מחבר: orpazyamin

דמיינו הר ועליו בית.
המ. בעייתי. מאיפה תדעו באיזה צבע הקירות, מה גובה ההר ואם זה יום שמשי?

דמיינו שאתם לקוח, קיבלתם הרגע מייל עם החומרים שלכם. דמיינו אותם קורים. דמיינו איך נראה הלוגו פיזית ואיך זה על החולצה של העובדים שלכם ואני בכלל לא מדברת על איך הפריסה הופכת לקופסא. לא הייתם בקורס הזה אה?

דמיינו שאתם מעצבים (היי היי דברי יפה!), סבבה. דמיינו את עצמכם.
עכשיו תסתכלו עמוק עמוק למוח שלכם. אה נכון, אין לכם מושג איך זה נראה (אלא אם כן אתם מדעני מוח, ואז- ״דמיינו שאתם מעצבים״ זה דווקא סבבה? היוש מדענית מוח! היוש מדען מוח 🙂 ), איך מדמיינים נכון? זה כל הסיפור.

אנלא הולכת לספר לכם על ערכה של פרזנטציה, אנחנו הולכים לדבר על דברים שבאים במייל; על פרזנטציות שמועברות בלי שתעמדו לידם, אי שם בראש של מישהו אחר, נגיד שהמישהו הזה הוא הלקוח שלכם.

חוק חובה

פעם יכולנו לחשוב שהלקוחות שלנו בעלי עיניים מבינות דבר ודמיון יוצא דופן, היום אני עדיין אוהבת אותם ולמדתי משהו על ״אז תגידי, איך זה בשלט כניסה?״, למדתי שהדמיות זה מאסט לא רק לפוזה, זה באמת מאסט.

אפילו אם ישבתם על אתר אינטרנט, חשוב שתשלחו הדמיה של העמודים שלו בתוך מסכים, מסך מחשב ומסך סלולר:

1- ערך

זה מדגיש את ערך העבודה שלכם בדיוק כמו שמסגרת נותנת כבוד לציור (בטח כבר נתקלתם בהבחנה הזאת אם אי פעם היה לכם מורה לציור/ רישום).

2- דרך

זוכרים את ההר והבית מתחילת הפוסט? יש לקוחות שלא יבינו כמוכם את הגלילה או התפריט העליון או הובר של כפתור/ תמונה.

3- ריאלטי

ככל שזה מציאותי יותר זה מוכר יותר: כשהגבינה שקנית מצולמת עם עלה טרי על לחם זה אוטומטי, זה מציאותי יותר, זה כאן ועכשיו.

הגוף שלנו רגיל לכאן ועכשיו, כשזה עשוי טוב ונראה מציאותי- סביר שהתת מודע ירגיש נוח. לא סתם נוטלה טורחים לפרסם מחדש דווקא לפני פסח (אותה הפרסומת: משוקולד על לחם> לאותו השוקולד על מצה), מציאותי, כאן ועכשיו.

כל העת

גם כשזה מרגיש מובן מאליו, החומר כלכך ברור ובשביל מה לשים עכשיו חצי שעה על מוקאפים והדמיות ידניות? 1-2-3. זה קריטי. בטח בפרזנטציה בשירות עצמי, זוכרים שאיש לא לידה כדי למכור אותה?

יש משפט שאומר ״אם הילד שלי מבין את זה, זה ברור לכל אחד״. אז נכון שלא תמיד קהל היעד הוא ילדים, אבל אם דמות דמיונית עם הבנה של ילד תבין מה עיצבתם ו״איך זה עובד״, חייכם יהיו קלים יותר עם כל לקוח שיהיה לכם אבר.
היו ברורים, דמיינו עבורם, תאהבו אותם 🙂

↓
רוצה לשווק את עצמך?
רוצה להשיג את קהל היעד שלך?
רוצה לגדול בעולם העיצוב?

ייעוץ מקצועי למעצבים!

פעם היה קל יותר להיות מי שאתה רוצה להיות.
איזה שטויות, על מה את מדברת? אנשים חיו בעוני ובקושי שרדו, הם עבדו בהכל בלי לבחור כלום וגירדו שקל לשקל, סתכלי על ההורים שלנו ועל ההורים שלהם!

אבל אנלא מדברת על מצבים אליהם נקלעו אנשים ספיציפיים או על כסף (כןכן, היו גם כאלו שהיו קרובים למלך מרוקו. תשאלו כל מרוקאי!), אני מדברת על להגיע גבוה יותר מבחינת מיצוב, ועל היכולת להמציא חדש.

דברי איתי בהגדרות

אנחנו אמנם חיים בימים בהם כל אחד מגדיר את עצמו, אנשים שקונים מצלמה מחליטים שהם צלמים, אנשים שהורידו פוטושופ חושבים שהם מעצבים, קל.

אבל להיות משהו אחר, באמת, עם הכרה אמיתית. זה הרבה יותר מסובך.

אם היום הייתי מציירת כמו פיקאסו סביר שהוריי היו בועטים בי ללמוד משהו, שחבריי היו חושבים שהתפגרתי או שאני פשוט עסוקה בלהעתיק ולהעתיק את הדבר האמיתי.

באופן כללי לא הייתה נרשמת התלהבות. למרות שהרבה ציירים קיבלו הכרה והערכה רק לאחר מותם- הייתה הבנה אחרת לעולם, ולמה? כי הכל היה חדש.

מכירים את זה שההורים שלכם פוגשים זר שגדל בשנתונים שלהם? ופתאום מסתבר שהם שמעו אותם שירים וראו אותם סרטים בדיוק ואכלו באותם המקומות והיי, שניהם מכירים את מכולת השלום ואת ניסו הספר. היה מה שהיה. והיה קצת ממה שהיה.

לכן כל אחד היה הוא ולא אחר.

נו… זה מה יש

היו פחות אנשים בארץ, באופן טבעי יש פחות שעושים את אותו הדבר, ולכן כל מוכשר- הופך להיות סטאר בתחומו. אם יצא לכם פעם לדבר עם מעצבים באיזור גיל 50, תבינו שהאנשים האלו היו מגה טאלנט.

הם היו מצלמים ויוצרים וקונים ובונים מודלים וצובעים ומפתחים ומשכפלים טקסטים (כשיצא לכם לעבוד מול מעצב כזה תשמעו המון ״תגדילי 20%, תקטיני 10%״), ראש החוג שלי בזמנו סיפר שכדי לעשות מואשן לטקסט הוא הצטרך לפתוח ולסגור מכונות צילום בקצב מסחרר.

מי שהיה אז מעצב כמובן היה גאון בתחומו, רק אלו שבאמת קורצו מהחומר הזה של עיניים ותשוקה שרדו את מבול הדברים שהיה צריך לעשות כדי להפיק מודעה אחת.

כן. ישמצב שגם ההורים שלהם שאלו בתמיהה ״מה אתה צריך את השטויות האלו?״ בראשית דרכם, ושגם בהם הפצירו ללמוד רפואה/ להיות מורים.

אז והיום, ואנחנו

אבל בעצם כל אותם משוגעים היו הם עצמם וטיפסו הכי הכי גבוה יחד. הם מכירים זה את זה, רובם בעלי משרדים מאד מצליחים, הם הגיעו אל היעד שלהם.

לעומת זאת. 2016. ישראל היא ארץ קטנה. יש מיליון מהכל ואני בכלל לא מדברת על כל אותם האנשים שחושבים שהם ה-דבר עצמו, והם לא.

הכרתי מקרוב לפחות 6 אנשים מאד מוכשרים (בתחומים שונים) שלא עושים עם זה דבר.

למה זה קורה? איך זה קורה?

״אין בזה עתיד/ יש אלף כאלו/ אי אפשר להצליח ככה״, אותם אנשים יכולים להבין שהם וואן פיס, או שלא. זה לא משנה כהוא זה.

למרות ולצד הקושי להיות ה-חדש הבא, מוסדות ללימודי עיצוב משחררים מידי שנה כמויות של מעצבים. מה קורה להם בעצם?

1- הם ישר נהיים עצמאיים.

לכולכם יש חברים כאלו (גם אם לא מעצבים) שישר הולכים על החלום הישראלי- להיות אדון לעצמך.

באסה בזה?: במוסדות לימוד לומדים מלא מלא תיאוריה, גם ב״עבודה מעשית״ אתה עוד לא לומד באמת מהם לקוחות ומהי עבודה ומהי ביקורת טהורה מהשטח- שקשורה בנתונים ובאיך לגרום לדברים לעבוד ולא רק ב״מה יפה״.

וגם, לעבוד כצוות. וגם, כמובן, לא כל אדם יכול לנהל עסק (או את עצמו ואת סדר יומו) ובעל הכישורים לכך.

2- הם לא עושים עם זה דבר.

