היום, היום הזה ממש, לפני 3 שנים, הקמתי את הבלוג של אמבד.
למעשה, הבלוג היה אמבד, אמבד הייתה הבלוג, ככה פשוט וככה תמים. שקט-שקט.
זוכרת את הלילה הזה. זוכרת את הישיבה על השפה של הבלוג, את ההחלטות שלקחתי, את הסאונד, ואת תחילת הדרך ממש.
פוסט ראשון שמפורסם אחרי לילה שאין בו שינה. ראשון בבוקר, מי היה מאמין עליי.
אני.
אני הייתי מאמינה עליי.
מה שלא דימיינתי הוא שבנתיים תצמח כאן קהילה, עם קשר אנושי ממש, שאני אכיר את האנשים בשמות שלהם ובפנימיות שלהם- ואם לא מבפנים אז בשמות מהמייל.
(לכל הירוקים שמזהים אותי מכל מני מקומות ברשת ונותנים חיוך, לאלו ששלחתי להם הודעה באינסטה כשאני מתעניינת במשהו אחר ותוהה אם באמת אני זוכרת אותם מאמבד, לכל אלו ששולחים לי מיילים והודעות בפרטי. תקשיבו. אין מושלמים מכם. שלא יגידו לכם שום דבר אחר!)
לא דמיינתי שבגלל הגדילה פה אני אחליט לוותר על המותג הקודם שלי כדי להיות פה גם כעסק, לא דמיינתי כמה היה קל בדיעבד לעבוד כמותג אחד ולא כ2.
בכלל.
כשפתחתי את אמבד מראש הקמתי אותו במיתוג שונה לחלוטין, אסטרטגי לחלוטין, שכששאלו אותי אז מה הייתה המטרה הייתי עונה שאין לי שום מטרה אלא רק שאנשים יעצרו ויחשבו על ימי השגרה שלהם, כמעצבים.
לא דמיינתי שיהיו פה הרבה מעבר למעצבים, בכלל כל התעשיה הזו במובן הרחב שלה- אנשי שיווק, קופירייטרים, מפרסמים, יח״צ, אנשי קריאייטיב, אנשי דיגיטל, מתכנתים, תקציבאים, בעלי משרדים… ואני לא מדברת אפילו על אנשים שממש לא חושבים שהם ״קשורים לפה״ כי אין להם את הטייטלים האלו.
מהנדסים, מרצים, סופרים, מורים, שפים (!!!), ואו.
והיום.
כמו שלא דימיינתי אז ופשוט הגעתי כדי לכתוב אותי לעולם, כדי להוציא את המחשבות, כדי לעצור את השגרה- ככה גם עכשיו. לא דמיינתי שיצא פה פוסט מגילתי ומרוגש. אבל וואלה. כשפותחים ברז יוצא קולה
את השנה האחרונה אני לא ממש מרגישה בהימצאות שלי בתוכה, יצא לי לדבר על זה יותר במייליסט (לא שם? בואו!)… אני אדם שרגיל לזוז המון, לעשות המון, להספיק יותר, להשפיע, ליצור, לחלום.
פתאום יש בלת״מים של החיים עצמם, בפשטות, ב״מובן מאליו״.
בשנה הזו אני חולמת יותר, ומותחת את הגבולות של עצמי לשם, כדי שהחלומות ימצאו את הבית.
בחודש האחרון זה קורה יותר ויותר, וזה גם בזכותכם (והרבה בזכותכם! סורי שאני נהיית קיטשית שוב- אין לכם מושג אמיתי כמה שאתם חלק).
אני כותבת יותר, חושבת יותר, מתכננת יותר, מדמיינת יותר. כן, מדמיינת.
זה בזכותי, בזכות האדם שאני, ובהחלט גם בזכותכם.
בזכות ההודעות שלכם, השאלות הבלתי פוסקות על ״מתי יש סשנים למיועצים שוב???״, בזכות הדאגה, בזכות המוטיבציה…
מרגישה לרגע כאילו יום העצמאות פה ואני ליד משואה.
סירייסלי, מי צריך משואה כשיש כזה זרחן?
על עצמאות אין מה לדבר.
זו לגמרי אמבד.
תעשו דברים מתוך תשוקה.
עם כמה שאני אובר-מחושבת לעיתים, זו המסקנה שלי ליום הזה.
תעשו כי בוער בכם, כי אתם אוהבים, כי זה עושה לכם טוב לעשות טוב בעולם.
כשפתחתי את הבלוג לא דמיינתי כסף, לא דמיינתי קידום קריירה. אנשים ומשפחה שאלו אותי אלף פעם איך יש לי זמן וכוח להשקיע אינסוף (שעות על גבי שעות אחרי משרה מלאה פלוס פלוס פלוס) בדבר הזה כש״הוא לא אמור להניב משהו״.
תשוקה והרגשה חזקה, זה הכל. אולי לא ידעתי את התשובה הזו בזמנו.
רק הרגשתי.
דמיינתי אנשים, שגרה, וסטופר לשגרה.
ראיתי אותי שם.
תראו את הבית שבכם.
חיבוקים גדולים, ואמבדולדת שמח!
*נ.ב: אל תספרו, אבל אני בכלל מתמודדת עם מידה xs, בארץ זה לא קל.