בין המושגים החרושים ביותר ב2020: כתיבה יוצרת. המינוח טרנדי ממש כמו ״שיח על העצמה״, הוא עוד אחד מאלו שכבר נוזל המוח מכל כיוון, רק מ… לשמוע את הטייטל.
לאלו שפיספסו איכשהו (גלו לי איך!), כתיבה יוצרת מדברת על כתיבת טקסט אמנותי/ ספרותי. מושג פשוט שמרוב שלועסים אותו הוא מתחיל לאבד את המשמעות המקורית.
אממה, אל תתבלבלו מהסלידה להתעסקות יתר או מגישת ה״תכלס למטרה״ שלי, גם אני באיזורי המגירות מדי פעם. חשוב לי שתדעו, כי זה יכול להישמע אחרת.
אז לא נדבר היום על כתיבה יוצרת. תנשמו.
על מה כן יהיה הפוסט? על כל מה שכתיבה יוצרת מעבר לאמנות.
אגב, אתם לא מדמיינים שדיברנו פה פעם על כתיבה. שם האישיו היה יותר ממקום של עריכה, מיקוד ותמצות- בעיצוב ובטקסט. הנה לינק לחזרה בזמן.
הכל התחיל הבוקר, כשבין ביס לביס צפיתי ב״בין השמשות״ עם דב אלבויים. הפעם התארחו שם רן שריג ודנה ספקטור, 2 יוצרים שבעיניי תמיד מביאים צד אישי פנימה.
בגדול כדי שתבינו את הקונספט: זו תוכנית אירוח על פרשת השבוע, שבה כל אורח מפרש את העניינים מנקודת החיים שלו.
עוצרת רגע לעוד משפט שיסיר חששות אופציונליות- כמו שזה לא פוסט על כתיבה יוצרת, כך זה לא פוסט דתי. קחו עוד שלוק ממה ששתיתם קודם 🙂
בין השורות שמתי לב לקישוריות של דב לטקסט התנכי, דב גדל בבית דתי לאב ברסלב עד כמה שזכרתי מתוכניות אחרות שהוא הוזכר בהם, כך שלא מפתיע.
הדבקות הזו לטקסט גרמה לי לשים לב לעוד משהו, מדובר בפרשה שבה נברא העולם- ״וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר״.
ב2 מילים בלבד כאוס שלם הפך לאור.
פתאום נפל לי אסימון, גם אנחנו בני האדם בוראים ויוצרים, הופכים תוהו ובוהו לאור בכמה מילים. אם רק יודעים לעשות את זה טוב.
אולי חשבתי מעורפל מדי, אני מפרקת: למילים שלנו יש כוח, יש כוח לבנות וכוח להרוס. לא בקטע מיסטי ולא בקטע של ״תחשבו ויקרה״. פחות מההוקוס פוקוס, ברמה הממש-ממש פרקטית.
1/ לבנות= אם בחרנו אותן טוב.
2/ להרוס= אם לא עצרנו להבין מה אנחנו כותבים.
מילים הן אלו שגורמות לנו לקנות כלכך הרבה מוצרים, טקסטים בהצעות מחיר מגינים או הורסים לנו בכוח אדיר, יש מי שמאמין שאפילו שם של אדם (והמשמעות המילולית שלו) קובע המון על הגורל שלו.
כתיבה חיובית, מבט חיובי.
בצד רגשי, כשברור לכולנו כמה כתיבה משפיעה ביחסים שלנו למישהו/ משהו, או אפילו בצד אינפורמטיבי כמו ״איך להציג את הרכיבים של המוצר״.
אפרופו רכיבים, הנה דוגמא אינפורמטיבית מעולם המזון:
במקרה אחד נכתב על עלי סיגר ״100% עבודת יד״ (הערך ללקוח= יחס אישי, טעם) ובמותג מתחרה נכתב ״ללא מגע יד אדם״ (הערך ללקוח= ניקיון, סטריליות).
חשבתם מה נשמע טוב יותר? שניהם הא? איך?
כשאנחנו מציגים עובדות בדרך חיובית ולא בשלילה, אנחנו מראים את הצד הטוב. קל יותר לעבוד עם צד טוב כלפי הקורא, כי למילים בו יש כוח חיובי ולא שלילי.
זתומרת, כשרואים 2 מוצרים באותה הקטגוריה (2 מוצרי עלי סיגר) עם כיתובים שמציינים 2 הפכים מוחלטים (עבודת יד או עבודת מכונה), אפשר עדיין להביא למצב שבו לא ברור לנו מי כדאי יותר.
אם כותבים את העובדות מהצד החיובי שלהם, יכולים להגיע למצב האבסורדי והיפיפה הזה. השוק נפתח! פתאום המוח שלנו לא מבחין שבשאלה ״קרה״ היינו מעדיפים אוכל בעבודת יד.
זו לא עבודה בעיניים אלא פלא גדול. בעזרת כתיבה חיובית אנחנו יכולים לפתוח מחשבה על יתרונות אחרים (כמו סטריליות), למוצר שיכל להיתפס כלא רלוונטי ביחס לשוק.
ניימינג וחיבור אישי.
אם כבר הזכרתי קודם שמות לבני אדם, מה עם שמות למוצרים?
ניימינג הוא משהו שמאד משפיע על הסגנון המותגי של כל עסק, על האופי הספציפי גם בתוך קו המוצרים, ועל החיבור האישי/ רגשי שלנו עם המוצר.
ברוב הפעמים נהוג לחשוב שאנחנו לא נקנה מוצר רק בגלל השם שלו (כתבתי ״נהוג״ כי יש מצבים שלגמרי נקנה מוצר בגלל השם, בדוגמא הכי מהירה וחובבנית- נסו לנחש כמה פעמים ילדי שנות ה90 קנו ״פסק זמן״ ב״גמד וענק״), אבל השם הוא חלק מהחוויה שאנחנו עוברים לפני הקניה, והוא סוגר לנו את פינת החיבור למוצר.
לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חבר.
אינספור שפתונים אדומים בשוק, לא מעט טובים, והנה שם מוצר שמקשר אותנו לערכי המותג של tommy cosmetics ואפילו מחמיא ללקוחה הפוטנציאלית.
שם המוצר> GIRL BOSS.
בנוסף לשם המדוייק למוצר, תומי הגדילה לעשות היא נתנה שם מוצלח לקולקציה. למה הוא נחשב מוצלח לדעתי? השם של הקולקציה הוא שיקוף ישיר לוויב של קהל היעד, וככל שאנחנו מסונכרנים לאיך שהקורא נשמע- ככה אנחנו מצליחים יותר להתחבר אליו.
שם הקולקציה> LIP CANDY.
לדוגמא // איך מתחברים? נשמעים כמו חלום.
עוד דרך להדק קרבה בין קורא לכותב, היא להישמע כמו החלום הקטן של הקורא (בטח בזמן ששאר המתחרים נותנים שמות טכניים כמו ״מתיר קשרים״ או ״תרסיס הגנה״).
אם קהל המטרה שלנו חולמות שיקרה קסם בשיער שלהם, והצלחנו להביא מוצר שפותר את הבלאגן= לגמרי אפשר להרים לעצמנו בשם שינציח את הגאונות.
כמובן, כל עוד זה ברוח הערכים של המותג ולא ישמע זר לו או מתנשא.
שם המוצר> the wizard. גם הטיפול בגרסא העברית לא נופל ממנו, והוא מוכר גם כפריימר הקוסם/ פריימר המכשף.
גם טקסטים על המוצרים יכולים לגרום לנו לאהוב אותם יותר, אם הם כתובים בסגנון של הצופה ומדברים בדיוק אליו.
זה יכול לקרות לאחר הקנייה (למשל על דף הוראות או אריזה) או לפני הקנייה (למשל בהסבר על המוצר).
לדוגמא // לא רק פרקטיקה, גם רגש.
הנה דוגמא שצריך למסגר, היא מציגה ניימינג מעולה ותיאור משלים-מושלם.
סגנון הכתיבה יושב בול לקהל הפוטנציאלי, ולמרות שממש קל לפספס בתיאור (לשכוח מהסגנון ופשוט לכתוב טכנית על המוצר) אין כאן שום פיספוס.
נו טוב, רק דאבל רווח אחד שתיקנתי אחרי צילום מסך. אל תגלו.
הדיבורים האלו הזכירו לי שגם שהעלתי לאוויר את עמוד הנחיתה שלי לייעוץ מקצועי למעצבים וגם ששיחררתי את ליין המוצרים של אמבד– קיבלתי לקוחות לתחום הכתיבה.
העמודים דיברו על מוצרים שלי ולא על כתיבה, ועדיין הם סיפרו משהו אישי עליי וגרמו לחיבור קרוב.
אלו שפנו אליי כדי שאכתוב להם, בעקבות הפרסום של העמודים האלו, לא תמיד הם ידעו מראש שאני כותבת מקצועית ללקוחות.
תבינו את רמת הקשר שנוצר, מטקסט. ״כולה טקסט״.
כותבים את השגרה.
מעבר לעסקי הכתיבה, כתיבה היא מזמן חלק מהיומיום שלנו.
לפני כמה שבועות באחד החגים עלתה לי התובנה המכלילה שבזמן שדור הx יעדיף תקשורת טלפונית, דור הy הבוגר יותר יעדיף מוקלטת.
דור הy הצעיר יותר ודור הz יעדיפו כתובה ודור האלפא כבר יעביר את הזמן בשיחות וידאו. זה קשור לתפיסה תרבותית של כל דור, למדיה השולטת באותה התקופה, אבל בואו נחזור לנושא.
התפר של y וz הוא רוב האוכלוסיה הצעירה היום, וזה מה שמסביר למה דווקא כתיבה (כצורת תקשורת) היא כזאת ראשית ועיקרית בשגרה הנוכחית.
היא נמצאת לנו בעבודה, בסדרי העדיפויות האישיים, בסושיאל, כמעט בכל מקום שבו אנחנו מדברים על עצמנו או על מה שאנחנו עושים.
כשאנחנו לא שמים לב אליה ולמילים שאנחנו מוציאים יכולים לקרות טעויות (כאמור), לפעמים סתם שטויות, ולפעמים קריטיות.
לפעמים לא יזכרו מי אנחנו (למרות שזה אולי חשוב לנו), רק כי אנחנו כותבים אחרת בכל מקום. כשאדם נשמע בצורה מסויימת בפייסבוק, ובצורה שונה לחלוטין באינסטגרם- יהיה יותר קשה לנו לזכור מי הוא אם לא הכרנו פייס טו פייס.
יותר מזה, יש מקרים שהשינוי הוא לא בסגנון וטון הדיבור אלא רק בשפה עצמה, וזה עדיין מספיק כדי שלא נזהה שכבר ״הכרנו״ דיגיטלית.
הסיפור של ״איך אנחנו כותבים״ הוא היום בעצם ״איך אנחנו נשמעים״, מי יזכור אותנו בעולם ובאיזו דרך, לאו דווקא בהקשר לעולם העסקי.
איך תרצו שיזהו אתכם כפרט, כבני אדם?
↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!
↑
״מרגיש שנגעת בנקודה,
אחרי שנים של שאטרסטוק
הצלחתי ליצור לבד מכלום״