על אוטודידקטיות ודרכים מקובלות.

פעם היה קל יותר להיות מי שאתה רוצה להיות.
איזה שטויות, על מה את מדברת? אנשים חיו בעוני ובקושי שרדו, הם עבדו בהכל בלי לבחור כלום וגירדו שקל לשקל, סתכלי על ההורים שלנו ועל ההורים שלהם!

אבל אנלא מדברת על מצבים אליהם נקלעו אנשים ספיציפיים או על כסף (כןכן, היו גם כאלו שהיו קרובים למלך מרוקו. תשאלו כל מרוקאי!), אני מדברת על להגיע גבוה יותר מבחינת מיצוב, ועל היכולת להמציא חדש.

דברי איתי בהגדרות

אנחנו אמנם חיים בימים בהם כל אחד מגדיר את עצמו, אנשים שקונים מצלמה מחליטים שהם צלמים, אנשים שהורידו פוטושופ חושבים שהם מעצבים, קל.

אבל להיות משהו אחר, באמת, עם הכרה אמיתית. זה הרבה יותר מסובך.

אם היום הייתי מציירת כמו פיקאסו סביר שהוריי היו בועטים בי ללמוד משהו, שחבריי היו חושבים שהתפגרתי או שאני פשוט עסוקה בלהעתיק ולהעתיק את הדבר האמיתי.

באופן כללי לא הייתה נרשמת התלהבות. למרות שהרבה ציירים קיבלו הכרה והערכה רק לאחר מותם- הייתה הבנה אחרת לעולם, ולמה? כי הכל היה חדש.

להיות מי שאתה רוצה להיות. אנחנו חיים בדור אחר // בבושקה, אמבד (גם בגרסת איור), 2012
אנחנו חיים בדור אחר // בבושקה, צילום עצמי (וגרסת איור עצמי), 2012

מכירים את זה שההורים שלכם פוגשים זר שגדל בשנתונים שלהם? ופתאום מסתבר שהם שמעו אותם שירים וראו אותם סרטים בדיוק ואכלו באותם המקומות והיי, שניהם מכירים את מכולת השלום ואת ניסו הספר. היה מה שהיה. והיה קצת ממה שהיה.

לכן כל אחד היה הוא ולא אחר.

נו… זה מה יש

היו פחות אנשים בארץ, באופן טבעי יש פחות שעושים את אותו הדבר, ולכן כל מוכשר- הופך להיות סטאר בתחומו. אם יצא לכם פעם לדבר עם מעצבים באיזור גיל 50, תבינו שהאנשים האלו היו מגה טאלנט.

הם היו מצלמים ויוצרים וקונים ובונים מודלים וצובעים ומפתחים ומשכפלים טקסטים (כשיצא לכם לעבוד מול מעצב כזה תשמעו המון ״תגדילי 20%, תקטיני 10%״), ראש החוג שלי בזמנו סיפר שכדי לעשות מואשן לטקסט הוא הצטרך לפתוח ולסגור מכונות צילום בקצב מסחרר.

מי שהיה אז מעצב כמובן היה גאון בתחומו, רק אלו שבאמת קורצו מהחומר הזה של עיניים ותשוקה שרדו את מבול הדברים שהיה צריך לעשות כדי להפיק מודעה אחת.

כן. ישמצב שגם ההורים שלהם שאלו בתמיהה ״מה אתה צריך את השטויות האלו?״ בראשית דרכם, ושגם בהם הפצירו ללמוד רפואה/ להיות מורים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז והיום, ואנחנו

אבל בעצם כל אותם משוגעים היו הם עצמם וטיפסו הכי הכי גבוה יחד. הם מכירים זה את זה, רובם בעלי משרדים מאד מצליחים, הם הגיעו אל היעד שלהם.

לעומת זאת. 2016. ישראל היא ארץ קטנה. יש מיליון מהכל ואני בכלל לא מדברת על כל אותם האנשים שחושבים שהם ה-דבר עצמו, והם לא.

הכרתי מקרוב לפחות 6 אנשים מאד מוכשרים (בתחומים שונים) שלא עושים עם זה דבר.

למה זה קורה? איך זה קורה?

״אין בזה עתיד/ יש אלף כאלו/ אי אפשר להצליח ככה״, אותם אנשים יכולים להבין שהם וואן פיס, או שלא. זה לא משנה כהוא זה.

