ידע זה כוח, כולנו קיבלנו את המשפט ההוא כעובדה, מגיל כלום.
בשיחת טלפון עם אבא שמעתי את המקבילה: ״ככל שתדעי יותר זה ירגיע אותך״. הנושא השתייך לסיכונים גבוהים ושם תהיתי בקול, האם תמיד ידע הוא כוח?
נזכרתי איך לפני הניתוח להסרת משקפיים שעשיתי היה שלב שבו קלטתי שמכאן, ידע הוא לא כוח. שהנה מגיע הקו שבו אני מעדיפה שלא לדעת את הפרטים. שדווקא הידיעה של עוד פרטים יכולה להוסיף פחד.
אחרי השיחה כתבתי את הפסיק וסימן השאלה על ״ידע, זה כוח?״ בפתק על שולחן העבודה, והמחשבה נשארה להתערבב עם שאר החיים.
על אותו נושא שדיברנו למדתי כמה לילות פלוס כמה צהריימים, בסוף זזתי צעד, ועוד אחד. ולפעמים אחד לאחור. אבל גם בו, כשהחלטתי לזוז העדפתי שזהו, עד פה לדעת.
עניין אותי אם אותו הרעיון משליך גם על עולם העבודה שלנו- על עיצוב;
אם יש שלב שבו כשאתה יודע מדי אתה לא זז, או מעדיף שדיי. נגיד, אם לקוח מספר לך יותר מדי ועצם המידע גורם לך להיתקע…
יש כזה?
ידע או אובר ידע, ומעצבים.
כשהשאלה הזאת מסתובבת במוח, נתקלתי במקרה של מיועץ שלי, שסדרתית יוצא שהוא לא מגיע להכין את שיעורי הבית שלו.
בואו נקדים רגע, בסוף כל סשן ייעוץ (שעה, שעתיים, חמש, לא משנה כמה סגרו איתי) מקבלים מייל שיעורי בית. מה יש בו? קצה חוט של הדבר הבא שעוד לא עשינו, במה עוד אפשר להתקדם, איך עוד לזוז.
איתו, שמתי לב שיש מלא שאפתנות של ״כן, תעמיסי לי עוד שאספיק!״ מתוך רצון לזוז מהר, אבל מפעם לפעם דווקא העוד מידע של ״מה עוד יקדם״ גרם לו לאפקט הפוך.
למען האמת, הוא לא המיועץ הראשון שסדרתית הפסיק להכין שיעורי בית מתישהו. לאורך השנים היו עוד 2 מיועצים שפיתחו סדרתיות כזו במשך הזמן.
מעולם לא נבהלתי מהסיפור, במקרים של סדרתיות או במקרים של אקראיות, כי מקסימום מתקדמים יחד בסשן עצמו. לא קרה כלום.
ועדיין, מעולם לא ויתרתי על לנסות תכסיסים שונים במקרים הסדרתיים שקרו. מול כל אחד עבד דבר אחר (למשל: סידור לפי סדרי עדיפויות וצבעים שונים שייצרו יותר קשב, תיזמון מצידי של מיילים מתזכרים לאח״כ, הסכם מראש על פרסים לעצמם ״אם עשית את x מותר לך y במשך שעה״).
הפעם גיליתי משהו אחר שעבד, הפעם חשבתי על ״לס איז מור״.
הפסקתי להקשיב לבקשה שלו ל״תני עוד אני אספיק״, מתוך המבט ב״ידע, זה כוח?״ שטייל על השולחן. פתחתי את הרעיון מולו וכשראיתי שהוא בעניין לנסות, הכרזתי שהולכים על אסטרטגיית לס איז מור.
בשיעורי הבית הכנסתי משימה 1 סופר טכנית במחשב, ומשימה 2 של תירגול חדש.
עברו שבועיים ובאותו הבוקר הייתה מיועצת אחרת לפניו, בדרך אגב היא אמרה ״כן בטח שהתקדמתי, עשיתי שיעורי בית״. אהבתי את האדישות למעשים שלה, הנונשלנט (:
אחריה הגיע הסשן שלו, פתחנו את השיתוף למחשב אצלו, וטאדם! ״טוב עשיתי הכל!״.
אני אמשיך לבדוק איך האסטרטגיה הזו פועלת עליו, איך דווקא החוסר ב״ידע״ לפעמים עוזר בעיצוב.
ידע חיצוני ושכחה מעצמנו.
אובר ידע הוא לעיתים בילבול. לדוגמא ה״כתוב בהרבה משרות שמחפשים גם מאפיין וגם כותב וגם אנימטור וגם מבין בקוד״, במקרים מסויימים זה לגמרי מעניין את המעצב/ת שמולי להתפתח לעוד כיוונים, ואז למה לא.
במקרים אחרים, התפיסה של הפרמטרים כקדושים, נטו מוסיפה ענפים שלא בא עליהם.
ז״א, גדל הפחד ש״מי ירצה לקחת אותי״ >
מה שגורם למוח לתרגם ל״צריך עוד ידע, ועוד ידע, ועוד ידע״ >
במקום להעמיק במה שכן מעניין ולהגדיל את היתרון מאותו הכיוון.
כשהתעמקות (במובן של התמקצעות בנישה) היא גדולה, לא תמיד חייבים לקדש את ה״ככה חיפשו״.
שווה לזכור את הסנטר= מי אנחנו. מה רוצים.
חוסרים כיתרון?
דוגמא נוספת שעולה לראש מהתחום, היא מיועצת שעצמאית כבר שנים בעסק שעובד, אבל (תתפלאו שסנדלרים הולכים יחפים) אין לה מיתוג אפילו ברמה של בחירת פונט עקבית, והיא מעולם לא כתבה אסטרטגיה.
*כתיבת חזון היא לא אסטרטגיה מותגית, אולי מתישהו נדבר על הטיטוא מתחת לשטיח.
היא דיי חששה מה״איך יהיה אתר אם אין לי ׳השראות׳״, כשמבחינתי הפוזיציה דווקא הייתה ״יאי, שום אקסים בתמונה, שום ׳התאהבתי-התעכבתי׳ ספציפי לפנינו״.
כמעצבים, אתם יודעים איך זה עם לקוחות שהתאהבו בצורה מסויימת/ צבע מסויים. רק לשחרר את הנעילה במקרה שהיא לא נכונה לעסק, זו עבודה בפני עצמה. למעשה פה, פחות ידע יאפשר קרקע נקייה לעדור.
מידתיות, סובייקטיביות, תנועה.
בשיטוטי בלימודי אדלר דרך הפסיכולוג דור הררי, נתקלתי באמירה שכל מטופל משתמש באיזה סימפטום/ הגנה/ נקודת מבט מסויימת, כי היא זו שמקדמת אותו כרגע.
מבחינתו, אין טעם לומר למטופל בפרצוף את מה שבאמת יקדם אותו, אם הוא עדיין לא הצליח לראות את הדבר לבד. הוא טוען שהבפנוכו של הבנאדם מקדם את עצמו.
אם לאמא מסויימת יש מיגרנה בדיוק כשהאורחים באים, המיגרנה שומרת עליה מפני ההתמודדות עם חוסר יחס מספיק מבחינתה למשל.
גם בגישה הזו, עודף הידע (״כפרה עלייך את בורחת מהמציאות באופן שיטתי בכל ארוחת ערב עם אורחים״) לא תמיד מאפשר תנועה.
האם פירוש הדברים הוא להסתיר ממנה את האמת? זו שאלה פילוסופית ותפיסתית. להרגשתי, גם ההחלטה הטוטאלית לא לומר משהו כדי שהצד השני אולי ידע רק מה שצריך כרגע, היא מוגזמת.
ז״א, אולי בעצם, ידע הוא כוח. רק במידה.
לא לדעת בכלל= ״הביל תרבח״, ממרוקאית ״אין שכל אין דאגות״. מצד שני, ניטרול הדאגות לחלוטין לא אומר בהכרח התקדמות כלשהיא, תנועה.
מה המידה הנכונה לידע? נדמה לי שהמידה משתנת מאדם לאדם, בחזרה לאותו ניתוח לייזר, אמא שלי ממש נהנתה לדעת כל פרט ופרט ב״מה יעשו לי״, אפילו צפתה בניתוחים שהיו לפניי ובשלי.
אני לעומתה, כשהרגשתי סבבה לשים את הרגל על הגשר, העדפתי לא לחקור איך בדיוק פורסים חלקים בעיניים.
יכול להיות שגם אצל אוהבי ידע קיצוניים במרכאות יש את המידה של מספיק, זו שאחריה דווקא לא תהיה תנועה בכלל, או תנועה הפוכה מזו שהם רצו בה מלכתחילה.
ובחזרה אלינו בעיצוב, נזכרתי עכשיו שכתבתי פעם על עודף אופציות בחירה ללקוח. כשיש יותר מדי (המקבילה ליותר מדי ידע באינסופיות האינטנסיבית של העולם החדש בתכלס), בד״כ נרצה לשמוע את האבסורד, ״מה עוד יש?״ ולא נבחר לעשות כלום.
אולי זו הפואנטה.
הקו העדין שצריך ללמוד לזהות, מתי מספיק למדנו, מתי קדימה. מתי עוד מנה תגרום לי דווקא להתמקם בכורסא, לפתוח כפתור ולפתוח עוד תפוצ׳יפס טבעי.
הזיהוי יוכל לקרות רק עם עצירה, והקשבה.
↓
ייעוץ מקצועי למעצבים,
כבר קיבלת?
+ קדימה, אחד על אחד +
↑
״אין כמו חוות הדעת
הסופר מקצועית שלך,
הפסקתי להיתקע על דברים
ואני רצה לחלומות!״
(מנהלת פרויקטי מיתוג, עצמאית)