״צריך ניסיון ואין לי״, השאלה המיתוגולית איך נכנסים לעולם התעסוקה בלי ניסיון, למרות שכולם דורשים ניסיון, והתשובה תגיע לא במהופך בהמשך הפוסט (הישארו איתנו! 🙂 )

3- הם הולכים ללמוד עוד.

הם מרגישים שהם עדיין לא מספיק, הם בוחרים ״להמשיך להתמקצע״, ז״א הם מחליטים שלפחות במישור התיאורטי הם בהחלט ימשיכו להתפתח. ויש גם כאלו שפשוט מוותרים על לימודי העיצוב שלהם ולומדים עוד מקצוע.

למה? אולי חוסר ביטחון, אולי חפירות של הסובבים שלהם ש״זה לא מקצוע״ שנמאס להם להתמודד מולם וגם מול עצמם. זה מקובל לפרסס.

4- הם נהיים שכירים, או שהם גורמים לעולם להכיר אותם.

הם יושבים חצי שנה בבית ועושים משהו עם עצמם. טוב אולי לא חצי שנה, אבל חודשים ארוכים. בקטע היסטרי של להמציא את עצמם שהעולם לא יוכל לשתוק. נכון, באתי לדבר על אלו. ז״א. עליי.

כשהייתי סטודנטית צעירה ויפה (מחקו את המיותר, בכלזאת לחץ ומלא פצעי לחץ), כשכולם עבדו על פרויקט הגמר שלהם אני הייתי עסוקה גם בלהמציא את עצמי- או בלהראות את הישנו לעולם.

הפרויקט שלי היה מוצלח מאד באופן חד משמעי, זה לא גרע ממנו במאום, סיימתי מצטיינת יחידה עם מחיאות כפיים ואודיטוריום על רגליו

(והגשתי כלכך הרבה חומרים ששנאו אותי על כך, עד היום מתקשה להאמין שגם תכנתתי אתר שבכלל לא הייתי ״צריכה״ ואפילו הכנסתי לתוכו רשימת ערים לבחירה באופן ידני בהחלט- ללא שום קופיפייסט. או שישבתי לילה שלם על להחליף תצוגת כפתור רדיו לכזה של נמלה. משוגעת.)

ואיכשהו במקביל אליו, בניתי והחרבתי אתרים שלמים שנועדו להיות ״הפורטפוליו שלי״ דאז; בלינק הנ״ל תוכלו לחטט בכולו, הכל כפי שהיה אז, אני ממשיכה לשלם אחסון ודומיין רק כי כואב לי על הקוד המושקע שילך לאבדון אם אפסיק…

אני יודעת, אתם בטח רצים לכתוב לי ״זה לא מותאם סלולר!״ נכון, לא דיברו על סלולר בזמנו. מי ידע אז מה זה גרסאת סלולר. פחחחח 🙂

את הסיפור המלא כנראה אשמור לפוסט אחר, אבל לבסוף כמו שהבנתם, קודדתי הכל בעצמי ללא שום תבנית, צילמתי עבודות שלי וגנזתי את כל הסט, ואפילו הספקתי לשבת להתייעצויות עם ראש החוג שלי.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

אני מאמינה גדולה של עבודה עצמית אינטנסיבית ומהלב, בנוסף, אני מאמינה שרק שמשהו שלם לך- הוא שלם מול האחר.

הדרך היחידה לעקוף את מחסומי הביטחון שלכם למול סביבתכם, או לעקוף את חוסר הניסיון שלכם בדבר מה, או לייחד אתכם, או לגדול באמת- היא להגדיל. להגדיל את עצמכם, לעשות יותר לבד.

אוף אבל זה נשמע מעייף!

נכון, זה מעייף. אבל זה מספק כלכך לשמוע אנשים שזוכרים את הפורטפוליו שלכם שנים אחרי.

זה מספק ללמוד דברים חדשים בתהליך או ליצור עבודות חדשות בדרך (בזמנו למדתי jquery ומלא על הדמיות- בעידן שרק התחיל להבין מהו מוקאפ אני בניתי גם בעצמי) והאמת שאין תחליף למראה ולהרגשה של משהו שעשיתם לבד.

זה נכון בכל פרויקט צד שתקחו לעצמכם, בין אם זה שיפוץ בית או כתיבת בלוג.

*אגב, עבודות צילום שלי מאז עוד מרגשות אותי, והן רואות אור נוסף כאן בבלוג!

אנלא הולכת לספר לכם שזה קלי-קלות.

או שאתם לגמרי מוזרים שאתם לא עושים משהו אחרי העבודה והלימודים המפרכים שלכם.

אני יודעת מה זה לעבוד וללמוד יחד, או מהו טירוף של הפקת פרויקט גמר (בדיוק כי עשיתי מעל ומעבר לנדרש).

יש איורים שלי שגנזתי, היו עבודות שזרקתי אפילו שהושקע בהם המון זמן, היו ועדיין ישנן תקופות של משבר יצירה.

אנלא הולכת לספר לכם שזה פשוט לכתוב בלוג או להרים מותג עצמי או להקים אתר חדש. זה לא. אבל אף אחד לא יעשה בשבילכם מה שאתם מסוגלים לעשות.

אף אחד לא מסוגל ללמד אתכם מה שתלמדו בעצמכם.

אני אוטודידקטית.

ואני מאמינה שאם הגעתם עד פה אולי אתם מסוגלים ללמוד בעצמכם, הראש שלכם פתוח ואפילו צמא לזה, איש לא קורא פוסט כזה ארוך בלי תשוקה עמוקה.

לא היה לי פשוט להגיע למקומי, לרגעים של מיצוי ואושר מהיומיום. בעשר אצבעות (ולעיתים בפחות: כוויות דבק חם, סכיני 30 מעלות ועוד) בניתי את ״האורפז שבחוץ״ ועודני בונה.

מחדשת את עצמי, ממציאה את עצמי, ולא מאמינה בלהישאר במקום.

אני בטוחה שלעולם לא הייתי מיוחדת, זכירה ושונה מבלי לעבוד לבד כלכך קשה.
כן, אנלא ישנה המון. כן, אני לא יודעת להיות בחופש. כן, החופש הוא המציאות שלי.

כן, זו לא קלישאה: עָסוּק בַּדָּבָר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹד אֲפִלּוּ יוֹם אַחֵד;

ימי הסטוק לא חדשים לאף אחד מאיתנו, לקוחות רוצים היום בריפים לשלשום, אבל אולי כולנו מפספסים משהו? מה עם היכולת להתאהב במותג שלך, באמת?

להזיז את הגבינה

ב2016 אנחנו מדברים על נהר של מידע, על עיוורון באנרים/ מודעות, על פרסום מכל מקום אפשרי (אם תחשבו על זה תגלו שאפילו במקלחת, המקום היחיד שנשאר לנו לעצמנו- אנחנו מוקפים במותגים ושיווק).

כולם רוצים לבלוט, היום כדי לתפוס את קהל המטרה יש להזיז לא רק את הגבינה, אלא גם את הסכו״ם, הכוסות והשולחן כותב גדעון עמיחי, איש הקריאייטיב האגדי, וצודק.

אם תשאלו אותי הדרך החזקה ביותר להניע אדם היום היא להגיע אותנטי, בנימה אישית, לדבר אל הרגש המפעיל (זוכרים?). אז מה הבעיה בסטוקים? ובכן… ניתוק מכל אלו.

דבר אליי בפרחים

כשאני נראה כמו כולם, מדבר וכותב כמו כולם- כנראה שאני לא מספיק מעניין.

אולי הספקתם לשכוח מקמפיין של קוקה קולה שיצא בשנים האחרונות, ה״בי אקסטראורדינרי״, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין שהיום כולם רוצים להרגיש מיוחדים, להיות שונים, לחשוב אחרת, בזמן שיש עוד עשרות אם לא מאות כמוהם.

העניין הוא שלא כולם נולדו לחדש, כולנו גוללים יום יום פידים אינסופיים ואם אין חדש האצבע פשוט ממשיכה הלאה, ספק כמה אפקטיביות תהיה לקופיפייסטים ש״חוסכים זמן״.

תעשה לי כזה

הדבר לא אמור בדיגיטל בלבד וגם לא בשימוש בויז׳ואלים בלבד (כי כמובן שבדור האינסטנט הממוסחר ״הגיוני להסתמך על מאגרי תמונות״- ואסייג את דעתי, עדיף להתייחס לסטוק כחומר גלם ותו לא) אלא גם בהתווית קו עיצובי שלא יכול להיות אחיד לכולם (אהמ. יוקרה להמונים!), באסטרטגיה עצמה וכמובן בקופי ומיקרוקופי (לא להאמין כמה מותגים מפספסים הזדמנויות למיקרוקופי עם טאץ׳).

***
״הגעתם עד כאן? כנראה שאתם מיוחדים״ (לה… אל תקיאו עליי)
זה לא פוסט שאפשר להסביר בחצי צעד, ובכן, כנראה שאתם מיוחדים, שונים, חושבים אחרת, והולכים לבעוט בי אם אמשיך עם זה 🙂
***

1- להכיר את האחד

ב2016 אתה מוכרח להכיר את הלקוח כדי להיות אמין, רלוונטי ולבסוף גם עוצר.

טוב. אז איך מכירים את הלקוח?

נכון, אין שום סיכוי שתדבר 24 שעות עם הלקוח שלך ולא תמיד יתאפשר לך לדבר איתו בכלל (זכיתם בתקציבאי זהב? פנקו אותו!) אבל לא לזה התכוונתי; בסטרטאפים נהוג לכנות את הסיפור ״מרקטינג פירסט״.

אנלא הולכת להסביר את זה לעומק, אלא רק מה שחשוב לנושא- קודם תמכור לי בול מה שאני צריך.

-יופי, אבל את אומרת לי שאני צריך להבין איך למכור, אז… מה היה פה עכשיו?

אל תתחיל לעצב כלום.

-אה? מה? אבל אני מעצב.

אל תתחיל לעצב אמרתי! זה לא מה שחשוב כרגע.

כדי להבין איך למכור צריך להבין למי אתה מוכר, זה ממש כמו בעבודה השוחקת ההיא פעם במשמרות, זוכר? איך יודעים?

לא מניחים הנחות על סמך כלום> קודם נכנסים לראש הלקוח, בודקים את קהל הלקוחות הקיים ו/או בודקים בעיות שקיימות לקהל פוטנציאלי.

למה בעיות?

אנשים שונאים את הבעיות שלהם, זו אחלה דרך לתפוס אותם לפעולה. בשיטה זו קודם כל מוצאים את הקהל- ואז יוצרים את הסיפור על מנת לשווק.

ז״א, נניח שמדובר בלקוח שמוכר ביטוח חיים, אתה מחפש את הבעיה היוניקית, משהו שאנשים דיי דואגים לו (תתפלאו, הם פחות דואגים לעצמם, זה נראה מיותר כמובן), וגוזר משם קהל- ממש מגדיר קהל מטרה באופן שבו לפעמים תחתוך כלכך הרבה אנשים, רק כדי למכור ביטוח לפעוטות (היי! להם אנחנו דואגים, ומאד!).

כמה פשוט ככה גאוני.

עכשיו תסכים איתי שלא היית מעצב אותו דבר עבור קהל שמדבר על תינוקות ועבור קהל שמדבר על כל ביטוח?

אהא. ככל שתמכרו דברים פחות גנרים אתם עשויים למצוא שוק ייחודי יותר ומתמסר יותר. כן, זה אפשרי לגרום לקהל שלכם להתאהב במותג.

2- ייחודיות ואנושיות

הלאה, הבנו בעצם שלהכיר את הלקוח מתחיל בלהכיר את הלקוחות שלו. אבל נניח שיש לצידי כמעצבת 2 מותגי אופנה לנשים, זה בעצם אותו הסיפור לא?

לא, אחרי שהכרת את הלקוחות אליהם פונה המוצר/ השירות, אסור לך להיות גנרי, שוב, פתח נקודת יוניק- גם בטקסט/ בויז׳ואל/ בצבע…

מכירים את האנשים האלו ששונאים פרסומות?

90% אוכלוסיה כזה…? לא סתם המציאו חסמי פרסומות. אל תתנו את הרגשת ה״אני מוכר״, היו אחד מהחברה׳.

בעצם הקהל חייב להכיר אותך כאילו היית אישיות: אם נסתכל על עולם השיווק בסושיאל כדוגמא, יש משהו באנשי תוכן שנשכרים אקראית לכתוב טקסטים פר מילה/ גרפיקאים שנשכרים פר מודעה, שעלול לאבד את הרגש.

לא תמיד הבנאדם ששכרת יעשה את אותה עבודת השטח (אם בכלל), לא תמיד תמשיך לשכור את אותו האדם, לא תמיד השפה שהראשון התחיל תשאר. ואז… לא תמיד תמשיך להיות רלוונטי.

הקול האישי שלך חייב להיות ניכר

אנחנו בפוסט עשירי היום, אני יכולה לספר על שפת הבלוג שאתם קוראים כרגע- קיבלתי עשרות תגובות על השפה העיצובית, הצבעוניות, הטקסטים, הוויב, הריצוד והנימה הצעירה בהנעות.

לכולם עניתי בעיקר מוחמאת ש״היי, עצרת לומר, סימן שזה טוב- כיוונתי לרצד, להפריע, לעצור, להיות משהו אנושי יותר ואחר מהשגרה. זה הלב בבלוג הזה.״

כי כשאתה אנושי, וכשאתה עונה על צורך (פה: לעצור את השגרה גם בכוח, ולהתבונן) אתה מגיע לאנשים שלך.

כמובן שזה תמהיל של המון דברים שנעשו נכון, אבל הבסיס הוא להכיר את הלקוח/ הצד שצורך את החומר.

ההיכרות האישית, היא זו שבעצם תוביל להיכרות העסקית/ השיווקית, היא זו שתפצח נכון את האסטרטגיה והשפה.

אם היינו מסתכלים על זה שטוח הרי שרוב בתי הקפה היו בצבעי שמנת-שחור-לבן, אני לא בטוחה כמה ייחודי זה ב2016, או כמה הייתי עוצרת שם במצב של ברירה.

זה פשוט לא יקרא לי חזק מספיק כדי לשמוע באוסף ההפרעות, בדיוק כמו ש״הרשת הזולה בישראל״ לא יקרא. זה רפטטיבי, שמענו את זה 300 פעם, העין והאוזן כבר לא יבחינו בזה.

3- אנטי מסטיק שוקולד בננה

נכון, אני אנושי. אני מייצג אישיות. אבל יש גם אנטי.

נכון. לא הכל נוטלה. ודווקא שלא הכל ורוד-בייבי זה הסימן שאתה עושה את זה נכון. אם תפסת קהל רחב מידי כנראה שלא תפסת כלום, אם לא קיבלת תגובת ״אבל״ כנראה שלא עשית דבר.

למה? זה חיובי לא?

לא, כי מתי אין ״אבל״? כשפנית למה שהמכנה הנמוך ביותר אוהב, סימן שאתה לא אחר ומיוחד. סימן שאפשר גם בלעדייך.

ישמצב שתצליח עם זה חודש, חודשיים, אפילו שנה. וזהו.

בד״כ תצליח ככה כי אולי תזריק שם משהו אחר- נגיד מחיר אטרקטיבי או מבצע. אבל גם זה ימות אם אין שם נימה, אם מישהו לא יתאהב בך- זה כנראה לא יחזיק מים.

מתישהו נשכח.

קוקה קולה היא טעם החיים, נייק צורחים לך פשוט לעשות את זה, רנואר מדברים על בדיוק כאן ובדיוק עכשיו;

כולם כאן ועכשיו בדיוק כי אין רלוונטיות לדברים גנרים בעולם בו כולם רוצים חוויה רגעית, יחס אישי, תשומת לב ומגע, כאלו שיקשיבו להם.

כולם רוצים להרגיש וואן פיס, אחרים, ובעיקר מיוחדים. תנו להם את זה 🙂

↓
שונאים סטוקים?
מחפשים מה הבידול שלכם לעומת מעצבים אחרים?

אני פה בשביל לגלות!

*בהרחבה, מדוע ״להקטין״ שוק: אם אני פונה לכולם אני מגדיל את התחרות עם השוק לפחות ב50%. אם יש עוד המון כמוני, למה שילכו דווקא אליי? וכך הקטנתי את השוק אבל לא באופן מבוקר. ברגע שאקטין באופן עצמאי ומחושב אדע לאיפה לנתב את המותג, וארוויח מהקטנת השוק משמעותית!

*בהרחבה, למה למעצב להתעסק עד כדי כך באסטרטגיה ותוכן? כי זה כמו עורך שלא קורא תסריט, ללא הבנה של הבמאי, של הכיוון והמטרה- העיצוב שווה ללא כלום, כיוון שאיננו משרת כלום.

הפוסט הבא נכתב מהמיטה שלי, זה יכל להיות פרט מסקרן, חדש, מסתורי, יו ניים איט. האמת שזה אף לא אחד מהם. האמת שאני אחרי יום של כאבים, הזיות ומיטה.

בזמן האחרון משהו קורה לגוף שלי באופן שפתאום אני לא יכולה לזוז. מסתבר שאני לא סופרמן;

למרות שנאתי לבתי חולים הפכתי את הסיפור מכל צד ועוד לא עליתי על פיתרון, ואפילו לא על הגדרת הבעיה: יש משהו ברופא הישראלי הממוצע שלמד לומר ״את בסטרס/ זה בטח לחץ״, יש משהו בחברים שלי שלמדו לומר לי ״את יותר מידי״.

על ״יותר מידי״ כתבתי בעבר (לא קראתם?), אני לא מתכחשת לזה. על השאלה מה קורה לי בגוף? אני עדיין יותר מאמינה בצד הפיזיולוגי… והאמת שאין לי מטרה להכריע כאן; באתי לדבר על דברים רוטיניים, על עבודה כשגרה ועל אינרציה.

מהי אינרציה? (ויקיפדיה)
"בפיזיקה, עקרון ההֶתְמֵד, קובע כי כל גוף נוטה להישאר במצב בו הוא נמצא: אם במנוחה- ישאף להישאר במקומו, ואם בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו"

למה אני אוהבת אותה?

״בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו״: כי בסך הכל היא דרייב מטורף כשזה נוגע אליי, אם אני בשוונג של יצירה היא סוחפת אותי לשגרה מדהימה ומרגשת בה אני מוציאה קמפיינים מעולים, מותגים חדשים פורחים ובעיקר עיצוב שעובד יופי.

למה שגרה זה לא היי?

״במנוחה- ישאף להישאר במקומו״: כי כשכלום לא הולך- כלום לא הולך, כמאמר הקלישאה. אבל גם כי יש מעבר חד בין שני המצבים, כשאתה בדרייב מטורף מתמיד- מתישהו נגמר הדלק, ואז… אהא.

כמובן שלא כתבתי את כל זה לשם הפירוק, תודה לא-ל שלא. סופרמן חייב להילחם ברעים זוכרים? אז מה אני עושה כשהדרייב שובר שיאים?

1- מוצאת מקום ליסוע אליו.

מצאו מקום שבו לא חושבים על שומדבר, זה יכול להיות ים או חבר טוב או אפילו הנהיגה עצמה.

2- התנתקו.

מצאו יום שאתם מכבים בו את הנייד לשעתיים וממשיכים כרגיל, מצאו יום לשמוע דיסק חדש שיצא/ לקרוא ספר בנושא שלא קשור לעיצוב וסובביו.

3- לכו לשטוף כלים.

אני יודעת שעוד חמש דקות אקבל נהר של הודעות ״איפה את? בואי יש לי הפתעה!״ נוסח קונדסון, אבל כן, מצאתי שזה לגמרי מרוקן מוח כשאני רוצה לצאת מרוטינה אינטנסיבית- פשוט להיכנס לרוטינה זמנית אחרת ולהיות רובוט לכמה דקות.

(אם להיות קיצונית בדוגמאות אז לעיתים אני ממש נהנת לעשות QA לאתרים שלי/ לסגור ערימות קבצים לדפוס, לא, אין לי זמן לעשות לכם את זה 🙂 וגם לא כלים!).

4- לא לטאטא.

לדבר על השגרה, לדבר על הטוב, לדבר על הרע (או לכתוב על כל זה), פשוט להוציא את זה החוצה.

זה נשמע כמו סעיף אידיוטי של פסיכולוגים בשקל, ועל אף היותי נוברת בספרי פסיכולוגיה אני לא פסיכולוגית (וגם לא בשקל!), זה פשוט עובד עבורי. אולי חשוב מכך- כשלא מוציאים את זה, זה נערם עד שתתמוטטו לטוב ולרע- מעודף דרייב או משעמום טוטאלי.

אחרי כל זה…

ברכו על השגרה, ואם אתם אנשי אקסטרה? ברכו גם על כך. זה לא קל, ממש לא, אבל לא הייתי מוותרת על כל זה.

בשנה האחרונה יצאתי מהשגרת החיים שלי מעל לחודש, לא נכנסת לסיפור האישי אבל זה לא משהו שקרה באופן מכוון או נשלט;

התובנה העיקרית שמצאתי אז היא שהשגרה קסומה, בלעדיה היינו גוש של אנשים שלא עושים הרבה בחייהם, ובעיקר מבזבזים את הכישרון האדיר שבהם, כי אנחנו שונאים לקום בבוקר.

הגיע הזמן לחבק את השגרה, לשמור על האינרציה, ועל עצמכם 🙂

↓
+ מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך? +
מגניב! אני מחכה לשמוע על זה!

בדרך כלל כשתשאל לקוח ״למי העסק פונה״ הוא ישיב ״לכולם״. כמובן שכאיש מקצוע אמיתי שמבין דבר או שניים בשיווק תתחיל להסביר לו על קהלי יעד ומטרה, ותחתור לכיוון הזה במסר ובקו שתתווה. אבל אז:

אין דרך קלה לומר זאת. כולם רוצים יוקרה!

זה יכול לבוא מצד הלקוח, או מצד מנהל הקריאייטיב, או מצד איש השיווק, או מכל צד אחר, אבל אנשים אוהבים יוקרה (נזהרת שלא לדבר על ישראלים בפרט).

אם יש מילה (אחרי ״דחוף״ כמובן) שעושה למעצבי פרסום אלרגיה היא ״פיין״, שהיא הBFF הנדבקת של ״יוקרתי״.

כל הזמן?

העניין הוא פשוט, לא תמיד זה מתאים. אני אדייק- לא תמיד זה נכון.

נניח שהבריף שייך ללקוח העוסק בייעוץ כלכלי למשפחות; אנחנו חייבים לשים פעמינו אחרי קהל המטרה- אלו אנשים שצריך להזיז אותם לעשות משהו עם החיים שלהם, לשנות את ההווה שלהם.

אם נמשיך בהרגלים היוקרתיים שלנו, נתווה הכל נקי, מדוייק, זהב, שחור, לבן, פ-י-י-ן, סביר להניח שמקבל המסר ירגיש שהוא נתקל בגוף מהסוג הבנקאי, אפילו מהסוג המיושב נקרא לכך, ו.. איך לומר? יישב גם הוא? לפחות לא יזוז.

כך יוצא שאנחנו מחפשים אנשים שיעשו שינוי, וגורמים להם לשבת בנחת ולחשוב ולחשוב ולחשוב…
(וכולנו יודעים שכשחושבים המון לא קורה הרבה, תמיד יש ״למה לא לזוז״).

לעומת זאת אם נבחר בצבע נועז בהיר לצד צבע אלגנטי כהה, נוכל לשוות למותג קו רציני אך צעיר, צעיר במובן הפתוח לשינויים, הקופצני, הרוצה אחרת.

כן אבל…

1- אז איך יודעים מתי זה מתאים? הקשיבו לרגש.

עד כדי כך קלישאתי? לא באמת.

כדי לבחור קהל מטרה אמיתי חייבים להיכנס למוד הרגשי של מקבל המסר, לחשוב מה הוא אמור להרגיש כדי שהפרסום יפעיל אותו, אם זה כאמור ״אני רוצה לעשות שינוי״, אם אם מדובר ב״מגיע לי לחיות כמו נסיכה״, או אם ב״אני רוצה שקט ושלווה״/ ״מתאים לי קצת רעש בחיים״.

כשנקבל מושג על הרגש המפעיל נוכל להבין מהי האסטרטגיה ולאן לקחת את הקו, אם למקצועי וחדשני, לבוטיקי ונוצץ או לכפרי ואורבני

בעצם מכל רגש מוצע יסתעפו לפחות 2 כיוונים שונים אותם נוכל לתקוף (או לעניין, במילה הפחות לוחמנית).

2- ״אבל ביקשתי פלאח זהב!״

דיברתי על כך פה ושם, אבל אוסיף זאת גם פה, למדו לומר לא לצד הסבר מנומק.

קבלו החלטה עיצובית לגבי האסטרטגיה הנקבעת, בדקו שהקו שהתוותם אכן עונה על הרגש המפעיל ועמדו על שלכם, למדו על מה להתפשר וכיצד ״למזער נזקים״ בפשרות (לקבל ולסייג), ובעיקר שמרו על קהל המטרה שלכם.

רק בעזרת שמירה על הרגש המפעיל ושמירה על דעתכם (גם במחיר של ״לבזבז זמן יקר בהסברים״) תוכלו לשמור על הביטחון שלכם שהעיצוב באמת ישיג את מטרתו ושמקבלי המסר הנמצאים בקהל המטרה באמת יעצרו ויתעניינו.

רק כך תוכלו לתפוס את הקהל שלכם בשצף המידע היומיומי שכולנו חיים בו ולהשיג את היעד המשותף של הלקוח ושלכם 🙂

↓
אלרגים ל״פיין״?
רוצים למצוא את הייחודיות שלכם לעומת מעצבים אחרים?
עכשיו זה קל.

ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד!

בעידן בו כל איש מגדיר את עצמו בעצמו, הרבה אנשים נקראים מעצבים. האם כולם הם מעצבים? לא ולא. האם הם אולי גרפיקאים? אממ… גם לא?

הכה את המומחה

יוצא לי לפגוש לא מעט ״מתחזי מקצוע״ נקרא לזה, פייס טו פייס, סקרין טו סקרין, אנשים שבטוחים (לפחות חיצונית) שהם משהו שהם לא.