למרות ולצד הקושי להיות ה-חדש הבא, מוסדות ללימודי עיצוב משחררים מידי שנה כמויות של מעצבים. מה קורה להם בעצם?

1- הם ישר נהיים עצמאיים.

לכולכם יש חברים כאלו (גם אם לא מעצבים) שישר הולכים על החלום הישראלי- להיות אדון לעצמך.

באסה בזה?: במוסדות לימוד לומדים מלא מלא תיאוריה, גם ב״עבודה מעשית״ אתה עוד לא לומד באמת מהם לקוחות ומהי עבודה ומהי ביקורת טהורה מהשטח- שקשורה בנתונים ובאיך לגרום לדברים לעבוד ולא רק ב״מה יפה״.

וגם, לעבוד כצוות. וגם, כמובן, לא כל אדם יכול לנהל עסק (או את עצמו ואת סדר יומו) ובעל הכישורים לכך.

2- הם לא עושים עם זה דבר.

״צריך ניסיון ואין לי״, השאלה המיתוגולית איך נכנסים לעולם התעסוקה בלי ניסיון, למרות שכולם דורשים ניסיון, והתשובה תגיע לא במהופך בהמשך הפוסט (הישארו איתנו! 🙂 )

3- הם הולכים ללמוד עוד.

הם מרגישים שהם עדיין לא מספיק, הם בוחרים ״להמשיך להתמקצע״, ז״א הם מחליטים שלפחות במישור התיאורטי הם בהחלט ימשיכו להתפתח. ויש גם כאלו שפשוט מוותרים על לימודי העיצוב שלהם ולומדים עוד מקצוע.

למה? אולי חוסר ביטחון, אולי חפירות של הסובבים שלהם ש״זה לא מקצוע״ שנמאס להם להתמודד מולם וגם מול עצמם. זה מקובל לפרסס.

4- הם נהיים שכירים, או שהם גורמים לעולם להכיר אותם.

הם יושבים חצי שנה בבית ועושים משהו עם עצמם. טוב אולי לא חצי שנה, אבל חודשים ארוכים. בקטע היסטרי של להמציא את עצמם שהעולם לא יוכל לשתוק. נכון, באתי לדבר על אלו. ז״א. עליי.

כשהייתי סטודנטית צעירה ויפה (מחקו את המיותר, בכלזאת לחץ ומלא פצעי לחץ), כשכולם עבדו על פרויקט הגמר שלהם אני הייתי עסוקה גם בלהמציא את עצמי- או בלהראות את הישנו לעולם.

1510373_10202701705009052_604823229_n.jpg
אני לא ישנה המון // צילום מהנייד בתקופה ההיא

הפרויקט שלי היה מוצלח מאד באופן חד משמעי, זה לא גרע ממנו במאום, סיימתי מצטיינת יחידה עם מחיאות כפיים ואודיטוריום על רגליו

(והגשתי כלכך הרבה חומרים ששנאו אותי על כך, עד היום מתקשה להאמין שגם תכנתתי אתר שבכלל לא הייתי ״צריכה״ ואפילו הכנסתי לתוכו רשימת ערים לבחירה באופן ידני בהחלט- ללא שום קופיפייסט. או שישבתי לילה שלם על להחליף תצוגת כפתור רדיו לכזה של נמלה. משוגעת.)

ואיכשהו במקביל אליו, בניתי והחרבתי אתרים שלמים שנועדו להיות ״הפורטפוליו שלי״ דאז; בלינק הנ״ל תוכלו לחטט בכולו, הכל כפי שהיה אז, אני ממשיכה לשלם אחסון ודומיין רק כי כואב לי על הקוד המושקע שילך לאבדון אם אפסיק…

אני יודעת, אתם בטח רצים לכתוב לי ״זה לא מותאם סלולר!״ נכון, לא דיברו על סלולר בזמנו. מי ידע אז מה זה גרסאת סלולר. פחחחח 🙂

את הסיפור המלא כנראה אשמור לפוסט אחר, אבל לבסוף כמו שהבנתם, קודדתי הכל בעצמי ללא שום תבנית, צילמתי עבודות שלי וגנזתי את כל הסט, ואפילו הספקתי לשבת להתייעצויות עם ראש החוג שלי.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

אני מאמינה גדולה של עבודה עצמית אינטנסיבית ומהלב, בנוסף, אני מאמינה שרק שמשהו שלם לך- הוא שלם מול האחר.

הדרך היחידה לעקוף את מחסומי הביטחון שלכם למול סביבתכם, או לעקוף את חוסר הניסיון שלכם בדבר מה, או לייחד אתכם, או לגדול באמת- היא להגדיל. להגדיל את עצמכם, לעשות יותר לבד.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אוף אבל זה נשמע מעייף!

נכון, זה מעייף. אבל זה מספק כלכך לשמוע אנשים שזוכרים את הפורטפוליו שלכם שנים אחרי.

זה מספק ללמוד דברים חדשים בתהליך או ליצור עבודות חדשות בדרך (בזמנו למדתי jquery ומלא על הדמיות- בעידן שרק התחיל להבין מהו מוקאפ אני בניתי גם בעצמי) והאמת שאין תחליף למראה ולהרגשה של משהו שעשיתם לבד.

זה נכון בכל פרויקט צד שתקחו לעצמכם, בין אם זה שיפוץ בית או כתיבת בלוג.

*אגב, עבודות צילום שלי מאז עוד מרגשות אותי, והן רואות אור נוסף כאן בבלוג!

אנלא הולכת לספר לכם שזה קלי-קלות.

או שאתם לגמרי מוזרים שאתם לא עושים משהו אחרי העבודה והלימודים המפרכים שלכם.

אני יודעת מה זה לעבוד וללמוד יחד, או מהו טירוף של הפקת פרויקט גמר (בדיוק כי עשיתי מעל ומעבר לנדרש).

יש איורים שלי שגנזתי, היו עבודות שזרקתי אפילו שהושקע בהם המון זמן, היו ועדיין ישנן תקופות של משבר יצירה.

אנלא הולכת לספר לכם שזה פשוט לכתוב בלוג או להרים מותג עצמי או להקים אתר חדש. זה לא. אבל אף אחד לא יעשה בשבילכם מה שאתם מסוגלים לעשות.

אף אחד לא מסוגל ללמד אתכם מה שתלמדו בעצמכם.

14039952_10209808405512123_576067116010154486_n.jpg
זמן כתיבה באמבד- אותן סודות ההצלחה // צילום מהנייד לפני כחודשיים

אני אוטודידקטית.

ואני מאמינה שאם הגעתם עד פה אולי אתם מסוגלים ללמוד בעצמכם, הראש שלכם פתוח ואפילו צמא לזה, איש לא קורא פוסט כזה ארוך בלי תשוקה עמוקה.

לא היה לי פשוט להגיע למקומי, לרגעים של מיצוי ואושר מהיומיום. בעשר אצבעות (ולעיתים בפחות: כוויות דבק חם, סכיני 30 מעלות ועוד) בניתי את ״האורפז שבחוץ״ ועודני בונה.

מחדשת את עצמי, ממציאה את עצמי, ולא מאמינה בלהישאר במקום.

אני בטוחה שלעולם לא הייתי מיוחדת, זכירה ושונה מבלי לעבוד לבד כלכך קשה.
כן, אנלא ישנה המון. כן, אני לא יודעת להיות בחופש. כן, החופש הוא המציאות שלי.

כן, זו לא קלישאה: עָסוּק בַּדָּבָר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹד אֲפִלּוּ יוֹם אַחֵד;

זה לא מקובל.

זה פחות מקובל לשכנע אנשים שעיצוב הוא מקצוע, הרי ״אתה נהנה מזה!״ ו״זה חמש דקות בדיוק! הייתי עושה את זה לבד!״.

זה לא מקובל לפאר לימוד עצמי כשהעולם רודף אחרי אקדמיה ותארים ושמות.

זה לא מקובל לחשוב שאם אתאבד על משהו יצא ממנו לבטח דבר שהעולם לא יוכל לעמוד מולו.

זה לא מקובל לחשוב שאפשר להילחם בלא מקובל.

היו עצמכם. לימים של שלווה ואהבה עצמית 🙂

 👇
מחפשים את הדרך להתקדם בקריירה?
אני כאן לעזור!

2 thoughts on “על אוטודידקטיות ודרכים מקובלות.”

  1. אני רוצה לומר לך שאת מעוררת בי מוטיבציה ופרודוקטיביות. הפוסטים שלך מלאים בהשראה ומרגשים.
    תודה אורפז (:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *