מעצבת שכירה, מעצבת עצמאית.

״מה עדיף להיות, שכיר או עצמאי?״ זו שאלה שחוזרת על עצמה גם בקונטקסט של מעצב שכיר או עצמאי, אבל לא רק.

ישמצב שזה נוגע לכל תחום ואני מניחה שזו לא שאלה שתיעלם מהעולם, תמיד יהיה מי שיחשוב שהתשובה היא לא אינדיווידואלית.

כדי להיות עצמאי צריך קודם כל אופי שמתאים לזה, כזה שיש בו: ניהול, שליטה, ביטחון, אחריות, חופש ולחץ במינונים משתנים. וכל זה מעבר להיותך ״איש מקצוע״.

חלק מהדברים ברשימה הזו אפשר ללמוד (נרכשים) וחלק הם בהחלט אצל אופי-מולד (בדומה לכישרון מולד).

אין מתכון אחיד להצלחה.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? // מי שם, אמבד אורפז ימין, 2018
הוא חושב שהוא מיוחד- ובכל זאת מחפש תשובה כללית // מי שם, צילום עצמי, 2018

ברור לי שהשאלה הזו תמשיך להישאל (שומעת אותה מלא בשיחות אבחון לפני ייעוץ מקצועי למעצבים וגם במסגרת הקורס האקדמי שלי ״יציאה לשוק העבודה״).

אין תשובה אחידה: לשאלה הזו יש 3 תשובות ולכל אחד יש את התשובה שתתאים לו (היום או בעוד שנה, גם זה יכול להתחלף). 3, כן.

• שכיר
• עצמאי
• גם וגם

אז אם לא על תשובה כללית, על מה נדבר הפעם?

הבדלים מהותיים ביומיום.

כדי לגלות את התשובה לשאלה המרחפת הזו ^ צריך ללא ספק לעבור על כמה הבדלים שיש בין שגרה כזו לשגרה כזו;

אני הולכת לדבר על המצב שהיה לי כשכירה ועל המצב שלי כעצמאית. כדי להבין מה זה אומר ״גם וגם״ פשוט תערבבו את הסלט 🙂

נקודות להשוואה?

כדי שכל הסיפור הזה יהיה יותר ממוסגר ומובן החלטתי לבחור כמה נקודות שאני יודעת שבדרך כלל שואלים אותי עליהם בהקשר כזה:

1- הכנסה
2- איכות חיים
3- שליטה על עתיד
4- מגע בבירוקרטיה

ישמצב שלך קרה משהו אחר לגמרי, לגיטימי והגיוני.

אני כותבת את הפוסט הזה מהחוויות שאני עברתי, מהעיניים שלי ומהזיכרון המוגבל שלי, ולא ממבט על כולל (אין דבר כזה מעין אנושית בין כה).

* יש לי הרגשה שהפוסט הזה יתמלא בלינקים מפוסטים קודמים, יהיו כאן המון נושאים ותתי נושאים שנגעתי בהם כבר- ואולי אשאיר קריאה מורחבת למי שפיספס.
תרגישו בנוח לפתוח שלל לשוניות שיחכו לכם בצד 3>

שנתחיל?

1- הכנסה כמעצבת שכירה /

ההכנסה שלי כמעצבת שכירה עבדה לפי שעות, יכולתי לדעת בערך מה יכנס בכל חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה. יכולתי לתכנן ויכולתי לבנות ״ארמונות בחול״, יש צפי.

אממה. אין דבר כזה מוחלט, אין דבר כזה ביטחון כלכלי מובהק. גם לא לשכירים. הזכרתי את הנושא בחלק האחרון >

אנחנו יכולים לשער ויכולים לקוות= זה לא משהו שבהחלט יקרה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינםובכל זאת, לא הייתי צריכה לדאוג אם יהיו לקוחות או לא, איך לשווק את העסק, איך למכור אותי.

כן צריך לקחת בחשבון שאני מגיעה מעולם הפרסום, וזה אומר שההכנסה אמנם לא נפגעת מעודף שעות על מסך (להפך), אבל משהו אחר עובר.

מה שמוביל אותי לנושא הבא…

2- איכות חיים כמעצבת שכירה /

מאד אהבתי את העבודה שלי כשכירה; זה בטח קשור לזה שאהבתי את האנשים, אהבתי את העבודה, למדתי המון והרגשתי מה זה כשיש לך צוות.

ועם כל זה, הייתי באה בבוקר ליום לא נודע- שזה גם אדרנלין, אבל גם לא נודע.

את מתחילה יום באיזור 9 ומסיימת אותו ב״אין לי מושג״ פינת ״לפני 11 מתישהו״.

שוב, יש לזה רגעים קסומים וזה בעיקר מה שהופך מקום למשפחה (אבל ממש לא ״רק״). כשאני אומרת משפחה אני מתכוונת ממש לדבר עצמו ויש אנשים משם שהם עד היום בית ולב שלי.

מצד שני, החיים ממש לא מתוכננים.

אין לי כלכך מושג מתי להיפגש עם חברים? כמה שעות אני ישנה היום? אם אצא בפקקים או לא? (נסעתי לפחות 140 ק״מ בכל יום).

גם הארוחות שלי לא מסודרות ולא נכונות, כי אני בקושי זזה מהמסך כשיש אקשן.

יש שגרה אבל אין רצף, יש אמביוולנטיות נורא גדולה למינוח אינרציה. אפ אנד דאון.

בחודשים שלפני ההתפטרות שלי סבלתי מכאבים כרוניים משמעותיים בבטן, ואחרי שסיפרתי את כל ה״אני הולכת לעזוב״ לחבר טוב גם הקאתי בכל בוקר מהשיחה ועד ההתפטרות (3 חודשים אם אני זוכרת).

ההתפטרות עצמה ממש לא הייתה קלה לי, מעבר לעזיבה של ״הנודע״, יש ניתוק פיזי ממשפחה שאשכרה ראיתי יותר מהמשפחה האישית שלי. בלי דרמה.

* עם לחץ אין לי בעיה, אני אדם שלחץ חיובי לו, יש אנשים שזה ממש לא בשבילם.

3- שליטה על עתיד כמעצבת שכירה /

בסעיף 1 התחלתי לפתוח קצת על סיפור ״אשליית השליטה״, אנחנו בטוחים שיש דבר כזה וכשכירים יותר קל לנו להאמין שזה נמצא… בקיצור, למה שיש לי להגיד על זה אני משאירה שוב לינק, זה בחלק האחרון לפוסט >

כן חשוב להוסיף שמעבר ל״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ המשרדי, יש גם את ״אף אחד לא הבטיח לך ש…״ הא-לוהי.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? עבודת צוות? // צוות, אמבד אורפז ימין, 2018
כשביחד זה גם לא נודע // צוות, צילום עצמי, 2018

אני עברתי תאונה שהשאירה אותי חודש בבית, הייתי צריכה להישאר יותר ופשוט לא יכולתי עם הפוסטראומה.

אף אחד לא מתכנן שהוא לא יעבוד חודש פתאום, בטח שאף אחד לא מתכנן שהוא יצטרך לאכול אוכל טחון.

שליטה על עתיד זה נושא שאני מאד חלוקה בו, כולנו לא יודעים אם אנחנו כאן מחר. צריך לקחת את זה בחשבון הכולל ולא בקטע של שחור או לבן.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת שכירה /

כשכיר יש פחות מגע בבירוקרטיה.

העיקר היה בתקופה שעוד הגשנו דו״ח שעות, ולהבדיל, אחרי התאונה: ביטוח, ניירות, אישורים, טפסים וכאבי ראש. לפינאלה- הכל כפול 2 בביטוח לאומי אהוב ליבנו.

* חשוב לציין שבכל הנוגע לפנסיה ושות׳ הייתי צהובה לחלוטין והבירוקרטיה הזו יעני נחסכה, קופות כאלו נהנו ממני פשוט כי לא שאלתי שאלות.

אני מחשיבה כ״בירוקרטיה״ גם ״התעסקות״

ניהול צוות, תקשורת עם אנשים ומחלקות, ביקורת על דברים- זו התעסקות.

״מיילים זה מהשטן״ זה משפט ששמעו ממני המון, העדפתי לקום פיזית לתת ביקורת ולא לשבת לבדוק לבד. תיבת המייל שלי עמדה על מאות לא נקראו ב״ימים טובים״ ושנאתי את המספר הזה שבסוגריים.

יש את הסיפור של ״צריך לדבר עם הבוס/ים אם אני רוצה חופש״ (בעולם הפרסום אין יותר מדי חופש אז זה קרה לי פעמים ספורות).

כמובן ש״לא נוח לי ש״ ״אני רוצה שזה יקרה״ ״אני חושב שמגיע לי״ גם מגיע לשיחה עם בוס/ים, ואף פעם אין טיימינג לדברים כאלו.

ועכשיו נעבור לחיים האחרים…

1- הכנסה כמעצבת עצמאית /

כל אדם בתחילת דרכו העצמאית/ מי שחושב על לצאת, נוהג לשאול:
• מה עם הכסף?
איך מביאים לקוחות?
• איך יודעים שזה תמיד זז וחי?
• איך אני שומר על זה?
• איך אני מגדיל את זה?

למעצבים יש גם את ההנחה השגויה ש״אין כסף כמעצב עצמאי כי יש הרבה תחרות״.

נכון, אין הכנסה קבועה כעצמאי (וגם אם אתם פרילנסרים של חברה ספציפית- יש את אשליית השליטה).

מצד שני, אני יוצרת את המציאות.

בכל פעם שאני ממציאה פורמט חדש, יוצרת מוצר חדש, מביאה משהו אחר- אני מרגישה שהצלחתי לברוא- לייצר יש מאין!

ההתרגשות הזו באה לי גם עם הייעוץ המקצועי למעצבים- אחד על אחד (שאני בלעדית לו), גם עם ליין המוצרים שלי, וגם עם כל קורס שכתבתי לאקדמיה.

אפילו עם מצבים שלקוח מגיע לעיצוב תוצר ויוצר עם מיתוג ואסטרטגיה, ״רק כי״ הוא מתחיל להבין את הערך שבזה.

מעבר ליצירת מציאות, בשלב מסויים נוצר לכם צפי. אתם מצליחים להבין מה קורה ולאן הרוח הולכת.

כל מה שקשור בהכנסה תלוי באסטרטגיה יעילה (ובא-לוהים).

אם הצלחתם לייצר אסטרטגיה נכונה ומודל כלכלי נכון כבר בהתחלה- כנראה שתשאלו פחות על ההכנסה העתידית.

כשעושים את זה יסודי ונותנים מוצר/שירות מעולה, הקהל מגיע ומגלגל את עצמו, דומה מושך דומה.

מה הקאטצ׳? הרבה מעצבים נוטים לדחות את שלב האסטרטגיה ל״כשיהיה לי רגע״. זה לא לוקח רגע, ובואו, אף פעם אין לנו רגע לדברים כבדים.

מי שיצא לדרכו העצמאית בלי גב כלכלי שהוא אירגן מראש כנראה יסבול מהדחיינות יותר- כי כרגע הוא במצב של להכניס-מה-שלא-יהיה, ושוב, דומה מושך דומה.

ובאשר ל״איך אני מגדיל?״- לתכנן ולתכנן. ממש ברמה היומיומית. ליצור. לקבוע. לעשות. לזוז ולהזיז. אי אפשר לקפוא על השמרים פה.

תהליכים לוקחים זמן ובניה של שירותים/ מוצרים/ מערכים חדשים לוקחים זמן, אם לא מזיזים זה לא הולך לבד.

אחריות כבר אמרתי? 🙂

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

2- איכות חיים כמעצבת עצמאית /

בחלק הקודם דיברתי על ארוחות לא מסודרות וזמנים לא מוגדרים, פה זה שונה במהות.

הדבר הראשון שקבעתי לעצמי אחרי העזיבה (ואחרי יום חופש ירושלמי של טיול אוכל & אלכוהול, כי חופשים היו לי במחסור) היה הפנייה לתזונאית.

החלטתי לעשות דיאטת השמנה ולאכול אוכל מבושל ומסודר, לא לדלג ולא לכסות ארוחות במתוקים ושטויות. הנשנושים עוד קיימים, לא לדאוג.

חופש זה אפשרי.

למרות שאני לא אדם ש״יודע להיות בחופש״ באמת, הוא הרבה יותר זמין.

במקום חופש ענקי שרוב האנשים מפנטזים עליו (חודש בתאילנד שכזה) אני יוצאת יותר עם חברות, מספיקה לעשות הליכות בים מדי פעם, ושונ״צת כשמסתדר.

שוב, אחריות. זה לא שאם אתה עצמאי העולם יזוז מעצמו. זה עניין של ניהול זמן.

ומה עם שעות שינה?

אני ישנה יותר מפעם, ועדיין לא כמו שאמורים- אני אדם של לילה, אני מאושרת מיצירה בלילות. זו מלחמה.

אני כן מקפידה שלא לעשות עבודה של לקוחות בלילה, זה הרגל שלמדתי להשתמש בו כדי להשאיר באלנס בחיים. אם אני יוצרת זה נטו שלי/ של אמבד.

יש זמן בשבילי, יש זמן בשביל המשפחה שלי, ויש שקט פנימי שתמיד נשאר איתי (גם פעם- גם היום). אני לא זוכרת כבר מה זה ימים של ״אין לי כוח אפילו להתקלח, אני זזה לישון״.

אף אחד לא מכריח אותי לקום ב7 בבוקר, אני קמה ב9: מתפרקת פחות, חולה פחות, ואפרופו כאבים כרוניים- אין.

* אם יוצא לכם לעבור משהו כזה- אני ממליצה על הספר ״הכאב הכרוני״. זה לא פתר לי את הכאבים, זה כן סידר לי את הראש אחרי עשרות בדיקות ״של זקנים״.

3- שליטה על עתיד כמעצבת עצמאית /

כמו בחלק הקודם, גם הפעם סעיף 1 קשור לשליטה על העתיד.

כשאנחנו מקבלים החלטות מושכלות אנחנו מצליחים לשלוט על העתיד שלנו (כמה שאפשר), ואם אנחנו לא מקבלים החלטה- עדיין יצא שהלכנו באיזושהיא דרך. החלטה כלשהיא התקבלה איתנו או בלעדינו.

לקבל המון החלטות זה יכול לעייף, או לעניין בטירוף.

כמה ימים לפני שהייתי בראיון במשרד שבו עבדתי כשכירה- נתקלתי ב״גם לכם לא היו מים חמים״ של יוסי יסעור. אם כבר המלצות ספרים- אני ממליצה.

לא רק על הספר הזה, בכלל, על כל התחום.

כלכלה התנהגותית וקבלת החלטות הם נושאים שמרתקים אותי פשוט, אני מלאת קנאה במי שעוד לא נגע בזה בכלל, זה עולם שלם לגלות!

כשאנחנו מתחילים להבין כמה שאנחנו לא אנשים שעובדים אוטומטית עם שכל (מה ששמעתם), אנחנו לומדים לעבוד עם שכל. וזה חשוב לא רק לעצמאיים.

עוד בנושא ״שליטה על העתיד״ הוא ״פחד״.

ביציאה לעצמאות יש אלמנט של ״מה יהיה אם״, ברגע שלומדים להתמודד עם פחד יש הרגשה של יכולת שליטה.

אחד הדברים הכי טובים שקרו לי מהעצמאות הוא שלמדתי לנתק פחד.

לא לפחד. לא להשתתק. להוריד מינון.

להיות מעצב שכיר או עצמאי? לנתק את הפחד // אני נופל, אמבד אורפז ימין, 2018
בעצמאות למדתי לנתק את הפחד // אני נופל, צילום עצמי, 2018

אני אדם שבוכה מכל דבר שמסעיר ונוגע בו. יצא לי לבכות מול אנשים שלא כיף לבכות מולם: ראשי חוג, מרצים, בוסים, דודים, אנשים זרים שהרגע פגשתי.

צריך להבדיל בין אובר-אמוציה לבין פחד, זה משהו שלמדתי להכיר בעצמאות שלי, וזה מרגיש פשוט מבורך. סליחה על הפואטיות.

4- מגע בבירוקרטיה כמעצבת עצמאית /

והנה הקטע שבו בא לי לקפל את האינטרנט ולחתוך למיטה 🙂 בירוקרטיה- שלטון הנייר, מי היה מאמין שזה שהמציא אותו היה בטוח שזה מייעל תהליכים.

כעצמאיים יש מיליון בירוקרטיה והמון התנהלות. מעבר לגופים הממשלתיים (ביטוח לאומי, מס הכנסה, מע״מ) יש עוד דברים שאני מחשיבה כבירוקרטיה:

• כתיבת הצעות מחיר (הכי פדנטיות ומפורטות, אני ממש יושבת לכתוב)

• מיילים (יש לי 5 תיבות– לאחרונה הצלחתי להגיע ל3 פעילות יומיומית)

• טלפונים שוטפים ולידים (פרטי לקוחות מתעניינים שצריך לחזור אליהם)

• חסכונות (אם אתם לא סומכים על פנסיה, ואתם לא. זו קופה סוציאלית) & פנסיה

• בנקים (כשהייתי שכירה הייתי בודקת מצב פעם בכמה חודשים, היום זה יומיומי)

את עיקר הדו״חות והפרוצדורות של הגופים מסדר הרואה חשבון, ואיכשהוא יוצא שכל ״הנספחים״ הרבה יותר משמעותיים.

חד משמעי: האם זה לכאן או לכאן?

היום אני בנקודת זמן שמאד טוב לי בה בעיקר כי איכות החיים שלי עלתה, ובעיניי איכות חיים ומשמעות הם המרכיב של ״אושר״.

עם כל זה, לא הייתי מוותרת על השנים שלי כמעצבת שכירה:

• הכרתי אנשים מדהימים, לא רק כקולגות

• למדתי על ניהול ועל ״בעיות אפשריות עם לקוחות״

• התמודדתי עם מצבי לחץ חזקים והבנתי שאני מסוגלת להכל (״קצה גבול היכולת״)

• למדתי על פרופורציות ועל כאב

התפתחתי מבחינה מקצועית- כשהייתי סטודנטית עוד לא הומצא אתר לסלולר

אם היה לי ילד בצומת הזו של ״סיימתי לימודים, עכשיו לאן״ הייתי ממליצה לו לעבור דרך עולם השכירים- גם אם ברור שהוא יהיה עצמאי. בדיוק מה שהמלצתי לעצמי.

יש משהו גם בשחיקה, שהוא טוב לנו- הידיעה למה אני מסוגל היא זו שיכולה לפרק פחדים. היא זו שתשמור עלינו גם כשאין וודאות וכשאין אשליה שיש כזו.

ובנימה אפילו יותר אישית?

מקווה שהסקירה הזו עזרה לך לחשוב יותר על השגרה שלך היום ואח״כ.

כשפתחתי את הבלוג הזה שאל אותי מישהו ״מה המטרה?״, אין לי באמת כוונת-מטרה. הכוונה היחידה שלי היא אולי לנער את השגרה, לעזור לנו לחשוב על היומיום שלנו.

ואני פה לכל מחשבה.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״
פחדתי בהתחלה להיות עצמאית
והבנתי שזה לא כל כך נורא
ואני שוקלת להיות עצמאית בעתיד.
״
(סטודנטית לתקשורת חזותית)

 

כך הפקתי את הליין הראשון שלי.

אני מתחילה את הפוסט הזה במבט מהרהר, מנסה להיזכר בכל השלבים, איכשהו מהרגע הראשון לא האמנתי שזה יהיה כלכך מסובך להפיק ליין מוצרים שלם משלי. חשבתי שזה בטח יהיה לא קל, אבל לא צפיתי את מה שקרה לי בדרך.

אז מי שנמצא במייליסט של אמבד כבר יודע על מה אני מדברת, אני לא בטוחה אם הפוסט הזה יצא או מתי הוא יצא, אני כן בטוחה שאני חייבת לעשות סדר במוח לפני התמוטטות עצבים/ התרגשות 🙂

אם זה נטו בשבילי, למה שזה יצא בבלוג?

לפני שבוע נתקלתי בפוסט של מאיירת שקוראת את אמבד (את יודעת מי את, רוצה שאפרסם את שמך? ספרי לי!) שכתבה על החלום שלה להוציא איורים על טישרטים.

באותו הפוסט האישי הגיבו עוד כמה מעצבים שגם הם חולמים על משהו כזה, בין אם זה קשור לטיפוגרפיה או לאיורים.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // גרפיטי דפני קינן אמבד אורפז ימין, 2018
״חלומות ילדות״ לא חייבים להישאר בילדות, כי שם חלמנו // גרפיטי, דפני קינן, 2018

באם. ישמצב שצריך לכתוב על זה, אני כאן.

חשוב לומר: את העבודה על הליין עשיתי במקביל לעבודה מול לקוחות פרטיים ועסקיים לכתיבה, אסטרטגיה, עיצוב ומיתוג.

עוד במקביל לייעוץ מקצועי למעצבים שאני מעניקה, ועוד במקביל להיותי מרצה באקדמיה ב3 קורסים.

דברים לוקחים זמן, בטח יותר מששיערתי.

שלב א׳: עיצוב ליין

טכנית יש פה שאלה של ״ליין או סינגלים״.

אני ידעתי שאני רוצה ומוכרחה לעצב ליין, כי אני כבר מייחלת לליינים הבאים שלי (כולי תקווה שזה יעבוד ויהיה כלכלי, וכן, יש כבר רעיונות ל4 הבאים+ התחלה של גרפיקות לליין הבא. אני יודעת שאני משוגעת).

אפשר להקביל את זה לעולם המוזיקה.

הרבה זמרים מוותרים על ״האלבום המלא״ ומוציאים לשוק סינגלים בודדים;

בסינגלים אין נושא משותף, אין הקשר מוזיקלי, כל אחד עומד בפני עצמו (למשל: עומר אדם, סטטיק ובנאל, דיי נפוץ בז׳אנר הזה אבל לא רק).

לעומתם עדיין יש כאלו שמתעקשים על האלבום ועל הזהות שלו, על האופי השלם שמחבר כל חלק וחלק, כל ילד שקשור לאותה משפחה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ואיך זה אצלי?

לי היה חשוב לעצב ליין שלם. ליין יציב ומזוהה, משהו שזוכרים כיצור מוגדר.

לליין האנגליגרפי (אנגלי+ טיפוגרפי/גרפי) עיצבתי 12 גרפיקות שונות כקונספט-בורד, על המלל הרעיוני חשבתי במשך שנה לפחות לפני העיצוב.

את השלב הזה סיימתי בסוף יוני 2017, כולל רוב ההדמיות למוצרים עצמם.

חשוב לומר: בעבר עבדתי בחלק מתחומי ההפקה וזה נתן לי רקע לבחירות.

בחרתי לליין הראשון 2 צבעים שידעתי שיחסית לא מסובך להפיק (אפור כהה+ לבן, לבן לרוב לא נספר) כדי להוזיל עלויות בהפקה שהיא קטנה (בתקופת ההרצה).

את החלומות על הפקות מסובכות והשבחות דפוס שווה לשמור לשלב שיודעים על מוצרים שעובדים יותר מאחרים, ושיש כבר צפי הכנסה (והיתכנות).

הליין עצמו עדיין לא יצא למכירה כמו שאמרתי, אז לא אראה כאן את העיצובים אבל צפו לזה בקרוב 🙂

שלב ב׳: אריזות להרצה

תקופת ההרצה היא בעצם התקופה שהגדרתי מראש כ״אני הולכת לבדוק שזה עובד״. חשוב לי שהמוצרים שם יהיו שובי-לב מספיק ושהאריזות הפנימיות יהיו חוויתיות מספיק כדי להיזכר.

לא יכולתי לייצר אריזות קרטון משלי בגלל מגבלת ייצור: 3000 יחי׳ לפחות מכל גודל.

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎EMBED.‎‏ (@‏‎embednow‎‏)‎‏

האריזות שחיפשתי היו מסוגים שונים, כולם היו חייבים להיות תואמים לשליחה בדואר ישראל (תקופת  הרצה).

חיפשתי בחו״ל ובארץ ולבסוף קניתי מחו״ל מעטפות פצפצים ומעטפות ניילון בגודל שבדקתי מראש (בערך a4, היה צריך להמיר מידות שזה דיי הזוי) למוצרים הקלים, גם את הקרטונים חיפשתי בחו״ל אבל זה פשוט לא יצא משתלם.

בארץ הסאגה הייתה הרבה יותר רצינית כי הייתי חייבת למצוא 2 גדלים ספציפיים שיתאימו למשלוח בדואר, ובכמות קטנה כבר אמרנו.

היו ספקי אריזות שדחו אותי לאחרי החגים ואז הבריזו, אבל על ספקים עוד נדבר.

מצאתי אותם בראשל״צ ב״הכל למוביל״ (אני מפרגנת להם במה כלשהיא, כי באמת קיבלתי אחלה של שירות שם, הם הושיעו אותי מסאגת חיפושים לא נורמאלית על גוגל ופייסבוק). קניתי 2 גדלי קרטון עבים במיוחד+ פצפצים בגליל.

את השלב הזה סיימתי בסוף נובמבר 2017.

חשוב לומר: בזמנו שלב ההרצה תוכנן לתחילת מרץ 2018.

שלב ג׳: חיפוש ספקים

חלק מהמוצרים שלי הם ברמה של רכישה ועבודה עצמית עליהם (למשל מסגרות שעוברות צביעה ואז הרכבת הדפסות עליהן), וחלקם מיוצרים חיצונית.

את סיפור המוצרים שמופקים עצמית כיסיתי דיי מהר, כן היה שלב של השוואות עלויות וכו׳ אבל יחסית קל לרכוש ולאגור בחלל המשרד עד לשלבי הפקה.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // הכנות לאבטיפוס, אמבד אורפז ימין, 2018
מוצרים בייצור פנימי- לא מדברים על זה // הכנות לאבטיפוס, צילום עצמי, 2018

על המוצרים שמיוצרים חיצונית לקח הרבה יותר זמן להתארגן, מבחינת ספקים.

בהתחלה פתחתי אקסל-גוגל וממש שיבצתי מחירים וספקים אפשריים לפי הצעות מחיר שביקשתי במייל.

מי שחבר שלי בפייסבוק יודע שזה היה אחד השלבים המתסכלים ביותר, כולל לעבור על אתרים ששמם ״אם תמצא זול יותר אני צנצנת״ (הצילו, איש השיווק ברח!).

אח״כ זה כבר עבר לדפים, מיליוני דפים שהתפזרו לי על השולחן.

במקביל לדפים עם ״שם ספק״ ״כמות יחידות״ ״מחיר״ ״עלות משלוח״, התפזרו גם דפים של ייעול האריזות שהם יחסית גנריות בשלב ההרצה.

למשל:
• לקנות צלופנים
• לקנות מדבקות זורחות
• לייצר מדבקות בקוטר הזה והזה

את שלב ג׳ המשכתי גם בשלב הייצור, גם כשזה היה פחות מסודר.

כן יאמר לזכותי ששלב ההדמיות היה ממש קריטי, כי זה עזר לספקים להבין את המוצרים- גם כשיש להם מיליון דברים שדומים אחד לשני.

חשוב לומר: תמיד ציינתי שיש זכויות יוצרים על העיצוב. לכו תדעו.

שלב ד׳: עמוד נחיתה לגרסאות דסקטופ ומובייל

את השלב הזה התחלתי במקביל לשלב ב׳ וג׳, ידעתי שההרצה הולכת לעבוד על עמוד נחיתה+ תשלום אישי (העברה בנקאית).

איפיינתי את העמוד, חשבתי על מה צריך לדעת, איזה שאלות נפוצות יש, מי קהלי היעד, עשיתי מחקר על עלויות משלוח והבנתי שלהרצה אני הולכת על דואר ישראל (אני לא באמת יכולה לדעת כמה יצאו בשבוע).

עשיתי מחקר על זמני הגעה, מה עושים כשרוצים להחליף, איך אפשר לארגן משלוח חינם. אפשר לומר שכאן ממש נבנה ״המוצר״ כשלעצמו.

אגב היה מחקר גם על סליקה ולהבנתי עדיף לחכות לשלב ההתכנות ולבנות אתר קניות כולל פיתוח (כמו שאני אוהבת. נו.)

העלויות לא שוות להרצה, והבנתי שהסליקות שאפשריות על עמוד נחיתה מגבילות אותי בחוויה ובעיצוב.

חשוב לומר: עשיתי סקרים על אם העברה בנקאית מרתיעה אנשים, אפשר גם להזכיר שב99% מהמקרים משלמים לי בשיטה הזו. פחות פחדתי, ועדיין עדיף לבדוק (אם הייתי סומכת על אינטואיציות גם לא הייתי חושבת על תקופת הרצה).

בשלב הזה גם בניתי אקסל-גוגל שבו נתתי שם לכל מוצר, וכתבתי טקסט-סיפור לכל מוצר. היה חשוב לי שהוצרים עצמם ירגישו בוויב של אמבד: דינאמים וקצת חצופים, יודעים לדבר.

(מאוחר יותר הכנסתי לאותו אקסל גם עלות ייצור ועלות לשיווק)

שלב ה׳: הפקה וייצור

א-לוהיי, כמה כוח רצון יש לי. השלב הזה התיש אותי לגמרי.

על ההפקה הפנימית (הזכרתי קודם) אני לא הולכת לדבר, דמיינו בתי דפוס, חיתוכים (שהתעקשתי לעשות ידנית, כואב בידיים אבל יסודי ופדנטי), שיבוצים, צבע, ייבוש.

קרו דברים.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // חותכת חלומות, אמבד אורפז ימין, 2018
רגעים של פדנטיות בהגזמה // חותכת חלומות, צילום עצמי, 2018

על ההפקה החיצונית יש המון לומר.

בעצם רגע לפני שיצאתי לייצור כמויות להרצה בניתי מסמך וורד-גוגל מחולק לסקשנים של מוצרים.

המסמך הזה היה מבוסס ברובו על האקסל-גוגל שהזכרתי קודם, הוא היה חשוב במבנה אחר כי ממש הדפסתי אותו כתיק עבודה והתניידתי איתו הלאה:

1- כמה מוצרים לרכישה כיחידה יש בסה״כ?
2- על כל מוצר: מה שם המוצר
3- על כל מוצר: יש/ אין גרפיקה מיוצאת (עזר לי למעקב הספק)
4- על כל מוצר: כמה כמויות יש להרצה ראשונית, מה הגודל/ איזה מידות יש (אם יש)
5- על כל מוצר: מה העלות לשיווק
6- על כל מוצר: מי הספק
7- על כל מוצר: מה העלות ליחידה מתוך x כמות
8- על כל מוצר: טקסט-סיפור שיווקי

+ פלוסים +
9- על כל מוצר: מקום לכתיבת 3 פוסטים מתוזמנים (בשלב כתיבת הפוסט, עוד לא מילאתי את האיזורים האלו, כן חשוב לי להגיע לזה לפני ההרצה כדי שאצליח לעבוד במקביל כמו שתיארתי בתחילת הפוסט)
10- דברים חשובים לפני עליה: טקסט למכתב תודה, פוסט הכרזה, מדבקות בחיתוך צורני מ2 סוגים, דברים שחשוב לזכור ומלאי אריזות עדכני

״בקטנה״

אם זה עוד לא עבר לכם בראש, עכשיו קלטתם שאני אדם משוגע. אמרתי כבר קודם.

על מסמך האונליין, וגם על הפיזי, עידכנתי את הייצור שבאמת קורה.

מוצרים שנפלו בדרך על רצפת העריכה: 3 סטים של זוגות פנקסים, מתוכם 2 גרפיקות שלא קיימות בשאר המוצרים. הסיבה: בעיות הפקה/ ייצור בכמויות קטנות שלא צלח.

על השלב הזה אני עדיין עובדת, למרות שתחילת ההרצה תוכננה לעוד רגע. 27 לחודש (מאי 2018).

חשוב לומר: הרבה דברים משתבשים בהפקה! הדמיות לגמרי עוזרות אבל יש ספקים שלצערי עובדים כמו מוסכניקים לגמרי.

אני לא הלכתי פיזית לרוב תהליכי הייצור, וצריך להבין שברובם אתם משלמים מראש על הייצור, אם משהו נדפק- ספגתם אותו.

א- איבדתי כמות ייצור של ספלים שהודפסו בענק והספק לא היה מוכן להדפיס מחדש.

ב- היו ספקים שהבריזו רגע לפני, היו ספקים שאיחרו בהגשה של תוצרים, היו ספקים שהתחילו לעבוד רק ביום שהדברים אמורים להיות מוכנים.

ג- היו ספקים שגרמו לי לשבת על 4 מילות חיפוש לאותו המוצר, כולל כל הדפים שעולים בגוגל. בדיעבד, שווה לפתוח מייל נפרד להצעות ספקים, אבל אני ידועה ב5 תיבות מייל אז קחו בעירבון מוגבל.

עוד דגש: אם אתם יוצאים לייצור, שימו לב למקרים חשודים, אני שמתי לב שספקים שאומרים שהם תמיד עמוסים בעבודה ושלכם זה פיס אוף קייק, שוכחים מהעוגה.

גם אם אתם אומרים שבעתיד תחזרו עם כמות גדולה יותר, זה לא תמיד מועיל. לפחות חצי מהספקים שמצאתי לא היו מוכנים לכמויות של עשרות בודדים.

״על מה את עוד עובדת עכשיו?״

על 2 גרפיקות שנפלו בגלל שלב ייצור, בתקווה למצוא להם מוצרים חלופיים.

חשוב לי והיה חשוב לי לייצר רק מוצרים שהם יומיומיים ושמישים, פחות בקטע של ״כיסוי למראה באוטו״. משהו שבאמת הייתי קונה.

כרגע לדעתי רק גרפיקה אחת ניתן להציל, ימים יגידו.

כך הצלחתי להפיק ליין מוצרים מעוצבים משלי // תקופות, אמבד אורפז ימין, 2018
אני כבר אנוח בקבר- זמנים שונים של יצור ומחשבות // תקופות, צילום עצמי, 2018

עצירה למסקנות

אם קראתם את הפוסט הזה במטרה לצאת עם ליין משלכם בעתיד, אני יכולה לומר שבחזון שלי (אם הכל מתקתק טוב) אצא לחנות אונליין עם ליינים משלי+ ליינים אורחים.

אתם יותר ממוזמנים להגיש מועמדות כשזה יהיה רלוונטי 🙂 אני אשמח לפרגן!

ולדברים שהבנתי בדרך:

1- ״מה שיכול להשתבש משתבש״
זה נכון, לא תמיד. רוב המוצרים כן עבדו לי לפי הספר בשלב הייצור, אבל זה בא עם הרבה עבודת שטח.

2- כשמפיקים ליין לא ישנים הרבה.
בשלב ההפקה והייצור זה באמת חד וחלק, זה הולך להשפיע לכם על הערנות ועל החלומות שכן הספקתם לחלום.
אלא אם כן זה הדבר היחיד שקורה לכם בחיים ופיניתם אליו 90% זמן.

3- אפרופו זמן, חשוב להערך לשלב הייצור.
קחו בחשבון חודשיים של קרייסיסים, לא לקחתי הרבה פרויקטים (השתדלתי להכניס רק פרויקטים רחבים ולא קצרים, ולא כאלו שחייבים להסתיים באותם חודשיים), לא הכנסתי המון ייעוצים.
חשוב לשמור על ״ריסטארט למוח״, מצאתי שטיול בים עוזר להחזיר את העיניים למקום.

4- תספרו אבל לא יותר מדי.
סיפרתי רק למשפחה וחברים קרובים, אנשים ספורים שחלקם מעצבים וחלקם לא. אם כבר הראתם למישהו משהו- תנו לו להבין לבד ותשאלו מה הוא הכי אהב.
חשוב לזכור מי כן בקהל היעד ומי לא: לי הייתה שיחה ממש לא כיפית עם בן משפחה שלא האמין בזה בכלל, קריטי לזכור אם ״הוא הקהל״ או ״לא״ בראש.

5- חשוב לזכור שאולי זה לא יעבוד.
חס ושלום כן? עדיין ישמצב שהשקעתי לא מעט כסף במשהו שלא יחזיר אותו.
היה לי חשוב להגשים את החלום הזה בצורה מושכלת: לעשות דברים מושלמים כדי לתת צ׳אנס אמיתי, אבל לא לסמוך על אינטואיציות.

למשל:
• לייצר פחות למרות שזה מייקר הפקה
• לצאת להרצה למרות המגבלות הטכניות בפיתוח
תבחרו את הסיכונים שלכם, בעיניי זה עדיף.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

6- להכין דברים מראש.
כמו שאמרתי, דברים ישתבשו בדרך אבל עצם זה שהיו לי את ההדמיות בשלבים הראשונים- חסכתי המון.
גם הבנייה של עמוד המוצרים לדסקטופ ולמובייל בנפרד עזרה לי אפילו ברכישות (ששכחתי מה הגודל של משהו למשל).

7- להכין תיק עבודה.
ממש קל לשכוח דברים בדרך וחשוב שבתחילת התהליך, כשהמוח נקי לזה, יהיה משהו שמחבר את כל הנקודות. בצורה הזו סביר שתשכחו פחות דברים ושהם יעמדו ב״תקציב הסיכון״ שלכם.
אני גם קבעתי לו״ז וזה מה שבסופו של יום עזר לי ממש להגיע לשם.

קדימה לעבודה.

הליין שלי צפוי לצאת ממש בסוף החודש בע״ה, אני מאד מקווה ומייחלת שהכל ילך כמו שצריך לקראת זה ובתוך זה. עם הרבה הרבה רעש ובלאגן אמבדי!

אם יצאתם לעבר החלום הזה, שיש ללא מעט מעצבים מסתבר, אשמח שתספרו לי בתגובות, בפייסבוק, במייל, באינסטה, מה שנוח לכם 🙂


לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +


״יש בי מקצועיות,
אבל אני יודעת שאיתך
אני סוף סוף אצליח להגיע.
למרות הפחד.״

 

אני לא משכנעת. למה?

יש קטע חמוד כזה בארץ, שגם אנשים שצריכים משהו, מחפשים את השכנוע מהצד השני, סוג של פינגפונג מקובל.

זה גורם לשאלה שבאה והולכת אליי ממעצבים שונים (ולא רק, תראו כמה תוצאות), ה- איך לשכנע לקוח ל…, ההמשך תמיד משתנה:

• איך לשכנע לקוח לקבל הצעה?
• איך לשכנע לקוח לעשות משהו אחר ממה שהוא רצה?
• איך לגרום לו לבחור דווקא בזה, בלי שאלות?

איך לשכנע את הלקוח ומה הערך של קשרים שיצרת פאסיבית? // תסמונת שטוקהולם, אורפז ימין, אמבד
מה הערך של קשרים שיצרת פאסיבית? // תסמונת שטוקהולם

לא בשיווק ולא במכירה בסיסית נעסוק (ושניהם חשובים מאד- פשוט אלו מקרים אחרים לגמרי), נתעסק במהות השכנוע האינטנסיבי לתזוזה, ה״להזיז אותו למקום שהוא לא בחר ושאני רוצה״.

+ + +
אני הולכת לדבר על הבחירה הפאסיבית. פוסט על הבחירה האטקטיבית של הלקוח (ועל איך להקל עליו את ההבנה כשהוא באמת רוצה להבין) נמצא כאן 🙂

סדרי עדיפויות, בנאדם.

כשנרשמתי ללימודים לפני שנים הייתי בזמן השירות שלי, אני זוכרת שדיברתי עם כמה מוסדות מקבילים שצימצמתי למחקר שלי.

בדרך כלל כשאני מקבלת החלטות ״מהותיות יחסית״ יש לי טבלונת של סדרי עדיפויות- מה עדיף על מה, ולמה.

כמו בפסקה הקודמת, גם אני חטאתי וביקשתי ״אז מה טוב יותר אצלכם? תשכנעי אותי״ מהמזכירה שהרימה את הקו. היא ענתה בפשטות ״אני לא הולכת לשכנע אותך, את תבואי כי רצית- ואת מוזמנת לבוא ולהתרשם מבפנים״.

היא בעצם הבהירה לי במילים אחרות, שהיא לא הולכת להחליט בשבילי על הצעדים שלי- אני צריכה לבחור בצורה אקטיבית ולא ללכת בפאסיביות אחרי משהו.

היא איפשרה חופש מחשבה, מי רגיל לזה בישראל? קסם. וואו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מי יכל לנחש שלא הלכתי לשום שיעור ניסיון?!

למעשה נרשמתי בזמן קרוב לשיחה ההיא (אין לי זיכרון כזה פרטני לכמה זמן עבר בין לבין, ואפשר לחפות על בעיית הזיכרון שלי בעובדה שאפילו לא הלכתי לשם בעצמי- שזה בהחלט מפליא בפני עצמו).

במודע או שלא (כי היינו מצפים שהיא תמכור לי- יש כאן אינטרס דיי ברור), כשאני חושבת על זה עכשיו, הסיפור מתקשר לי גם למקרים מהסוג הפסיבי-אקטיבי.

אולי זה בכלל הניסיון שאיתי ממקומות אחרים… אבל אני לא מאמינה בשיכנוע אקטיבי מצידי למשהו, שכנוע שהוא דיי מאפס, לא.

אז את לא משכנעת?

כשמישהו מתקשר אליי, בין לייעוץ, בין לעיצוב, בין לכתיבה… לא משנה בשביל מה, לא משנה אם אנחנו כבר אחרי השיחה ואחרי הצעת המחיר- או אם אנחנו כבר בתהליך של מיתוג נניח- אני לא משכנעת אותו לזוז לכיוון מסויים.

אני יכולה להבהיר את הדברים, ועדיין לא לשכנע לצד א׳ או ב׳ בצורה מוחלטת-חותרת.

אני שומעת הרבה את השאלה ״איך לשכנע אותו לבחור בx, איך לשכנע אותו לחתום על y״ והאמת היא להסביר את המצבים לאורכם ולרוחבם וליתרונותם.

ולסתום.

למה אני לא משכנעת?

עם השנים, במקומות העבודה שעברתי- בין אם במצבי מכירה ובין אם מצפייה על מוכרים ואנשי מכירות אחרים, הבנתי שהשכנוע חסר טעם (לפחות בשירותים שהם לא מוצרי מדף- ולמרות שגם אני לא מסמפטת דיילות סופרפארם נדנדניות- בהכללה).

כשאתה משכנע מישהו לעשות משהו שלא הוא בחר- הוא ימשיך להצטרך שתשכנע אותו אול דה וואי.

1- כי הוא לא יודע למה הוא בחר במשהו הזה בצורה חד משמעית.
2- כי הוא לא רצה לבחור במשהו הזה, וההרגשה נשארת.
3- ו… כן. נצטרך לשכנע אותו עד הסוף ואולי גם אחרי.

כבר נתקלתי בשיחות מהצד של ״אחרי קמפיין״ כשצד א׳ מסביר לצד ב׳ למה היה הכרחי לשים שם כסף או לבחור בקריאייטיב הזה דווקא. שכנוע בדיעבד. סירייסלי.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

״לא בא לי!״

חשבת על זה עד הסוף? זה בדיוק כמו ילד בן 5 שמגלה את העולם.

הלקוח שלך הוא האדם שכרגע מגלה אותך (ואולי גם את התחום שלך), כשהוא שואל ״למה״ על משהו- זה ימשיך ל״למה״ הבא וכולנו יודעים שזה עלול להיגמר גם ב״אוקיי, תודה זה לא בשבילי״ לבסוף.

אהא, בתרגום חופשי ״תודה זה לא בשבילי״= ״לא בא לי״.

אלו הם החיים, כמו ההיגיון בגיל 5.

כשמישהו בא אחריך בלי שהוא בחר, הוא עדיין לא בחר, הוא עדיין בשלב הבירור, והשלב הזה יסחב איתך הלאה. הגיוני לא?

זה תקף לשכנוע על עיצוב לוגו, או על צורת אתר, או על כל תהליך שהתחלת/ המשכת בלי שהוא הבין שהוא רוצה להמשיך ולבחור בו.

להיות כנים- זה לטובתנו.

אז אולי זה ישמע מתנשא לומר שאני לא רוצה לשכנע אף אחד (לומר כן על בחירות שעדיפות רק מכוח דעתי), ובכל זאת, ככה הדברים הנכונים מגיעים;

כשמישהו בוחר בך, אקטיבית, אחרי שהוא הבין אותך ואת האפשרויות.

כשמישהו בוחר בך הוא נאמן יותר לתהליך גם בטווח הארוך, הוא רץ איתך ולא אחריך, הוא שם כי הוא רוצה ומעריך.

הסיפור הוא רק ללמוד להראות אותך ואת המצב, בהיר בהיר 🙂


לקבל עין מקצועית
על עולם העיצוב שלך!

+ אחד על אחד +


״התחלתי להבין את הבאגים, אשכרה.
למה מה שאני רוצה לא הגיע,
מה הצעדים הבאים לשם.
עכשיו אני יכולה להתקדם גם מחר בבוקר,
גם עוד שעה.״

 

נעים להכיר, זכויות יוצרים.

הנה נושא שדיי מתחמקים ממנו משום מה, כסטודנטים לעיצוב, כשכירים או כמעצבים עצמאיים. אין טעם לפחד להבין מה הולך בחוק זכויות יוצרים, זה הזמן להתחיל לדבר.

זכויות יוצרים! כן, אמרתי את זה.

אוקיי, עיצבת משהו, נראה לך שיש לך זכויות עליו?

נתחיל להבדיל בין מצבי החיים שלך, גם כשיש בינהם שילובים עדיין יש דבר-דבר:

1- סטודנט/ית
2- שכיר/ה
3- עצמאי/ת

זכויות יוצרים גם למעצבים, אמבד אורפז ימין // מיי סול, הודיה טולידאנו, 2015
מתחילים לדבר על האדם שמאחור // מיי סול, הודיה טולידאנו, 2015

+ + +
את הפוסט הזה אני הולכת לכתוב ממחקר אישי ומנסיון החיים שלי בלבד. אני לא עורכת דין, ועם זאת חפרתי את זה לעומק בשביל הצרכים שלי כמעצבת, כמרצה ומייעצת מקצועית למעצבים.

1- זכויות יוצרים כסטודנטים לעיצוב

עם כמה שזה מוזר, יש אקדמיות שלוקחות את כל זכויות היצירה אליהם (לרבות אלו שנעשו בזמנך הפנוי).

משמע שאם רצית להתפרנס מעיצוב שיצרת במהלך הלימודים… ובכן… גם אני הייתי בשוק שיש מקרים כאלו.

לי זה לא קרה, שווה לבדוק כל מקרה לגופו.

2- זכויות יוצרים כשכירים במשרת עיצוב

בנוסח: ״הכלל בדיני זכויות היוצרים הינו, שהיוצר הינו הבעלים המוסרי והחוקי ביצירתו. על אף זאת […] נקבע סייג לזכות במקרה והיה המחבר עובד אצל אדם אחר עפ״י חוזה שירות והיצירה נעשתה תוך כדי עבודתו אצל אותו אדם הרי, באין הסכם הקובע את ההיפך, יהא האדם שהעביד את המחבר הבעל הראשון של זכות היוצרים״

מה ששמעת (למרות שזה כתוב בסינית). במצב של שכירים, אפשרי שהזכויות על משהו שעשית שמורות לבוס שלך, אפילו סקיצות.

אם יש לך חוזה כלשהו, כדאי לבדוק את זה שם, זה כולל גם ״עבודות מהבית״ שרצית לעשות/ שעשית.

3- זכויות יוצרים כמעצבים עצמאיים

בנוסח: ״בעל זכויות היוצרים ביצירה מוזמנת הוא היוצר (כלומר- מי שהזמינו ממנו ויצר את היצירה) ולא המזמין- וזאת אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע. לכלל כי היוצר הוא הבעלים הראשון של היצירה ישנם מספר חריגים […] א. דיוקן / ב. צילום של אירוע משפחתי / ג. צילום של אירוע פרטי. בעבור אלו, הכלל יהיה הפוך והמזמין יהיה בעל זכויות היוצרים ביצירות אלו אף כאשר המדובר ביצירות מוזמנות״

פה זה טריקי, כי החוק אמנם מגן עליך לגמרי, ובכל זאת לא כולנו קולטים את זה.

אני עדיין מוצאת מעצבים שלא מודעים בכלל לחוקים במדינה (זה תקף גם לביטול של שכר על עבודה ו״טוב נוותר לו״).

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לפני שאנחנו ממשיכים, אני חייבת להבהיר נקודה: אין כאן ״אני חוקקתי״, או ״אלו התנאים שלי״, או ״אני מפונק/ת?״, או ״זו לא התקטננות?״, או ״בקטנה, נוותר״.

עשית עבודה כשעיצבת, והחוק זוכר לך את זה. לך פשוט אסור לשכוח.

פוס משחק, מה זה אומר בעצם?

אני בעד להסביר חוקים כמו לילד, כי למרות ש״אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש״ כן חשוב לי להיות האיש הטוב 🙂

אגב, אני מזכירה שהחוק הזה קיים בכל הצעת מחיר ומסמך, בכל פרזנטציה ובכל מייל שמכיל חומר שלי.

אני לא צריכה ולא חייבת להזכיר את זה, בהמשך הפוסט נדבר בהמשך על ״למה אני עושה את זה?״.

על החוק, הכי פשוט: אנחנו מוכרים תוצר מוגמר, אלא אם סיכמנו אחרת.

כמו ששף פרטי יכין לך מנה מיוחדת אבל לא ישחרר גם את המתכון, ככה גם אנחנו נעצב מודעה סגורה (לדוג׳) מבלי לשחרר קבצי עבודה, או מבלי שיכינו ממנה משהו אחר.

שוב- אני לא מוכר פרודוקטים ומתכון (אלא אם כן רציתי לסכם אחרת ותמחרתי את זה מראש), אני מבשל עבורך תבשיל.

4- מתי אין לנו זכויות יוצרים?

אין לנו זכויות על פונטים שאין לנו רישיון עליהם, על תמונות שאין לנו רישיון עליהם, ועל כל חומר חיצוני שלא קיבלנו רישיון אליו (בכתב, ושראית אותו בעיניים שלך). עד כאן זה ברור נכון?

יפה, באותה המידה ללקוח אין זכויות על פונטים, תמונות וחומרים שקנית בעצמך, ואסור לך להעביר אותם אליו (הוא יצטרך רישיון משלו ולא משלנו, הזכויות הן לא שלנו).

לא ללכלך ידיים // הו מאן, הודיה טולידאנו, 2016

בנוסף, כמו שכתוב בנוסח החוק: כל שקשור לדיוקן, צילום של אירוע משפחתי/ פרטי הוא לא בזכויותנו.

בנוסף-נוסף, לא הרבה יודעים שאיור על בסיס תמונה נחשב לכזה שצריך שימוש בזכויות, אז גם פה שווה לשקול צעדים.

בנוסף-נוסף-נוסף, אסור לסמוך על שום ״סמוך עליי זה בסדר״, לא לתסבכת! לא לקחת תמונות בלי זכויות, לא לפרוץ קובץ שהועבר אליך מ״מעצב שהיה לי פעם״, לא להוריד קרדיטים ולא לשנות מילה או שתיים.

ידיים שמתלכלכות בעבירות זכויות יוצרים הן תמיד מ2 הצדדים,
הצד הנותן והצד המקבל.

5- טוב, אז מה אסור לעשות עם הקבצים שלנו?

אסור לשנות שום תוצר ששוחרר כחומר מוגמר; זאת אומרת שאסור לקחת מודעת עיתון שעיצבתי ולשנות אותה, אסור לקחת שילוט ולשנות אותו, אסור לקחת עיצוב קריאייטיב ולשנות אותו, וכן הלאה.

6- מה מותר לעשות עם הקבצים שלנו?

להשתמש בהם לצורך שהם ניתנו: מצגת= להתרשמות, מודעת עיתון= להדפסה בעיתון, אריזות= לאריזות, אתר= לאתר, עמוד נחיתה= לעמוד נחיתה. אשכרה קל.

מתי מותר ללקוח לייצר עוד משהו מהחומר שלי?

אם עיצבת לוגו, ללקוח מותר לייצר איתו עוד חומרים לעסק.

אם עיצבת שפה מיתוגית, נוכל לשחרר את האלמנטים כקובץ pdf וקטורי ולהבהיר שזה נועד לבנייה חדשה של קבצים עתידיים (בלעדיך).

שוב- אם עיצבת הדמיה, כרטיס ביקור, שקית, קיר, וואטאבר: הלקוח לא יכול לייצר מזה חומר חדש כחוק + אף אחד ממש לא ״מוכרח״ לשלוח קובץ פתוח.

אם ראית שייצרו ממך עוד משהו נוסף, אסור לפחד לתבוע את הזכויות כחוק.
זה לא כפינוק.

ועוד סעיף: זה רלוונטי גם כשלא שמת ״קרדיט״, הדברים לא קשורים אחד לשני.

כמה זמן החוק הזה בתוקף?

זכויות על יצירה נשמרות ליוצר עד 70 שנה אחרי מותו. טפו שום בצל.

שווה לזכור את זה כשרוצים להשתמש בזכויות על צילום היסטורי כלשהו, והזכויות לא הועברו לגוף ממשלתי (למשל).

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

למה אני מזכירה את זה בכל חור?

התחלתי לספר קודם שאני מזכירה את החוק הזה בכל מקום אפשרי (הצעת מחיר, שלב תשלום, מייל, פרזנטציה) למרות שהחוק מגן עלינו עם או בלי תזכורת!

למה אני עושה את זה? יש לי כמה סיבות:

א- כמו שאמרתי כבר, טוב להיות האיש הטוב.
כששמים קלפים על השולחן הכל כיף יותר 🙂

ב- כדי להגדיל את המודעות לחוק.
טכנית אין לי שום אינטרס בזה כי החוק בין כה יגן עלינו, משהו פנימי אומר לי שחשוב להגביר את הגישה להערכה של יצירה ייחודית, טקסטואלית או ויזואלית.

ג- הסעיף הזה מגרש לקוחות לא רלוונטים בכמה רגעים.
עם השנים למדתי לאבחן סוגי אנשים, עם מי אני רוצה לעבוד ועם מי לא, ובכל זאת ״לכל כלל יש יוצא מן הכלל״. שמתי לב שהוא מתפוגג כשהוא פוגש בסעיף הזה. כמו קסם.

אם יש משהו שלא הבהרתי או שבא לך להבהיר, אשמח לשמוע על זה בתגובות למטה!
חשוב לשמור על הזכויות שלך, ואם בחרת שלא- לפחות למכור אותם בהתאם.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״רציתי לספר לך שהיום הוצאתי הצעת מחיר בפורמט החדש שבנינו!
מעבר לריגושים, הצלחתי לתמחר את עצמי נכון יותר, הדברים נראים משתלמים יותר באמת לשני הצדדים.

לא חשבתי שזה אפשרי לשנות ככה הצעה ושזה ישפיע כל כך המון!״

 

הרגלים מעכבים.

יש קטע בלתי פתור בשאלה ״מי שאנחנו זה מה שנולדנו, או מה שאספנו בדרך?״ רוב הזמן ברור שהתשובה היא איפשהו באמצע. יש דברים שנולדנו איתם, יש אופי מולד, ויש דברים שצברנו כשגדלנו, יש התנהגויות והרגלים שלמדנו ואימצנו לנו.

מכאן או מכאן, הרגל נחשב למשהו שבא איתנו לכל מקום- ובין ההרגלים שלנו, יש גם הרגלים מעכבים.

איך להיפטר מהרגלים מעכבים? איך להגיע ליעד? אמבד אורפז ימין // המפץ הגדול, הודיה טולידאנו, 2016
הרגלים שאספנו בדרך // המפץ הגדול, הודיה טולידאנו, 2016

הֶרְגֵּל – זכר // מילוג
פעולה שנוהגים לעשות שוב ושוב עד שהיא נהיית טבע שני. ״אני מעשן רק מכוח ההרגל״, ״בית הספר הקנה לו הרגל של סדר ונקיון״, ״יש לי הרגל לחלוץ נעליים לפני שאני נכנס הביתה״.

משהו שהתרגלנו לעשות? יש מי שיגיד שאם התרגלתי אז סימן שלא נולדתי עם זה, אני אניח לדיון הזה עכשיו… יש לי משהו אחר להתעסק בו.

הרגלים מעכבים? התנהגויות מעכבות?

בספר שקראתי שוב בסופ״ש (אינטליגנציה תוצאתית, דיתי קליין) קראו לכל הסיפור הזה ״התנהגויות מעכבות״, אני מניחה שהכותבת רצתה שהמילים ירגישו באופן שאפשר לשנות אותן.

התנהגות הרי אפשר לשנות, לא? כשאתה אומר לילד שהוא מתנהג ״לא יפה״, משתמע מהדברים שלך שאפשר לשנות את זה ל״כן יפה״…?

בעיניי גם הרגלים אפשר לשנות, זה פשוט דורש תהליך ומאמץ גדול יותר.

למה אני מתעסקת בזה?

לאחרונה אני נכנסת למוד ״סלט במוח״, זה קורה בעיקר בערב, כשכולנו מבטיחים לעצמנו מה יקרה מחר 😉 כן, הרבה אנשים עושים את זה מסתבר.

האמת היא שאיפשהו ״צרת רבים- נחמת טיפשים״ והחלטתי לסקור כאן כמה הרגלים שהייתי שמחה להיפטר מהם, הרגלים מעכבים.

מה הם מעכבים? את מצב ה״סלט במוח״.

אז איך נפטרים מהרגלים מעכבים?

יש מה שנקרא לולאת הרגל (קריאה נוספת למיטיבי לכת: כוחו של הרגל, צ׳רלס דוהיג), לולאת הרגל היא בעצם הדרך שבה משתרש לנו הרגל במוח.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מה שיפה בכל המצב הזה (יש גם קטע טוב!) זה שכשאנשים מאבדים את הזיכרון שלהם, או יוצאים מקומה, או מי שעבר תאונה… הראש שלנו זוכר את ההרגלים שלנו. אנחנו כלכך רגילים שנורא קשה לו לנתק לולאות הרגל.

אגב, את הספר שהזכרתי בפסקה הזו קראתי אחרי תאונה שהייתה לי, היה בזה משהו מנחם למרות שלא הייתי בפוקוס בכלל.

טוב. אמרתי שנורא קשה לנתק הרגלים, בואו נלך לשם.

איך עובדת לולאת הרגל? סימן > התנהגות > פרס/ חוויה

אני אדגים על הרגל קלאסי, אנשים שמעשנים אחרי הקפה:
1. סימן= קפה
2. התנהגות= עישון
3. פרס= רגיעה וחיוך

כדי לפתוח את הלולאה אנחנו צריכים לזהות את הסימן (כאן- הקפה), ולקשר אליו התנהגות אחרת. למשל, ״כל פעם שאני מסיים לשתות קפה אני צריך לאכול עוגיה״.

בהנחה שגם עוגיה תתן לי רגיעה וחיוך, כל מה שנשאר הוא להמשיך לזהות את הסימן ולהתמיד בהדבקת ההתנהגות החדשה שתתלווה אליו.

עכשיו שקלטנו את הפרנציפ (שלא קל ליישם אותו כמו להבין אותו), בואו נעבור ל3 הרגלים שעושים אצלי סלט במוח.

״אפקט הטוסט״

אני קוראת לו ככה כי זו ההמחשה הקלאסית למה שקורה לי בפועל, דקת סיפור!

מכירים את זה שאתם מכינים טוסט לעצמכם? אתם אולי נורא ממהרים, פותחים 2 פרוסות לחם מכניסים גבינה צהובה באמצע ויאלה לטוסטר. אם ממש הייתם בשוונג שמתם גם רסק עגבניות. (כמוני הבוקר, וזה היה הטריגר הסופי לשבת לכתוב)

לעומת זאת, כשאתם מכינים טוסט לא רק לעצמכם, ז״א לאחרים, אתם פתאום נהיים המאסטר שף של הטוסטים, פותחים מיליוני קופסאות של תירס-פטריות-זיתים, מפנקים בעגבניה ורטבים, ואז שמים בטוסטר?

אם לא הכרתם את הסיפור אתם כנראה בסדר, אבל זה סיפור חיי.

כשיש משהו שאני צריכה לעשות בשביל מישהו אחר, אני חושבת על כל פעולה, אני משקיעה, אני מוסיפה את הפרטים הקטנים, ולא אכפת לי מכמה זמן זה יקח.

למעשה, הארוחות היותר טובות שבישלתי היו בשביל אחרים.

איך להיפטר מהרגלים מעכבים? איך להגיע ליעד? אמבד אורפז ימין // יום ראשון, הודיה טולידאנו, 2016
מחפשת את האיזון היומיומי // יום ראשון, הודיה טולידאנו, 2016

אוקיי, ולפשט: כשאני צריכה להזיז הרים בשביל עצמי (ללכת לדבר עם ספקים, לסגור קצוות של פרויקטים שחלמתי עליהם בשביל הגשמה עצמית) יקח לי יותר זמן לזוז לקראתם.

אני אעשה את זה בשלבים או שבכלל אתחיל דברים אחרים כדי להסיח את דעתי במודע (או שלא במודע).

אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת, והאידיאלית):
1. סימן= פרוצדורה בשביל עצמי, לא תלויה בי בלבד
2. התנהגות= הימנעות ובמקרה האידיאלי, להפעיל אחרים
3. פרס= שלווה *במקרה הקיים- זמנית כמובן

״הסוליסטית״

זה מוביל אותי להרגל שבנוי בי במעט, ובכל זאת.

בכל בית מרוקאי תמצאו אמא במטבח שמגרשת את ילדיה מהסירים (סליחה על הקונוטציות הרבות למטבח, אני כבר אכלתי הבוקר).

היא צריכה לקבוע את הטון והטעם, היא יודעת מה היא רוצה לעשות, יקח זמן לפתוח את הרשות לאחרים לבוא ולהעיר ולתקן.

הסוליסטית בנויה כך שהיא פחות סומכת על אחרים ויותר סומכת על עצמה, היא מעדיפה להאשים את עצמה מאשר להאשים אחרים, ויודעת את יכולותיה (או חושבת ככה).

אני יודעת שאני אישה חזקה, ובו בזמן אני יודעת שזו טעות מסוימת. אני חוטאת בזה כשאני מעדיפה שלא להאציל סמכויות, אגב, זו לולאה שפתחתי ועדיין נפתחת עם השנים.

אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת, והאידיאלית):
1. סימן= החלטות פחות חשובות, ברמת ביצוע
2. התנהגות= עבודה עצמית נונסטופ ובמקרה האידיאלי, להפעיל אחרים
3. פרס= סיפוק ושליטה

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

״לחץ חיובי״

אני אדם שעובד מעולה בלחץ, ועם ולמרות- אחרי שנים של לחץ, כשיצאתי לעצמאות החלטתי שיהיו כאן גם שנ״צים וגם גיחות לים באמצע היום. ״החיים לפני הכל״.

כשאני מגדירה לחץ חיובי כהרגל מעכב זה קצת פרדוקסלי, כי איך דבר שכינית ״חיובי״ יכול להיות מעכב?

כשזה נהיה להרגל.

כשאני מתרגלת שאני צריכה דדליינים מוחלטים ובלתי שבירים למשהו, וכשאין אותם אז נוח לשנו״צ (במיוחד בשילוב עם ״אפקט הטוסט״ פה למעלה).

פה אני קצת חלוקה כמה כדאי לשנות, כי זה אכן מקרה לא שחור-לבן…

אם נסכם את הלולאה (זו שקיימת):
1. סימן= דדליין יציב
2. התנהגות= משמעת וסדר
3. פרס= הרגשת ניצחון

אם נסכם את הלולאה (מהצד המקביל, אידיאלית למחצה):
1. סימן= לו״ז פתוח
2. התנהגות= התנהלות בשיטת הפתקים
3. פרס= הרגשת ניצחון מכל משימה שבוצעה

הסיפור הוא בזיהוי.

ברגע שהצלחתי לזהות את הסימן שמוביל ל״עישון״, אני צריכה למצוא תחליף להתנהגות שתבוא איתו. בעצם הרגל שמוחלף בהרגל.

כל הדבר הזה הוא כמו גלגל, או כדור שלג, או תהליך דיי ארוך- אבל תהליך (כזה שיש לו סוף).

הרבה מיועצים שמגיעים אליי מפחדים מתהליכים, אף אחד מאיתנו לא אוהב תהליכים (והאמת שבגלל זה בניתי פורמט של אחד על אחד+ לפי שעה, כדי להיפטר מהפחד של ״מחוייבות״) ובכל זאת כולנו מבינים שהשורש של כל תהליך הוא ״איך לחשוב על משהו״.

מה שאני לוקחת איתי מהפוסט הזה, מלבד הלולאות שזיהיתי והחלופות בהן, זה שוב ושוב ושוב: לחשוב על הדברים.

כשהתחלתי לכתוב כאן באתי במטרה לחשוב, אמבד נבראה במטרה לעצור את היומיום, לזעזע עם הירוק המעצבן שלה ופשוט לגרום לנו לעצור רגע 🙂 להטמיע את הרעיון של חשיבה על דברים שאנחנו לא חושבים עליהם, על היומיום.

היומיום, זה שעוצר אותנו מלחשוב עליו וגורם לנו להמשיך לרוץ בגלגלת.

וכבר עכשיו שאני חושבת על זה, מעצם המחשבה על הרגלים מעכבים יש בי תובנות, ומוטיבציה אחת גדולה: לזוז איתן.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


 
״דברים זזים לי.
אני צריכה לעכל את הפגישה,
ממש אוהבת את ההערות שלך!״

 

על משאלות והתמדה.

מכירים את הקלישאה be careful what you wish for? מניחה שזה נאמר בהקשר של אזהרה, שאולי לא הבנת לעומק מהן משאלות, מה הולך לקרות בגללן וכאלו…

אנחנו הולכים לדבר היום על משאלות, כאלו שאמרנו בקול וכאלו שלא;

מה עתיד לקרות איתם, מה הם יוכלו לגרום לנו רק מעצם זה שביקשנו אותם, ומה אנחנו נצטרך להקריב בשבילם (אהא להקריב).

כשאני מייחל ל…

כשאני מבקש מעצמי משהו, או מקווה למשהו, בעצם שום דבר עוד לא קורה. הרבה פעמים מייעצים לנו לשתף אחרים במטרות שלנו, בשאיפות שלנו, כדי שיהיה לנו קל יותר להגיע לשם.

אבל בעצם, באמת שום דבר לא קורה? לא כלכך. כשיש לי משאלת לב היא נמצאת איתי, והיא מנסה לחפור את דרכה החוצה.

רוצה להגשים את המשאלות והמטרות שלך?אמבד אורפז ימין // אפילה, הודיה טולידאנו, 2017
האישיוז שלנו, או המשאלות שלנו // אפילה, הודיה טולידאנו, 2017

ככה יוצא ששכירים שחולמים על עצמאות בסתר ליבם יוכלו למצוא את עצמם ערים בלילה וסהרהוריים ביום, כי זה עוד לא יצא החוצה, כי אף אחד לא יודע, כי יש מה לאכול מבפנים כדי שזה יצא החוצה.

מה שאני מתכוונת הוא שעד שדברים לא נשמעים בחוץ, הם לא נעשים לנו אמיתיים. נוכל לחיות איתם בבטן שנים, לשרוד איתם, או לקבור אותם בתוכנו.

מצד שני, כשמשהו נמצא רק בתוכנו הוא מתבשל. כשאני שורד עם משהו ומתבשל בו אני בעצם חייב שיהיה קש שישבור את הגב כדי שהוא יעוף החוצה, כדי שמשהו ישתנה.

אני נוהגת לומר שאם רע לך איפשהו ואתה נשאר- כנראה שצריך להיות לך נוראי כדי שתלך, כנראה שהפעם אתה מתבשל עם זה לבד וזו הדרך היחידה להוציא את זה החוצה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אם אנחנו חוזרים לסיפור ה״שכיר שרוצה לצאת״ (כשזה היה חלק מהסיפור שלי), יום אחרי שסיפרתי על זה לחבר טוב- כל בוקר שלי היה נפתח בלהקיא, לשטוף פנים, להתארגן ויאלה לעבודה. כל בוקר, ככה עד שהתפטרתי.

כשזה נהיה אמיתי, כשזה יוצא החוצה, הגוף מסרב לשרוד לבד.

נשמע דרמתי אה? בי קארפול, ממשיכים!

כשאני אומר ש…

כשאני אומרת שיש לי ליין מוצרים בדרך, או שיש לי קמפיין בבניה, או שאני עובדת על א ב ג ד, או שאני רוצה להגיע לx ביום שלישי הבא…

כשאני אומרת את זה אני יוצרת מצב.

אני אסייג את זה, כי אם יש משהו שיכול לעצבן אותי הוא עידן הניו-אייג׳ שמדבר איתי על זימונים, ״לזמן דברים שיקרו״. אוח. אין לי כוח לשמוע את זה בכלל. הנה אני מסבירה:

כשאני יוצרת מצב זה אומר ״אמרתי ליוסי שבשלישי אני רוצה ליסוע ל_ (השלימו משאלות)״, זה אומר שאם יוסי חבר טוב הוא ישאל אותי סמוך לזה ״תגידי, איך היה ב_?״ או ״נו, נסעת?״

זה לא שאכפת לי מה יוסי יחשוב עליי- זה שהמצב הזה ירדוף אותי לא רק מהקול שלי.

מישהו שאכפת לי ממנו יציף את זה שוב, זה לא שהוא ״חופר״ או ממונה על לבדוק מה קורה עם זה, זה פשוט יצוץ באגביות.

כשאין לקוח, כשאני הלקוח

הרבה מיועצים שלי (במסגרת ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד) מגיעים לשאלה הזו בניסוחים שונים, ושואלים אותי בתכלס את אותה השאלה: למה זה כלכך קשה כשאין לקוח? כשאני הלקוח?

• למה זה כלכך קשה לייצר לוגו לעצמי?
• למה זה כלכך קשה לבנות אתר לסטודיו שלי?
• למה קשה לי לבנות לעצמי פורטפוליו (תיק עבודות)?
• למה קשה לי למצוא עבודה לעצמי?
• למה לא הצלחתי להבין מי הקהל שלי?
• למה לא הצלחתי לשווק אותי נכון?

הרבה מהשאלות האלו קשורות גם לסיפור של חיבור רגשי (לעצב לעצמנו, לבנות אסטרטגיה לעצמנו, לשווק לעצמנו), ועל זה כבר כתבתי. היום נדבר על עוד פאן:

כשאני הלקוח שלי- אין דדליין אמיתי.

אה? מה? אבל אמרתי שאני הולכת להשיק ליין מוצרים במרץ והכל דיי מוכן לא? עשיתי רשימה של כל הדברים, עיצבתי את הליין, בניתי הדמיות, קודדתי עמוד נחיתה שלם, תמחרתי, יצרתי טקסטים שיווקיים, איך את אומרת שאין לך דדליין?

זהו. שכל שטות פיצפונת יכולה לעכב אתכם, אם כבר התחלתי להדגים עליי ועל הליין, כרגע מעכב אותי הייצור הראשוני לשלב ההרצה.

ולמה זה מעכב אותי? זה לא כזה מסובך נכון?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

זה מעכב אותי כי אין שום דדליין מלקוח.

זה לא סיפור של משמעת עצמית וכיו״ב, להפך, זה סיפור של תשלובת משמעות עצמיות. ברור לנו שזו לא המשאלה/ המשימה היחידה בחיי כרגע, ושיש בלתמ״ים ברוב הזמן שאנחנו יכולים לתכנן (אפרופו, הנתונים היבשים מדהימים אם יוצא לכם לדבר עם מנהלי מוצר/ פרויקט!).

והרי ברור לנו שאנחנו באמת רוצים את המשאלות האלו. אז זה לא רק רצון.

מה היה קורה אם הייתי מוציאה את זה החוצה? היה נבנה לי דדליין, אותו יוסי היה משגע אותי ״נו מה עם זה״, ״אמרת שזה קורה״, דברים היו מציקים לי יותר ויותר (אתם יותר ממוזמנים להציק לי על זה!), ועדיין יש אבל אחד גדול שהוא…

התמדה

כדי שמשהו שהוא ״חסר לקוח״ יצליח זה לא מספיק שאוציא אותו החוצה, זה גם לא מספיק שאתכנן אותו למשימות קטנות על נייר ואנהל זמן, כי יש את הדבר הפצפון הזה: התמדה!

כשיש לכם משאלה אחת ואין לכם לקוחות או שזה פרויקט צד חביב ותחום בזמן מוגדר ביומיום שלכם, קל להתמיד בו. קל לומר היום מ19 עד 21 עד אפריל. קל להתפצל.

כשיש כמה ״חברים״ כאלו זה לא עניין ניהולי, זה עניין נפשי, זו מסה של עומס שאתם בונים לחיים שלכם, ועליה נאמר המשפט ההוא מתחילת הפוסט 🙂

אין בכל הטקסט הזה רק דברים על עבודה וקריירה, זה שייך גם לזוגיות וגם לחברים או לדברים שבא לכם לעשות, לכל הסלט של ״החיים עצמם״ (נוסף לשלל המטרות והחלומות, אני מעצבת מחדש את הבית כרגע, זו לא ״עבודה״ או ״קריירה״).

כשאנחנו בונים לנו משאלות, שמן הסתם חלקם לא יוצאות החוצה (לכולנו יש את האישיוז שלנו), אנחנו בונים עומס בחיים שלנו.

אנחנו בונים געגוע למשהו שעוד לא נוצר, בונים גשר בין עצמנו לבין חלומות, ופה בעיניי צריך להיזהר.

הפוסט הראשון בבלוג הזה דיבר על הישגיות, אנחנו הרי חיים בדור כזה של הספק וחלומות ו״מה תרצה להיות כשתהיה גדול״- הצבת מטרות מגיל 4.

עם כמה שאני אדם כזה, של מטרות ובליעת עולמות, של ״מתי הספקת את כל זה״…

עם כל הדבר הזה שהוא אורפז ואמבד, עם הסופרמן שאני, עם כמה שזה לא מיינסטרים לומר, חשוב לי להוציא את זה גם אליכם:

יעדים זה חשוב,
משאלות זה קסם,
ואסור לנו לשכוח לפתוח דברים למצב של היגיון.

למצב שאפשר להתמיד בו.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


 
״הפכת לי את הראש,
באתי נטו כדי לבנות תיק עבודות
וגיליתי אותי…
עד היום ניסיתי להיות כמו כולם״

 

איך סטודנטים לעיצוב חושבים?

קראתי להם ״אפשר לדבר עליך?״ כי באמת ניסיתי להבין את הצד השני, איך סטודנטים לעיצוב חושבים? איך אנשים חושבים אחרת על אותו הסיפור? מה אנחנו מרגישים גם כשאנחנו לא אומרים? מממ.

רגע לפני סוף הסמסטר, אני הולכת להציג כאן משובים על קורס ״שיווק פרסום וניומדיה״ שבניתי וחילקתי בשיעור הקודם.

התשובות לא נערכו: ירדתי איפה שירדו שורה, הוספתי סימנים וסמיילים כשכתבו אותם.

למה אני משתפת את זה?

כי אפשר ללמוד הרבה על ״איך אנשים חושבים״, איך 19 אנשים שעברו את אותה החוויה (לא כולם השיבו על השאלון, כי לא כולם הגיעו באותו השיעור, מי שכן נמצא פה- בשאלות שענה עליהם) הרגישו אותה באופן אחר;

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
אפשר לדבר עליך? // משובים, צילום עצמי, 2018

איך כל אחד מתרגם במוח שלו אחרת את השאלות ואת התשובות, במה כל אחד מתמקד, איפה כואב לאנשים ואיפה נוח להם.

בעצם כל אדם שמתעסק בשיווק יודע כמה שמשוב בסוף תהליך/ באמצע תהליך הוא משמעותי ללמידה שלנו, זה הרבה מעבר ל״משוב על אחד הקורסים של אורפז״…

כששמתי לב שהייתי שמחה לקרוא את זה גם ״מחוץ לעור שלי״, כי אנשים זה תמיד דבר מעניין, החלטתי להוציא את התמלול שעשיתי בשביל עצמי- גם פה בפוסט.

חשוב לציין שמדובר באחד הקורסים הכי ״כבדים״ מבחינת מסת חומר ומבחינת גודש גם בצד העיוני וגם בצד הפרקטי (המון המון תרגילים, כן).

 

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
ככה הם על מלא // מתוך הקורס האקדמי שלי, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד

טוב דיי להקדמות, נזוז לתמלול? 🙂

דברים שהכי אהבתי בשיעורים שלך:
נושאים שהכי עניינו אותך? סגנון שיעור שהכי אהבת? דוגמאות שאי אפשר לשכוח?
_

האמת שכל שיעור שהעברת היה מאוד מעניין, שמאוד תרם לנו לידע הכללי בעולם השיווק והעיצוב, אהבתי את השיעור של הטיזר, הגילוי והגרילה.

אהבתי בשיעור שכל פעם שהסברת על נושא מסוים הראת לנו סרטון לדוגמא וככה זכרתי את החומר הנלמד יותר טוב. זה גרם לי להבין יותר לעומק את הנושא. וגם שהתחלנו שיעורים בחזרה על החומר ושאת אותנו שאלות.

הסברה דרך פרסומות שקיימות במסכי טלוויזיה. בכך היה ברור לא רק תאורתי על מה מדובר.

הנושאים שהכי אהבתי: התרגילים שהיו בתחילת השיעורים.

הכי אהבתי את השיעורים שצריך לעצב לחברה מסויימת את המודעת פייסבוק, טיזר וגילוי עם האלמנט מזוהה של החברה שהיה חזק וזכיר לאורך הסדרה.

בכללי רוב החומר מעניין ומסקרן אך באותה מידה מאוד כבד משקל ומשמעות.
אני אישית, אוהבת פרקטיקה, מעשי, יותר מעיוני- אז אין ספק שהשיעורים שבהם עבדנו ביחד בכיתה.
גם אותי זה הכי מלמד. אי אפשר לשכוח את פרסום הגרילה של פפסי!

אהבתי שהתמקדנו בחברה מסויימת כל אחד, למרות שלפעמים קצת נמאס ממנה, זה נתן לראות את ״החיים שאחרי״ (כבר בעבודה).
הדוגמאות, סרטונים, תמונות, היו מעולים.

הנושאים בהתחלה היו קצת כבדים אבל אחרי 3-4 שיעורים הכל נהיה מעניין. אהבתי שבתחילת כל שיעור עשית חזרה קטנה והדוגמאות שאי אפשר לשכוח הם הקיצוניות.

בהתחלה לא היה ברור שפשוט הקראת מהמצגות אבל החזרות עזרו מאוד!
הרכבת שפה גרפית מאוד מעניין.
דוגמאות שאי אפשר לשכוח ״משקעים בך״ ופרסומות של רועי כפרי, גאוני בעיני.

אני לא חושבת לגבי השיעורים… אבל מה שאני בטוחה שיש לך המון סבלנות ואת אחלה מרצה. כמה שהיה לי קשה בהתחלה… אבל חזרת כל הזמן ועכשיו זה יחסית יושב לי טוב.

אני אהבתי את נושא הפרסום, אהבתי מאוד שהבאת דוגמאות של וידאו לשיעור ופרסומים מעניינים, אהבתי את הפרסומת של התחנת אוטובוס והפרסומת של הרכבים שהוחלפו ללקוחות (בלבן).

הכי עניין אותי הטיזר והגילוי- המעבר בין הרמיזה לפרסום עצמו. סגנון שיעור- את השיעורים עם הפתקים- ממש משתף, זורם וכיפי. דרך יצירתית ליהנות מהחומר.
דוגמאות שאי אפשר לשכוח- ״לא נראה לי קריטי״ ״רבע ל3״ חחח… ״נערת המפתח״.

הנושאים שהכי אהבתי בשיעורים זה את כל תחום השיווק והפרסום.
אהבתי מאוד את הדוגמאות ואת נושא הגרילה וכמובן את העבודה האחרונה שנהנתי מאוד לעשות ת׳טיזר והגילוי.

השיעורים היו מעניינים, מאוד תרמו לי לידע הכללי בעולם הפרסום והשיווק של העיצוב. מאוד אהבתי את המודעה לפייסבוק ואת הטיזר והגילוי ושאותו קו וסגנון חוזר על הכל.

איך סטודנטים לעיצוב חושבים? מה למדתי ממשובים? אורפז ימין אמבד
כשהייתי שומעת ממרצים אחרים: ״ביקורת בכתב? לא מספיק לך בעל פה?״ // משובים, צילום עצמי, 2018

הביקורות שהבאת לי על התרגילים היו…
פשוט לסמן וי איפה שחשבת: 10- הביקורות הכי מועילות שאפשר, 1- הביקורות לא הועילו לי בכלל
אפשר גם להוסיף ולהרחיב על זה בשורות פה מתחתיי, אשמח לשמוע הכל!
_

10
הביקורות שהבאת לי בכל העבודות עזרו לי מאוד להבין איפה אני חלשה ואיפה אני חזקה. זה מאוד עזר לי ללמוד.

10
זה עזר שכתבת לנו את הביקורת על הדף, ככה ידעתי בדיוק מה אני צריכה לשפר.

5

10
הביקורות תמיד היו ברורות. בצורה מלמדת כתובות. ממש כיף.

9
ביקורות נכונות וטובות סך הכל, גם בעיצוב שהייתי צריך להגדיל תמונות, טקסט, להזיז במיקומים נכונים. גם ביכולת הכתיבה.

5
אני חושבת שביקורות הן מאוד חשובות ומלמדות, גם כשאנחנו עושים אותם כיתתי, אך אני חושבת שביקורת אישית היא יותר בונה ומעצבת וזאת הסיבה שסימנתי 5- יש להן חשיבות גבוהה מאוד, אך יותר כשהן אישיות. ובנוסף רוב הזמן הסטודנטים לא באמת מקשיבים לביקורת שלך כלפי סטודנט אחר- אז זה חבל.

7
אהבתי שהקדשת זמן וישבת עם אחד אחד באופן אישי!

7
לפעמים הם עזרו מאוד ולפעמים הייתי תקוע.

10
אהבתי את הביקורות על העבודות בקטע שהן כל כך מפורטות וברורות.

10
הביקורות ממש מעודדות, אני כל הזמן מחכה לביקורות כי זה נותן לי כוח להמשיך גם כשקשה לי.

10
הביקורות שלך מאוד עזרו לי כי הבנתי באמת איפה הטעויות שלי ומה אני צריכה לתקן ולחדד.

10
את אלופה! הכי מדויקת שיש, הביקורות שאת נותנת מפורטת,
ואחרייך אפשר רק לעלות ממנה. תודה 🙂

9
כל הביקורות לימדו אותי לשפר מעבודה לעבודה ולדעת איפה היו הטעויות שלי!

10
אין דרך טובה יותר מלקבל ביקורת וללמוד ממנה, אני שמחה שהיה לי העונג להכיר מרצה שנותנת מעל ומעבר לסטודנטים שלה.
דאגת שלא יהיה סטודנט שיצא מהכיתה ללא תשובה ומענה, חזרת והסברת את עצמך מס׳ פעמים עד שתהיה הבנה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

בין השורות גיליתי:
משהו שהערתי/ הארתי לך? דברים שגילית על עצמך? תחומי עניין שנפתחו לך?
_

גיליתי על עצמי בהערות שלך את נושא הפיסוק.
הרעיונות שלך שעזרת לי גרמו לי לפתח את החשיבה בהכל ולהבין שהכל אפשרי גם כשצריך לצאת מהקופסא.

גיליתי שהתחום הזה מעניין אותי.

גיליתי שאפשר ליצור ולא ללכת ישר לגוגל או למאגרי תמונות.
תחומי עניין כל מה שקשור בפרסום ושיווק.

שזה נחמד לעצב לחברה ספציפית ולהישאר על אותו קונספט, אותו רעיון של האלמנט מזוהה, כדי שיזכרו את החברה.

אני חושבת שלמדתי ממך הרבה דברים נוספים, מעבר לחומר הנלמד בכיתה. לגבי פרסום ושיווק ועבודה במשרד פרסום עדיין פחות מדבר אליי, במיוחד שלמדתי את זה כבר בעבר, אז ידעתי לאיזה קורס אני נכנסת. רק שתמיד טוב ללמוד עוד ולהשכיל.

כל מה שלימדת היה חשוב מאוד לדעתי, העשרת לי הרבה!

אני חושב שאני יותר טוב בצד הטכני מאשר העיצובי אבל אהבתי שלא ויתרת לי ונתת ״חופש״ עם ההגשות וזה נתן לי סוג של סיבה לשבת ולשבור את הראש עד שאני אבין מה אני עושה לא נכון.

שיווק ופרסום זה תחום ענק, לראות את העבודות שלך ואיך מרכיבים שפה זה מאוד מעניין.

חשבתי בהתחלה שהמקצוע הזה הוא לא בשבילי…
אבל אני חושבת שאם אשים לב על העברית שלי אצליח להתקדם.
וגם התחלתי לאהוב את המקצוע.

לפתוח את ״עיני הנץ שלי״- ממש לשים לב לפרטים ולחדד את הדיוק.
כל מרווח קטן, וכל מסר חייב להיות 100 אחוז.

גיליתי על עצמי שיש לי קו מאוד יצירתי וכיוון מאוד מדויק שאני אוהב להתעסק בו. וגם מאוד נפתחתי עוד יותר לעולם השיווק והפרסום, תחום שאני אישית מאוד אוהב ורוצה להתעסק.

למרות החיסורים הרבים שלי, הרגשתי שאני חייבת לעשות ולהגיש את העבודות שלי ולא לוותר, לקחתי לתשומת ליבי את ההערות הבונות שלך וניסיתי ליישם אותם בעבודות.
למדתי על עצמי שאני לעולם לא אוותר גם אם קשה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

רציתי לשאול אותך ועוד לא שאלתי:
משהו כללי על התחום? משהו בקשר ליציאה לשוק העבודה? או… משהו שפשוט רצית לומר לי?
_

התחום נתן לי יותר ביטחון 🙂 את מרצה מדהימה ואני מחזיקה ממך מאוד ואת מהווה דוגמא עבור כל אחד.
יש לך אישיות מדהימה ואת תותחית 3>

תודה רבה 🙂

כל מה שקורה בסוף הלימודים.

חשבתי שלא אתחבר בכלל לנושא של ״פרסום ושיווק״, אך גיליתי שזה נחמד לעצב מודעות וליצור בעצמך אלמנטים שיהיו זכירים לאותה חברה. גם ממש אהבתי את הפרסומי גרילה. ממש חזקים.

אני מאמינה שבסוף השנה ארצה להתייעץ איתך על יציאה לשוק העבודה, כרגע זה מוקדם מידי. והכי חשוב לדעתי שיותר נתרגל ביחד בכיתה.

את מקסימה!, רואים שאת באה ללמוד אותנו ולא רק ללמד!

מה המחירים לעבודות שונות בתור עצמאי? איך הכי נכון לפרסם את עצמי בצורה רצינית? מה הזמנים שנהוגים לתת לכל עבודה? (בטוח שלא כמו פה חודש למודעת פייסבוק).

את מקסימה ומשקיעה הרבה, יושבת עם אחד אחד זה מאוד עוזר, קראתי את הפוסט שלך על עצמאות… אני בטוחה שתחזקי לנו את זה סמסטר הבא 🙂

יש סיכוי שתהיי מנחת גמר?
את חושבת שהלימודים האלה מספיקים לי כדי לצאת לשוק?

את מרצה מעולה עם הרבה סבלנות!

תודה, תודה, תודה! היה סמסטר מצוין 🙂 3> (לב ירוק) !
בהצלחה לנו.

שאני אישית מאוד נהנה בקורס הזה ומחכה לעוד דברים מעניינים בהמשך. (תפתיעי אותי 🙂 ).

מעבר להיותך מרצה את קודם בן- אדם אכפתי, העברת את החומר בצורה מקצועית וברורה כולל דוגמאות מהשטח.
יצאתי עם המון כלים וידע- פתחת בפניי את עולם השיווק והפרסום- את אדם נהדר.
תודה על הכל 3> !

ואם אתם סטודנטים שלי ואתם כאן

תודה על הכנות.

אני לא מכירה את הכתב שלכם ולמרות שפעם הייתי מתעסקת בקריאה בכתב לא הצלחתי לשייך במוח למי יכול להיות שייך כל משוב.

חלקכם השאירו שמות למרות שלא השארתי מקום לשם, רציתי שיהיה לכם לנוח לכתוב על רע ועל טוב כאחד, ועשיתם זאת. גאה בכם על זה. ולא רק על זה.

משבוע לשבוע ראיתי כמה אתם גדלים, כמה אתם כותבים טוב יותר, חושבים פתוח יותר, יוצרים יותר, מפתחים שפות, בונים קהלים נכונים, לומדים מה יותר חשוב בחיים ומה פחות, נכנסים לפרופורציות, נכנסים לראשים של לקוחות פוטנציאלים.

אין ספק שהשיעורים שלנו לא היו ״רק הקורס״ ורק החומר, ואני שמחה לשמוע מכם איך זה הרגיש מהצד שלכם, בכל צורה.

כמה ערך יש בביקורת ובהקשבה.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״
התחלתי להבין שיש לי חלומות,
ושאני יכולה להגשים,
שגם בשביל זה פתחתי עסק
לפני שנים,
זה משוגע
״

 

בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים.

אם אתם מעצבים עצמאיים הפוסט הזה הולך להעלים לכם כמה צרות. אם אתם חושבים לצאת לעצמאות, הפוסט הזה יעזור לכם להבין את הצד הפחות ורוד של העניין.

הרעיון לכתוב את זה נולד משיחות אבחון ו/או סשנים אחרונים שעשיתי אחד על אחד, במסגרת הייעוץ המקצועי למעצבים שאני מעניקה.

אפשר לצרף לקטע גם את הצד האקדמי שבי: העובדה שאני כותבת עכשיו את אחד הקורסים החדשים שלי לאקדמיה, ״היציאה לשוק״ + את ההצהרות ההולכות והחוזרות מהסטודנטים שלי (שרוצים להיות מעצבים עצמאיים) בקורס ״שיווק פרסום וניומדיה״.

בא לך שנתחיל? יאלה אחריי!

אני הולכת לעשות כאן סקירה של הדברים הכי משמעותיים שאני שומעת וחוזרים על עצמם, וגם דברים שאני חווה מעצם היותי מעצבת עצמאית וחוזרים על עצמם (ז״א, אני מזהה אותם חוזרים גם אצל מיועצים או קולגות).

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // פרפל ריין צילום הודיה טולידאנו 2014
נהר משימות תובעני, הרבה לנהל בשביל אדם אחד // פרפל ריין, הודיה טולידאנו, 2014

מה לא יהיה כאן?

אנחנו לא הולכים לדבר על בעיות שקשורות בתפיסה של ״מהי תחרות״ או ״יש תחרות גדולה״ או איך מתמודדים עם כל זה. למה? כי כתבתי על זה כבר 🙂

תוכלו לפתוח את הטאב הזה בדפדפן ולקפוץ לשם אח״כ!

1- הבעיה: בלאגן בראש/ בלו״ז

הסיפור של בלאגן יוצר מלא בעיות משנה.

זה שאנחנו לא מרוכזים בתור מעצבים עצמאיים, משפיע על כלכך הרבה דברים בעסק שלנו. החוסר בריכוז מגיע מהאחריות שלנו על מלא נישות:

ניהול שוטף של בירוקרטיות
תכנון לו״ז וניהול זמן
פרסום, שיווק, קד״מ
מכירות בפועל

עיצוב של עצמנו
עיצוב ללקוחות (אצלי: גם אסטרטגיה וכתיבה)
עובדים, אם יש
מענה למיילים/ טלפונים
שליחת הצעות מחיר
ואפילו על סדר וניקיון במשרד

אלא אם כן אתם שוכרים איזה משהו בבניין משרדים ואז יש מנקה, או אם אתם כבר בעסק שמרשה לעצמו את המנקה.

למרות ש…תסמכו עליי. עבדתי במשרד גדול לפני העצמאות ואף פעם לא סמכתי על המנקה. לא. זה לא בגלל שאני חצי מרוקאית, אני פשוט אלרגית לאבק.

הרבה מאיתנו סובלים מבעיות קשב וריכוז, הרבה מאיתנו פשוט נולדו מבולגנים, ובואו נודה בזה: העולם לא פשוט גם ככה.

אני תמיד אומרת שמה שיחריב את העולם זה לא מלחמות, אלא בירוקרטיות.

אז איך מתמודדים עם זה?

בלאגן בראש מוביל לעוד בלאגן, כדי להתחיל להתמודד איתו נתחיל בלייצר סדר.

אני מכירה מעצבים עצמאיים שעובדים עם מערכות משימות ומשבצים לעצמם משימות ביום
אני מכירה כאלו שמשתמשים באפליקציות של בניית רשימות

בעיניי הכי עובד ללכת אולד סקול.

זה לא נפתח בעוד לשונית או בעוד מכשיר, זה פשוט פה על השולחן. אני מדברת על פתקים, כן, ממוריז.

כל סופ״ש שלי מתחיל בדף a4 שאני כותבת עליו בסעיפים ״מה צריך לעשות״ באופן כללי. את הרשימה הענקית הזו אח״כ אני מפצלת לימים, לכל בוקר של יום עבודה (ראשון עד חמישי אצלי) יש פתק עם הרשימה המנופית שלו.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

חשוב שלא תעמיסו המון סעיפים, בתור התחלה הייתי רושמת ליד כל משימה זמן מוערך של ״כמה זה יקח לי״ ואז מחשבת בערך 7 שעות ליום.

למה רק 7? כי קורים דברים לא מתוכננים תוך כדי, כי אנחנו לא מעריכים נכון לרוב (בעיקר משימות של חשיבה), וכי קורה שאנחנו לא באמת דבוקים לכסא ברצף.

שליטה וסדר אצל מעצבים עצמאיים

על הפתק של כל יום אני בעצם מסמנת במרקר מה שכבר עשיתי, לא אלאה אתכם אבל פסיכולוגית, עצם פעולת הסימון/ המחיקה גורמת לנו לתחושת הספק ולתחושה שדברים בשליטה.

מי שפתח אי פעם עסק יודע שאי ודאות זה חלק מהסיפור, ואם אפשר לייצר לנו הרגשה שהדברים בשליטה- למה לא?

באותה מידה, אני מייצרת מיילים של רשימות כאלו כשאני מסיימת תהליך כלשהוא ללקוח (הצעת מחיר, פרזנטציה, שליחת חומר… לרוב יבואו סעיפים של מה צריך לעשות, איך הוא יכול להמשיך וכו׳).

גם מעצבים שהם מיועצים שלי מכירים את הסיפור, בסוף סשן מגיע אליהם מייל מסודר עם שיעורי הבית מחולקים לסעיפים של משימות, מה לעשות, במה להתמקד, מה לא לעשות.

בדברים מורכבים אנחנו אפילו בונים קובץ אקסל!

בקיצור, לפרוט לסעיפים את המשימות שלכם. אם מדובר בעבודת מיתוג גדולה על הפרק, לפתוח אותה לסעיפים של החומרים עצמם או שקופיות בפרזנטציה עצמה.

כמה שהמשימות שלהם יהיו יותר ״פתוחות״ לסעיפים ככה יהיה יותר אפקטיבי לעשות מהם סדר.

בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים, ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד, אמבד אורפז ימין
בלינג בלינג! מייל לסיכום סשן ייעוץ // צילום מהמייל

2- הבעיה: הסנדלר הולך יחף

אתם יכולים לקחת את זה להרבה כיוונים, נתקלתי במעצבים עצמאיים שאין להם אפילו לוגו משלהם.

שלא לדבר על שפה עיצובית וכמה קשה לנו לבנות לעצמנו מיתוג אישי… מיתוג אישי זה באמת נושא בפני עצמו להרחבה בפוסט עתידי!

אני לוקחת את זה לכיוון ראשי בעיקר: מעצבים עצמאיים נוטים שלא לבנות אסטרטגיה לעצמם. כן מה ששמעתם.

הרבה מאיתנו לא חושבים על:
קהלי יעד
כמה נרצה להרוויח
ממה אנחנו הכי נהנים
מה הערכים שלנו
מה הבידול שלנו

הרבה מאיתנו לא בונים מערך שיווק:
איפה
מתי
כל כמה זמן
איך זה נראה
איך זה מדבר
איך כותבים את זה

אנחנו נוטים להתגלגל מדיי וואן בערך, אם זורמים לכם הצעות מפה לאוזן זו בכלל מלכודת דבש.

זה אבסורדי כי רובנו התעסקנו במיתוג נכון בעבר או גם היום, ולמרות זאת אנחנו יחפים.

למה זה גורם? אתם יכולים לנחש.

אני יכולה לספר לכם על בעלי עסקים מעל 8 שנים שהגיעו לאחלה מספרים בבנק ועדיין לא למה שהם רוצים לעשות, הם עובדים עם אנשים שלא באמת בא להם לעבוד איתם.

זה אפילו גורם להרגשה ש(אני מצטטת) ״אני כמו שכיר של עצמי״.

אולי יש עסקים שזה בסדר בהם, אולי יש אנשים שזורמים עם זה, אבל אני לא מאמינה שמי שעוסק ביצירה עצמאית רוצה להיות חייב משהו למישהו ולא ליהנות גם מהדרך.

אז איך מתמודדים עם זה?

הבעיה העיקרית של בעיות מסוג ״הסנדלר הולך יחף״ היא בעיקר, ובכן, הסנדלר עצמו.

כשאנחנו עובדים על ״עצמנו״, על העסק שלנו, הרבה יותר קשה לנו כי אנחנו מחוברים רגשית (הנה פוסט שכתבתי על זה, פתחו בטאב נוסף).

כשקשה לנו נהיה לנו קל לברוח מהנושא ופשוט לא לעשות את זה.

מי ידע? זה שלנו. לעצמנו קל לוותר. אין ״לקוח אמיתי״.

זהו שאנחנו נדע, אולי לא השנה ואולי לא עוד 8 שנים, פשוט נתעורר איזה בוקר ונבין שלא בא לנו להיות שכיר שלנו אם רצינו להיות עצמאי.

הדרך הפשוטה לפתור את זה היא להתחיל מההתחלה, לשבת ואשכרה לבנות אסטרטגיה, להבין מי אנחנו ומה חשוב בנו/ לנו.

אני יודעת מה אתם חושבים- הרגע הסברת לנו איך זה קשה לעשות את זה לעצמנו… אז איך בכל זאת?

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // רפטטיבי צילום הודיה טולידאנו 2014
הגיע הזמן לתכנן את השגרה מההתחלה- גם בשבילנו // רפטטיבי, הודיה טולידאנו, 2014

שתי דרכים:

א- לעבוד עם עצמנו כל יום שעתיים, לא להעמיס. אחרי שבועיים כאלו להמתין שבוע ואז לפתוח הכל ולנסות לבקר את עצמנו.

אני מודה, זה לא פשוט לכולם, צריך להיות דיי מודע לעצמך ועם ביקורת עצמית גבוהה. נטול אגו כמעט.

ב- להתייעץ. לקבל ביקורת ממישהו מקצועי חיצוני, לאו דווקא שמכיר אתכם. מישהו שידע לקרוא בין השורות שלכם ולהבין את הראש.

זה לגמרי מקצר את התהליך של ה״המון זמן לבד״ מהשיטה הראשונה, מצד שני, מי עושה דבר כזה בעצם?

הו, סה מוואה. כשבניתי את הפורמט שלי ידעתי שאין כזה בארץ (לא יודעת מה קורה בעולם), אין אף אחד שיקח מישהו כפרויקט אישי, בלי התחייבות מראש למלא שעות, עם פרטיות מלאה.

ידעתי שיש צורך אדיר לזה כי תמיד עבדתי עם מעצבים.

אני שמחה שזה יוכל לשנות לכם סדרי עולם ואני פה בשבילכם. אתם מוזמנים לשלוח לי פרטים ואחזור אליכם עם דלי וסמרטוט של ניקיון וליטושים 🙂

3- הבעיה: עומס שתלוי בנו, כביכול

מצד אחד

כשאני מדברת עם סטודנטים שלי שחותרים להיות מעצבים עצמאיים, אני לרוב שומעת ״אני אהיה עצמאית ואני אבחר כמה לקוחות לקחת ואם בכלל לקחת, בתקופות שארצה שקט פשוט לא אקח״.

זה טוב ויפה ואגב נכון, אם יש לכם גב כלכלי מראש או שבניתם אחד כזה.

אני בעצמי דאגתי לבנות רשת שתאפשר לי:
לבחור את הלקוחות שלי מהרגע הראשון
לבחור את העומסים החיצוניים שלי לעומת הפנימיים (למשל, אם אני רוצה להשיק ליין מוצרים אצטרך לפנות לו זמן כאילו שהוא לקוח מספר אחת, ככה זה אפשרי)

מצד שני

לרוב אין גב כזה.

הרבה מהפעמים מעצבים עצמאיים הם כאלו שסיימו ללמוד (או אוטודידקטיים, שלא למדו פורמלית ופשוט התחילו) ופתחו עסק- משמע, לא הייתה להם אופציה לייצר רשת ביטחון.

4 בעיות חוזרות של מעצבים עצמאיים // אמבד אורפז ימין // דירה להשכיר צילום הודיה טולידאנו 2014
הפריבילגיה לבחור את השכנים שלך- מהרגע הראשון // דירה להשכיר, הודיה טולידאנו, 2014

הרבה מהמעצבים הם בעלי משפחות/ משלמי שכירות/ צריכים להאכיל מישהו (גם בנזוג נחשב). אבל למי שיש בנזוג יש איפשהוא עוד רשת, ואני ממש נזהרת לומר את זה במדינת ישראל כן?

זה מה שיוצר עומס בעבודה כי אנחנו בולעים עוד ועוד לקוחות;

ואם לא בנינו אסטרטגיה שמתבטאת במיתוג ושיווק נכון (ראו את מספר 2 מעל), נמשוך בעיקר אנשים שלא רצינו למשוך, ואז זה גם עומס וגם חסר ערך לבסוף (מלבד ערך של הישרדות, שזה חשוב גם).

למעשה הרבה מעצבים ממש מפחדים לצאת לעצמאות כשהם רוצים אותה, כי הם מפחדים מחוסר הודאות הזו ומחוסר ה״ביטחון הזה״.

בפוסט הקודם שלי כאן דיברתי בכמה מילים בפסקאות האחרונות על איך שהורגלנו לחשוב שעולם השכירים הוא בטוח, אבל גם הוא לא.

אני לא אומרת שכולנו צריכים להיות עצמאיים, לגמרי לא. אם אתם עוד לא שם, וגם אם כן- בחיי, זה לא נברא לכולם. צריך לזה אופי (ועוד כמה יכולות).

אני גם לא חושבת שלהיות עצמאי זוהי פסגת השאיפות לגעת בה. כל אחד והמשיכה שלו לדבר.

אוקיי. אז איך מתמודדים עם זה?

זה ישמע קל מדי, ועדיין. ברגע שיש לנו מערך אסטרטגיה נכון, שמתבטא באופי, בערך, בבידול, בשיווק, במיתוג- קהל היעד שלנו ימשך אלינו.

רגע רגע. זה לא אומר שלא תמשכו גם אנשים מסביב!

אם אני אלך בים ואצעק ״את עם הבגד ים האדום״ אצליח לסובב את אלו עם הביקיני האדום, או את אלו עם השלם האדום, אבל גם את אלו עם הורוד פוקסיה ו…

אפילו הרבה גברים. למרות שבכלל אמרתי ״את״.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

יגיעו אליכם גם אנשים ש״לא תכננתם״= אם אתם חושבים כלכלית ולא בניתם רשת, אתם תקחו גם אותם כדי לכסות את עצמכם.

ועם זאת- השאלה היא מי הרוב

א- אם הרוב הוא מה שכיוונתם, אז תמשיכו להשיג את היעד שלכם בהדרגה.

ב- אם היעד שלכם היה מתוכנן נכון גם מהצד הכלכלי- תצליחו להגיע למצב של עומסים מתונים יותר.

ג- מה גם שעומס שאנחנו אוהבים, הוא קל יותר לכיסוח. win-win.

4- הבעיה: הוצאות לפני הכנסות

זו בעיה שקשורה לא רק למעצבים, ודווקא כמעצבים יותר קל להתמודד איתה.

כשאנחנו מגדילים את ההוצאות לפני הגדלת ההכנסות, קל להבין שאנחנו יוצרים פקק שנצטרך למלא בעומס ממספר 3 מעליי ^ .

יהיה לנו קשה לאפשר מצב של בחירת לקוחות או כמות לקוחות כי עשינו התחייבויות.

טוב. אני אסביר למה לנו קל יותר, הרבה בעלי עסקים צריכים להוציא המון כסף לפני שהם הכניסו שקל. אם תסתכלו על תחום המסעדנות תבינו ש:

צריך לשכור מקום
צריך לאבזר את המקום
צריך להביא קופה דיגיטלית+ לעבוד עם חברת אשראי
צריך להביא עובדים
צריך להזמין ציוד
צריך להביא מלאי חומרי גלם (שגם מתקלקל אחרי כמה ימים)
צריך לשווק ולפרסם
צריך לעצב

אני בטוחה ששכחתי עוד סעיפים, ועדיין בגדול- כמעצבים אפשר לחסוך הרבה מההוצאות האלו ביום הראשון, בשנה הראשונה, או בכלל:

צריך לשכור מקום

אפשר לארגן משרד ביתי, יש מעצבים עצמאיים שעובדים ככה כבר 20 שנה מטעמי נוחות.

החיסרון הוא: אם אתם אנשים חסרי גבולות יהיה לכם קשה שלא להיבלע לעסק. אם אתם לא אנשים של בוקר יהיה לכם קשה לקום לעבודה. ועדיין, אפשר להסתדר בלי.

צריך לאבזר את המקום

הסתפקתם בSOHO (small office home office) משלכם? תאבזרו ביצירתיות. לא חייבים לקנות הכל יקר.

זה שלא תצטרכו עכשיו ספות המתנה ושולחנות קפה- כבר חוסך הרבה מהסיפור. מה שכן, אל תוותרו על אקססורייז ומוצרים כיפיים על השולחן, זה חשוב ליצירה שלכם, מצטערת, אתם לא פועלים בבניין.

צריך להביא קופה דיגיטלית+ לעבוד עם חברת אשראי

תוכלו לעבוד עם העברות בנקאיות/ צ׳קים, אנשים נוטים לסמוך על זה ועוד לא יצא לי להיתקל במישהו שזה היה לו בעייתי.

גם אם אתם הולכים למכור מוצרים ממדף, עדיין תוכלו להתחיל בהעברה בנקאית ולא ישר לרוץ לסליקות ועמלות. למרות שזו עלות נמוכה יחסית, זה עדיין קבוע שננסה להיפתר ממנו כשאנחנו במצב של גדילה.

צריך להביא עובדים

לא, אתם לא חייבים להעסיק עובד שיעשה לכם צריבות. גם כשהייתי מעצבת שכירה המשרד שלי לא כלכך האמין ב״ביצועיסטים״. כולם היו עושים בעצמם גם עבודות פוטושופ קלות וגם מסובכות.

אפילו אם יש לכם משהו מורכב לעשות לפרויקט, אתם עדיין לא חייבים להעסיק ״עובד קבוע״ ותוכלו לקחת פרילנס לפרויקט ספציפי.

כשיש לכם עובד אתם מחוייבים לתלוש ולתשלומים שמסביב לעובד הזה, אל תרוצו לקחת עובד, בטח ובטח אם אין לכם זמן לנהל אותו ולהכשיר אותו ב״כניסה לראש שלכם״. אתם יכולים להתמודד.

אגב, לפעמים זו לא שאלה של הוצאה בכלל: לפעמים יש את הכסף לשים על עובדים והם לא משתלמים לכם כי יותר שאתם משקיעים בהם יותר מדי, תחשבו על זה.

צריך להזמין ציוד

אוקיי. לא ציוד, אבל יש תשלום של תוכנות או של אחסון אתר או של חשבוניות/ קבלות או של וואטאבר. מה שתוכלו לנקות תנקו, ידוע שנצטרך לשלם דברים כאלו חודשית או חד פעמית. קחו בחשבון.

צריך להביא מלאי חומרי גלם (שגם מתקלקל אחרי כמה ימים)

ברכותיי, אם אתם לא מייצרים מוצרים משלכם, הסעיף הזה מת. יש דברים שכן מתקלקלים אחריי יצור כמו למשל יומן שלא נמכר.

אם אתם עובדים רק עם לקוחות שהם בעלי עסקים/ פרטיים (זאת אומרת, משהו שהוא לפי הזמנה) לא יהיו לכם בעיות כאלו.

כאן יכול להיות בלאי: אני ממליצה לא להיכנס לנישות של ״הדפסה ללקוחות״, העמלה לא באמת משתלמת כמו הטירוף בפיקוח על ההדפסה ובדיקה של החומר המודפס+ להיות בקשר עם בתי הדפוס.

צריך לשווק ולפרסם צריך לעצב

את שני הסעיפים האלו תוכלו לעשות לבד.

לא כל מעצב מבין משהו בשיווק ועדיין משתלם לקחת שיעורים פרטיים כאלו אם אתם מאמינים בעצמכם בתחום הזה (בשביל לעשות את זה לעצמכם).

אם לא, תוכלו לחסוך את כספי העיצוב ולעבוד מול איש שיווק פרילנס. אני ממליצה להשקיע בידע שלכם, אם כבר יצאתם לדרך.

אני יודעת שזה לא קלאסי

זה לא קלאסי לסיים רשימה ב4 ולא ב5, כי זה לא עגול.

נצטרך להתמודד יחד עם הocd שלנו ולהבין שלא הכל מושלם, זה עוד חלק מהעניין של להיות עצמאיים: לא הכל זז לכיוון אופטימלי.

חשוב לי לעצור כאן כדי להשאיר אתכם עם ההבנה שהצרות היומיומיות שלנו פתירות.

לא תמיד יש פיתרון שהוא אחיד לכולם- לפעמים נצטרך למצוא פתרונות אינדיווידואלים, אבל נמצא.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״
אחרי שנים בעסק
הגיע הזמן שלי להשקיע בעסק.
זה נשמע משפט מצחיק
אבל לא להאמין כמה זה בסיסי.
טוב לי שמצאתי איתך-
איך?״

 

הקרב על המדיה.

מה לא קרה כאן בעשור האחרון? אפילו רק בשנים הבודדות האחרונות? מהפכים והתגלגלויות, כל מדיום נלחם על מקומו ועל הרלוונטיות שלו, כל מפרסם וכל איש שיווק עוקב טוב טוב לאן הרוח נושבת.

כל מעצב מחשב את צעדיו העתידיים מבחינת קריירה, את ההזדמנויות שלפניו, את הסכנות, העצמאים מבינינו עושים גם חישובים עסקיים בהקשר. אסטרטגיה. כן. שוב.

השנה היא 2018 כמעט, אנחנו במצב של שינויים מהותיים בכל עולמות המדיה. את הכאפה של לשבת ולכתוב על זה חטפתי מכמה אירועים משמעותיים שקרו לאחרונה;

הקרב על המדיה, המדיום הוא המסר, אמבד אורפז ימין // מולקולה, הודיה טולידאנו, 2017
כלכך הרבה שינויים תוך כדי שגרה, מי שם לב לאן לזוז? // מולקולה, הודיה טולידאנו, 2017

1- טלוויזיה ורדיו: א – ג

היה לנו בעבר פיפל מטר בבית, היינו מבתי האב (המשפחות הנבחרות) שמשפיעות על מדדי הרייטינג בארץ. זה היה חלום קטן מהתיכון, מימים בהם הייתי במגמת תקשורת והתחלתי להסתכל בסקרנות על מאחורי הקלעים.
כעבור זמן המדידה לא מצאה חן בעיניי כל אנשי הבית, זה מכריח אותך לזכור כמה אנחנו כרגע, אם יש אורחים, מה הגילאים שלהם, וכמובן לסמן את כל הצופים שנמצאים כרגע. ו… לא לכולם כמוני היה החלום להיות חלק מהטירוף הזה. לי היה כיף, ו… זה נגמר. כמו הרבה דברים שאציין כאן תכף.

א + סגירת ערוץ 1 והעולם הישן

זה קרה עם תום שידורי האירוויזיון, יחד עם חלקיקי נאום עם סחיטה רגשית מעולה מצד השדרן הישראלי שלנו במהלך הכרזת הניקוד שנתנה ישראל (שלא לומר שזה אחד האירועים הנצפים של ערוץ 1 בזמנה).

אחרי כן, עלייה של שידורי כאן בהרצה (גם ברדיו).

כך עושים סחיטה רגשית נפלאה, סגירתה של ערוץ 1 לאחר האירוויזיון, הקרב על המדיה // אמבד אורפז ימין
כך עושים סחיטה רגשית נפלאה, סגירתה של ערוץ 1 לאחר האירוויזיון // צילום מסך

ב + 12,13,14…

פיצול ערוץ 2 לערוצים נפרדים של קשת ורשת, עם מספרי הערוצים 12 ו13, ועל הדרך מעבר של ערוץ עשר לאפיק 14.

אין סיכוי שפיספסתם את חודשי החפירות האינטנסיביים, את המיתוג מחדש בגלל מספרי הערוצים החדשים, ואת המעבר של ״10״ ל״עשר״ בגלל אילוצים חוקיים.

ג + הופעת באנרים טלוויזיוניים

אשכרה באנרים במהלך שידורי הערוצים המסחריים הנצפים בארץ- 12,13 (וגם בחודשים האחרונים  שלהם יחד כ״2״. אגב, זוכרים שהסלוגן היה ״זה תמיד ביחד״?).

זה כולל מחיצת מסך ועיוותי מסך בשביל פינוי מקום לבאנר תחתון או צידי במהלך תוכנית, כדי לפרסם את התוכנית הבאה או את הערוץ עצמו.

היום מדובר ממש בתוספת ״מערכת שעות״ שמספרת לצופה מה עוד יש היום, לא מסתפקים יותר בפרומואים של הפסקות פרסומות, תציפו אותי במידע בבקשה.

הגירסא הקלילה לבאנרים טלוויזיוניים, ״מערכת שעות״ // צילום מסך
הגירסא הקלילה מבין כולן לבאנרים טלוויזיוניים, ״מערכת שעות״ // צילום מסך

2- הפרינט מת: א – ג

אי שם ב2007 כמדומני, התחילו להספיד את הפרינט, העיתונאות הכתובה, ספרים, עולם הטקסט, עולם הדואר וכל חוויה מודפסת באשר היא- כמדיה פרסומית או לא. מה אני אומרת על זה? ברור שזה שטויות.

א + טאצ׳ מי נאו

כולנו עברנו לבהייה במסכים הרבה יותר שעות מאשר ב2007, כי מיליון דברים קרו מאז והכי קריטי- יציאת האייפון לשוק (ושאר הסמארטפונים גם?).

״אפל הולכת להמציא מחדש את הטלפון״ אמר סטיב ג׳ובס בהשקה שלו ב2007, ואנחנו יודעים שהוא צדק כשהוא דיבר על מהפכות. לא לחינם הוא אומר ״ריבולושן״ שוב ושוב ושוב, זה לא רק טקסט טוב, זו דרך.

אם יוצא לך לדבר מול קהל/ להציג/ להרצות, אהיה ״עוד אחת״ שאומרת לך לצפות או להקשיב לזה, זה ארוך ושווה.

ב + למה מי מת?

ועדיין יש לומר שזה לא הורג לחלוטין את החוויה הכתובה או המודפסת, בטח לא ב2017 שכל רגע צצים עוד ועוד יצרני פרינטאבלס, מוצרי נייר ובולטג׳ורנלס (יומנים בשיטת ״עשה זאת בעצמך״).

כמעצבים קל לנו להבין את החוויה של עיצוב טוב ואת הריח של פרינט אמיתי חי ונושם, ואני חייבת לציין שלא רק מעצבים אוהבים להקיף את עצמם בפריטים יחודיים (בניוזלטר הקודם שלי סיפרתי על ליין מוצרים מעוצבים שלי שהולך להיות מושק בחודשים הקרובים, אני לגמרי מאמינה בזה).

ג + ומה באשר לעיתונאות ולספרות? הכל יחסי.

עוד קיימים אנשי העיתון והקפה, עוד קיימים אנשי הספר והשירה (גם קוראי הספר והשירה), עוד קיימים ויהיו לנצח מעצבי פרינט.

ולא זו לא קללה! לכל מוסדות הלימוד שמפצירים ״להתקדם אל הדיגיטל״, היוש חמודים. צריך גם וגם מצטערת. אני פול סטאק לגמרי וטוב לי, בחיי 🙂

עם כל זה, בואו לא נחיה באילוזיה, יחסית לפעם יש ירידה, מה שכן- שום דבר עוד לא באמת ״מת״.

המדיום הוא המסר

3- אמ;לק, בלת״ק וישראבלוג מתפיידת: א – ד

א + מאמי חפרת

אם אנחנו כבר באיזורי הטקסטואליה, את אמ;לק הכרת? בלת״ק? קל לומר שאת ״חפרת״ ו״קדחת״ מכירים יותר, ובכלזאת הם מספיק מושרשים כאן בארצנו הקטנטונת.

הסיפור של אמ;לק (ארוך מדי; לא קראתי- או בקיצור, מה הפואנטה?) התחיל ב2003 בUrban Dictionary והוא נכנס למילון אוקספורד באוגוסט 2013.

את בלת״ק (בלי לקרוא תגובות קודמות- נאמר בתוך דיונים אינטרנטיים לרוב) התחלנו לפגוש ב2012… הצוות הנחמד הוא ביטוי מאסיבי ואולי הכי מרוכז לדור ה״אין לי זמן״.

ב + תקצרו לי, תגיעו לפואנטה

גם אם יש לי מה לומר- אני לא אקרא את שאר הדיון, השאר לא חשובים לי.

אולי המשך ישיר לאמירה ״הפרינט מת״, כמאמר ״המדיום הוא המסר״, ובהיעדר פרינט שניצח על עומק וריכוז- ברוך הבא לעולם ה3 שניות.

זמן חשיפה קצר ומהיר על המסכים שלנו שמנצח על התפשטות הפרעות הקשב והריכוז. ההפך הוא הנכון?

ישראבלוג מתה, סגירת אתר הבלוגים, הקרב על המדיה // אמבד אורפז ימין
ישראבלוג מתה, ההודעה שפירסמו באתר הבלוגים // צילום מסך

ג + תקופה תמה

כואב לי לכתוב את השורות האלו כי הן חרוטות לי בעור, אתר הבלוגים המוביל בישראל (והראשון שאיפשר בלוגים בעברית, אי שם ב2001) נמחק, מכבה את השאלטר, ישראבלוג נסגרת.

זה צפוי לקרות ב31.12.2017, ממש עם סוף השנה שלנו. וזהו. הייתה ולא תהיה עוד (אפרופו עוד סלוגן שהיה ונהיה לאירוני- ״החיים זה כאן״).

זה לא עניין של מה בכך כי מדובר בהשוואה לשריפת ספרים- מידע שהיה ואיננו עוד, או אפילו ״רגש שחשבתי שאיבדתי״ כמו ששלומי שבן מנסח.

ד + ערכים מתפוגגים

פה אני רוצה להרחיב (המילים הבאות שלי נלקחו מתוך קומנטס על סטטוס שנוגע בלב של כל זה, שחזקוש ישורון העלה), על החוויה, על התקופה, על מה זו פרטיות, על רכוש, ועל הבלוגרים של היום;

המדיום הוא המסר
המדיום הוא המסר

4- נכסים וירטואליים: א – ב

א + שייך לאורפז, לא לגעת

בהתכתב עם צילומי המסך שמעליי, בדיוק זה. אין ברשותנו שום ״נכס״ או ״נכס וירטואלי״ כמו שאוהבים לקרוא להם.

לצורך העניין גם בית אפשר לשרוף, אין גבול למה שאדם יכול לקחת מאחר, אבל דברים שהם תוכן- פנימי- אי אפשר. את מי שאתה הפכת להיות, אי אפשר.

אנשי שיווק ויועצים עסקיים אוהבים לטחון את המינוח הזה, נכס וירטואלי, ״תשקיעו בפייסבוק שלכם, זה נכס וירטואלי״, ״תשקיעו באתר שלכם, זה נכס וירטואלי״ ועוד ועוד.

תכלס, אין דבר כזה נכס. אין שום דבר שהוא באמת שלנו בסוף היום, יש דברים שהם לכרגע שלנו.

ב + לא תוכלו לקחת

הדבר היחיד ששייך לנו הוא קשר אנושי וחוויה, ואם אנחנו מדברים על שינויים פסיכים שקרו בעשור הזה, אז קבוצות!

קבוצות ווצאפ, מיטאפס, קבוצות פייסבוק, אלו נכסים אבל לא במובן הכמויות, אלא במובן הקשר שנוצר שם. אלו הפורומים של היום.

אני הייתי ילדת פורומים, ואז ילדת בלוגים, גדלתי לסצנה של אנשים ומהויות וזהויות שונות, של אנשי מקלדות, של קשר שנבנה מכתיבה ואז מטלפון ואז מפייס טו פייס. יש טרנספורמציה ממדיה למדיה- כמו בעיצוב גם בקשר אנושי.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

יש סיכוי שהילדות הזו גרמה לי להתעניין כלכך בפסיכולוגיה ובנפש, יש סיכוי שבניית קשרים הובילה אותי לפיתוח בלעדי של ייעוץ מקצועי למעצבים או לחזור להרצות באקדמיה בה למדתי.

בקשר אישי, ובטח באחד על אחד, יש את כל מה שלא יוכלו לקחת ממך.

5- פייסבוק, אינסטה ושלטון: א – ה

א + העולם הממומן

האישי-חברתי שהפך להמוני, ה״חבר כזה של פייסבוק את יודעת״. מדיה שהפכה יותר ויותר לספונסרד בעלויות משתנות.

ב + דאבל דה טראבל

מצד אחד, קל לעלות לחשיפה גדולה הרבה יותר, ״לכל כיס״ כמו שאוהבים לומר. ממש ערוץ מדיה לפרסום המונים. מצד שני, דיברנו כבר על זה ש״אין לנו נכסים״? אין לנו גם שליטה.

צוקי יודע להוריד ולהעלות כרצונו, על פיו ישק דבר. אם הוא רוצה, אם הצוות שלו רוצה, דברים פשוט ימחקו, פשוט.

הוא ממשיך וימשיך לשחק באלגוריטמים ולאסוף מידע. כרגע המצב הולך ל״תשלם- תיחשף״, לא במובן של ״תיחשף יותר״, אלא במובן שהחשיפה האורגנית (זו שלא שילמת עליה) לגמרי צנחה משהייתה.

יש שיגידו שהמקום צפוף אז זה טבעי שחשיפה בו תרד, אבל ברור לכולנו שהמשחק לא הו-כה תמים. וזה הגיוני. זה עולם של כסף אכן.

המדיום הוא המסר

ג + סוגים ומשתנים

גם ברמת סוגי המודעות, הגדלים, וידאו, גיפים, פילטרים, טקסטים עם טמפלייטים, טקסטים גדולים יותר כשכותבים מעט, האפשרויות ללינקים או לא, סטוריז של 24 שעות וזהו (!!!) תחשבו כמה השתנה כאן בזמן כלכך קצר, אפילו תפיסתית.

ד + גודל, עוצמה, מסר

היום פייסבוק ואינסטה אחד הם, אני מתכוונת שערוצי הסושיאל האלו שייכים לצוקי הנחמד, האימפריה שלו גדלה הרבה יותר כי אנחנו בסוף 2017 ועדיין לא כל מי שבאינסטגרם נמצא בפייסבוק ולהפך.

ואולי מעבר לזה שאפשר לחלוש על אנשים נוספים ולהיחשף לאנשים חדשים ולקהל נוסף, הדיבור הוא אחר. האופי הוא אחר, גם במדיה שהיא יותר כתובה וסיפורית, וגם במדיה שהיא יותר קצרנית (האשטגים הם גג 3 מילים? זה הוייב!) וויזואלית.

יש לנו אופציות כמפרסמים, אנשי שיווק, ומעצבים כמובן, להעביר מסר אחרת. יש בזה משהו מדהים ועולמות שלמים של חוויות מותגיות, אם נסתכל על זה בנפרד מההיררכיה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ה + מלחמת עקרונות

בואו לא נשכח שבימים אלו חוזר סיפור ״סטטוסים מצייצים״ למפה, אם יש תקווה לשמירה על נכס וירטואלי בכלזאת? אם יש תקווה לזכויות מורחבות מול ״שלטון״? ימים יגידו.

ימים יגידו אם הרעש שאבי לן עשה ב2015 יכה שוב ב2018, כשהסיפור ״הסתיים ונפתר״, כשהגענו להפי אנד.

ימים יגידו אם ״המזבלה״ (בלוג קריאייטיב וחדשות מעולם הפרסום) שנלחמת עדיין על מקומה, ועוקבת אחרי כל שערוריות פייסבוק ישראל לכאורה, תגיע להפי אנד שכזה?

ימים יגידו אם עמודים/ קבוצות אחרות ימשיכו להעלם כלא היו, עם כל ההשקעה שהייתה בהם (בזמן העריכה פה גיליתי שה״סופרגירלס״, קבוצת הנשים הענקית שמנתה 87,000 רשומות, נעלמה הבוקר מעל פני ממלכת הפייסבוק).

מה למדנו מכל זה?

+ אנחנו בעידן של מלחמה על מדיה שולטת, ובעצם קשה להכריע מי היא אחרי כלכך הרבה שינויים תעשייתיים, נוכל לומר ששווה להיות אול אראונד פלייר אם אתה מעצב. נוכל לומר שצריך לדעת להתייחס לכל מדיה וללמוד לקרוא את השוק.

שתי הגישות נכונות וראויות אגב, השאלה היא המידה והמינון.

+ עוד למדנו שבעשור קורים כלכך הרבה דברים, ושמי שלא יעבוד לרוחב או לא יתייחס למה שקורה סביבו, פשוט יעלם.

+ למדנו שעל ה״נכסים״ שקיימים לנו צריך לשמור גם אם בhtml מצ׳וקמק אם לא בסקרינשוטים. למדנו שאסור לסמוך על אף גוף לגמרי. למדנו על קשר אנושי אמיתי. שמחזיק.

+ עוד למדנו שאולי יש הזדמנות לסיבוב חוזר למי שיעשה חישוב מסלול מחדש, במובן של לזוז עם הטכנולוגיה. רגע מה? מה?

תמצמצו ועכשיו, נוקיה שוב פה.

קולטים?! נוקיה, שהייתי מדגימה עליהם איך מותג על כלכך חזק נעלם כי הוא לא הסתכל על השינויים סביבו, נוקיה חוזרת.

עם אותה המנגינה המוכרת בפרסומות (שזה לגמרי נכון מותגית!) ועם פונטים שיותר מזכירים את אפל.

מה עדיין מבאס שם? כנראה שזה לא באמת השתנה (ההסתכלות על שינויים סביבתיים), למרות סדרת פרסומות שמתעסקת ב״צעיר״, ״חדש״, ״עתיד״, ״משפחה״, ״זוגיות״, ״סושיאל״: לחברה עדיין אין עמוד פייסבוק ישראלי, אינסטגרם תואם, ובכלל, את הפרסומות החדשות שרצות בפריים טיים לא העלו ליוטיוב אפילו.

את הוידאו כאן שאבתי מעמוד פייסבוקאי לייצוג אומנים. זה שהם עוד לא ב2018 מבחינת הרשת זה עצוב, חשוד ומוזר.

אולי גם מעיד על הבאות, אם אני פסימית.

חייבת להתעכב על עוד חברה בשינויים, טבע:

כשהיינו שומעים על מישהו שעובד בטבע היינו רגילים לומר שהוא ״הסתדר״, ״נפל טוב״, ״קבע לו עתיד״ ושאר כאלו, המרדף אחרי קביעות הוא משהו שחונכנו אליו.

״קביעות זה טוב, זה ישמור עליך״, זה מיינסטרים ואין פה ויכוח. אני לא הולכת לדבר על הדימיון שבין המילים ״קביעות״ ל״קיבעון״, זה שיט להתעסק בזה וזה לא תמיד נכון ככלל. אני כן רוצה להאיר את העיניים של מי שנולד למרדף הקביעות (כולנו?): זה חלף. רובו של העולם זז מאינטרס ברור, כסף. אפרופו מרדפים.

השביתות שקורות שם עכשיו לא הולכות לשנות שום החלטה, ברור לכולנו שמדובר בהמון כסף ולא מדובר בחברה ממשלתית, מישהו צריך לשאת בעול ובהשלכות של מה שהוא בישל.

אם אתם על צומת דרכים וחושבים שלהיות שכיר זה משהו בטוח ויציב תיווכחו לגלות שזה לא תמיד הסיפור, אני לא אומרת שלהיות עצמאי זה נוצץ ומתאים לכולם. זה לא מתאים לכולם ואין לי ספק בזה. באופן כללי אני לא חושבת שיש אמירה כלשהיא שנכונה לכל היצורים החיים.

כשכירים, כסטודנטים או כעצמאים;

קחו את כל הסלט הזה ותוכלו לכתוב את העתיד-הווה שלכם.

מי שלא הולך לחשב את מסלולו לשנה החדשה, מי שיסתכל יותר מדי טוב על ״נקודה רחוקה באופק״ כדי ליסוע ״ישר״ (כמו שלימדו את כולנו בשיעורי נהיגה) עלול לפספס את הבמפרים, ואת הנהגים שמימין ומשמאל, וגם את זה שחייבים לפנות שמאלה פתאום, יש שם אחלה תותים.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״אני מעצבת,
שיווק עצמ
י היה בשבילי סינית.
הייתי בטוחה שאני חייבת להוציא את זה החוצה
ולא היה לי את הכסף לממן איש שיווק.
היום אני כבר חיה את זה.
אני יודעת לזוז לבד
״

 

מטרת הבסיס של פרסום: להיות זכיר? הא?

מחשבות על מיתוג מגיעות אל האף שלי.

את הפוסט הזה אני כותבת מהים, כאחת ששונאת ספורט- הטיילת היא הדרך שלי להפסיק להיתפס מישיבה ממושכת על הכסא (כי למרות שהוא אחלה כסא מנהלים, גם לו יש גבול)…

ים.
ריח של ים.
שקט של ים.
רעש של מטקה וגלים.
ואז גל ריח מטורף של בושם מתוק.
ממש מתוק.
ממש ממש.
כזה שגורם להסתובב.
אני מרימה את הראש ורואה שעובר מולי זוג, חתן-כלה דביקים כנראה כמו הבושם.

זה היה רגע שלהם, שנכנסתי אליו בגלל רעש לא צפוי, בגלל ריח לא צפוי.
פה מתחיל הסיפור שלנו.

מיתוג ומטרת הבסיס של פרסום: להיות זכיר // ריממבר מי, אמבד, 2017 אורפז ימין
לחפש את המיוחד בתוך השגרה הרגילה // ריממבר מי, צילום עצמי, 2017

הריח הזה ששבר לי את הקו, את הרגיל והמוכר, את מה שציפיתי לו. כן. סביר שאזכור את הרגע הזה בקרוב.

אני אחרי יום של פרזנטציות ובניית חומרי מיתוג, עושה שקט במוח, ומוצאת איך הדברים מצטלבים לי.

בשביל מה להשקיע בפרסום ולבנות מיתוג:
במילה? זיכרון.
בשתי מילים? להיות זכיר.
בשלוש מילים? שאני אהיה זכיר.

מה? ביותר?
שיוסי ידע לשרבט לאיציק מה הוא ראה אתמול 🙂 זה הכוח שלנו. ליצור חוויה אחרת, לא הכי צפויה, כדי שיזכרו אותנו.

ברור שנכנס בזה קהל היעד והפניה שתתפוס אותו וכל המסביב, אבל הוא הוא, יוסי הזה מקהל היעד, הוא צריך לזכור אותנו.

שנהיה לו במוח לרגע שהוא צריך, למומנט הנכון, למאני טיים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

מה זה? מה כתבת שם? להיות זכיר?!

טעות נפוצה אומרת שהמטרה של פרסום היא למכור. אולי הרגע חשבת ככה. הגיוני, בכלזאת זו טעות נפוצה…

נכון, כולם רוצים למכור, אבל למעשה מכירה נמצאת בשלב קרוב יותר למטרה בהגדרה של ״שיווק״ מאשר למטרה בהגדרה של ״פרסום״ (אהא, יש הבדל בין השניים!).

בקורס שאני מלמדת במכללה האקדמית אשקלון אני מדברת על מטרת הבסיס של פרסום (ולא רק על הבסיס, על כל 7 המדרגות בשקופית תחתיי), הבסיס הוא להיות זכיר. זה הסיפור. סירייסלי.

מיתוג ופרסום, מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמי של אורפז ימין, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד
מדרג ההשפעות // שקופית מתוך הקורס האקדמי שלי, ״שיווק פרסום וניו מדיה״, עיצוב וכתיבה: אמבד

קודם כל להיות זכיר.

כוונת קניה ומכירה הם שלב גבוה יותר בהשפעות אליהם נשאף כמפרסמים, אלו השלבים הגבוהים ביותר בעצם;

כשאנחנו מפרסמים, או יוצרים מיתוג, יוצרים זהות (מוצר או שירות מזוהים בצבע, אות, סאונד, קצב, ריח, אלמנטים גרפיים), תמיד נחשוב על הבסיס: שיזכרו אותנו.

על זה נבנים וקמים מותגים, על זה עובד עולם גם בדור שכבר עיוור לבאנרים.

הבולטות הזו, השונות, הדרך שלך לגרום שיזכרו אותך. זה הבסיס לפרסום- וזה הבסיס למותג טוב, לפרסומת טובה, ולאיש מקצוע שרוצה להיתפס כמעולה.

אם מסבים את זה לשוק העבודה, ואני בקונוטציה לשם עכשיו כי ככה זה אחרי סשנים של ייעוץ מקצועי למעצבים, זו שאלה שחוזרת על עצמה… 😉

כל הסיפור הזה שדיברנו עליו, זה לא רק בקטע של עיצוב ולקוחות: זה גם הסיפור שלנו.
← זה הסיפור של איך אתה כותב אותך
← איך את נראה במסך
← איך זה שונה מהשאר
← איך גרמת לי לזהות אותך
← איך גרמת לי לזכור ממך משהו

מיתוג עצמי מכנים את זה היום. כנראה שלא סתם.
בעולם של שפע, זה גם לא סתם מטריד כלכך הרבה מעצבים, ה״איך יזכרו אותי״.

מינימליזם זו הבחירה לדייק את הפרט היחיד שנמצא.

שמעתם כבר על מישהו שנוסע ברכב כדי לעשות הליכה?! כן. זו אני. כשאני יוצאת לים אני לא לוקחת זמן, כשנגמרת ההליכה אני נוסעת הבייתה.

אבל פתאום הספסל הזה תפס אותי לכתוב עליו, משהו אחר קרה.
היה כאן רגע לזכור. רגע שלם.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״עוד אחרי השיחה הראשונה שלנו הרגשתי שאת מכירה אותי,
שאכפת לך שאצליח הרבה יותר.
זה כאילו היה מהיר, אבל הבנתי שמשהו טוב הולך לקרות לקריירה שלי״

 

בין מוזיקה לקריאייטיב // מארחת את מועדון תרבות

בעידן הפופ המודרני, הויזואליזציה היא כבר מזמן מרכיב אינטגרלי מכל יצירה מוזיקלית.

צילומי יח״צ, קליפים, תלבושות, כל אלה ועוד משלימים את החוויה המוזיקלית של האמן עוד מראשית התפתחותה של המוזיקה הפופולרית אי שם בשנות ה-20.

היי שם! הפוסט שנכנסת לקרוא הוא פוסט אורח שנכתב ע״י עמית מלכא, כותב בלוג המוזיקה ״מועדון תרבות״ // גילוי נאות- חבר קולגה ואח גדול:

עמית מלכא, מועדון תרבות, אמבד
עמית מלכא
מועדון תרבות
עמית חי ונושם מוזיקה בהכי-מוגזם-שתכירו-! וכותב את בלוג המוזיקה הבועט ״מועדון תרבות״, בלוג שאין סיכוי שתקראו בו משהו ולא תלמדו פרט חדש (הפוסטים שלו מתפרסמים גם באפליקציית ״360 התמונה המלאה״ מבית nrg מעריב).
במקביל לכך, עמית מרצה קורס ניו-זיקה במכללה האקדמית ספיר ומנהל מחלקת דיגיטל במשרד האחרון שבו עבדתי בהיותי שכירה (:


בעיניי, פוסט שנכתב דווקא לא מעיניים של מעצב על קריאייטיב ועיצוב הוא דווקא מעניין הרבה יותר, נותן לנו הצצה לאיך ״אנשים רגילים״ רואים עבודות.

הפוסט נערך כאן בשתי ידיי: אם הרגשת בו דיבור הו כה ציני עליי- אני אחראית לו, אל דאגה, הומור עצמי מונע קמטים.

לראות, לשמוע, להרגיש.

בפוסט הבא אני רוצה להציג כמה מעטיפות האלבומים הנפלאות ביותר שנוצרו אי פעם. אי אין לי מטרה מסוימת להצביע על איזושהי התפתחות בגזרה או משהו כזה, אלא פשוט להראות איך לעיתים חשיבה מחוץ לקופסא מצליחה לסקרן ולהגביר עוד יותר את החוויה המוזיקלית, יפה ככל שתהיה.

האלבומים לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי או כל סדר אחר, והם רק קצה המזלג של עשרות אמנים אחרים שעשו שימוש אומנותי בעטיפות האלבומים שלהם.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אורפז ימין, מועדון תרבות // מקשים, אמבד, 2017
לכתוב על מוזיקה זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה // מקשים, צילום עצמי, 2017

לעצבן את אורפז, לדבר על הביטלס.

הביטלס היו הראשונים ש״הוכיחו״ לעולם שמוזיקת רוק פופולרית יכול להכיל בתוכה מסרים תרבותיים עמוקים ומורכבים יותר. המסרים האלו היו עטופים בהפקה מוזיקלית מורכבת יותר ממה שאי פעם מישהו שיער.

ההתפתחות המוזיקלית של הביטלס, שהחלו את דרכה כלהקת קאברים נחמדה שעושה שירי רוקנ׳רול אמריקאיים, הייתה הדרגתית והחלה עם Rubber Soul, המשיכה עם Revolver והגיעה לשיאה עם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band שיצא במאי של שנת 1967.

האלבום הציג לראשונה את הצליל החדש של הביטלס שהתיך יחדיו רוקנ׳רול, תזמורת קלאסית, צלילים מהמזרח הרחוק, סינתיסייזרים ועוד.

את הצליל החדש הזה היה צריך לעטוף, והביטלס עשו את זה בצורה מושלמת על עטיפת האלבום שהציגה לא פחות מאשר את קבורתם של הביטלס הישנים ולידתה של ״להקת הלבבות הבודדים של סמל פפר״ להלן, הביטלס החדשים.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, 1967
הביטלס, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, 1967

מלבד סצנת הקבורה, עטיפת האלבום הציגה שלל סלבס ומפורסמים מהתקופה ומההיסטוריה הכוללים את מרלין מונרו, בוב דילן, פרד אסטר, אלברט איינשטיין ואחרים.

בהעדר טכנולוגיה דיגיטלית נאלצו מעצבי העטיפה (אמני הפופ פיטר בלייק וג׳ואן הורוות׳) לעבוד עם דמויות קרטון בגודל אמיתי כאשר ארבעת הביטלס ה״ישנים״ הם בובות שעווה אמיתיות שהושאלו ממדאם טוסו.

העטיפה הפכה לאייקונית כמעט עם יציאתה וגם לכזאת האוצרת בתוכה אינספור אגדות אורבניות (לא, פול מקרטני לא באמת מת). זאת דוגמה נפלאה לייצוג התפתחות מוזיקלית בצורה ויזואלית, בדרך שלא נעשה עד כה.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לקלף את וורהול.

עטיפת אלבום נוספת שיצאה באותה השנה והפכה קאנונית אולי יותר מכל עטיפה אחרת אי פעם, היא ״עטיפת הבננה״ המפורסמת של וולווט אנדרגראונד.

״מחתרת הקטיפה״ הייתה פרויקט מוזיקלי-אומנותי של אבי הפופ-ארט אנדי וורהול שבאופן טבעי גם עיצב את עטיפת אלבום הבכורה של הלהקה.

לא הרבה יודעים אבל במקור צורפה לאלבום הוראה ״לקלף בעדינות ולראות״ וכך ניתן היה לקלף את קליפת הבננה ולחשוף מתחתיה בננה ורודה ועסיסית משהו.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // וולווט אנדרגראונד, אנדי וורהול, 1967
וולווט אנדרגראונד, אנדי וורהול, 1967

מה יתאר את פינק פלויד?

העטיפה הכמעט ״אגבית״ והכל כך פשוטה הזאת של וורהול זרקה אותי מיד לעטיפה המופלאה בעיני של פינק פלויד לאלבום Atom Heart Mother מ- 1970.

המוזיקה שהכיל האלבום הייתה כל כך מורכבת ומתקדמת שכשהגיע הזמן לחשוב על עטיפה, חברי הלהקה ביקשו מאמני Hipgnosis (קבוצת עיצוב בריטית שעיצבה עטיפות אלבומים לעשות להקות מלד זפלין ועד ELO), לחשוב על הדבר הפשוט ביותר שיכלו לעלות על דעתם. התוצאה: פרה.

הרבה פעמים אמנים חושבים מה יבטא הכי טוב את המוזיקה שלהם וכיצד ניתן לייצג אותה ויזואלית, אבל פינק פלויד עשו בדיוק להפך ומבחינתי זה לא פחות מגאוני. אגב העטיפה לראשונה גם לא הציגה, לא רק את פניהם של חברי ההרכב אלא אפילו את שם האלבום והלהקה. קלאסיקה!

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // פינק פלויד, Atom Heart Mother, 1970 //
פינק פלויד, Atom Heart Mother, 1970

עשה זאת בעצמך, בקטע טוב.

עטיפת אלבום סופר מפורסמת מאותו ז׳אנר של רוק מתקדם ניתן לראות באלבום In The Court of the Crimson King של King Crimson.

הפעם לא מדובר בצילום של משהו פשוט אלא בציור שהפך כבר לאייקוני שצויר על ידי מנהיג הלהקה רוברט פרית׳. האיור אגב נצבע על ידי מתכנת מחשבים בשם בארי גודבר שנפטר שבועות ספורים אחרי שהאלבום שוחרר.

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // קינג קרימזון, In The Court Of The Crimson King, 1969 //
קינג קרימזון, In The Court Of The Crimson King, 1969

על טעם ועל ריח, יש מה.

פרץ הטכנולוגיה בתחילת שנות השבעים ובתחילת השמונים הביא איתו לא רק שינוי באסתטיקה של המוזיקה הפופולרית, אלא גם חשיבה מקורית מאד שהתבטאה על גבי עטיפות התקליטים.

נכון, מרבית עטיפות האלבומים התהדרו באובר צבעוניות ותלבושות מזעזעות אבל בין לבין אפשר למצוא כמה עטיפות מרהיבות כמו לאלבום A Broken Frame של דפש מוד, Ghost in the Machine של הפוליס, Radio של אל אל קול ג׳יי, Born in the USA של ברוס ספרינגסטין ועוד רבים וטובים.


האמת שהעטיפה המעניינת ביותר באייטיז לא מגיעה מאלבום, אלא דווקא מסינגל, ולא סתם סינגל.

זה היה סינגל ה- 12 אינצ׳ (התקליט הגדול שכולם מכירים) הנמכר בהיסטוריה! מדובר בעטיפה לסינגל Blue Monday של הניו אורדר, שהיה להיט לכל אורך העשור והתהדר בעטיפת תקליט שדומה לדיסקט מחשב (זוכרים את הדבר המרובע הזה נכון?).

העניין הוא שעלות העטיפה הייתה כל כך יקרה לייצור שעל כל תקליט שנמכר הלהקה הפסידה כסף! מי אמר שאמנות באה חינם?

בין מוזיקה לקריאייטיב, אמבד, מועדון תרבות // ניו אורדר, Blue Monday, 1983 . //
ניו אורדר, Blue Monday, 1983

דברו עם עמית בלי לומר פט שופ בויז… בטח!

ואם כבר באייקוני אייטיז עסקינן אז אי אפשר שלא לדבר על הפט שופ בויז: לכל אורך הקריירה שלהם התהדרו צמד הפופ המשובח בעטיפות אלבומים אמנותיות שהתאימו למוזיקה המאתגרת שהעבירו.

Please, אלבום הבכורה שלהם מ- 1986, היווה אנטיתזה לצבעוניות הצעקנית של האייטיז עם עטיפה מינימליסטית שמציגה תמונה פצפונת של הצמד.

Actually מ-1987 שמראה את הצמד- הפעם בגדול, אך את ניל בעיצומו של פיהוק. Introspective מ- 1988 עם העצוב החדשני של המעצב החזותי מארק פרו, ועוד.

 
מעל לכולם עומדת עטיפת האלבום שלהם ל- Very מ- 1993: העטיפה לא הייתה בנויה מחלק שקוף ומתחתיו חוברת כנהוג, ובעצם הייתה כולה מקשה אחת של פלסטיק כתום זוהר עם נקודות עליו (מה שלימים יביא לכינויה ״עטיפת הלגו״).

העטיפה לא רק שמייצגת את הקו הפופי והפומפוזי שבחר הצמד לאלבום, אלא גם את הקליפים שילוו אותו, שיוצרו כולם באנימציה ממוחשבת מתקדמת שנלמדת עד היום בחוגים מסוימים של עריכה גרפית.

הומאז׳ים וחיות אחרות.

סגנון עטיפות אלבומים שאני מוצא ממש מעניין הוא סגנון המחוות לאלבומים אחרים. עטיפות אלבומים שמזכירות, נראות ומהוות מחווה לעטיפות מפורסמות מהעבר.

כך למשל פרויקט האנימציה המוזיקלי והמצליח של ה- Gorillaz, בו הציגו מחווה מצוירת משלהם לעטיפה האייקונית של הביטלס לאלבומם Let it Be.


הראפר נאס הציג גירסא משלו לעטיפת האלבום A Child is Born של אמן הג׳אז האוורד האנגר, באלבום הבכורה שלו Illmatic מ- 1994.


והדוגמה המפורסמת ביותר היא עטיפת האלבום London Calling של להקת הפאנק, הקלאש, שעושים מחווה נפלאה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי.

הפאנקיסטים ראו עצמם כמי שמחזירים עטרה ליושנה ואת הרוק לשורשיו, ולכן המחווה לאלביס היא יותר מסתם עוד מחווה ויזואלית אלא כזו שעובר בה חוט מקשר.

 
דייויד בואי, שכמעט וכל עטיפות האלבומים שלו הפכו מפורסמות גם למי שאינו מכיר אותו, השתמש באלבומו The Next Day בעטיפה מפורסמת של אלבום אחר, רק שכאן האלבום ממנו נלקחה ההשראה הוא לא פחות מאלבום של בואי עצמו!

עבור The Next Day השתמש בואי בתמונה הסופר מפורסמת של אלבומו Heroes מ- 1977 והדביק במרכזה (ממש על הפרצוף שלו עצמו) ריבוע לבן עם הכיתוב The Next Day. המטרה היתה לומר, בואי הישן זה טוב ויפה אבל תתקדמו, אני עוד כאן ואני עושה מוזיקה טובה לא פחות.


בגלל שמדובר במדיום ויזואלי אז באופן טבעי יש גם לא מעט עטיפות אלבומים מפורסמות בעלות רפרנסים או מחוות ישירות ליצירות אמנות ואמנים מפורסמים.

השראה זה לא הכל.

כך למשל The Stone Roses באלבום הבכורה שלהם עושים מחווה לסגנונו של ג׳קסון פולוק, ג׳וני מיטשל עושה מחווה לואן גוך באלבומה Turbulent Indigo, פליטווד מאק עשים מחווה ליצירתו של הנרי רוסו באלבומם Tango in the Night מ- 1987 ועוד.


דוגמה מעניינת בהקשר זה (למרות שלא מדובר ביצירה מפורסמת) היא עטיפת האלבום In the Aeroplane Over the Sea הנפלא של פרויקט האינדי Neutral Milk Hotel.

האלבום עוסק בתקופת מלחמת העולם השניה ובאנה פרנק באופן ספציפי, לכן לא מפתיע שהעטיפה לוקחת השראה מגלויה מאותה תקופת בעלת הכותרת ״הולנד 1945״. באלבום אגב יש גם שיר בשם הזה.

אמבד מועדון תרבות ניוטרל מילק הוטל, In the Aeroplane Over the Sea, 1998 . //
ניוטרל מילק הוטל, In the Aeroplane Over the Sea, 1998

ובנימה אישית?

עוד כמה עטיפות אלבומים אייקוניות ונפלאות שאני מאד אוהב הן; Nevermind של נירוונה היוצאת נגד התרבות הקפיטליסטית של אמריקה של סוף האייטיז.

Is This it הפרובוקטיבית של הסטרוקס המציג צילום חטוף של חברתו של הצלם קולין ליין כשיצאה מהמקלחת.

Unknown Pleasures של ג׳וי דוויז׳ן המציג רפרודוקציה דיגיטלית של גלי פולסר, ו-Steal This Album של System of a down שלמרות הגימיק, מצליח לבלוט ולעבוד.

לפני שתהרגו אותי…

כמובן שיש עוד עשרות אם לא מאות אלבומים ששווה היה לציין פה, אבל הנקודה היא שהחוויה המוזיקלית לא חייבת להסתיים במוזיקה;

אלבומים נצחיים באמת הם אלבומים שהשילוב בינם לבין הצד היזואלי שלהם (החזות, עטיפת האלבום, הקליפים, החוברת הפנימית ועוד) משרתים את מכלול היצירה כולה.

בסופו של דבר אמנות ״טובה״ וזכירה היא אמנות אבסולוטית.

לעוד עדכונים מוזיקליים מעמית מלכא ו״מועדון תרבות״: עד המייל שלך וגם בפייסבוק. כןכן, לגמרי מומלץ! (:

👇
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

הסיפור שלי עם מנוחה.

קוקוס עם קשית על חוף ים בצבע טורקיז עמוק, בליל של שפות, ריחות אחרים.
פפפ.
עזבו, זה לא בשבילי וזה כנראה לא יקרה איתי.

אני לא בנויה לדבר הזה, ל… איך קוראים לזה… בטלה! בדיוק! לא בנויה לזה.
מה לי ולכל הבטן גב הזה? אני אדם שעושה, כשיש לי חופש יזום זה יותר קניות ומסעדות מאשר התבטלות טוטאלית או טבע ונופים.

לא.
לא אמרתי שמשהו רע בך בגלל שאהבת את זה, זה פשוט לגמרי לא משהו ברור לי. בטח לא לחודש, גם לא לשבועיים.
אולי אני עוף מוזר אבל ככה זה אצלי.

געגוע לעיצוב - השיוך האמיתי שלך למקצוע הזה // כוח א-לוהי, אורפז ימין, 2017 אמבד
מנוחה בכפייה, יש דברים כאלו // כוח א-לוהי, צילום עצמי, 2017

עד ש…
עד שא-לוהים מחליט שאת עוצרת הכל, כולל קמפיין ממומן ושיחות טלפון חדשות.
חמודה, את, את בטן גב עכשיו, ואם לא בכיף אז עם ״קצת״ כאבים, חום, ופינוקים על חשבון הבית.

שמישהו יפרגן לך במרק חם מה יש?

נסתדר בלעדייך.

שבי שבי במיטה, לא לזוז מהבית. ככה היו השבועיים האחרונים שלי באונאנדאופ…

זה התחיל מסתם כאבי גרון שהלכו והחריפו ברגע שהתחיל הסמסטר (ככה זה לדבר שלוש וחצי שעות מול כיתה?), ויצא מכלל שליטה:

אני מדברת על פסטיבל הוירוס! כאבי גרון, כאבי בטן חזקים, חום, סחרחורות, ולפינאלה- מיגרנות שמזכירים לי את ימי כשכירה. אושר גדול!

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז מה רע בקצת מנוחה? הרבה מנוחה.

סליחה, הרבה מנוחה לאורפז ימין, זו שזה לא בשבילה מנוחה ארוכה ולא לצאת מהבית.

זה עלק פוסט אישי, אבל אני מאמינה שזה מגיע לנקודה לגמרי לא אינדיווידואלית; אנחנו אנשים שונים, החוויות והתגובות שלנו שונות, אבל אם יש משהו אוניברסלי בעולם הוא געגוע, ובטח געגוע לעיצוב.

אחרי שבועיים כאלו… יצא שהקפאתי שיווק עצמי, ביטלתי פגישות חדשות ועצרתי עבודות חדשות מלהיכנס, פשוט פיניתי מוח.
אמיץ או חסר ברירה, זה לא משנה. יצא שהתגעגעתי לעשייה שלי לגמרי.

חיים.

העולם שלנו, עולם העיצוב, הוא לא משהו שאפשר לחיות לאורך זמן ללא תשוקה אליו.

והעולם שלי, שהוא לא ״רק״ עיצוב, גם אסטרטגיה וגם כתיבה וגם שיווק וגם ייעוץ מקצועי למעצבים וגם דיטיילס מאד קטנים והרבה יוזמות שמתחת לפני השטח, לגמרי עולמות של לחיות מאהבה לדבר.

״בסוף זה מקרין ממך אפילו באסמסים״.
(מהמחמאות היפות ביותר שקיבלתי השבוע)

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בימים האחרונים הבנתי שוב מה זה געגוע.

שוב? מה? למה?
בתקופה הזו לפני שנתיים החיים שלי עברו ניעור, כאפה, הזייה, יו ניים איט.

25.11, לא משהו שקל לשכוח, בטח שההזיות מעכשיו עושות לאלו שהיו פה אז הומאז׳, מחוונת אמנם, לא מחווה מחוותית וטוב שכך.
הפרופורציות שונות, החוויה לגמרי אחרת, הריח איננו, והטעם. לא דומה.

אני במקום אחר לגמרי היום,
אבל שוב יש בי תשוקה, וגעגוע עז.
טוב להיות בבית.


לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +


״תקשיבי!
לא הבנתי מה שעה אחת יכולה לעשות לי.
אני חייבת את זה לעצמי
״