זה לא קורה רק בתחום שלנו, אבל אני יכולה להתערב שבתחום שלנו יש את הרוב.

אלו האנשים שמספרים לך על כמה שהם היו וראו ועשו, ומספרים ומספרים, שלבסוף אתה רואה ״עבודות״ ומבין ש… אה… במקרה הטוב אתה אולי איש שיווק מקסים? גם זה לא בטוח, אני כבר למדתי לזהות.

הבעיה היא כזו

איש מאיתנו לא מפחד שיגנבו לו את המקצוע או שאר השערות ילדותיות ומסכנות (בעיניי יש מקום לכל מעצב טוב באשר הוא, אפילו לא אכפת לי לעזור למעצבים כי יש מספיק לכולם, ואני מאחלת ומייחלת הצלחה לכל מי ששם את ליבו בדבר), אני חוששת לשלום המקצוע עצמו. זה כן.

ה״מתחזים״ מטעים לקוחות גדולים כקטנים, וכך יוצא שכולנו נתקלנו בשלטי חוצות עמוסים ולא ברורים מידי, במודעות עיתונות עם 10 פלאחים בצבעים שונים, ובפונטים מעוכים רחמנא ליצלן.

יו נואו דיס שיט

כל מעצב שנמצא בקבוצת עיצוב כלשהיא ״זכה״ לפגוש ב״יצירות מופת״ של כאלו, ואני לא מדברת על מתלמדים.

אלו אנשים שאשכרה גאים ב… אה… דבר הזה שעל המסך שלי? שזה בעצם אלף אייקונים שאטרסטוקים מגובבים לכדי מה שהם כינו לוגו? רגע, אפשר להוסיף לזה דרופ-שאדו?

נפלת חזק

לעבוד עם אנשים שלא יודעים לעבוד זה עניין מסובך:

1- הצד של הלקוחות

לקוחות שנופלים לכך מסתובבים סביב הזנב של עצמם, כי זהו תפקידו של המעצב לחפש פתרונות חזותיים לתבשיל של החומר הנדרש, המעצב בעצם פוגש בכל המרכיבים (טקסט, ויז׳ואל, איור, פקשוטים, הצעת מכר, פרטי התקשרות, אותיות קטנות, זה תלוי בחומר עצמו…) ועליו למצוא את הדרך החזותית לדלוור את המסר באופן ברור, נגיש, ומהיר.

כש״מעצב״ לא יודע לעשות זאת כי הוא איננו באמת מעצב, הוא נהיה יס-מן של הלקוח, ״כן-כן-כן״ לכל דרישה הזויה שלא תהיה.

יוצא מכך שכשיש כלכך הרבה מרכיבים ה״מעצב״ מחפש את הפיתרון אצל הלקוח במקום בעצמו, וכיוון שזה לעולם לא יסתדר (תוסיף לי, תגדיל לי עוד, תדגיש את זה, שים פלאח אדום, שים פלאח זהב!) קרוב לודאי שנמשיך לחפש פתרונות עד שאחד מהצדדים יותש. או יתעוור.

2- המעצב הבא

כי אם במקרה אתם המעצב שימשיך את סלט הכאב-בטן הזה (כשהלקוח יותש מחוסר הבנה ״למה החומר לא עבד?״) אתם עשויים להיתקל בכאב-ראש, וסביר להניח שזה יתבטא לא רק בבלאגן חזותי אלא גם בפרקטיקה כמו העברת קבצים קודמים מהלקוח.

כבר נתקלתי בתמונות קרופות וצרובות מזעזע עם הצללות מהחלל. לא בא לכם.

פרקטיקה

איש חכם (פול ניל רד אדיר) אמר פעם ״אם אתם חושבים שזה יקר לשכור מקצוען, חכו עד שתשכרו חובבן״.

מתפללת בכל כוחי לצמצם את התופעה, ועד אז, תהיו גאים בעצמכם כשיש על מה- תהיו גאים במקצוע 🙂

↓
סבלת מחובבנים?
רוצה להבליט את היתרון שלך על מעצבים אחרים?
חשוב לך לדאוג לקריירה שלך?

מגיע לך ייעוץ מקצועי למעצבים!

*בהגדרת ״גרפיקאי״ כוונתי- אדם שיודע את הטכניקה, יודע תוכנות, ויודע פרקטית איך עושים מה. בהגדרת ״מעצב״ כוונתי- תכונות הגרפיקאי + ראייה תפיסתית כוללת, הבנה מעבר לטכניקה, עיניים שרואות את העניין עצמו, ראש שחושב את העברת הסיפור/ הרגש עצמו.

אם תסתכלו מסביבכם תגלו שרוב האנשים הם בסדר. הם נותנים עבודה בסדר, נותנים שירות בסדר, סה״כ… רגילים?

תחתם נמצאים אנשי ה״כמעט בסדר״/ ה״לא בסדר״ (הכרתם כאלו אבל הם בהחלט לא הרוב, אם כרגע גיליתם שהם כן- כדאי שתשנו את זה) ומעליהם נמצאים אנשי ה״אקסטרה״, אני מהזן הזה.

סוכריות צבעוניות על קצפת

אנשי האקסטרה הם האנשים שבד״כ יתנו לכם יותר; אם זה יותר ב״מתנה״, או יותר בזמן, או יותר בשירות.

אלו אנשים שסביר שתצלצלו אליהם כשתהיה לכם שאלה מאמצע החיים, שסביר שתזכרו שנים אחרי שלא דיברתם. ועם חיוך.

להיות איש אקסטרה זה לדעת שאתה נותן 200% למרות שאתה מכוון ל120%.

למה אתה מכוון ל120%? כי אתה יודע כמה שזה מסוכן. מזתומרת מסוכן? הו… כשהאופי שלך נותן יותר;

הסכנות שלך

1- המון אנשים נוטים לחשוב שתתן להם חינם. שזו לא הפרנסה שלך.
2- אתה נכווה יותר, כי קיים המון ניצול בעולם.
3- אתה מותש יותר בסופו של יום, כי ה״יותר״ הזה בא מאיפשהו.

אז למה בעצם לכוון ל120%?

כי אתה מבין שזה האופי שלך, שאתה לא יכול אחרת, שאין דבר כזה ״מספיק״, שאתה חייב יותר תמיד, גם לעצמך.

אבל גם כי הבנו כבר שלתת יותר זה להיות זכיר- משמע שלתת יותר זה להיות שם. והרי אנחנו עוסקים יומיום במיתוג! כמה זה קל? (לא באמת, אבל שווה לעבוד על זה!)

לעשות חמוצים

כשהייתי סטודנטית עמוסה ונמרצת המרצה שלי לשיווק (נתן רונן, אפרופו אנשי האקסטרה הזכירים, בנאדם כה חכם ומשנה תפיסות שהלוואי ויצא לכם להיתקל בו) הראה לנו סרטון קצר של בוב פארל ששמו ״give them pickles״.

בסרטון בוב מסביר כמה חשוב לתת את האקסטרות הקטנות האלו וכמה שזה משמר לקוחות באופן פלאי ואחר.

בזמנו עבדתי כמעצבת בחנות הדפסות על מוצרים, ובין לקוחות מעייפים לעייפות מהלימודים עצמם אני זוכרת כמה שזה האיר לי אחרת, וכמה שאפשר להתחכם עם זה בדיוק על אותם לקוחות מעצבנים שרוצים תמיד הרבה יותר בפחות.

דקות מהחיים, עיצוב אריזה גרפית מכוערת, אבל אור> לחצו עליי כדי לצפות בבוב.

ברגע שתתנו טיפה יותר (ולא יותר מידי כדי לשמור על עצמכם ^) תקדמו את עצמכם יותר, כי יזכרו אתכם כ״אורפז״ ולא כ״המעצבת שהייתה לנו בפרויקט x״ או ״ההיא שלמדה בy״ או ״זאת שעבדה בz״ (אלא אם לא קוראים לכם אורפז, ואז יזכרו אתכם כ_______), ובעיניי, אין יותר מלהיות עצמך גם בעיני אחרים 🙂

↓
רוצה להיות מאנשי האקסטרה?
להגדיל את היתרונות שלך?
איך אפשר ללמוד שיווק נכון למעצבים?

לסטודנטים, לשכירים ולעצמאיים:
אחד על אחד!

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם לעיתים נקשרו זה בזה, אבל הם לאו דווקא היו תלויים.

משחק הזיכרון

כשמדברים איתי על זיכרון פותחים פינה לא מוסברת, אין לי זכרונות ילדות. חי בי זיכרון רק בדברים חזותיים/מטופשים שאיש (כולל אותי) לא יבין לעולם מה יש לזכור בהם;

אני יכולה לזכור תיקיות של לקוחות אבודים מ2012 אפילו שלבסוף לא עבדנו יחד, לזכור שמות של פונטים שמעולם לא נגעתי בהם, לזכור את צבע העגלה שלי או שמלה מגיל 5, אבל לא תהיה לי את הסיטואציה עצמה בראש.

