על יצירה בלילות ורעש פנימי.

במשך כמה חודשים היה פתוח בכרום שלי המאמר ״איך הפכתי לאיש של בוקר״.

כל פעם שהתיישבתי מול המק הביתי הבהרתי לעצמי ש״אסור לסגור את הלשונית הזו, כשאתפנה לזה אני אחקור מילה למילה ואסיק את מסקנותיי בנוגע לאיך להפוך לאדם של בוקר״, אם לא מדובר במאמר מבולף מדי.

באחד מימי השישי הדפסתי אותו כדי להצליח להגיע אליו בשבת (ולא הגעתי כמובן); לגבי מחשבות על בלוף? ^ לא מהן העיכוב. יכולתי להניח שלידי מאמר מעשי פלוס, כי קיבלתי אותו בניוזלטר של שגיא שרייבר, אליו אני מנויה שנים. כשאתה לומר להכיר כותב- אתה לומד לסמוך על בחירותיו, וכך היה.

מה שלא נשאר כך זו התקווה ל״יום יבוא ונקום לשחר חדש!״, ז״א, לפני חודשיים סגרתי את הלשונית. התייאשתי מלחכות לעצמי.

אני יודעת שעברו חודשיים כי הרגע נברתי בהיסטוריה בשביל להשיג את הלינק והאמת שממש בא לי לעבור עליו עכשיו. נו, אולי אחרי שאסיים לכתוב את גירסא א׳ כאן. היי לך דחיינות.

רוצה להיות איש של בוקר? // חיי כלב, אמבד, 2013 אורפז ימין
זיכוך של הבדידות הטהורה // חיי כלב, צילום עצמי, 2013

למה אנחנו דוחים דברים?

לאחרונה התחלתי לקרוא ספר שקיבלתי ליומולדת, הרשימה של יובל אברמוביץ׳. הספר מדבר על החלומות של יובל (בעיקר), על הגשמות, וגם על כאלו שהוא דוחה ודוחה מרשימה לרשימה.

עוד בתחילת הספר הוא מנסה לפצח למה הוא דוחה דברים שהוא רוצה/ חולם לעשות כל פעם מחדש;

אחת התשובות המספקות היא ״כנראה שלא מדובר ברצון פנימי (רצון אותנטי), אלא ברצון תדמיתי (שבא מהראש ופחות מהלב, משהו שהלחמנו לעצמנו מסיבות שונות)״.

כנראה שהרצון ׳להפוך להיות אדם של בוקר׳ הוא אכן חיצוני לי? הרי אפילו על קריאת מאמר קטן בנושא אני מתעכבת כלכך הרבה זמן…

כן. אני אומנם מתמרנת טוב מגיל 13 על יום ולילה,

העברתי ימים לא ספורים של לילות לבנים שכללו בין היתר לימודים, עבודה ושיחות מתישות מצידי עם נהגי מוניות שונים (באחת שזכורה לי טוב- על החיים האומללים של ״לקום בחמש בבוקר למונית״, תמצית של בוקר&לילה&השילוב),

אבל עדיין מחפשת את האיזון ששוכן אי שם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

תרבות בוקר

אולי אני מחפשת ׳איך להפוך לאיש של בוקר׳ מתוך סוג של הכרח לצוף בין העצמי לסביבתי, כי מה לעשות שרוב העולם מתנהל על בקרים? אבל בתוך ״האני היוצר״ אני אדם של לילה.

הרעיונות הכי מיוחדים באים לי בלילה.

כך יוצא שמעת לעת אני גונבת עוד לילה של מחשבות ותנועה לא מכוונת, ככה, בלי להחליט לאן זזות הידיים, לאן חושב הראש. ללא עכבות.

אנשים של לילה אוהבים לדבר על היתרונות שבשקט הזה, כשכולם ישנים והעולם כמעט עוצר מלכת.

כשהייתי ילדה הייתי אוהבת לשמוע את המכוניות האחדות שעל הכבישים ואת רעש החשמל שזורם על העמודים, וכן, גם את הציפור ההיא באיזור 4 וחצי, שבדיוק מתחילה לזוז ולהזיז.

זה בא מבפנים

אבל זה לא רק השקט האחר שעוטף אותך, זו התולדה שלו, הזיכוך הזה של הבדידות הטהורה, הרעש הפנימי.

משהו פראי קורה לרגעים אחדים, הנפש בורחת מלשמוע את מטלות היום, הראש מתנקה… זה לא סתם שאני יכולה לסגור פרוייקטים שלמים בלילה של שוקולד וקפה.

זה זון אחר. פלנטה אחרת בה רק אני וא-לוהים.

רוצה להיות איש של בוקר, אמבד, אורפז ימין
להיות אדם של בוקר? ברור שזה קלי קלות! // היי לך דחיינות.

כשזה לבדי

אני מוצאת שעבורי, משהו במאגר האינסופי של העצמי הפשוט, משהו ביסוד הראשוני של האדם (הגענו לכאן לבד, ואנחנו עם עצמנו לנצח) פותח דלתות אחרות;

כשסובבים אותך דעות ואנשים אתה חשוף למצב של ״האני הלומד״, אתה עסוק בלהכיל ולהקשיב ולהשכיל אפילו בלי להיות מודע לכך.

וכשאתה לעצמך זה בעצם כמו אז שהיית ילד, כמו אז שהייתה פיה קטנה בדמיונך וכשפיטר-פן שלט בעולם. לרגעים שוב הכל ריאליסטי, הכל אפשרי.

יש משהו ביצירה לשם היצירה, שמשווע למקום חשוף, לכאב, לצער אחר.

יש משהו בחושך, שמשווע לכוכבים קטנטנים שילטפו אותו. לחמלה אנושית.

אז האם באמת טוב עבורנו לשאוף להיות אנשי בקרים מוצלחים, או לפחות לכאלו שמזנקים מהמיטה במקום לדחות את המעורר שוב ושוב?

נדמה לי שזוהי אותה התשובה להאם האדם באמת רוצה את האושר בכל יום ויום בחייו.

 👇
רוצה לקבל ייעוץ על ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ אחד על אחד +

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *