- איכות חיים כמעצבת שכירה /

מאד אהבתי את העבודה שלי כשכירה; זה בטח קשור לזה שאהבתי את האנשים, אהבתי את העבודה, למדתי המון והרגשתי מה זה כשיש לך צוות.

ועם כל זה, הייתי באה בבוקר ליום לא נודע- שזה גם אדרנלין, אבל גם לא נודע.

את מתחילה יום באיזור 9 ומסיימת אותו ב״אין לי מושג״ פינת ״לפני 11 מתישהו״.

שוב, יש לזה רגעים קסומים וזה בעיקר מה שהופך מקום למשפחה (אבל ממש לא ״רק״). כשאני אומרת משפחה אני מתכוונת ממש לדבר עצמו ויש אנשים משם שהם עד היום בית ולב שלי.

מצד שני, החיים ממש לא מתוכננים.

אין לי כלכך מושג מתי להיפגש עם חברים? כמה שעות אני ישנה היום? אם אצא בפקקים או לא? (נסעתי לפחות 140 ק״מ בכל יום).

גם הארוחות שלי לא מסודרות ולא נכונות, כי אני בקושי זזה מהמסך כשיש אקשן.

יש שגרה אבל אין רצף, יש אמביוולנטיות נורא גדולה למינוח אינרציה. אפ אנד דאון.

בחודשים שלפני ההתפטרות שלי סבלתי מכאבים כרוניים משמעותיים בבטן, ואחרי שסיפרתי את כל ה״אני הולכת לעזוב״ לחבר טוב גם הקאתי בכל בוקר מהשיחה ועד ההתפטרות (3 חודשים אם אני זוכרת).

ההתפטרות עצמה ממש לא הייתה קלה לי, מעבר לעזיבה של ״הנודע״, יש ניתוק פיזי ממשפחה שאשכרה ראיתי יותר מהמשפחה האישית שלי. בלי דרמה.

* עם לחץ אין לי בעיה, אני אדם שלחץ חיובי לו, יש אנשים שזה ממש לא בשבילם.

3- שליטה על עתיד כמעצבת שכירה /

בסעיף 1 התחלתי לפתוח קצת על סיפור ״אשליית השליטה״, אנחנו בטוחים שיש דבר כזה וכשכירים יותר קל לנו להאמין שזה נמצא… בקיצור, למה שיש לי להגיד על זה אני משאירה שוב לינק, זה בחלק האחרון לפוסט >

כן חשוב להוסיף שמעבר ל״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ המשרדי, יש גם את ״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ הא-לוהי.

אני עברתי תאונה שהשאירה אותי חודש בבית, הייתי צריכה להישאר יותר ופשוט לא יכולתי עם הפוסטראומה.

אף אחד לא מתכנן שהוא לא יעבוד חודש פתאום, בטח שאף אחד לא מתכנן שהוא יצטרך לאכול אוכל טחון.

שליטה על עתיד זה נושא שאני מאד חלוקה בו, כולנו לא יודעים אם אנחנו כאן מחר. צריך לקחת את זה בחשבון הכולל ולא בקטע של שחור או לבן.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת שכירה /

כשכיר יש פחות מגע בבירוקרטיה.

העיקר היה בתקופה שעוד הגשנו דו״ח שעות, ולהבדיל, אחרי התאונה: ביטוח, ניירות, אישורים, טפסים וכאבי ראש. לפינאלה- הכל כפול 2 בביטוח לאומי אהוב ליבנו.

* חשוב לציין שבכל הנוגע לפנסיה ושות׳ הייתי צהובה לחלוטין והבירוקרטיה הזו יעני נחסכה, קופות כאלו נהנו ממני פשוט כי לא שאלתי שאלות.

אני מחשיבה כ״בירוקרטיה״ גם ״התעסקות״

ניהול צוות, תקשורת עם אנשים ומחלקות, ביקורת על דברים- זו התעסקות.

״מיילים זה מהשטן״ זה משפט ששמעו ממני המון, העדפתי לקום פיזית לתת ביקורת ולא לשבת לבדוק לבד. תיבת המייל שלי עמדה על מאות לא נקראו ב״ימים טובים״ ושנאתי את המספר הזה שבסוגריים.

יש את הסיפור של ״צריך לדבר עם הבוס/ים אם אני רוצה חופש״ (בעולם הפרסום אין יותר מדי חופש אז זה קרה לי פעמים ספורות).

כמובן ש״לא נוח לי ש״ ״אני רוצה שזה יקרה״ ״אני חושב שמגיע לי״ גם מגיע לשיחה עם בוס/ים, ואף פעם אין טיימינג לדברים כאלו.

ועכשיו נעבור לחיים האחרים…

1- הכנסה כמעצבת עצמאית /

כל אדם בתחילת דרכו העצמאית/ מי שחושב על לצאת, נוהג לשאול:
• מה עם הכסף?
• איך מביאים לקוחות?
• איך יודעים שזה תמיד זז וחי?
• איך אני שומר על זה?
• איך אני מגדיל את זה?

למעצבים יש גם את ההנחה השגויה ש״אין כסף כמעצב עצמאי כי יש הרבה תחרות״.

נכון, אין הכנסה קבועה כעצמאי (וגם אם אתם פרילנסרים של חברה ספציפית- יש את אשליית השליטה).

מצד שני, אני יוצרת את המציאות.

בכל פעם שאני ממציאה פורמט חדש, יוצרת מוצר חדש, מביאה משהו אחר- אני מרגישה שהצלחתי לברוא- לייצר יש מאין!

ההתרגשות הזו באה לי גם עם הייעוץ המקצועי למעצבים- אחד על אחד (שאני בלעדית לו), גם עם ליין המוצרים שלי, וגם עם כל קורס שכתבתי לאקדמיה.

אפילו עם מצבים שלקוח מגיע לעיצוב תוצר ויוצר עם מיתוג ואסטרטגיה, ״רק כי״ הוא מתחיל להבין את הערך שבזה.

מעבר ליצירת מציאות, בשלב מסויים נוצר לכם צפי. אתם מצליחים להבין מה קורה ולאן הרוח הולכת.

כל מה שקשור בהכנסה תלוי באסטרטגיה יעילה (ובא-לוהים).

אם הצלחתם לייצר אסטרטגיה נכונה ומודל כלכלי נכון כבר בהתחלה- כנראה שתשאלו פחות על ההכנסה העתידית.

כשעושים את זה יסודי ונותנים מוצר/שירות מעולה, הקהל מגיע ומגלגל את עצמו, דומה מושך דומה.

מה הקאטצ׳? הרבה מעצבים נוטים לדחות את שלב האסטרטגיה ל״כשיהיה לי רגע״. זה לא לוקח רגע, ובואו, אף פעם אין לנו רגע לדברים כבדים.

מי שיצא לדרכו העצמאית בלי גב כלכלי שהוא אירגן מראש כנראה יסבול מהדחיינות יותר- כי כרגע הוא במצב של להכניס-מה-שלא-יהיה, ושוב, דומה מושך דומה.

ובאשר ל״איך אני מגדיל?״- לתכנן ולתכנן. ממש ברמה היומיומית. ליצור. לקבוע. לעשות. לזוז ולהזיז. אי אפשר לקפוא על השמרים פה.

תהליכים לוקחים זמן ובניה של שירותים/ מוצרים/ מערכים חדשים לוקחים זמן, אם לא מזיזים זה לא הולך לבד.

אחריות כבר אמרתי? 🙂

2- איכות חיים כמעצבת עצמאית /

בחלק הקודם דיברתי על ארוחות לא מסודרות וזמנים לא מוגדרים, פה זה שונה במהות.

הדבר הראשון שקבעתי לעצמי אחרי העזיבה (ואחרי יום חופש ירושלמי של טיול אוכל & אלכוהול, כי חופשים היו לי במחסור) היה הפנייה לתזונאית.

החלטתי לעשות דיאטת השמנה ולאכול אוכל מבושל ומסודר, לא לדלג ולא לכסות ארוחות במתוקים ושטויות. הנשנושים עוד קיימים, לא לדאוג.

חופש זה אפשרי.

למרות שאני לא אדם ש״יודע להיות בחופש״ באמת, הוא הרבה יותר זמין.

במקום חופש ענקי שרוב האנשים מפנטזים עליו (חודש בתאילנד שכזה) אני יוצאת יותר עם חברות, מספיקה לעשות הליכות בים מדי פעם, ושונ״צת כשמסתדר.

שוב, אחריות. זה לא שאם אתה עצמאי העולם יזוז מעצמו. זה עניין של ניהול זמן.

ומה עם שעות שינה?

אני ישנה יותר מפעם, ועדיין לא כמו שאמורים- אני אדם של לילה, אני מאושרת מיצירה בלילות. זו מלחמה.

אני כן מקפידה שלא לעשות עבודה של לקוחות בלילה, זה הרגל שלמדתי להשתמש בו כדי להשאיר באלנס בחיים. אם אני יוצרת זה נטו שלי/ של אמבד.

יש זמן בשבילי, יש זמן בשביל המשפחה שלי, ויש שקט פנימי שתמיד נשאר איתי (גם פעם- גם היום). אני לא זוכרת כבר מה זה ימים של ״אין לי כוח אפילו להתקלח, אני זזה לישון״.

אף אחד לא מכריח אותי לקום ב7 בבוקר, אני קמה ב9: מתפרקת פחות, חולה פחות, ואפרופו כאבים כרוניים- אין.

* אם יוצא לכם לעבור משהו כזה- אני ממליצה על הספר ״הכאב הכרוני״. זה לא פתר לי את הכאבים, זה כן סידר לי את הראש אחרי עשרות בדיקות ״של זקנים״.

3- שליטה על עתיד כמעצבת עצמאית /

כמו בחלק הקודם, גם הפעם סעיף 1 קשור לשליטה על העתיד.

כשאנחנו מקבלים החלטות מושכלות אנחנו מצליחים לשלוט על העתיד שלנו (כמה שאפשר), ואם אנחנו לא מקבלים החלטה- עדיין יצא שהלכנו באיזושהיא דרך. החלטה כלשהיא התקבלה איתנו או בלעדינו.

לקבל המון החלטות זה יכול לעייף, או לעניין בטירוף.

כמה ימים לפני שהייתי בראיון במשרד שבו עבדתי כשכירה- נתקלתי ב״גם לכם לא היו מים חמים״ של יוסי יסעור. אם כבר המלצות ספרים- אני ממליצה.

לא רק על הספר הזה, בכלל, על כל התחום.

כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות הם נושאים שמרתקים אותי פשוט, אני מלאת קנאה במי שעוד לא נגע בזה בכלל, זה עולם שלם לגלות!

כשאנחנו מתחילים להבין כמה שאנחנו לא אנשים שעובדים אוטומטית עם שכל (מה ששמעתם), אנחנו לומדים לעבוד עם שכל. וזה חשוב לא רק לעצמאיים.

עוד בנושא ״שליטה על העתיד״ הוא ״פחד״.

ביציאה לעצמאות יש אלמנט של ״מה יהיה אם״, ברגע שלומדים להתמודד עם פחד יש הרגשה של יכולת שליטה.

אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מהעצמאות הוא שלמדתי לנתק פחד.

לא לפחד. לא להשתתק. להוריד מינון.

אני אדם שבוכה מכל דבר שמסעיר ונוגע בו. יצא לי לבכות מול אנשים שלא כיף לבכות מולם: ראשי חוג, מרצים, בוסים, דודים, אנשים זרים שהרגע פגשתי.

צריך להבדיל בין אובר-אמוציה לבין פחד, זה משהו שלמדתי להכיר בעצמאות שלי, וזה מרגיש פשוט מבורך. סליחה על הפואטיות.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת עצמאית /

והנה הקטע שבו בא לי לקפל את האינטרנט ולחתוך למיטה 🙂 בירוקרטיה- שלטון הנייר, מי היה מאמין שזה שהמציא אותו היה בטוח שזה מייעל תהליכים.

כעצמאיים יש מיליון בירוקרטיה והמון התנהלות. מעבר לגופים הממשלתיים (ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע״מ) יש עוד דברים שאני מחשיבה כבירוקרטיה:

• כתיבת הצעות מחיר (הכי פדנטיות ומפורטות, אני ממש יושבת לכתוב)

• מיילים (יש לי 5 תיבות– לאחרונה הצלחתי להגיע ל3 פעילות יומיומית)

• טלפונים שוטפים ולידים (פרטי לקוחות מתעניינים שצריך לחזור אליהם)

• חסכונות (אם אתם לא סומכים על פנסיה, ואתם לא. זו קופה סוציאלית) & פנסיה

• בנקים (כשהייתי שכירה הייתי בודקת מצב פעם בכמה חודשים, היום זה יומיומי)

את עיקר הדו״חות והפרוצדורות של הגופים מסדר הרואה חשבון, ואיכשהוא יוצא שכל ״הנספחים״ הרבה יותר משמעותיים.

חד משמעי: האם זה לכאן או לכאן?

היום אני בנקודת זמן שמאד טוב לי בה בעיקר כי איכות החיים שלי עלתה, ובעיניי איכות חיים ומשמעות הם המרכיב של ״אושר״.

עם כל זה, לא הייתי מוותרת על השנים שלי כמעצבת שכירה:

• הכרתי אנשים מדהימים, לא רק כקולגות

• למדתי על ניהול ועל ״בעיות אפשריות עם לקוחות״

• התמודדתי עם מצבי לחץ חזקים והבנתי שאני מסוגלת להכל (״קצה גבול היכולת״)

• למדתי על פרופורציות ועל כאב

התפתחתי מבחינה מקצועית- כשהייתי סטודנטית עוד לא הומצא אתר לסלולר

אם היה לי ילד בצומת הזו של ״סיימתי לימודים, עכשיו לאן״ הייתי ממליצה לו לעבור דרך עולם השכירים- גם אם ברור שהוא יהיה עצמאי. בדיוק מה שהמלצתי לעצמי.

יש משהו גם בשחיקה, שהוא טוב לנו- הידיעה למה אני מסוגל היא זו שיכולה לפרק פחדים. היא זו שתשמור עלינו גם כשאין וודאות וכשאין אשליה שיש כזו.

ובנימה אפילו יותר אישית?

מקווה שהסקירה הזו עזרה לך לחשוב יותר על השגרה שלך היום ואח״כ.

כשפתחתי את הבלוג הזה שאל אותי מישהו ״מה המטרה?״, אין לי באמת כוונת-מטרה. הכוונה היחידה שלי היא אולי לנער את השגרה, לעזור לנו לחשוב על היומיום שלנו.

ואני פה לכל מחשבה.

↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

↑
״פחדתי בהתחלה להיות עצמאית
והבנתי שזה לא כל כך נורא
ואני שוקלת להיות עצמאית בעתיד.״
(סטודנטית לתקשורת חזותית)

 

אני מתחילה את הפוסט הזה במבט מהרהר, מנסה להיזכר בכל השלבים, איכשהו מהרגע הראשון לא האמנתי שזה יהיה כלכך מסובך להפיק ליין מוצרים שלם משלי. חשבתי שזה בטח יהיה לא קל, אבל לא צפיתי את מה שקרה לי בדרך.

אז מי שנמצא במייליסט של אמבד כבר יודע על מה אני מדברת, אני לא בטוחה אם הפוסט הזה יצא או מתי הוא יצא, אני כן בטוחה שאני חייבת לעשות סדר במוח לפני התמוטטות עצבים/ התרגשות 🙂

אם זה נטו בשבילי, למה שזה יצא בבלוג?

לפני שבוע נתקלתי בפוסט של מאיירת שקוראת את אמבד (את יודעת מי את, רוצה שאפרסם את שמך? ספרי לי!) שכתבה על החלום שלה להוציא איורים על טישרטים.

באותו הפוסט האישי הגיבו עוד כמה מעצבים שגם הם חולמים על משהו כזה, בין אם זה קשור לטיפוגרפיה או לאיורים.

באם. ישמצב שצריך לכתוב על זה, אני כאן.

חשוב לומר: את העבודה על הליין עשיתי במקביל לעבודה מול לקוחות פרטיים ועסקיים לכתיבה, אסטרטגיה, עיצוב ומיתוג.

עוד במקביל לייעוץ מקצועי למעצבים שאני מעניקה, ועוד במקביל להיותי מרצה באקדמיה ב3 קורסים.

דברים לוקחים זמן, בטח יותר מששיערתי.

שלב א׳: עיצוב ליין

טכנית יש פה שאלה של ״ליין או סינגלים״.

אני ידעתי שאני רוצה ומוכרחה לעצב ליין, כי אני כבר מייחלת לליינים הבאים שלי (כולי תקווה שזה יעבוד ויהיה כלכלי, וכן, יש כבר רעיונות ל4 הבאים+ התחלה של גרפיקות לליין הבא. אני יודעת שאני משוגעת).

אפשר להקביל את זה לעולם המוזיקה.

הרבה זמרים מוותרים על ״האלבום המלא״ ומוציאים לשוק סינגלים בודדים;

בסינגלים אין נושא משותף, אין הקשר מוזיקלי, כל אחד עומד בפני עצמו (למשל: עומר אדם, סטטיק ובנאל, דיי נפוץ בז׳אנר הזה אבל לא רק).

לעומתם עדיין יש כאלו שמתעקשים על האלבום ועל הזהות שלו, על האופי השלם שמחבר כל חלק וחלק, כל ילד שקשור לאותה משפחה.

ואיך זה אצלי?

לי היה חשוב לעצב ליין שלם. ליין יציב ומזוהה, משהו שזוכרים כיצור מוגדר.

לליין האנגליגרפי (אנגלי+ טיפוגרפי/גרפי) עיצבתי 12 גרפיקות שונות כקונספט-בורד, על המלל הרעיוני חשבתי במשך שנה לפחות לפני העיצוב.

את השלב הזה סיימתי בסוף יוני 2017, כולל רוב ההדמיות למוצרים עצמם.

חשוב לומר: בעבר עבדתי בחלק מתחומי ההפקה וזה נתן לי רקע לבחירות.

בחרתי לליין הראשון 2 צבעים שידעתי שיחסית לא מסובך להפיק (אפור כהה+ לבן, לבן לרוב לא נספר) כדי להוזיל עלויות בהפקה שהיא קטנה (בתקופת ההרצה).

את החלומות על הפקות מסובכות והשבחות דפוס שווה לשמור לשלב שיודעים על מוצרים שעובדים יותר מאחרים, ושיש כבר צפי הכנסה (והיתכנות).

הליין עצמו עדיין לא יצא למכירה כמו שאמרתי, אז לא אראה כאן את העיצובים אבל צפו לזה בקרוב 🙂

שלב ב׳: אריזות להרצה

תקופת ההרצה היא בעצם התקופה שהגדרתי מראש כ״אני הולכת לבדוק שזה עובד״. חשוב לי שהמוצרים שם יהיו שובי-לב מספיק ושהאריזות הפנימיות יהיו חוויתיות מספיק כדי להיזכר.

לא יכולתי לייצר אריזות קרטון משלי בגלל מגבלת ייצור: 3000 יחי׳ לפחות מכל גודל.

#comingsoon #embedart #lifestyledesigner #lifestyleblogger

A post shared by EMBED. (@embednow) on Nov 29, 2017 at 9:11am PST

האריזות שחיפשתי היו מסוגים שונים, כולם היו חייבים להיות תואמים לשליחה בדואר ישראל (תקופת  הרצה).

חיפשתי בחו״ל ובארץ ולבסוף קניתי מחו״ל מעטפות פצפצים ומעטפות ניילון בגודל שבדקתי מראש (בערך a4, היה צריך להמיר מידות שזה דיי הזוי) למוצרים הקלים, גם את הקרטונים חיפשתי בחו״ל אבל זה פשוט לא יצא משתלם.

בארץ הסאגה הייתה הרבה יותר רצינית כי הייתי חייבת למצוא 2 גדלים ספציפיים שיתאימו למשלוח בדואר, ובכמות קטנה כבר אמרנו.

היו ספקי אריזות שדחו אותי לאחרי החגים ואז הבריזו, אבל על ספקים עוד נדבר.

מצאתי אותם בראשל״צ ב״הכל למוביל״ (אני מפרגנת להם במה כלשהיא, כי באמת קיבלתי אחלה של שירות שם, הם הושיעו אותי מסאגת חיפושים לא נורמאלית על גוגל ופייסבוק). קניתי 2 גדלי קרטון עבים במיוחד+ פצפצים בגליל.

את השלב הזה סיימתי בסוף נובמבר 2017.

חשוב לומר: בזמנו שלב ההרצה תוכנן לתחילת מרץ 2018.

שלב ג׳: חיפוש ספקים

חלק מהמוצרים שלי הם ברמה של רכישה ועבודה עצמית עליהם (למשל מסגרות שעוברות צביעה ואז הרכבת הדפסות עליהן), וחלקם מיוצרים חיצונית.

את סיפור המוצרים שמופקים עצמית כיסיתי דיי מהר, כן היה שלב של השוואות עלויות וכו׳ אבל יחסית קל לרכוש ולאגור בחלל המשרד עד לשלבי הפקה.

על המוצרים שמיוצרים חיצונית לקח הרבה יותר זמן להתארגן, מבחינת ספקים.

בהתחלה פתחתי אקסל-גוגל וממש שיבצתי מחירים וספקים אפשריים לפי הצעות מחיר שביקשתי במייל.

מי שחבר שלי בפייסבוק יודע שזה היה אחד השלבים המתסכלים ביותר, כולל לעבור על אתרים ששמם ״אם תמצא זול יותר אני צנצנת״ (הצילו, איש השיווק ברח!).

אח״כ זה כבר עבר לדפים, מיליוני דפים שהתפזרו לי על השולחן.

במקביל לדפים עם ״שם ספק״ ״כמות יחידות״ ״מחיר״ ״עלות משלוח״, התפזרו גם דפים של ייעול האריזות שהם יחסית גנריות בשלב ההרצה.

למשל:
• לקנות צלופנים
• לקנות מדבקות זורחות
• לייצר מדבקות בקוטר הזה והזה

את שלב ג׳ המשכתי גם בשלב הייצור, גם כשזה היה פחות מסודר.

כן יאמר לזכותי ששלב ההדמיות היה ממש קריטי, כי זה עזר לספקים להבין את המוצרים- גם כשיש להם מיליון דברים שדומים אחד לשני.

חשוב לומר: תמיד ציינתי שיש זכויות יוצרים על העיצוב. לכו תדעו.

שלב ד׳: עמוד נחיתה לגרסאות דסקטופ ומובייל

את השלב הזה התחלתי במקביל לשלב ב׳ וג׳, ידעתי שההרצה הולכת לעבוד על עמוד נחיתה+ תשלום אישי (העברה בנקאית).

איפיינתי את העמוד, חשבתי על מה צריך לדעת, איזה שאלות נפוצות יש, מי קהלי היעד, עשיתי מחקר על עלויות משלוח והבנתי שלהרצה אני הולכת על דואר ישראל (אני לא באמת יכולה לדעת כמה יצאו בשבוע).

עשיתי מחקר על זמני הגעה, מה עושים כשרוצים להחליף, איך אפשר לארגן משלוח חינם. אפשר לומר שכאן ממש נבנה ״המוצר״ כשלעצמו.

אגב היה מחקר גם על סליקה ולהבנתי עדיף לחכות לשלב ההתכנות ולבנות אתר קניות כולל פיתוח (כמו שאני אוהבת. נו.)

העלויות לא שוות להרצה, והבנתי שהסליקות שאפשריות על עמוד נחיתה מגבילות אותי בחוויה ובעיצוב.

חשוב לומר: עשיתי סקרים על אם העברה בנקאית מרתיעה אנשים, אפשר גם להזכיר שב99% מהמקרים משלמים לי בשיטה הזו. פחות פחדתי, ועדיין עדיף לבדוק (אם הייתי סומכת על אינטואיציות גם לא הייתי חושבת על תקופת הרצה).

בשלב הזה גם בניתי אקסל-גוגל שבו נתתי שם לכל מוצר, וכתבתי טקסט-סיפור לכל מוצר. היה חשוב לי שהוצרים עצמם ירגישו בוויב של אמבד: דינאמים וקצת חצופים, יודעים לדבר.

(מאוחר יותר הכנסתי לאותו אקסל גם עלות ייצור ועלות לשיווק)

שלב ה׳: הפקה וייצור

א-לוהיי, כמה כוח רצון יש לי. השלב הזה התיש אותי לגמרי.

על ההפקה הפנימית (הזכרתי קודם) אני לא הולכת לדבר, דמיינו בתי דפוס, חיתוכים (שהתעקשתי לעשות ידנית, כואב בידיים אבל יסודי ופדנטי), שיבוצים, צבע, ייבוש.

קרו דברים.

על ההפקה החיצונית יש המון לומר.

בעצם רגע לפני שיצאתי לייצור כמויות להרצה בניתי מסמך וורד-גוגל מחולק לסקשנים של מוצרים.

המסמך הזה היה מבוסס ברובו על האקסל-גוגל שהזכרתי קודם, הוא היה חשוב במבנה אחר כי ממש הדפסתי אותו כתיק עבודה והתניידתי איתו הלאה:

1- כמה מוצרים לרכישה כיחידה יש בסה״כ?
2- על כל מוצר: מה שם המוצר
3- על כל מוצר: יש/ אין גרפיקה מיוצאת (עזר לי למעקב הספק)
4- על כל מוצר: כמה כמויות יש להרצה ראשונית, מה הגודל/ איזה מידות יש (אם יש)
5- על כל מוצר: מה העלות לשיווק
6- על כל מוצר: מי הספק
7- על כל מוצר: מה העלות ליחידה מתוך x כמות
8- על כל מוצר: טקסט-סיפור שיווקי

+ פלוסים +
9- על כל מוצר: מקום לכתיבת 3 פוסטים מתוזמנים (בשלב כתיבת הפוסט, עוד לא מילאתי את האיזורים האלו, כן חשוב לי להגיע לזה לפני ההרצה כדי שאצליח לעבוד במקביל כמו שתיארתי בתחילת הפוסט)
10- דברים חשובים לפני עליה: טקסט למכתב תודה, פוסט הכרזה, מדבקות בחיתוך צורני מ2 סוגים, דברים שחשוב לזכור ומלאי אריזות עדכני

״בקטנה״

אם זה עוד לא עבר לכם בראש, עכשיו קלטתם שאני אדם משוגע. אמרתי כבר קודם.

על מסמך האונליין, וגם על הפיזי, עידכנתי את הייצור שבאמת קורה.

מוצרים שנפלו בדרך על רצפת העריכה: 3 סטים של זוגות פנקסים, מתוכם 2 גרפיקות שלא קיימות בשאר המוצרים. הסיבה: בעיות הפקה/ ייצור בכמויות קטנות שלא צלח.

על השלב הזה אני עדיין עובדת, למרות שתחילת ההרצה תוכננה לעוד רגע. 27 לחודש (מאי 2018).

חשוב לומר: הרבה דברים משתבשים בהפקה! הדמיות לגמרי עוזרות אבל יש ספקים שלצערי עובדים כמו מוסכניקים לגמרי.

אני לא הלכתי פיזית לרוב תהליכי הייצור, וצריך להבין שברובם אתם משלמים מראש על הייצור, אם משהו נדפק- ספגתם אותו.

א- איבדתי כמות ייצור של ספלים שהודפסו בענק והספק לא היה מוכן להדפיס מחדש.

ב- היו ספקים שהבריזו רגע לפני, היו ספקים שאיחרו בהגשה של תוצרים, היו ספקים שהתחילו לעבוד רק ביום שהדברים אמורים להיות מוכנים.

ג- היו ספקים שגרמו לי לשבת על 4 מילות חיפוש לאותו המוצר, כולל כל הדפים שעולים בגוגל. בדיעבד, שווה לפתוח מייל נפרד להצעות ספקים, אבל אני ידועה ב5 תיבות מייל אז קחו בעירבון מוגבל.

עוד דגש: אם אתם יוצאים לייצור, שימו לב למקרים חשודים, אני שמתי לב שספקים שאומרים שהם תמיד עמוסים בעבודה ושלכם זה פיס אוף קייק, שוכחים מהעוגה.

גם אם אתם אומרים שבעתיד תחזרו עם כמות גדולה יותר, זה לא תמיד מועיל. לפחות חצי מהספקים שמצאתי לא היו מוכנים לכמויות של עשרות בודדים.

״על מה את עוד עובדת עכשיו?״

על 2 גרפיקות שנפלו בגלל שלב ייצור, בתקווה למצוא להם מוצרים חלופיים.

חשוב לי והיה חשוב לי לייצר רק מוצרים שהם יומיומיים ושמישים, פחות בקטע של ״כיסוי למראה באוטו״. משהו שבאמת הייתי קונה.

כרגע לדעתי רק גרפיקה אחת ניתן להציל, ימים יגידו.

עצירה למסקנות

אם קראתם את הפוסט הזה במטרה לצאת עם ליין משלכם בעתיד, אני יכולה לומר שבחזון שלי (אם הכל מתקתק טוב) אצא לחנות אונליין עם ליינים משלי+ ליינים אורחים.

אתם יותר ממוזמנים להגיש מועמדות כשזה יהיה רלוונטי 🙂 אני אשמח לפרגן!

ולדברים שהבנתי בדרך:

1- ״מה שיכול להשתבש משתבש״
זה נכון, לא תמיד. רוב המוצרים כן עבדו לי לפי הספר בשלב הייצור, אבל זה בא עם הרבה עבודת שטח.

2- כשמפיקים ליין לא ישנים הרבה.
בשלב ההפקה והייצור זה באמת חד וחלק, זה הולך להשפיע לכם על הערנות ועל החלומות שכן הספקתם לחלום.
אלא אם כן זה הדבר היחיד שקורה לכם בחיים ופיניתם אליו 90% זמן.

3- אפרופו זמן, חשוב להערך לשלב הייצור.
קחו בחשבון חודשיים של קרייסיסים, לא לקחתי הרבה פרויקטים (השתדלתי להכניס רק פרויקטים רחבים ולא קצרים, ולא כאלו שחייבים להסתיים באותם חודשיים), לא הכנסתי המון ייעוצים.
חשוב לשמור על ״ריסטארט למוח״, מצאתי שטיול בים עוזר להחזיר את העיניים למקום.

4- תספרו אבל לא יותר מדי.
סיפרתי רק למשפחה וחברים קרובים, אנשים ספורים שחלקם מעצבים וחלקם לא. אם כבר הראתם למישהו משהו- תנו לו להבין לבד ותשאלו מה הוא הכי אהב.
חשוב לזכור מי כן בקהל היעד ומי לא: לי הייתה שיחה ממש לא כיפית עם בן משפחה שלא האמין בזה בכלל, קריטי לזכור אם ״הוא הקהל״ או ״לא״ בראש.

5- חשוב לזכור שאולי זה לא יעבוד.
חס ושלום כן? עדיין ישמצב שהשקעתי לא מעט כסף במשהו שלא יחזיר אותו.
היה לי חשוב להגשים את החלום הזה בצורה מושכלת: לעשות דברים מושלמים כדי לתת צ׳אנס אמיתי, אבל לא לסמוך על אינטואיציות.

למשל:
• לייצר פחות למרות שזה מייקר הפקה
• לצאת להרצה למרות המגבלות הטכניות בפיתוח
תבחרו את הסיכונים שלכם, בעיניי זה עדיף.

6- להכין דברים מראש.
כמו שאמרתי, דברים ישתבשו בדרך אבל עצם זה שהיו לי את ההדמיות בשלבים הראשונים- חסכתי המון.
גם הבנייה של עמוד המוצרים לדסקטופ ולמובייל בנפרד עזרה לי אפילו ברכישות (ששכחתי מה הגודל של משהו למשל).

7- להכין תיק עבודה.
ממש קל לשכוח דברים בדרך וחשוב שבתחילת התהליך, כשהמוח נקי לזה, יהיה משהו שמחבר את כל הנקודות. בצורה הזו סביר שתשכחו פחות דברים ושהם יעמדו ב״תקציב הסיכון״ שלכם.
אני גם קבעתי לו״ז וזה מה שבסופו של יום עזר לי ממש להגיע לשם.

קדימה לעבודה.

הליין שלי צפוי לצאת ממש בסוף החודש בע״ה, אני מאד מקווה ומייחלת שהכל ילך כמו שצריך לקראת זה ובתוך זה. עם הרבה הרבה רעש ובלאגן אמבדי!

אם יצאתם לעבר החלום הזה, שיש ללא מעט מעצבים מסתבר, אשמח שתספרו לי בתגובות, בפייסבוק, במייל, באינסטה, מה שנוח לכם 🙂

↓

לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +

↑
״יש בי מקצועיות,
אבל אני יודעת שאיתך
אני סוף סוף אצליח להגיע.
למרות הפחד.״

 

יש קטע חמוד כזה בארץ, שגם אנשים שצריכים משהו, מחפשים את השכנוע מהצד השני, סוג של פינגפונג מקובל.

זה גורם לשאלה שבאה והולכת אליי ממעצבים שונים (ולא רק, תראו כמה תוצאות), ה- איך לשכנע לקוח ל…, ההמשך תמיד משתנה:

• איך לשכנע לקוח לקבל הצעה?
• איך לשכנע לקוח לעשות משהו אחר ממה שהוא רצה?
• איך לגרום לו לבחור דווקא בזה, בלי שאלות?

לא בשיווק ולא במכירה בסיסית נעסוק (ושניהם חשובים מאד- פשוט אלו מקרים אחרים לגמרי), נתעסק במהות השכנוע האינטנסיבי לתזוזה, ה״להזיז אותו למקום שהוא לא בחר ושאני רוצה״.

+ + +
אני הולכת לדבר על הבחירה הפאסיבית. פוסט על הבחירה האטקטיבית של הלקוח (ועל איך להקל עליו את ההבנה כשהוא באמת רוצה להבין) נמצא כאן 🙂

סדרי עדיפויות, בנאדם.

כשנרשמתי ללימודים לפני שנים הייתי בזמן השירות שלי, אני זוכרת שדיברתי עם כמה מוסדות מקבילים שצימצמתי למחקר שלי.

בדרך כלל כשאני מקבלת החלטות ״מהותיות יחסית״ יש לי טבלונת של סדרי עדיפויות- מה עדיף על מה, ולמה.

כמו בפסקה הקודמת, גם אני חטאתי וביקשתי ״אז מה טוב יותר אצלכם? תשכנעי אותי״ מהמזכירה שהרימה את הקו. היא ענתה בפשטות ״אני לא הולכת לשכנע אותך, את תבואי כי רצית- ואת מוזמנת לבוא ולהתרשם מבפנים״.

היא בעצם הבהירה לי במילים אחרות, שהיא לא הולכת להחליט בשבילי על הצעדים שלי- אני צריכה לבחור בצורה אקטיבית ולא ללכת בפאסיביות אחרי משהו.

היא איפשרה חופש מחשבה, מי רגיל לזה בישראל? קסם. וואו.

מי יכל לנחש שלא הלכתי לשום שיעור ניסיון?!

למעשה נרשמתי בזמן קרוב לשיחה ההיא (אין לי זיכרון כזה פרטני לכמה זמן עבר בין לבין, ואפשר לחפות על בעיית הזיכרון שלי בעובדה שאפילו לא הלכתי לשם בעצמי- שזה בהחלט מפליא בפני עצמו).

במודע או שלא (כי היינו מצפים שהיא תמכור לי- יש כאן אינטרס דיי ברור), כשאני חושבת על זה עכשיו, הסיפור מתקשר לי גם למקרים מהסוג הפסיבי-אקטיבי.

אולי זה בכלל הניסיון שאיתי ממקומות אחרים… אבל אני לא מאמינה בשיכנוע אקטיבי מצידי למשהו, שכנוע שהוא דיי מאפס, לא.

אז את לא משכנעת?

כשמישהו מתקשר אליי, בין לייעוץ, בין לעיצוב, בין לכתיבה… לא משנה בשביל מה, לא משנה אם אנחנו כבר אחרי השיחה ואחרי הצעת המחיר- או אם אנחנו כבר בתהליך של מיתוג נניח- אני לא משכנעת אותו לזוז לכיוון מסויים.

אני יכולה להבהיר את הדברים, ועדיין לא לשכנע לצד א׳ או ב׳ בצורה מוחלטת-חותרת.

אני שומעת הרבה את השאלה ״איך לשכנע אותו לבחור בx, איך לשכנע אותו לחתום על y״ והאמת היא להסביר את המצבים לאורכם ולרוחבם וליתרונותם.

ולסתום.

למה אני לא משכנעת?

עם השנים, במקומות העבודה שעברתי- בין אם במצבי מכירה ובין אם מצפייה על מוכרים ואנשי מכירות אחרים, הבנתי שהשכנוע חסר טעם (לפחות בשירותים שהם לא מוצרי מדף- ולמרות שגם אני לא מסמפטת דיילות סופרפארם נדנדניות- בהכללה).

כשאתה משכנע מישהו לעשות משהו שלא הוא בחר- הוא ימשיך להצטרך שתשכנע אותו אול דה וואי.

1- כי הוא לא יודע למה הוא בחר במשהו הזה בצורה חד משמעית.
2- כי הוא לא רצה לבחור במשהו הזה, וההרגשה נשארת.
3- ו… כן. נצטרך לשכנע אותו עד הסוף ואולי גם אחרי.

כבר נתקלתי בשיחות מהצד של ״אחרי קמפיין״ כשצד א׳ מסביר לצד ב׳ למה היה הכרחי לשים שם כסף או לבחור בקריאייטיב הזה דווקא. שכנוע בדיעבד. סירייסלי.

״לא בא לי!״

חשבת על זה עד הסוף? זה בדיוק כמו ילד בן 5 שמגלה את העולם.

הלקוח שלך הוא האדם שכרגע מגלה אותך (ואולי גם את התחום שלך), כשהוא שואל ״למה״ על משהו- זה ימשיך ל״למה״ הבא וכולנו יודעים שזה עלול להיגמר גם ב״אוקיי, תודה זה לא בשבילי״ לבסוף.

אהא, בתרגום חופשי ״תודה זה לא בשבילי״= ״לא בא לי״.

אלו הם החיים, כמו ההיגיון בגיל 5.

כשמישהו בא אחריך בלי שהוא בחר, הוא עדיין לא בחר, הוא עדיין בשלב הבירור, והשלב הזה יסחב איתך הלאה. הגיוני לא?

זה תקף לשכנוע על עיצוב לוגו, או על צורת אתר, או על כל תהליך שהתחלת/ המשכת בלי שהוא הבין שהוא רוצה להמשיך ולבחור בו.

להיות כנים- זה לטובתנו.

אז אולי זה ישמע מתנשא לומר שאני לא רוצה לשכנע אף אחד (לומר כן על בחירות שעדיפות רק מכוח דעתי), ובכל זאת, ככה הדברים הנכונים מגיעים;

כשמישהו בוחר בך, אקטיבית, אחרי שהוא הבין אותך ואת האפשרויות.

כשמישהו בוחר בך הוא נאמן יותר לתהליך גם בטווח הארוך, הוא רץ איתך ולא אחריך, הוא שם כי הוא רוצה ומעריך.

הסיפור הוא רק ללמוד להראות אותך ואת המצב, בהיר בהיר 🙂

↓

לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +

↑
״התחלתי להבין את הבאגים, אשכרה.
למה מה שאני רוצה לא הגיע,
מה הצעדים הבאים לשם.
עכשיו אני יכולה להתקדם גם מחר בבוקר,
גם עוד שעה.״