אם כן, המסקנה שקיבלתי לעצמי בנושא היא שאין לנו שליטה על זיכרון כסיטואציה. אבל זהו, שכחזות יש! (מי אם לא מעצבת חזותית תגיע למסקנה הזו):

אנחנו יכולים לייצר רגש סנטימנטלי עבור חפצים שבהם נשליך זיכרון.

מה היתרון בזה? זה נפלא!

כל מעצב שמתפרנס מכך יודע שלא הכל מוזה ושיש דבש בבננה.

ביצירת הזכרונות נוכל לפזר רגשות חיוביים סביב שולחן החיים שלנו ובכך לשמר את חדוות היצירה, את רענון ההשראה, ואת ההתנתקות הבריאה מן הבריף ברגעים של בלוק מחשבתי.

אני נוהגת לאגור זכרונות חזותיים כאלו בתמונות סטילס, פתקים בכתב יד, דמויות קטנות ואביזרי נוי שהועברו בין חברים.

(גם כשאני לא זוכרת את הסיפור, אבל עדיין מקבלת משם משהו חיובי כי הם קשורים בבנאדם, כמו שיר שמתנגן ברדיו ולנצח יזכיר לכם אהבה ישנה אפילו שנשבעתם ששכחתם אותה)

סבבה. אבל מה הקטע שלך עם שעונים?

מודה. יש לי קטע עם שעונים תקועים, בכל סביבת עבודה שלי נמצא שעון תקוע, בואו נפתח את זה. זמן הוא כאמור החידה השנייה שמסתובבת איתי מאז שנהייתי לעצמי.

מעבר לפרדוקס הגיל לעומת ההספק (״הפסיכי״- אומרים אנשים שמכירים אותי יומיים וחצי) שאני סוחבת בעונג, זמן הוא יצירה שברא האדם ולא הא-לוהים, כי זמן הוא בעצם הגדרה ללא כלום.

ללא ההגדרה שלנו, בני האדם, אין משמעות לכל הזמן הזה; וגם עם ההגדרה, אין לנו שליטה על הזמן.

בשעונים התקועים שלי נאצר ונעצר הזיכרון שכל לחץ ודחף שלא יקרה (וכולנו יודעים שיקרה)- הכל הוא לא כלום לולא המשמעות. רגע, אז אם יש משמעות שאנו מעניקים, אז יש שליטה? נכון.

כשניתן מוחשיות לזמן שלנו, כשנראה את הזמן כהספק, נקבל ערך. אבל בשביל מה? למה להעסיק אותנו בזמן על סביבת העבודה שלנו? כדי לעשות יותר, למצות יותר, ליצור יותר, ולקבל סיפוק רב יותר (סמכו עליי!) מהעבודה שלנו.

אני נוהגת ״לצפות״ בזמן שלי (להלן, ההספק) דרך רשימות to do list.

ערך ודרך

אז יש לנו שליטה בזיכרון, יש לנו שליטה בזמן, רתמנו את השניים לסביבת העבודה שלנו, הפקנו מהם רגשות חיוביים וסיפוק, מה הלאה? מה בנוגע לשכחה שהזכרת?

הו. אמצו לכם את השכחה כדרך חיים!

רגע מה? אבל את אמרת שאת זוכרת את כל הפרטים המיותרים האלו ואת כל התיקיות!

כן, נכון, אבל אני מתכוונת לזה שברגע שיצאתם מסביבת העבודה שלכם, מהרו לנתק את האני-העובד מהאני-העצמי. ממש כמו כונן שהוצא ממקומו.

כמובן שאתם תמשיכו לחשוב ולחלום על כל הבלאגן הזה שעצרתם כש״נגמר הזמן״ (אין דבר כזה אגב. אי אפשר לעצור אותו. בדקתי.) אבל תתרגלו את הניתוק הזה.

למה?

שוב, כי זה ישמור על סביבת העבודה שלכם מקודשת לדברים חדשים ורעננים, לרעיונות שממשיכים לזרום. ממש כמו מחשב שישן לילה ועכשיו פועל במרץ כמו סיני ביום בהיר!

ברגע שתצליחו לשמור על סביבת העבודה שלכם חיובית ונינוחה, רציונלית ואופטימית בו״ז; תרוויחו איכות חיים מהחלל, וגם כמה תוצרים שונים ומיוחדים שייוולדו רק מכם ומהזכרונות שלכם, מהבפנים המדמם. אז שיהיה במזל 🙂

↓
לו״ז צפוף ושולחן הפוך?
מוכר לך?
לא עוד.

סוף לצרות של מעצבים!

הרבה אנשים שיעבדו איתכם יביעו את דעתם האישית, למעשה, רובם יביעו.

גם מקולגות וגם מלקוחות זה לגיטימי לגמרי, אפילו מועיל ומלמד, פותח דלתות יש שיאמרו. אבל לא על דעה אישית אני באה לדבר, אלא על בחירות שנעשות לפי טעם.

מתי זה הופך למינוס?

כשמדובר בטעם אישי, וכשמדובר במעצב שלוקח טעם אישי כשיקול קריטי ומנחה. למה? כי הא-ב שלנו כמעצבים זה להעביר את הרגש/ הסיטואציה/ הדיאנאיי/ הסיפור של המוצר/העסק.

ברגע שהובלנו את התווית הקו בהנחייה של טעם; משהו שבא מחוץ לסיפור, שמבלבל את הסיפור, מטשטש אותו, ו/או בא על חשבונו, פיספסנו את היעד ואת ההצדקה שלנו כמעצבים- שהרי אין עניין לעשות ״ועדות קישוט״ ללא ערך מוסף.

זה מביא אותי לדבר על השיקולים הפרקטיים שצריך לקחת כשמתעסקים בחומר פרסומי, מעבר לא-ב בנוגע לתחושתיות שהזכרתי קודם.

אלו בעצם 2 עניינים עיקריים שלא דואגים לדבר עליהם מספיק בבתי ספר לעיצוב (היה רלוונטי לפני שנים בתקופתי, ואני רואה את זה גם על בוגרים טריים כיום);

1- הצעת מכר חזקה:

קל לשכוח להתעסק בזה, אבל זה חייב להיות במודע ובבסיס. הרבה מאיתנו נשבים בבחירות טעם, מבליטים את הויז׳ואל, מתעסקים בקריאייטיב סטופר… ועל הדרך משרבבים את המסר הפרסומי.

אסור לשכוח שהעיקר בחומר פרסומי-מכירתי הוא הצעת המכר, אסור שהיא תעלם מעיני הצופה. הצעת המכר חייבת להיות חזקה ואטרקטיבית, בסופו של יום לשמה התכנסנו! אם יהיה רק קריאייטיב מגניב ודיזיין מקסים וכולם יעצרו לשניות ויחייכו, ויספרו על זה לחברים שלהם, וגם אם זה יהיה ויראלי…

זה חייב להיתרגם לאנשים שיגיעו לעסק עם עניין במכירה, אם זה להגיע בהשארת פרטים ואם זה להגיע לאיוונט. אחרת? היה נחמד ונעים אבל איפה התמורה לכסף?

2- הנעה לפעולה:

הליווי הקטן בצמוד להצעה החזקה. כולנו יודעים לדבר על קהלי יעד וקהלי מטרה, אבל מוכרחים לזכור להניע את האנשים, משפט קטן שיעשה את ההבדל, מילה, ואפילו כפתור הם המניע הפסיכולוגי שלנו כאנשים, לממש את ההצעה (או לפחות להתעניין בה מקרוב).

היום, יותר מתמיד, אנחנו בעולם שבו אנשים שונאים לזוז, או אפילו להקשיב ולהתעניין, הכל חייב להיות חד. רוצה שאני אזוז? תזיז אותי.

מעבר לחשיבותה של הימצאות ההנעה לפעולה, למשל בקלאסיים ״סרקו את הקוד״/ ״הקליקו למידע נוסף״/ ״חייגו עכשיו״, חשוב לדבר את הקהל שלנו כאן. משמע שאם מדובר בעמוד נחיתה לנוער בנות 12+, חשובה לי פנייה ישירה וחדה (שכבת גיל שמדברת בגובה העיניים וללא רשמיות) שתקרא לכל אחת כזו לזוז- לכן לא אכתוב בכפתור ״לפרטים הקליקו כאן״ (פנייה מגבוה, מנוסחת ברבים) וכן אחשוב על ״לחצי עליי״/ ״בואי לפגוש אותי״/ ״תני לי לעדכן אותך״.

חובה לחשוב בראש של מקבל המסר:

גם בערך המוסף שיוצא מהעיצוב ומעביר את הוויב של המותג, גם בהנגשת התוכן והצעת המכר ואפילו במשפט ההנעה לפעולה.

כל שיקול כזה שנצלח הוא חלקיק פסיכולוגי שידלוור את המסר בשניות בודדות! אם תשאלו אותי זהו ההבדל בין בסדר למעולה 🙂

↓
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך פה (:

יש עבודות שאנחנו עושים בתמחור לפי שעה, למה זה אידיוטי בעיניי?

דן והמנעול

ראשית, אפתח בסיפור מהחיים שנוהג לספר דן אריאלי, פרופ׳ לקבלת החלטות שאני מאד מעריכה (מעבירה את העיקר, עברו כמה שנים מששמעתי את המקור);

יום אחד הזדמן לדן לפגוש פורץ מנעולים, משסיים את עבודתו יצא להם לדבר, והוא סיפר לו כמה שקשה במקצוע למרות שאתה מומחה. אבל מז״א? הרי הרגע פרצת לי דלת בכמה דקות בודדות!

-כן, אבל פעם הייתי פורץ אותה בהמון זמן ומאמץ, מסיים, וגובה את התשלום. אנשים היו רואים כמה התאמצתי והזעתי ועמלתי שעות על הדרך, והיו שמחים להיפרד ממני עם התשלום, ואפילו לפנק בטיפ.

ואילו היום, נהייתי למומחה, אני פורץ בדקות בודדות כל דלת, גובה את התשלום- ומיד מתחיל במשא ומתן ומריבות עם הלקוח שהרי ״מה? אבל זה לקח לך רק כמה דקות!!!״.

מבין? זה לא שחסכתי את מצוקתו של הלקוח, מנעתי ממנו את עיכובי היום ופתרתי את הבעיה במהירות וביעילות כשידעתי בדיוק מה אני עושה. פתאום אין זיעה. ואין זמן מבוזבז, והלקוח מסיק מכך שאין מאמץ> ולכן אין תשלום יאה.

איכות מול כמות

״חקרתי את המקצוע 20 שנה כדי לפצח באופן מושלם בריף ב5 דקות״, זה לגמרי נכון.

כדאי שתרגילו את הלקוחות שלכם להתייחס לתשלום בנוגע לאיכות התוצר, ולא ברמת ה׳כמה זמן זה לקח לכם׳.

זה לא אמור לעניין אותם כלל וכלל.

כשאני מגישה הצעת מחיר אני טורחת לפרט טוב טוב במה כרוכה העבודה מצידי (ולא רק מצד הלקוח). הצד שמולנו חייב להרגיש את מהות המאמץ שאשקיע, גם מחשבתית, גם אם זה לבסוף יקחו לי שעות בודדות לגרום למסר לעבור, ולו/ה להיות מרוצה.

אתם תוהים לעצמכם ״אז לפי מה את קובעת? סתם מסתכלים על הפרצוף שלו?״ כמובן שלא. ובכל זאת?

1- בדקו את מהות ההשקעה:

במה זה כרוך? איסוף חומרים, קשקשת מול גופים אחרים, מחקר, פיתוח שפה חדשה, טקסטים, צילומים, בדיקת שוק, לו״ז צפוף וכל מה שעוד יכול לשאוב מכם מאמץ (גם מאמץ נפשי).

2- כמה הפרויקט מעניין אתכם:

כן, זה רלוונטי.

כי פרויקט שמעניין אתכם יקח לכם פחות זמן נפשי/ מחשבתי, יפנה אתכם דוך ׳לעבודה׳, ויתן לכם את הדרייב המושלם לעוף עליו ולתקתק.

וכן. תהנו ממנו, שיש לזה ערך גדול ותמורה ששווה לא פחות.

3- בוא נדבר:

אני מאמינה גדולה של לאבחן לקוחות (ובכלל, אנשים).

אל תתמחרו בלי שיחת טלפון, בלי שאתם מבינים מי הבנאדם שעומד מולכם, ולא פחות חשוב, מהן הדעות שלו, כמה הוא מעורב רגשית בפרויקט, כמה חשוב לו להביע דעה, אם יש איתו וייב טוב, אם הוא לחוץ, אם הוא לוקח אתכם כמובן מאליו.

חשוב שתשאלו יותר ויותר על הפרויקט, היו מעשיים כאילו שהעבודה כבר שלכם, תקשיבו יותר משתמכרו.

למה?

כי זה יעזור לכם במידה ותקחו את הפרויקט, זה יזרוק אתכם למקומות הנכונים ולפתיונות שיש לתת בעבודה הזו ע״מ לשבות את לב הלקוח, וגם כי לא נעים להודות, אנחנו לא שמים לב אבל אנחנו נוטים לחבב אנשים שמקשיבים לנו.

אז היו חביבים ותקשיבו ביתר ריכוז והכלה 🙂

זהו את הפוטנציאל…

בעיני גם חשוב לדעת להגיד לא, לא כל ׳לקוח פוטנציאלי׳ הוא בעל פוטנציאל בשבילכם, גם אם הוא משלם יפה מאד.

אם הוא אחד שיגרום לכם לוותר על השקט הנפשי שלכם ולשכוח מהיותכם מעצבים, אם הוא אחד שיתנהג אליכם לא נכון, אם הוא אחד שישגע אתכם אז יצא שכרו בהפסדו.

הזמן שתשקיעו בו יהיה לבזבוז אחד גדול שבמקומו יכלו לבוא הזדמנויות אחרות ומניבות. בכלופן, היו אדיבים, היו מכילים, היו אנשים, קודם כל.

↓
רוצה לדעת לתמחר נכון?
רוצה לבנות הצעות מחיר טובות יותר?
רוצה להגדיל את עצמך?

בלי פתרונות אחידים להצלחה,
בלי בולשיט,
אחד על אחד!

איתי זה קל (:

*ב״אידוטי״ על תמחור לפי שעה אני לא מדברת על העבודות הרובוטיות שיוצאות מפה לשם, כגון התאמות ועיצוב שוטף ש80% מהקיים ממנו מומר למשהו חדש.

כבר שנים שנהגו לומר סביבנו ״אין שני לרושם ראשוני״, כמו כל קלישאה טובה, גם לזו יש ביסוס.

יוצא לי לא פעם לשמוע לקוחות שמגיעים אליי לצד המשפט ״אבל אל תשקיעי, זה בקטנה, אח׳כ נחליף כבר… עוד איזה חצי שנה יהיה קל יותר, זה רק זמני״.

הגירסא המקוצרת

אני מניחה שהמשפט הזה בא איתם כי הם מבינים שאני מעצבת, וכי תודה לא-ל ולעבודה קשה, הצלחתי לחנך את האנשים שמגיעים אליי (בין שאני מכירה ובין שלא) שמעצב נותן הצעת מחיר כמו שצריך בדיוק כמו שעורך דין נותן כזו.

אז הם בטח מניחים שאסכים ל״זמני״ ו״לא צריך להשקיע״. אני לא.

לקוחות שכאלו ״חוטפים״ (באהבה!) מקרוב את הגרסא הלא מקוצרת שלי לפוסט שאתם קוראים כרגע. לא כי אני לא רוצה שנעבוד יחד, אלא כי הם חשובים לי. כן. גם בלי שהכרנו עדיין.

למה הם חשובים לי?

כי שוק העסקים חשוב לי. למה? ארוך.
זה כבר לפוסט אחר 🙂

לפרוץ ועכשיו

מה שאלו ^ לא מבינים הוא כזה, לא ניתן לשנות את רגע הפריצה. חשוב להשקיע בו, חשוב לתת את הפיל (feel) מהשנייה הראשונה, אפילו מכרטיס הביקור שלכם.

גם אם אתם עדיין ״קלינאית תקשורת, רק פתחתי, עוד עובדת מחדרון בבית״. זה לא משנה. להפך.

קלינאית שכזו חייבת להיתפס אמינה ויציבה, אנשים משקיעים שם בנפשות, אתה לא תשים את הנפש שלך אצל מישהי שתתפס לך כ״זמנית״.

מהותי שעכשיו יותר מאח״כ

בעיני זה קריטי בעיקר לעסקים בפריצה (שכן הטעות עוד יכולה להימנע ושלא להיעשות), ככל שאתה פחות מוכר (מלשון היכרות) בשוק, כך גדלה ההזדמנות שלך ליצור מותג זכיר ואמין, ״שהיה שם מאז ומתמיד״, שיהווה קרקע בטוחה ללקוחות העתידיים שלך;

בדיוק באותו האופן שבו אנשים קונים ״גרופון״ לטיפול פנים שמנוסח היטב, מבלי להכיר את המקום (בזמנו היוש! אגב). תן ללקוח הפוטנציאלי שלך את הפיל הנכון, והוא יגיע. אנשים קונים חוויות, אנשים קונים רגש.

״סבבה, אני אתחיל, ואז נשנה!״

זהו, שכשמתחילים מ2% ומשדרים ערכים אחרת, נורא קשה לעשות דליט אצל צופים ולהגיע ל50% קיימות.

גם מותגים שקיימים שנים בשוק לא משנים ערכים ויזואלים ונראות כוללת ברגע, תתחילו ב0.5%? תתפסו בהדרגה ובזמן מבוזבז עד 10%.

חבל. מגיע לכם להצליח. כשאני תופסת מסעדה כ׳על הדרך׳ ו׳זולה׳, נורא יהיה קשה לי לקנות שם כוס מיץ תפוזים ב18 שקל.

זול עולה ביוקר, וטעויות של התחלה קשה לתקן. אנשים שמגיעים בדעות שכאלו נוטים לסמוך על ״השוק גדול, מישהו בטוח יגיע, רק רוצה לסגור איזה סמל לבינתיים, כרטיס, שילוט, עיתונים. בקטנה״.

זו טעות כיוון שה״מישהו בטוח יגיע״ מדבר על לקוחות מפה לאוזן, ולקוחות של מפה לאוזן הרי בתוך סיפור האמינות המתבקש הזה- ומתוך כך ודאי שאינם צריכים את האריזה שלנו, את ההנגשה שלנו, הם הרי מכירים את התוכן!.

מכיר? לא מכיר?

המיצוב בעצם נועד להנגיש תוכן ל׳לא מכיר׳, לשים אותך גבוה כמו שראוי לך, ובעיקר להוביל אותך להמשך תהליך של בידול כלשהו> למה אני טוב יותר מהשאר ו/או במה אני שונה מהשאר.

למרות שאני יודעת שקיים סיכוי סביר שלקוחות שמגיעים להרצאת ה״קח את עצמך ברצינות״ שלי, בעצם לא יגיעו לבסוף אליי, עדיין שווה לי להסביר להם את כל זה.

״למה לבזבז אנרגיות כשזה לא יקרה?״

כי מעבר לכך שאני לא חושבת שנכון אחרת, אני יודעת שאמינות זה ערך עליון, שאני ממוצבת במקום אמין, ושמה שלבטח יוצא מהשיחה הזו היא שגם הקהל החדש הזה מכיר בכך,

ושגם במקרים שהוא לוקח את רגליו הוא עדיין טורח להשאיר את הודעת ה(בחיי שפתחתי עכשיו את הווצאפ בשביל הניסוח): ״חשבתי, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל אני בטוח שברגע שאראה צורך להיות ׳אמיתי׳ ממש את הראשונה שאפנה אליה, את מקצועית״.

וכן. הם חוזרים.

↓
רוצה להבין יותר מ״עיצוב יפה״?
רוצה לדעת לעשות ״עיצוב נכון״?

ביקורת גרפית מקצועית, אחד על אחד (:

לחיות חיים של מעצב זה להתעורר כל בוקר (או לתזמן שעון ל3 בלילה) ולרדוף אחרי מוזה; לחפש את אמאמא של המוזה ולתפוס אותה ולו לחצי שנייה.

כמובן שזה יכול ללכת גם בלעדיה, ושזה חייב וצריך ללכת גם בלעדיה כשזה המקצוע שלך. על זה באתי לדבר היום.

הישגיות? התייעלות?

הישגיות מתאפיינת גם בתחושת הסיפוק שעשית משהו שאיש לא יעשה עוד (או לפחות לא עשה לפניך, תלוי במידת האגו והאופוריה כמובן), וגם בפרודוקטיביות, בלהספיק ולהספיק, בלהשיג את האחר בעצם.

בד״כ כשתעבוד כמעצב בצוות תמיד תופיע ההישגיות מהיבטה השני, תמיד תהיה איזושהיא מטרה לרוץ ולהשיג, להיות טובים מכולם, ולהתייעל לצורך כך. אם כן, מהי התייעלות בעצם? התייעלות היא להספיק יותר בפחות.

היא לשמוע יותר כן מלא, היא להצליח להגיע להישגיות בפחות משאבים (לא דיברתי על מאמץ)- אם כי לרוב התייעלות באה על חשבון משהו, אם זה זמן, אם זה שקט נפשי, אם זו חדוות יצירה חדשה.

מה קורה לנו?

כשאנחנו רצים להשיג נעלמת לנו הזכות הגדולה כמעצבים לבחון את הדברים מהעיניים שלנו לאחר זמן, במקום זה אנחנו מתייעצים עם מעצבים אחרים, עם אנשים מהצוות, עם לקוחות, עם משפחה וחברים, שהם לאו דווקא יראו את הדברים כמונו שלאחר יום או יומיים, או שבוע.

יש משהו בניתוק ההוא, אותו הניתוק שבטח הכרנו כשהיינו סטודנטים לעיצוב, שמי זוכר. משהו בריא, משהו שעובד, כזה שהעולם החדש מאפשר לנו פחות.

מישהו לרוץ איתו.

העולם החדש מושתת על הישגיות, על לבלוע עוד, על מירוץ יומיומי ותחרות של מי גדול יותר.

יצא לי להתעסק המון באיך אנחנו כמעצבים בונים רשת הגנה מכל זה? איך אנחנו ממזערים את הפגמים שבאים עם התייעלות? איך נשארים נאמנים (בעיקר לעיני המעצבים שלכם) בעולם כזה יצרני? ועיקר התובנות שלי הם כאלו:

1- שלוש דקות ואני חוזר אליך:

אני זוכרת לנתק את עצמי לאחר התוויות הקו, לצאת לברייק של שלוש דקות, אבל במשהו טראשי. כןכן. אסקפיזם טהור.

נניח יוטיוב קצר בנושא אידיוטי (דברו איתי על ולוגים של קניות!), פייסבוק ואפילו מחיקת תמונות. משהו רובוטי כזה, כמו לפתוח את המקרר ולחזור (שזה נורא דומה לסטודנטית שהייתי לפני שנים).

חשוב שלא להעמיס מידע במשך השלוש דקות האלו ולזכור שרוחב הפס שלנו נורא מוגבל, אם נעייף את הראש העיניים שלנו לא יוקלו, ואם בברייק הזה נעשה את הטלפון של החשבונות- אז אולי עדיף שנקשיב להוא שעבר במסדרון וניקח את הסקיצה השנייה, כי כחול זה יפה.

2- לא לחפש בחוץ:

אני נתקלת בהמון מעצבים שמחפשים ״השראה״, כשהם בעצם מתרגמים זאת בלחפש מה אחרים כבר עשו.

למה אין בכך תועלת? כי אם תרצה ואם לאו תגיע לאותן התוצאות, תת המודע שלנו עובד, כך שמבחירה או שלא, הרעיונות המקסימים שלך היו ב״השראה״.

זה לא שייצרת משהו חדש, זה לא ש״השגת״ בעצם. אולי הוצאת את החומר, אבל מה זה שווה?

3- דף ונייר:

רגע אורפז, התכוונת דף ועט בטח. כתבת וכתבת ובטח לא שמת לב. פשש. מה אני קורא את כל השטויות האלו כשהכותבת בכלל לא מרוכזת והיא מדברת איתי על להתייעל. שתתייעל היא בעצמה. אני אשיג יותר ממנה!

זהו שלא. דף ונייר הוא מינוח דבילי וחכם בו״ז, שירשתי מבוס קודם שלי. בהקשר שלנו הוא אומר כך: ישבתם על משהו ואתם מרגישים את זה דופק? חייבים לעשות טסטים.

כןכן זה בדיוק הזמן הזה, שאתם בטוחים שהכל טוב ויאלה הוא נדפוק את כולם ונשיג יותר מהלו״ז! זהו. שאחד מפגמי ההתייעלות הזו היא פגיעה בבסיס של המחשבה הפנימית.

הרי כשאני מעצבת בראש ובראשונה חשוב לי להעביר את הסיפור, ואם זה לא קרה אין פה כלום.

בלחצים ובמירוצים חשוב שנזכור לבדוק את עצמנו, דף ונייר זה לחזור ולחזור. זה מתחיל ברשימה פרקטית של מה צריך להיות פה (חשבו על מתכון של: כותרות, טקסטים, הנעה לפעולה, תמונות, תפריטים) ונגמר בהאם השפה שיצרתי עובדת, האם יש לי סיפור?

אם זה היה בסינית הייתי מבינה מה הולך? האם אפשר להמיר אותה לחומרים שונים? האם מחר כשתגיע בקשה למדיה אחרת אדע מה לעשות?

כשזכרתי לעבור על אלו אני יודעת ששמרתי על האמת הפנימית שלי, שעיצבתי, שיצרתי יש מאין. ובעיקר, שאיש מלבדי לא יכל לעשות זאת כך בתנאי העולם הזה.

עכשיו נראה אתכם משיגים אותי באמת.

↓
רוצה להשיג יותר מעצמך?
אני מחכה לך פה (: