איך להספיק יותר? קדימה ליוטיוב!

שיואו כן זה קורה ואתם יכולים לעבור את זה איתי! היום אני משתפת איתכם את הולוג הראשון של אמבד ביוטיוב, שנע בעיקר סביב ״איך הספקתי עוד?״ אבל לא רק.

לא יודעים מה זה ולוג?

וידאו+בלוג, סרטוני ״מה עבר היום/ השבוע״, מאד אותנטיים ולא מבויימים. תחשבו שהכנסתי את עצמי ל״מחוברים״ 🙂

הולוגים של אמבד ביוטיוב // אורפז ימין

למה זה חשוב לי?

1- כמו שכתיבה עושה לי תרפיה, כמו שלערוך וויס שלי מלמד אותי על עצמי ועל איך אני מדברת,
בוידאו הכל יותר אינטנסיבי, כי זה גם מילים וגם ויזואליות.
אתגר ה״אההההה״ שאני אומרת בהקלטות מחריף בוידאו, ובכלל, קשה לשבת מול מצלמה ולהתרגל אליה.

2- הפידבק של הקוראים שלי (שלכם) הוא מהמם, יש טלפונים שאני מקבלת לעבודה והם מתנהלים כאילו שהכרתם אותי כבר, אז למה לא?

3- זה עוד כלי שרציתי להגיע אליו, עוד מדיה, עוד סקיל ללמוד, מבחינתי זה עוד כיף, וגם סיבה לחזור לערוך כמו לפני שנים (רק הרבה פחות מקצועי, בכלזאת ולוגים)

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

איך זה קרה? איך זה יהיה?

הסיפור הזה התחיל בעיקר מרצון להבין איך אנחנו מדברים וחושבים כשאנחנו לא חושבים על זה, ברור שעדיין לא התרגלתי למצלמה ושלא הכל פיקס- וזו עוד נקודה שלא קרתה לי לפני- להוציא משהו לא מושלם.

הפריימים לא יהיו עד הסוף, איכות הצילום היא אייפון 7 כדי שאתרגל להסתובב עם הסיפור לפני שאצטרך להיות חייזר עם מצלמה כמו שצריך, מן הסתם שגם הסאונד הוא אייפון 7…

בואו נודה, לא הולכים להיות מאסטרפיסים על ההתחלה, כי אם אחכה שאהיה על מאסטר פיס אצטרך לצלם ולערוך כמה חודשים עד שאתרגל למצלמת ולוגים ולדבר מול מצלמה ולהיות משוחררת.

זה יקח זמן. ועדיף שהזמן הזה יהיה בתהליך למידה, אמיץ, ״על אמת״.

מה יש בפנים?

1- אותי, בלי הקדמות ובלי הסברים

2- שיחות מכונית ותובנות על אפקטיביות ולוחות זמנים

3- איך זה להיכנס ליוטיוב ולוותר על ״תוצרים מושלמים״ שאני אובססיבית עליהם בדרך כלל, איך זה לצלם אותנטי- גם כשאני עייפה, גם בלי איפור, איך זה לשחרר

4- תהליך בניית הקורס האקדמי שלי, כולל שיחות על מצגות

5- התקדמות יומיומית, עסקית ואישית, בהצצה לחיים שלי

מה הדברים שלמדתי?

1- לעשות על עצמך ניסוי חברתי-עצמי אומר לפעמים לזרוק פצצה ולברוח (או לשגר תוכן ולכבות את המחשב…)

2- אני מצליחה להספיק מיליון דברים במקביל, ושוכחת לזכור לצלם אותם

3- לערוך את עצמך זה יחסי אהבה שנאה: מגלים פינות שונות שלא שמנו לב אליהם

אתם מוזמנים לצפות באמבד ביוטיוב!

מקווה שתהנו, ואשמח שתפדבקו 🙂 אהא. הנה זה כאן >>

לדבר עליי באקראי.

כולנו מכירים סיטואציות שעושים בהן סבב שמות וכל אחד מספר קצת מי הוא ומה הוא. הנה זה מגיע אליך וזיעה קרה זזה על הגב, זה מתחיל. הנה שיווק עצמי שלא תכננת אותו.

אתמול הייתי במפגש כיתה, אנשים שלא ראיתי שנים מספרים על עצמם. מישהו חשב שמדובר בשיווק כלשהו? לא נראה לי, זה לא אמור לעבור לנו בראש על אוטומט.

על מה אנחנו חושבים?

אנחנו רגילים לחשוב על שיווק כעל ״זה אמור לעניין אותו?״ (או מקצועית: ״הוא בקהל היעד שלי?״) אבל נוטים לשכוח את הקהלים המשניים- את ה״הוא מכיר את ההוא״ (הוא יגיע לבסוף לקהל המטרה).

זאת אומרת, כשאנחנו גם ככה בסיטואציה, רוב הסיכויים שלא נפסיד מלדבר נכון על עצמנו. עדיף שנדבר נכון על עצמנו.

שיווק עצמי על הדרך - אמבד אורפז ימין // בחירה חופשית, הודיה טולידאנו, 2017
מאיזה מקום אתה בוחר לדבר? // בחירה חופשית, הודיה טולידאנו, 2017

אז מה הם סיפרו?

1- אלו שמתמקדים במקום/ מיקום ומגדירים דרכם:
״אני עובדת באלתא״, ״למדתי בתלאביב״

2- אלו שמתמקדים במה הם הוכשרו/ במינוח מקצועי-פנימי שהם מבינים:
״למדתי הנדסת בניין״, ״אני עושה תואר בחקר בעלי חיים״

3- אלו שמתמקדים בעבר:
״סיימתי ללמוד באריאל״, ״התחתנתי ונולד לי ילד״, ״עבדתי ב…״, ״עברנו לגור ב…״

ומסתבר יש עוד סוג:
פתאום קלטתי שאני לא אמרתי שום מילה על ״למדתי״, ״גרתי״, ״עבדתי״. אצלי הכל היה ב״היום יש לי״, ״אני עושה״, ״בעוד חודשיים אני״.

בעצם בלי לשים לב התור שלי עבר בהווה+ עתיד.

ואז חשבתי על שיווק!

כי וואלה, זה מה שאתה חושב כשאתה כותב קורס על שיווק, פרסום וניומדיה ומשתוקק לסיים את העבודה עליו;

בגלל שאני קודם כותבת ידנית, אח״כ עורכת ולבסוף בונה מצגת (ככה יסודי יותר בעיניי) הכל הלוך ושוב עם הקורס. המיינד שלי רץ על החומר הזה הלוך ושוב.

מתוך זה שמתי לב איך אנשים משווקים את עצמם גם כשהם לא ב״מוד״ של לשווק, ככה על הדרך, בלי להנדס את זה: רובנו משווקים ב״ניסיון״, ב״עבר״.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

למה זה קורה? 3 ניחושים…

לימדו אותנו שמה שעברנו מסמן על הצלחה, שמה שסיימנו אפשר לסמן בו וי, שכל דבר שהתמודדנו איתו הוא ״הניסיון שלנו״, ״הוותק״, ״מה אנחנו שווים״.

אהא. ניסיון זה חשוב כי זה אומר שאנחנו כבר לא דיי וואן: שהסתדרנו עם דברים שקרו, שהחיים שיפשפו אותנו.

אבל האם העבר מגדיר אותנו? או האם העבר בעל מסה גדולה יותר מההווה והעתיד? האם התמדה חשובה יותר? האם שאיפה חשובה יותר?

בהרבה כנסים/ קורסים/ מפגשים שהייתי בהם, הקלטתי את החלק הזה של ״ההצגה העצמית״: אני יודעת שזה נשמע קריפי עכשיו, פשוט זה מאד עניין אותי מה אנחנו אומרים, איך אנחנו מסתבכים, מי מדייק, מי מעגל, מי מגדיל, מי מקטין.

בשמיעה חוזרת יש הרבה יותר דיוק.

נכון שלא נכון

אנלא הולכת לסגור את הפוסט הזה ב״רק ככה זה טוב״, זה לא הגיוני.

ברור לכולנו שאין טעם ללמוד בעל-פה פסקה שיווקית על עצמנו, ושאין טעם לתכנן מדי את התוכן כי זה ישמע נורא, דוחף ודוחה. שיווק אגרסיבי מדי כשהסיטואציה היא לא נכונה יכול לקלקל לנו.

מה כן? שימו לב איך אתם מדברים, בעבר… בעתיד… בהווה… על מה ומי אתם מדברים? מי ומה מייצג אתכם כרגע?

בפעם הבאה שתציגו את עצמכם, תזכרו שהניצוץ היומיומי ושהמחשבה על עתיד ולו״ז שפרוס לפניכם ומתמלא, הם לא פחות חשובים מהניסיון שצברתם.

הם מסמנים אתכם עומדים כיישות בפני עצמה, לא תלוית מיקום, מקום, גוף אחר, ניירת.

ואולי הכי חשוב: במקום להתעסק בספירת מלאי של וי ועוד וי, הם מראים שאתם עוד מאתגרים ומתקדמים. חיים את עכשיו.

?
לשווק את עצמך נכון יותר,
לתפוס את הקהל שלך
ולכבוש יעדים אישיים!

+ ייעוץ מקצועי למעצבים +

// התמונה נבחרה בשת״פ עם הודיה טולידאנו //

על תחרות ושפע.

זה לא משנה אם אתם שכירים או עצמאיים, המציאות מכריחה אותנו לעבוד בתחרות כדי להצליח להתפרנס מעיצוב. ככה זה שוק רווי.

המון מהמעצבים שקיבלו ממני ייעוץ מקצועי למעצבים, התעסקו בשאלות של ״איך גם לי יהיה מקום? יש כלכך הרבה שמתחרים על המשרה הזו/ שמוכרים נמוך ממני/ שעונים על הצרכים שאני עונה, והם גם מוכשרים…״

אני תמיד מתחילה מלהסביר שצריך להאמין בשפע, בתמימות.

קארמה איז א ביץ׳?

אני מאמינה בברכה: מעצבים שטובים במה שהם עושים, יודעים את מקומם ויודעים לשווק את זה, לא תחסר להם פרנסה. זה לא רק להאמין ששפע קיים, זה להתאים אליו.

ובלי הרוחניקיות שנוצרה פה, מה זה אומר?

א- להיות טוב מבפנים (כישרון והתפתחות)

ב- להיות ייחודי ולהישאר ייחודי (מיצוב)

ג- להראות את זה, להתמיד ולדעת למכור (שיווק נכון)

זאת אומרת ש״מה ששלי יהיה שלי״, אבל לא כי אשב ואחכה. עבודת שטח חשובה, עבודת שיווק חשובה, וכמובן חשוב להמשיך ולהתפתח גם כמעצב ולא לעמוד במקום.

איך להתפרנס מעיצוב? אורפז ימין אמבד // ביי דה בוק, הודיה טולידאנו, 2017
תמיד אמרו לנו להתרחק ממתחרים // ביי דה בוק, הודיה טולידאנו, 2017

+ למרות שבחודש האחרון אני כותבת קורס אקדמי על שיווק פרסום וניומדיה למעצבים (והנה גיליתי לכם מה באמת הולך לי בסטורי), אנחנו לא הולכים להיכנס כרגע לעומק של כל אחת מהנקודות, כי יש שם המון לומר.

+ אנחנו כן הולכים להתמקד בטעויות הנפוצות של מעצבים ברגע שהם מריחים תחרות. מה ש״יפה״ בסדר הטעויות הוא שאחת מובילה לשניה, כמו כדור שלג.

1- הטעות: חוסר פרגון

הטעות שמרחפת מעל לכולן היא מעצבים שלא אוהבים לפרגן. אנלא מצפה שתמליצו על המתחרים שלכם ברגע שקיבלתם הצעת עבודה, אני כן מצפה שלא תשבו להיות ״הטוקבקיסט הרע״ כשאין סיבה.

אל תפתחו עיניים, אל תמנעו מלומר מילה טובה על עבודה טובה. תאמינו בתמימות בשפע, למה לא? גם לכם וגם להם.

ויותר מזה, כשאין לכם אופציה לקחת עבודה אל תפחדו להעביר אותה לקולגה (במיוחד במקרים כאלו). לא כי ״לתת זה לקבל״, ״זה יחזור אליכם״ ושאר שיט, פשוט כי אתם בין כה לא יכולים, למה לא לעזור לשני הצדדים?

אהא, תשימו לב על מי אתם ממליצים ואל תבנו יחסי אנוש שקריים, שקרים לא עובדים אף פעם. לא חסרים מעצבים שאתם אוהבים ומעריכים את העבודה שלהם, או את מי שהם, אחרת לא הייתם שואלים ״מה עושים עם התחרות״.

מה ששלכם יגיע. לא צריך לנטרל את כל מי שמסביב, אנשים זוכרים אתכם לטוב כשאתם מפרגנים או עוזרים להם להתקדם למרות שאתם לא יכולתם לעזור אישית ולבצע משהו. מכל סיבה שהיא.

להיזכר לטוב זה חלק מלבנות מיצוב טוב, לדאוג לבסס את עצמכם ממקום שלם ובטוח בעצמו, לא מפחד.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

2- הטעות: בידול במיצוב

או נפוץ יותר, אין בידול במיצוב. למה לעבוד אתכם? אה כי אתם מוכשרים ויודעים לעצב? ו…? זהו?

כמה מעצבים שמתעסקים במיתוג על בסיס יומיומי אתם מכירים שהלוגו שלהם שורת המיצוב היא ״מעצב גרפי״, ״עיצוב גרפי״, ״מיתוג לעסקים״ (או בגרסאות אנגליות כמו ״graphic design״)?

כמה שהסנדלר הולך יחף! שורת המיצוב שלכם היא השניה וחצי שאני אמורה לקלוט שיש כאן משהו אחר, שיש כאן מישהו שהוא מעבר ל״רק מעצב״, שהוא עוד משהו שאין לאחרים, ושהוא מיוחד בשבילי.

שורת המיצוב היא הבסיס שיבטא את כל האסטרטגיה שמאחורי הבידול והמיצוב של המותג שלכם. בין אם אתם עצמאיים שרוצים לבסס את העסק שלכם, או אם אתם שכירים שרוצים לבלוט מעל הרהרי הפורטפוליויים האחרים.

3- הטעות: היכרות והתמדה

אתם רוצים את x. לאיקס יש שיער כזה גולש, חיוך מהפנט, עיניים בוהקות. אז אתם רצים לx ומזמינים הבייתה להורים. לא אה?

למה? כי x נעלם. (סטגדיש!) מי יבוא אתכם להורים לפני שהכרתם? לפני שהוא יודע איך קוראים לכם ומה אתם אוהבים ומה מיוחד בכם ומה מצאתם בו בכלל?

איך להתפרנס מעיצוב? אורפז ימין אמבד // דרכנו, הודיה טולידאנו, 2015
מביאים את האיקס או האקס // דרכנו, הודיה טולידאנו, 2015

איך זה רלוונטי? אתם ל-א יכולים לשווק במטרת מכירה נונ-סטופ. לא הגיוני שתרוצו למכור ולמכור, כי אין לכם שום יתרון על פני האחר כשאף אחד עדיין לא מכיר אתכם.

זה הופך לרולטה אקראית או של מי הציע פחות. אתם לא רוצים להיות שם.

גם אם אתם שולחים את המייל למשרה הזו שאתם רוצים, גם אם קיבלתם בקשה להצעת מחיר: אתם לא מתקדמים בלי היוניק שלכם. שלב שלב.

א- מי אתם (לא לחפור, איקס שונאת חפירות ואין לה זמן למגילות שלכם), עדיף שגם בצורת הכתיבה יהיה אופי.

ב- למה לצד השני יש ערך מוסף אתכם, איך זה מוסיף לו מהמתחרים שלכם (ולא למה לכם יש ערך מוסף איתו, אתם עדיין לא חשובים לו ולא חלק מחייו).

ג- רק אז: הצעה והנעה לפעולה אטרקטיבית.

אם תעבדו בלי הסדר הזה ותלכו ישר ל״היי משרה 397 שלך מאד עניינה אותי, הנה הקו״ח והתיק שלי, אשמח שתחזור אליי״ אתם סומכים על המזל, ויש לכם אופציה להתחרות (כי יש תחרות הלו!), אז תתחרו.

4- הטעות: קהל היעד

חשוב שתתמקדו בקהל היעד שלכם. אם אתם כותבים קורות חיים או מעצבים תיק עבודות- אל תראו לי מה שלא רלוונטי אליי כמעסיקה.

אם חיפשתם להתמקד רק בדיגיטל- אל תראו לי עבודות פרינט. אל תבלבלו את האוייב.

אם אתם רוצים להשיג רק לקוחות שעובדים בארגונים גדולים, אל תראו לי רק עבודות עם לקוחות פרטיים יותר כמו קלינאית תקשורת.

אל תראו לי באנרים אם לא בא לכם לעשות באנרים.

אל תציגו מודעות עיתנות אם אתם לא רוצים לעשות את זה לאדם הבא שיגיע אליכם.

מה שתראו זה מה שתמשכו, הראש עובד מדומה מושך דומה. מה שבחלון הראווה זה מה שיכניס לחנות.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

5- הטעות: קקי של יונה

אני הולכת לסיים בשטות שקרתה לי הסופ״ש, בסיומו של נופש משפחתי.

אחרי הרבה עבודה קשה החלטתי שמגיע לי חופש ונסענו לצפון, הכל שליו ורגוע בצפון, משהו בכחול-הכחול הזה תמיד משנה את המיינד כשאני שם.

הגיע היום האחרון, השיער שלי סופסוף הסתגל לאוויר והוא ממש יפה הבוקר. אנחנו והמזוודות בדרכנו לאוטו, ובום. מהשמיים. קקי של יונה על הראש.

למה אני מספרת על זה? הו. הפרופורציה! רבע שעה אחרי שזה קרה עדיין הייתי עצבנית. קשה לעצבן אותי, יש לי סבלנות של פיל.

כשזה היה נקי שוב פשוט רציתי להתקלח, אבל כבר לא יכולנו לחזור למלון, והבנתי פתאום שזה יכול לקרות לכולם.

כולנו שווים בפועל, גם הגדולים וגם הקטנים. חייבים לזכור שכולנו בני אדם שנוצרו מאותו החומר בסוף.

כשמעצבים שרוצים לעבוד עם מותגים גדולים אומרים לי שאפשר לעשות את זה רק דרך משרדים אחרים אני מרימה גבה, כי עשיתי את זה גם בעצמי סוליקו.

זה יכול לקרות לכם, הכל שאלה של רצון וכיוון. מה זה בעצם הכיוון? להיות טוב מבפנים + להיות ייחודי ולהישאר ייחודי + להראות את זה, להתמיד ולדעת למכור.

כן. עשיתי קופיפייסט לעצמי. וגם אתם מוזמנים להתחיל לשכפל אותו גם על עצמכם (:

?
רוצה יותר מהיומיום שלך?
להבין מה מתאים ספציפית לך?
אחד על אחד, עם אחת מבפנים?

+ מגיע לך ייעוץ מקצועי למעצבים +

// התמונות נבחרו בשת״פ עם הודיה טולידאנו //

עבר, הווה, עתיד, עבר.

את המחקר על קליגרפיה של מיכאל שוורץ קיבלתי בהודעה פרטית, אני מאד אוהבת לקבל הודעות שלכם כי זה תמיד מרגיש שאמבד היא כמו בית פתוח.
איזו מרוקאית לא אוהבת בית פתוח?

״לפתוח מחברות ולכתוב״

אחרי שצפיתי בו לראשונה הרגשתי שהרגע הייתי שוב בשיעור היסטוריה, אמנם בעיצוב אבל שיעור היסטוריה.

אה כן. לא אהבתי שיעורי היסטוריה. בשום גיל. מבחינתי גם כשהיה מדובר במלחמות עולם, וגם כשהיה מדובר בתולדות האומנות, משהו בהם גרם לי לצייר/ לישון/ להזמין נעליים מהאינטרנט (תלוי בשנת השיעור ובחובת הנוכחות).

+ עצרו לצפות משהו, מיד ממשיכים (:

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אנשים, שמות, אותיות.

ואז עלה הרולר וקלטתי כמה אנשים שאני מעריכה היו בתוך הדבר הזה, אין סיכוי שזה ״רק״ בעל ערך היסטורי.

זאת אומרת כן, אין לי ספק שחובבי היסטוריה ימצאו כאן ערך, אבל לא הגיוני שאין כאן עוד משהו. את הרי מתעסקת באנשים, את יודעת שאיפה שיש חומר אנושי נכון יש יותר ממה שראית.

כמה דקות עברו ולחצתי פליי בשנית. וזה לא שהתאמצתי, פשוט זיהיתי את המטא של ״סיפור המסגרת״. יום אחרי זה אני כבר על המקלדת, רצה להפיל את זה.

אמרו את זה קודם, לפניי?

הוידאו כולו דן בשאלה איפה השורש, לאן נעלמנו. הרבה בין שכחה לזיכרון. אבל בעצם הוא דן בשאלה ״איך שיר נולד״, איך יוצרים משהו חדש בעולם שנדמה שהכל כבר הומצא בו, שראינו את הכל.

למה הקליגרפיה העברית נעלמה להמון שנים מבחינת עולם העיצוב? (ספרי תורה וקודש המשיכו להתקיים לאורך כל הדרך), כנראה כי הרגישו שוואלה, יש אות, יש דיו, יש דף, ה״עשו את זה כבר״ מוגדר ומוסבר להמון מעצבים.

מעבר לטכניקה, הרבה מהמעצבים כבר באים בגישה ש״לא אני אמציא את הגלגל״, רק לפני שבוע דיברתי כאן על ״השראה״ וכמה שזה מוטעה להניח ש״לקחת השראה״ זה לצפות בדבר שכבר עשו בתחום הספציפי.

מה למדתי מסרטון היסטורי על קליגרפיה, עננה, הודיה טולידאנו, 2015, אמבד אורפז ימין
מהעבר אל העבר // עננה, הודיה טולידאנו, 2015

בין טיפות דיו;

יש חלק בוידאו שבו עודד עזר מדבר, ובצפייה ראשונה בהחלט אובד בין השורות. זו בדיוק המטא שעליה דיברתי. משהו שם, כמו כעס טוב/ מרדנות טהורה בנורמה המערכתית המקובלת:

״זה בדיוק מה שרצו שנחשוב בבצלאל, כלומר המודרנה היא חזות הכל, וכל מה שקדם לה זה מיסטיקה במקרה הטוב, ופרמיטיביות במקרה הרע…

כדאי שהוא (המעצב) יעשה סוג של מיקס בין ידע היסטורי שהוא ירכוש לבין התחברות לצרכים של היום אחרת זה לא יהיה מרחיק לכת, זה לא יהיה משהו שעוד לא ראינו״

לומר ״לצאת מהקופסא״ זה בתוך הקופסא.

וזה בדיוק הסיפור החמקמק בלהיות מעצב היום. כי מעצבים היום, מעצבים טובים באמת, לא רק עונים על צורך של ״יפה ונכון״, יש שם צעד מעבר.

זה בדיוק החיבור בין ״מענה על צורך חזותי״ לבין ״פיס חדש״, להשתמש בצד היוצר שלך, גם כאמן.

וכמו שם, כך גם בדיגיטלזציה לצד קליגרפיה, בתחילת הוידאו מיכאל יוצא לחקור את הפריחה האינסטגרמית והוויב החוזר לתחום:
גם כאן אפשר ״לענות על צורך״, להשתמש בקיים ולהמציא ממנו… או… או ליצור את זה מאפס. להשתמש בצד היוצר שלך, גם כאמן.

+ + +
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך פה (:

// התמונה נבחרה בשת״פ עם הודיה טולידאנו //

יומולדת שנה לאמבד!

הרבה אנשים שואלים איך נוצרת השראה, מאיפה היא מגיעה ומאיפה לוקחים השראה. הרבה מעצבים קוראים לחיפוש של ״מה עשו לפניי״ בשם ״חיפוש השראה״ או ״צריך לקחת השראה מ״.

האמת היא, שכשאני כותבת את השורות האלו אני נזכרת לרגע שדיברתי עליהם בבלוג, וש…כן! זה קרה בפוסט הראשון שלנו יחד.

סביר שאתם כבר יודעים שאני לא מאמינה ב״מה עשו לפניי״ כאבן דרך ומקור ליצירה, להפך, בעיניי זה חסם.

השראה, ממה עשויה השראה? יומולדת שנה לאמבד, אורפז ימין

אז ממה עשויה ההשראה שלי?

מהעיניים שלי. מהחיים עצמם. מהפיסות הקטנות של עצמנו מול הזמן שחולף, מהמרווחים שבין שקט מוחלט לרעש מוחלט. אי שם. שם גרה גברת השראה.

כשעברתי על האייפון בשאלה ״איך זה קרה״, איך אמבד היא אני, ואני היא, ומאיפה החייזרית הירוקה הזו יצרה לה עולם שלם, גיליתי כמה קשה עבדתי בלחיות אותנו, ברגעים של השקט הקיצוני מול הרעש הקיצוני, בחלקים הקטנים האלו… אלו שהכי קשה לתפוס.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

אחרי שנה של כתיבה מאומבדת מגיע לנו מזלטוב. שנה של תוכן איכותי שמה לא עברנו בה יחד, שנה של ריצודים וזריחה, שאינמצב שאתאר את כל מה שעברנו אני והיא.

תודה על כל מי שאתם! 🙂

מזל שיש וויס, מזל שיש תמונות, כמה טוב שבאתי הבייתה.

 

על יזמות, יצירה ובטן מלאה.

היי ירוקים שלי, את הפוסט הבא אני הולכת לערוך כמה שפחות. הוא אישי. הוא מהבטן. הוא הולך לגעת בבפנים של כל יוצר ועצמאי, או לעקצץ אצל כל יזם או אדם חולם.

יובל אברמוביץ׳ ואני דיברנו על יזמות, מה הבנתי מזה?

יצא לי לכתוב קצת על ״הרשימה״, אבל אם בכלזאת אין לכם מושג מיהו יובל, אתם מוזמנים להציץ באתר שלו, או בפייסבוק שלו, ולגלות יזם מיוחד, ורעיונאי מיוחד מאד.

אם אתם בתחילת הדרך שלכם או אם אתם שנים בתחום, זה ממש לא משנה בפוסט הזה. אני לא הולכת לדבר על ניסיון והתמקצעות, על הכרה, על יעדים, על הזדמנות.

אני מאמינה שבכל יום שנפתח עלינו אנחנו כיוצרים חולמים יותר, אוהבים יותר ובוראים יותר. אני מאמינה בשפע ובברכה שמגיע אם אתם מאד טובים במשהו ויודעים איך לשווק נכון. אם מנטרלים את כל זה, ההבדל היחיד בין תחילת דרך יוצרת לבין יזמות של שנים הוא ההסתגלות לפחד.

הפחד לנסות, או הפחד לחשוף, או הפחד להיכשל וליפול.

יובל אברמוביץ׳ ואמבד בשיחה על יזמות מהבטן // קונכיה, אמבד, 2017 אורפז ימין
ההבדל הוא בפחד // קונכיה, צילום עצמי, 2017

מי מפחד מהדב הגדול?

לרגל יומולדת השנה של אמבד (שיחול בסוף החודש) החלטתי לא לפחד לחשוף סיפור אישי, ולא לפחד לחשוף כאבי גדילה.

אמנם אני מזמן לא ב״דיי וואן״ שלי, יש מאחורי שנים של עבודה קשה וצמיחה: קמפיינים מוצלחים, מותגים יפייפיים שעובדים, ובעיקר הרבה חלומות של אחרים שקיבלו אופי וגוון משלהם.

בין אם אלו אנשים פרטיים שעבדו איתי, בין אם אלו מעצבים או אנשי מקצוע, בין אם אלו עסקים, תמיד נתתי את הלב שלי.

אם קראת פה בעבר סביר שהספקת להכיר את הנפש שלי קצת. אם יש לך מנוי לבלוג, יותר מסביר שראית את הנפש שלי. כיוצרת וכאדם.

לב פועם.

בחודשים האחרונים שיניתי הרבה מהשגרה שלי: הגדלתי את העסק שלי, פתחתי לרוחב את הייעוץ מקצועי למעצבים, שאני מציעה אחד על אחד, ומסתבר שאני עושה את זה באופן בלעדי, וכן. יש עוד פרוייקטים בדרך!

במסגרת השינויים והמעברים הפיזיים שאני עושה הפחד הוא חלק אינטגרלי מהיומיום, אבל מרגע שלקחתי את ההחלטה לקום ולעזוב את כל הטוב שהיה לי ואת הקומפורט-זון שהגן עליי בהיותי שכירה לצד חיי היזמות שלי, הפחד הוא משהו שאתה לומד ליצור ממנו, לבעוט ממנו, ולגדול איתו.

החלטתי לשתף את הראיון הזה (שנערך לכבודי ולכבוד קורס שאני חברה בו) כי הבנתי שהוא הולך לעזור לכל יוצר שהנפש שלו יודעת לחשוב.

עם הרבה למרות והרבה בגלל, עם זה שמעטים מאד יודעים מה שאספר כאן…
מכאן, העריכה היא לשונית בלבד. תהנו אהובים.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

כאן אורפז ימין, כתבתי לך בפייסבוק שאני רוצה לראיין אותך וממש שמחה שהסכמת, יאלה בוא נתחיל 🙂

הכרתי אותך השנה ביומולדת שלי, כמה שהייתי אמורה להכיר מהמסך באמת לא זכרתי מי אתה. חבר טוב קנה לי את ה״רשימה״ ליומולדת, ועוד בתחילת הספר התחלתי לעקוב אחריך ברשת כי הרגשתי שיש שם מישהו שחושב אחרת ושמפחד הרבה פחות.

שנינו עברנו תאונה משנת חיים, אתה ממש מזמן, אני לפני שנה ומשהו. הייתי בדרך למשרד ולא הגעתי. עברתי תאונת טוטאלוסט, הרכב שלי נמעך, כשנפתחו עליי כריות האויר הייתי בטוחה שהכל לבן עם ריח מוזר והנה גיים אובר, אח״כ גיליתי שיורד לי דם ואני עוד פה.

לא יכולתי לאכול, היה קשה לי ללכת, ומי שהיה אז בן זוגי נפרד ממני שבוע אחרי התאונה, בטלפון.

אחרי חודש בבית ובפיזיוטרפיות ומיליון כדורים בערך התאזנתי, אני אומרת בערך כי הכאבים עוד היו והפוסטראומה. הו. כמובן. אבל חזרתי למשרד, כי עולם הפרסום הוא שואב וכי אני נשאבתי לכאב.

כשקיבלתי את ״הרשימה״ מאותו חבר הוא אמר שזו היומולדת שלי אחרי שנשארתי כאן ואני בריאה והכל חזר אחורה, ושמגיע לי לצעוק את זה ולחלום. ושהוא קרא איפשהו שגם אתה עברת תאונה קשה. הוא לא קרא את הספר, ולא היה לו מושג כמה הוא קלע.

לא היה לו מושג שחמישה חודשים אחרי אני כבר לא אשב לידו במשרד, ושיהיה לי אחד משלי. הוא לא הרגיש שחלמתי כי הייתי שם שנים ויום רודף יום.

יצאתי לדרך, התחלתי קורס ליזמים כי אני אדם שלא מבין יותר מדי בבירוקרטיה של ארץ ישראל, מפה לשם מסתבר שאני לא אתעסק רק בבירוקרטיה אלא גם בלב.

קיבלתי שיעורים לראיין יזם שאני מעריכה את המעשים שלו, ובאת לי בראש (ובפיד), ניסיתי את מזלי. וטוב שניסיתי.

1- רציתי לשאול אותך מה דמיינת שיקרה לך שנתיים אחרי שהפכת לעצמאי, וכמה שנים עברו מאז?

אני עצמאי מגיל 17.5, מהיום בו התחלתי לכתוב בעיתון חולון בת-ים של ידיעות אחרונות. כל חיי הייתי עצמאי ובהמשך בעל חברה ומעולם לא חשבתי שיש אופציה אחרת.

אני אוהב לנהל את העשייה שלי, העסקים שלי והכספים שלי. מעולם לא חשבתי שאגיע להכנסות משמעותיות ולצמיחה מתמדת.

בשמונה שנים האחרונות אני גם שכיר של ישראל היום ולמרות שאני מתפרנס שם מאוד יפה אני לא תלוי רק בהכנסות משם. יצרתי לעצמי סל עם מספר גדול של ביצים כך שגם אם יום אחד אעזוב או יעזיבו אותי יש לי חלופות.

2- אני זוכרת שסיפרת על שותף שרימה אותך והכניס אותך לחובות.
מתי עוד יצא לך שהחלטה שקיבלת עשתה לך רע?
משהו דרסטי בלב של יובל?

אין הרבה החלטות שעשיתי ועשו לי רע. אני לוקח אחריות על כל המעשים שלי המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. אי אפשר לצמוח בלי לטעות ולדייק את עצמך.

עבודה עם שותפים, והיו לי כמה כאלו בחיים, תמיד מובילה לחיכוכים בגלל קצבים שונים ולפעמים בגלל בעיות של אמינות.

אני יודע היום שלא אעבוד יותר עם שותפים. אני במקום ובמצב שבו אני יכול להפוך את חלומותיי למציאות בכוחות עצמי.

3- איך התמודדת עם דברים כאלו? מאיפה מצאת לקום?

הצלחתי לקום ממשברים מתוך ידיעה שאני יודע לייצר יש מאין. אדם שיודע שהוא יודע לייצר דברים לא נבהלת מטעויות או התרסקויות.

טראמפ שהוא היום נשיא ארה״ב היה בחובות של מאות מיליוני דולרים אבל הוא נבהל והצליח לשקם את עצמו להפוך להיות האיש הכי חזק בעולם.

היום, ממרום גילי (40) יש לי פרופרציות. אובדן של סכום כסף כזה או אחר הוא לא מוות או מחלה. כולה כסף.

יובל אברמוביץ׳ ואמבד בשיחה על יזמות מהבטן
על דפי הפייסבוק, יובל מחליט על יציאה לפנסיה מוקדמת…

4- אתה דואג לחגוג את ההצלחות שלך היום, מה היה בתחילת הדרך? פירגנת לעצמך או שתמיד חיפשת מה עוד?
זו שאלה שאני שואלת כי גם כשאתה מכריז על ״פנסיה״ אתה תמיד ממשיך לזוז ולהמציא עוד ועוד את עצמך.

אני אדם מאוד צנוע בדרישות שלי מהחיים. אני לא חוגג את ההצלחות שלי בחגיגות ענק. אני במקום שהסיפוק שלי הוא פשוט מהפיכת עוד רעיון לספר או הרצאה או חנות או מה שזה לא יהיה.

כשאני מכריז שאני בפנסיה זה לא אומר שאני פורש מהעבודה אלא מוריד קצת הילוך.

אני בן ארבעים, עובד מגיל 14 והגעתי למצב מעמדי שבו אני יכול להרשות לעצמי לברור את העשייה שלי ולעשות רק מה שטוב לי. זו, לדעתי, החגיגה הכי גדולה.

5- איך זה לחיות בעסק שהוא לגמרי יובל?
שהלב שלך פתוח וזו הפרנסה גם?

הייתה לי היום שיחה עם חבר שהוא תסריטאי וכרגע מנסה לקדם משהו מול אחד הערוצים. ההתנהלות שלהם מאוד לא נעימה. לא מתקשרים, כן מתקשרים, רוצים ולא רוצים ושמים תנאים.

אמרתי לו "תעשה זאת בעצמך! אתה מספיק מוכשר ויכול להפיק לעצמך את הסדרה".

לאורך כמעט כל חיי לא הייתי תלוי בחסדים של התיאטרון, הטלוויזיה או הוצאות הספרים. אני היום הבעלים של העשייה שלי וזה הכי כיף. לא דופקים אותי, לא גוזרים עליי עמלות ולא אומרים לי לא. ויש לי בוס מאוד חמוד שמפרגן לי גם שנ״צ כל יום.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לי יש בלוג מקצועי על עיצוב ואנשים וכשמקבלים תגובות שליליות הן הרבה פעמים נורא אישיות ומדברות עלינו כאדם ולא על התוכן והדעה שלנו, איך אתה מסתדר עם מסה גדולה של זה?

לשמחתי רוב התגובות שמגיעות אליי הן חיוביות. נתקלתי אולי בעשר תגובות שליליות ישירות מול אלפי מיילים מכל העולם שיש בהם דברים חיובים. כמובן שלפעמים אני קורא עליי ברשת דברים פחות נעימים ומניח שיש מי שמדברים מאחורי הגב.

כשאני קורא משהו שלילי זה בעיקר מעציב אותי. לא בגלל שכתבו עליי משהו רע אלא בגלל שיש אנשים שמחפשים רק את הרע בחיים ולא הטוב. צר לי עליהם.

ואחרונה חביבה: איך זה להפוך לבין לאומי? אני יודעת שבהתחלה זה היה שוקינג ומטורף אבל היום אתה עדיין נהנה מהעומס המטורף ומה״מפלצת״ שבראת? 🙂

הפיכת הקריירה שלי לבינלאומית וכזו שמתנהלת, נכון להיום, בעשרים מדינות הוא דבר פסיכי. מעולם לא חשבתי על זה (נו, טוב… אולי פעם מזמן) ובשנים האחרונות כל כך טוב לי בעשייה שלי בארץ שלא היו לי שום שאיפות שכאלו.

רוב הדברים קרו לי די במקרה ואין ספק שזה לא קל. לנסוע בעולם נשמע מאוד סקסי אבל זה כרוך בטיסות, נסיעות, בדידות, מרחק מהבית וכו'.

לאורך השנתיים האחרונות פשוט מצאתי את המינונים שנכונים לנפש שלי וגם הבנתי שאין לי מה למהר. שהעולם פתוח ואני יכול לתת גז מתי שארצה ולנוח מתי שארצה.

המון תודה
יובל

+ + +
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים? אני מחכה לך כאן!

רוצה לתמוך בספר החדש של יובל? יאיי. הנה איך!


פדנטית לאורך כל הדרך.

״ספר לי על תכונה שלילית שלך״. את השאלה הטריקית הזו כולנו מכירים מראיון עבודה שאי פעם היה לנו.

מה עונים? אה זה קל. את כולנו לימדו לומר ״אני פרפקציוניסט!״, מה רע בזה בעצם? ״הו מר מראיין. כמובן שזה רע. זה פוגע בעצמי כי אני כה מסור לעבודה״. מהמם לא? כמעט.

אם זה היה עובד ככה.

אם אתם מעצבים אתם יכולים להיות לא פרפקציוניסטים, אבל קחו בחשבון שכשלא תוציאו משהו מהודק זה יפגע בכם לרוב.

רגע מה? איך זה הגיוני? הרי נעבוד פחות לא?

מעצב טוב הוא מעצב פדנט // אור פנימי, אמבד, 2017 אורפז ימין
בדיוק מה שצריך, ללא תוספים // אור פנימי, צילום עצמי, 2017

״אני פרפקציוניסט!״

מילוג עברי-עברי: אדם השואף לשלמות ומתעקש על כל פרט ופרט עד התוצאה המושלמת מבחינתו.

כולנו התרגלנו לחשוב על אנשים שבאמת חלקם בפרפקציוניזם כעל אנשים שרודפים אחרי האידיאל המושלם, ובגלל זה כביכול מי ש״יש לו את זה״ גם סובל מזה.

לא הולכת לסתור את זה, יש בזה משהו. אני יודעת שאני מסוגלת לשבת עד 4 בבוקר על פרויקט שמשך אותי, כי בא לי את זה מושלם עד הסוף.

אי אפשר לומר שסבלתי באותו הפרויקט, אפשר לומר שזו לא השלכה חיובית לעבוד ב4 בבוקר במובן מסוים. עד כאן פיקס? אוקיי.

אז מה זה פדנטיות?

מילוג עברי-עברי: דַּקְדְּקָן, לא מוכן לוותר על פסיק.

פדנט הוא אותו אחד שמה שהוא שם על הדף זה מה שהוא מגיש, הוא עובד מדויק, לא רואה בין השורות, יותר יקי נקרא לזה, מה שרואים זה מה שיש. בקטע של שפוט אותי לפי מה שמולך.

באופן מפתיע (אחרת אולי לא הייתי חושבת לכתוב על ההבדל?) אני מאאאד פדנטית, כשאני נותנת ביקורת מקצועית למעצבים/ לבעלי עסקים אני תמיד מסתכלת על כל מה שמולי, זה אומר שאם יהיה שם ריווח לא נכון בין 1 ל8, או כתם הדפסה, או תפריט עם לינק שבור, או טקסט ללא הגהה, או סטייה בחיתוך… הם ישמעו על כל פיפס כזה.

במצב שמתכנתים שעשו מולי QA בדרך כלל חטפו הלם ראשוני, ומעצבת וידאו שעברה אצלי לביקורת קיבלה הערה על ריווח מקף משתנה ולא אחיד בכתוביות שבסרטון שלה (מילה- תיאור / מילה – תיאור).

קרציה? קטנונית? מקצועית? פדנטית? יו ניים איט.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ולמה מעצב טוב ירוויח מלהיות פדנט?

להיות פרפקציוניסט זה לא אושר גדול, הסיפוק מגיע רק באידיאל, רק כשיש שלמות, ולפעמים רק ב4 בבוקר כמו שאמרתי. אפשר לרדוף אחרי מושלם כלכך הרבה, לא בטוח ששם טמון האושר.

לפעמים גם טוב מאד זה בסדר. לפעמים גם סבבה זה בסדר. בסך הכל החיים הם לא וולטדיסני והמרדף אחרי המושלם לרב לא מניב.

מי שנולד כזה נולד כזה, מי שפיתח את זה פיתח את זה, אם שואלים: לא הייתי ממליצה לבעלי לב חלש או בעלי אהבה עצמית גבוהה.

הנאמנות עבור משהו פיזי שלרב לא שווה את המאמץ הפסיכי חסר הפרופורציה… עדיף לחיות בשלום עם עצמנו, וברמת סיפוק גבוהה יותר.

והנה הפוסט מגיע אליך. וזה מגיע לך. למה שווה לך להיות מהפדנטים?

1- כשאתה פדנט אתה מתרגל לעבוד נכון

אתם בטח מכירים את מצב התיקיות המבולגנות, הקבצים המפוזרים, את האגירה של מידע מיותר וצילומי מסך שלכי תמצאי אותם… כשאתה פדנט על משהו, אתה יודע לדייק את הבחירות שלך, לתייק ולמיין את כל שטות שבעולם, להיות אין-טו איט ולהעיף כל מה שלא קשור לנושא מהעיניים.

את לא תשימי טקסטים ללא הגהה ותעדיפי לשים לורם איפסום, את לא תתבלבלי מזה בהמשך העבודה, את בודאי תחסכי טעויות.
כנ״ל לתמונות לקוח שקיבלת לא באיכות, את פשוט לא תגעי בהן, או שתזרקי לך סטריפים עבים מעל, הכל יהיה ממש מסודר ולא כי את מרי פופינס, פשוט כי את עובדת לפי ״מה שרואים זה מה יש״.

2- משדרים מקצועיות

אין דבר כזה ״אחר כך יהיה״, ״תדמיין ששם יש״ וכו׳, התמונה המלאה תמיד בפרצוף בדיוק כמו ריבוע כחול בגריד אתר ששומר מקום לפרסומת העתידית שלו. כשאתה בטוח בזה אני בטוח בזה.

אין את בזבוז הזמן ללקוח בדמיונות על העתיד, אין את בזבוז הזמן במעבר עבודה בין מעצבים שונים/ אנשי מקצוע שונים. למה? שוב. מה שרואים זה מה יש. מבחינת התפיסה, אין פרשנות של משהו מעבר.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

3- חומרים מאושרים יותר מהר

וזה אולי הצד הכי פרקטי כאן. חומרים שלכם יקבלו אישור מהר יותר כי מה שקורה במוח זה חיפוש מציאות. כשדברים יושבים נכון מההתחלה, למשל אין מעל תמונה קרדיטים שמפריעים לי לראות את המצב המציאותי אליו אני מצפה כלקוח.

כשהכל אמיתי יותר הכל קרוב למציאות. משפט מפגר אה? אבל כשהכל יכול להיחשב כמשהו עומד ויציב המוח יאמין לזה מהר יותר. משמע אם העמדתם בלוק טקסט והוא לא באמת מרווח נכון, תתווכחו איתי עד מחר ואתם יודעים שזה ככה: טיפוגרפיה נכונה משפיעה פסיכולוגית על הצופה.

משמע שאם הריווח של הכותרת לא נכון- זה משפיע פסיכולוגית על המוח של הלקוח שלכם! כן, זה בדוק. לא שווה להשקיע עוד דקה (והגזמתי)? דקה ותגדילו את סיכויי האישור. בחיי.

דיוק זה הכל

המשמעות שנוצרת בעבודה עם מעצב מדויק היא ערך מוסף לא נורמאלי, כי מעבר לזה שלא תבזבזו זמן יקר של אף אחד ותשדרו מקצועיות, כשסקיצה שהצד השני מקבל מגיעה במצב מדויק ונקי קרוב לודאי שקל יותר לאשר אותה. וזה הכי חשוב לנו!

תהיו חדים. חמש דקות לפני שאתם מוציאים מייל תקראו שוב את הבריף, תראו שסגרתם את כל הפינות, תראו שהקבצים נקיים ממחשבות ומשיטות עבודה;

רק אחרי זה תוציאו לאויר העולם את הבייבי. הוא לא חייב להיות בר רפאלי, הוא כן מוכרח להיות תינוק ברור 🙂

?
רוצה לייעל את חיי העיצוב שלך?
אני מחכה לך כאן!

שיעור בהיסטוריה עצמית

כשמישהו מתחיל להכיר אותי יש סדרת שאלות שדיי חוזרות על עצמן. כשהן נשאלות, אני יודעת שהרגע הקסם קרה, הרגע ראו אותי.

הסשן בדרך כלל מתחיל ב: ״איך עשית את זה״, ״אבל את כלכך צעירה״, ״איך את כבר יודעת ש״, ״מתי הספקת״, ״איך יש לך זמן״, ״למה חשבת על זה יותר מדי״.

כשמשהו מאלו מתחיל להישאל אני יודעת שנחשפתי, שמישהו מבין שבתוכי שוכנת אישה בת 40 אולי, שחיה על טיים-זון אחר כנראה, כי היא הספיקה לראות דברים קודם, למרות שהיא לא באמת בת 40.

אבל את כלכך צעירה!

איך את מבינה בכל זה? איך הספקת להגיע עד שם? אני לא מבין… מתי עשית את זה?

עד היום הראשון שלי בלימודי תקש״ח הייתי בטוחה שכנראה לא הספקתי כלום. הייתי מהצעירים ביותר בכיתה (סיימתי הצעירה ביותר), הייתי בטוחה שכולם הולכים לספר על עצמם ושמי אני בכלל, מה הספקתי?

איך עשית את זה? כך תהפכו למעצבים מיוחדים יותר. אמבד // כיוון, הודיה טולידאנו, 2015
מי למעלה ומי למטה? תלוי מי מסתכל // כיוון, הודיה טולידאנו, 2015

הגעתי לשם אחרי שנת שירות, כן, מעולם לא הייתי בחופש. סיימתי את השירות האינטנסיבי שלי, המשכתי משם לעבודה בעיצוב וסובלימציה (הדפסות מוצרים) במעט הימים שהיו בין השירות ללימודים, והופ זה השתלב גם ללימודים עצמם.

למה אני חוזרת לשם עכשיו?

ביום הראשון שלי ללימודים הבנתי, אני חיה על טיימליין אחר, מסתבר שהספקתי דיי הרבה, מסתבר שאני מהיחידים שהיה להם מה לומר בהקשר של ניסיון או עיסוק בעיצוב, עיבוד, אנימציה, פלאש, קראפט, קוד (כי התחלתי בגיל 10?) או מה שלא יהיה.

מסתבר שהספקתי המון עד אז.

פתאום קלטתי שרק אני מדברת, שיש לי מה לומר כששאלו, ואני הרי לא אדם שמדבר כשהוא לא מכיר אף אחד… באמת היה לי לומר?

מתי זה קרה?

מכירים את האנשים המעצבנים שאומרים שהמקצוע בחר אותם? אני לא יודעת אם להיות חלק מהם עכשיו.

אני כן יודעת שתמיד הסתכלתי על קרדיטים בפרסומות, אספתי פריסות של אריזות מעניינות, אגרתי ערימות של תוויות בגדים (בעיקר עם השבחות), ובעיקר הייתי המטרד של אמא בפסח.

״נו תזרקי את זה כבר״

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, כמה פעמים עניתי ״אממ… לא, רק עוד שנה״.

מה עוד עשיתי חוץ מלהסתכל ולשמור? רוב המעצבים יספרו לכם שפעם הם היו בוועדות קישוט. נו. כמובן שגם אני.

מעבר לקירות, עיתונים, מודעות, תפאורות ומדבקות זה תמיד כלל המון טישרטים שהיו צריכים גלופה ואני הייתי שם בשבילם.

אם כבר קלטתם את הוויב הבנתם שעוד יש לי בארון טישרטים מהחטיבה, אהא. למרות שאנלא לובשת את זה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

עוד אחורה, עוד אחורה

לפני נקודת המפנה ההיא בלימודים, הייתה אורפז נוספת. אני לא אדם של זיכרונות מעשיים, אני נוטה לזכור אימג׳ים ופחות מה קרה באמת, ולמזלי אני מספיק תמימה להסתמך על מה שאומרים.

הייתי ״ילדה קלה״ כך מבשר כל מי שהצטרך לעשות עליי בייביסטר.
לא חפרתי. הייתי מסתכלת המון. בוהה. פשוט מסתכלת על מה שקורה ושותקת.

כשכבר ציפו שאתחיל לקשקש ולחפור במוח עדיין בהיתי, לפעמים זה הפחיד אותם שאני לא מדברת, אבל בפועל כן דיברתי, פשוט לא קישקשתי כמו רוב הילדים.

היא בטח ביישנית!

ואז גדלתי, ואנשים נטו לפרש את תכונת ההסתכלות שלי כ״היא ביישנית״.
זה נחמד כי אני לא ביישנית, למה זה נחמד? כי זה מוציא אותי בסדר כשאני לא מכירה אנשים. זה מסתדר להם במוח ש״היא ביישנית״ ופותר אותי מהשאר.

אני לא ביישנית, אני אוהבת להסתכל. להבין מהצד. לבחון.

כשאני מכירה מישהו יהיה לנו את הקשר הפתוח בעולם ובאמת נקשקש בלי סוף, כי ככה זה עם חברים שלי, ככה זה עם אנשים שעבדו איתי, ככה זה עם משפחה.
אבל אנשים חדשים? אני מתבוננת. אני מסיקה.

נגר מודד פעמיים וחותך פעם אחת

אולי זו הנקודה שמסבירה הכל. אולי בכלל המבט, הראיה, ההבחנה, היא זו שמכריעה את אישיותי כמעצבת.

היכולת להסתכל, לעבוד עם העיניים שלי, היא זו שמשנה אותי, היא זו שגורמת לי להספיק יותר כנראה. להיות אחרת.

כשאתה עסוק בלהסתכל אתה עסוק בלהבין דברים, כמו בקריאת ספר- אתה רואה את המטא של העניין. אני חושבת שזה גם מה שגרם לי להיות אוטודידקטית.

זה לא משהו ששלטתי בו

אני לא חושבת שיש מתכונים אחידים לדברים כדי שיעבדו, כל ספרי ״כך הצלחתי״ מטרתם היא משל ולא הבנת דרך. בעיניי אין דרך שעובדת 30 פעם אותו הדבר כי כולנו אנשים שונים.

ועדיין, אם תשאלו אותי את אותן השאלות, כן, אלו שחושפות בעצם אתכם, שהצלחתם לראות אותי… אם תשאלו אותן, תסתכלו על המטא, תבינו שהרגע הצלחתם לראות.
ושזה כל העניין.

מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (:

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

תבנית עיצוב? סירייסלי?

ביקום מקביל כנראה קיים מעצב שמחובר לעבודתו מעמקי הנפש ומנימי נשמתו, וגם אוהב לעבוד עם תבנית עיצוב. למה אני כה נחרצת? רגע. נפתח את זה פשוט:

לאהוב לעצב= להיות זה שקובע נראות, לאהוב בחירה, לאהוב לקחת את החלטה
לאהוב תבנית מוכנה= לא לקבוע, לא להתוות, לסמוך על הקיים בגבול הקיים

ההבדל ברור כבר בהסתכלות על התפיסה הכוללת הזו, ובואו, בחייאת.
לבחור כפתורים מתוך מה שיש, לבחור אייקונים מתוך מה שיש, לבחור גריד מתוך תבנית קיימת, לבחור צורה מתוך הנמצא… לא לא… זו לא נקראת בחירה אם משאירים אותי רק עם מה שבחרו עבורי. כמו עולם מצומצם וכבול כך עולם הבחירה מהנבחר. וזה בטח לא נקרא עיצוב.

לעבוד עם תבנית עיצוב? סירייסלי? // נוף לים
תמיד ארצה לעקוף את הגדר ולחפש איך לצאת מהתבנית // הנוף לים, צילום עצמי, 2012

״שכנה שלי היא בונת אתרים בוויקס וזה אחלה כסף!״

ברכה והצלחה ויופי טופי לשכנה 🙂 אני לא מדברת על כסף, אני מדברת על המהות, כי כסף אפשר לעשות מכל דבר אם אתה מספיק מוכשר כדי למכור לא? הצרכים הרי קיימים. קדימה. שכנע אותי ואני שלך.

זה נחמד שכל דכפין יכול לבנות אתרים לבד, כי אם נחזור לדבר על כסף- הרבה בעלי מקצוע משתמשים בשירותי הבניה העצמית האלו וסבבה להם בחיים.
שוב, זה עונה להם על צורך ששמו ״הנה, יש לי אתר!״ (או אם נלך לתבניות מחוץ לעולם הווב ״הנה, יש לי ברכה ליומולדת!״, ״הנה, יש לי כרטיס ביקור!״)

אבל השאלה היא לא הצורך, היא המטרה והיעד, כמו בכל סיפור שקשור לעיצוב ונדון בו. תמיד אפשר לכסות צורך, אבל מטרה? האם זה באמת נקרא לעצב? או חשוב מחיפוש ההגדרה הרשמית, האם למעצב נוח לחיות באבק הדרכים הזה?

לעצב בתוך הגדר

מאד קשה לעבוד עם ממשקים ותבניות כשאת מעצבת, בטח כשאת יודעת קוד. הכל נע על לשפץ ולשפר ולנסות לתקן ולראות איך מתמודדים עם הנמצא. לא להיט.

בערך כמו לקחת סלע ולפסל ממנו (לפסול חומר), רק שתדמיינו סלע שמגיע בטקסטורה שלו כשבכלל רציתם מרקם של עץ. אולי נחרוץ פספסים כדי שיראה כאילו זה עשוי מעץ, או אולי נחליף את הרצון מעץ לסלע ונחשוב שוב משם?

זו בעיניי הבעיה המרכזית בתבניות, שתמיד ארצה לעקוף את הגדר, להתערב בקוד, לחטט בקישקע, לחפש איך לצאת מהתבנית הזו לעזאזל. אך זו הבעיה שלי כמעצבת.

כאדם שלא סוחב איתו עיניים חזותיות שמנג׳סות לו בכל היתקלות עם… כל חפץ בערך? (אני מאמינה שלכל יש עיצוב, מי טוב יותר ומי פחות, כולם דוברי השפה כשחלקם מג׳ברשים וחלקם שפת אם), כבעל כל מקצוע שהוא לא עיצוב, לבטח לא תשים לב שכל האתרים סביבך, ואלבומי התמונות, וכל מה ש״עיצבת״ לבדך שם בתבנית, כולם אחים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

סיים סיים. ניו ניים.

כך יוצא שכל מי שהתקשקש קצת בוורדפרס מזהה בשניה את ״תבנית pojo״ שנחשבת לאהובה והנפוצה. חכמת ההמונים, יחי היעדר הבידול.

עזבו את הערך העיצובי, עזבו את העניין השיווקי. אני תוהה בתמימות איך ים האנשים מתפשרים בלהיות אותו הדבר כשאנחנו חיים בעולם שמקדש את כל מה שנוגע ל״think different״. מתי הפסקנו לרצות להיות מיוחדים?

או שמעולם לא הפסקנו ובעצם יש לי הסברים?

תבנית עיצוב מוכנה ברגע הנכון

פרפקציוניסטים ב2017 תמיד חיים בתסביך: מושלם או להספיק? בתקופה שהעברתי את השרתים (מוורדפרס קום לאחסון אישי) המשכתי לשלב ניהול שוטף כאן עם שגרה ועבודה ללקוחות.

בין הרעב למעבר ובין לעייפות היומיומית מצאתי אותי חוזרת לשאלה שרודפת אותי עוד מחיתולי אמבד, ״למה לא לעצב הכל מההתחלה כמו שצריך?״
מנגד כמובן עמדה העובדה שלא היה זמן להשקיע בפיתוח לצד החיים העמוסים שלי ו…מה עם המומנט שילך קיבינימט?

יצא שבמשך שלושה שבועות רדפה אותי הדילמה של ״לצאת?״ או ״להישאר, עד שיהיה מושלם.״ מיום ליום היו לי יותר רצונות לשינויים כי גדלתי על ש״אם כבר אז כבר״, אם כבר עולים אז כמו בחלום.

פופ. פוצצו את הבועה. כשאת מעצבת בממשק מוכן את כפופה לעבודה עם תבניות, כמה שמשגע אותך העדר חופש המחשבה- ככה את עסוקה בלשפר ולשפר את הקיים. את לא בימין ולא בשמאל. זה לא שבאמת בחרת, וזה לא שבאמת השלמת.

השועל והענבים

התחלתי לחפש מפתחים שיפתרו לי כמה בעיות, מה לי ולפיתוח בתבניות.
פירסמתי מודעה והתחלתי לבדוק טוב טוב את הערימות שחזרו אליי, אחד מהם ממש פיתח איתי שיחה ארוכה- חיפשתי מפתחים וקיבלתי!

עם תובנות ממנו ומחברים למקצוע הבנתי:
1- אלו לא ליטושי תבנית, אני באמת רוצה הכל מאפס.
2- במקביל לכל החלומות, אני באמת רוצה לחזור לכתוב.

שלושה שבועות בלי כתיבה הרגישו לי כמו חצי בנאדם, הקהל שלי מחכה, ולמה אני מחכה בעצם? למושלם? נכנסה השבת. שקט. ניקיון.

פתאום נפל לי, אנלא מחכה למושלם כי אני עולה עם טוב מאד וסבבה ויושבת במקביל להתחיל סקיצה מאפס למושלם, כמו שרציתי רק תוך כדי תנועה. נזכרתי שהמהות הראשונית של אמבד הייתה להפריע לשגרה, לרצד, להיות תוך כדי הבלאגן.
אם עכשיו הכל שוב עומד ועובד כמו שצריך וכבר פתרתי את הבעיות שהיו קריטיות, נו, נגעתי- נסעתי.

ואולי זה העניין שעליו מסתמכת כל העבודה מול ״רדי מייד״: הוא נועד לתקופה שבה הכל חייב לקרות בתנועה, לתקופה שבה מה שלא זז הופך ללא רלוונטי.

לפעמים יש מקום לפשרה ולעבודה נכונה מאחורי הקלעים, לפעמים לוקחים את השיקול שנכון רק לסיטואציה ספציפית, יש רגעים שעבורם ״חיו את הרגע״ זו אמת.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

?
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

כשהלקוח לא יודע להחליט?

הייתם בטוחים שאתם מדברים על אותו הגל, ישמצב שנפגשתם וקישקשתם לפני שלקחתם את העבודה הזו, אולי עשיתם סיעור מוחות קטנצ׳יק.
החלטתם לקחת את העבודה, התחלתם לעצב, שלחתם תוצרים שאתם גאים בהם אחד אחד. הכל בהיר והציפורים בהיי בחוץ. ואז…

תוכלו להקיף בעיגול, או לסמן בקו דמיוני את זה שכבר שמעתם:

•  ״הכל מקסים, ועדיין אני לא מצליח לבחור״
•  ״שום דבר לא דומה למה שדיברנו״
•  ״זה לא מה שדמיינתי, לא יודעת איך לומר״
•  ״ואו אתה מאד מוכשר, ובכל זאת זה לא מה שחשבתי״
•  ״אולי כדאי שננסה משהו אחר לגמרי״
•  המחץ: ״שמעי, זה צריך להיות פשוט״

כולם נפלו שם. גם אם את סופרדופר מוכשרת, או שאתה קוסם על חלל, נינג׳ות עיצוב שכמותכם. וודאי נתקלתם באחד מאלו בעבר. זה בכלל לא תלוי בנו. טוב. אולי קצת. קצת בכל בני האדם. הישארו עימנו 🙂

לעזור ללקוח לבחור - בחירה מרובה תוביל לאי בחירה
לפעמים נבחר שלא לבחור // הצופה, הודיה טולידאנו, 2015

למה זה קורה? אני בסדר אני.

אמרנו שהכל היה חלק ושלחת תוצרים, ז״א, שלחת כמות של סקיצות שנוכל להתרשם ולבחור מהם? על המצב הזה דיברנו קודם. מצב שגרתי בסה״כ, סביר שזו פעם ראשונה שעבדתם יחד… הופס הנה זה. תוצרים. ברבים. סקיצות. רגע רגע. צריך לבחור.

יש חשיבות פסיכולוגית לא רק ל״איך״, כמו שדיברתי כאן על איך להנגיש בחירה כך שתהפוך לבחירה קלה יותר, אלא גם ל״כמה ולמה״.

את ה״למה״ כולם מכירים, בהנחה שאתם מעצבים שיודעים למה הם משדרים x בעיצוב x וy בעיצוב y. אחרת ואי ואי ואי (הייתי חייבת). אבל כמה?

תנו לי לבחור! ו…רגע… מה אתם הייתם עושים?

הו. זה מה שבארי שוורץ מכנה ״פרדוקס הבחירה״– תת נושא ב״קבלת החלטות״* שמגדיר איך אנחנו בעצם מסתבכים בלבחור, למרות ההנחה שנרצה לבחור ושכולנו אוהבים לבחור בעצמנו.

*המון דובר על ״קבלת החלטות״, איך לקבל החלטות נכונות? רציונליות? רגשיות? ללא חרטה? הכי טובות עבורינו? היום זה כבר ממש תחום בפני עצמו, סביבו ספרים, דיונים, תורות, הרצאות ואפילו תארים אקדמיים. מעניין אה? נכון. יופי. עזבו שניה.

בואו נדבר רק על בחירה.

המוח אומר לנו את הבייסיק: אנחנו רוצים שנוכל לבחור, ברור מה. חופש הבחירה!
חכי. ככה: אנחנו רוצים הרבה אופציות כדי שנוכל לבחור! זה קל, הרבה אופציות הן המקבילה להרבה אפשרויות (תרגום מהיר?), הרבה יותר דרכים למשהו, הרבה יותר כיוונים, כןכן תני לנו!

העניין הוא שהמציאות היא… אממ… הפוכה מזה.
הרבה אופציות מבלבלות אותנו. מה, סקפטי? הלכת לרופא ושמעת ״קח את הכדור הסגול ותרוויח 1 2 3, וגם תסבול מ1 2 3״, ומיד אחר כך ״תוכל לקחת את הכדור הירוק ותרוויח 1 2 3 ותסבול מ1 2 3״. הנה שני המרשמים. בחר.

הייי רגע. דוקטור! מה אתה היית בוחר במקומי? סגול? ירוק? מסתבר שהאפשריות אכן משגעות אותנו. מה אנחנו מבינים? מי אני בכלל? אולי נפסיד משהו? אולי נטעה? אולי אי אפשר להשוות בין השניים כי הם דומים מדי? כמה שאלות ואלו היו רק 2 אפשרויות.

א- הרבה פעמים הן דווקא מפזרות אותנו, גורמות לנו להרגיש לא בטוחים בעצמנו, לא יודעים מה עדיף ולאן כדאי ללכת.

ב- לפעמים נעדיף שיבחרו בשבילנו, בשאלות מורכבות נעדיף ברירות מחדל, או לא לבחור בכלל. מזהים את זה מתשובות הלקוח למעלה?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אפשרויות זה חשוב.

אין פה ספק. מתן אפשרויות ללקוח אפילו יגדיל את הסיכוי שיאשרו לנו משהו בלי להטריף אותנו. סותר? לא סותר. שמעו קטע על שיטת מכירה של סטרבאקס:

סטארבקס היו מהחכמים להבין שאנשים אוהבים לבחור, ושאת מה שכל גבר נשוי יודע- ״תן לה להרגיש שהיא בחרה״ חשוב ליישם. מה שהם למדו בחכמה נמצא נפוץ במבחר בתי קפה היום;

הזמנת לשתות, תרצה את זה בקטן, בינוני או גדול? אה כן. בין הקטן לגדול יש פער של בערך כפול תשלום. אבל נחש מה? יש אופציה לבינוני! הבינוני הזה הוא כמה שקלים בין הקטן לבינוני, וכמה שקלים בין הבינוני לגדול.

נו. אם אני רוצה קטן אקח קטן. מה זה שייך לבינוני?
זהו שהוכח שהבחירה הפיקטיבית הזו נועדה כדי לגרום לנו לחשוב באופן ש״קטן?! נו זה כמה שקלים מבינוני. עדיף בינוני. ותכלס מיותר לקחת בינוני, כי תראה, הגדול פה זה רק כמה שקלים הפרש. מה לא ניקח גדול? מקסימום ישאר קצת. עדיין הרווחתי. זה טימטום לא לקחת גדול שזה בפער כזה אפסי״.

טדאם. מי זוכר שרצינו לבחור בין קטן לגדול? פתאום הבחירה בין קטן לבינוני היא כלכך זניחה, כמה שניות והיא תכף הופכת לבחירה בין בינוני לגדול. והרי ברור מה נבחר!
המטרה הושגה. ואת גם בטוחה שאת בחרת את זה. נפלא.

לעזור ללקוח לבחור - כלכך הרבה אפשרויות
בבחירה פיקטיבית או אקטיבית? // לוקיישן לוקיישן, הודיה טולידאנו, 2013

עיתון לצד הקפה.

את אותה השיטה אגב העתיקו לענפים שונים בתעשייה. דן אריאלי, שעוסק בכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, מביא ניסוי על עיתונאות מודפסת ועיתונאות דיגיטלית.
כדי להטמיע מנויים דיגיטלים בשוק (זוכרים שחשבנו ״מי ישלם על זה? אינטרנט זה תוכן בחינם!״) בחרו החברות למכור מנויים באופציות האלו:

1- מנוי מודפס בלבד
2- מנוי מודפס+דיגיטלי (בעלות של מנוי דיגיטלי בלבד)
3- מנוי דיגיטלי בלבד

תוכלו לנחש שכמו בקפה, אופציה 2 היא מה שכיניתי ״הבחירה הפיקטיבית״ ומובן שנעדיף בחירה בין ברירות שקל לנו להשוות בינהם.
למה? כי כשיש לנו שלוש אפשרויות ושתיים מהן דומות או שיש קשר בינהם, נעדיף לבחור בין השתיים שקל לנו להשוות אותן ולהתעלם מהשלישית, אפילו אם היא טובה יותר בשבילנו בדיעבד.

בניסוי דן מוכיח שכשמורידים את אופציה 2 ונותנים לאנשים לבחור רק בין דיגיטלי למודפס, הם יבחרו במודפס ולא יבינו למה לשלם על מנוי דיגיטלי. כנ״ל לקפה, בבחירה בין קטן לגדול בלבד, רובנו עשויים להעדיף קטן ו״לחסוך כמה שקלים״ על הדרך.

איך לעזור ללקוח לבחור?

אני מניחה שהבנת עכשיו לבד שבפרויקטים שרצים ב״שוטף״, שהרגשת שיש בהם צורך בבחירה, רצוי לעבוד ממש כמו מוכרי קפה. כי וואלה הכרת את הלקוח, יש לך מושג בערכים ובכוונות הגרפיות. בוא נרוץ.

ומה עם כל השאר, עם מצבים חדשים של לקוח קיים? עם לקוח חדש לגמרי? עם פרוייקטים מתהווים? שם נמצאות רוב בעיות האישור שלי לא…?
גם קפה?

לעזור ללקוח לבחור - שיטת המכירה של סטארבקס

לתת לבחור? לא לתת לבחור? מה הטריק שלך?!

ריבוי אופציות דומות מקשה על לקוח, חשבו שבבחירת קפה שמגדילה לעשות ב- xs / s / m / l / xl הטריק הולך לאיבוד ואנחנו עשויים להתבלבל יותר.

מצד שני, ללא אופציות בכלל אין בחירה בכלל, והסכמנו שבבסיס שלנו כולנו אוהבים להרגיש שביצענו בחירה בפרויקטים של מהות, שהיינו שותפים להחלטה, שאנחנו סללנו את הדרך או לפחות בחרנו לאן ההגה מסתובב.

מה עושים? לא לפה לא לשם. הפוך על הפוך.
מה שאני נוהגת לעשות ומוצאת שעובד גם על לקוחות חדשים, הוא לחתום על 3 כיוונים שונים (כשיש אפשרות להרחבה בתשלום נוסף ממה שסיכמנו). הלקוח מבין שיש לו בחירה ל3 דרכים. סטייט אוף מיינד מעולה לזוז בו.

בום. זה הכוח ליהנות גם מהיתרון של אקסטרה בחירה וגם מהיתרון של חוסר בילבול בין 3 אפשרויות: חתמנו על שלוש, אני בודקת שלוש ומפתחת רק שניים.
אני בוחרת 2 לשליחה (אל תשכחו איך), 2 גירסאות שמשדרות דברים שונים ובעלות פיל אנד לוק שונה.

מה? ומה עם הקפה הבינוני? לא הבנתי!
בדיוק. כאן מדובר בפרוייקטים של מהות כמו שציינתי, בבחירת אופי ותחושה. ברגע שהבנת את הפרנציפ שיעזור לך לזקק את התהליך, את הקפה הבינוני שעומד אצלך בין א׳ לבין ג׳, תגיע למצב שבו אתה בכלל מכין נס, תה וקפה. הבחירה פשוטה יותר.

וזה בדיוק הפאנצ׳. אם הלקוח תמיד צודק, זה אומר ש…

מסתבר שמי שאחראי על הבילבול שלו או על חוסר ההחלטיות שלו הוא אנחנו. אנחנו לא ידענו לבחור. אם לא היינו מובדלים וממוקדים מספיק יוצא שלא באמת שלחנו קפה גדול קטן ובינוני. יוצא ששלחנו את אותו גודל קפה עם אחד סוכר, אחד סוכרזית, ובלי שום כלום. ואפילו לא בדקנו אם הלקוח אוהב קפה.

אחרי 2 סקיצות מובחנות ומובדלות במיוחד תוכלו לדעת מה הוא מעדיף. ואם בכלזאת הוא לא מעדיף? יכול להיות לא? בטח, רק שעכשיו תוכלו להסיק מסקנות משיחת המשוב שתעשו איתו, ולהתקדם לאפשרות השלישית עם לקחים.

למה זה עדיף? כי במקום לשלוח 3 אופציות באופן שגרתי ולא משוייף, זאת אומרת לקחת הימור על 3 גירסאות שגילפתם מספיק בשביל שתוכלו לאשר אותם, מבלי לקבל משוב (יש כמובן פער בין שיחת תיאום ציפיות לבין קבלת חומרים פיזיים), ״הימרתם״ רק על 2.

זה בעצם הימור בטוח יותר כי בעצמכם כבר בחרתם ב2 אופציות מובחנות שכל אחת מהם היא מעולם אחר. הקטנתם את הסיכוי לפסילה מ50% ל33.33%, כי שלחתם 2 מ3. פיתחתם שתיים משלוש.

עוד עניין הוא שעם הכיוון השלישי שיצרתם לאחר משוב (במידה וכן הגעתם להתעסקות בשלישי, ואני בקושי מגיעה לשם), תוכלו לשלוח גם את אחיו הפחות מפותח 3א׳, ההוא שלא התקדמנו איתו בהתחלה.
כך שוב תגיעו למצב של אחד משניים, ללא השקעה נוספת, ועדיין תיצרו אופציית בחירה. סאלמת. וין וין סיטצ׳ואיישן! הרי כולנו אוהבים את היכולת לבחור 🙂

?
מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?

+ קדימה! אני כאן בשבילך! +

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //