מחבר: orpazyamin

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם לעיתים נקשרו זה בזה, אבל הם לאו דווקא היו תלויים.

משחק הזיכרון

כשמדברים איתי על זיכרון פותחים פינה לא מוסברת, אין לי זכרונות ילדות. חי בי זיכרון רק בדברים חזותיים/מטופשים שאיש (כולל אותי) לא יבין לעולם מה יש לזכור בהם;

אני יכולה לזכור תיקיות של לקוחות אבודים מ2012 אפילו שלבסוף לא עבדנו יחד, לזכור שמות של פונטים שמעולם לא נגעתי בהם, לזכור את צבע העגלה שלי או שמלה מגיל 5, אבל לא תהיה לי את הסיטואציה עצמה בראש.

אם כן, המסקנה שקיבלתי לעצמי בנושא היא שאין לנו שליטה על זיכרון כסיטואציה. אבל זהו, שכחזות יש! (מי אם לא מעצבת חזותית תגיע למסקנה הזו):

אנחנו יכולים לייצר רגש סנטימנטלי עבור חפצים שבהם נשליך זיכרון.

מה היתרון בזה? זה נפלא!

כל מעצב שמתפרנס מכך יודע שלא הכל מוזה ושיש דבש בבננה.

ביצירת הזכרונות נוכל לפזר רגשות חיוביים סביב שולחן החיים שלנו ובכך לשמר את חדוות היצירה, את רענון ההשראה, ואת ההתנתקות הבריאה מן הבריף ברגעים של בלוק מחשבתי.

אני נוהגת לאגור זכרונות חזותיים כאלו בתמונות סטילס, פתקים בכתב יד, דמויות קטנות ואביזרי נוי שהועברו בין חברים.

(גם כשאני לא זוכרת את הסיפור, אבל עדיין מקבלת משם משהו חיובי כי הם קשורים בבנאדם, כמו שיר שמתנגן ברדיו ולנצח יזכיר לכם אהבה ישנה אפילו שנשבעתם ששכחתם אותה)

סבבה. אבל מה הקטע שלך עם שעונים?

מודה. יש לי קטע עם שעונים תקועים, בכל סביבת עבודה שלי נמצא שעון תקוע, בואו נפתח את זה. זמן הוא כאמור החידה השנייה שמסתובבת איתי מאז שנהייתי לעצמי.

מעבר לפרדוקס הגיל לעומת ההספק (״הפסיכי״- אומרים אנשים שמכירים אותי יומיים וחצי) שאני סוחבת בעונג, זמן הוא יצירה שברא האדם ולא הא-לוהים, כי זמן הוא בעצם הגדרה ללא כלום.

ללא ההגדרה שלנו, בני האדם, אין משמעות לכל הזמן הזה; וגם עם ההגדרה, אין לנו שליטה על הזמן.

בשעונים התקועים שלי נאצר ונעצר הזיכרון שכל לחץ ודחף שלא יקרה (וכולנו יודעים שיקרה)- הכל הוא לא כלום לולא המשמעות. רגע, אז אם יש משמעות שאנו מעניקים, אז יש שליטה? נכון.

כשניתן מוחשיות לזמן שלנו, כשנראה את הזמן כהספק, נקבל ערך. אבל בשביל מה? למה להעסיק אותנו בזמן על סביבת העבודה שלנו? כדי לעשות יותר, למצות יותר, ליצור יותר, ולקבל סיפוק רב יותר (סמכו עליי!) מהעבודה שלנו.

אני נוהגת ״לצפות״ בזמן שלי (להלן, ההספק) דרך רשימות to do list.

ערך ודרך

אז יש לנו שליטה בזיכרון, יש לנו שליטה בזמן, רתמנו את השניים לסביבת העבודה שלנו, הפקנו מהם רגשות חיוביים וסיפוק, מה הלאה? מה בנוגע לשכחה שהזכרת?

הו. אמצו לכם את השכחה כדרך חיים!

רגע מה? אבל את אמרת שאת זוכרת את כל הפרטים המיותרים האלו ואת כל התיקיות!

כן, נכון, אבל אני מתכוונת לזה שברגע שיצאתם מסביבת העבודה שלכם, מהרו לנתק את האני-העובד מהאני-העצמי. ממש כמו כונן שהוצא ממקומו.

כמובן שאתם תמשיכו לחשוב ולחלום על כל הבלאגן הזה שעצרתם כש״נגמר הזמן״ (אין דבר כזה אגב. אי אפשר לעצור אותו. בדקתי.) אבל תתרגלו את הניתוק הזה.

למה?

שוב, כי זה ישמור על סביבת העבודה שלכם מקודשת לדברים חדשים ורעננים, לרעיונות שממשיכים לזרום. ממש כמו מחשב שישן לילה ועכשיו פועל במרץ כמו סיני ביום בהיר!

ברגע שתצליחו לשמור על סביבת העבודה שלכם חיובית ונינוחה, רציונלית ואופטימית בו״ז; תרוויחו איכות חיים מהחלל, וגם כמה תוצרים שונים ומיוחדים שייוולדו רק מכם ומהזכרונות שלכם, מהבפנים המדמם. אז שיהיה במזל 🙂

↓
לו״ז צפוף ושולחן הפוך?
מוכר לך?
לא עוד.

סוף לצרות של מעצבים!

 

הרבה אנשים שיעבדו איתכם יביעו את דעתם האישית, למעשה, רובם יביעו.

גם מקולגות וגם מלקוחות זה לגיטימי לגמרי, אפילו מועיל ומלמד, פותח דלתות יש שיאמרו. אבל לא על דעה אישית אני באה לדבר, אלא על בחירות שנעשות לפי טעם.

מתי זה הופך למינוס?

כשמדובר בטעם אישי, וכשמדובר במעצב שלוקח טעם אישי כשיקול קריטי ומנחה. למה? כי הא-ב שלנו כמעצבים זה להעביר את הרגש/ הסיטואציה/ הדיאנאיי/ הסיפור של המוצר/העסק.

ברגע שהובלנו את התווית הקו בהנחייה של טעם; משהו שבא מחוץ לסיפור, שמבלבל את הסיפור, מטשטש אותו, ו/או בא על חשבונו, פיספסנו את היעד ואת ההצדקה שלנו כמעצבים- שהרי אין עניין לעשות ״ועדות קישוט״ ללא ערך מוסף.

זה מביא אותי לדבר על השיקולים הפרקטיים שצריך לקחת כשמתעסקים בחומר פרסומי, מעבר לא-ב בנוגע לתחושתיות שהזכרתי קודם.

אלו בעצם 2 עניינים עיקריים שלא דואגים לדבר עליהם מספיק בבתי ספר לעיצוב (היה רלוונטי לפני שנים בתקופתי, ואני רואה את זה גם על בוגרים טריים כיום);

1- הצעת מכר חזקה:

קל לשכוח להתעסק בזה, אבל זה חייב להיות במודע ובבסיס. הרבה מאיתנו נשבים בבחירות טעם, מבליטים את הויז׳ואל, מתעסקים בקריאייטיב סטופר… ועל הדרך משרבבים את המסר הפרסומי.

אסור לשכוח שהעיקר בחומר פרסומי-מכירתי הוא הצעת המכר, אסור שהיא תעלם מעיני הצופה. הצעת המכר חייבת להיות חזקה ואטרקטיבית, בסופו של יום לשמה התכנסנו! אם יהיה רק קריאייטיב מגניב ודיזיין מקסים וכולם יעצרו לשניות ויחייכו, ויספרו על זה לחברים שלהם, וגם אם זה יהיה ויראלי…

זה חייב להיתרגם לאנשים שיגיעו לעסק עם עניין במכירה, אם זה להגיע בהשארת פרטים ואם זה להגיע לאיוונט. אחרת? היה נחמד ונעים אבל איפה התמורה לכסף?

2- הנעה לפעולה:

הליווי הקטן בצמוד להצעה החזקה. כולנו יודעים לדבר על קהלי יעד וקהלי מטרה, אבל מוכרחים לזכור להניע את האנשים, משפט קטן שיעשה את ההבדל, מילה, ואפילו כפתור הם המניע הפסיכולוגי שלנו כאנשים, לממש את ההצעה (או לפחות להתעניין בה מקרוב).

היום, יותר מתמיד, אנחנו בעולם שבו אנשים שונאים לזוז, או אפילו להקשיב ולהתעניין, הכל חייב להיות חד. רוצה שאני אזוז? תזיז אותי.

מעבר לחשיבותה של הימצאות ההנעה לפעולה, למשל בקלאסיים ״סרקו את הקוד״/ ״הקליקו למידע נוסף״/ ״חייגו עכשיו״, חשוב לדבר את הקהל שלנו כאן. משמע שאם מדובר בעמוד נחיתה לנוער בנות 12+, חשובה לי פנייה ישירה וחדה (שכבת גיל שמדברת בגובה העיניים וללא רשמיות) שתקרא לכל אחת כזו לזוז- לכן לא אכתוב בכפתור ״לפרטים הקליקו כאן״ (פנייה מגבוה, מנוסחת ברבים) וכן אחשוב על ״לחצי עליי״/ ״בואי לפגוש אותי״/ ״תני לי לעדכן אותך״.

חובה לחשוב בראש של מקבל המסר:

גם בערך המוסף שיוצא מהעיצוב ומעביר את הוויב של המותג, גם בהנגשת התוכן והצעת המכר ואפילו במשפט ההנעה לפעולה.

כל שיקול כזה שנצלח הוא חלקיק פסיכולוגי שידלוור את המסר בשניות בודדות! אם תשאלו אותי זהו ההבדל בין בסדר למעולה 🙂

↓
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך פה (:

 

יש עבודות שאנחנו עושים בתמחור לפי שעה, למה זה אידיוטי בעיניי?

דן והמנעול

ראשית, אפתח בסיפור מהחיים שנוהג לספר דן אריאלי, פרופ׳ לקבלת החלטות שאני מאד מעריכה (מעבירה את העיקר, עברו כמה שנים מששמעתי את המקור);

יום אחד הזדמן לדן לפגוש פורץ מנעולים, משסיים את עבודתו יצא להם לדבר, והוא סיפר לו כמה שקשה במקצוע למרות שאתה מומחה. אבל מז״א? הרי הרגע פרצת לי דלת בכמה דקות בודדות!

-כן, אבל פעם הייתי פורץ אותה בהמון זמן ומאמץ, מסיים, וגובה את התשלום. אנשים היו רואים כמה התאמצתי והזעתי ועמלתי שעות על הדרך, והיו שמחים להיפרד ממני עם התשלום, ואפילו לפנק בטיפ.

ואילו היום, נהייתי למומחה, אני פורץ בדקות בודדות כל דלת, גובה את התשלום- ומיד מתחיל במשא ומתן ומריבות עם הלקוח שהרי ״מה? אבל זה לקח לך רק כמה דקות!!!״.

מבין? זה לא שחסכתי את מצוקתו של הלקוח, מנעתי ממנו את עיכובי היום ופתרתי את הבעיה במהירות וביעילות כשידעתי בדיוק מה אני עושה. פתאום אין זיעה. ואין זמן מבוזבז, והלקוח מסיק מכך שאין מאמץ> ולכן אין תשלום יאה.

איכות מול כמות

״חקרתי את המקצוע 20 שנה כדי לפצח באופן מושלם בריף ב5 דקות״, זה לגמרי נכון.

כדאי שתרגילו את הלקוחות שלכם להתייחס לתשלום בנוגע לאיכות התוצר, ולא ברמת ה׳כמה זמן זה לקח לכם׳.

זה לא אמור לעניין אותם כלל וכלל.

כשאני מגישה הצעת מחיר אני טורחת לפרט טוב טוב במה כרוכה העבודה מצידי (ולא רק מצד הלקוח). הצד שמולנו חייב להרגיש את מהות המאמץ שאשקיע, גם מחשבתית, גם אם זה לבסוף יקחו לי שעות בודדות לגרום למסר לעבור, ולו/ה להיות מרוצה.

אתם תוהים לעצמכם ״אז לפי מה את קובעת? סתם מסתכלים על הפרצוף שלו?״ כמובן שלא. ובכל זאת?

1- בדקו את מהות ההשקעה:

במה זה כרוך? איסוף חומרים, קשקשת מול גופים אחרים, מחקר, פיתוח שפה חדשה, טקסטים, צילומים, בדיקת שוק, לו״ז צפוף וכל מה שעוד יכול לשאוב מכם מאמץ (גם מאמץ נפשי).

2- כמה הפרויקט מעניין אתכם:

כן, זה רלוונטי.

כי פרויקט שמעניין אתכם יקח לכם פחות זמן נפשי/ מחשבתי, יפנה אתכם דוך ׳לעבודה׳, ויתן לכם את הדרייב המושלם לעוף עליו ולתקתק.

וכן. תהנו ממנו, שיש לזה ערך גדול ותמורה ששווה לא פחות.

3- בוא נדבר:

אני מאמינה גדולה של לאבחן לקוחות (ובכלל, אנשים).

אל תתמחרו בלי שיחת טלפון, בלי שאתם מבינים מי הבנאדם שעומד מולכם, ולא פחות חשוב, מהן הדעות שלו, כמה הוא מעורב רגשית בפרויקט, כמה חשוב לו להביע דעה, אם יש איתו וייב טוב, אם הוא לחוץ, אם הוא לוקח אתכם כמובן מאליו.

חשוב שתשאלו יותר ויותר על הפרויקט, היו מעשיים כאילו שהעבודה כבר שלכם, תקשיבו יותר משתמכרו.

למה?

כי זה יעזור לכם במידה ותקחו את הפרויקט, זה יזרוק אתכם למקומות הנכונים ולפתיונות שיש לתת בעבודה הזו ע״מ לשבות את לב הלקוח, וגם כי לא נעים להודות, אנחנו לא שמים לב אבל אנחנו נוטים לחבב אנשים שמקשיבים לנו.

אז היו חביבים ותקשיבו ביתר ריכוז והכלה 🙂

זהו את הפוטנציאל…

בעיני גם חשוב לדעת להגיד לא, לא כל ׳לקוח פוטנציאלי׳ הוא בעל פוטנציאל בשבילכם, גם אם הוא משלם יפה מאד.

אם הוא אחד שיגרום לכם לוותר על השקט הנפשי שלכם ולשכוח מהיותכם מעצבים, אם הוא אחד שיתנהג אליכם לא נכון, אם הוא אחד שישגע אתכם אז יצא שכרו בהפסדו.

הזמן שתשקיעו בו יהיה לבזבוז אחד גדול שבמקומו יכלו לבוא הזדמנויות אחרות ומניבות. בכלופן, היו אדיבים, היו מכילים, היו אנשים, קודם כל.

↓
רוצה לדעת לתמחר נכון?
רוצה לבנות הצעות מחיר טובות יותר?
רוצה להגדיל את עצמך?

בלי פתרונות אחידים להצלחה,
בלי בולשיט,
אחד על אחד!

איתי זה קל (:

 

*ב״אידוטי״ על תמחור לפי שעה אני לא מדברת על העבודות הרובוטיות שיוצאות מפה לשם, כגון התאמות ועיצוב שוטף ש80% מהקיים ממנו מומר למשהו חדש.

כבר שנים שנהגו לומר סביבנו ״אין שני לרושם ראשוני״, כמו כל קלישאה טובה, גם לזו יש ביסוס.

יוצא לי לא פעם לשמוע לקוחות שמגיעים אליי לצד המשפט ״אבל אל תשקיעי, זה בקטנה, אח׳כ נחליף כבר… עוד איזה חצי שנה יהיה קל יותר, זה רק זמני״.

הגירסא המקוצרת

אני מניחה שהמשפט הזה בא איתם כי הם מבינים שאני מעצבת, וכי תודה לא-ל ולעבודה קשה, הצלחתי לחנך את האנשים שמגיעים אליי (בין שאני מכירה ובין שלא) שמעצב נותן הצעת מחיר כמו שצריך בדיוק כמו שעורך דין נותן כזו.

אז הם בטח מניחים שאסכים ל״זמני״ ו״לא צריך להשקיע״. אני לא.

לקוחות שכאלו ״חוטפים״ (באהבה!) מקרוב את הגרסא הלא מקוצרת שלי לפוסט שאתם קוראים כרגע. לא כי אני לא רוצה שנעבוד יחד, אלא כי הם חשובים לי. כן. גם בלי שהכרנו עדיין.

למה הם חשובים לי?

כי שוק העסקים חשוב לי. למה? ארוך.
זה כבר לפוסט אחר 🙂

לפרוץ ועכשיו

מה שאלו ^ לא מבינים הוא כזה, לא ניתן לשנות את רגע הפריצה. חשוב להשקיע בו, חשוב לתת את הפיל (feel) מהשנייה הראשונה, אפילו מכרטיס הביקור שלכם.

גם אם אתם עדיין ״קלינאית תקשורת, רק פתחתי, עוד עובדת מחדרון בבית״. זה לא משנה. להפך.

קלינאית שכזו חייבת להיתפס אמינה ויציבה, אנשים משקיעים שם בנפשות, אתה לא תשים את הנפש שלך אצל מישהי שתתפס לך כ״זמנית״.

מהותי שעכשיו יותר מאח״כ

בעיני זה קריטי בעיקר לעסקים בפריצה (שכן הטעות עוד יכולה להימנע ושלא להיעשות), ככל שאתה פחות מוכר (מלשון היכרות) בשוק, כך גדלה ההזדמנות שלך ליצור מותג זכיר ואמין, ״שהיה שם מאז ומתמיד״, שיהווה קרקע בטוחה ללקוחות העתידיים שלך;

בדיוק באותו האופן שבו אנשים קונים ״גרופון״ לטיפול פנים שמנוסח היטב, מבלי להכיר את המקום (בזמנו היוש! אגב). תן ללקוח הפוטנציאלי שלך את הפיל הנכון, והוא יגיע. אנשים קונים חוויות, אנשים קונים רגש.

״סבבה, אני אתחיל, ואז נשנה!״

זהו, שכשמתחילים מ2% ומשדרים ערכים אחרת, נורא קשה לעשות דליט אצל צופים ולהגיע ל50% קיימות.

גם מותגים שקיימים שנים בשוק לא משנים ערכים ויזואלים ונראות כוללת ברגע, תתחילו ב0.5%? תתפסו בהדרגה ובזמן מבוזבז עד 10%.

חבל. מגיע לכם להצליח. כשאני תופסת מסעדה כ׳על הדרך׳ ו׳זולה׳, נורא יהיה קשה לי לקנות שם כוס מיץ תפוזים ב18 שקל.

זול עולה ביוקר, וטעויות של התחלה קשה לתקן. אנשים שמגיעים בדעות שכאלו נוטים לסמוך על ״השוק גדול, מישהו בטוח יגיע, רק רוצה לסגור איזה סמל לבינתיים, כרטיס, שילוט, עיתונים. בקטנה״.

זו טעות כיוון שה״מישהו בטוח יגיע״ מדבר על לקוחות מפה לאוזן, ולקוחות של מפה לאוזן הרי בתוך סיפור האמינות המתבקש הזה- ומתוך כך ודאי שאינם צריכים את האריזה שלנו, את ההנגשה שלנו, הם הרי מכירים את התוכן!.

מכיר? לא מכיר?

המיצוב בעצם נועד להנגיש תוכן ל׳לא מכיר׳, לשים אותך גבוה כמו שראוי לך, ובעיקר להוביל אותך להמשך תהליך של בידול כלשהו> למה אני טוב יותר מהשאר ו/או במה אני שונה מהשאר.

למרות שאני יודעת שקיים סיכוי סביר שלקוחות שמגיעים להרצאת ה״קח את עצמך ברצינות״ שלי, בעצם לא יגיעו לבסוף אליי, עדיין שווה לי להסביר להם את כל זה.

״למה לבזבז אנרגיות כשזה לא יקרה?״

כי מעבר לכך שאני לא חושבת שנכון אחרת, אני יודעת שאמינות זה ערך עליון, שאני ממוצבת במקום אמין, ושמה שלבטח יוצא מהשיחה הזו היא שגם הקהל החדש הזה מכיר בכך,

ושגם במקרים שהוא לוקח את רגליו הוא עדיין טורח להשאיר את הודעת ה(בחיי שפתחתי עכשיו את הווצאפ בשביל הניסוח): ״חשבתי, כרגע אני לא יכול להרשות לעצמי, אבל אני בטוח שברגע שאראה צורך להיות ׳אמיתי׳ ממש את הראשונה שאפנה אליה, את מקצועית״.

וכן. הם חוזרים.

↓
רוצה להבין יותר מ״עיצוב יפה״?
רוצה לדעת לעשות ״עיצוב נכון״?

ביקורת גרפית מקצועית, אחד על אחד (:

 

לחיות חיים של מעצב זה להתעורר כל בוקר (או לתזמן שעון ל3 בלילה) ולרדוף אחרי מוזה; לחפש את אמאמא של המוזה ולתפוס אותה ולו לחצי שנייה.

כמובן שזה יכול ללכת גם בלעדיה, ושזה חייב וצריך ללכת גם בלעדיה כשזה המקצוע שלך. על זה באתי לדבר היום.

הישגיות? התייעלות?

הישגיות מתאפיינת גם בתחושת הסיפוק שעשית משהו שאיש לא יעשה עוד (או לפחות לא עשה לפניך, תלוי במידת האגו והאופוריה כמובן), וגם בפרודוקטיביות, בלהספיק ולהספיק, בלהשיג את האחר בעצם.

בד״כ כשתעבוד כמעצב בצוות תמיד תופיע ההישגיות מהיבטה השני, תמיד תהיה איזושהיא מטרה לרוץ ולהשיג, להיות טובים מכולם, ולהתייעל לצורך כך. אם כן, מהי התייעלות בעצם? התייעלות היא להספיק יותר בפחות.

היא לשמוע יותר כן מלא, היא להצליח להגיע להישגיות בפחות משאבים (לא דיברתי על מאמץ)- אם כי לרוב התייעלות באה על חשבון משהו, אם זה זמן, אם זה שקט נפשי, אם זו חדוות יצירה חדשה.

מה קורה לנו?

כשאנחנו רצים להשיג נעלמת לנו הזכות הגדולה כמעצבים לבחון את הדברים מהעיניים שלנו לאחר זמן, במקום זה אנחנו מתייעצים עם מעצבים אחרים, עם אנשים מהצוות, עם לקוחות, עם משפחה וחברים, שהם לאו דווקא יראו את הדברים כמונו שלאחר יום או יומיים, או שבוע.

יש משהו בניתוק ההוא, אותו הניתוק שבטח הכרנו כשהיינו סטודנטים לעיצוב, שמי זוכר. משהו בריא, משהו שעובד, כזה שהעולם החדש מאפשר לנו פחות.

מישהו לרוץ איתו.

העולם החדש מושתת על הישגיות, על לבלוע עוד, על מירוץ יומיומי ותחרות של מי גדול יותר.

יצא לי להתעסק המון באיך אנחנו כמעצבים בונים רשת הגנה מכל זה? איך אנחנו ממזערים את הפגמים שבאים עם התייעלות? איך נשארים נאמנים (בעיקר לעיני המעצבים שלכם) בעולם כזה יצרני? ועיקר התובנות שלי הם כאלו:

1- שלוש דקות ואני חוזר אליך:

אני זוכרת לנתק את עצמי לאחר התוויות הקו, לצאת לברייק של שלוש דקות, אבל במשהו טראשי. כןכן. אסקפיזם טהור.

נניח יוטיוב קצר בנושא אידיוטי (דברו איתי על ולוגים של קניות!), פייסבוק ואפילו מחיקת תמונות. משהו רובוטי כזה, כמו לפתוח את המקרר ולחזור (שזה נורא דומה לסטודנטית שהייתי לפני שנים).

חשוב שלא להעמיס מידע במשך השלוש דקות האלו ולזכור שרוחב הפס שלנו נורא מוגבל, אם נעייף את הראש העיניים שלנו לא יוקלו, ואם בברייק הזה נעשה את הטלפון של החשבונות- אז אולי עדיף שנקשיב להוא שעבר במסדרון וניקח את הסקיצה השנייה, כי כחול זה יפה.

2- לא לחפש בחוץ:

אני נתקלת בהמון מעצבים שמחפשים ״השראה״, כשהם בעצם מתרגמים זאת בלחפש מה אחרים כבר עשו.

למה אין בכך תועלת? כי אם תרצה ואם לאו תגיע לאותן התוצאות, תת המודע שלנו עובד, כך שמבחירה או שלא, הרעיונות המקסימים שלך היו ב״השראה״.

זה לא שייצרת משהו חדש, זה לא ש״השגת״ בעצם. אולי הוצאת את החומר, אבל מה זה שווה?

3- דף ונייר:

רגע אורפז, התכוונת דף ועט בטח. כתבת וכתבת ובטח לא שמת לב. פשש. מה אני קורא את כל השטויות האלו כשהכותבת בכלל לא מרוכזת והיא מדברת איתי על להתייעל. שתתייעל היא בעצמה. אני אשיג יותר ממנה!

זהו שלא. דף ונייר הוא מינוח דבילי וחכם בו״ז, שירשתי מבוס קודם שלי. בהקשר שלנו הוא אומר כך: ישבתם על משהו ואתם מרגישים את זה דופק? חייבים לעשות טסטים.

כןכן זה בדיוק הזמן הזה, שאתם בטוחים שהכל טוב ויאלה הוא נדפוק את כולם ונשיג יותר מהלו״ז! זהו. שאחד מפגמי ההתייעלות הזו היא פגיעה בבסיס של המחשבה הפנימית.

הרי כשאני מעצבת בראש ובראשונה חשוב לי להעביר את הסיפור, ואם זה לא קרה אין פה כלום.

בלחצים ובמירוצים חשוב שנזכור לבדוק את עצמנו, דף ונייר זה לחזור ולחזור. זה מתחיל ברשימה פרקטית של מה צריך להיות פה (חשבו על מתכון של: כותרות, טקסטים, הנעה לפעולה, תמונות, תפריטים) ונגמר בהאם השפה שיצרתי עובדת, האם יש לי סיפור?

אם זה היה בסינית הייתי מבינה מה הולך? האם אפשר להמיר אותה לחומרים שונים? האם מחר כשתגיע בקשה למדיה אחרת אדע מה לעשות?

כשזכרתי לעבור על אלו אני יודעת ששמרתי על האמת הפנימית שלי, שעיצבתי, שיצרתי יש מאין. ובעיקר, שאיש מלבדי לא יכל לעשות זאת כך בתנאי העולם הזה.

עכשיו נראה אתכם משיגים אותי באמת.

↓
רוצה להשיג יותר מעצמך?
אני מחכה לך פה (: