קטגוריה: כללי

יש פער משמעותי בין העולם שלמדנו עליו, לבין העולם המתפתח שאנחנו חיים בו. יש הבדל רציני בין מה שהורגל להיות רצוי וצפוי, לבין המדמם והמתחדש.

כמו לומר ש״האדם מתכנן תוכניות ו…״ אתם יודעים את ההמשך.
חלקנו בכלל קוראים לו מרפי.

זה לא מרפי, זו המציאות. אי אפשר לסמוך רק על מסקנות וסטטיסטיקות שמישהו מצא לפני כמה שנים, או ללמוד פעם אחת וללכת עם זה לנצח.

זה הרי לא עובד בשום תחום בחיים, אנחנו משתנים מבלי לשים לב וברור שהעולם סביבנו משתנה גם הוא. בכלל… חשבתם מה מהאמירות עובד רק בתיאוריה ומה שייך גם למציאות? מה בעל ערך ומה גימיק שעטוף בצלופן?

טוב טוב הסתבכת ממש.

על מה את מקשקשת? אני מספר לך שהרגע למדתי על N, יש חוקים מאד ברורים איך לעשות O ואת חייבת לשמוע! ממ…לא.

יש דברים שיפה לשמוע והם לא תמיד פרקטיים. כולנו חוטאים בתיאוריות ובהקשבה עיוורת למשהו שעבד מהמם אצל השכן עם הדשא הירוק, אממה, אנחנו גרים בעולם שמשתנה מיום ליום.

עולם שהתרגל לכלכך הרבה שפע וחזרתיות על המוכר והמובן, שאם לא ״נשבור את החוקים״ (יו יו! דרמה!) פשוט לא נביא משמעות לשום דבר.

בלי שום משמעות אמנם נביא את האנשים אל החנות, אבל לא בטוח שהם יחזרו. אולי נביא את הקליקים, אבל לא בטוח שנביא משתמשים פעילים. יהיה טראפיק ללא ריטנשן. לא כדאי לשחזר את הצעדים שעשו לפנינו רק כי ״ככה עושים״.

השאלה ״איך״ היא עבודה יומיומית, היא מחקר יומיומי, היא דורשת תמיד להתעדכן, לבדוק ולשנות. מבאס מה? הטכנולוגיה פשוט מצליחה להתקדם לפני כל מוסד לימוד. שינויים קורים מהר יותר כשאין פרוצדורות.

אז תיאוריה?

אם הייתם חלק מלימוד פורמלי כלשהו (תוכנית שנקבעה טרם הרשמתכם נקרא לזה) תבינו כמה שזה נכון; המון תיאוריות שעוד לומדים על שיווק כבר לא רלוונטיות, הרבה שיטות מכירים בשטח ובכלל לא מהימים ההם, הרים של קורסים הולכים לפח בלי שלמדנו מהם פרקטיקה.

אני לא נגד לימוד פורמלי, להפך (הישארו עימנו!), אבל חשוב שנזכור שכדי להבין משהו צריך לחיות אותו. כשאתה נותן לי הרגשה שאתה חי את זה, שאתה מבפנים, זה שווה יותר מכל שיטה ודרך.

איך מחליטים מה לעשות? לוקחים בערבון מוגבל כל דבר ששמענו ושנשמע, ולא סומכים אפילו על מה שכבר למדנו לבד. פשוט מוכרחים להמשיך לחקור, לבדוק, לעשות טסטים חדשים.

לטעום את האוויר של היום החדש.

באים לשבור כמה מיתוסים?

1- עד היום כתבתי על ״נכון״, צריך גם יפה: אתם מעצבים, בבייסיק שלכם אתם בכלל נוטים לצד ״היפה״. משהו בעידן החדש מחנך אותנו להיות גרופיז של הצד הנכון, האינטיליגנטי, היודע.

זה לא חייב להיות כה דיכוטומי, נסו גם יחד. לעיתים אפילו כדאי להטות את הכף קצת ל״יפה״, לשבור את האיזון דווקא כי לאסתטיקה יש ערך אצל כל אדם. גם אנשים שקוראים לעצמם חסרי טעם נמשכים לקסם הזה, ואסייג שיש מקרים שבהם שווה להרפות מעט מ״נכון ועובד״ שכולנו הכרנו.

2- אי אפשר הכל יחד: אנשים שהרגע יצאו מseo יודעים את כל הטכניקות, להוטים יש לומר. מ״שים לי כפתור חזור מתחת לתפריט״ דרך ״פזר פירורי לחם״ ועד ״צריך שיהיה רשום ברוכים הבאים לאתר״. זה טוב ויפה (פחות יפה, יותר מוגזם ועמוס), זה יקדם אתכם אורגנית (יכול להיות, תלוי בגודל השוק), לא מתווכחת.

מבחן התוצאה הוא אם כל זה עובד: אם אחרי הקליק יבוא ערך, או אם תצליחו לרגש למרות התכסיסים השחוקים האלו. האם הנוחות שאתם באים בשמה באמת נוחה? האם ה״שלום עולמי״ הזה עוד קיים בדור הסנאפצ׳ט והפאסטפוד?

3- תשקר לי, אבל שלא אדע: זה משפט שבוודאות אני אומרת לכל מעצב חדש.

אם אתה רוצה ״להוליך את העין״ לאיזור מסויים, תן לי את זה סמוי, תעבוד עליי כמו בפרק של נמרוד הראל- שים משהו ברקע שמכוון לשם, תן משולש פיצפון שיוצא מהפלאח ההוא, תהיה חכם.

״אבל לימדו אותי שהדמות בויז׳ואל חייבת לפנות ללידים!״ והגיוני שהיא מפנה גב לכותרת שלך? לטקסטים שלך? היית עושה את זה בפרינט עם טופס מילוי?!

אסור להיות פוּשר (דוחף) מדי, אם זה לא עובד עם דיילות בסופרפארם, זה לא יעבוד גם כאן. אנשים חכמים יותר מזה, הם יקנו בלי שתדחף אותם לקופה- זאת אומרת, אם תדחף לשם תוכל גם לאבד אותם.

חוקים זה מעולה.

אל תוותרו על לדעת אותם, לשמוע עליהם, זה חשוב גם כדי להיות מסוגלים לשבור אותם מימין או משמאל.

סמכו על זה שכולנו אוהבים הפתעות, אולי זה משהו שבא איתנו מילדות או טבע האדם שאוהב להתחדש. בעצם זה זמן טוב להמציא את הגלגל.

↓
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
לפרוץ קדימה בעולם העיצוב?
לחזק את האני שלך?

מחכה לך כאן (:

 

אין מעצב שלא עשה עבודה בחינם במהלך חייו.
לפני שאתם מנופפים בידיים לצד צעקות ״אבל היי אני מעולם לא עשיתי!״ תענו לי רגע מתי הגדרתם אתכם למעצבים, ואם לא נגעתם בג׳סטה מסוג מתנה לסבתוש מכל הנכדים. אה כן? אז זה נחשב.

אם לקחת את זה אין יור פייס: אני נגד השיט הזה. אין מתנות חינם אומרת הקלישאה, וכמו כל קלישאה… כן. קיבלתם משהו חינם? צפו להתקלה, או שבעצם שילמתם עליה וזה מגולם פנימה בחשבון.

לעבוד בחינם, להאמין בחינם

פעם כתבתי על אנשי האקסטרה ועל איך שאני תמיד עושה יותר משנדרש, בהמשך הפוסט ניגע ב״מתי כן בחינם״ כי לעיתים אני מאמינה בחינם ואפילו מאד.

מתפלאים שאפשר גם וגם? הרי אנחנו אנושיים ותמיד יש מקרים יוצאים מהכלל, אבל תביאו משהו לשתות ונתחיל בעניין העיקרי:

פשוט אימרו לא!

למה לא? כסף הוא חלק מהחיים היומיומיים. לא בקטע מסריח אבל כולנו צריכים לחיות טוב מבלי להזדקק לאיש. אנחנו כבר ״ילדים גדולים״, לאף אחד לא נעים שנתמכים בו וכמובן שלא נעים להיתמך.

רובנו לא חולמים על וילות בסביון וסטטוס גבוה, או לפחות אני לא חולמת; אנחנו כן חולמים לחיות טוב, שזה בפשטות להיות מסוגל להסתובב עם עצמך ועם הרצונות שלך, ולאפשר להם להיות.

אם זה קינוח נוסף במסעדה ואם זה רכב חדש ואייפון 7 ומשרד חתיך. בא לנו להגשים, לחלום, לרכוש ולהתבונן ברכוש מקרוב.

אנחנו שטחיים, כמו כל יצור חי, ולא תמיד זה כזה רע כמו שזה נשמע/ נכתב.
הבעייתיות בעבודה חינמית נמצאת בעיקר בעניין של חינוך השוק, זה מתחלק כך:

1- ניצול:

כשאנחנו עובדים בחינם על ״זה יקח לך גג שעה! את תהני מזה!״ אנחנו מרגילים את הצד השני ל-

״שעה היא זמן חסר ערך עבורי, אין לי משהו חשוב יותר להתעסק בו כרגע, אתה צודק שהשמש זורחת ממך״,

ול- ״ההנאה שלי לא מובנת מאליה, בחרתי בעיצוב כקריירה דווקא כי זו קריירה ולא כי ככה אני נהנת מהיומיום שלי״, ולגרוע מכל- ״בעצם אתה הוא זה שעושה לי טובה, בלעדייך לא הייתי נהנת״.

אין ספק שמאחד ההרגלים האלו יגיעו עוד בקשות רבות וטובות של סינג׳ורים, יחד עם המחשבה האידיוטית שנסכים ברצון רב.

2- ערך למקצוע/ זילות המעצב:

״יכולתי לעשות זאת בעצמי, פשוט אין לי זמן״ זו אמירה שכולנו שמענו בהיכרות אישית.

