להיות כמו שמתאים לי, לעבוד כמו שנוח בשבילי, לומר מה שחשבתי על כסף, או בכלל לבקש משהו בלי להרגיש ביצ׳/ תקיפה/ חזקה מדי/ דרמה קווין. אוקיי מה? בואו נקדים;
היחס שלנו לכסף משתנה ביחס לסביבה וביחס לעצמנו, בכלכלה התנהגותית אפילו מגדירים את ״אפקט הבעלות״.
אפקט הבעלות מתאר מצב שבו אם נותנים לאדם לקנות ספל שמישהו אחר יצר, או למכור ספל שהוא יצר- כשהוא מוכר את שלו הוא מעריך ביותר את השווי שלו, וכשהוא מגיע לקנות הוא מעריך בפחות/ בחסר.
העניין הוא שכשמנסים לתרגם את אפקט הבעלות ל״עבודת עיצוב ללקוח״, כמו שקורית בד״כ ביומיום סטנדרטי של מעצבים עצמאיים (או ״גם עצמאיים״), הרבה מעצבים דווקא לוקים בהערכת חסר.
כשאני מדברת על הערכת חסר, היא לאו דווקא מתבטאת ישירות בצורה כספית (בכמה לתמחר- הצרה הנפוצה), יש מקרים שהיא באה מתחת לכסף, ברוח ובהרגשה.
למשל בייעוצים שמעתי ״אנלא רוצה שיחשבו שאני ביצ׳״/ ״אני מעדיפה לא להיכנס לפינות או ליצור ריבים אם מישהו חותך באמצע עבודה״/ ״אני לא רוצה שיחשבו שאני תקיף״/ ״אני מפחד להיות הקשוח… הבאד גאיי… זה שלא נחמד איתו את יודעת״.
גם אם לא חסידים של התעסקות בסמנטיקה, יש במילים האלו סימן לנקודת מבט.
הפחד מלצאת ״החזק״ או ה״לא נחמד״ לפעמים גורם למעצבים להיכנס ללונה פארק פחות מתוק. הקלאסיקה היא לדרוש פחות בתמחור, ויש עוד.
אפשר לא לכתוב סעיפים שמגינים עלינו בהצעת מחיר (מה שבסוף עלול להיתרגם לכסף שהולך לאיבוד), לא לשלוח הסכם בכלל כי ״נתחיל ונראה״ (כנ״ל), או לענות לטלפונים בערב/ בסופ״שים למרות שאנחנו לא בקטע לשם (כנ״ל).
כמה כסף עוד נאבד כדי לצאת נחמדים? כי מפחיד לצאת האיש הקר?
*הופהופ, עצירת ביניים* אלו כמה פוסטים קשורים שאפשר לפתוח ולהשאיר לאח״כ:
על תקשורת ואסרטיביות > // על חינוך שוק > // על הערכה ותמחור פסיכולוגי >
דחוףףףףףף!
זהו, אפקט הבעלות כנראה לא מוכיח את עצמו ברגע ש״התוצר נתפר ללקוח״, בגלל שהתפיסה היא ״אני נותן שירות״ ולכן הוא/ היא ״מעל לכל דבר שאגיד״.
אבל כשמפסיקים לחשוב כמו שכיר/ פועל של לקוח (במידה ואתם גם עצמאיים, כן?) מבינים שאנחנו לא נותני שירות, ולא מורידים מוצר ממדף.
בהנחה שלא מדובר בביצועיסטים, לא בשביל זה הגיעו אלינו.
הערך של מעצבים שעובדים נכון (מתוך אסטרטגיה) ובכישרון הוא גבוה מכל הודי בפייבר או ישראלי שכאן כדי ש״יצא משהו יפה כמו שהלקוח רוצה״.
לא בגלל שאמרתי- בגלל שהתכנסנו לעבוד יחד בשביל להשיג איזו מטרה.
מעצם הקיום של מטרה שהיא יותר מלהיות רק ״יפה כמו שהוא רוצה״, הלקוח לא תמיד צודק (בעיקר לטובתו אגב. ככל שאנחנו הופכים ליסמנים- הסיפור דווקא רע ללקוחות שלנו כי איש המקצוע נעלם, והרי לא סתם באו לאיש מקצוע).
גם משפט בסגנון ״עבדתי פעם עם מעצבת שהביאה לי הכל בקבצים פתוחים״ הוא משפט שצריך לשים לב שיש בו עבר.
אם הוא/ היא היו רוצים להמשיך לעבוד עם אותו איש מקצוע- לא היינו פה היום. סימן שיש בחירה בנו כרגע.
ומנק׳ היציאה הזו שבה אנחנו מכירים ב״אני הבוס, בי בחרו וככה אני עובדת״ אפשר להבין את הרציונל האמיתי בקשר ביננו.
לפנות מקום לומר מה שרוצים, לתמחר כמו שמתאים (ולפחד פחות כשיושבים לבנות תמחור של פרויקט), ובעיקר להתקדם לדרך יציבה יותר.
עם אמון וכנות, ובפחות שחיקה אצל 2 הצדדים.
↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״זו פעם ראשונה שישבנו,
וכמה זמן לא גיליתי
משהו חדש״