שיעור בוודאות, והדף הלבן.

חודש עשירי, חודש אחת עשרה, אחרי החגים… טכנית זה יכל להיות פוסט של אחרי החגים, של כל ״אחרי החגים״. ככה שכב לי פתקון באייפון:

אין וודאות= פחד ממה שיקרה, שהרי הוא לא ידוע
אין וודאות= הזדמנות לתקווה, שהרי הכל יכול לקרות

2 צדדים למטבע, כמו במודל של swot*. בגדול, סווט הוא מודל שבא לבחון ולהבחין בחוזקות & חולשות & איומים & הזדמנויות (או בקיצור בסביבה השיווקית הקרובה והרחוקה) של מוצר/ שירות חדש.

כל מי שאבר דיבר איתי על swot שעשיתי בשבילו/ למד איתי על סווט (היוש סטודנטים ומיועצים) גילה שהרבה ממה שנראה כחולשות זז לחוזקות, ולהפך. אותו הקונץ גם בין איומים להזדמנויות, המון הפתעות מגיעות מנקודת מבט הופכית על אותה הגברת בדיוק.

והנה הגעתי לנושא שמזמן רציתי לכתוב עליו וחיכה לו בשקט באייפון;

דואליות בחיים.

בשבועות האחרונים התכתבתי עם בתדודה שלי באיזו שיחת אינסטגרם שהתפתחה מסטורי שהעלתה על השיר ׳ואפילו בהסתרה׳ (וורסיה שנולדה בשביל הסדרה ריקוד האש, שהיא מעולה אגב).

בסטורי היא תהתה איך משפט כמו ״גם מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך- אני עומד״ יכול להיות המכאיב והמנחם ביותר בו בזמן.

אני בתגובה סיפרתי לה סיפור שסיפר פעם מיועץ, מצאתי אותו עכשיו פה בתיאור של הטבעת הזו. עצרו, תקראו ובואו. קולטים איך בקלות אותו משפט משתמע ל2 פנים?

המציאות שלנו היא הדבר השברירי שבשגרה אנחנו נוטים לחשוב עליו כעל מוחלט וידוע, למרות שהידיעה הכי גדולה היא שאנחנו לא יודעים, אלא בסה״כ רוצים לצפות ולשער.

תחשבו שניה לעומק, אם היינו יודעים- אף אחד לא היה צריך אסטרטגיה ולאחריה תוכניות פעולה. לא כעסק ולא כשכיר ולא ככלום.

ובכלל כמעצבים, איפשהו לפני ראש השנה היה לי סשן ייעוץ עם מעצבת שעמדה להתראיין, אחרי חודשים שלא. היא תהתה אם ללכת לשם ואיך היא תעמוד בזה אחרי כלכך הרבה זמן. אני טענתי כמו בתחילת הפוסט, שהאין וודאות היא גם הסיבה שבשמה הכל בעצם יכול לקרות, כל מה שעוד לא קרה.

כמובן שלעולם לא הייתי אומרת לה את זה אם לא הייתי יודעת (כןכן יודעת) שהיא מוכנה, שהיא בעלת כישרון ושיוף שלו, שהדבר מסוגל להיות. אין עניין לייצר שום אכזבה ידועה (צפויה, אם נתעקש על הסמנטיקה) לאף אדם.

תכלס, ההבדל הוא בין צפוי לידוע.

הנושא של וודאות מוביל אותי לדבר על תסמונת הדף הלבן, שקשה להאמין שיש מעצב שלא הרגיש אותה מתישהו בדרך.

תסמונת הדף הלבן?

היא מה שקורה לעיתים בתחילת פרויקט או בגישה ללקוח חדש (אפילו מול הצעות מחיר/ מיילים, לאו דווקא מול הארטבורדים בתוכנות עיצוב).

היא הרגע שאנחנו נעמדים מול מסמך לבן ולא יודעים מה לעשות, ואז בד״כ הולכים למקרר כדי לבקש עצה, וחזרה למחשב ולמקרר ו׳לסייד חתול׳ כמו שחברה טובה אומרת. הכל רק לא להתחיל.

איך התסמונת מתקשרת לשיעור בוודאות? הופה.

כשאין לנו וויז׳ן או קו מחשבה ראשוני אינסטינקטיבי (ואפילו על בסיס מחקר), אין לנו בעצם את הדבר ההוא: וודאות.

אין לנו ידיעה לאן הולכים, ולכן אנחנו לא נכנסים לאוטו.

איך למצוא את הצפוי= ההכי קרוב לידוע?

לא מעטים המקרים שמעצב מגיע לסשן ייעוץ עם פרויקט חדש שהוא קיבל והוא אפילו לא פתח מסמך חדש כי ״שמעי לא ידעתי איך להתחיל אז לא, אין עדיין״.

אבל זה בול העניין בדף הלבן ובניסיונות לצפות את מה שהכי קרוב לידיעה > צריך להתחיל על בסיס מה שכן צפוי. גם אם הצפוי הוא מסביב של המסביב.

להעיף את תסמונת הדף הלבן, בעיצוב.

כדי להיפטר מתסמונת הדף הלבן הזו, צריך להבין מאיפה פותחים את לוח המשחק.

בעיצוב זה הרבה פעמים מתפצח ממסמך מחקר אסטרטגי ומהמשכיות של החוקיות בשפה הגרפית, ממש מתחילים מלהניח את הדברים שיכולים להועיל מחוץ לארטבורד.

פתאום כבר פחות ריק במסמך, פתאום יש כיוון שאפשר לזוז אליו. קצה החוט נוכח.

אם עדיין אין שפה בכלל, אז נטו מהאסטרטגיה (וכשאין אותה, אז משאלות שמקדימות כדי לפתח אותה, אי אפשר בלי).

בכתיבה, חיפוש עבודה ולקוחות.

במקרים של כתיבה זה יכול להתפתח מ״תתחילי לכתוב אינוטואטיבית ואח״כ נמחק את כל ההתחלה״, כדי שהמנוע יתחמם. בהמשך גם תבוא עריכה וכו׳.

בדרכים של חיפוש עבודה זה לרוב יפתר ממחקר מעסיקים.

בדרכים של חיפוש לקוחות, אכן מאסטרטגיה ומשינויים של טקטיקה בהתאם לזמן ולתקופה (אהמ עכשיו אהמ).

אי וודאות היום.

אז וואלה, אי וודאות היא הדבר שקיים לנו כל בוקר בשגרה. מהקטן שבחיים ועד לגדול, אין בטוח/ וודאי/ בדוק חתום נעול 200%.

יחד עם זאת, החודשיים האחרונים טילטלו גם את האשליה של ״70% שככה וככה״. המלחמה הזאת היא אכן שריטה שמאד היה קשה לזהות מימים אחרים בעולם החדש.

בראשון לנובמבר ראיתי את הדיון על ״קומי מאבלך״ אצל יעל רגב, שהיא עיתונאית שאני עוקבת אחריה במשך שנים עוד מימי היוטיוב השולט.

היא איזכרה שם את סוף השבעה ביהדות, שממש יש בנאדם שבא ואומר ״קומי מאבלך״ למי שישב. אח״כ בא המשפט ששמענו בכל מקום אולי, ה״חייבים להמשיך״.

קלישאתי ומובן, לא מפקפקת.

באותו היום, יום לפני היומולדת שלי, גשם מתחזק בברד הציף את הבית. במשך 3 שעות נלחמתי במים כמו במבול.

תחושת ״מה שהיה חסר״ מילאה הכל, ואם היה אסימון שצריך ליפול, נפל בהחלט.

אפרופו חוסר הוודאות- שצריך לדעת אותו.

עברו עוד כמה ימים וקמתי עם החלטה לפתוח במה שקראתי לו ״שיחות קאטצ׳ אפ״. רבע שעה טלפונית ממני לכל מיועץ שלי, כדי לשבת ולהבין מה איתם ואיך הם מסתדרים (ואיך אפשר לקדם אותם עוד!).

כל אחד והסיפור שלו, ואי הודאות שלו, הפחדים, או רמת הביטחון שלו בעתיד ובתזרים.

היו חלק שהמלצתי להם להשקיע בקמפיין שתוכנן/ להמשיך לעצב את האתר התדמיתי שהשאירו בצד/ להמשיך ליצור את הפרוטפוליו הבא שלהם כשכירים.

היו את מי שקיבלו עצה לשבת על הפיתוח העסקי, כיאה לתקופות שקטות אחרות.

והיו גם כאלו שאמרתי להם שדווקא ההשתתקות שלהם הפעם, להם היא נכונה (ומה כן הם יוכלו לעשות בשקט ובשתיקה). עזר באמת שהכרנו לעומק קודם.

מידיעה, אל לדעת שלא יודעים.

הגלגל הזה של חוסר הידיעה הוא הדעת, הוא החיים שלנו, כמו שקילגרפתי פעם. כמו ששמתי בראש הפוסט.

ומשם להלאה: השבוע השתתפתי בזום שהתעסק בנושא שלא קשור כביכול, שפת גוף. נאמר בו משפט אחד שתפס אותי, ״אנרגיה מביאה רייטינג״.

למעשה, ״אנרגיה מביאה רייטינג״ סוגר בול את הפינה שפתחתי. אני רוצה להשליך את 3 המילים האלו קדימה: ישמצב שאם נייצר עוד אנרגיה ביומיום, יותר יבוא לנו לצפות במציאות. לצפות (כמו לראות) ולצפות (כמו ציפיה).

ציפיות, כי לא סתם להמנון שלנו קראו התקווה.

↓
כבר 6 שנים שמעצבים מתקדמים
מהצרות שאיתם, ומה איתך?
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ 1 על 1 +
↑
״הצלחתי לשמור על מיקוד
ואסרטיביות ולא לתת
לכל הדברים המעורפלים
מקום בתהליך העיצוב״