התפיסה המקבילה שאני נוהגת להשתמש בה באירועים כאלו היא ״יכולתי להיות רופאה בעצמי, פשוט לא היה לי 7 שנים להשקיע״, עם ההבנה הברורה שלא כל אחד יכל להיות מעצב, שזה לא באמת תלוי זמן.

נגזר מכאן שיש לנו זמן בשפע, מה זה בשבילנו כמה פינות לסגור עבור האחר? כבר תרמתם לקהילה שלא צריכה תרומות? 🙂

קיבלתי פעם פנייה מ״התלהבנו מהעבודות שלך ומהנגיעה האישית. חשבנו שתוכלי לעזור לנו בעיצוב דיסקים ופוסטרים להופעות. אין לנו כסף כי עוד לא מכירים אותנו, אבל ניתן לך קרדיט!״.

קרדיט מקבל גם קמפיין של הון עתק, קרדיט הוא בייסיק ולא מתנה/ תמורה, בטח שלא מאלמוניים. הנחמדים שוחררו ממני רק לאחר שקיבלו את הגירסא המקוצרת לפוסט הזה, אני ממליצה לכל מעצב להשתתף במיגור התופעה.

3- ערך לעבודה/ זילות התוצר:

לסעיפים שמעליי נולד ילד חמודי שהוא התוצר שלכם, התוצר החינמי ששמתם עליו מזמנכם הפנוי או הפחות פנוי. נניח והילד יפה והכל טוב, מגיע השלב שכולנו אוהבים- תיקונים!

רגע מה… תיקונים בחינם? כןכן. אם תגללו אחורה תבינו שהרגלנו את השוק.

יוהו! תיקונים! מפה לשם אנחנו בפינגפונג בין מעצב לבין סמי-לקוח שנדמה לו שהוא אחד שמבין ויודע (ממש כמו עם תיקונים מטופשים שקורים לעיתים עם לקוחות אמיתיים), ובגלל שזה בא לנו בקלות וכיף ^ הוא פתאום בטוח בדעתו עוד יותר, כדי שנהנה עוד קצת.

גם אם אתם אתם מעצבים טובים ומשכנעים טובים, ודאי הרסתם חלק מהתוצר. הוא עדיין בסדר כי אתם מוכשרים, אבל זה כבר לא מושלם בעיניכם. מבאס. אם העבודה חינמית לפחות כדאי שנשוויץ בה.

הסיפורים האלו על קרדיטים, הנאה ותוצרים שלבסוף מאכזבים את עצמנו הם סיסטמה חוזרת מחינמיות של עבודה. הם נמצאים בכל תחום אבל במיוחד אצלנו.

כולנו אוהבים חינם, וכולנו בטוחים שאנחנו יודעים הכל, וכולנו טועים אם חינכנו רע, ומסתבר שחינכנו רע;

במקביל לאמבד וללקוחות אני שומעת המון מעצבים (או צרות של מעצבים) במסגרת הגינה ההומוריסטית שהקמנו, אורי אופן ואני, ששמה ״תעשה פרחים ברקע״. אם לא הכרתם אותה אל תגלו לי. האמינו לי, הסיסטמה חוזרת, הלופ. אוי הלופ.

טוב. זה זוועה. למה נשמע לך שכן בחינם?!

יש מקרים בהם אני עובדת בחינם, גם במשך תקופה. אם מכללים את הסיבות מגלים שמדובר בשייכות יתר, תחושת שליחות או תרומה, או אפילו בגלל משהו שאין לנו מושג בו (לפעמים קורה שאין לנו מושג, תתפלאו).

1- ״זה גם שלי״:

אמונה עיוורת בפרוייקט מסויים בגדר הסטרטאפ של עצמכם, אמונה באדם ספציפי ובדרך שלו, אמונה במטרה משותפת שהיא בעצם האמונה שלכם.

אמנם אתם מאמינים בכל פרויקט שאתם עובדים עליו (אולי לא באופן מלא), וכל לקוח שקיבלתם (או שזו אני) הוא אחד שהאמנתם בו ובדרך שלו, אבל בסעיף הזה אני מדברת על יותר מזה.

יותר מ״רק עבודה״, משהו שהוא מלב החיים שלכם.

דרך שאתם רוצים להיות חלק ממנה בכל מחיר, נטו מתשוקה, אהבה וסקרנות. הפעם בוער בכם להגשים ולחוות עד הסוף, בלי דד ליין ועם אינסוף מחוייבות.

משהו שלא אכפת לכם לתת בשבילו את כל הזמן הפנוי שאין. בשיגעון כמו בעיוורון.

2- תרומה ולבביות:

מעת לעת אני תורמת לעמותות, יש בכולנו חמלה ואהבה לזולת ואני בהחלט יכולה להבין עבודות שנעשות כתרומה וכעזרה לגוף שבאמת צריך.

לא אכנס איתכם ל״לתת זה לקבל״ כי אני מאמינה שנתינה אמיתית נעשית למען נתינה אמיתית, אני לא נותנת עם אינטרס כי זה פשוט מוריד מהמוטיבציה.

3- לימוד מבפנים:

עבודה עם אדם שרציתם ללמוד ממנו ובאה לכם בגדר ״שכר לימוד״, כאילו ששילמתם מהזמן שלכם על אקדמיה ועוד עשו לכם הנחה.

זה דבר שלא ניתן לתמחר, ערך מוסף שקיבלתם או מצב שבו אתם המורים ואתם גם התלמידים. כשיש סימביוזה מוחלטת. נדיר, אבל קיים.

4- אתגר אוטודידקטי:

תחרות עם עצמכם (או תחרות ממשית), משהו שלא ידעתם ובא לכם ללמוד בעצמכם, משהו שחיכיתם שמישהו ידחף אתכם להבין.

לגדול ולהגדיל את היכולות שלנו זה במקום עליון בעיניי, מדי פעם חשוב לגעת קצת מסביב, לחדש, לעניין את עצמנו, להשתנות במעט, לפתוח ראש לכיוונים נוספים.

לא רק במסגרת עיצוב אלא גם בדברים שנדבקים לזה (קוד, כתיבה, ניהול, שיווק, קהילה, סושיאל ועוד דברים שאני עושה בעשר אצבעות כאן). אם יש מישהו שיתזכר אתכם ש״עכשיו זה הזמן ללמוד״, בין אם טכניקה בין אם מחשבה, קפצו עליו.

עץ או פאלי

בדרך כלל יהיו שני צדדים לבעיות שנקרות בחיינו, לפעמים הם לא באמת בעיות, לפעמים זו הזדמנות לרגש את עצמנו ללא גבולות, ללא מחשבה על ״האם זה בכלל משתלם לי״.

קבלו החלטות משיקול דעת ואל תפחדו לחנך את השוק, אפילו במילים.

אם פנו אליכם במטרת חינם-חזירי, העניקו תגובה על חשבון הבית 🙂

↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
+ זה הזמן לגדול +

 

יצא לכם למתג את עצמכם או אדם קרוב? אתם מסתובבים בקבוצות עיצוב שמדברות המון על האם לשחרר את הלקוח ואיך? נכנסתם לפרוייקט שהתחברתם אליו מסיפור אישי מדרגה ראשונה?

בטח תבינו כמה אנחנו אנושיים וכמה עוד יש לעבוד על הניתוק העדין שבין הרגש שממנו כולנו יוצרים, לבין העיניים שצריכות לבחור גם באובייקטיביות, שאסור להן להתמסר או להתערבב כלכך.

לסיפור הזה נקרא חיבור יתר

הוא גורם לנעילה של הראש על רעיון מסויים, ז״א לתוספת של סובייקטיביות על הדעה האמיתית שלנו, למשהו מחייב שלא קשור לדעה שלנו. זו הטייה, כמו מוכתבת מלמעלה. התאהבנו ברעיון בלי לחשוב על התוכן שלו.

בנוסף, הוא גם מביא לנעילה שלא מאפשרת שום רעיון, כזו שחוסמת אותנו ואת ידי המעצבים שלנו, כזו שלא מאפשרת ליצור אפילו… איך זה קורה בתכלס?

1- אנחנו מחוברים מדי:

הסיפור קרוב אלינו מדי, הנושא משמעותי עבורינו מדי, משהו כזה קרה לנו בעבר, משהו מזה נוגע בנו כרגע.

טו מאץ׳ קלוזר? אמנם הבנה אישית של פרויקט שאנחנו ניגשים אליו הוא עניין מאד מרכזי ואם הגענו איתו ״מהבית״ זה חוסך לנו חצי מחקר בעצם. אנחנו מבינים לאיפה זה הולך, מה מרגיש קהל היעד ומהו הרגש המפעיל.

אבל צריך להבדיל בין חיבור אישי מהיכרות דרגה שניה, רחוקה יותר, לבין הסיפור שלכם לגמרי.

אוקיי. איפה?

כל מעצב שממתג את עצמו כאמור, או עסק משפחתי, משהו שם מאד קרוב ומבלבל ונורא קשה לנו לסמוך על עצמנו ועל הבחירות שלנו דווקא כשאנחנו ״באמת צריכים״, קשה לנו לקחת החלטות דווקא כשזה בשבילנו.

זה הביסוס לקלישאה ״הסנדלר הולך יחף״.

איפה עוד?

אדם שעבר תאונה קשה ושורטת ומנסה למתג מוסך פחחות או מוצר לאנשים שלא יוצאים מהבית, מישהו שהחלים ממחלה קשה וצריך לעצב קמפיין גיוס כספים למחלקה שיקומית כלשהיא- זה פשוט לא ילך.

החיבור ממש חזק שלא נצליח אפילו להתחיל את העבודה, זה הביסוס לקלישאה ״יש רגעים שגדולים מלדבר עליהם״, לפעמים שווה לשחרר את הלקוח.

2- זמן רב:

קשר שנבנה מהתמשכות של משהו, אם זה התמשכות של מחקר שלכם, עיצוב שלכם או התמשכות של הפקה שלא תלויה בכם ואתם ״רק משגיחים״. זה ממש לא חשוב מי הוא האחראי ומי הוא ה״אשם״.

אוקיי. איפה?

עבדתם עם לקוח במשך תקופה, עשיתם עבורו משהו משמעותי, נניח מיתוג מחדש אחרי שהבן הנסיך שלו ״עיצב״ הכל בפאוור פוינט שנה לפניכם? או אפילו מחקר רציני על אתרי חדשות ומנועי חיפוש ברשתות חברתיות? אתם ב75% דרך ודווקא עכשיו הוא רוצה לעזוב.

יכול להיות שלא היה קל שם, אבל זה אפילו מעצים יותר את ההרגשה שקשה לכם לשחרר אותו.

איפה עוד?

גם מעיני הלקוח; עבודות שנפרשות על פרק זמן רחב יחסית אליהן, ריבוי סקיצות וידיעה שיש עוד ים חומרים להתקדם אליהם.

כל אלו נועלים לקוח, הוא מבין שהוא חייב לרוץ ומרוב מסלולים הוא לא רואה את הדרך. ריצה של שעה וחצי תימשך חודש, רק כי ננעלנו, רק כי כרגע כבר קשה לבחור.

הצעד הנכון

אז איך בכלזאת מקבלים את ההחלטה הנכונה? איך מבינים כמו בכל קשר מתי זה רק ״יפה״ ומתי זה גם ״נכון״, משרת את המטרה, עובד?

1– משחררים:

בחיבור מוגזם, עודף, יו ניים איט… לפעמים עדיף לשחרר, להעביר את העבודה הזו לאדם שאתם סומכים עליו בעיקר שלא יהרוס את שמכם כי ״המלצתם עליו״, פשוט פרגנו לקולגות. זה לא יפגע בכם לעולם, להפך. דומה מושך דומה.

2- מרפים:

זמן ארוך צריך לקטוע, להרפות ממנו. טוב והכל, אבל יש הרים של עבודה אמרנו, מה עכשיו חופש?! השתגעת? מממ, לא.

לא התכוונתי שתסעו לזנזיבר עם אהבתכם הגדולה ותשתזפו על החוף באמצע פרויקט פסיכי, מה כן? יש לכם ים עבודה נכון? דלגו למשהו אחר. קפצו בין עבודות, נתקו את הרגש בכך שתבלבלו את עצמכם, תעברו מעבודה אחת לשניה.

לפעמים מרב שאנחנו מרוכזים מדי במשהו הכל ננעל. זה כמו שמתחיל ריב אמוציונלי ואתם קמים בדרמתיות ויוצאים החוצה לנשום אוויר, 10 דקות משם ופספסתם את כל האקשן והצעקות נכון? נתקו את הרגש. תנו ללב לנוח מהקשר. תהיו רובוט לרגע.

ועוד מילה על ניתוק רגעי…

אני שומרת שבת. אחד הדברים שאני מאד אוהבת בשבת הוא הניתוק, העצירה מהכל למרות שהרגע הייתי בפרץ פסיכי של כתיבה, למרות ששיחת טלפון חשובה נכנסה, למרות שהמוזה בדיוק על האילוסטרייטור שלי.

ההבנה העמוקה של החיים הפשוטים, של השלווה, של הצרכים הבסיסיים שהיו לכולנו (אוכל, מנוחה, משפחה. או בשמם המפורסם ״לאכול, להתפלל, לאהוב״?) לפני שהתחלנו להבין ש״אנחנו רוצים״, וההבנה של מה אנחנו באמת רוצים מעצמנו.

קורה לי שפתאום אני מבינה מה היה השבוע, מאיפה חשוב שאחתוך, מה כדאי שאקרר ואחזור אליו. כמו באהבה ככה גם בעולם העיצוב: קודם כל לקרר את הלב וללכת באופן מתוכנת, אח״כ לצלול פנימה ולהרגיש- אם הבנתם שזה כדאי.
תזכרו להיות כנים עם עצמכם.

↓
ייעוץ מקצועי למעצבים, בסשנים של אחד על אחד.
עוד לא קיבלת? (:

 

בזמן האחרון יוצא לי לדבר עם אנשי עסקים, והמון.

אני לא מתכוונת לשיחות שהם ביחסי לקוח-ספק, אלא לשיחות חולין של שבת בצהריים או כל ערב פנוי, שיחות שמתגלגלות באופן טבעי ולא כי ״התכנסנו״, שיחות של ״ספר/י לי על״ ואיך הדברים עובדים מהשטח, מה קורה באמת.

אני קוראת (ומאזינה) בעיקר לספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה, כלכלה התנהגותית, עסקים, פרקטיקה שיווקית…

אפשר להניח שאני יודעת דבר או שניים על אנשים ועל סוגי אנשים, ששמעתי הרבה דעות וגישות, ובשורה התחתונה- שאני מבינה איך אנשים חושבים או מבינה את רובם. למרות ועם זאת, תמיד כיף לי לשמוע עוד ותמיד מעניין אותי להמשיך להתחפר בתובנות!

זה לא עובד עליי, אני לא מאמין במיתוג.

אז לכל שיחה יש 2 צדדים ויוצא שגם אני צריכה לספר מה מו מי: בדרך כלל מתעניינים אצלי ב״איך את עושה מיתוג בתכלס?״

סביר שאגיד שאי אפשר להסביר בדקה ואנסה לקצר למשהו סכמתי שיצליח להיות מובן בפעם הראשונה, יקשיבו לי בתשומת לב רחבה וכשאסיים יגיע ה״אוקיי אבל אני לא מאמין בזה. אף פעם לא קניתי מפרסומות או שמות, זה לא עובד עליי!״.

אם הכרתם אותי מקרוב אתם יודעים כמה אני שונאת שאומרים לי ״אני סומך עלייך״, מבחינתי זה למות באותו הרגע. רוצים להביע אמפתיה? תאמינו בי.

ובמקרה שלנו כאן- אין מה לסמוך על מילותיי היפות אלא על העובדות המספריות. יש לכם איך לסמוך כי הפסקנו לחיות על עולם התיאוריות ועל ״פרסום זה אוויר חם״ כמו שהיו אומרים פעם.

אין צורך ״להאמין בזה״

האמירה הזו, ה-לא מאמין במיתוג, היא פשוט לא רלוונטית כי אין פה קשר לאמונה.

זה פשוט חי, על מספרים ונתונים. כל קליק, לייק, תנועה, שיתוף, פרטים… הכל כתוב, ממוספר ומתועד. מאז שנכנסנו לעידן הדיגיטלי המתקדם לא נשאר לנו מה להוכיח- זה כאן וזה עובד (כשזה עשוי טוב).

״יש תוצאות״ כפי שאנשי ביז אוהבים לשמוע, ובעיקר לראות.

1- הקלה

כאנשי פרסום, התוצאות האלו מצד אחד מקלות עלינו– כי היי! יש תוצאות! זה עובד! לאלא, אתה לא יכול להמשיך לומר שאתה לא מאמין בזה, וגם את לא יכולה להגיד שאת לא רואה פרסומות ושהכל בולשיט. צר לי.

גם אם ימאס לנו להיכנס ראש בראש בקטע דיוני- זה תמיד יסתיים ב״אמרת את שלך ואני את שלי, תדעי שעל רוב האנשים זה תקף, אולי רק את לא כזו״

(נסיכה מיוחדת שלי, באמאשלך, את כזו. איפה קנית את החולצה שלך? והתיק? והפסטה שעל הגז? כן, איזו חברה מייצרת אותה? ומה… ליד זה קולה? טעים נכון? בטח. ממש כמו טעם החיים!)

2- מחוייבות

מצד שני תוצאות זו מחויבות, זה להיכנס לבור של לקוחות שמצפים לדעת כמה אנשים ישמעו על זה, כמה לייקים יהיו להם, כמה שיתופים הם יביאו, והגרוע מכולם ״כמה אנשים יקנו את המוצר שלי?״.

זה הופך אותנו לדני רופ של העסק, למוכרים בחנות אפילו.

הרגע הזה שהלקוח מתחיל לחשוב שאתה כמפרסם אחראי על המכירות האמיתיות שלו בעסק, על מספר הקונים הממשי ועל אם הם יהיו מרוצים ויחזרו…

ובכן, צריך שני צדדים כדי שכל זה יצליח: זה שמביא את האנשים וזה שמוכר להם.

3- טנגו לשניים

נסו להסביר במהלך שיחה ערה ש״צריך שני צדדים להצלחה״ ושזה לא רק המיתוג או הבאק של העבודה הדיגיטלית/ הפרסום המודפס, או הניהול של הקמפיין עצמו. נסו, אני לא בטוחה כמה הצד השני יקבל את ה״ניצחתי בדיון!״ המתבקש.

אנשי עסקים שבחרו בפרסום לא נכון, באנשי מקצוע שלא יודעים לעבוד, או כאלו שלא התנסו במיתוג בכלל; הם סקפטיים מאד, וזה לגיטימי אגב- מתי האמנתם למשהו בלי שניסיתם אותו?

במצב כזה, יותר קל להיות אדם שלא מאמין במיתוג, שבטוח שהכל זה שקר ומניפולציות, שסתם מתמחרים פרסום כמשהו גבוה, שזה קישקוש בלבוש ואידיוטי לחשוב שזה פועל.​

האתגר הגדול בעיניי הוא למצוא את הדוגמאות החיות ולשאול את השאלות הנוקבות:
אני אוהבת לשאול ״העסק שלך מצליח? תודה לא-ל, אבל לא היית רוצה לעבוד פחות ולהרוויח יותר״, מדי פעם יענו לכם ״לא״ וזה בסדר כי ^ לא כל דייג רוצה לנוח ^

כשאתם בטוחים שהכרתם את הדברים אישית, שראיתם עשרות עסקים שפרצו ופרחו ממיתוג טוב ומקמפיינים מעולים- זכרו להכיל את המתנגדים, את ה-לא מאמין במיתוג.

זכרו שההכחשה שלהם היא הצעד הראשון לקבלה של כל הסבר שהוא.

אני מכירה את זה מעצמי, אמא תמיד אומרת ״את מתחתנת עם דברים״, אני צריכה להבין את הרעיון לעומק כדי להאמין בו וזה ככה לא רק אצלי- ככה זה אנשים. תקראו למעלה, אני יודעת 🙂

↓
סיימנו? להה…שווה להצטרף לעשרות המנויים ולקבל עדכונים
יאלה מגניב!

↓
מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך! +

92% ממודעות ״דרושים מעצבים״ יכילו את הסעיף ״עבודה תחת לחץ״ (בכל סוגי הניסוחים, מהמיושן ביותר ועד המגניב ביותר, בין אם זה כתוב חמוד או מסתתר).

אם עברתם את היום הראשון במקצוע בטח תבינו כמה ולמה, ובטח זיהיתם את השורה הזו גם במשרות שהן סביב מעצבים- למשל אצל אנשי מדיה ושיווק.

לא כל אחד מתפקד טוב בלחץ, אבל גם מי שזה הורס אותו נמצא במשרות כאלו: עבודות סביב השעון שתלויות בתזמון, באירועים פורצים ובנתונים.

אנחנו בסירה שבה גם אנשים שמאד אוהבים את הכסא שלהם, לא תמיד מתאימים באופי שלהם לעומסים של מידע או לעבודות דחופות ולתפקוד בנהר של משימות.

יש לך אדוויל?

בשיחות שלי עם אנשי צוותים שעבדו סביבי, מצאתי את אלו שהעומס מנתק אותם מעצמם, את המיגרנות, את החיים על משככי כאבים ועל עוד בוקר של ״3 כוסות קפה ויאלה!״;

אני חושבת שצריך לתת רגע להבחנה הזו, מעבר לאיך להתמודד עם העומס (עזרה ראשונה כאן), אני לא בטוחה שכולנו הבנו לאן נכנסנו. זאת אומרת, בטוח שלא הסתכלנו מהצד, שלא קלטנו את המערבולת.

על הספקטרום

אם מצליבים היבטים פסיכולוגיים על ״אנשים״ ו״לחץ״, מגלים שתי קצוות:

1- אנשים שגולשים על הלחץ:

אלו בול אותם סטודנטים שישבו מאחוריכם בכיתה וחיכו להתחיל עבודה של חודש בשבוע שלפני ההגשה, אלו לאו דווקא אנשים עצלנים או דחיינים כמו שאפשר לתפוס במבט ראשון- אלו אנשים שלחץ נותן להם דרייב, מוזה ודחף אמיתי לעשות משהו.

בד״כ בעלי מוסר עבודה גבוה, לא כאלו שידפקו לכם ברז במאני טיים- להפך, זה בדיוק הזמן שלהם.

בימים לא לחוצים תמצאו אותם המון בפייסבוק, בסיגריות, או מטיילים במשרד. הם יעצבנו אתכם אם תהיו בלחץ לא בהקשר שהם יכולים לעזור בו, השלווה שלהם ויכולת השליטה שלהם עלולים לשגע אתכם מהצד.

2- אנשים שטובעים בלחץ:

אנשים שסבלו מבלקאאוטים דווקא במבחנים שמתכוננים אליהם חודשים לפני, אנשים שאוהבים לחלק עבודות למנות קטנות ושלבים. הסביבה תופסת אותם כרציניים וכאנשים שעובדים לאט ובטוח.

בימים לא לחוצים תמצאו אותם מתכנני תוכניות כמו ״איך למנוע את הלחץ הבא״- הם לא אלו שיחתכו מוקדם. הם בעלי יכולת ניהול לאורך טווח, והם נוטים לסמוך על עזרתם המיידית של אנשים מסוג 1 במצבי לחץ.

אם מסתכלים על זה מכסא הבוס…

או שהוא לא מודע לחלוקה הזו (לא בקטע טיפשי, פשוט חוסר הבחנה או תשומת לב), או שהוא מחזיק במכוון גם כאלו וגם כאלו.

אם אמרתי קודם שאנשי סוג 2 בעלי יכולת ניהול בטוחה? אז סביר שה״בסטיז״ של הבוס יהיו בעיקרם אנשי סוג 1.

איפה זה תופס אותי?

כמובן שלא באופן דיכוטומי מדי, כמו בכל סקאלה- סביר שלא תהיה עד הסוף. אני כן קרובה יותר לקצה אנשי סוג 1;

אמנם לא הייתי דחיינית כלכך ואני לא אדם של חופשים ו״הפסקות״, למען האמת, אני משתגעת מאד מ״להיות בחופש״. כשאין לי יכולת ממשית לעזור- הקיום שלי בהחלט מחרפן אנשים בשעת לחץ.

אני אדם שאוהב ממש שליטה עצמית וזה מתבטא בכל תחומי החיים- הרבה מעבר לארון של בגדים מקופלים עם ניירות, מדפי לקים מלאים שמסודרים לפי גוונים, או מבט על האייפון לפחות בכל רבע שעה.

עם זאת, כמובן שיש בי מאנשי סוג 2. אני ללא ספק יודעת לנהל ונהנת מזה מאד, ומה אתם יודעים… אפילו סבלתי מחרדת בחינות (עדיין סובלת מ״חרדת צומות״- אני רק שומעת צום ואני רעבה!), אבל יתכן שגם אלו קשורים באהבת שליטה.

כן, סיפרתי כאן בעבר שאני לא מהאנשים שלוקחים איתם את העבודה הבייתה במובן של להמשיך לחשוב על בריפים ולקוחות (במידת האפשר, אם אתם אנשי קריאייטיב אתם מבינים כמה זה בעייתיי לפעמים).

לאחרונה נכנסתי לתהליך של היפרדות חלקית מהשליטה שעוטפת אותי, אבל ברור לכל שאני אדם שטוב לו בלחץ, אני לא מפחדת מבלת״מים או מלקוחות עצבניים ויש לי סבלנות אין קץ.

אוקיי, גם אני רוצה להיות סוג 1! איפה הקאטצ׳?

אם יצא לכם לעסוק בנפש האדם או במובנים רוחניים יותר אתם וודאי מכירים את ״כל אמצעי- שלם״, מה זה אומר? לא טוב לפה ולא טוב לשם, עדיף להיות באמצע

אהא, זוהי הסיבה שלאחרונה אני מאתגרת את עצמי באיבוד שליטה!

להדגים? טוב, אני אדם שרובו סוג 1 אמרנו? כיף לחשוב על זה כסופרמן שעומד בהכל ושמציל את המצב נכון? אבל כשמצילים את המצב וכשעובדים המון בלחץ משהו קורה גם בפנים, כנראה שמשהו באנרגיה הולך לאיבוד לאורך טווח ואז יש ירידת מתח. לא נולדנו לשלוט בהכל.

אז מה מבאס באנשים מסוג 2?

חוסר היכולת לנקות מחשבות, עטיפה אינסופית ב״צרות של אחרים״. למרות המודעות הניהולית הגבוהה- חוסר היכולת להכיר בהיותם ״אדם שלא עובד טוב בלחץ״, לצד הרצון החוזר להצליח להשתלט על העניינים ולפזר אחריות.

חיים של חרדה מ״מה יקרה מחר״ ולא מעט בקרים של דאגה מהטלפון הבא, במקרי קיצון- חרדות ופחד אינטנסיבי שמשליך גם לחיים הפרטיים.

1 2 ו…

מובן שכדי לבנות חברה מאוזנת כנראה צריך גם כאלו וגם כאלו, והאמת היא שאף אחד לא בודק או יכול לבדוק את הסעיף החוזר הזה אצל מועמדים שלו;

אבל תסתכלו על עצמכם, זה חשוב פי אלף גם אם אתם בעלי המשרד. נסו לחנך את עצמכם לאיזון, זכרו שחינוך שלא במסגרת העבודה עדיף, כי כדי ליצור לולאת הרגל אנחנו צריכים לפנות לחיים האמיתיים.

(עוד על יצירת הרגלים בספר ״כוחו של הרגל״ של צ׳רלס דוהיג)

במידה והבנתם שאתם קרובים יותר מדי לסוג 1- נסו לאבד שליטה, לבלגן, לבלבל את הקרקע. ואם אתם חזק על סוג 2? האמת שזהו אותו הפיתרון, רק מצידו השני.

↓
סיימנו? להה…שווה להצטרף לעשרות המנויים ולקבל עדכונים
יאלה מגניב!

↓
מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך! +

בצעירותי (פי יא קשישה!) עבדתי בחנות מתנות ששילבה הדפסות על מוצרים.

היה לי שם זמן, יכולתי לחקור תיאוריות פסיכולוגיות שעלו בי על אנשים אמיתיים, התחככתי בין אוכלוסיות שונות וגילאים שונים. מעבר לאסטרטגיות השיווק שלי, למדתי שהאריזה מוכרת, ואפילו מעבר לכך- האריזה יכולה להעלות את המחיר, היא השואו.

כולנו גדלנו על מסיבות יומולדת של קריעת עטיפות, לכולנו סיפרו ש״העיקר מה שבפנים, כל המסביב הולך לפח״. אם יוצא לכם לעצב הזמנות, בטח שמעתם את כל ציקצוקי ה״בסוף זורקים את זה״ 237 פעם. כאילו שיש למישהו מה לעשות עם השמלה וההינומה ביום שאחרי, להבדיל.

לא ייחסנו מספיק ערך ל״מומנט״ כנראה. הרגע הפיצפון שבו מתעורר הילד הקטן/ הניצוץ האסתטי שבכל אחד, גם אם מעולם לא היה לו טעם יקר או טעם כלשהו.

פיספסנו את האריזות.

אני לאו דווקא מדברת על אריזות מעוצבות ופריסות תלת, אני מדברת אפילו על צלופן וסרט. האריזה, היא היא, זו שמעניקה נפח ומשמעות לכל הבא בתוכה. היא החוט המקשר בדיוק כמו צילום מזון עם סטיילינג ובלי סטיילינג.

היא זו שיכולה להעלות את המחיר כי היא זו שמעלה את ה ע ר ך. אוקיי כן, יש ערך גם למה שנמצא אי שם בפנים, אבל האם אין בנו הרצון למקסם ערך? להעצים? להגדיל? ברור שכן!

סבבה, איך זה משפיע עליי כמעצב?

אפשר לדבר על אריזות פיזיות שמדגישות את קיומך ללא ספק. הן זכירות והן עושות עבודה מדהימה כשעושים משהו אחר ומפתיע!

יכולה לספר מתהליך פרויקט הגמר שלי בזמנו, שעסק בחברת הובלות קטנות אקספרס. את ספרי הפרויקט הגישו כחודש לפני הפרזנטציה הפרונטלית לבוחנים חיצוניים.

הספרים שלי הוגשו עטופים בנייר פצפצים, לצד עט ממותג ופנקס ממותג, כשהכל ארוז באריזת קרטון ״של החברה״- שהיא הייתה הרלוונט לכל החגיגה: אריזות קרטון הרי מלווים כל הובלה ומעבר.

האריזות האלו היו כלכך זכירות והפעילו את הרגש והרגע, שהבוחנים זכרו את המותג גם טרם הגשתי!

ויש גם אריזות פחות מוחשיות ופיזיות.

אנחנו שולחים חומרים ללקוח נכון? זה יקח עוד חצי שעה אם נעמיד אותם על מצגת ממותגת אישית?

אבל אתם מנחשים כמה ערך אפשר להעלות בצלופן (דברו איתי על סט כוסות פשוט על צלחת הגשה, עטופים מדהים, ב400 ש״ח. דברו איתי על עשרה סטים כאלו שעפים במהירות שיא), אז לא קל וחומר בעטיפה אישית?

למה זה מאמץ פיצפון לעומת הערך שנוסיף?

א- זמן:

הרגע סיימת לעצב, יש בידייך אלמנטים גרפיים. מה זה בשביל שער וכמה חוצצים ושקופיות תוכן? צלופן. בדיוק. צלופן וסלוטייפ.

ב- ניצוץ:

הזמנתם פעם מותגים מאיביי ושות׳? זה מגיע בלי האריזה… לרוב מצ׳וקמק, אנחנו גם לא נשים שם 500 שקל על שעון. למה? כי זה מרגיש פחות, כי אין את חווית הניצוץ, כי אין מומנט- ז״א, זה יכול להימשך חודש בין הרגע לביננו.

כן, בשביל זה קורה שיש לכם לשונית פתוחה על מוצר כמה שבועות, או וויש ליסט- בשביל לשמר רגע, בשביל לנסות שזה יקרה בכלזאת.

ג- וואו:

בהתקשר לסעיף הקודם- בהיעדר השואו/ העטיפה, הערך פוחת. כלקוח אתה מצפה לפחות וואו. אתה לא מוכן לשלם יותר מהעלות הממוצעת שעולה לך בראש, אפילו פחות, ״מה אני פראייר?״

חשבתם פעם מה הקטע של צלופן על אריזות של בשמים? העלאת ערך, אהא.

נו ב״אמת״.

עכשיו זה נשמע לכם ״אויש איזה מפגרים אנחנו״, אבל אנחנו לא כאלו רציונלים כמו שאנחנו מתעקשים לחשוב ולהצהיר, ולפעמים זה לטובתינו!

אריזות יפות פותחים לאט ובעדינות, לעיתים גם שומרים, אבל מה שבטוח- התמונה נצרבת בראש, נשאר הזיכרון.

תזהרו עם הסלוטייפ ועיטפו את הלקוחות שלכם בחום ואהבה, זה שווה את ההשקעה המעטה, זה משמר את החוויה שלהם, וזה משתלם גם לנו 🙂

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
קדימה. מחכה לך!

אנחנו חיים פרסום. בבייסיק שלנו שוכן המשפט האומלל ״פוש יורסלף טו דה לימיט״. משפט אומלל האמנם? או שנכון?

נורא מבלבל. אם קראת כבר באמבד סביר שחשבת על זה, אבל הפעם אני הולכת לדבר על השלכות שחיצוניות לנו ופחות על דברים שאנחנו מביאים על עצמנו מבחירה (או שהאופי שלנו בוחר להזמין אותם לבירה ובייגלה).

אני הולכת להאיר על צורות שונות של עומסים סביבתיים, שמקלקלים ופוגעים בנו ולא רק בנו, ולענות על השאלה איך אפשר להתמודד עם זה וליצור עבודה יעילה.

אוקיי רגע, מה דוחף אותנו אל הקצה באופן חיצוני?

1- מכירים בוקר עם 8 בריפים? זה זה מחשיד נכון? ונכון שזה טופח יותר ויותר לאיזור 4 בצהריים? כאילו שיש שמרים במערכת? בול.

2- מכירים פרויקט תובעני שהתחלתם מחקר עליו, אתם כבר שם, זה רק עוד שעה גג שעתיים ויש תובנות. לא שווה?

3- מכירים לקוח תובעני? אה לא צריך להמשיך?

4- מכירים טסטים של דיגיטל? נו רק עוד אחד.

5- וואלה? מדברים על דיגיטל? מכירים דברים שכבר לא יהיו רלוונטים מחר?

6- מכירים טלפון מהדפוס ב5 בערב ״היי משהו לא מסתדר לי בפתיחה של הקובץ, תגדירי את פנטון 803C בספוט סגול, ואת 802C בספוט אדום אוברפרינט, ואני צריך שכבה לבנה מתחת לגרפיקה והחלטנו בסוף להוציא את הלכה הסלקטיבית לקובץ נפרד מפלטה שחורה. שולחת לי חמש דקות? אני סוגר״. הוא לא סוגר. רק אומרת.

7- אה… סגירות? מכירים את העיתון שבדיוק החליף הוראות סגירה ובדיוק רביעי היום ובדיוק כבר כיבית את המחשב ורק עכשיו שמעת? נדיר? אבל קרה נכון?

8- מכירים ימים של בלת״מים. כן. זו לא שאלה רטורית אפילו.

טוב דיי. מיצינו.

אז מה הופך רעיל כשאנחנו דוחפים אל הקצה?

טאדם! אנחנו מאבדים את הברק, אנחנו עייפים, והפיזי הזה נהיה נפשי מתמיד. אה… לא הופתעת מה…?

עד לא מזמן הייתי חסידת ה״דיי עם הבולשיט של גוף ונפש״, ופתאום קלטתי עשרות פוסטים שלי מעוטרים בתגית ״גוף ונפש״, אני מדברת על זה יותר ויותר, אני מסכימה לעצמי להאמין בזה יותר ויותר, תכלס זה שם גם בלי שאאמין.

כן, זה הגיוני שאם לא תעצור לברייק משהו ישתבש. שיהיו טעויות אפילו, אבל רע מזה- שפשוט לא תהנה מליצור, כי אנחנו לא מכונות, כי כדי להגיע לנפש צריך לאפשר לה את העולם (פלאשבק מס.2).

אבל חמודה, עכשיו אחת בלילה, אמצע השבוע, ואת כותבת פה. את מדברת איתי על גבולות ועל קצה גבול היכולת? כןכן. שוב. אני מבדילה;

יש את מה שדיברנו על אנשי האקסטרה, שאם כבר התשה- אז זו ״התשה עצמית״ ושם זה יותר בקטע של למלא ולהציף אם עושים את זה בריא וכמו שצריך.

ויש התשה חיצונית, שהיא… ובכן… קראתם את הרשימונת הזו מעליי, ואני בטוחה שכתבתם עוד כמה סעיפים יומיומיים בראש.

בעצם, בהתשה החיצונית מוכרחים לטפל אם הניצוץ בעיניים חשוב לנו.

איך אני פותרת את זה באופן מעשי?

1- סינון משימות

ע״י תקציבאי (או שגם את זה אתם עושים? מולטיטקסקינג רולס!) או ע״י התייעלות מעצב: למשל בבריף ארוך שדורש המון חומרים, אנסה להתפקס על המורכבים יותר ואאשר עליהם את השפה. רק לאחר הפינג-פונג אתקדם לשאר החומרים- גם אחסוך עבודה ל״הרגע״ וגם כולם יהיו מרוצים.

ועוד עצה שלי בנושא ריכוז; קבעו עם עצמכם זמנים לניתוק כמו דפדוף מטופש בפיד כלשהו, נניח בפערים של חצי שעה. אל תשקרו לעצמכם, אנחנו חייבים לפתוח מקרר או פיד או לבהות במשהו כל כמה זמן. הדרך הכי טובה להיפתר מאובססיה היא לאפשר אותה.

אני מוצאת שנוח לי לעבוד על ״בריפים שנמתחים״ לצד שעון חול של חצי שעה, וככה אני יודעת שחצי שעה לפחות אני בריכוז טהור ודברים יתקדמו.

2- עיצומו של מחקר? מפתה.

הכי הכי מפתה. אבל זה פחות חיצוני משנדמה.

ברור שזה לא ימשך מאותו המקום אם נעזוב את הרגע- ובשביל זה אני פותחת קובץ, זורקת אליו את כל חומרי הגלם (ויז׳ואלים, חומרים לויז׳ואלים שעוד לא הכנתי, טקסטים שיש לי בראש, טקסטים שביקשו, צורות, צבעים) ומקלידה סוגשל תקציר המחשבות שלי באותו הרגע, לא משנה שזה כתוב כלאחר יד.

את הסמטוחה אני שומרת בתיקיה של הלקוח לצד תיקיה של חומרי הגלם+ שמה ליד המקלדת פתק עם שם הלקוח.

בחיי שעל הבוקר זה פשוט יותר; זה כמו להשאיר בובה על הדשבורד כדי לזכור לתדלק למחרת ולא ב11 בלילה, כשבא לך מקלחת חמה וקפה.

3- לקוח מעכב בדיוק כשעמוס…

אתם חייבים להתקדם ולסנן לא בא בחשבון? הקלטות בוצאפ!

(נכון שאנחנו שונאים את זה מהצד שלהם, אבל בשבילנו זה חוסך ים צרות: הקלדה זה ארוך, לעיתים מאבד נימה, ואם מתקשרים אז מוכרחים להתעכב כי גם הצד השני מדבר).

אם אתה מקבל החלטות מחשיבה, אתה בטוח בהחלטות שלך ובטח תדע למכור אותם (במובן הטוב). כדי להוציא עיצוב נכון צריך להיות בטוח ולדבר משם, תדברו משם, 97% שהוא יתפוגג ויודה לכם שפוגגתם את חששותיו.

4- רק עוד טסט אחד?

אחד אחרון וזהו. וזהו.

5- דיגיטל של טיימינג?

בשביל זה אני מכינה סדר בוקר, מפצלת מה לאן ומתי, ומקווה שלא יכנסו בלתי מתוכננים נוספים.

לימים מיוחדים וידועים אפשר להערך מראש, אבל על טרנדים בסושיאל לדוגמא צריך להתפקס ואפילו להזיז דברים הצידה. הכל זה סדרי עדיפויות, אפשרו לעצמכם את מרווח התמרון עוד בתכנון הראשוני של העבודה שלכם.

6- הדפוס התקשר! אושר גדול!

אני בדיוק כמוך מתחילה ב״הקובץ סגור מעולה: הפנטונים מופיעים בפידיאף, הuv בצבע שביעי באוברפרינט, הטקסטים בקונברט. סגרתי בהתאם להוראות מהבוקר״. ואז בדיוק כמוך אני מקבלת את ההסבר הארוך שמנסה לומר לי ״את מותק והכל, אבל את תעשי מה שביקשתי. קדימה.״

שיט הפנס? יאלה לבלוע את הצפרדע ולתקתק כאילו היית רובוט. אם בשאר הסעיפים החיצוניים ברשימה נהיה פיקס זה לא מה שישבור באמת.

7- רביעי בערב ושוב מהעיתון.

הוראות שונות? נושמים עמוק ו… זה גג עשר דקות. אני מגזימה עכשיו. זה אולי 5. אם מחשב אחר דולק באיזור- קפצו לשם והעיפו את בעליו לעשן/ לשתות משהו חם

(אני ממש לא בעד עישון, אבל המטרה מקדשת את האמצעים אם הוא מעשן בין כה. נתפלל יחד שהוא לא יאבד את הכליה בדיוק הרגע).

8- ״אם זה תלוי בי זה לא קורה״.

אבל זה העניין בבלת״מים, הם בלתי מתוכננים, הם קורים כי החיים הם מה שקורה לך כשאתה מתכנן… בלאכס. את קלישאתית היום. לכי לעשן או לשתות משהו חם, שמעתי זה עוזר! 🙂

סטופ איט.

עכשיו אתם אומרים לעצמכם ״יופי אורפז, אבל חצי מהסעיפים מילאת בככה זה ובואו ננשום. ו…?״ יופי. גרמתם לי לחזור אחורה ולגלות שחצי.

אבל היי! חצי אפשר למנוע! ובחייאת, החצי השני מורכב מפשרות של חצי שעה מינוס ומבלת״מ (אם זה תלוי בכם, הימנעו מ״לא לתכנן״ או מ״לקחת הזדמנויות של חוסר תכנון״ כשאתם עמוסים, ואם לא- זה לא אמור לקרות הרבה מדי).

הופ. למעלה מחצי של העומס החיצוני שלכם נעלם. עכשיו העניין הוא לשמור על עצמכם, להיות אסרטיבים והחלטיים בנוגע לכל זה, להכיר בצורך להתנתק ולעצור.

גם אם אתם אנשים שעושים יותר מטבעכם- למדו לאזן את זה ולא להטביע אתכם ב״יותר״, למדו לעשות זאת בריא.

ממש כמו בקשר זוגי, בשורה התחתונה: טוב לעבודה שלכם שתתנקו ממנה ותרפרשו את העולם שבחוץ, זה יגרום לכם להתגעגע יותר, להיות אנרגטיים לזמן ארוך יותר, להיות קריאטיביים יותר, לחלום יותר, להיות רעבים יותר. עכשיו בואו ננשום.

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
נחסל את הצרות שלך!

 

אחד הדברים הראשונים שאני אומרת למעצבים חדשים קשור בפחד, ואיך לעבוד מתוך פחד.

לעבוד מתוך פחד- כמו ״לא לפחד״. לשאול, לחשוב אחרת, לזרוק משהו שעבדת עליו, לעשות עוד סקיצה, לשלוח תיקי עבודות גם ללא ניסיון (כשהם יוצאי דופן- למה לפספס?), להמציא, ללכת שונה מהבריף, להעז, לחלום, ללכת עם הבטן, ללכת עם הראש, להסתכל 3 פעמים לפני שליחה.

לצד אלו חשוב להבדיל בין יצירה שלוקחת פחד כניתוב השראתי (ממקום של פירוק הפחד לתוך ״הדבר עצמו״) לבין תוצר שנוצר בפחד;

הפחד מה יגידו, הפחד שלא יתקבל, הפחד שזה לא מספיק, שמישהו לא יאהב וכו׳. אף פעם לא היה חיובי לנפש לעבוד ללא ביטחון.

והנה היום אני מפחדת.

לא מיצירה (תהליך) ולא מתוצר (סיום). לא מעבר ולא מהווה.

אני מפחדת מהעתיד, אפילו שהרגע דיברתי על ״פחד כניתוב השראתי״ (אהא. עלית עליי, אני כאן גם כדי לסדר את הראש).

אז אני מפחדת מהלא נודע ואני אפסיק לדבר בטייטלס:

אני בדרך לניתוח לייזר.

ז״א לא, אני אפילו לא בדרך, אני טרום בדיקת התאמה (כן יא היסטרית! תרגעי כבר!) ואני פשוט לא מצליחה להתאפס על עצמי.

איכשהו זה לא מרגיע שהרעיון התבשל בי כמה שנים? הרמתי את השיחה הזו כחלק מ״to do list״ שהיה על השולחן שבוע, באופן הכי טכני שלי.

אני מרכיבה משקפיים/ עדשות מעל עשור (שיואו!!! אנלא מאמינה לעצמי לרגע. הזיקנה אללי!) ותמיד יצא שהדחקתי את הסיפור: ברגע ששמעתי ״כשפותחים את ה-״ הייתי עוצרת ב״שקטטט לא לספר לי״.

כשאתה לא יודע כואב פחות. המוח מוצא פחות דברים להתעסק איתם. פחות סרטים לדמיין.
*מעניין איך ״כשאתה לא יודע כואב פחות״ ו״מפחדת מהלא נודע״ מסתדרים יחד?*

סביר שבמהלך בדיקת ההתאמה שבשבילה התבקשתי לפנות שעתיים מחיי, אאלץ גם לאכול מצגת שיווקית כלשהיא (לעזאזל איתנו אנשי פרסום. לעזאזל!) שתגלה לי על תהליך הניתוח, אבל אני מניחה שמה שיקרה בפועל הוא ״אויש למה הריווחים כלכך נוראיים והיי קפץ להם הגריד!״.

מוח של מעצבים הוא רוב הזמן אידיוטי ומתנקל אם מסתכלים מהצד, והפעם נוח לי לחשוב שזה מקל עליי. בחיי.

אם שומדבר לא קרה עדיין, למה אני בסטרס?

כי אלו העיניים שלי. כי זה כל כולי בערך. כי אם הייתי מורה או מוזיקאי למשל, יכולתי להסתדר גם בלעדיהם. זה לא היה אותו דבר כמובן, זה אף פעם לא להיט לאבד את הראייה שלך אפילו לרבע שעה (היית בסף עילפון פעם?), אבל לאחר זמן יכולתי לחיות עם זה בשלום.

לעומת זאת… אני… קנאית לעיניים שלי ממש. לראייה שלי, הפיזית ולא רק הנפשית, אין תחליף. בלי דרמה- בלעדיה אני כמעט שומדבר.

אז איך בכלזאת, אני, למה?

הרי את יכולה להמשיך לחיות על עדשות ומשקפיים בלילות? מה הלחץ? נכון, אני יכולה, עדיין יש בי קולות של ״נו דיי שחררי מזה/ בשביל מה/ ואם זה יחזור/ ומה יהיה אחרי לידות/ ואם משהו ישתבש/ ומה את מבינה בזה״. עדיין, גם אחרי שכבר החלטתי ללכת לבדיקה. אני מודאגת.

ובכלזאת כן! כי מתי בפעם האחרונה סמכתי על הלא נודע? הרי התחלתי את הפוסט ב״לא לפחד״, אז אני אנסה למרות הכל. למרות שכבר ניתקתי שיחה איתם רק מהפחד, עברו 24 שעות והיי התקשרתי שוב!

בלתי סביר.

אתמול סיפרתי לחברה שאני הולכת להתפוצץ מהפחד. אחרי שברחתי מהשיחה הראשונה ^ תיארתי לה בבלאגן את העניין;

היא אמרה ״אם תפחדי ללכת עם החלומות שלך הם פשוט לא יוכלו לקרות״, ככה, כמו שמסבירים לילד. אני עניתי ״זה לא החלום שלי״, ככה, כמו שילד עונה.

כולנו קטנים, כולנו ילד אחד קטן שלא מבין כלום בלא נודע, ומעל לכל האמת היא שאיש מאיתנו לא שולט בעתיד באמת-באמת.

סטטיסטיקה למתקדמים.

ולמה נרשמתי בלי בולשיט? כי רק 70% מתאימים. זה אומר ש30% לא.

זה אומר שההוא שכן ״שולט בעתיד באמת-באמת״ יוכל להבהב לי ולהחליט במקומי. יישור לימין, יישור לשמאל, כן, לא, שחור, לבן. ואני שם. בערך 🙂

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
רוצה לחסל את הפחד ולהתקדם?
אני כאן בשבילך!

 

במשך כמה חודשים היה פתוח בכרום שלי מאמר בשם איך הפכתי ל-איש של בוקר.

כל פעם שהתיישבתי מול המק הביתי הבהרתי לעצמי ש״אסור לסגור את הלשונית הזו, כשאתפנה לזה אני אחקור מילה למילה ואסיק את מסקנותיי בנוגע לאיך להפוך לאדם של בוקר״, אם לא מדובר במאמר מבולף מדי.

באחד מימי השישי הדפסתי אותו כדי להצליח להגיע אליו בשבת (ולא הגעתי כמובן); לגבי מחשבות על בלוף? ^ לא מהן העיכוב. יכולתי להניח שלידי מאמר מעשי פלוס, כי קיבלתי אותו בניוזלטר של שגיא שרייבר, שאני כבר שנים מנויה אליו וסומכת על הבחירות שלו.

מה שלא נשאר כך זו התקווה ל״יום יבוא ונקום לשחר חדש!״, ז״א, לפני חודשיים סגרתי את הלשונית. התייאשתי מלחכות לעצמי.

אני יודעת שעברו חודשיים כי הרגע נברתי בהיסטוריה ו… האמת שממש בא לי לעבור עליו עכשיו. נו, אולי אחרי שאסיים לכתוב את גירסא א׳ כאן. היי לך דחיינות.

למה אנחנו דוחים דברים?

לאחרונה התחלתי לקרוא ספר שקיבלתי ליומולדת, הרשימה של יובל אברמוביץ׳. הספר מדבר על החלומות של יובל (בעיקר), על הגשמות, וגם על כאלו שהוא דוחה ודוחה מרשימה לרשימה.

עוד בתחילת הספר הוא מנסה לפצח למה הוא דוחה דברים שהוא רוצה/ חולם לעשות כל פעם מחדש;

אחת התשובות המספקות היא ״כנראה שלא מדובר ברצון פנימי (רצון אותנטי), אלא ברצון תדמיתי (שבא מהראש ופחות מהלב, משהו שהלחמנו לעצמנו מסיבות שונות)״.

כנראה שהרצון להפוך להיות איש של בוקר הוא אכן חיצוני לי? הרי אפילו על קריאת מאמר קטן בנושא אני מתעכבת כלכך הרבה זמן…

כן. אני אומנם מתמרנת טוב מגיל 13 על יום ולילה,

העברתי ימים לא ספורים של לילות לבנים שכללו בין היתר לימודים, עבודה ושיחות מתישות מצידי עם נהגי מוניות שונים (באחת שזכורה לי טוב- על החיים האומללים של ״לקום בחמש בבוקר למונית״, תמצית של בוקר&לילה&השילוב), אבל עדיין מחפשת את האיזון ששוכן אי שם.

תרבות בוקר

אולי אני מחפשת ׳איך להפוך לאיש של בוקר׳ מתוך סוג של הכרח לצוף בין העצמי לסביבתי, כי מה לעשות שרוב העולם מתנהל על בקרים? אבל בתוך ״האני היוצר״ אני אדם של לילה.

הרעיונות הכי מיוחדים באים לי בלילה.

כך יוצא שמעת לעת אני גונבת עוד לילה של מחשבות ותנועה לא מכוונת, ככה, בלי להחליט לאן זזות הידיים, לאן חושב הראש. ללא עכבות.

אנשים של לילה אוהבים לדבר על היתרונות שבשקט הזה, כשכולם ישנים והעולם כמעט עוצר מלכת.

כשהייתי ילדה הייתי אוהבת לשמוע את המכוניות האחדות שעל הכבישים ואת רעש החשמל שזורם על העמודים, וכן, גם את הציפור ההיא באיזור 4 וחצי, שבדיוק מתחילה לזוז ולהזיז.

זה בא מבפנים

אבל זה לא רק השקט האחר שעוטף אותך, זו התולדה שלו, הזיכוך הזה של הבדידות הטהורה, הרעש הפנימי.

משהו פראי קורה לרגעים אחדים, הנפש בורחת מלשמוע את מטלות היום, הראש מתנקה… זה לא סתם שאני יכולה לסגור פרוייקטים שלמים בלילה של שוקולד וקפה.

זה זון אחר. פלנטה אחרת בה רק אני וא-לוהים.

כשזה לבדי

אני מוצאת שעבורי, משהו במאגר האינסופי של העצמי הפשוט, משהו ביסוד הראשוני של האדם (הגענו לכאן לבד, ואנחנו עם עצמנו לנצח) פותח דלתות אחרות;

כשסובבים אותך דעות ואנשים אתה חשוף למצב של ״האני הלומד״, אתה עסוק בלהכיל ולהקשיב ולהשכיל אפילו בלי להיות מודע לכך.

וכשאתה לעצמך זה בעצם כמו אז שהיית ילד, כמו אז שהייתה פיה קטנה בדמיונך וכשפיטר-פן שלט בעולם. לרגעים שוב הכל ריאליסטי, הכל אפשרי.

יש משהו ביצירה לשם היצירה, שמשווע למקום חשוף, לכאב, לצער אחר.

יש משהו בחושך, שמשווע לכוכבים קטנטנים שילטפו אותו. לחמלה אנושית.

אז האם באמת טוב עבורנו לשאוף להיות אנשי בקרים מוצלחים, או לפחות לכאלו שמזנקים מהמיטה במקום לדחות את המעורר שוב ושוב?

נדמה לי שזוהי אותה התשובה להאם האדם באמת רוצה את האושר בכל יום ויום בחייו.

↓
רוצה לקבל ייעוץ על ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ אחד על אחד +

 

ילדתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. לא תינוק. לא בקטע פלצני, יש פרוייקטים שלגמרי מרגישים כמו הלידה שלך, יש מותגים שלגמרי מרגישים כמו ״הבייבי״, הכי בגדול.

בעבר דיברתי כאן על דור ההגדרה העצמית ועל אנשים שמגדירים את עצמם לדבר שהם לא, אבל מאיפה זה מגיע בעצם? לידה וילדות; חונכנו לאמונה שאנחנו יודעי כל, שאנחנו מושלמים ו״הגאון של אבא״, ויוצא וקורה המצב התודעתי ש״כל אחד יכול״.

אם אתה יכול לחלום על זה…

אותם המוחות התרגלו לעבד במשך שנים ״אם אתה כזה מושלם בטוח תוכל להיות כל דבר!״, זה חבל דק… יותר בקטע של חוט תפירה כזה.

לבסוף, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו: לא כל אחד יכול, לא כל שתאמין יקרה, לא אם תתאמץ ודאי תגיע. לא לכולם היכולת- לא רק הפיזית, אלא גם הנפשית, בתוכן עצמו.

מה מה מה?

בקושי התקרר הפוסט שלך על העבודה הקשה, איך את מדברת? טוב כן, צריך להבחין בין תולדה ונרכש- בין כישרון ללימוד. אחרי ההבחנה החדה הזו צריך גם להתייחס לליטוש הנמצא, להתמקצעות.

לא כל דבר ניתן ללמוד, אי אפשר ללמוד עיניים, או תשוקה, או קול למשל: בנאדם שנולד עם קול צפרדע לא יהיה זמר, ז״א לא אחרי שכבר הומצא ה׳אביב גפן׳, וגם הוא מכיר בקול הצורם שלו, בסיפור שלו, ובאבא שלו.

לעומת זאת אחד בעל קול נפלא (היי לך ״לידה״) יכול להתמקצע בשירה, ללמוד נשימות ואיך להוציא קול נכון, איך לעלות ואיפה ללחוץ. פיתוח קול מכירים? (היי לך ״תולדה ונרכש״); אחרי שאלו קורים הסביבה נוהגת לומר ״אוי כמה שהוא מוכשר!״, כי אז באמת גם הדיוט יכול להבחין בכישרון שאיתו נולד החמוד כאן למעלה.

גבולות ודור המומחים

הגבול מאד מיטשטש בימים בהם כל ילדה מתבגרת עולה על בגדים פרובוקטיביים ומצלצלת לסוכן להוציא סינגל, אבל איש לא יכול לקרוא לזה ״אמן״ או ״הדבר״, כי זה פשוט לא שם. זה יהיה טרנדי וזהו. לא מחזיק מים.

אם לשים את האצבע, זה לא עניין ההכרה מהסביבה כמו העניין המהותי שלא כל אחד יהיה הוא-הוא, רק מרכישה בלימוד אינסופי.

במקצועות מבוססי נפש והתבוננות, הבסיס הוא להיות ״מקורץ מהחומר״, להיות אחד עם שריטה ומשיכה. בלי זה? כן, תוכל לדעת טוב תוכנות ולהיות אפילו אשף פוטושופ.

אבל להגיד שיהיה לך את הקו המזוהה שלך, והאמירה, והראיה החד פעמית הזו? לא. זה לא מבפנים. זה חסר תשוקה לעד. נורא קשה ללמוד עיניים ותשוקה בדיוק כמו שלא ניתן לשנות את הקול (voice) שלך.

תוכל להעתיק טכניקות שלמות ולשנן דברים שעובדים טוב יחד, אותיות שמתלבשות נכון, פלטות צבעים מעניינות/ עכשיוויות. ועם זאת, לעולם לא תחדש משהו, גם לא תוכל לתת ביקורת למישהו מהצד.

פייק איט אנטיל יו מייק איט

ופתאום מגיעים ה״כלים לעיצוב עצמי״, טמפלטים כאלו שאמורים לתת לכל יצור את האפשרות לחשוב שהוא מעצב, כי יש לו פוטושופ:

1- מחוץ לתחום

מלקוחות/ אנשים פרטיים לא באמת אכפת לי בנושא הזה, תחרטטו את עצמכם לדעת ותהנו כל הדרך לשם! 🙂 זה נחמד לעשות שטויות בדיוק כמו שנחמד לראות את אהרוני מבשל ולדמיין שתצא לך מנה כזו מדהימה בחצי שעה.
(אם לא נולדתם עם חיידק הבישול, נסו ותיווכחו)

2- ״זה לא כזה רע אה?״

מאנשים שבטוחים שהם יכולים ללמוד לראות כמו מעצב. ובכן. אופ. נשבר לי הלב. שוב, ישמצב שתהיה אחלה גרפיקאי, תדע טכנית איך ומה…

אבל ללא התשוקה מאז שזכרת את עצמך חי, ללא העיניים לפרטים הקטנים (יצא לי לשמוע כלכך הרבה ״אויש מה זה חשוב הריווח!״- זה סימן מעולה), ללא הרעיון והתובנות, ללא הידיעה מה לשדר ולמי ואיך…

ללא כל אלו אתה מבזבז את הזמן שלך.

פשוט כואב לי לראות אנשים שמבזבזים את זמנם, כי גם שנים אחרי- אי אפשר לייצר את זה.

ברגעים שאני רואה אותם אני נזכרת באנשים שעזבו את לימודי העיצוב, ובכמה שהם חכמים שהם הבינו שהם לא נושמים את זה מ-0. שהם למעשה הגיעו במחשבה ש״אני אוכל ללמוד לעשות את זה״, ולא במחשבה של ״באתי ללטש את האבן״.

אילוזיה

הכלים האלו הם אשליה שאפשר להפוך את עורך או להגיע לתוצאה שמעצב היה מגיע אליה לאחר מחקר, גישה אישית והבנת המותג שלך. ״כל אחד יכול לבשל״?

אכלתם פעם אצל דודה שממש מנסה לבשל בעצמה ומשתוקקת שתאהבו את האוכל שלה? זה מרגיש ככה. עטוף במילים וחסר תוכן (וצריך מלא כוסות מים כששואלים אותך ״נו איך??? עשיתי לבד!״).

כנראה שכל אחד יכול לבשל, מנה חמה למשל? טמפלט קפוא למשל? יאמי?

אה כן. אלו שהתחילו בטמפלט גם בטוחים שהם ״עשו לבד״.

ללכת לאיקאה

דן אריאלי מכנה את זה ״אפקט איקאה״, התופעה בה אנשים מתאהבים ביצירות נוסח ״חמם והגש״ (או אם תרצו להבין את משמעות השם אז- ״פתח את האריזה השוודית והרכב בעצמך!״), עד שהם יכולים להאמין ש״אני בניתי את הארון הזה״ ולהתגאות ממש, למרות שהם רק הרכיבו משהו קיים וכל אחד יכל לעשות זאת.

זוהי המציאות ב2016, אל תיפלו לטעות.

נראה שכל אחד יכול להיות הכל, שמי צריך בעל מקצוע (סחבק מומחה בלהסתכל קדימה, מזרחי טפחות עוד ב2009) שכל אחד עושה את זה נכון וכל אחד יכול להביא תוצאות מעצמו לבד…
תחשבו כמה מצחיק זה בעצם.

ועוד מילה על כישרון ותודה.

ב״שיחת יומולדת״ במשרד יצא לי להישאל ״תמיד ידעת שאת טובה? אני לגמרי מקנא בתכונה הזו״; השבתי שלא מדובר ב״תכונה״, אלו הם העיניים שלי.

אני יכולה להודות שכך נבראתי ולעשות עם זה משהו טוב (ליצור מהם והמון) ובכל זאת אין שום סיבה להתלהב על עצמי, כי אלו הם העיניים שלי בדיוק כמו שנולדתי עם רגל ללכת בה. ושוב תודה לא-ל שאלו שלי.

באופן כללי אם נולדתם עם כישרון בסקאלת היצירה- כנראה שיגרד לכם לנצח אם לא תעסקו בזה. או אם לא תתעסקו בזה. כי זה גם הפגם שלנו, זו מתנה שמביאה איתה ראש חושב 24/7.

יש בכם כישרון? אסור לבזבז אותו מעצלנות לליטושים.

תארו לעצמכם שצ׳רלי צ׳פלין היה מוותר על הכישרון שלו, נגיד שהיה הופך לבנקאי. מקצוע כדאי, הכנסה בטוחה. למה לא? בטח היה לנו בנקאי מאד מצחיק, אבל לא מוגשם… ועזבו את ההגשמה העצמית שלו, אנחנו היינו מפספסים את צ׳רלי צ׳פלין (קרדיט לאבי קושניר, החיים זה לא הכל ע׳ 9).

אם מדברים על לידה, ואם חושבים על תינוק אנושי ועל תובנות החינוך עליהם גדלנו, ועל עתיד אחר, אני בטוחה שהילד שלי יגדל על ״לך עם הלב״, אבל עם סייג- ״תזהר להיות מישהו אחר, אתה תפספס את עצמך. תעבוד קשה רק על עצמך.״
לידה קלה דארלינג.

↓
אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!

↓
רוצה לבשל לך פורטפוליו ייחודי?
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים של אחד על אחד,
בול בשבילך!

 

אני כותבת שנים. זה התחיל בתחילת התיכון במחברות שיועדו לקשקושים ופואמס, המשיך לאתרים שהקמתי והחרבתי, להיותי ילדת-פורומים, לישראבלוג מאז 2007… אף פעם לא הפסקתי לכתוב.

זו ילדותי השניה

הכתיבה גידלה אותי ואני גידלתי אותה. בערך מאז שהתחלנו להתיידד הבנתי שהיא תהיה פה גם כשאהיה חלשה, שכשאכתוב את העצב הוא יתנקה ממני ויצא לאוויר נקי ואחר. בעצם היא נהייתה סוגשל דירה שאני שוכנת בה, כמו האוטו הראשון שאתה קונה ויש דברים שרק שניכם תדעו.

כשגדלתי ונהייתי למעצבת הבנתי שיש לי פלוס, זה מרחיב לי את הסקיל-סט, אני גם כותבת תוכן וגם מעצבת;

כבר בלימודים נהנתי לכתוב על מותגים מומצאים בזמן שאחרים הסתבכו בזה ושנאו את זה, נהנתי לכתוב את הפורטפוליו שלי, אני נהנת לכתוב קולד-אימיילס, נהנת לנסח חוזים. אוהבת קקה כנראה, יוהו לי!

תאמלקו לי!

ביומיום שלי אני נהנת לכתוב כותרות, משנה, לערוך טקסטים, בולטים, סגירים וכפתורים בבריפים פתוחים או בכאלו שבא לי לשפצר (בדיגיטל זו בכלל חוויה לא נורמאלית 🙂 ).

ואז הבנתי את זה: אני נהנת לקצר טקסטים.

למה את כ״כ אוהבת לקצר טקסט אורפז? שאל הקול הפנימי שלי ולא רק הוא, והנה התשובה (דה. חשבתי שאין פואנטה ואשאר כאן במתח. פויה של כותבת);

יש משהו בטקסטים ארוכים לשווא שמריח מחולשה, כמו במבחנים האלו שהיינו מחרטטים על שאלות פתוחות חצי עמוד כדי שמשהו שם בפנים כן יהיה נכון.

כשאתה מקצר טקסט אתה בא בביטחון. אתה מבין את שורש העניין, אתה ברור יותר, מהיר יותר, פוגע יותר, תופס יותר.

זה בטח משמעותי במיוחד היום- כשכל ילד שני מחזיק בהפרעת קשב (אי שם בתיכון הייתי אחת מתוך חמש, בכיתה של 40, שלא אובחנה בכלום).

תני לי את זה

אין צורך להכביר במילים, מעבר לזה- עדיף שתגיד פחות. בדיוק בשל אהבתי למילים: לס איז מור, או בעברית ״כמה את מדברת מאמי?״

וכך יוצא שכ-80% מהטקסטים שעוברים תחת ידיי עוברים קיצורים, גם הפוסטים שאתם קוראים כאן עוברים עריכת תוכן עשרות פעמים ובימים שונים. מזוכיזסטית? פרפקציוניסטית? יו ניים איט.

איפה לקצר עוד?

לרגע אני מביטה הצידה וקולטת, ככה זה גם בעיצוב. כשהייתי מקבלת ביקורות הייתי שומעת המון ״כלכך מינימליסטי, מזהים אותך מקילומטרים״, וואלה כן, זה בדיוק כמו בעיצוב (עיצוב שעובד).

עדיף שתגיד פחות> עדיף שתראה פחות. אל תראה לי את כל הסיפור אלא רק תמונת תקריב, את מה שהכרחי כדי להבין את הרעיון ותו לא.

כשלמדתי במגמת קולנוע מישהי צילמה סצנה בה נערה מתמכרת לעישון. המורה דאז ביטלה אותה והסבירה- מספיק לי שוט אחד, פריים סגור על יד צעירה ששומטת סיגריה מגולגלת, מעט עשן, והבנתי את הסיפור.

אם תשאלו אותי, אין כאן כל הבדל בלוגיקה שבין וידאו לסטילס.

אל תאכילו אותי בכפית

אל תתנו לי לדלג לדבר הבא: מאז שהבנתי שהפכתי לקצרנית (מכוונות טהורות!), אני ממליצה לסובביי לפרסום לקצר את עצמם; לנפח תמיד אפשר, אבל בעצם הקיצור לא רק שהקלנו על הצופה (ולכן זה עיצוב שעובד בשבילנו), הקלנו גם על המעצב.

כשהמטרה חדה יותר, הקריאייטיב פשוט יותר. גדל משמעותית הכוח לזכך את המסר בויז׳ואל/ איור ברור יותר, חד יותר, בטוח יותר, מכוון יותר. ללא הפרעות.
וכשאין הפרעות… יש קשב 🙂

↓
יש לכם עוד כישרון מעבר לעיצוב?
איך תעשו מזה יותר כדי להגדיל את עצמכם?
איך תשווקו את עצמכם נכון?

אני מגלה סודות מקצוע!