אנחנו חיים פרסום. בבייסיק שלנו שוכן המשפט האומלל ״פוש יורסלף טו דה לימיט״. משפט אומלל האמנם? או שנכון?
נורא מבלבל. אם קראת כבר באמבד סביר שחשבת על זה, אבל הפעם אני הולכת לדבר על השלכות שחיצוניות לנו ופחות על דברים שאנחנו מביאים על עצמנו מבחירה (או שהאופי שלנו בוחר להזמין אותם לבירה ובייגלה).
אני הולכת להאיר על צורות שונות של עומסים סביבתיים, שמקלקלים ופוגעים בנו ולא רק בנו, ולענות על השאלה איך אפשר להתמודד עם זה וליצור עבודה יעילה.
אוקיי רגע, מה דוחף אותנו אל הקצה באופן חיצוני?
1- מכירים בוקר עם 8 בריפים? זה זה מחשיד נכון? ונכון שזה טופח יותר ויותר לאיזור 4 בצהריים? כאילו שיש שמרים במערכת? בול.
2- מכירים פרויקט תובעני שהתחלתם מחקר עליו, אתם כבר שם, זה רק עוד שעה גג שעתיים ויש תובנות. לא שווה?
3- מכירים לקוח תובעני? אה לא צריך להמשיך?
4- מכירים טסטים של דיגיטל? נו רק עוד אחד.
5- וואלה? מדברים על דיגיטל? מכירים דברים שכבר לא יהיו רלוונטים מחר?
6- מכירים טלפון מהדפוס ב5 בערב ״היי משהו לא מסתדר לי בפתיחה של הקובץ, תגדירי את פנטון 803C בספוט סגול, ואת 802C בספוט אדום אוברפרינט, ואני צריך שכבה לבנה מתחת לגרפיקה והחלטנו בסוף להוציא את הלכה הסלקטיבית לקובץ נפרד מפלטה שחורה. שולחת לי חמש דקות? אני סוגר״. הוא לא סוגר. רק אומרת.
7- אה… סגירות? מכירים את העיתון שבדיוק החליף הוראות סגירה ובדיוק רביעי היום ובדיוק כבר כיבית את המחשב ורק עכשיו שמעת? נדיר? אבל קרה נכון?
8- מכירים ימים של בלת״מים. כן. זו לא שאלה רטורית אפילו.
טוב דיי. מיצינו.
אז מה הופך רעיל כשאנחנו דוחפים אל הקצה?
טאדם! אנחנו מאבדים את הברק, אנחנו עייפים, והפיזי הזה נהיה נפשי מתמיד. אה… לא הופתעת מה…?
עד לא מזמן הייתי חסידת ה״דיי עם הבולשיט של גוף ונפש״, ופתאום קלטתי עשרות פוסטים שלי מעוטרים בתגית ״גוף ונפש״, אני מדברת על זה יותר ויותר, אני מסכימה לעצמי להאמין בזה יותר ויותר, תכלס זה שם גם בלי שאאמין.
כן, זה הגיוני שאם לא תעצור לברייק משהו ישתבש. שיהיו טעויות אפילו, אבל רע מזה- שפשוט לא תהנה מליצור, כי אנחנו לא מכונות, כי כדי להגיע לנפש צריך לאפשר לה את העולם (פלאשבק מס.2).
אבל חמודה, עכשיו אחת בלילה, אמצע השבוע, ואת כותבת פה. את מדברת איתי על גבולות ועל קצה גבול היכולת? כןכן. שוב. אני מבדילה;
יש את מה שדיברנו על אנשי האקסטרה, שאם כבר התשה- אז זו ״התשה עצמית״ ושם זה יותר בקטע של למלא ולהציף אם עושים את זה בריא וכמו שצריך.
ויש התשה חיצונית, שהיא… ובכן… קראתם את הרשימונת הזו מעליי, ואני בטוחה שכתבתם עוד כמה סעיפים יומיומיים בראש.
בעצם, בהתשה החיצונית מוכרחים לטפל אם הניצוץ בעיניים חשוב לנו.
איך אני פותרת את זה באופן מעשי?
1- סינון משימות
ע״י תקציבאי (או שגם את זה אתם עושים? מולטיטקסקינג רולס!) או ע״י התייעלות מעצב: למשל בבריף ארוך שדורש המון חומרים, אנסה להתפקס על המורכבים יותר ואאשר עליהם את השפה. רק לאחר הפינג-פונג אתקדם לשאר החומרים- גם אחסוך עבודה ל״הרגע״ וגם כולם יהיו מרוצים.
ועוד עצה שלי בנושא ריכוז; קבעו עם עצמכם זמנים לניתוק כמו דפדוף מטופש בפיד כלשהו, נניח בפערים של חצי שעה. אל תשקרו לעצמכם, אנחנו חייבים לפתוח מקרר או פיד או לבהות במשהו כל כמה זמן. הדרך הכי טובה להיפתר מאובססיה היא לאפשר אותה.
אני מוצאת שנוח לי לעבוד על ״בריפים שנמתחים״ לצד שעון חול של חצי שעה, וככה אני יודעת שחצי שעה לפחות אני בריכוז טהור ודברים יתקדמו.
2- עיצומו של מחקר? מפתה.
הכי הכי מפתה. אבל זה פחות חיצוני משנדמה.
ברור שזה לא ימשך מאותו המקום אם נעזוב את הרגע- ובשביל זה אני פותחת קובץ, זורקת אליו את כל חומרי הגלם (ויז׳ואלים, חומרים לויז׳ואלים שעוד לא הכנתי, טקסטים שיש לי בראש, טקסטים שביקשו, צורות, צבעים) ומקלידה סוגשל תקציר המחשבות שלי באותו הרגע, לא משנה שזה כתוב כלאחר יד.
את הסמטוחה אני שומרת בתיקיה של הלקוח לצד תיקיה של חומרי הגלם+ שמה ליד המקלדת פתק עם שם הלקוח.
בחיי שעל הבוקר זה פשוט יותר; זה כמו להשאיר בובה על הדשבורד כדי לזכור לתדלק למחרת ולא ב11 בלילה, כשבא לך מקלחת חמה וקפה.
3- לקוח מעכב בדיוק כשעמוס…
אתם חייבים להתקדם ולסנן לא בא בחשבון? הקלטות בוצאפ!
(נכון שאנחנו שונאים את זה מהצד שלהם, אבל בשבילנו זה חוסך ים צרות: הקלדה זה ארוך, לעיתים מאבד נימה, ואם מתקשרים אז מוכרחים להתעכב כי גם הצד השני מדבר).
אם אתה מקבל החלטות מחשיבה, אתה בטוח בהחלטות שלך ובטח תדע למכור אותם (במובן הטוב). כדי להוציא עיצוב נכון צריך להיות בטוח ולדבר משם, תדברו משם, 97% שהוא יתפוגג ויודה לכם שפוגגתם את חששותיו.
4- רק עוד טסט אחד?
אחד אחרון וזהו. וזהו.
5- דיגיטל של טיימינג?
בשביל זה אני מכינה סדר בוקר, מפצלת מה לאן ומתי, ומקווה שלא יכנסו בלתי מתוכננים נוספים.
לימים מיוחדים וידועים אפשר להערך מראש, אבל על טרנדים בסושיאל לדוגמא צריך להתפקס ואפילו להזיז דברים הצידה. הכל זה סדרי עדיפויות, אפשרו לעצמכם את מרווח התמרון עוד בתכנון הראשוני של העבודה שלכם.
6- הדפוס התקשר! אושר גדול!
אני בדיוק כמוך מתחילה ב״הקובץ סגור מעולה: הפנטונים מופיעים בפידיאף, הuv בצבע שביעי באוברפרינט, הטקסטים בקונברט. סגרתי בהתאם להוראות מהבוקר״. ואז בדיוק כמוך אני מקבלת את ההסבר הארוך שמנסה לומר לי ״את מותק והכל, אבל את תעשי מה שביקשתי. קדימה.״
שיט הפנס? יאלה לבלוע את הצפרדע ולתקתק כאילו היית רובוט. אם בשאר הסעיפים החיצוניים ברשימה נהיה פיקס זה לא מה שישבור באמת.
7- רביעי בערב ושוב מהעיתון.
הוראות שונות? נושמים עמוק ו… זה גג עשר דקות. אני מגזימה עכשיו. זה אולי 5. אם מחשב אחר דולק באיזור- קפצו לשם והעיפו את בעליו לעשן/ לשתות משהו חם
(אני ממש לא בעד עישון, אבל המטרה מקדשת את האמצעים אם הוא מעשן בין כה. נתפלל יחד שהוא לא יאבד את הכליה בדיוק הרגע).
8- ״אם זה תלוי בי זה לא קורה״.
אבל זה העניין בבלת״מים, הם בלתי מתוכננים, הם קורים כי החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן… בלאכס. את קלישאתית היום. לכי לעשן או לשתות משהו חם, שמעתי זה עוזר! 🙂
סטופ איט.
עכשיו אתם אומרים לעצמכם ״יופי אורפז, אבל חצי מהסעיפים מילאת בככה זה ובואו ננשום. ו…?״ יופי. גרמתם לי לחזור אחורה ולגלות שחצי.
אבל היי! חצי אפשר למנוע! ובחייאת, החצי השני מורכב מפשרות של חצי שעה מינוס ומבלת״מ (אם זה תלוי בכם, הימנעו מ״לא לתכנן״ או מ״לקחת הזדמנויות של חוסר תכנון״ כשאתם עמוסים, ואם לא- זה לא אמור לקרות הרבה מדי).
הופ. למעלה מחצי של העומס החיצוני שלכם נעלם. עכשיו העניין הוא לשמור על עצמכם, להיות אסרטיבים והחלטיים בנוגע לכל זה, להכיר בצורך להתנתק ולעצור.
גם אם אתם אנשים שעושים יותר מטבעכם- למדו לאזן את זה ולא להטביע אתכם ב״יותר״, למדו לעשות זאת בריא.
ממש כמו בקשר זוגי, בשורה התחתונה: טוב לעבודה שלכם שתתנקו ממנה ותרפרשו את העולם שבחוץ, זה יגרום לכם להתגעגע יותר, להיות אנרגטיים לזמן ארוך יותר, להיות קריאטיביים יותר, לחלום יותר, להיות רעבים יותר. עכשיו בואו ננשום.
↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!
↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
נחסל את הצרות שלך!
