בחיים של כל אדם יש מתישהו איזה חסם, איזה משהו שעוצר, איזו תקופה שלא ברורה או יום שדברים נתקעים בו.
חלק יאשימו את הביטחון העצמי של בני האדם: חוסר ביטחון בלהיות מעצב, חוסר ביטחון בלהיות איש משפחה, חוסר ביטחון בלהיות חלק מחברה.
זה בהחלט קשור, ובכלזאת יש עוד פינות.
״זה לא שאני לא רוצה, פשוט אין לי ביטחון עצמי״
חוסר ביטחון זה הדבר הראשון שאנחנו נוטים לסמוך עליו ב״למה דברים לא יתחילו״, זה נשמע נורא אמין ונורא קשה לשינוי, זה לא נורא מורכב לשנות ביטחון עצמי?!
האמת היא שזה הקטע הכי שכיח שאני שומעת כשאני מייעצת למעצבים, בכל מיני הקשרים כמו: למה אני לא עושה הסבה למרות שאני לא אוהב את המקצוע שלי ורוצה להיות מעצב 100% מהזמן?/ למה אני לא הופכת לעצמאית?/ למה אני לא מצליח להתקבל לעבודה שרציתי?/ למה אני לא מוציאה קו מוצרי נייר משלי?
זה כלכך חזק בנו, אפילו יותר מ״אין בזה כסף״! (קטע שכיח אחר 🙂 ). מדהים.
עוד תירוצים שכיף לנו לומר!
כדי לפרשן לעצמנו מצבים שאנחנו תקועים וחסומים בהם, אנחנו אוהבים להסתמך על עוד תירוצים, מעבר לחוסר ביטחון עצמי:
• אני לא סומכת על שאר הצוות ש…
• אין לי מספיק כוח להתמודד עכשיו
• יש לי מחסום כתיבה
• פעם עשיתי את זה ולא הצלחתי
• אני לא יודעת איך להגדיר את זה
• לא הבנתי את הכל, אז אין טעם
• יש דברים חשובים יותר
• אין לי מוזה/ אני מחכה למוזה
• לוקח זמן להיכנס לזה
• אין שם כסף (כמו שהזכרתי)
• זה חסר תכלית
• זה לא מספיק חשוב כדי ש…
• זה יקרה אחרי שהדבר השני יקרה
• דברים יסתדרו לבד
• יש רעשי רקע ואינמצב להתרכז
• עוד חודש יהיה קל יותר
וואלה, גם לשבת ולכתוב כאן עוד פוסט זה משהו שנחסמתי אליו כבר תקופה- מכמה תירוצים שהזכרתי פה ^, אולי גם פה.
(מנויי המייליסט הותיקים בטח זוכרים את פרינט ה״30 סיבות שלא״ שחילקתי לתלייה).
כמו בכל דבר, תירוצים או חיפוש אשמים או נקיפות מצפון לא יעזרו. אין לי טעם למצוא אשמים, יש טעם לחשוב על פיתרונות, איך טוב לזוז.
אז מה אפשר לעשות עם חסימות שמגיעות אלינו מסיבות ״באמת״ רציונליות, או מחסימות רגשיות שקשורות בביטחון שלנו בעצמנו או באחרים, בכשלונות שעברנו ובדברים שלא ניסינו?
הו. הנה.
אמונות טפלות
כלל ראשי: פחדים ותירוצים מתפרקים עם שכל.
תירוץ שעוצר אותנו מלהתחיל משהו יכול להתחיל מאמונה בסיסית שגויה, אמונה שאפשר לחסל אם מתעסקים בה בצורה שכלית;
1- מי שכבר נכשל לא יצליח באותו הסיפור
איך פותרים? פיבוט! אפשר להצליח באותה המשימה בשינוי של משהו בדרך שעברתם כדי להגיע. משהו בדרך לא היה נכון, באסטרטגיה, בראש, בכוונה.
פיבוט זה מושג שנלקח מעולם הסטרטאפים, ״רגל ציר״.
אני בעצם משאירה צעד אחד בפנים וזזה עם הרגל השניה. למשל: להחליף קהל יעד לאותו המוצר, להשאיר את קהל היעד אבל להחליף את השיווק. תמיד משהו נשאר ומשהו חדש מגיע.
הרעיון הוא להבין בצורה מושכלת איפה נפלו הדברים בפעם הקודמת, ואת הנקודות האלו לשנות.
אני לא מאמינה בתיוג של ״לוזרים״.
2- אין לי מספיק ביטחון עצמי
כל מעצב או חבר שדיבר איתי פעם על ביטחון עצמי שמע את התקציר שלי לסיפור: ביטחון עצמי פותרים גם עם, נחשו מה, שכל! נכון!
ככל שתבינו את דרכי העבודה שלכם, אלו ערכים אתם מביאים, למי אתם פונים, למה זה מתאים דווקא לו, או בקיצור- אסטרטגיה, מיצוב ומיתוג.
ככל שתגיעו למקומות האלו הביטחון יהיה גבוה יותר.
למה זה ככה? כי כשאנחנו מבינים מה ולמה, אנחנו מרגישים בטוחים יותר. אנחנו מרגישים שולטים במצב יותר.
הדגמתי כאן על התחום המקצועי ו… זה בא גם במובן של חברים ומשפחה וכל מה שאפשר לחשוב.
רוצים להגביה ביטחון עצמי? שכל שכל שכל 🙂
3- לא הבנתי את הכל, אז אין טעם
זה משהו שאני שומעת המון כשאני מביאה תרגילים לסטודנטים, ה״אני לא בטוח בהכל״, ״אני לא סגורה על הכל״.
כאילו שעדיף לא לנסות אם אין את כל הקצוות.
איך פותרים מצב כזה בלי ללכת בעיניים סגורות? שואלים שאלות. או שזה מול אנשים, או שפותחים גוגל ועושים מחקרים.
לא משנה מה הנושא פה, זה יכול להיות איך אני משיק ליין מוצרים משלי, איך פותחים תיקים כעצמאי, איך מפרשים את המילה ״קונספציה״, איך מתמחרים ולפי מה, איך אנשים אחרים הצליחו לעוף באוויר.
וואטאבר.
לשאול, לבדוק, ולדעת שתמיד יהיה לנו חוסר בידע. תמיד צריך ללמוד עוד ולשאול עוד!
מה גם שלפעמים עדיף לקבל החלטה כלשהיא על סמך 80:20, מודל דיי מוכר מהמשק שאומר שאם 80% מספירת המלאי בוצעה ועבדה נכון, אפשר להאמין שה20% הנותרים דומים לאותו הקטע.
מה זה אומר אצלנו? אם 80% מהשאלות ששאלתי לגבי דרך חדשה נענו ב״כן״, אז זה בסדר לצאת עכשיו ולא לחכות שהכל יהיה 100%.
חשוב לקבל החלטות כי גם כשלא מחליטים יש השפעה= ״חוסר החלטה היא החלטה״.
טריקים לחשיבה בהירה
נניח שהסיבות שבגללם אנחנו תקועים קשורות לגורמים אחרים שמשפיעים עלינו, כמו חוסר ריכוז או זה שהמשימות נראות ענקיות, או שאין לנו שמץ איך להתחיל (קפאנו!)… מה עושים? איך?
א- עצירה בצד
פעם דיברנו על אינרציה, על זמנים חיוביים או שליליים שלה בחיים שלנו. ישמצב שהקטע הזה מתקשר לשם.
כשאנחנו חסומים למשהו אנחנו לפעמים נכנסים לתוך לופ של משהו, זה יכול להיות לופ של ״למה לא״, או לופ של ״אני בתקופה ממש עסוקה״, או לופ של ״מצברוח לא הכי טוב״.
לפעמים צריך לעצור בצד פיזית, לפעמים צריך לעצור במצד מחשבתית.
כשאני עוצרת פיזית:
מכירים את זה שאתם על כביש ראשי והתנועה זורמת והמחשבות בראש רצות ואתם נכנסים ללופ של רעיון חדש, תובנה חדשה, שקיעה בקטע לא טוב, התלהבות בקטע ממש טוב, דהייה או תהייה?
כשהייתי שכירה הייתי נוסעת מעל 140 ק״מ ביום, תחנות דלק ופניות צדדיות היו הסייפטי שלי. הייתי עוצרת שם וממלאת את הפתקים באייפון, או את ישראבלוג עליו השלום (הוא עדיין בחיים, רק במוח כאילו הרגו אותו בשנה שעברה).
לפעמים אתם ממש חושבים על משהו שמישהו אמר לכם חצי שעה קודם, לפעמים דברים בוערים, לפעמים מקבלים מסקנות ממש טובות.
כשעוצרים בצד קל לירות את המילים מהראש לדף או למסמך דיגיטלי, ולנקות את המחשבות. לשמור עליהם לאח״כ או להשאיר אותם שם בפריז (freeze).
אם לוקחים את זה ליומיום שלא כולל כבישים, לפעמים שווה לעבוד מהסלון, פשוט לעצור ״מנהג״.
כשאני עוצרת מחשבתית:
זה שלב שיותר קשה להיות בו, לא פשוט לעצור מחשבות על משהו/ מישהו.
איך בכלזאת מתרגלים את זה? כמו שמחליפים לולאות הרגל, אני מחליפה את העניין בעניין אחר.
אם אני חושבת על מה יקרה אם משהו לא יצליח, אני אחליף את השורש האמצעי ב״מה יקרה אם זה כן יצליח״. מתרכזת שם.
עוד אופציה היא להחליף סדר טיפול, אם עכשיו אני נלחמת בקופי שלא מסתדר לי בעין, אני אעבור לפרויקט אחר ואחזור אליו בהמשך היום.
אני אוהבת לעצור מחשבתית כשאני בונה לוגו או שפה עיצובית, אני אוהבת לעצור אחרי שכתבתי טקסט ולערוך אותו אחרי 10 דקות.
כשהזמן עובר, אנחנו יוצאים מחשיבת מנהרה (אובר ריכוז), חשוב לתת לזה לקרות כדי להישאר אובייקטיבים יחסית.
ב- חלוקה לנקודות יותר קטנות
איך מורידים מצפון מאכילה של עוגה שלמה? פורסים אותה לפרוסות, ״מיישרים״ (מיותר לציין שלי אין מצפון, אבל כתבתי בשביל שאר העם שהוא לא אורפז).
כשאנחנו מחלקים דברים שלא קורים לדברים יותר קטנים, קשה להאמין שלא נבצע לפחות חתיכות קטנות.
אני אוהבת לדבר על חתיכות של משימות כשאני מדברת על ניהול זמן, אבל עכשיו אנחנו מדברים גם על רעיונות גדולים שתקועים אצלנו.
גם כשכתבתי את הפוסט הזה התחלתי מלפרוס אותו, לכתוב לעצמי נקודות קטנות שקשורות בנושא הגדול.
ג- להתחיל זה הכל
מצד אחד זה סעיף שנשמע מאד פולני כמו ״נו כבר זוזי!״. מצד שני, פולניות צודקות רוב הזמן, לא ככה?
זה טיפ שעוזר להמון אנשים במיוחד במחסומי כתיבה, אני זוכרת שנפל לי האסימון ״להפעיל אותו״ על כתיבה ששמעתי את אחד המרואיינים של ליאור פרנקל מדבר על כתיבת תסריט.
אותו מרואיין אמר שהוא שמע את זה מכותב אחר (בגלל זה אין לי מצפון שלא זכרתי את השם) שכשהוא נתקע בהתחלות, הוא פשוט מתחיל.
אחרי שהוא כותב ונכנס לזה הוא פשוט משמיד את הפסקה הראשונה (ממש ככה!), מעיף אותה, מוחק אותה, בול.
אם משליכים את זה הלאה:
לפעמים ממש קשה לנו לחשוב על משהו, על איך לומר, על איך לבקש.
זה יכול להיות פנייה לאדם אחר בקטע חברי או מקצועי, זה יכול להיות בקשה להעלאה, זה יכול להיות התפטרות.
זה יכול להיות תחום שלם שאנחנו לא מכירים ורצינו ללמוד ולנסות.
כשפשוט מתחילים אז דברים קורים. הם חייבים לקרות כי התחלנו, זה קורה ביחד 🙂
לפעמים אפשר להעלים ראיות (כמו למחוק את הפסקה הראשונה, או את הפרק הראשון שהעלתם ליוטיוב כדי לשבור את המחסום של עצמכם), ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולזכור ש״כולנו בני אדם״.
זה בסדר להתחיל טיפה מבולגן ולהרגיש את המים תוך כדי הליכה.
כנות או רצון
אם מכווצים את כל הבעיות שעוצרות אותנו, קומנד מינוס מינוס מינוס, מוצאים את הגרעין הפיצפון שברקע כל התירוצים.
האם את באמת רוצה?
האם אתה באמת כנה עם עצמך?
את מאמינה בתוך תוכך שהתירוץ הזה לא פתיר?
היית מוצא את הכלים לדבר הזה בשביל חבר קרוב?
לפי התשובות האלו אפשר להתחיל לנסות לפתוח קשרים, להוציא דברים שתקועים, גם אם זה יהיה לאט לאט כדי שלא יכאב.
מתי אי אפשר? כשאני בעצמי לא מספיק רוצה את זה, או כשאני בעצמי לא מספיק כנה לומר שלא ממש מעניין אותי אלא נשמע לי מגניב לעשות. ״זה טוב בקורות חיים״ שכזה.
משהו שלא באמת בשבילנו ובתוכנו, קשה להזיז למען עצמנו.
אולי טוב שקשה, זה גורם לנו לחשוב.
↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!
↑
״כל כך פחדתי לשאול שאלות
ואני מגלה דברים שלא ידעתי על עצמי,
גם בלי קשר לקריירה״
(מעצבת פול סטאק, עצמאית)