על לידה וכישרון.

ילדתי כבר כמה וכמה פעמים בחיי. לא תינוק. לא בקטע פלצני, יש פרוייקטים שלגמרי מרגישים כמו הלידה שלך, יש מותגים שלגמרי מרגישים כמו ״הבייבי״, הכי בגדול.

בעבר דיברתי כאן על דור ההגדרה העצמית ועל אנשים שמגדירים את עצמם לדבר שהם לא, אבל מאיפה זה מגיע בעצם? לידה וילדות; חונכנו לאמונה שאנחנו יודעי כל, שאנחנו מושלמים ו״הגאון של אבא״, ויוצא וקורה המצב התודעתי ש״כל אחד יכול״.

אם אתה יכול לחלום על זה…

אותם המוחות התרגלו לעבד במשך שנים ״אם אתה כזה מושלם בטוח תוכל להיות כל דבר!״, זה חבל דק… יותר בקטע של חוט תפירה כזה.

לבסוף, בניגוד לכל מה שלימדו אותנו: לא כל אחד יכול, לא כל שתאמין יקרה, לא אם תתאמץ ודאי תגיע. לא לכולם היכולת- לא רק הפיזית, אלא גם הנפשית, בתוכן עצמו.

זה עניין של ליטוש הנמצא // פוטנציאל, צילום עצמי, 2013

מה מה מה?

בקושי התקרר הפוסט שלך על העבודה הקשה, איך את מדברת? טוב כן, צריך להבחין בין תולדה ונרכש- בין כישרון ללימוד. אחרי ההבחנה החדה הזו צריך גם להתייחס לליטוש הנמצא, להתמקצעות.

לא כל דבר ניתן ללמוד, אי אפשר ללמוד עיניים, או תשוקה, או קול למשל: בנאדם שנולד עם קול צפרדע לא יהיה זמר, ז״א לא אחרי שכבר הומצא ה׳אביב גפן׳, וגם הוא מכיר בקול הצורם שלו, בסיפור שלו, ובאבא שלו.

לעומת זאת אחד בעל קול נפלא (היי לך ״לידה״) יכול להתמקצע בשירה, ללמוד נשימות ואיך להוציא קול נכון, איך לעלות ואיפה ללחוץ. פיתוח קול מכירים? (היי לך ״תולדה ונרכש״); אחרי שאלו קורים הסביבה נוהגת לומר ״אוי כמה שהוא מוכשר!״, כי אז באמת גם הדיוט יכול להבחין בכישרון שאיתו נולד החמוד כאן למעלה.

גבולות ודור המומחים

הגבול מאד מיטשטש בימים בהם כל ילדה מתבגרת עולה על בגדים פרובוקטיביים ומצלצלת לסוכן להוציא סינגל, אבל איש לא יכול לקרוא לזה ״אמן״ או ״הדבר״, כי זה פשוט לא שם. זה יהיה טרנדי וזהו. לא מחזיק מים.

אם לשים את האצבע, זה לא עניין ההכרה מהסביבה כמו העניין המהותי שלא כל אחד יהיה הוא-הוא, רק מרכישה בלימוד אינסופי.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

במקצועות מבוססי נפש והתבוננות, הבסיס הוא להיות ״מקורץ מהחומר״, להיות אחד עם שריטה ומשיכה. בלי זה? כן, תוכל לדעת טוב תוכנות ולהיות אפילו אשף פוטושופ.

אבל להגיד שיהיה לך את הקו המזוהה שלך, והאמירה, והראיה החד פעמית הזו? לא. זה לא מבפנים. זה חסר תשוקה לעד. נורא קשה ללמוד עיניים ותשוקה בדיוק כמו שלא ניתן לשנות את הקול (voice) שלך.

תוכל להעתיק טכניקות שלמות ולשנן דברים שעובדים טוב יחד, אותיות שמתלבשות נכון, פלטות צבעים מעניינות/ עכשיוויות. ועם זאת, לעולם לא תחדש משהו, גם לא תוכל לתת ביקורת למישהו מהצד.

פייק איט אנטיל יו מייק איט

ופתאום מגיעים ה״כלים לעיצוב עצמי״, טמפלטים כאלו שאמורים לתת לכל יצור את האפשרות לחשוב שהוא מעצב, כי יש לו פוטושופ:

1- מחוץ לתחום

מלקוחות/ אנשים פרטיים לא באמת אכפת לי בנושא הזה, תחרטטו את עצמכם לדעת ותהנו כל הדרך לשם! 🙂 זה נחמד לעשות שטויות בדיוק כמו שנחמד לראות את אהרוני מבשל ולדמיין שתצא לך מנה כזו מדהימה בחצי שעה.
(אם לא נולדתם עם חיידק הבישול, נסו ותיווכחו)

2- ״זה לא כזה רע אה?״

מאנשים שבטוחים שהם יכולים ללמוד לראות כמו מעצב. ובכן. אופ. נשבר לי הלב. שוב, ישמצב שתהיה אחלה גרפיקאי, תדע טכנית איך ומה…

אבל ללא התשוקה מאז שזכרת את עצמך חי, ללא העיניים לפרטים הקטנים (יצא לי לשמוע כלכך הרבה ״אויש מה זה חשוב הריווח!״- זה סימן מעולה), ללא הרעיון והתובנות, ללא הידיעה מה לשדר ולמי ואיך…

ללא כל אלו אתה מבזבז את הזמן שלך.

פשוט כואב לי לראות אנשים שמבזבזים את זמנם, כי גם שנים אחרי- אי אפשר לייצר את זה.

ברגעים שאני רואה אותם אני נזכרת באנשים שעזבו את לימודי העיצוב, ובכמה שהם חכמים שהם הבינו שהם לא נושמים את זה מ-0. שהם למעשה הגיעו במחשבה ש״אני אוכל ללמוד לעשות את זה״, ולא במחשבה של ״באתי ללטש את האבן״.

לבשל ״כמו אהרוני״? // פסטהפזי, צילום עצמי, 2013

אילוזיה

הכלים האלו הם אשליה שאפשר להפוך את עורך או להגיע לתוצאה שמעצב היה מגיע אליה לאחר מחקר, גישה אישית והבנת המותג שלך. ״כל אחד יכול לבשל״?

אכלתם פעם אצל דודה שממש מנסה לבשל בעצמה ומשתוקקת שתאהבו את האוכל שלה? זה מרגיש ככה. עטוף במילים וחסר תוכן (וצריך מלא כוסות מים כששואלים אותך ״נו איך??? עשיתי לבד!״).

כנראה שכל אחד יכול לבשל, מנה חמה למשל? טמפלט קפוא למשל? יאמי?

אה כן. אלו שהתחילו בטמפלט גם בטוחים שהם ״עשו לבד״.

ללכת לאיקאה

דן אריאלי מכנה את זה ״אפקט איקאה״, התופעה בה אנשים מתאהבים ביצירות נוסח ״חמם והגש״ (או אם תרצו להבין את משמעות השם אז- ״פתח את האריזה השוודית והרכב בעצמך!״), עד שהם יכולים להאמין ש״אני בניתי את הארון הזה״ ולהתגאות ממש, למרות שהם רק הרכיבו משהו קיים וכל אחד יכל לעשות זאת.

זוהי המציאות ב2016, אל תיפלו לטעות.

נראה שכל אחד יכול להיות הכל, שמי צריך בעל מקצוע (סחבק מומחה בלהסתכל קדימה, מזרחי טפחות עוד ב2009) שכל אחד עושה את זה נכון וכל אחד יכול להביא תוצאות מעצמו לבד…
תחשבו כמה מצחיק זה בעצם.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ועוד מילה על כישרון ותודה.

ב״שיחת יומולדת״ במשרד יצא לי להישאל ״תמיד ידעת שאת טובה? אני לגמרי מקנא בתכונה הזו״; השבתי שלא מדובר ב״תכונה״, אלו הם העיניים שלי.

אני יכולה להודות שכך נבראתי ולעשות עם זה משהו טוב (ליצור מהם והמון) ובכל זאת אין שום סיבה להתלהב על עצמי, כי אלו הם העיניים שלי בדיוק כמו שנולדתי עם רגל ללכת בה. ושוב תודה לא-ל שאלו שלי.

באופן כללי אם נולדתם עם כישרון בסקאלת היצירה- כנראה שיגרד לכם לנצח אם לא תעסקו בזה. או אם לא תתעסקו בזה. כי זה גם הפגם שלנו, זו מתנה שמביאה איתה ראש חושב 24/7.

יש בכם כישרון? אסור לבזבז אותו מעצלנות לליטושים.

תארו לעצמכם שצ׳רלי צ׳פלין היה מוותר על הכישרון שלו, נגיד שהיה הופך לבנקאי. מקצוע כדאי, הכנסה בטוחה. למה לא? בטח היה לנו בנקאי מאד מצחיק, אבל לא מוגשם… ועזבו את ההגשמה העצמית שלו, אנחנו היינו מפספסים את צ׳רלי צ׳פלין (קרדיט לאבי קושניר, החיים זה לא הכל ע׳ 9).

אם מדברים על לידה, ואם חושבים על תינוק אנושי ועל תובנות החינוך עליהם גדלנו, ועל עתיד אחר, אני בטוחה שהילד שלי יגדל על ״לך עם הלב״, אבל עם סייג- ״תזהר להיות מישהו אחר, אתה תפספס את עצמך. תעבוד קשה רק על עצמך.״
לידה קלה דארלינג.


אם הגעת עד כאן מגיע לך לקבל עדכונים בלעדיים
מושלם. פנקי אותי!


רוצה לבשל לך פורטפוליו ייחודי?
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים של אחד על אחד,
בול בשבילך!

על כתיבה ועולמות אחרים.

אני כותבת שנים. זה התחיל בתחילת התיכון במחברות שיועדו לקשקושים ופואמס, המשיך לאתרים שהקמתי והחרבתי, להיותי ילדת-פורומים, לישראבלוג מאז 2007… אף פעם לא הפסקתי לכתוב.

זו ילדותי השניה

הכתיבה גידלה אותי ואני גידלתי אותה. בערך מאז שהתחלנו להתיידד הבנתי שהיא תהיה פה גם כשאהיה חלשה, שכשאכתוב את העצב הוא יתנקה ממני ויצא לאוויר נקי ואחר. בעצם היא נהייתה סוגשל דירה שאני שוכנת בה, כמו האוטו הראשון שאתה קונה ויש דברים שרק שניכם תדעו.

כשגדלתי ונהייתי למעצבת הבנתי שיש לי פלוס, זה מרחיב לי את הסקיל-סט, אני גם כותבת תוכן וגם מעצבת;

כבר בלימודים נהנתי לכתוב על מותגים מומצאים בזמן שאחרים הסתבכו בזה ושנאו את זה, נהנתי לכתוב את הפורטפוליו שלי, אני נהנת לכתוב קולד-אימיילס, נהנת לנסח חוזים. אוהבת קקה כנראה, יוהו לי!

עיצוב שעובד // לקצר את המסר, אמבד אורפז ימין
דברים שרק שניכם תדעו // עופרת, צילום עצמי, 2013

תאמלקו לי!

ביומיום שלי אני נהנת לכתוב כותרות, משנה, לערוך טקסטים, בולטים, סגירים וכפתורים בבריפים פתוחים או בכאלו שבא לי לשפצר (בדיגיטל זו בכלל חוויה לא נורמאלית 🙂 ).

ואז הבנתי את זה: אני נהנת לקצר טקסטים.

למה את כ״כ אוהבת לקצר טקסט אורפז? שאל הקול הפנימי שלי ולא רק הוא, והנה התשובה (דה. חשבתי שאין פואנטה ואשאר כאן במתח. פויה של כותבת);

יש משהו בטקסטים ארוכים לשווא שמריח מחולשה, כמו במבחנים האלו שהיינו מחרטטים על שאלות פתוחות חצי עמוד כדי שמשהו שם בפנים כן יהיה נכון.

כשאתה מקצר טקסט אתה בא בביטחון. אתה מבין את שורש העניין, אתה ברור יותר, מהיר יותר, פוגע יותר, תופס יותר.

זה בטח משמעותי במיוחד היום- כשכל ילד שני מחזיק בהפרעת קשב (אי שם בתיכון הייתי אחת מתוך חמש, בכיתה של 40, שלא אובחנה בכלום).

תני לי את זה

אין צורך להכביר במילים, מעבר לזה- עדיף שתגיד פחות. בדיוק בשל אהבתי למילים: לס איז מור, או בעברית ״כמה את מדברת מאמי?״

וכך יוצא שכ-80% מהטקסטים שעוברים תחת ידיי עוברים קיצורים, גם הפוסטים שאתם קוראים כאן עוברים עריכת תוכן עשרות פעמים ובימים שונים. מזוכיזסטית? פרפקציוניסטית? יו ניים איט.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

איפה לקצר עוד?

לרגע אני מביטה הצידה וקולטת, ככה זה גם בעיצוב. כשהייתי מקבלת ביקורות הייתי שומעת המון ״כלכך מינימליסטי, מזהים אותך מקילומטרים״, וואלה כן, זה בדיוק כמו בעיצוב (עיצוב שעובד).

עדיף שתגיד פחות> עדיף שתראה פחות. אל תראה לי את כל הסיפור אלא רק תמונת תקריב, את מה שהכרחי כדי להבין את הרעיון ותו לא.

כשלמדתי במגמת קולנוע מישהי צילמה סצנה בה נערה מתמכרת לעישון. המורה דאז ביטלה אותה והסבירה- מספיק לי שוט אחד, פריים סגור על יד צעירה ששומטת סיגריה מגולגלת, מעט עשן, והבנתי את הסיפור.

אם תשאלו אותי, אין כאן כל הבדל בלוגיקה שבין וידאו לסטילס.

אל תאכילו אותי בכפית

אל תתנו לי לדלג לדבר הבא: מאז שהבנתי שהפכתי לקצרנית (מכוונות טהורות!), אני ממליצה לסובביי לפרסום לקצר את עצמם; לנפח תמיד אפשר, אבל בעצם הקיצור לא רק שהקלנו על הצופה (ולכן זה עיצוב שעובד בשבילנו), הקלנו גם על המעצב.

כשהמטרה חדה יותר, הקריאייטיב פשוט יותר. גדל משמעותית הכוח לזכך את המסר בויז׳ואל/ איור ברור יותר, חד יותר, בטוח יותר, מכוון יותר. ללא הפרעות.
וכשאין הפרעות… יש קשב 🙂


יש לכם עוד כישרון מעבר לעיצוב?
איך תעשו מזה יותר כדי להגדיל את עצמכם?
איך תשווקו את עצמכם נכון?

אני מגלה סודות מקצוע!

על דמיון מודרך ושיווק לילדים.

דמיינו הר ועליו בית.
המ. בעייתי. מאיפה תדעו באיזה צבע הקירות, מה גובה ההר ואם זה יום שמשי?

דמיינו שאתם לקוח, קיבלתם הרגע מייל עם החומרים שלכם. דמיינו אותם קורים. דמיינו איך נראה הלוגו פיזית ואיך זה על החולצה של העובדים שלכם ואני בכלל לא מדברת על איך הפריסה הופכת לקופסא. לא הייתם בקורס הזה אה?

דמיינו שאתם מעצבים (היי היי דברי יפה!), סבבה. דמיינו את עצמכם.
עכשיו תסתכלו עמוק עמוק למוח שלכם. אה נכון, אין לכם מושג איך זה נראה (אלא אם כן אתם מדעני מוח, ואז- ״דמיינו שאתם מעצבים״ זה דווקא סבבה? היוש מדענית מוח! היוש מדען מוח 🙂 ), איך מדמיינים נכון? זה כל הסיפור.

אנלא הולכת לספר לכם על ערכה של פרזנטציה, אנחנו הולכים לדבר על דברים שבאים במייל; על פרזנטציות שמועברות בלי שתעמדו לידם, אי שם בראש של מישהו אחר, נגיד שהמישהו הזה הוא הלקוח שלכם.

לא רק בשביל פוזה // בסיסי, צילום עצמי, 2011

חוק חובה

פעם יכולנו לחשוב שהלקוחות שלנו בעלי עיניים מבינות דבר ודמיון יוצא דופן, היום אני עדיין אוהבת אותם ולמדתי משהו על ״אז תגידי, איך זה בשלט כניסה?״, למדתי שהדמיות זה מאסט לא רק לפוזה, זה באמת מאסט.

אפילו אם ישבתם על אתר אינטרנט, חשוב שתשלחו הדמיה של העמודים שלו בתוך מסכים, מסך מחשב ומסך סלולר:

1- ערך

זה מדגיש את ערך העבודה שלכם בדיוק כמו שמסגרת נותנת כבוד לציור (בטח כבר נתקלתם בהבחנה הזאת אם אי פעם היה לכם מורה לציור/ רישום).

2- דרך

זוכרים את ההר והבית מתחילת הפוסט? יש לקוחות שלא יבינו כמוכם את הגלילה או התפריט העליון או הובר של כפתור/ תמונה.

3- ריאלטי

ככל שזה מציאותי יותר זה מוכר יותר: כשהגבינה שקנית מצולמת עם עלה טרי על לחם זה אוטומטי, זה מציאותי יותר, זה כאן ועכשיו.

הגוף שלנו רגיל לכאן ועכשיו, כשזה עשוי טוב ונראה מציאותי- סביר שהתת מודע ירגיש נוח. לא סתם נוטלה טורחים לפרסם מחדש דווקא לפני פסח (אותה הפרסומת: משוקולד על לחם> לאותו השוקולד על מצה), מציאותי, כאן ועכשיו.

כל העת

גם כשזה מרגיש מובן מאליו, החומר כלכך ברור ובשביל מה לשים עכשיו חצי שעה על מוקאפים והדמיות ידניות? 1-2-3. זה קריטי. בטח בפרזנטציה בשירות עצמי, זוכרים שאיש לא לידה כדי למכור אותה?

יש משפט שאומר ״אם הילד שלי מבין את זה, זה ברור לכל אחד״. אז נכון שלא תמיד קהל היעד הוא ילדים, אבל אם דמות דמיונית עם הבנה של ילד תבין מה עיצבתם ו״איך זה עובד״, חייכם יהיו קלים יותר עם כל לקוח שיהיה לכם אבר.
היו ברורים, דמיינו עבורם, תאהבו אותם 🙂


רוצה לשווק את עצמך?
רוצה להשיג את קהל היעד שלך?
רוצה לגדול בעולם העיצוב?

ייעוץ מקצועי למעצבים!

על אוטודידקטיות ודרכים מקובלות.

פעם היה קל יותר להיות מי שאתה רוצה להיות.
איזה שטויות, על מה את מדברת? אנשים חיו בעוני ובקושי שרדו, הם עבדו בהכל בלי לבחור כלום וגירדו שקל לשקל, סתכלי על ההורים שלנו ועל ההורים שלהם!

אבל אנלא מדברת על מצבים אליהם נקלעו אנשים ספיציפיים או על כסף (כןכן, היו גם כאלו שהיו קרובים למלך מרוקו. תשאלו כל מרוקאי!), אני מדברת על להגיע גבוה יותר מבחינת מיצוב, ועל היכולת להמציא חדש.

דברי איתי בהגדרות

אנחנו אמנם חיים בימים בהם כל אחד מגדיר את עצמו, אנשים שקונים מצלמה מחליטים שהם צלמים, אנשים שהורידו פוטושופ חושבים שהם מעצבים, קל.

אבל להיות משהו אחר, באמת, עם הכרה אמיתית. זה הרבה יותר מסובך.

אם היום הייתי מציירת כמו פיקאסו סביר שהוריי היו בועטים בי ללמוד משהו, שחבריי היו חושבים שהתפגרתי או שאני פשוט עסוקה בלהעתיק ולהעתיק את הדבר האמיתי.

באופן כללי לא הייתה נרשמת התלהבות. למרות שהרבה ציירים קיבלו הכרה והערכה רק לאחר מותם- הייתה הבנה אחרת לעולם, ולמה? כי הכל היה חדש.

להיות מי שאתה רוצה להיות. אנחנו חיים בדור אחר // בבושקה, אמבד (גם בגרסת איור), 2012
אנחנו חיים בדור אחר // בבושקה, צילום עצמי (וגרסת איור עצמי), 2012

מכירים את זה שההורים שלכם פוגשים זר שגדל בשנתונים שלהם? ופתאום מסתבר שהם שמעו אותם שירים וראו אותם סרטים בדיוק ואכלו באותם המקומות והיי, שניהם מכירים את מכולת השלום ואת ניסו הספר. היה מה שהיה. והיה קצת ממה שהיה.

לכן כל אחד היה הוא ולא אחר.

נו… זה מה יש

היו פחות אנשים בארץ, באופן טבעי יש פחות שעושים את אותו הדבר, ולכן כל מוכשר- הופך להיות סטאר בתחומו. אם יצא לכם פעם לדבר עם מעצבים באיזור גיל 50, תבינו שהאנשים האלו היו מגה טאלנט.

הם היו מצלמים ויוצרים וקונים ובונים מודלים וצובעים ומפתחים ומשכפלים טקסטים (כשיצא לכם לעבוד מול מעצב כזה תשמעו המון ״תגדילי 20%, תקטיני 10%״), ראש החוג שלי בזמנו סיפר שכדי לעשות מואשן לטקסט הוא הצטרך לפתוח ולסגור מכונות צילום בקצב מסחרר.

מי שהיה אז מעצב כמובן היה גאון בתחומו, רק אלו שבאמת קורצו מהחומר הזה של עיניים ותשוקה שרדו את מבול הדברים שהיה צריך לעשות כדי להפיק מודעה אחת.

כן. ישמצב שגם ההורים שלהם שאלו בתמיהה ״מה אתה צריך את השטויות האלו?״ בראשית דרכם, ושגם בהם הפצירו ללמוד רפואה/ להיות מורים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אז והיום, ואנחנו

אבל בעצם כל אותם משוגעים היו הם עצמם וטיפסו הכי הכי גבוה יחד. הם מכירים זה את זה, רובם בעלי משרדים מאד מצליחים, הם הגיעו אל היעד שלהם.

לעומת זאת. 2016. ישראל היא ארץ קטנה. יש מיליון מהכל ואני בכלל לא מדברת על כל אותם האנשים שחושבים שהם ה-דבר עצמו, והם לא.

הכרתי מקרוב לפחות 6 אנשים מאד מוכשרים (בתחומים שונים) שלא עושים עם זה דבר.

למה זה קורה? איך זה קורה?

״אין בזה עתיד/ יש אלף כאלו/ אי אפשר להצליח ככה״, אותם אנשים יכולים להבין שהם וואן פיס, או שלא. זה לא משנה כהוא זה.

למרות ולצד הקושי להיות ה-חדש הבא, מוסדות ללימודי עיצוב משחררים מידי שנה כמויות של מעצבים. מה קורה להם בעצם?

1- הם ישר נהיים עצמאיים.

לכולכם יש חברים כאלו (גם אם לא מעצבים) שישר הולכים על החלום הישראלי- להיות אדון לעצמך.

באסה בזה?: במוסדות לימוד לומדים מלא מלא תיאוריה, גם ב״עבודה מעשית״ אתה עוד לא לומד באמת מהם לקוחות ומהי עבודה ומהי ביקורת טהורה מהשטח- שקשורה בנתונים ובאיך לגרום לדברים לעבוד ולא רק ב״מה יפה״.

וגם, לעבוד כצוות. וגם, כמובן, לא כל אדם יכול לנהל עסק (או את עצמו ואת סדר יומו) ובעל הכישורים לכך.

2- הם לא עושים עם זה דבר.

״צריך ניסיון ואין לי״, השאלה המיתוגולית איך נכנסים לעולם התעסוקה בלי ניסיון, למרות שכולם דורשים ניסיון, והתשובה תגיע לא במהופך בהמשך הפוסט (הישארו איתנו! 🙂 )

3- הם הולכים ללמוד עוד.

הם מרגישים שהם עדיין לא מספיק, הם בוחרים ״להמשיך להתמקצע״, ז״א הם מחליטים שלפחות במישור התיאורטי הם בהחלט ימשיכו להתפתח. ויש גם כאלו שפשוט מוותרים על לימודי העיצוב שלהם ולומדים עוד מקצוע.

למה? אולי חוסר ביטחון, אולי חפירות של הסובבים שלהם ש״זה לא מקצוע״ שנמאס להם להתמודד מולם וגם מול עצמם. זה מקובל לפרסס.

4- הם נהיים שכירים, או שהם גורמים לעולם להכיר אותם.

הם יושבים חצי שנה בבית ועושים משהו עם עצמם. טוב אולי לא חצי שנה, אבל חודשים ארוכים. בקטע היסטרי של להמציא את עצמם שהעולם לא יוכל לשתוק. נכון, באתי לדבר על אלו. ז״א. עליי.

כשהייתי סטודנטית צעירה ויפה (מחקו את המיותר, בכלזאת לחץ ומלא פצעי לחץ), כשכולם עבדו על פרויקט הגמר שלהם אני הייתי עסוקה גם בלהמציא את עצמי- או בלהראות את הישנו לעולם.

להיות מי שאתה רוצה // על אוטודידקטיות ודרכים מקובלות
אני לא ישנה המון // צילום מהנייד בתקופה ההיא

הפרויקט שלי היה מוצלח מאד באופן חד משמעי, זה לא גרע ממנו במאום, סיימתי מצטיינת יחידה עם מחיאות כפיים ואודיטוריום על רגליו

(והגשתי כלכך הרבה חומרים ששנאו אותי על כך, עד היום מתקשה להאמין שגם תכנתתי אתר שבכלל לא הייתי ״צריכה״ ואפילו הכנסתי לתוכו רשימת ערים לבחירה באופן ידני בהחלט- ללא שום קופיפייסט. או שישבתי לילה שלם על להחליף תצוגת כפתור רדיו לכזה של נמלה. משוגעת.)

ואיכשהו במקביל אליו, בניתי והחרבתי אתרים שלמים שנועדו להיות ״הפורטפוליו שלי״ דאז; בלינק הנ״ל תוכלו לחטט בכולו, הכל כפי שהיה אז, אני ממשיכה לשלם אחסון ודומיין רק כי כואב לי על הקוד המושקע שילך לאבדון אם אפסיק…

אני יודעת, אתם בטח רצים לכתוב לי ״זה לא מותאם סלולר!״ נכון, לא דיברו על סלולר בזמנו. מי ידע אז מה זה גרסאת סלולר. פחחחח 🙂

את הסיפור המלא כנראה אשמור לפוסט אחר, אבל לבסוף כמו שהבנתם, קודדתי הכל בעצמי ללא שום תבנית, צילמתי עבודות שלי וגנזתי את כל הסט, ואפילו הספקתי לשבת להתייעצויות עם ראש החוג שלי.

למה אני מספרת לכם את כל זה?

אני מאמינה גדולה של עבודה עצמית אינטנסיבית ומהלב, בנוסף, אני מאמינה שרק שמשהו שלם לך- הוא שלם מול האחר.

הדרך היחידה לעקוף את מחסומי הביטחון שלכם למול סביבתכם, או לעקוף את חוסר הניסיון שלכם בדבר מה, או לייחד אתכם, או לגדול באמת- היא להגדיל. להגדיל את עצמכם, לעשות יותר לבד.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אוף אבל זה נשמע מעייף!

נכון, זה מעייף. אבל זה מספק כלכך לשמוע אנשים שזוכרים את הפורטפוליו שלכם שנים אחרי.

זה מספק ללמוד דברים חדשים בתהליך או ליצור עבודות חדשות בדרך (בזמנו למדתי jquery ומלא על הדמיות- בעידן שרק התחיל להבין מהו מוקאפ אני בניתי גם בעצמי) והאמת שאין תחליף למראה ולהרגשה של משהו שעשיתם לבד.

זה נכון בכל פרויקט צד שתקחו לעצמכם, בין אם זה שיפוץ בית או כתיבת בלוג.

*אגב, עבודות צילום שלי מאז עוד מרגשות אותי, והן רואות אור נוסף כאן בבלוג!

אנלא הולכת לספר לכם שזה קלי-קלות.

או שאתם לגמרי מוזרים שאתם לא עושים משהו אחרי העבודה והלימודים המפרכים שלכם.

אני יודעת מה זה לעבוד וללמוד יחד, או מהו טירוף של הפקת פרויקט גמר (בדיוק כי עשיתי מעל ומעבר לנדרש).

יש איורים שלי שגנזתי, היו עבודות שזרקתי אפילו שהושקע בהם המון זמן, היו ועדיין ישנן תקופות של משבר יצירה.

אנלא הולכת לספר לכם שזה פשוט לכתוב בלוג או להרים מותג עצמי או להקים אתר חדש. זה לא. אבל אף אחד לא יעשה בשבילכם מה שאתם מסוגלים לעשות.

אף אחד לא מסוגל ללמד אתכם מה שתלמדו בעצמכם.

להיות מי שאתה רוצה // על אוטודידקטיות ודרכים מקובלות
זמן כתיבה באמבד- אותן סודות ההצלחה // צילום מהנייד לפני כחודשיים

אני אוטודידקטית.

ואני מאמינה שאם הגעתם עד פה אולי אתם מסוגלים ללמוד בעצמכם, הראש שלכם פתוח ואפילו צמא לזה, איש לא קורא פוסט כזה ארוך בלי תשוקה עמוקה.

לא היה לי פשוט להגיע למקומי, לרגעים של מיצוי ואושר מהיומיום. בעשר אצבעות (ולעיתים בפחות: כוויות דבק חם, סכיני 30 מעלות ועוד) בניתי את ״האורפז שבחוץ״ ועודני בונה.

מחדשת את עצמי, ממציאה את עצמי, ולא מאמינה בלהישאר במקום.

אני בטוחה שלעולם לא הייתי מיוחדת, זכירה ושונה מבלי לעבוד לבד כלכך קשה.
כן, אנלא ישנה המון. כן, אני לא יודעת להיות בחופש. כן, החופש הוא המציאות שלי.

כן, זו לא קלישאה: עָסוּק בַּדָּבָר שֶׁאַתָּה אוֹהֵב, וְלֹא תִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹד אֲפִלּוּ יוֹם אַחֵד;

זה לא מקובל.

זה פחות מקובל לשכנע אנשים שעיצוב הוא מקצוע, הרי ״אתה נהנה מזה!״ ו״זה חמש דקות בדיוק! הייתי עושה את זה לבד!״.

זה לא מקובל לפאר לימוד עצמי כשהעולם רודף אחרי אקדמיה ותארים ושמות.

זה לא מקובל לחשוב שאם אתאבד על משהו יצא ממנו לבטח דבר שהעולם לא יוכל לעמוד מולו.

זה לא מקובל לחשוב שאפשר להילחם בלא מקובל.

היו עצמכם. לימים של שלווה ואהבה עצמית 🙂


מחפשים את הדרך להתקדם בקריירה?
אני כאן לעזור!

על נגיעה אישית וקול גנרי.

ימי הסטוק לא חדשים לאף אחד מאיתנו, לקוחות רוצים היום בריפים לשלשום, אבל אולי כולנו מפספסים משהו? מה עם היכולת להתאהב במותג שלך, באמת?

להזיז את הגבינה

ב2016 אנחנו מדברים על נהר של מידע, על עיוורון באנרים/ מודעות, על פרסום מכל מקום אפשרי (אם תחשבו על זה תגלו שאפילו במקלחת, המקום היחיד שנשאר לנו לעצמנו- אנחנו מוקפים במותגים ושיווק).

כולם רוצים לבלוט, היום כדי לתפוס את קהל המטרה יש להזיז לא רק את הגבינה, אלא גם את הסכו״ם, הכוסות והשולחן כותב גדעון עמיחי, איש הקריאייטיב האגדי, וצודק.

אם תשאלו אותי הדרך החזקה ביותר להניע אדם היום היא להגיע אותנטי, בנימה אישית, לדבר אל הרגש המפעיל (זוכרים?). אז מה הבעיה בסטוקים? ובכן… ניתוק מכל אלו.

דבר אליי בפרחים

כשאני נראה כמו כולם, מדבר וכותב כמו כולם- כנראה שאני לא מספיק מעניין.

אולי הספקתם לשכוח מקמפיין של קוקה קולה שיצא בשנים האחרונות, ה״בי אקסטראורדינרי״, אבל לא צריך להיות גאון כדי להבין שהיום כולם רוצים להרגיש מיוחדים, להיות שונים, לחשוב אחרת, בזמן שיש עוד עשרות אם לא מאות כמוהם.

להתאהב במותג // הזדקנות, אמבד אורפז ימין, 2013
כולם רוצים להיות שונים // הזדקנות, צילום עצמי, 2013

העניין הוא שלא כולם נולדו לחדש, כולנו גוללים יום יום פידים אינסופיים ואם אין חדש האצבע פשוט ממשיכה הלאה, ספק כמה אפקטיביות תהיה לקופיפייסטים ש״חוסכים זמן״.

תעשה לי כזה

הדבר לא אמור בדיגיטל בלבד וגם לא בשימוש בויז׳ואלים בלבד (כי כמובן שבדור האינסטנט הממוסחר ״הגיוני להסתמך על מאגרי תמונות״- ואסייג את דעתי, עדיף להתייחס לסטוק כחומר גלם ותו לא) אלא גם בהתווית קו עיצובי שלא יכול להיות אחיד לכולם (אהמ. יוקרה להמונים!), באסטרטגיה עצמה וכמובן בקופי ומיקרוקופי (לא להאמין כמה מותגים מפספסים הזדמנויות למיקרוקופי עם טאץ׳).

***
״הגעתם עד כאן? כנראה שאתם מיוחדים״ (לה… אל תקיאו עליי)
זה לא פוסט שאפשר להסביר בחצי צעד, ובכן, כנראה שאתם מיוחדים, שונים, חושבים אחרת, והולכים לבעוט בי אם אמשיך עם זה 🙂
***

1- להכיר את האחד

ב2016 אתה מוכרח להכיר את הלקוח כדי להיות אמין, רלוונטי ולבסוף גם עוצר.

טוב. אז איך מכירים את הלקוח?

נכון, אין שום סיכוי שתדבר 24 שעות עם הלקוח שלך ולא תמיד יתאפשר לך לדבר איתו בכלל (זכיתם בתקציבאי זהב? פנקו אותו!) אבל לא לזה התכוונתי; בסטרטאפים נהוג לכנות את הסיפור ״מרקטינג פירסט״.

אנלא הולכת להסביר את זה לעומק, אלא רק מה שחשוב לנושא- קודם תמכור לי בול מה שאני צריך.

-יופי, אבל את אומרת לי שאני צריך להבין איך למכור, אז… מה היה פה עכשיו?

אל תתחיל לעצב כלום.

-אה? מה? אבל אני מעצב.

אל תתחיל לעצב אמרתי! זה לא מה שחשוב כרגע.

כדי להבין איך למכור צריך להבין למי אתה מוכר, זה ממש כמו בעבודה השוחקת ההיא פעם במשמרות, זוכר? איך יודעים?

לא מניחים הנחות על סמך כלום> קודם נכנסים לראש הלקוח, בודקים את קהל הלקוחות הקיים ו/או בודקים בעיות שקיימות לקהל פוטנציאלי.

למה בעיות?

אנשים שונאים את הבעיות שלהם, זו אחלה דרך לתפוס אותם לפעולה. בשיטה זו קודם כל מוצאים את הקהל- ואז יוצרים את הסיפור על מנת לשווק.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ז״א, נניח שמדובר בלקוח שמוכר ביטוח חיים, אתה מחפש את הבעיה היוניקית, משהו שאנשים דיי דואגים לו (תתפלאו, הם פחות דואגים לעצמם, זה נראה מיותר כמובן), וגוזר משם קהל- ממש מגדיר קהל מטרה באופן שבו לפעמים תחתוך כלכך הרבה אנשים, רק כדי למכור ביטוח לפעוטות (היי! להם אנחנו דואגים, ומאד!).

כמה פשוט ככה גאוני.

עכשיו תסכים איתי שלא היית מעצב אותו דבר עבור קהל שמדבר על תינוקות ועבור קהל שמדבר על כל ביטוח?

אהא. ככל שתמכרו דברים פחות גנרים אתם עשויים למצוא שוק ייחודי יותר ומתמסר יותר. כן, זה אפשרי לגרום לקהל שלכם להתאהב במותג.

2- ייחודיות ואנושיות

הלאה, הבנו בעצם שלהכיר את הלקוח מתחיל בלהכיר את הלקוחות שלו. אבל נניח שיש לצידי כמעצבת 2 מותגי אופנה לנשים, זה בעצם אותו הסיפור לא?

לא, אחרי שהכרת את הלקוחות אליהם פונה המוצר/ השירות, אסור לך להיות גנרי, שוב, פתח נקודת יוניק- גם בטקסט/ בויז׳ואל/ בצבע…

מכירים את האנשים האלו ששונאים פרסומות?

90% אוכלוסיה כזה…? לא סתם המציאו חסמי פרסומות. אל תתנו את הרגשת ה״אני מוכר״, היו אחד מהחברה׳.

בעצם הקהל חייב להכיר אותך כאילו היית אישיות: אם נסתכל על עולם השיווק בסושיאל כדוגמא, יש משהו באנשי תוכן שנשכרים אקראית לכתוב טקסטים פר מילה/ גרפיקאים שנשכרים פר מודעה, שעלול לאבד את הרגש.

לא תמיד הבנאדם ששכרת יעשה את אותה עבודת השטח (אם בכלל), לא תמיד תמשיך לשכור את אותו האדם, לא תמיד השפה שהראשון התחיל תשאר. ואז… לא תמיד תמשיך להיות רלוונטי.

הקול האישי שלך חייב להיות ניכר

אנחנו בפוסט עשירי היום, אני יכולה לספר על שפת הבלוג שאתם קוראים כרגע- קיבלתי עשרות תגובות על השפה העיצובית, הצבעוניות, הטקסטים, הוויב, הריצוד והנימה הצעירה בהנעות.

לכולם עניתי בעיקר מוחמאת ש״היי, עצרת לומר, סימן שזה טוב- כיוונתי לרצד, להפריע, לעצור, להיות משהו אנושי יותר ואחר מהשגרה. זה הלב בבלוג הזה.״

כי כשאתה אנושי, וכשאתה עונה על צורך (פה: לעצור את השגרה גם בכוח, ולהתבונן) אתה מגיע לאנשים שלך.

כמובן שזה תמהיל של המון דברים שנעשו נכון, אבל הבסיס הוא להכיר את הלקוח/ הצד שצורך את החומר.

להתאהב במותג, אמבד אורפז ימין
תגרום להם להתאהב במותג ובך, אבל יש גם אנטי // סימן שאתה עושה את זה נכון.

ההיכרות האישית, היא זו שבעצם תוביל להיכרות העסקית/ השיווקית, היא זו שתפצח נכון את האסטרטגיה והשפה.

אם היינו מסתכלים על זה שטוח הרי שרוב בתי הקפה היו בצבעי שמנת-שחור-לבן, אני לא בטוחה כמה ייחודי זה ב2016, או כמה הייתי עוצרת שם במצב של ברירה.

זה פשוט לא יקרא לי חזק מספיק כדי לשמוע באוסף ההפרעות, בדיוק כמו ש״הרשת הזולה בישראל״ לא יקרא. זה רפטטיבי, שמענו את זה 300 פעם, העין והאוזן כבר לא יבחינו בזה.

3- אנטי מסטיק שוקולד בננה

נכון, אני אנושי. אני מייצג אישיות. אבל יש גם אנטי.

נכון. לא הכל נוטלה. ודווקא שלא הכל ורוד-בייבי זה הסימן שאתה עושה את זה נכון. אם תפסת קהל רחב מידי כנראה שלא תפסת כלום, אם לא קיבלת תגובת ״אבל״ כנראה שלא עשית דבר.

למה? זה חיובי לא?

לא, כי מתי אין ״אבל״? כשפנית למה שהמכנה הנמוך ביותר אוהב, סימן שאתה לא אחר ומיוחד. סימן שאפשר גם בלעדייך.

ישמצב שתצליח עם זה חודש, חודשיים, אפילו שנה. וזהו.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

בד״כ תצליח ככה כי אולי תזריק שם משהו אחר- נגיד מחיר אטרקטיבי או מבצע. אבל גם זה ימות אם אין שם נימה, אם מישהו לא יתאהב בך- זה כנראה לא יחזיק מים.

מתישהו נשכח.

קוקה קולה היא טעם החיים, נייק צורחים לך פשוט לעשות את זה, רנואר מדברים על בדיוק כאן ובדיוק עכשיו;

כולם כאן ועכשיו בדיוק כי אין רלוונטיות לדברים גנרים בעולם בו כולם רוצים חוויה רגעית, יחס אישי, תשומת לב ומגע, כאלו שיקשיבו להם.

כולם רוצים להרגיש וואן פיס, אחרים, ובעיקר מיוחדים. תנו להם את זה 🙂


שונאים סטוקים?
מחפשים מה הבידול שלכם לעומת מעצבים אחרים?

אני פה בשביל לגלות!

*בהרחבה, מדוע ״להקטין״ שוק: אם אני פונה לכולם אני מגדיל את התחרות עם השוק לפחות ב50%. אם יש עוד המון כמוני, למה שילכו דווקא אליי? וכך הקטנתי את השוק אבל לא באופן מבוקר. ברגע שאקטין באופן עצמאי ומחושב אדע לאיפה לנתב את המותג, וארוויח מהקטנת השוק משמעותית!

*בהרחבה, למה למעצב להתעסק עד כדי כך באסטרטגיה ותוכן? כי זה כמו עורך שלא קורא תסריט, ללא הבנה של הבמאי, של הכיוון והמטרה- העיצוב שווה ללא כלום, כיוון שאיננו משרת כלום.

על אינרציה ושאר ירקות.

הפוסט הבא נכתב מהמיטה שלי, זה יכל להיות פרט מסקרן, חדש, מסתורי, יו ניים איט. האמת שזה אף לא אחד מהם. האמת שאני אחרי יום של כאבים, הזיות ומיטה.

בזמן האחרון משהו קורה לגוף שלי באופן שפתאום אני לא יכולה לזוז. מסתבר שאני לא סופרמן;

למרות שנאתי לבתי חולים הפכתי את הסיפור מכל צד ועוד לא עליתי על פיתרון, ואפילו לא על הגדרת הבעיה: יש משהו ברופא הישראלי הממוצע שלמד לומר ״את בסטרס/ זה בטח לחץ״, יש משהו בחברים שלי שלמדו לומר לי ״את יותר מידי״.

על ״יותר מידי״ כתבתי בעבר (לא קראתם?), אני לא מתכחשת לזה. על השאלה מה קורה לי בגוף? אני עדיין יותר מאמינה בצד הפיזיולוגי… והאמת שאין לי מטרה להכריע כאן; באתי לדבר על דברים רוטיניים, על עבודה כשגרה ועל אינרציה.

אוהבת:לא אוהבת? // דרדר, צילום עצמי, 2012

מהי אינרציה? (ויקיפדיה)
"בפיזיקה, עקרון ההֶתְמֵד, קובע כי כל גוף נוטה להישאר במצב בו הוא נמצא: אם במנוחה- ישאף להישאר במקומו, ואם בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו"

למה אני אוהבת אותה?

״בתנועה- ישאף לשמור על מהירותו״: כי בסך הכל היא דרייב מטורף כשזה נוגע אליי, אם אני בשוונג של יצירה היא סוחפת אותי לשגרה מדהימה ומרגשת בה אני מוציאה קמפיינים מעולים, מותגים חדשים פורחים ובעיקר עיצוב שעובד יופי.

למה שגרה זה לא היי?

״במנוחה- ישאף להישאר במקומו״: כי כשכלום לא הולך- כלום לא הולך, כמאמר הקלישאה. אבל גם כי יש מעבר חד בין שני המצבים, כשאתה בדרייב מטורף מתמיד- מתישהו נגמר הדלק, ואז… אהא.

כמובן שלא כתבתי את כל זה לשם הפירוק, תודה לא-ל שלא. סופרמן חייב להילחם ברעים זוכרים? אז מה אני עושה כשהדרייב שובר שיאים?

1- מוצאת מקום ליסוע אליו.

מצאו מקום שבו לא חושבים על שומדבר, זה יכול להיות ים או חבר טוב או אפילו הנהיגה עצמה.

2- התנתקו.

מצאו יום שאתם מכבים בו את הנייד לשעתיים וממשיכים כרגיל, מצאו יום לשמוע דיסק חדש שיצא/ לקרוא ספר בנושא שלא קשור לעיצוב וסובביו.

3- לכו לשטוף כלים.

אני יודעת שעוד חמש דקות אקבל נהר של הודעות ״איפה את? בואי יש לי הפתעה!״ נוסח קונדסון, אבל כן, מצאתי שזה לגמרי מרוקן מוח כשאני רוצה לצאת מרוטינה אינטנסיבית- פשוט להיכנס לרוטינה זמנית אחרת ולהיות רובוט לכמה דקות.

(אם להיות קיצונית בדוגמאות אז לעיתים אני ממש נהנת לעשות QA לאתרים שלי/ לסגור ערימות קבצים לדפוס, לא, אין לי זמן לעשות לכם את זה 🙂 וגם לא כלים!).

4- לא לטאטא.

לדבר על השגרה, לדבר על הטוב, לדבר על הרע (או לכתוב על כל זה), פשוט להוציא את זה החוצה.

זה נשמע כמו סעיף אידיוטי של פסיכולוגים בשקל, ועל אף היותי נוברת בספרי פסיכולוגיה אני לא פסיכולוגית (וגם לא בשקל!), זה פשוט עובד עבורי. אולי חשוב מכך- כשלא מוציאים את זה, זה נערם עד שתתמוטטו לטוב ולרע- מעודף דרייב או משעמום טוטאלי.

אחרי כל זה…

ברכו על השגרה, ואם אתם אנשי אקסטרה? ברכו גם על כך. זה לא קל, ממש לא, אבל לא הייתי מוותרת על כל זה.

בשנה האחרונה יצאתי מהשגרת החיים שלי מעל לחודש, לא נכנסת לסיפור האישי אבל זה לא משהו שקרה באופן מכוון או נשלט;

התובנה העיקרית שמצאתי אז היא שהשגרה קסומה, בלעדיה היינו גוש של אנשים שלא עושים הרבה בחייהם, ובעיקר מבזבזים את הכישרון האדיר שבהם, כי אנחנו שונאים לקום בבוקר.

הגיע הזמן לחבק את השגרה, לשמור על האינרציה, ועל עצמכם 🙂


+ מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך? +
מגניב! אני מחכה לשמוע על זה!

*יוצאת מנקודת הנחה שהשגרה שלכם טובה עבורכם 70% מהזמן, אם זה לא המצב- בדקו איך לשנות את המצב.

על אסטרטגיה וקהל מטרה אמיתי.

בדרך כלל כשתשאל לקוח ״למי העסק פונה״ הוא ישיב ״לכולם״. כמובן שכאיש מקצוע אמיתי שמבין דבר או שניים בשיווק תתחיל להסביר לו על קהלי יעד ומטרה, ותחתור לכיוון הזה במסר ובקו שתתווה. אבל אז:

אין דרך קלה לומר זאת. כולם רוצים יוקרה!

זה יכול לבוא מצד הלקוח, או מצד מנהל הקריאייטיב, או מצד איש השיווק, או מכל צד אחר, אבל אנשים אוהבים יוקרה (נזהרת שלא לדבר על ישראלים בפרט).

אם יש מילה (אחרי ״דחוף״ כמובן) שעושה למעצבי פרסום אלרגיה היא ״פיין״, שהיא הBFF הנדבקת של ״יוקרתי״.

הקשיבו לרגש // אינסוף, צילום עצמי, 2011

כל הזמן?

העניין הוא פשוט, לא תמיד זה מתאים. אני אדייק- לא תמיד זה נכון.

נניח שהבריף שייך ללקוח העוסק בייעוץ כלכלי למשפחות; אנחנו חייבים לשים פעמינו אחרי קהל המטרה- אלו אנשים שצריך להזיז אותם לעשות משהו עם החיים שלהם, לשנות את ההווה שלהם.

אם נמשיך בהרגלים היוקרתיים שלנו, נתווה הכל נקי, מדוייק, זהב, שחור, לבן, פ-י-י-ן, סביר להניח שמקבל המסר ירגיש שהוא נתקל בגוף מהסוג הבנקאי, אפילו מהסוג המיושב נקרא לכך, ו.. איך לומר? יישב גם הוא? לפחות לא יזוז.

כך יוצא שאנחנו מחפשים אנשים שיעשו שינוי, וגורמים להם לשבת בנחת ולחשוב ולחשוב ולחשוב…
(וכולנו יודעים שכשחושבים המון לא קורה הרבה, תמיד יש ״למה לא לזוז״).

לעומת זאת אם נבחר בצבע נועז בהיר לצד צבע אלגנטי כהה, נוכל לשוות למותג קו רציני אך צעיר, צעיר במובן הפתוח לשינויים, הקופצני, הרוצה אחרת.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

כן אבל…

1- אז איך יודעים מתי זה מתאים? הקשיבו לרגש.

עד כדי כך קלישאתי? לא באמת.

כדי לבחור קהל מטרה אמיתי חייבים להיכנס למוד הרגשי של מקבל המסר, לחשוב מה הוא אמור להרגיש כדי שהפרסום יפעיל אותו, אם זה כאמור ״אני רוצה לעשות שינוי״, אם אם מדובר ב״מגיע לי לחיות כמו נסיכה״, או אם ב״אני רוצה שקט ושלווה״/ ״מתאים לי קצת רעש בחיים״.

כשנקבל מושג על הרגש המפעיל נוכל להבין מהי האסטרטגיה ולאן לקחת את הקו, אם למקצועי וחדשני, לבוטיקי ונוצץ או לכפרי ואורבני

בעצם מכל רגש מוצע יסתעפו לפחות 2 כיוונים שונים אותם נוכל לתקוף (או לעניין, במילה הפחות לוחמנית).

2- ״אבל ביקשתי פלאח זהב!״

דיברתי על כך פה ושם, אבל אוסיף זאת גם פה, למדו לומר לא לצד הסבר מנומק.

קבלו החלטה עיצובית לגבי האסטרטגיה הנקבעת, בדקו שהקו שהתוותם אכן עונה על הרגש המפעיל ועמדו על שלכם, למדו על מה להתפשר וכיצד ״למזער נזקים״ בפשרות (לקבל ולסייג), ובעיקר שמרו על קהל המטרה שלכם.

רק בעזרת שמירה על הרגש המפעיל ושמירה על דעתכם (גם במחיר של ״לבזבז זמן יקר בהסברים״) תוכלו לשמור על הביטחון שלכם שהעיצוב באמת ישיג את מטרתו ושמקבלי המסר הנמצאים בקהל המטרה באמת יעצרו ויתעניינו.

רק כך תוכלו לתפוס את הקהל שלכם בשצף המידע היומיומי שכולנו חיים בו ולהשיג את היעד המשותף של הלקוח ושלכם 🙂


אלרגים ל״פיין״?
רוצים למצוא את הייחודיות שלכם לעומת מעצבים אחרים?
עכשיו זה קל.

ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד!

על עבודה עם חובבנים.

בעידן בו כל איש מגדיר את עצמו בעצמו, הרבה אנשים נקראים מעצבים. האם כולם הם מעצבים? לא ולא. האם הם אולי גרפיקאים? אממ… גם לא?

הכה את המומחה

יוצא לי לפגוש לא מעט ״מתחזי מקצוע״ נקרא לזה, פייס טו פייס, סקרין טו סקרין, אנשים שבטוחים (לפחות חיצונית) שהם משהו שהם לא.

זה לא קורה רק בתחום שלנו, אבל אני יכולה להתערב שבתחום שלנו יש את הרוב.

אלו האנשים שמספרים לך על כמה שהם היו וראו ועשו, ומספרים ומספרים, שלבסוף אתה רואה ״עבודות״ ומבין ש… אה… במקרה הטוב אתה אולי איש שיווק מקסים? גם זה לא בטוח, אני כבר למדתי לזהות.

לא מדברת על מתלמדים // אסקפיזם, צילום עצמי, 2011

הבעיה היא כזו

איש מאיתנו לא מפחד שיגנבו לו את המקצוע או שאר השערות ילדותיות ומסכנות (בעיניי יש מקום לכל מעצב טוב באשר הוא, אפילו לא אכפת לי לעזור למעצבים כי יש מספיק לכולם, ואני מאחלת ומייחלת הצלחה לכל מי ששם את ליבו בדבר), אני חוששת לשלום המקצוע עצמו. זה כן.

ה״מתחזים״ מטעים לקוחות גדולים כקטנים, וכך יוצא שכולנו נתקלנו בשלטי חוצות עמוסים ולא ברורים מידי, במודעות עיתונות עם 10 פלאחים בצבעים שונים, ובפונטים מעוכים רחמנא ליצלן.

יו נואו דיס שיט

כל מעצב שנמצא בקבוצת עיצוב כלשהיא ״זכה״ לפגוש ב״יצירות מופת״ של כאלו, ואני לא מדברת על מתלמדים.

אלו אנשים שאשכרה גאים ב… אה… דבר הזה שעל המסך שלי? שזה בעצם אלף אייקונים שאטרסטוקים מגובבים לכדי מה שהם כינו לוגו? רגע, אפשר להוסיף לזה דרופ-שאדו?

נפלת חזק

לעבוד עם אנשים שלא יודעים לעבוד זה עניין מסובך:

1- הצד של הלקוחות

לקוחות שנופלים לכך מסתובבים סביב הזנב של עצמם, כי זהו תפקידו של המעצב לחפש פתרונות חזותיים לתבשיל של החומר הנדרש, המעצב בעצם פוגש בכל המרכיבים (טקסט, ויז׳ואל, איור, פקשוטים, הצעת מכר, פרטי התקשרות, אותיות קטנות, זה תלוי בחומר עצמו…) ועליו למצוא את הדרך החזותית לדלוור את המסר באופן ברור, נגיש, ומהיר.

כש״מעצב״ לא יודע לעשות זאת כי הוא איננו באמת מעצב, הוא נהיה יס-מן של הלקוח, ״כן-כן-כן״ לכל דרישה הזויה שלא תהיה.

יוצא מכך שכשיש כלכך הרבה מרכיבים ה״מעצב״ מחפש את הפיתרון אצל הלקוח במקום בעצמו, וכיוון שזה לעולם לא יסתדר (תוסיף לי, תגדיל לי עוד, תדגיש את זה, שים פלאח אדום, שים פלאח זהב!) קרוב לודאי שנמשיך לחפש פתרונות עד שאחד מהצדדים יותש. או יתעוור.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

2- המעצב הבא

כי אם במקרה אתם המעצב שימשיך את סלט הכאב-בטן הזה (כשהלקוח יותש מחוסר הבנה ״למה החומר לא עבד?״) אתם עשויים להיתקל בכאב-ראש, וסביר להניח שזה יתבטא לא רק בבלאגן חזותי אלא גם בפרקטיקה כמו העברת קבצים קודמים מהלקוח.

כבר נתקלתי בתמונות קרופות וצרובות מזעזע עם הצללות מהחלל. לא בא לכם.

פרקטיקה

איש חכם (פול ניל רד אדיר) אמר פעם ״אם אתם חושבים שזה יקר לשכור מקצוען, חכו עד שתשכרו חובבן״.

מתפללת בכל כוחי לצמצם את התופעה, ועד אז, תהיו גאים בעצמכם כשיש על מה- תהיו גאים במקצוע 🙂


סבלת מחובבנים?
רוצה להבליט את היתרון שלך על מעצבים אחרים?
חשוב לך לדאוג לקריירה שלך?

מגיע לך ייעוץ מקצועי למעצבים!

*בהגדרת ״גרפיקאי״ כוונתי- אדם שיודע את הטכניקה, יודע תוכנות, ויודע פרקטית איך עושים מה. בהגדרת ״מעצב״ כוונתי- תכונות הגרפיקאי + ראייה תפיסתית כוללת, הבנה מעבר לטכניקה, עיניים שרואות את העניין עצמו, ראש שחושב את העברת הסיפור/ הרגש עצמו.

להיות שם. להיות אקסטרה.

אם תסתכלו מסביבכם תגלו שרוב האנשים הם בסדר. הם נותנים עבודה בסדר, נותנים שירות בסדר, סה״כ… רגילים?

תחתם נמצאים אנשי ה״כמעט בסדר״/ ה״לא בסדר״ (הכרתם כאלו אבל הם בהחלט לא הרוב, אם כרגע גיליתם שהם כן- כדאי שתשנו את זה) ומעליהם נמצאים אנשי ה״אקסטרה״, אני מהזן הזה.

סוכריות צבעוניות על קצפת

אנשי האקסטרה הם האנשים שבד״כ יתנו לכם יותר; אם זה יותר ב״מתנה״, או יותר בזמן, או יותר בשירות.

אלו אנשים שסביר שתצלצלו אליהם כשתהיה לכם שאלה מאמצע החיים, שסביר שתזכרו שנים אחרי שלא דיברתם. ועם חיוך.

להיות אקסטרה זה לכוון ל120% // הארה, צילום עצמי, 2012

להיות איש אקסטרה זה לדעת שאתה נותן 200% למרות שאתה מכוון ל120%.

למה אתה מכוון ל120%? כי אתה יודע כמה שזה מסוכן. מזתומרת מסוכן? הו… כשהאופי שלך נותן יותר;

הסכנות שלך

1- המון אנשים נוטים לחשוב שתתן להם חינם. שזו לא הפרנסה שלך.
2- אתה נכווה יותר, כי קיים המון ניצול בעולם.
3- אתה מותש יותר בסופו של יום, כי ה״יותר״ הזה בא מאיפשהו.

אז למה בעצם לכוון ל120%?

כי אתה מבין שזה האופי שלך, שאתה לא יכול אחרת, שאין דבר כזה ״מספיק״, שאתה חייב יותר תמיד, גם לעצמך.

אבל גם כי הבנו כבר שלתת יותר זה להיות זכיר- משמע שלתת יותר זה להיות שם. והרי אנחנו עוסקים יומיום במיתוג! כמה זה קל? (לא באמת, אבל שווה לעבוד על זה!)

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לעשות חמוצים

כשהייתי סטודנטית עמוסה ונמרצת המרצה שלי לשיווק (נתן רונן, אפרופו אנשי האקסטרה הזכירים, בנאדם כה חכם ומשנה תפיסות שהלוואי ויצא לכם להיתקל בו) הראה לנו סרטון קצר של בוב פארל ששמו ״give them pickles״.

בסרטון בוב מסביר כמה חשוב לתת את האקסטרות הקטנות האלו וכמה שזה משמר לקוחות באופן פלאי ואחר.

בזמנו עבדתי כמעצבת בחנות הדפסות על מוצרים, ובין לקוחות מעייפים לעייפות מהלימודים עצמם אני זוכרת כמה שזה האיר לי אחרת, וכמה שאפשר להתחכם עם זה בדיוק על אותם לקוחות מעצבנים שרוצים תמיד הרבה יותר בפחות.

דקות מהחיים, עיצוב אריזה גרפית מכוערת, אבל אור> לחצו עליי כדי לצפות בבוב.

ברגע שתתנו טיפה יותר (ולא יותר מידי כדי לשמור על עצמכם ^) תקדמו את עצמכם יותר, כי יזכרו אתכם כ״אורפז״ ולא כ״המעצבת שהייתה לנו בפרויקט x״ או ״ההיא שלמדה בy״ או ״זאת שעבדה בz״ (אלא אם לא קוראים לכם אורפז, ואז יזכרו אתכם כ_______), ובעיניי, אין יותר מלהיות עצמך גם בעיני אחרים 🙂


רוצה להיות מאנשי האקסטרה?
להגדיל את היתרונות שלך?
איך אפשר ללמוד שיווק נכון למעצבים?

לסטודנטים, לשכירים ולעצמאיים:
אחד על אחד!

על סביבת עבודה ושעון.

בכל ימי השגרה שחוויתי העסיקו אותי שתי חידות לא פתורות, שני נושאים מורכבים ומפוזרים: האחד הוא הזיכרון (או מצידו השני, השכחה) והשני הוא הזמן. הם לעיתים נקשרו זה בזה, אבל הם לאו דווקא היו תלויים.

משחק הזיכרון

כשמדברים איתי על זיכרון פותחים פינה לא מוסברת, אין לי זכרונות ילדות. חי בי זיכרון רק בדברים חזותיים/מטופשים שאיש (כולל אותי) לא יבין לעולם מה יש לזכור בהם;

אני יכולה לזכור תיקיות של לקוחות אבודים מ2012 אפילו שלבסוף לא עבדנו יחד, לזכור שמות של פונטים שמעולם לא נגעתי בהם, לזכור את צבע העגלה שלי או שמלה מגיל 5, אבל לא תהיה לי את הסיטואציה עצמה בראש.

אם כן, המסקנה שקיבלתי לעצמי בנושא היא שאין לנו שליטה על זיכרון כסיטואציה. אבל זהו, שכחזות יש! (מי אם לא מעצבת חזותית תגיע למסקנה הזו):

אנחנו יכולים לייצר רגש סנטימנטלי עבור חפצים שבהם נשליך זיכרון.

על סביבת עבודה ושעון // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010 אמבד אורפז ימין
אין לנו שליטה על הזמן // דיוקן עצמי, צילום עצמי, 2010

מה היתרון בזה? זה נפלא!

כל מעצב שמתפרנס מכך יודע שלא הכל מוזה ושיש דבש בבננה.

ביצירת הזכרונות נוכל לפזר רגשות חיוביים סביב שולחן החיים שלנו ובכך לשמר את חדוות היצירה, את רענון ההשראה, ואת ההתנתקות הבריאה מן הבריף ברגעים של בלוק מחשבתי.

אני נוהגת לאגור זכרונות חזותיים כאלו בתמונות סטילס, פתקים בכתב יד, דמויות קטנות ואביזרי נוי שהועברו בין חברים.

(גם כשאני לא זוכרת את הסיפור, אבל עדיין מקבלת משם משהו חיובי כי הם קשורים בבנאדם, כמו שיר שמתנגן ברדיו ולנצח יזכיר לכם אהבה ישנה אפילו שנשבעתם ששכחתם אותה)

סבבה. אבל מה הקטע שלך עם שעונים?

מודה. יש לי קטע עם שעונים תקועים, בכל סביבת עבודה שלי נמצא שעון תקוע, בואו נפתח את זה. זמן הוא כאמור החידה השנייה שמסתובבת איתי מאז שנהייתי לעצמי.

מעבר לפרדוקס הגיל לעומת ההספק (״הפסיכי״- אומרים אנשים שמכירים אותי יומיים וחצי) שאני סוחבת בעונג, זמן הוא יצירה שברא האדם ולא הא-לוהים, כי זמן הוא בעצם הגדרה ללא כלום.

ללא ההגדרה שלנו, בני האדם, אין משמעות לכל הזמן הזה; וגם עם ההגדרה, אין לנו שליטה על הזמן.

בשעונים התקועים שלי נאצר ונעצר הזיכרון שכל לחץ ודחף שלא יקרה (וכולנו יודעים שיקרה)- הכל הוא לא כלום לולא המשמעות. רגע, אז אם יש משמעות שאנו מעניקים, אז יש שליטה? נכון.

כשניתן מוחשיות לזמן שלנו, כשנראה את הזמן כהספק, נקבל ערך. אבל בשביל מה? למה להעסיק אותנו בזמן על סביבת העבודה שלנו? כדי לעשות יותר, למצות יותר, ליצור יותר, ולקבל סיפוק רב יותר (סמכו עליי!) מהעבודה שלנו.

אני נוהגת ״לצפות״ בזמן שלי (להלן, ההספק) דרך רשימות to do list.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

ערך ודרך

אז יש לנו שליטה בזיכרון, יש לנו שליטה בזמן, רתמנו את השניים לסביבת העבודה שלנו, הפקנו מהם רגשות חיוביים וסיפוק, מה הלאה? מה בנוגע לשכחה שהזכרת?

הו. אמצו לכם את השכחה כדרך חיים!

רגע מה? אבל את אמרת שאת זוכרת את כל הפרטים המיותרים האלו ואת כל התיקיות!

כן, נכון, אבל אני מתכוונת לזה שברגע שיצאתם מסביבת העבודה שלכם, מהרו לנתק את האני-העובד מהאני-העצמי. ממש כמו כונן שהוצא ממקומו.

כמובן שאתם תמשיכו לחשוב ולחלום על כל הבלאגן הזה שעצרתם כש״נגמר הזמן״ (אין דבר כזה אגב. אי אפשר לעצור אותו. בדקתי.) אבל תתרגלו את הניתוק הזה.

למה?

שוב, כי זה ישמור על סביבת העבודה שלכם מקודשת לדברים חדשים ורעננים, לרעיונות שממשיכים לזרום. ממש כמו מחשב שישן לילה ועכשיו פועל במרץ כמו סיני ביום בהיר!

ברגע שתצליחו לשמור על סביבת העבודה שלכם חיובית ונינוחה, רציונלית ואופטימית בו״ז; תרוויחו איכות חיים מהחלל, וגם כמה תוצרים שונים ומיוחדים שייוולדו רק מכם ומהזכרונות שלכם, מהבפנים המדמם. אז שיהיה במזל 🙂


לו״ז צפוף ושולחן הפוך?
מוכר לך?
לא עוד.

סוף לצרות של מעצבים!