על סביבת עבודה ושעון.

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם לעיתים נקשרו זה בזה, אבל הם לאו דווקא היו תלויים.

משחק הזיכרון

כשמדברים איתי על זיכרון פותחים פינה לא מוסברת, אין לי זכרונות ילדות. חי בי זיכרון רק בדברים חזותיים/מטופשים שאיש (כולל אותי) לא יבין לעולם מה יש לזכור בהם;

אני יכולה לזכור תיקיות של לקוחות אבודים מ2012 אפילו שלבסוף לא עבדנו יחד, לזכור שמות של פונטים שמעולם לא נגעתי בהם, לזכור את צבע העגלה שלי או שמלה מגיל 5, אבל לא תהיה לי את הסיטואציה עצמה בראש.

אם כן, המסקנה שקיבלתי לעצמי בנושא היא שאין לנו שליטה על זיכרון כסיטואציה. אבל זהו, שכחזות יש! (מי אם לא מעצבת חזותית תגיע למסקנה הזו):

אנחנו יכולים לייצר רגש סנטימנטלי עבור חפצים שבהם נשליך זיכרון.

על סביבת עבודה ושעון // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010 אמבד אורפז ימין
אין לנו שליטה על הזמן // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010

מה היתרון בזה? זה נפלא!

כל מעצב שמתפרנס מכך יודע שלא הכל מוזה ושיש דבש בבננה.

ביצירת הזכרונות נוכל לפזר רגשות חיוביים סביב שולחן החיים שלנו ובכך לשמר את חדוות היצירה, את רענון ההשראה, ואת ההתנתקות הבריאה מן הבריף ברגעים של בלוק מחשבתי.

אני נוהגת לאגור זכרונות חזותיים כאלו בתמונות סטילס, פתקים בכתב יד, דמויות קטנות ואביזרי נוי שהועברו בין חברים.

(גם כשאני לא זוכרת את הסיפור, אבל עדיין מקבלת משם משהו חיובי כי הם קשורים בבנאדם, כמו שיר שמתנגן ברדיו ולנצח יזכיר לכם אהבה ישנה אפילו שנשבעתם ששכחתם אותה)

סבבה. אבל מה הקטע שלך עם שעונים?

מודה. יש לי קטע עם שעונים תקועים, בכל סביבת עבודה שלי נמצא שעון תקוע, בואו נפתח את זה. זמן הוא כאמור החידה השנייה שמסתובבת איתי מאז שנהייתי לעצמי.

מעבר לפרדוקס הגיל לעומת ההספק (״הפסיכי״- אומרים אנשים שמכירים אותי יומיים וחצי) שאני סוחבת בעונג, זמן הוא יצירה שברא האדם ולא הא-לוהים, כי זמן הוא בעצם הגדרה ללא כלום.

ללא ההגדרה שלנו, בני האדם, אין משמעות לכל הזמן הזה; וגם עם ההגדרה, אין לנו שליטה על הזמן.

בשעונים התקועים שלי נאצר ונעצר הזיכרון שכל לחץ ודחף שלא יקרה (וכולנו יודעים שיקרה)- הכל הוא לא כלום לולא המשמעות. רגע, אז אם יש משמעות שאנו מעניקים, אז יש שליטה? נכון.

כשניתן מוחשיות לזמן שלנו, כשנראה את הזמן כהספק, נקבל ערך. אבל בשביל מה? למה להעסיק אותנו בזמן על סביבת העבודה שלנו? כדי לעשות יותר, למצות יותר, ליצור יותר, ולקבל סיפוק רב יותר (סמכו עליי!) מהעבודה שלנו.

אני נוהגת ״לצפות״ בזמן שלי (להלן, ההספק) דרך רשימות to do list.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ערך ודרך

אז יש לנו שליטה בזיכרון, יש לנו שליטה בזמן, רתמנו את השניים לסביבת העבודה שלנו, הפקנו מהם רגשות חיוביים וסיפוק, מה הלאה? מה בנוגע לשכחה שהזכרת?

הו. אמצו לכם את השכחה כדרך חיים!

רגע מה? אבל את אמרת שאת זוכרת את כל הפרטים המיותרים האלו ואת כל התיקיות!

כן, נכון, אבל אני מתכוונת לזה שברגע שיצאתם מסביבת העבודה שלכם, מהרו לנתק את האני-העובד מהאני-העצמי. ממש כמו כונן שהוצא ממקומו.

כמובן שאתם תמשיכו לחשוב ולחלום על כל הבלאגן הזה שעצרתם כש״נגמר הזמן״ (אין דבר כזה אגב. אי אפשר לעצור אותו. בדקתי.) אבל תתרגלו את הניתוק הזה.

למה?

שוב, כי זה ישמור על סביבת העבודה שלכם מקודשת לדברים חדשים ורעננים, לרעיונות שממשיכים לזרום. ממש כמו מחשב שישן לילה ועכשיו פועל במרץ כמו סיני ביום בהיר!

ברגע שתצליחו לשמור על סביבת העבודה שלכם חיובית ונינוחה, רציונלית ואופטימית בו״ז; תרוויחו איכות חיים מהחלל, וגם כמה תוצרים שונים ומיוחדים שייוולדו רק מכם ומהזכרונות שלכם, מהבפנים המדמם. אז שיהיה במזל 🙂

 👇
לו״ז צפוף ושולחן הפוך?
מוכר לך?
לא עוד.

סוף לצרות של מעצבים!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *