״ומה אם אתמקד מדי? מה אם אסגור אופציות שיכלו להיות טובות לי?״, ולעומת זאת, ״למה אנלא מספיק במיקוד? למה לא מצליח לי למצוא פוקוס אחד וזהו?״.
2 צדדים לאותו המטבע, 2 תהיות לגיטימיות על שאלת מיליון הפעם- ״צריך להשאיר את כל הדלתות פתוחות״ (…?) שבתכלס מוכרת כהכרזה, ולא כשאלה.
ועוד פרט מעניין: מי שרוצה את ההפוך בד״כ רואה את התפיסה שלו כאמת מוחלטת, ואולי מפספס את העובדה שיש מי שצמא למצב שלו בדיוק. לא רק בדלתות ששייכות לתחומים מקצועיים.
להתמקד או להרחיב?
יצא שהתרחקתי מכאן כ3 חודשים, כשהנושא שכב במוח עוד הרבה קודם; בין היתר כי הנחתי שכשמדברים/ כותבים על משהו צריך לסגור דלת כלשהיא, להגדיר תחום ולגבש מראש, לדעת מה ארצה לומר עליו.
עברו ימים, ופתאום צץ לי שההתעסקות בעצם הכוונה לחפש בבפנוכו של הטייטל, היא בכלל הרחבה שצריכה לקרות.
הרחבה שמצמצמת? הו, טכנית זו דרך שמתאימה גם בקטעים מקצועיים.
למצוא קערה, לנפות, ללוש, להטפיח, ורק אז- לאפות, להגיש, ולהיכנס דרך הדלת (אנלוגיות ומה שהן אומרות עליי כאדם, אללי).
בהחלטה פסיבית- לא להיות שווה לסגור?
בזמן שלא הייתי בבלוג חשבתי על דלתות יותר, כי לא לפתוח דלת יכול להשתמע כמו לסגור, פשוט מהצד השני. זה מיצפן אותי מאד.
נזכרתי שבספטמבר יצאתי לנקות תקופה מורכבת ובלילה חטפתי בחילות נוראיות. בין התהפכויות במיטה כתבתי באייפון על מחשבה שצפה- הפרדוקס שלנו עם שיתוף.
כשמשתפים משהו שקורה הרגע, קצת לא נמצאים באותו הרגע.
מאמינה שכל מי שאי פעם התעסק בצילום (סטילס או וידאו) תהה בשלב מסויים אם מה שמצטלם אכן היה ממוסגר במציאות באותה הצורה, כשהוא בלי המצלמה שלו.
אנחנו רוצים לשתף כדי לחלוק, או כדי לפתוח דלת להכיר, או כדי להעמיק קשר. אבל כל דבר שיוצא מתוכנו הופך לשייך לעולם. טיפה פחות אקסלוסיבי. עם מחיר מסויים.
סוגר מעט את הלבד שלנו, הפנימי, ופותח משהו חיצוני.
ובכלזאת לא חסרות פעמים שבהן פותחים את דלת השיתוף, מוציאים, מספרים, פייס טו פייס או אונליין. בוחרים לפתוח דלת החוצה, ולסגור אחרת, פנימית.
״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות!״
הזיכרון הראשון שלי מההכרזה הזו יושב איפשהו לפני כיתה ט׳, כשהיינו צריכים לבחור מגמות ו90% מהמבוגרים האחראיים בסביבה טענו שצריך לבחור בדבר ״ריאלי״ בגלל שהומאני זה לא ריאלי (בדיעבד, איזה משחק מילים מטופש הא?).
לא הייתה לי בעיה עם ״מקצועות ריאליים״ (וסליחה מכל דור ה-x על הפרדות שמתפיידות מהעולם), אבל בעוונותיי נמשכתי ובחרתי במגמת תקשורת/ קולנוע, מה שהטריף במיוחד את ראש מגמת מחשבים כי ידעתי קוד עוד קודם…
החוויה השניה מול המשפט הייתה בחירת לימודים, ויש פוסט שלם על האישיו/ כמות התמיכה סביב הרעיון המשוגע ״לשרוף״ את הדלתות הפתוחות האחרות שהיו לי.
אחריו, כשהייתי שכירה נאמנה במשרד פרסום- וכשהגיעו הצעות מבחוץ וסגרתי אותן. ה״איך את סוגרת דלתות ככה״ הידוע מחברים שלי.
בהמשך, כשהתפטרתי ופתחתי את העסק שלי אול אין.
בפועל נשמע שכל הזמן דגלתי בסגירת דלתות, או בשמות הנרדפים שלו ״להתפקס״/ ״להתמקד״/ ״להתביית״. הגיוני שאחרי שיחת עומק אחת איתי יוכלו לחשוב ככה, דיי במבט הראשון.
ובמבט עמוק יותר- כשבאמת חושבים על ההכרזה שמיועדת להיות השאלה הזאת, ״תמיד טוב שיש דלתות פתוחות?״, מגלים שיש מלא דלתות פתוחות אצלי בעסק למשל.
גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל.
גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי.
גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים.
וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב.
הנחות יסוד, או ״מה שטוב לשאר טוב לי״
עיצוב הוא מקצוע שרוב מי שמגיע אליו בוחר בו ממשיכה, מרגש, ואולי בגלל זה מעצבים אוהבים לנוע סביב הדילמה הרגשית הזאת, מהימים שהם סטודנטים ועד בכלל.
יש כאלו שמראש מניחים ש״אני חייב להתמקד בדבר אחד, למה זה לא עובד לי?!״, ויש כאלו שלהפך, ״אם רק הייתי נהנת גם מזה ומזה ומזה, זה היה עובד טוב יותר!״.
יש את אלו שמחפשים להוסיף למרות שהטוב שלהם נמצא בלס איז מור, ויש כאלו שמחפשים להצר למרות שהטוב שלהם נמצא בגיב מי מור.
קצת כמו שבלימודי עיצוב מגלים את הסטודנט המינימליסטי לעומת הסטודנט המעשיר, וכשכל אחד מהם מנסה ללכת הפוך מהמשיכה שלו (המינימליסטי מנסה להעמיס והמעשיר מנסה לתפוס דימוי אחד) אז משהו מתפקשש, לא מזוהה כמו אותו האדם, וגם מי שיצר נהנה פחות מהתוצר.
לעיתים טריקי לקלוט לבד מה ״הטוב שלי״ כשמתבססים על מה שעובד לאחרים (או שנראה שעובד לאחרים- כי לא תמיד מכירים אותם) ולוקח זמן לקלף הגנות כאלו, שתכלס לא מגינות אלא עוצרות.
השאלה היא אם אני אדם של ״גם וגם וגם״ או אדם של ״את זה!״, ומה הספציפיות לאותו המקרה שבו אצטרך להחליט?
דלתות פתוחות ופרדוקס הבחירה
מקצועית למשל, כשעשרות דלתות פתוחות במקביל קשה למי שעומד ממול לרצות להיכנס לאיזו דלת ספציפית.
כמו בחיים עצמם, כשיש המון דלתות פתוחות אנחנו נמשיך במסדרון ונציץ בין הדלתות. אולי יש עוד משהו בהמשך? איך נדע במה לבחור?
אנחנו אוהבים מבחר, אבל כשיש המון מבחר אנחנו לא בוחרים בכלום. ז״א, אנחנו בוחרים במצב הקיים, ״בוחרים שלא לבחור״, מה ששווה ערך ל״לא נכנסים דרך הדלת״.
זו החלטה שהיא החלטה, היא רק קרתה כהחלטה פסיבית.
ככה יוצא שאם אתה רוצה להבליט את הכישרון שלך כאנימטור לממשקים, הגיוני שתפתח דלת גם בעיצוב ממשקים (אם מעניין אותך).
אבל אם נמשיך לפתוח דלתות גם לseo, ראיית חשבון, הרצאות על טיולים בטבע, סרטוני יוטיוב בנושא הרזייה וקורס להוצאת ספר ללא הוצאת ספרים- יהיה קשה לזכור מי אתה ובמה אתה מתעסק ביומיום, למרות שישמצב שאתה טוב בכל דלת כזאת.
ז״א שאם יהיה קשה לזכור:
1/ יהיה קשה להיזכר בך כשנצטרך את אחת הדלתות, אם נצטרך.
2/ יהיה קשה לסמוך על מה שמרגיש ״מפוזר״ כלכך עד שלא זוכרים את החלקים.
אם לשים את האצבע, מה שבעיניי יכול לעבוד בדלתות פתוחות הוא קשר הגיוני, שיש איזה מפתח מאסטר דמיוני שמקשר בינהם.
מה מחבר בין הדלתות?
קשר, הקשר, יחס בין עיסוק אחד לשני. לא תמיד קל לשלוף את התשובה שמסדרת את התמונה כולה, ושווה לדוש בדרך אליה.
בלעדיה, לא רק שקשה לחשוב טכנית על מיצוב שוק שיעשה סדר בין הדלתות, גם קשה מנטאלית- להחזיק מעמד בין כל הדלתות לאורך טווח.
בדוגמא שהבאתי מחיי העבודה שלי, החיבור הוא באיך אנשים מרגישים אחרת את אותה החוויה. כדי לסדר את הדברים בכפית, הנה ניתוח הקשר אצלי:
גם מעצבת לפרינט, גם מעצבת לדיגיטל> בין עיצוב אופליין לעיצוב אונליין: חוויה שמשתנה ממדיה למדיה יוצרת אוטומטית השלכות בהרגשה, ואין ספק שכדאי להתאים במיוחד אליהן את הסיטואציה.
גם כותבת אסטרטגיה וקופי, גם כותבת מיקרוקופי> באסטרטגיה: חוויה שיש לה רציונל היא שלמה יותר וקל יותר לחזות אותה. בכתיבה: שפה כתובה משלימה שפה ויזואלית ויוצרת רגש חזק יותר מ״רק ויזואלי״.
גם מייעצת מקצועית למעצבים, גם מוכרת מוצרים מעוצבים> בייעוץ מקצועי למעצבים: התעסקות באיך מעצבים חווים את חיי היומיום שלהם, ואיך לייעל ניואנסים בצורה ספציפית לכל מעצב/ת, בלי מתכון אחיד. במוצרים מעוצבים: איך לייצר יומיום שמרגיש שמח יותר, אפילו מהצד הציני של החיים.
וגם מרצה של 5 קורסים אקדמיים לסטודנטים לעיצוב> בקורסים: החלק שבו אני מלמדת סטודנטים בעיקר כמה אנשים הם שונים, ואיך בפועל כדאי להתייחס לכל חוויה בצורה אחרת, ולכל קהל אחרת (ובנוסף, איך הם בעצמם שונים למרות שהם כולם סטודנטים לתקש״ח, למה אותו רגש מייצר דברים שונים תחת מעצבים שונים).
אפרופו כדי לסגור את הפינה, נדבר גם על המיצוב:
כתזכורת, כתיבה של מיצוב שוק מתעסקת באיך שאנחנו רוצים שלקוח פוטנציאלי יתפוס אותנו במילים, ולכן בעצם הוא מקום מעולה לתמצת בו את הקשר בין הדלתות- כשיש דלתות מרובות.
בגלל שכבר הדגמתי על אמבד, אסיים את הדוגמא> המיצוב ״מילה של מעצבת״, מקשר בין הדלתות העסקיות אצלי. הוא זה שמסביר מה בין עיצוב לבין כתיבה, בין ייעוץ למעצבים לבין מוצרים מעוצבים, ובטח לקורסים למעצבים.
נכון, כשכתבתי את שורת המיצוב הזאת וחשבתי על השוק שלי, לא כל הדלתות האלו היו פתוחות לי בכוונה של מה שיקרה.
אממה, כשבאים לפתוח דלת צריך לשים לב ״האם היא קשורה לאותה התמה״, בכל העולמות שהזכרתי יש את נקודת המבט שלי על איך חוויה הופכת לרגש.
כשאני תוהה על דבר מקצועי חדש בעסק אני תוהה על האם יש לו קשר לשם, אם אין לו- מבחינתי זה תחביב, זה מהצד. בדיוק כמו שאני אשלול עסקית אם משהו לא מרוויח או לפחות מכסה מטרה מסויימת.
*סיוגון קטון: כשיש מעט דלתות שאין קשר בינהם, הכל טוב, אפשר לספוג בזיכרון שף פרטי שהוא גם מחנך בכיתה ד׳, העניין מתחיל בריבוי דלתות.
כשיש המון ואין הקשר, קשה להיקשר. קשה לזכור ״מי את״ ו״מי אתה״ לאורך זמן. והרי, בלי זיכרון מאיתנו אנחנו כמו שקופים, לפעמים אפילו לעצמנו.
↓
הסכם פרטיות לכל מיועץ,
ביקורת גרפית אישית,
עניינים של תמחור וכסף,
התפתחות במקביל ליומיום
↑
״אני הרבה פחות מעגלת פינות,
לא נותנת הנחות סתם,
לא לוקחת סתם לקוחות,
מצליחה לשלב את החיים והעסק
רוב הזמן ככולו״
אני עוסק בהתייעלות באנרגיה – וחשבתי שלהשאיר את כל הדלתות פתוחות זה בהחלט נכון – אך מייצר בזבוז אנרגטי אמיתי – אולי אנחנו חייבים לסגור חלק מהדלתות כדי להתמקד ולצמצם את עלויות האנרגיה – חומר למחשבה
לגמרי למחשבה