בעולם שמלא בשינויים וזז בכל שניה 20 צעדים קדימה, מה הערך של התעמקות, ומה הערך של הצעקה האחרונה והדבקת הקצב לעדכונים שמתפתחים?
בכלל, הרצון הקבוע לרוץ מהר ולהדביק ת׳תנועה מגיע מהפחד לא להיות רלוונטיים, או מההתמכרות ללופ הריפרש- ממש כמו שקורה לנו בפיד של כל מדיה דיגיטלית?
אם זו ההתמכרות: ״חייבים״ להמשיך להתעדכן? ועד מתי?
ואם זו הרלוונטיות: מה המחיר שהעדכונים לוקחים?
בסשן ייעוץ מלפני חודש מיועצת שלי העלתה את ההרגשה שהיא ״לא עומדת בקצב״, ״אני כבר לא שווה בשוק כרגע כי הכל משתנה ומתפתח לאלף כיוונים״ היא אמרה.
המשפטים שלה פתחו ביננו שיחה על סאגת ״הפרינט מת״ שמוכרת לכולנו מהעשור האחרון, על עומק, על התמקצעות אמיתית ועל ירידה לפרטים.
בואו נדבר על המחיר.
כשרצים קדימה את מירוץ הטכנולוגיה, עם ובלי קשר לקפיטליזם, לפעמים נכנסים לחשיבת מנהרה של ״מה אני עוד לא יודע״.
העוד-לא-יודע מוביל להתעסק המון בהשלמת מידע, שהיום הוא כמו מפל מים עם סאונד מטורף של עוד ועוד ועוד (רק בלי כתוביות עם מילים מודגשות, בבקשה, אם יש משהו שהוא בלתי ב2023).
והמידע כאמור לא מפסיק, ותמיד יש מה ללמוד, ובכל יום יוצא עדכון חדש.
מצד שני, לא תמיד עדכונים הם יעילים. מי שמכיר את אדובי למשל יודע שהרבה מהעדכונים הם מה שנקרא ״הנה הזזתי לכם את הכפתור״.
״חשוב להיות בעניינים, את לא חושבת?״
בכלזאת, קשה לא לחשוב איך לא לרוץ ללמוד עכשיו גם את הדבר הבא. למה שלא?
זהו שזה טריקי. בגדול טוב להיות בעניינים אפילו ברמה שטוחה של מה התחדש ולאן, לא טוענת שלא.
כן טוענת שיש מחיר.
אם נתעסק בכל יום (אתם בטח מכירים לפחות בנאדם אחד שחי ככה בפיד שלכם או בחיים עצמם) במה הדבר החדש שיצא ואיך אלמד אותו מהר-מהר:
סעיף א׳/
אף פעם לא נספיק את הקצב, גם אם נהיה יותר קרובים אליו מהשאר.
לפעמים עצם העובדה הזאת מתסכלת מאד.
סעיף יותר חשוב מא׳/
איך נספיק להתעמק בעבודה? להפוך למומחים במקצוע?
לרדת לשורש הדברים באמת, להבין בהם ולא כסיסמא שרצה בפור יו של אינסטגרם?
איך סעיף ב׳ יוכל לקרות כשמעדכנים תחום נונסטופ ומג׳נגלים מכדור לכדור?!
נכון, כשממשיכים ללמוד ממשיכים להתפתח, לא נשארים מאחור. השאלה בעיניי היא הפרופורציה ליומיום, ולדעתי כדאי לשים אותה במינון שנמוך בפער רציני ממה שהרוב מסביב מטיף.
התעמקות או reload.
פרופורציות ומינונים, יאללה. הנה דרך פרקטית.
אם קמים מחר בבוקר ומחליטים להתמקד בדבר החדש שקורה עכשיו, צריך לדעת במה לבחור כדי שלמידה תהיה יעילה ושווה את הזמן:
דרך 1/
להסתכל על הדבר החדש שיצא כפניה שלקחתי, כדבר שאליו אני זזה ובו אני משקיעה.
להשתקע שם יותר מרגע, לקחת זמן ולהעמיק.
דרך 2/
להמשיך להשקיע איפה שאני + לראות את העניין החדש כמהיר ורדוד.
להשקיע שם בבינוניות או ברמה נמוכה רק בשביל להבין את הסיפור מלמעלה. לדעת על מה מדברים, אפילו ברמה שאוכל לקחת אח״כ מישהו שיתפור את הפינה כשאצטרך.
2 האופציות אגב מתעסקות בחשיבה לטווח הארוך בחיים, ותכלס, כנראה שבגלל העובדה הזאת אני חושבת שבחירה במי מהן תהיה שווה יותר את הזמן (בעולם שמתעדכן אינסופית).
הבחירה מראש באחת מהדרכים מורידה משמעותית מהתסכולים העתידיים מסוג ״אף פעם לא אספיק״ או ״כבר אין לי ערך״ או ״לא צריכים אותי״.
למה? היא מצליחה להשאיר אותנו מעודכנים אבל בלי להתבלבל בהמשכיות העבודה, היא מוסיפה ידיעה לאן ממשיכים לנוע.
התעמקות, השפעה ומה שזוכרים.
איפשהו באמצע יולי כתבתי לי בפתקים שבאייפון את הרעיון לפוסט הנוכחי, השעה הייתה אחת בלילה (עגולה בלי לשים לב) והייתי אחרי יום של הרמת כוסית במנהלה, במפעל שבו אבא שלי עבד.
במצגת שהכינו לפרישה היה שקף על אבא, עם פירוט ארוך על ההישגים שלו במפעל (אפילו הצטיינות שלא ידעתי עליה וכלמני פרסי ייעול) וגם תמונה היסטורית שלו מהכניסה למפעל בגיל 25. מלא תלתלים שחורים.
היום, כשאני מקלידה כאן, אבא חוגג 64.
בלתי נתפס, ברור. זה בלתי נתפס איך משקיעים 39 שנים באותו המקום. התפקידים של אבא השתנו מאז גיל 25, כולל ניהול, משרדים וצוותים, ועדיין. זה המון המון.
כשראיתי את התמונה שצורפה ליד הטקסט עליו דמעתי תוך כדי הסרטה, ריגש אותי להבין ת׳רגע.
פתאום קלטתי כמה נחסך מאיתנו עם הקצב של הטכנולוגיה, כמה הלך מדור שלם.
שלא תבינו לא נכון, מעולה שאנחנו משתנים ומשנים, זזים ומזיזים. נדמה גם שבריא להחליף מקומות ולא להתקבע עד כדי כך.
יחד עם זאת, אין ספק שאנחנו לא נשפיע בעוצמה כזו בשום נושא. ז״א, זה מפעל חיים באיזשהו מובן- מפעל שלא יכול להתקיים כשאתה קופץ הלאה בכל פעם מחדש, לדבר הבא שיצא.
ההתעמקות של כל מי שהגיע אחרי דור הx מן הסתם מוגבלת מעצם התנועה.
+ /
את התמונה ששמתי בפוסט צילמתי במחלקה שאבא ניהל, מלא עניינים שמרכיבים ממסרת של טנק מרכבה אם תהיתם. כמויות המידע עצומות מפריים אחד, וכל חלקיק משפיע על מערכת שלמה.
הקצה של החוט.
הקטע הכי בטוח הוא שהמסלולים בתקופה שלנו ימשיכו להתחלף, ותמיד.
בתוך ההתחלפויות, בתוך ים מקצועות חדשים שמתהווים או פיתוחים חדשים שיוצרים עבודה נוספת לזאת שקיימת, מי שבאמת יצליח לתפוס משהו שנמשך לאורך זמן הוא מי שימצא את השורש.
מי שיבין מה השורש האיתן בתוך העבודה שלו, בראייה שלו, בהתמחות שלו.
גם כשיש בתוכה כמה נושאים, ההמשכיות וההשפעה לטווח הארוך תוכל לקרות במה שמקשר בינהם.
או מבחינה נישתית > מה התמה המרכזית שלנו כמעצבים/ מה הסגנון/ תביעת האצבע/ המומחיות. מה מחבר (נו כן, כמו שורש), מה מביא את המשהו הזה שלך.
לפעמים השורש הוא העתיד.
↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +
↑
״ושוב פעם תודה!
לא הייתי יכול לסיים את
העבודה מולם לבד״
מרגיש שכל ההתקדמות וההתעדכנות הם בלון נפוח שאין בו הרבה, באמת.
אני מאוד מאו דאוהבת ללמוד ולהתקדם, אבל לגמרי לא חייב שזה יהיה בתחומים שאנשים החליטו שזאת ההתקדמות וההתעדכנות הנחוצה (נכון לאתמול).
הרבה יותר נכון בעיני ללמוד מה שמושך אותך בתחום שלך, מה שמסקרן אותך, מה שהיית רוצה להיות יותר טוב בו באמת.
אני בעד סינון רעשי רקע כאלו באופן כמעט הרמטי.
וחושבת שדווקא אלו שילכו בדרך שלהם באמת ובעקביות, ימצאו את עצמם פתאום בראש התור. נושאים בשורה מיוחדת.
וכאן אני מתחברת למשפט האחרון שלך – לפעמים השורש הוא העתיד.
תודה על הפוסט!
היי רונית, שמחה שנהנת מהפוסט!
מסכימה איתך בסינון רעשי רקע, צריך לשים לב מה מגיע, אבל להבדיל בין רעש לבין מה שמשמעותי לנו ספציפית.
כיף שכתבת 3>