על יזמות, יצירה ובטן מלאה.

היי ירוקים שלי, את הפוסט הבא אני הולכת לערוך כמה שפחות. הוא אישי. הוא מהבטן. הוא הולך לגעת בבפנים של כל יוצר ועצמאי, או לעקצץ אצל כל יזם או אדם חולם.

יובל אברמוביץ׳ ואני דיברנו על יזמות, מה הבנתי מזה?

יצא לי לכתוב קצת על ״הרשימה״, אבל אם בכלזאת אין לכם מושג מיהו יובל, אתם מוזמנים להציץ באתר שלו, או בפייסבוק שלו, ולגלות יזם מיוחד, ורעיונאי מיוחד מאד.

אם אתם בתחילת הדרך שלכם או אם אתם שנים בתחום, זה ממש לא משנה בפוסט הזה. אני לא הולכת לדבר על ניסיון והתמקצעות, על הכרה, על יעדים, על הזדמנות.

אני מאמינה שבכל יום שנפתח עלינו אנחנו כיוצרים חולמים יותר, אוהבים יותר ובוראים יותר. אני מאמינה בשפע ובברכה שמגיע אם אתם מאד טובים במשהו ויודעים איך לשווק נכון. אם מנטרלים את כל זה, ההבדל היחיד בין תחילת דרך יוצרת לבין יזמות של שנים הוא ההסתגלות לפחד.

הפחד לנסות, או הפחד לחשוף, או הפחד להיכשל וליפול.

יובל אברמוביץ׳ ואמבד בשיחה על יזמות מהבטן // קונכיה, אמבד, 2017 אורפז ימין
ההבדל הוא בפחד // קונכיה, צילום עצמי, 2017

מי מפחד מהדב הגדול?

לרגל יומולדת השנה של אמבד (שיחול בסוף החודש) החלטתי לא לפחד לחשוף סיפור אישי, ולא לפחד לחשוף כאבי גדילה.

אמנם אני מזמן לא ב״דיי וואן״ שלי, יש מאחורי שנים של עבודה קשה וצמיחה: קמפיינים מוצלחים, מותגים יפייפיים שעובדים, ובעיקר הרבה חלומות של אחרים שקיבלו אופי וגוון משלהם.

בין אם אלו אנשים פרטיים שעבדו איתי, בין אם אלו מעצבים או אנשי מקצוע, בין אם אלו עסקים, תמיד נתתי את הלב שלי.

אם קראת פה בעבר סביר שהספקת להכיר את הנפש שלי קצת. אם יש לך מנוי לבלוג, יותר מסביר שראית את הנפש שלי. כיוצרת וכאדם.

לב פועם.

בחודשים האחרונים שיניתי הרבה מהשגרה שלי: הגדלתי את העסק שלי, פתחתי לרוחב את הייעוץ מקצועי למעצבים, שאני מציעה אחד על אחד, ומסתבר שאני עושה את זה באופן בלעדי, וכן. יש עוד פרוייקטים בדרך!

במסגרת השינויים והמעברים הפיזיים שאני עושה הפחד הוא חלק אינטגרלי מהיומיום, אבל מרגע שלקחתי את ההחלטה לקום ולעזוב את כל הטוב שהיה לי ואת הקומפורט-זון שהגן עליי בהיותי שכירה לצד חיי היזמות שלי, הפחד הוא משהו שאתה לומד ליצור ממנו, לבעוט ממנו, ולגדול איתו.

החלטתי לשתף את הראיון הזה (שנערך לכבודי ולכבוד קורס שאני חברה בו) כי הבנתי שהוא הולך לעזור לכל יוצר שהנפש שלו יודעת לחשוב.

עם הרבה למרות והרבה בגלל, עם זה שמעטים מאד יודעים מה שאספר כאן…
מכאן, העריכה היא לשונית בלבד. תהנו אהובים.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

כאן אורפז ימין, כתבתי לך בפייסבוק שאני רוצה לראיין אותך וממש שמחה שהסכמת, יאלה בוא נתחיל 🙂

הכרתי אותך השנה ביומולדת שלי, כמה שהייתי אמורה להכיר מהמסך באמת לא זכרתי מי אתה. חבר טוב קנה לי את ה״רשימה״ ליומולדת, ועוד בתחילת הספר התחלתי לעקוב אחריך ברשת כי הרגשתי שיש שם מישהו שחושב אחרת ושמפחד הרבה פחות.

שנינו עברנו תאונה משנת חיים, אתה ממש מזמן, אני לפני שנה ומשהו. הייתי בדרך למשרד ולא הגעתי. עברתי תאונת טוטאלוסט, הרכב שלי נמעך, כשנפתחו עליי כריות האויר הייתי בטוחה שהכל לבן עם ריח מוזר והנה גיים אובר, אח״כ גיליתי שיורד לי דם ואני עוד פה.

לא יכולתי לאכול, היה קשה לי ללכת, ומי שהיה אז בן זוגי נפרד ממני שבוע אחרי התאונה, בטלפון.

אחרי חודש בבית ובפיזיוטרפיות ומיליון כדורים בערך התאזנתי, אני אומרת בערך כי הכאבים עוד היו והפוסטראומה. הו. כמובן. אבל חזרתי למשרד, כי עולם הפרסום הוא שואב וכי אני נשאבתי לכאב.

כשקיבלתי את ״הרשימה״ מאותו חבר הוא אמר שזו היומולדת שלי אחרי שנשארתי כאן ואני בריאה והכל חזר אחורה, ושמגיע לי לצעוק את זה ולחלום. ושהוא קרא איפשהו שגם אתה עברת תאונה קשה. הוא לא קרא את הספר, ולא היה לו מושג כמה הוא קלע.

לא היה לו מושג שחמישה חודשים אחרי אני כבר לא אשב לידו במשרד, ושיהיה לי אחד משלי. הוא לא הרגיש שחלמתי כי הייתי שם שנים ויום רודף יום.

יצאתי לדרך, התחלתי קורס ליזמים כי אני אדם שלא מבין יותר מדי בבירוקרטיה של ארץ ישראל, מפה לשם מסתבר שאני לא אתעסק רק בבירוקרטיה אלא גם בלב.

קיבלתי שיעורים לראיין יזם שאני מעריכה את המעשים שלו, ובאת לי בראש (ובפיד), ניסיתי את מזלי. וטוב שניסיתי.

1- רציתי לשאול אותך מה דמיינת שיקרה לך שנתיים אחרי שהפכת לעצמאי, וכמה שנים עברו מאז?

אני עצמאי מגיל 17.5, מהיום בו התחלתי לכתוב בעיתון חולון בת-ים של ידיעות אחרונות. כל חיי הייתי עצמאי ובהמשך בעל חברה ומעולם לא חשבתי שיש אופציה אחרת.

אני אוהב לנהל את העשייה שלי, העסקים שלי והכספים שלי. מעולם לא חשבתי שאגיע להכנסות משמעותיות ולצמיחה מתמדת.

בשמונה שנים האחרונות אני גם שכיר של ישראל היום ולמרות שאני מתפרנס שם מאוד יפה אני לא תלוי רק בהכנסות משם. יצרתי לעצמי סל עם מספר גדול של ביצים כך שגם אם יום אחד אעזוב או יעזיבו אותי יש לי חלופות.

2- אני זוכרת שסיפרת על שותף שרימה אותך והכניס אותך לחובות.
מתי עוד יצא לך שהחלטה שקיבלת עשתה לך רע?
משהו דרסטי בלב של יובל?

אין הרבה החלטות שעשיתי ועשו לי רע. אני לוקח אחריות על כל המעשים שלי המוצלחים יותר והמוצלחים פחות. אי אפשר לצמוח בלי לטעות ולדייק את עצמך.

עבודה עם שותפים, והיו לי כמה כאלו בחיים, תמיד מובילה לחיכוכים בגלל קצבים שונים ולפעמים בגלל בעיות של אמינות.

אני יודע היום שלא אעבוד יותר עם שותפים. אני במקום ובמצב שבו אני יכול להפוך את חלומותיי למציאות בכוחות עצמי.

3- איך התמודדת עם דברים כאלו? מאיפה מצאת לקום?

הצלחתי לקום ממשברים מתוך ידיעה שאני יודע לייצר יש מאין. אדם שיודע שהוא יודע לייצר דברים לא נבהלת מטעויות או התרסקויות.

טראמפ שהוא היום נשיא ארה״ב היה בחובות של מאות מיליוני דולרים אבל הוא נבהל והצליח לשקם את עצמו להפוך להיות האיש הכי חזק בעולם.

היום, ממרום גילי (40) יש לי פרופרציות. אובדן של סכום כסף כזה או אחר הוא לא מוות או מחלה. כולה כסף.

יובל אברמוביץ׳ ואמבד בשיחה על יזמות מהבטן
על דפי הפייסבוק, יובל מחליט על יציאה לפנסיה מוקדמת…

4- אתה דואג לחגוג את ההצלחות שלך היום, מה היה בתחילת הדרך? פירגנת לעצמך או שתמיד חיפשת מה עוד?
זו שאלה שאני שואלת כי גם כשאתה מכריז על ״פנסיה״ אתה תמיד ממשיך לזוז ולהמציא עוד ועוד את עצמך.

אני אדם מאוד צנוע בדרישות שלי מהחיים. אני לא חוגג את ההצלחות שלי בחגיגות ענק. אני במקום שהסיפוק שלי הוא פשוט מהפיכת עוד רעיון לספר או הרצאה או חנות או מה שזה לא יהיה.

כשאני מכריז שאני בפנסיה זה לא אומר שאני פורש מהעבודה אלא מוריד קצת הילוך.

אני בן ארבעים, עובד מגיל 14 והגעתי למצב מעמדי שבו אני יכול להרשות לעצמי לברור את העשייה שלי ולעשות רק מה שטוב לי. זו, לדעתי, החגיגה הכי גדולה.

5- איך זה לחיות בעסק שהוא לגמרי יובל?
שהלב שלך פתוח וזו הפרנסה גם?

הייתה לי היום שיחה עם חבר שהוא תסריטאי וכרגע מנסה לקדם משהו מול אחד הערוצים. ההתנהלות שלהם מאוד לא נעימה. לא מתקשרים, כן מתקשרים, רוצים ולא רוצים ושמים תנאים.

אמרתי לו "תעשה זאת בעצמך! אתה מספיק מוכשר ויכול להפיק לעצמך את הסדרה".

לאורך כמעט כל חיי לא הייתי תלוי בחסדים של התיאטרון, הטלוויזיה או הוצאות הספרים. אני היום הבעלים של העשייה שלי וזה הכי כיף. לא דופקים אותי, לא גוזרים עליי עמלות ולא אומרים לי לא. ויש לי בוס מאוד חמוד שמפרגן לי גם שנ״צ כל יום.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לי יש בלוג מקצועי על עיצוב ואנשים וכשמקבלים תגובות שליליות הן הרבה פעמים נורא אישיות ומדברות עלינו כאדם ולא על התוכן והדעה שלנו, איך אתה מסתדר עם מסה גדולה של זה?

לשמחתי רוב התגובות שמגיעות אליי הן חיוביות. נתקלתי אולי בעשר תגובות שליליות ישירות מול אלפי מיילים מכל העולם שיש בהם דברים חיובים. כמובן שלפעמים אני קורא עליי ברשת דברים פחות נעימים ומניח שיש מי שמדברים מאחורי הגב.

כשאני קורא משהו שלילי זה בעיקר מעציב אותי. לא בגלל שכתבו עליי משהו רע אלא בגלל שיש אנשים שמחפשים רק את הרע בחיים ולא הטוב. צר לי עליהם.

ואחרונה חביבה: איך זה להפוך לבין לאומי? אני יודעת שבהתחלה זה היה שוקינג ומטורף אבל היום אתה עדיין נהנה מהעומס המטורף ומה״מפלצת״ שבראת? 🙂

הפיכת הקריירה שלי לבינלאומית וכזו שמתנהלת, נכון להיום, בעשרים מדינות הוא דבר פסיכי. מעולם לא חשבתי על זה (נו, טוב… אולי פעם מזמן) ובשנים האחרונות כל כך טוב לי בעשייה שלי בארץ שלא היו לי שום שאיפות שכאלו.

רוב הדברים קרו לי די במקרה ואין ספק שזה לא קל. לנסוע בעולם נשמע מאוד סקסי אבל זה כרוך בטיסות, נסיעות, בדידות, מרחק מהבית וכו'.

לאורך השנתיים האחרונות פשוט מצאתי את המינונים שנכונים לנפש שלי וגם הבנתי שאין לי מה למהר. שהעולם פתוח ואני יכול לתת גז מתי שארצה ולנוח מתי שארצה.

המון תודה
יובל

+ + +
עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים? אני מחכה לך כאן!

רוצה לתמוך בספר החדש של יובל? יאיי. הנה איך!


פדנטית לאורך כל הדרך.

״ספר לי על תכונה שלילית שלך״. את השאלה הטריקית הזו כולנו מכירים מראיון עבודה שאי פעם היה לנו.

מה עונים? אה זה קל. את כולנו לימדו לומר ״אני פרפקציוניסט!״, מה רע בזה בעצם? ״הו מר מראיין. כמובן שזה רע. זה פוגע בעצמי כי אני כה מסור לעבודה״. מהמם לא? כמעט.

אם זה היה עובד ככה.

אם אתם מעצבים אתם יכולים להיות לא פרפקציוניסטים, אבל קחו בחשבון שכשלא תוציאו משהו מהודק זה יפגע בכם לרוב.

רגע מה? איך זה הגיוני? הרי נעבוד פחות לא?

מעצב טוב הוא מעצב פדנט // אור פנימי, אמבד, 2017 אורפז ימין
בדיוק מה שצריך, ללא תוספים // אור פנימי, צילום עצמי, 2017

״אני פרפקציוניסט!״

מילוג עברי-עברי: אדם השואף לשלמות ומתעקש על כל פרט ופרט עד התוצאה המושלמת מבחינתו.

כולנו התרגלנו לחשוב על אנשים שבאמת חלקם בפרפקציוניזם כעל אנשים שרודפים אחרי האידיאל המושלם, ובגלל זה כביכול מי ש״יש לו את זה״ גם סובל מזה.

לא הולכת לסתור את זה, יש בזה משהו. אני יודעת שאני מסוגלת לשבת עד 4 בבוקר על פרויקט שמשך אותי, כי בא לי את זה מושלם עד הסוף.

אי אפשר לומר שסבלתי באותו הפרויקט, אפשר לומר שזו לא השלכה חיובית לעבוד ב4 בבוקר במובן מסוים. עד כאן פיקס? אוקיי.

אז מה זה פדנטיות?

מילוג עברי-עברי: דַּקְדְּקָן, לא מוכן לוותר על פסיק.

פדנט הוא אותו אחד שמה שהוא שם על הדף זה מה שהוא מגיש, הוא עובד מדויק, לא רואה בין השורות, יותר יקי נקרא לזה, מה שרואים זה מה שיש. בקטע של שפוט אותי לפי מה שמולך.

באופן מפתיע (אחרת אולי לא הייתי חושבת לכתוב על ההבדל?) אני מאאאד פדנטית, כשאני נותנת ביקורת מקצועית למעצבים/ לבעלי עסקים אני תמיד מסתכלת על כל מה שמולי, זה אומר שאם יהיה שם ריווח לא נכון בין 1 ל8, או כתם הדפסה, או תפריט עם לינק שבור, או טקסט ללא הגהה, או סטייה בחיתוך… הם ישמעו על כל פיפס כזה.

במצב שמתכנתים שעשו מולי QA בדרך כלל חטפו הלם ראשוני, ומעצבת וידאו שעברה אצלי לביקורת קיבלה הערה על ריווח מקף משתנה ולא אחיד בכתוביות שבסרטון שלה (מילה- תיאור / מילה – תיאור).

קרציה? קטנונית? מקצועית? פדנטית? יו ניים איט.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

ולמה מעצב טוב ירוויח מלהיות פדנט?

להיות פרפקציוניסט זה לא אושר גדול, הסיפוק מגיע רק באידיאל, רק כשיש שלמות, ולפעמים רק ב4 בבוקר כמו שאמרתי. אפשר לרדוף אחרי מושלם כלכך הרבה, לא בטוח ששם טמון האושר.

לפעמים גם טוב מאד זה בסדר. לפעמים גם סבבה זה בסדר. בסך הכל החיים הם לא וולטדיסני והמרדף אחרי המושלם לרב לא מניב.

מי שנולד כזה נולד כזה, מי שפיתח את זה פיתח את זה, אם שואלים: לא הייתי ממליצה לבעלי לב חלש או בעלי אהבה עצמית גבוהה.

הנאמנות עבור משהו פיזי שלרב לא שווה את המאמץ הפסיכי חסר הפרופורציה… עדיף לחיות בשלום עם עצמנו, וברמת סיפוק גבוהה יותר.

והנה הפוסט מגיע אליך. וזה מגיע לך. למה שווה לך להיות מהפדנטים?

1- כשאתה פדנט אתה מתרגל לעבוד נכון

אתם בטח מכירים את מצב התיקיות המבולגנות, הקבצים המפוזרים, את האגירה של מידע מיותר וצילומי מסך שלכי תמצאי אותם… כשאתה פדנט על משהו, אתה יודע לדייק את הבחירות שלך, לתייק ולמיין את כל שטות שבעולם, להיות אין-טו איט ולהעיף כל מה שלא קשור לנושא מהעיניים.

את לא תשימי טקסטים ללא הגהה ותעדיפי לשים לורם איפסום, את לא תתבלבלי מזה בהמשך העבודה, את בודאי תחסכי טעויות.
כנ״ל לתמונות לקוח שקיבלת לא באיכות, את פשוט לא תגעי בהן, או שתזרקי לך סטריפים עבים מעל, הכל יהיה ממש מסודר ולא כי את מרי פופינס, פשוט כי את עובדת לפי ״מה שרואים זה מה יש״.

2- משדרים מקצועיות

אין דבר כזה ״אחר כך יהיה״, ״תדמיין ששם יש״ וכו׳, התמונה המלאה תמיד בפרצוף בדיוק כמו ריבוע כחול בגריד אתר ששומר מקום לפרסומת העתידית שלו. כשאתה בטוח בזה אני בטוח בזה.

אין את בזבוז הזמן ללקוח בדמיונות על העתיד, אין את בזבוז הזמן במעבר עבודה בין מעצבים שונים/ אנשי מקצוע שונים. למה? שוב. מה שרואים זה מה יש. מבחינת התפיסה, אין פרשנות של משהו מעבר.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

3- חומרים מאושרים יותר מהר

וזה אולי הצד הכי פרקטי כאן. חומרים שלכם יקבלו אישור מהר יותר כי מה שקורה במוח זה חיפוש מציאות. כשדברים יושבים נכון מההתחלה, למשל אין מעל תמונה קרדיטים שמפריעים לי לראות את המצב המציאותי אליו אני מצפה כלקוח.

כשהכל אמיתי יותר הכל קרוב למציאות. משפט מפגר אה? אבל כשהכל יכול להיחשב כמשהו עומד ויציב המוח יאמין לזה מהר יותר. משמע אם העמדתם בלוק טקסט והוא לא באמת מרווח נכון, תתווכחו איתי עד מחר ואתם יודעים שזה ככה: טיפוגרפיה נכונה משפיעה פסיכולוגית על הצופה.

משמע שאם הריווח של הכותרת לא נכון- זה משפיע פסיכולוגית על המוח של הלקוח שלכם! כן, זה בדוק. לא שווה להשקיע עוד דקה (והגזמתי)? דקה ותגדילו את סיכויי האישור. בחיי.

דיוק זה הכל

המשמעות שנוצרת בעבודה עם מעצב מדויק היא ערך מוסף לא נורמאלי, כי מעבר לזה שלא תבזבזו זמן יקר של אף אחד ותשדרו מקצועיות, כשסקיצה שהצד השני מקבל מגיעה במצב מדויק ונקי קרוב לודאי שקל יותר לאשר אותה. וזה הכי חשוב לנו!

תהיו חדים. חמש דקות לפני שאתם מוציאים מייל תקראו שוב את הבריף, תראו שסגרתם את כל הפינות, תראו שהקבצים נקיים ממחשבות ומשיטות עבודה;

רק אחרי זה תוציאו לאויר העולם את הבייבי. הוא לא חייב להיות בר רפאלי, הוא כן מוכרח להיות תינוק ברור 🙂

 👇
רוצה לייעל את חיי העיצוב שלך?
אני מחכה לך כאן!

שיעור בהיסטוריה עצמית

כשמישהו מתחיל להכיר אותי יש סדרת שאלות שדיי חוזרות על עצמן. כשהן נשאלות, אני יודעת שהרגע הקסם קרה, הרגע ראו אותי.

הסשן בדרך כלל מתחיל ב: ״איך עשית את זה״, ״אבל את כלכך צעירה״, ״איך את כבר יודעת ש״, ״מתי הספקת״, ״איך יש לך זמן״, ״למה חשבת על זה יותר מדי״.

כשמשהו מאלו מתחיל להישאל אני יודעת שנחשפתי, שמישהו מבין שבתוכי שוכנת אישה בת 40 אולי, שחיה על טיים-זון אחר כנראה, כי היא הספיקה לראות דברים קודם, למרות שהיא לא באמת בת 40.

אבל את כלכך צעירה!

איך את מבינה בכל זה? איך הספקת להגיע עד שם? אני לא מבין… מתי עשית את זה?

עד היום הראשון שלי בלימודי תקש״ח הייתי בטוחה שכנראה לא הספקתי כלום. הייתי מהצעירים ביותר בכיתה (סיימתי הצעירה ביותר), הייתי בטוחה שכולם הולכים לספר על עצמם ושמי אני בכלל, מה הספקתי?

איך עשית את זה? כך תהפכו למעצבים מיוחדים יותר. אמבד // כיוון, הודיה טולידאנו, 2015
מי למעלה ומי למטה? תלוי מי מסתכל // כיוון, הודיה טולידאנו, 2015

הגעתי לשם אחרי שנת שירות, כן, מעולם לא הייתי בחופש. סיימתי את השירות האינטנסיבי שלי, המשכתי משם לעבודה בעיצוב וסובלימציה (הדפסות מוצרים) במעט הימים שהיו בין השירות ללימודים, והופ זה השתלב גם ללימודים עצמם.

למה אני חוזרת לשם עכשיו?

ביום הראשון שלי ללימודים הבנתי, אני חיה על טיימליין אחר, מסתבר שהספקתי דיי הרבה, מסתבר שאני מהיחידים שהיה להם מה לומר בהקשר של ניסיון או עיסוק בעיצוב, עיבוד, אנימציה, פלאש, קראפט, קוד (כי התחלתי בגיל 10?) או מה שלא יהיה.

מסתבר שהספקתי המון עד אז.

פתאום קלטתי שרק אני מדברת, שיש לי מה לומר כששאלו, ואני הרי לא אדם שמדבר כשהוא לא מכיר אף אחד… באמת היה לי לומר?

מתי זה קרה?

מכירים את האנשים המעצבנים שאומרים שהמקצוע בחר אותם? אני לא יודעת אם להיות חלק מהם עכשיו.

אני כן יודעת שתמיד הסתכלתי על קרדיטים בפרסומות, אספתי פריסות של אריזות מעניינות, אגרתי ערימות של תוויות בגדים (בעיקר עם השבחות), ובעיקר הייתי המטרד של אמא בפסח.

״נו תזרקי את זה כבר״

כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה, כמה פעמים עניתי ״אממ… לא, רק עוד שנה״.

מה עוד עשיתי חוץ מלהסתכל ולשמור? רוב המעצבים יספרו לכם שפעם הם היו בוועדות קישוט. נו. כמובן שגם אני.

מעבר לקירות, עיתונים, מודעות, תפאורות ומדבקות זה תמיד כלל המון טישרטים שהיו צריכים גלופה ואני הייתי שם בשבילם.

אם כבר קלטתם את הוויב הבנתם שעוד יש לי בארון טישרטים מהחטיבה, אהא. למרות שאנלא לובשת את זה.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

עוד אחורה, עוד אחורה

לפני נקודת המפנה ההיא בלימודים, הייתה אורפז נוספת. אני לא אדם של זיכרונות מעשיים, אני נוטה לזכור אימג׳ים ופחות מה קרה באמת, ולמזלי אני מספיק תמימה להסתמך על מה שאומרים.

הייתי ״ילדה קלה״ כך מבשר כל מי שהצטרך לעשות עליי בייביסטר.
לא חפרתי. הייתי מסתכלת המון. בוהה. פשוט מסתכלת על מה שקורה ושותקת.

כשכבר ציפו שאתחיל לקשקש ולחפור במוח עדיין בהיתי, לפעמים זה הפחיד אותם שאני לא מדברת, אבל בפועל כן דיברתי, פשוט לא קישקשתי כמו רוב הילדים.

היא בטח ביישנית!

ואז גדלתי, ואנשים נטו לפרש את תכונת ההסתכלות שלי כ״היא ביישנית״.
זה נחמד כי אני לא ביישנית, למה זה נחמד? כי זה מוציא אותי בסדר כשאני לא מכירה אנשים. זה מסתדר להם במוח ש״היא ביישנית״ ופותר אותי מהשאר.

אני לא ביישנית, אני אוהבת להסתכל. להבין מהצד. לבחון.

כשאני מכירה מישהו יהיה לנו את הקשר הפתוח בעולם ובאמת נקשקש בלי סוף, כי ככה זה עם חברים שלי, ככה זה עם אנשים שעבדו איתי, ככה זה עם משפחה.
אבל אנשים חדשים? אני מתבוננת. אני מסיקה.

נגר מודד פעמיים וחותך פעם אחת

אולי זו הנקודה שמסבירה הכל. אולי בכלל המבט, הראיה, ההבחנה, היא זו שמכריעה את אישיותי כמעצבת.

היכולת להסתכל, לעבוד עם העיניים שלי, היא זו שמשנה אותי, היא זו שגורמת לי להספיק יותר כנראה. להיות אחרת.

כשאתה עסוק בלהסתכל אתה עסוק בלהבין דברים, כמו בקריאת ספר- אתה רואה את המטא של העניין. אני חושבת שזה גם מה שגרם לי להיות אוטודידקטית.

זה לא משהו ששלטתי בו

אני לא חושבת שיש מתכונים אחידים לדברים כדי שיעבדו, כל ספרי ״כך הצלחתי״ מטרתם היא משל ולא הבנת דרך. בעיניי אין דרך שעובדת 30 פעם אותו הדבר כי כולנו אנשים שונים.

ועדיין, אם תשאלו אותי את אותן השאלות, כן, אלו שחושפות בעצם אתכם, שהצלחתם לראות אותי… אם תשאלו אותן, תסתכלו על המטא, תבינו שהרגע הצלחתם לראות.
ושזה כל העניין.

מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (:

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

תבנית עיצוב? סירייסלי?

ביקום מקביל כנראה קיים מעצב שמחובר לעבודתו מעמקי הנפש ומנימי נשמתו, וגם אוהב לעבוד עם תבנית עיצוב. למה אני כה נחרצת? רגע. נפתח את זה פשוט:

לאהוב לעצב= להיות זה שקובע נראות, לאהוב בחירה, לאהוב לקחת את החלטה
לאהוב תבנית מוכנה= לא לקבוע, לא להתוות, לסמוך על הקיים בגבול הקיים

ההבדל ברור כבר בהסתכלות על התפיסה הכוללת הזו, ובואו, בחייאת.
לבחור כפתורים מתוך מה שיש, לבחור אייקונים מתוך מה שיש, לבחור גריד מתוך תבנית קיימת, לבחור צורה מתוך הנמצא… לא לא… זו לא נקראת בחירה אם משאירים אותי רק עם מה שבחרו עבורי. כמו עולם מצומצם וכבול כך עולם הבחירה מהנבחר. וזה בטח לא נקרא עיצוב.

לעבוד עם תבנית עיצוב? סירייסלי? // נוף לים
תמיד ארצה לעקוף את הגדר ולחפש איך לצאת מהתבנית // הנוף לים, צילום עצמי, 2012

״שכנה שלי היא בונת אתרים בוויקס וזה אחלה כסף!״

ברכה והצלחה ויופי טופי לשכנה 🙂 אני לא מדברת על כסף, אני מדברת על המהות, כי כסף אפשר לעשות מכל דבר אם אתה מספיק מוכשר כדי למכור לא? הצרכים הרי קיימים. קדימה. שכנע אותי ואני שלך.

זה נחמד שכל דכפין יכול לבנות אתרים לבד, כי אם נחזור לדבר על כסף- הרבה בעלי מקצוע משתמשים בשירותי הבניה העצמית האלו וסבבה להם בחיים.
שוב, זה עונה להם על צורך ששמו ״הנה, יש לי אתר!״ (או אם נלך לתבניות מחוץ לעולם הווב ״הנה, יש לי ברכה ליומולדת!״, ״הנה, יש לי כרטיס ביקור!״)

אבל השאלה היא לא הצורך, היא המטרה והיעד, כמו בכל סיפור שקשור לעיצוב ונדון בו. תמיד אפשר לכסות צורך, אבל מטרה? האם זה באמת נקרא לעצב? או חשוב מחיפוש ההגדרה הרשמית, האם למעצב נוח לחיות באבק הדרכים הזה?

לעצב בתוך הגדר

מאד קשה לעבוד עם ממשקים ותבניות כשאת מעצבת, בטח כשאת יודעת קוד. הכל נע על לשפץ ולשפר ולנסות לתקן ולראות איך מתמודדים עם הנמצא. לא להיט.

בערך כמו לקחת סלע ולפסל ממנו (לפסול חומר), רק שתדמיינו סלע שמגיע בטקסטורה שלו כשבכלל רציתם מרקם של עץ. אולי נחרוץ פספסים כדי שיראה כאילו זה עשוי מעץ, או אולי נחליף את הרצון מעץ לסלע ונחשוב שוב משם?

זו בעיניי הבעיה המרכזית בתבניות, שתמיד ארצה לעקוף את הגדר, להתערב בקוד, לחטט בקישקע, לחפש איך לצאת מהתבנית הזו לעזאזל. אך זו הבעיה שלי כמעצבת.

כאדם שלא סוחב איתו עיניים חזותיות שמנג׳סות לו בכל היתקלות עם… כל חפץ בערך? (אני מאמינה שלכל יש עיצוב, מי טוב יותר ומי פחות, כולם דוברי השפה כשחלקם מג׳ברשים וחלקם שפת אם), כבעל כל מקצוע שהוא לא עיצוב, לבטח לא תשים לב שכל האתרים סביבך, ואלבומי התמונות, וכל מה ש״עיצבת״ לבדך שם בתבנית, כולם אחים.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

סיים סיים. ניו ניים.

כך יוצא שכל מי שהתקשקש קצת בוורדפרס מזהה בשניה את ״תבנית pojo״ שנחשבת לאהובה והנפוצה. חכמת ההמונים, יחי היעדר הבידול.

עזבו את הערך העיצובי, עזבו את העניין השיווקי. אני תוהה בתמימות איך ים האנשים מתפשרים בלהיות אותו הדבר כשאנחנו חיים בעולם שמקדש את כל מה שנוגע ל״think different״. מתי הפסקנו לרצות להיות מיוחדים?

או שמעולם לא הפסקנו ובעצם יש לי הסברים?

תבנית עיצוב מוכנה ברגע הנכון

פרפקציוניסטים ב2017 תמיד חיים בתסביך: מושלם או להספיק? בתקופה שהעברתי את השרתים (מוורדפרס קום לאחסון אישי) המשכתי לשלב ניהול שוטף כאן עם שגרה ועבודה ללקוחות.

בין הרעב למעבר ובין לעייפות היומיומית מצאתי אותי חוזרת לשאלה שרודפת אותי עוד מחיתולי אמבד, ״למה לא לעצב הכל מההתחלה כמו שצריך?״
מנגד כמובן עמדה העובדה שלא היה זמן להשקיע בפיתוח לצד החיים העמוסים שלי ו…מה עם המומנט שילך קיבינימט?

יצא שבמשך שלושה שבועות רדפה אותי הדילמה של ״לצאת?״ או ״להישאר, עד שיהיה מושלם.״ מיום ליום היו לי יותר רצונות לשינויים כי גדלתי על ש״אם כבר אז כבר״, אם כבר עולים אז כמו בחלום.

פופ. פוצצו את הבועה. כשאת מעצבת בממשק מוכן את כפופה לעבודה עם תבניות, כמה שמשגע אותך העדר חופש המחשבה- ככה את עסוקה בלשפר ולשפר את הקיים. את לא בימין ולא בשמאל. זה לא שבאמת בחרת, וזה לא שבאמת השלמת.

השועל והענבים

התחלתי לחפש מפתחים שיפתרו לי כמה בעיות, מה לי ולפיתוח בתבניות.
פירסמתי מודעה והתחלתי לבדוק טוב טוב את הערימות שחזרו אליי, אחד מהם ממש פיתח איתי שיחה ארוכה- חיפשתי מפתחים וקיבלתי!

עם תובנות ממנו ומחברים למקצוע הבנתי:
1- אלו לא ליטושי תבנית, אני באמת רוצה הכל מאפס.
2- במקביל לכל החלומות, אני באמת רוצה לחזור לכתוב.

שלושה שבועות בלי כתיבה הרגישו לי כמו חצי בנאדם, הקהל שלי מחכה, ולמה אני מחכה בעצם? למושלם? נכנסה השבת. שקט. ניקיון.

פתאום נפל לי, אנלא מחכה למושלם כי אני עולה עם טוב מאד וסבבה ויושבת במקביל להתחיל סקיצה מאפס למושלם, כמו שרציתי רק תוך כדי תנועה. נזכרתי שהמהות הראשונית של אמבד הייתה להפריע לשגרה, לרצד, להיות תוך כדי הבלאגן.
אם עכשיו הכל שוב עומד ועובד כמו שצריך וכבר פתרתי את הבעיות שהיו קריטיות, נו, נגעתי- נסעתי.

ואולי זה העניין שעליו מסתמכת כל העבודה מול ״רדי מייד״: הוא נועד לתקופה שבה הכל חייב לקרות בתנועה, לתקופה שבה מה שלא זז הופך ללא רלוונטי.

לפעמים יש מקום לפשרה ולעבודה נכונה מאחורי הקלעים, לפעמים לוקחים את השיקול שנכון רק לסיטואציה ספציפית, יש רגעים שעבורם ״חיו את הרגע״ זו אמת.

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

 👇
לקבל חוות דעת מקצועית,

להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!

+ אחד על אחד +

כשהלקוח לא יודע להחליט?

הייתם בטוחים שאתם מדברים על אותו הגל, ישמצב שנפגשתם וקישקשתם לפני שלקחתם את העבודה הזו, אולי עשיתם סיעור מוחות קטנצ׳יק.
החלטתם לקחת את העבודה, התחלתם לעצב, שלחתם תוצרים שאתם גאים בהם אחד אחד. הכל בהיר והציפורים בהיי בחוץ. ואז…

תוכלו להקיף בעיגול, או לסמן בקו דמיוני את זה שכבר שמעתם:

•  ״הכל מקסים, ועדיין אני לא מצליח לבחור״
•  ״שום דבר לא דומה למה שדיברנו״
•  ״זה לא מה שדמיינתי, לא יודעת איך לומר״
•  ״ואו אתה מאד מוכשר, ובכל זאת זה לא מה שחשבתי״
•  ״אולי כדאי שננסה משהו אחר לגמרי״
•  המחץ: ״שמעי, זה צריך להיות פשוט״

כולם נפלו שם. גם אם את סופרדופר מוכשרת, או שאתה קוסם על חלל, נינג׳ות עיצוב שכמותכם. וודאי נתקלתם באחד מאלו בעבר. זה בכלל לא תלוי בנו. טוב. אולי קצת. קצת בכל בני האדם. הישארו עימנו 🙂

לעזור ללקוח לבחור - בחירה מרובה תוביל לאי בחירה
לפעמים נבחר שלא לבחור // הצופה, הודיה טולידאנו, 2015

למה זה קורה? אני בסדר אני.

אמרנו שהכל היה חלק ושלחת תוצרים, ז״א, שלחת כמות של סקיצות שנוכל להתרשם ולבחור מהם? על המצב הזה דיברנו קודם. מצב שגרתי בסה״כ, סביר שזו פעם ראשונה שעבדתם יחד… הופס הנה זה. תוצרים. ברבים. סקיצות. רגע רגע. צריך לבחור.

יש חשיבות פסיכולוגית לא רק ל״איך״, כמו שדיברתי כאן על איך להנגיש בחירה כך שתהפוך לבחירה קלה יותר, אלא גם ל״כמה ולמה״.

את ה״למה״ כולם מכירים, בהנחה שאתם מעצבים שיודעים למה הם משדרים x בעיצוב x וy בעיצוב y. אחרת ואי ואי ואי (הייתי חייבת). אבל כמה?

תנו לי לבחור! ו…רגע… מה אתם הייתם עושים?

הו. זה מה שבארי שוורץ מכנה ״פרדוקס הבחירה״– תת נושא ב״קבלת החלטות״* שמגדיר איך אנחנו בעצם מסתבכים בלבחור, למרות ההנחה שנרצה לבחור ושכולנו אוהבים לבחור בעצמנו.

*המון דובר על ״קבלת החלטות״, איך לקבל החלטות נכונות? רציונליות? רגשיות? ללא חרטה? הכי טובות עבורינו? היום זה כבר ממש תחום בפני עצמו, סביבו ספרים, דיונים, תורות, הרצאות ואפילו תארים אקדמיים. מעניין אה? נכון. יופי. עזבו שניה.

בואו נדבר רק על בחירה.

המוח אומר לנו את הבייסיק: אנחנו רוצים שנוכל לבחור, ברור מה. חופש הבחירה!
חכי. ככה: אנחנו רוצים הרבה אופציות כדי שנוכל לבחור! זה קל, הרבה אופציות הן המקבילה להרבה אפשרויות (תרגום מהיר?), הרבה יותר דרכים למשהו, הרבה יותר כיוונים, כןכן תני לנו!

העניין הוא שהמציאות היא… אממ… הפוכה מזה.
הרבה אופציות מבלבלות אותנו. מה, סקפטי? הלכת לרופא ושמעת ״קח את הכדור הסגול ותרוויח 1 2 3, וגם תסבול מ1 2 3״, ומיד אחר כך ״תוכל לקחת את הכדור הירוק ותרוויח 1 2 3 ותסבול מ1 2 3״. הנה שני המרשמים. בחר.

הייי רגע. דוקטור! מה אתה היית בוחר במקומי? סגול? ירוק? מסתבר שהאפשריות אכן משגעות אותנו. מה אנחנו מבינים? מי אני בכלל? אולי נפסיד משהו? אולי נטעה? אולי אי אפשר להשוות בין השניים כי הם דומים מדי? כמה שאלות ואלו היו רק 2 אפשרויות.

א- הרבה פעמים הן דווקא מפזרות אותנו, גורמות לנו להרגיש לא בטוחים בעצמנו, לא יודעים מה עדיף ולאן כדאי ללכת.

ב- לפעמים נעדיף שיבחרו בשבילנו, בשאלות מורכבות נעדיף ברירות מחדל, או לא לבחור בכלל. מזהים את זה מתשובות הלקוח למעלה?

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

אפשרויות זה חשוב.

אין פה ספק. מתן אפשרויות ללקוח אפילו יגדיל את הסיכוי שיאשרו לנו משהו בלי להטריף אותנו. סותר? לא סותר. שמעו קטע על שיטת מכירה של סטרבאקס:

סטארבקס היו מהחכמים להבין שאנשים אוהבים לבחור, ושאת מה שכל גבר נשוי יודע- ״תן לה להרגיש שהיא בחרה״ חשוב ליישם. מה שהם למדו בחכמה נמצא נפוץ במבחר בתי קפה היום;

הזמנת לשתות, תרצה את זה בקטן, בינוני או גדול? אה כן. בין הקטן לגדול יש פער של בערך כפול תשלום. אבל נחש מה? יש אופציה לבינוני! הבינוני הזה הוא כמה שקלים בין הקטן לבינוני, וכמה שקלים בין הבינוני לגדול.

נו. אם אני רוצה קטן אקח קטן. מה זה שייך לבינוני?
זהו שהוכח שהבחירה הפיקטיבית הזו נועדה כדי לגרום לנו לחשוב באופן ש״קטן?! נו זה כמה שקלים מבינוני. עדיף בינוני. ותכלס מיותר לקחת בינוני, כי תראה, הגדול פה זה רק כמה שקלים הפרש. מה לא ניקח גדול? מקסימום ישאר קצת. עדיין הרווחתי. זה טימטום לא לקחת גדול שזה בפער כזה אפסי״.

טדאם. מי זוכר שרצינו לבחור בין קטן לגדול? פתאום הבחירה בין קטן לבינוני היא כלכך זניחה, כמה שניות והיא תכף הופכת לבחירה בין בינוני לגדול. והרי ברור מה נבחר!
המטרה הושגה. ואת גם בטוחה שאת בחרת את זה. נפלא.

לעזור ללקוח לבחור - כלכך הרבה אפשרויות
בבחירה פיקטיבית או אקטיבית? // לוקיישן לוקיישן, הודיה טולידאנו, 2013

עיתון לצד הקפה.

את אותה השיטה אגב העתיקו לענפים שונים בתעשייה. דן אריאלי, שעוסק בכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, מביא ניסוי על עיתונאות מודפסת ועיתונאות דיגיטלית.
כדי להטמיע מנויים דיגיטלים בשוק (זוכרים שחשבנו ״מי ישלם על זה? אינטרנט זה תוכן בחינם!״) בחרו החברות למכור מנויים באופציות האלו:

1- מנוי מודפס בלבד
2- מנוי מודפס+דיגיטלי (בעלות של מנוי דיגיטלי בלבד)
3- מנוי דיגיטלי בלבד

תוכלו לנחש שכמו בקפה, אופציה 2 היא מה שכיניתי ״הבחירה הפיקטיבית״ ומובן שנעדיף בחירה בין ברירות שקל לנו להשוות בינהם.
למה? כי כשיש לנו שלוש אפשרויות ושתיים מהן דומות או שיש קשר בינהם, נעדיף לבחור בין השתיים שקל לנו להשוות אותן ולהתעלם מהשלישית, אפילו אם היא טובה יותר בשבילנו בדיעבד.

בניסוי דן מוכיח שכשמורידים את אופציה 2 ונותנים לאנשים לבחור רק בין דיגיטלי למודפס, הם יבחרו במודפס ולא יבינו למה לשלם על מנוי דיגיטלי. כנ״ל לקפה, בבחירה בין קטן לגדול בלבד, רובנו עשויים להעדיף קטן ו״לחסוך כמה שקלים״ על הדרך.

איך לעזור ללקוח לבחור?

אני מניחה שהבנת עכשיו לבד שבפרויקטים שרצים ב״שוטף״, שהרגשת שיש בהם צורך בבחירה, רצוי לעבוד ממש כמו מוכרי קפה. כי וואלה הכרת את הלקוח, יש לך מושג בערכים ובכוונות הגרפיות. בוא נרוץ.

ומה עם כל השאר, עם מצבים חדשים של לקוח קיים? עם לקוח חדש לגמרי? עם פרוייקטים מתהווים? שם נמצאות רוב בעיות האישור שלי לא…?
גם קפה?

לעזור ללקוח לבחור - שיטת המכירה של סטארבקס

לתת לבחור? לא לתת לבחור? מה הטריק שלך?!

ריבוי אופציות דומות מקשה על לקוח, חשבו שבבחירת קפה שמגדילה לעשות ב- xs / s / m / l / xl הטריק הולך לאיבוד ואנחנו עשויים להתבלבל יותר.

מצד שני, ללא אופציות בכלל אין בחירה בכלל, והסכמנו שבבסיס שלנו כולנו אוהבים להרגיש שביצענו בחירה בפרויקטים של מהות, שהיינו שותפים להחלטה, שאנחנו סללנו את הדרך או לפחות בחרנו לאן ההגה מסתובב.

מה עושים? לא לפה לא לשם. הפוך על הפוך.
מה שאני נוהגת לעשות ומוצאת שעובד גם על לקוחות חדשים, הוא לחתום על 3 כיוונים שונים (כשיש אפשרות להרחבה בתשלום נוסף ממה שסיכמנו). הלקוח מבין שיש לו בחירה ל3 דרכים. סטייט אוף מיינד מעולה לזוז בו.

בום. זה הכוח ליהנות גם מהיתרון של אקסטרה בחירה וגם מהיתרון של חוסר בילבול בין 3 אפשרויות: חתמנו על שלוש, אני בודקת שלוש ומפתחת רק שניים.
אני בוחרת 2 לשליחה (אל תשכחו איך), 2 גירסאות שמשדרות דברים שונים ובעלות פיל אנד לוק שונה.

מה? ומה עם הקפה הבינוני? לא הבנתי!
בדיוק. כאן מדובר בפרוייקטים של מהות כמו שציינתי, בבחירת אופי ותחושה. ברגע שהבנת את הפרנציפ שיעזור לך לזקק את התהליך, את הקפה הבינוני שעומד אצלך בין א׳ לבין ג׳, תגיע למצב שבו אתה בכלל מכין נס, תה וקפה. הבחירה פשוטה יותר.

וזה בדיוק הפאנצ׳. אם הלקוח תמיד צודק, זה אומר ש…

מסתבר שמי שאחראי על הבילבול שלו או על חוסר ההחלטיות שלו הוא אנחנו. אנחנו לא ידענו לבחור. אם לא היינו מובדלים וממוקדים מספיק יוצא שלא באמת שלחנו קפה גדול קטן ובינוני. יוצא ששלחנו את אותו גודל קפה עם אחד סוכר, אחד סוכרזית, ובלי שום כלום. ואפילו לא בדקנו אם הלקוח אוהב קפה.

אחרי 2 סקיצות מובחנות ומובדלות במיוחד תוכלו לדעת מה הוא מעדיף. ואם בכלזאת הוא לא מעדיף? יכול להיות לא? בטח, רק שעכשיו תוכלו להסיק מסקנות משיחת המשוב שתעשו איתו, ולהתקדם לאפשרות השלישית עם לקחים.

למה זה עדיף? כי במקום לשלוח 3 אופציות באופן שגרתי ולא משוייף, זאת אומרת לקחת הימור על 3 גירסאות שגילפתם מספיק בשביל שתוכלו לאשר אותם, מבלי לקבל משוב (יש כמובן פער בין שיחת תיאום ציפיות לבין קבלת חומרים פיזיים), ״הימרתם״ רק על 2.

זה בעצם הימור בטוח יותר כי בעצמכם כבר בחרתם ב2 אופציות מובחנות שכל אחת מהם היא מעולם אחר. הקטנתם את הסיכוי לפסילה מ50% ל33.33%, כי שלחתם 2 מ3. פיתחתם שתיים משלוש.

עוד עניין הוא שעם הכיוון השלישי שיצרתם לאחר משוב (במידה וכן הגעתם להתעסקות בשלישי, ואני בקושי מגיעה לשם), תוכלו לשלוח גם את אחיו הפחות מפותח 3א׳, ההוא שלא התקדמנו איתו בהתחלה.
כך שוב תגיעו למצב של אחד משניים, ללא השקעה נוספת, ועדיין תיצרו אופציית בחירה. סאלמת. וין וין סיטצ׳ואיישן! הרי כולנו אוהבים את היכולת לבחור 🙂

 👇
מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?

+ קדימה! אני כאן בשבילך! +

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

הפונטים הכי טובים של פונטביט

אני לא חושבת שיצא לי להכיר מעצב שהצטרך לקנות לעצמו גופנים ולא רכש פונטים מפונטביט. כולנו מחפשים את הפונטים הכי טובים… אבל בואו נשים את זה על השולחן, מעבר למקצועיות ולגימורים (חוקיות בסדרה האלפבתית, ריווחים נכונים בין אותיות וכו׳) שכולנו מצפים להם כשאנחנו קונים אותיות, כולנו אוהבים מחירים נוחים.

אפשר לומר שיש מעצבי פונטים עבריים שעושים עבודה יצירתית יותר, אולי מיוחדת יותר או נישתית יותר. בהרבה מקרים יש הבדל ניכר בעיצוב, וכמובן שהמחירים שלהם בהחלט מצדיקים את ההבדל.
גם עם אלו יוצא לי לעבוד, ובכל זאת ולמרות זאת, פונטביט היא חברת הפונטים הישראלית הפופולרית והבלתי מעורערת בשוק.

מי לא קנה שם? הגופנים שלה עוברים דרך סטודנטים, בעלי עסקים פרטיים ועד למשרדי הפרסום הגדולים ביותר. כן, עבודה טובה הולכת שם ללא ספק.

הפונטים הכי טובים של פונטביט, ציפורן וטקסט, אמבד EMBED
זה מעבר למקצועיות וגימורים // טקסטים וציפורן, צילום עצמי, 2017

איך בוחרים ממבחר ענק את הפונטים הכי טובים?

ועדיין השאלה המתבקשת היא איך לבחור מכלכך הרבה? וכן, שוב נודה בזה, פונטביט היא לא פונטיית בוטיק דוגמת הגילדה, עודד עזר ואלףאלףאלף.
בין הפונטים שלהם נמצא גם כאלו שמזכירים זה את זה. הדמיון קיים באופן ברור, שאפילו מי שמגדיר אותי כגלאי פונטים אנושי או כ״אורפז איזה פונט זה היה?״ בשפת העם, הבין שגם לי יש במה להתבלבל.

הרומן שלי עם פונטביט

אז איך התחיל הסיפור שלנו? בעבר הסטודנטיאלי שלי, בין השנים גם לי יצא לרכוש חבילה גדולה של משקלים במשך שנת בחירה. אח״כ הייתי רוכשת גם עבור עסקים שעבדתי בהם, כי מי אם לא גלאי הפונטים הנוברת שתבחר בשבילם? 🙂

אם הייתם איתי לא מעט זמן, אתם כבר מבינים שגם שם חפרתי לעומק עד שלקחתי החלטות, שנת בחירה זה ים של זמן (ועוד קטלוג להספיק בד״כ).

הפונטים הכי טובים של פונטביט, בזנ״ט, אלפבית, סטיקר, קרליבך, אמבד EMBED
רכשת חבילה ממש גדולה ואין לך מושג איך לבחור את מה שהכי צריך? // בוררת, צילום עצמי, 2017

כאוספת קטלוגים מושבעת, ליקטתי בשבילכם את 200 המשקלים הכי רלוונטים ומיוחדים שתמצאו בפונטביט. לא, זה לא תוכן ממומן, אלו באמת הבחירות הכי טובות שלקחתי אחרי ימים של נבירות, שייחסכו עבורכם.

לפרינט, לדיגיטל, אלו הם שהוכחו כהכי שמישים עבורי ולא רק עבורי; מאות טקסט ועד אות ראווה, חלקים שונים מהרשימה הזו עברו איתי במשך שנים דרך מיילים. תמיד קיבלתי פידבקים נוסח ״איך לא חשבתי לקחת את x״.

* עתידות: אם אתם בצומת בחירה או שאתם רגע לפני ההתחדשות לחג, אתם הולכים ליהנות מאד.

** אני מאמינה גדולה בניצול מקסימלי של החבילות שלכם, כי יקח לכם המון המון זמן כדי להשתמש בפועל בכל הסגנונות, אז אני לא קונה משפחות שלמות באופן מחייב, אבל בוחרת בדיוק את האחים הכי שווים. ממליצה לכם גם.

הפונטים הכי טובים של פונטביט, קטלוגים, אמבד EMBED
הבחירות שלי: הטובים שבטובים // קטלוגים של פונטביט, צילום עצמי, 2017

קבלו את היפים, הנכונים והפונטביטיים!

1- אביר כבד

2- אגו סנס צר קל
3- אגו סנס צר רגיל
4- אגו סנס צר כבד

5- אדרנלין קל
6- אדרנלין רגיל
7- אדרנלין כבד

8- אהבה כבד

9- אוסקר רגיל

10- אות קטיפה רגיל
11- אות קטיפה כבד

12- אזמל קל

13- איגואנה חדש כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, איגואנה חדש
תצוגת פונט, איגואנה חדש // קטלוג פונטביט 2016, צילום עצמי, 2017

14- איילה רגיל

15- אלברטוס רגיל
16- אלברטוס כבד

17- אלגנטי רגיל
18- אלגנטי בינוני
19- אלגנטי כבד

20- אלכסנדר קל
21- אלכסנדר כבד

22- אלסטיקה כבד

23- אלמנט רגיל

24- אלפא רגיל
25- אלפא כבד

אמבד - מגיע לך מנוי חינם26- אלפבית כבד

27- אמפטיקה רגיל

28- אמרלד רגיל

29- אנדילמט רגיל

30- אספקלריה רגיל

31- אקסטזה רגיל
32- אקסטזה כבד

33- אקסטרים רגיל
34- אקסטרים בינוני

35- אקספרסיבי קל
36- אקספרסיבי רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, בואי מנאלי
תצוגת פונט, בואי מנאלי // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

37- בואי מנאלי רגיל
38- בואי מנאלי כבד
39- בואי מנאלי שחור

40- בוקר טוב רגיל

41- בזנ"ט רגיל
42- בזנ"ט כבד

43- בז'רנו כבד

44- ביסריף כבד

45- ג'אגלינג רגיל
46- ג'אגלינג דקור

47- ג'מבו רגיל

48- גורמה צר קל
49- גורמה צר רגיל

50- גשר כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, אגו סנס צר
תצוגת פונט, אגו סנס צר // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

51- דוכס רגיל
52- דוכס בינוני
53- דוכס כבד

54- דיפלומה רגיל

55- דרייב אין רגיל

56- הדאר קל
57- הדאר רגיל
58- הדאר כבד

59- המהפכה קל
60- המהפכה רגיל
61- המהפכה כבד

62- הפועל שחור

63- הצופן רגיל
64- הצופן רגיל נטוי

הפונטים הכי טובים של פונטביט, דוכס, ג׳וקר, השומר, טקסטילר
תצוגת פונטים מרובה, דוכס, ג׳וקר, השומר וטקסטילר // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

65- השומר רגיל
66- השומר בינוני
67- השומר כבד

68- ויקרא דיספליי רגיל

69- זעפרן קל
70- זעפרן רגיל
71- זעפרן כבד

72- טולדו רגיל

73- טיפוגרף פס רגיל
74- טיפוגרף פס כבד

75- טיפוגרף תג רגיל

76- טקסטילר רגיל
77- טקסטילר כבד

78- טריק כבד

79- טרפון רגיל
80- טרפון כבד

81- טרפז שחור

82- יוגורט כבד

83- יוסף באו רגיל

84- ישמעל רגיל

85- ישראל קל
86- ישראל רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, תקריב
עבודה טובה ללא ספק // צורה וצבע, צילום עצמי, 2017

87- כנעני רגיל

88- כריזמה קל
89- כריזמה רגיל
90- כריזמה בינוני

91- ליבורנה רגיל
92- ליבורנה כבד

93- לידר רגיל

94- ליטוגרפיה רגיל

95- למברגק רגיל
96- למברגק נגטיב

97- מאיה כבד

98- מגה קל
99- מגה רגיל
100- מגה בינוני

101- מגע רגיל
102- מגע כבד

103- מזל רגיל
104- מזל בינוני
105- מזל כבד

106- מטאלי רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, מטבעות
תצוגת פונט, מטבעות // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

107- מטבעות קל
108- מטבעות רגיל

109- מטרופוליס רגיל

110- מלטף כבד

111- מנטה רגיל
112- מנטה כבד

113- מסע רגיל
114- מסע כבד

115- מקיאטו רגיל
116- מקיאטו כבד

117- משק כבד

118- סטארגייט רגיל
119- סטארגייט שחור

120- סמיטריילר קל
121- סמיטריילר רגיל
122- סמיטריילר כבד

123- סנדלר רגיל
124- סנדלר כבד

125- סנפיר שחור

126- עברי רגיל
127- עברי כבד

128- עוגיות רגיל

129- עוגן רגיל

130- עמק רגיל
131- עמק כבד

132- עננים כבד

133- פארק רגיל

הפונטים הכי טובים של פונטביט, הפועל
תצוגת פונט, הפועל // קטלוג פונטביט 2014, צילום עצמי, 2017

134- פולש כבד

135- פורמולה רגיל
136- פורמולה כבד

137- פילוסוף רגיל
138- פילוסוף כבד

139- פילפל קל
140- פילפל רגיל

141- פיקסר רגיל
142- פיקסר כבד

143- פלורנטינה קל
144- פלורנטינה רגיל
145- פלורנטינה כבד

146- פלשבק רגיל
147- פלשבק כבד

148- פקאן רגיל

149- פקטור רגיל
150- פקטור כבד

151- פרמיירה קל
152- פרמיירה רגיל

153- פרנהייט רגיל
154- פרנהייט כבד

155- פרקטיקה צר רגיל
156- פרקטיקה צר כבד

157- צוריאל רגיל

158- קופה רגיל
159- קופה כבד

הפונטים הכי טובים של פונטביט, ג׳אגלינג
תצוגת פונט, ג׳אגלינג // קטלוג פונטביט 2017, צילום עצמי, 2017

160- קורקינט בינוני

161- קידוש רגיל
162- קידוש כבד

163- קלישר רגיל
164- קלישר בינוני

165- קמפיין רגיל
166- קמפיין כבד

167- קפה שחור

168- קפריזה רגיל
169- קפריזה כבד

170- קצפת רגיל
171- קצפת כבד

172- קראנץ׳ רגיל

173- רגב יתד קל
174- רגב יתד רגיל

175- רגב פרסי כבד

176- רוניבי קל
177- רוניבי רגיל
178- רוניבי כבד

179- רייספדר רגיל

180- רימונה רגיל
181- רימונה כבד
182- רימונה שחור

183- ריפלקס קל
184- ריפלקס רגיל
185- ריפלקס כבד

186- רפורמה רגיל
187- רפורמה בינוני

188- רפורמה צר רגיל
189- רפורמה צר בינוני

190- רפטינג רגיל

191- רשף קל

192- שומרי משקל כבד

193- שיגור רגיל

194- שמעון רגיל

195- תהילה רגיל

196- תוצרת הארץ רגיל

197- תקומה רגיל
198- תקומה כבד

199- תרבות רגיל
200- תרבות כבד

ו…זהו! מרגיש כמו פינוק נכון? בהחלט פירגנתי לך. מספרים שפירגון בריא לעור הפנים, מספרים גם שהקולגות שלך רוצים לינק לכאן. כפתורי השיתוף לכל המדיות נמצאים בצד העמוד 🙂

עוד לא קיבלת ייעוץ מקצועי למעצבים?
+ למה לחכות? +

הצרה הכי גדולה של מעצבים

קמת בבוקר למקצוע חלומותיך, ״התשוקה הגדולה ביותר״ אולי יגידו. אבל ביננו, זה לא תמיד זוהר.

יש בקרים של אדוויל ונורופן וקבוצות מעצבים בפייסבוק רוב הזמן מתפקדות יופי לפריקת מירמור. רגעים מתסכלים עוברים עלינו מדי שבוע, אבל מעל לכל, הרגע הכי מחרפן הוא לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך.

תעשה לי כזה.

השגעת הגדולה ביותר נקראת ״תעשה לי כזה״, או אם לדייק ״אני מצרף ציור של איך זה אמור להיות״. זה אפילו לא הקו הדק בין היותך מעצב, חולם ומרגיש לבין הפיכתך למבצע טכני ותו לא. זו התפיסה, או הגישה;

הצרה הכי גדולה של מעצבים - לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך
לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך // מפרחים למבוכים, הודיה טולידאנו, 2016

הכי כיף לעבוד על לוגו מציור לא? בטח לא ציור שלכם, בטח לא מישהו שהבין שלכל פרט בלוגו יש משמעות ושהכל צריך לעבוד גם בקטן ואי אפשר להכניס שם בית עם חדרים ואנשים וחיות 🙂 . ומה עושים אם הוא התחיל לצייר אתר?! הסיסטמה היא כזו:

1- קיבלתם את יצירת האומנות במייל, במקרה הטוב כתמונה, במקרה הרע כקובץ פאוורפוינט עם אלמנטים מהחלל וסריקות (אעאאא הצילו! הבת שלו גרפיקאית!)

2- בא לכם לשבור את המסך ולעבוד באיזו משרת שקר כלשהו במשרד אפור, לנצח. פשוט לבוא להעביר כרטיס ולעשות משהו בלי תשוקה עד התלוש ולעוף לחייכם הפרטיים בלי החיבור האישי והתסכול שיוצא ממנו

3- אתם מעכלים וזה בום. אצלי גם מתפלק ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״; כאילו שאני רואה את העתיד של הקשר המלבלב הזה.

את מגזימה אורפז. הגרוע ביותר?

אהא, אני ריאלית.

נהיה כנים לרגע, ברור לכולנו שהמצב הזה בד״כ ממשיך לעוד סקיצות ועוד סקיצות, ואז בתשלום נוסף ובדד ליין משובש, ומשם למייל מפנק בנוסח ״אהבתי את כל הסקיצות, אבל אשמח לראות עוד אופציות״ ואת בוהה במסך בפרצוף ה״אבל… מה היה פה עכשיו?״

לא. המייל הזה לא מפוברק, זה באמת היה נוסח שקיבלתי. א-לוהים שישמור.

ואז קורה דבר מוזר.

השבת אמא שלי חוגגת יומולדת 54, ימי הולדת אצלי הם הפקות מיתוג וחגיגה של איסוף מתנות עם קשר לוגי או קשר ויזואלי, זה תמיד הופך לפרוייקטונים קטנים שמכניסים לי שמחה לחיים, תמיד בריפים פתוחים ומעניינים. אפילו שהפעם לא ידעתי מאיפה לתפוס את זה, בסוף זה מפתיע אותי.

בין החנויות לבין הברכה, פניתי לקונדיטורית לגבי העוגה שאני רוצה. זה התחיל מלדעת בדיוק מה אני רוצה והמשיך ללא לדעת שום דבר ואז לנסות לדעת יחד.

היא כלכך מקסימה שלא הראתה סימן אחד שבילבלתי אותה, שחפרתי, כשלי זה כבר הרגיש אובססיה לשלמות. הבנתי שאני רוצה להתנתק מהפרפקציוניזם שלי ולעזוב את זה לגמרי ליום שלם.

בערב התווצאפנו על תמונות של ״מה כדאי״, היא ראתה את המתנה והדיזיין והבינה שאולי נרצה שיהיה קשר בינהם, ופתאום.

פתאום אני קולטת שאני שולחת לה ציור של העוגה! אני!!!

אני הופכת ללקוח משוגע! היא בטח יושבת שם ואומרת את ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״ אולי במילים שלה… וכולנו יודעים שזה ממש ממש דומה.

אבל בעצם למה זה כזה נורא ה״צייר לי כבשה״ הזה?

הו. טוב ששאלת! אני מאפיינת את התופעה ככה:

בחרת באיש מקצוע לא זול בגלל שהוא איש מקצוע,

בגלל שסמכת עליו,

כי ראית עבודות או כי כבר הכרתם.

הוא מקצועי,

הוא יכול לעשות את זה מושלם.

ו…. פוף! אני לקוח! אני משלם! אני רוצה להיות מעורב בתהליך ובבחירה! אני רוצה להביע דעה. מי בכלל אוהב לסמוך על אנשים?!

לא אני מסתבר. לא… ״לאאאא״.

הצרה הכי גדולה של מעצבים - אני הופכת ללקוח משוגע
ופתאום אני הופכת ללקוח משוגע! // צילום מהנייד לקונדיטורית

בעצמי.

יום לפני ציור המופת העוגתי שלי קיבלתי את המייל המקסים ההוא, הלקוח כלכך אהב את הסקיצות שהוא רצה עוד ועוד וצייר עוד ועוד. הוא רצה לבד. משלו.

התפללתי שהוא יתאפס ויזכור למה הוא הגיע (בחרת באיש מקצוע שאתה סומך עליו), ואז זה קרה לי. וברגע שהבנתי שאני שם מצאתי את עצמי פותחת את הידיים ונותנת להכל ליפול מהם;

מסמסת חזרה ״את הרי מוכשרת, בחרתי בך כי את מוכשרת ואהבתי את העבודה שלך. אני סומכת עלייך.״

לעיתים אנחנו מתמרמרים, וכמה קסם יש בזה, או כמה אנושיות יש בצורך לשלוט ולחוות דעה. בצורך לראות מקרוב ולגעת.

מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך +

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

על לימודים ותכלס.

פעם הייתי מדברת המון על ״לאן העולם הולך״ ומה דעותיי על אקדמיה ולימודים, הייתי מספרת איך ניירות איבדו ערך ואיך אנחנו מאבדים זהות בשביל שם תואר או הצגת דברים, הייתי מזכירה שכולנו כנראה חוטאים בהקשבה למיתוג טוב.

האקדמיה ממתגת את עצמה היטב לאורך שנים. למדנו להסכים שצריך וחייב לעבור שם, מי בכלל חשב להרהר ולערער. "את מדברת כמו ילדה, העולם לא עובד ככה.

ברור שכדי להיות x y z צריך ללמוד b o l ולעבור בחינה ב s h i והסמכה מt". המשכתי לדבר שונה מהרגיל גם במהלך הלימודים שבחרתי, וגם אחריהם.

מזתומרת? רגע אז הלכת ללמוד?

כן. הלכתי. מהפסקאות מעליי אולי הבנתם שאני אנטי לימודים? אז בדיוק להפך.

אבל אנטי למשהו אחר- אנטי למרדף אחרי שם וכבוד. אנטי לטירוף אחר מסמכים ניירות וציונים. אנטי למירוץ ללא מחשבה. אנטי למה שהחברה שלנו מקדשת מגיל שש תחת השם היפה ״חינוך למצוינות״.

זה לא הולך להיות פוסט שנאה חס ושלום.

את הלימודים שלי סיימתי בהצטיינות ואנלא הולכת לירוק על המערכת, התחלתי בבום ואני צריכה לעצור ולהסביר; בואו אל ההתחלה.

רוצים להאזין לפוסט? נחשו מה…אני מקריאה אותו ממש כאן למטה 🙂 >>

הייתי אז לפני סוף השירות שלי, גרתי בירושלים, זו הייתה שיחת טלפון במרפסת: ״מה עם שנה הבאה? את חייבת למצוא לימודים. אם לא תמצאי עכשיו תשארי בלי כלום. תפספסי שנה. תתחילי להיסגר על עצמך״

ניתקתי אותה ב״היא מדברת שטויות. מה הלחץ. הכל יהיה בסדר״.

ואז עבר רגע או שניים ואני בלחץ אטומי בערך חודש, כל מה שמדברים איתי לא נקלט במוח, כל מה שעובר לי בין הידיים נופל ומחליק ומתנפץ. בום.

מה את עושה עם החיים שלך ילדה? לאן את הולכת? לאן בא לך לקום בבוקר?

בתוכי ידעתי שאנלא הולכת ללמוד 5 שנים.

גם לא 4. לא עניין אותי שום מסמך.

זוכרים את הפסקאות מעליי? את המילים על מיתוג ותוכן? לא הצלחתי לפספס את שאריות המייקאפ שטרחו לייפות את המציאות: היה נדמה לי שהבנתי את המערכת, ״זה מה שגדלו עליו אלו שהגיעו לפנינו, הם לא אשמים וככה כולם גדלו״, הייתי מסבירה.

לא נשמע לי הגיוני להיכנס למערכת של 5 שנים שמבוססת על ״כמה קיבלת״, למחשבה רודפת אחרי ״מה תרצה לעשות רק בעוד 5 שנים״, לריצה אחרי המקובל והכבוד…

ראיתי את האנשים שהיו שם, שהלכו ועשו ויצאו ב״רגע, אז זה? זה מה שאני עושה עכשיו?״ באמת אפשר להחליט בגיל כזה צעיר מה אתה אמור לעשות עוד 200 שנה?

אם תכנסו איתי לראש של ילד זה כמעט להיות שוב בתיכון, זו תקופת זמן ארוכה מאאאאד, נתפס כמו נצח (בלי דרמה).

ללכת ללמוד? - להתחיל מתשוקה ומחשבה אמיתית // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013 אמבד אורפז ימין
לאן בא לך לקום בבוקר? // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013

ראיתי גם את השקרים והעטיפות, את ערימות הקורסים שאנשים מעתיקים בהם, את כל ה״אה זה לא באמת חשוב, זה בשביל נק״ז״.

ידעתי שזה לא בשבילי להעתיק שם, או לזייף, לשקר בעיקר לעצמי.

ידעתי שלא בשבילי לדרוך בשביל של כולם כאילו כלום, הלוואי שיכולתי, זה הרי קל הרבה יותר.

מנגד ידעתי שאנלא הולכת ללמוד עיצוב גרפי.

״מפתאום עיצוב גרפי? אז מה אם התעסקתי בזה עד עכשיו? התעסקתי גם במחשבים ובצילום! אין בזה כסף. זה לא מקצוע לאישה שרוצה לראות את המשפחה שלה. אני בחיים לא אעשה את זה בארץ״.

במשך החודש ההוא שהכל היה מבולבל ולא מפוקס ודברים נשברו כאילו זה רגיל והגיוני, ניהלתי את טבלאות ה״למה כן-למה לא״ שלי.

ההתלבטויות היו בין מה שעשה לי טוב עד כה: עיצוב, צילום, מחשבים.

איך עיצוב אם הרגע אמרתי? זהו ש… מכירים שאתה אומר ואומר אבל בפנים משהו מגרד לך? אצלי זה כלל- כל מה שאמרתי עליו ״לא״ פשוט פוגש אותי אח״כ.

השארתי פרטים פה ושם, עשיתי חישובים של פסיכומטרי ובגרויות, ביקשתי כל מיני חוברות בדואר. הייתי היצור הסורר והמעצבן שהיו לו הנתונים לתואר מרשים ובחר שזה מה שהוא רוצה לעשות (או לא לעשות) איתם.

בין בליל המידע מצאתי תחום חדש יחסית שנשמע לי כמו ״הנדסת דשא״. קראו לו תקשורת חזותית, או בקיצור תקש״ח. הוא לקח טעימות של כל מה שרציתי לגעת בו ועשה לי מיקס בבטן.

התחלתי לחשוב איפה:

מצד אחד היה את הנחשב, הירושלמי המוכר מכל השנים, זה שכולנו שמענו עליו. ומצד שני הלא מוכר, קל״ב, זה שראיתי באתר וידעתי שמישהי שהכרתי לומדת בו.

שוב התחלתי טבלאות למה כן, למה לא והבנתי משהו על עצמי. אני לא רוצה להיות ״ההיא מx״, מהמוכר. מהשם. אני רוצה להיות ״אורפז״. אני רוצה שזה מה שיזכרו.

אנשים סביבי היו עסוקים בלומר לי שאני חייבת תואר, ומקצוע מכניס, וללמוד במקום נחשב. אני הייתי עסוקה בזה שאני חייבת לפתח את עצמי, ומקצוע שכיף לי להתעורר אליו, ומקום שיתן לי אותי במתנה, ויתעסק בי ולא ברמה הכללית או בדטרמיניזם.

בדקתי קצת על המרצים, ריחרחתי את הסיפור בטלפונים והייתה לי אינטואיציה ללכת על הלא מוכר.

״אבל זה גם ככה לא מקצוע של מיליונים! איך תמצאי עבודה! הם תמיד רוצים את המוכרים!״ זה היה נכון. היה לי תחביב כזה להסתכל לוח הדרושים של ידיעות בשבת ואף אחד לא חיפש אנשים כאלו.

אני לא אבנה מזה וילה בקיסריה.

אבל היי. לא מעניין אותי וילה בקיסריה, וזה נכון שבדרושים מחפשים את אלו המוכרים, אבל גם מחפשים ניסיון ולאף אחד לא יהיה.

ובעצם… אני צריכה רק מקום אחד להתחיל בו. לא ככה? בטוח שאני אמצא. אני אהיה טובה מספיק.

ללכת ללמוד? - מי אני באמת ומה עושים עם הבאלגן בראש // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016 אמבד אורפז ימין
רוצה להיות ״אורפז״, שזה מה שיזכרו // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016

תגידו שחשבתי שטויות אבל ידעתי בדיוק לאן אני אגיע ואיך, ידעתי שיזכרו אותי כאורפז ולא כ״ההיא שלמדה בx״. כן. אני רואה את זה בראיונות של חדשים עד היום.

זה קיים גם שנים אחרי שהם סיימו ללמוד. היה שווה להתלכלך בבוץ.

זה לא היה קל, ריבים עם אנשים שחשובים לך זה אף פעם לא קל, במיוחד שאתה חשוב להם, הם מתים מפחד שתבזבז את הזמן, אבל אני הבנתי. שלוש שנים בבית הספר להנדסאים ואני משלימה את כל החורים שרציתי לסגור.

הרי אני בכלל הולכת כדי לסגור חורים- זה כל הסיפור לא? אני צריכה מישהו שיושיב אותי על כיסא ויגיד לי בואי תני לי הכל ונוציא ממך תיק עבודות כמו שתמיד רצית.

בואי תתרכזי. זה הכל.

מקסים נכון? ממ… גם שנים אחרי אני מקבלת את המבט של ״לא עשית תואר? אבל את צעירה ויש לך מוח! את עשית 5 יחי׳ מתמטיקה. איך ויתרת? לא חבל?״

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לא חבל!

התחלתי את הפוסט הזה בגלל פניות של קוראים שלי, שלכם, של ״היי אני אריאל, בן 26, חושב מה ללמוד, אני קורא אותך מפה לשם ואני יודע שתוכלי לעזור לי״.

אני באמת מכירה את הלבט הזה. וכתבתי עכשיו 900 ומשהו מילים ועוד לא הגעתי לנקודה המרכזית:

בין אם אתם צעירים ובין אם כבר גדלתם, זה לא הזמן להתחשב בדעה של אף אחד. זה הזמן להסתכל פנימה ולהבין לאן בא לכם לקום בבוקר.

אם אתם לא מפנטזים על מטוס פרטי ומכוניות פאר, צאו מהנורמה שכולנו גדלנו עליה, של צבא > טיול > תואר במקצוע נדרש (שבעוד 4/5 שנים ממש לא יהיה נדרש כי כולם הלכו ללמוד אותו, ראו ערך ״עריכת דין, ראיית חשבון, מורת מתי״א״) > קריירה.

זה לא חייב לעבוד ככה. בין אם תהיו שכירים ובין אם תהיו עצמאיים.

אם היה לי שקל על כל שיחת שנה ג׳ של ״אני בכלל לא רוצה ללמוד את זה. אולי אני אפרוש כי כבר הבנתי שאנלא אעבוד בזה… אבל חבל על הכסף? והזמן? אולי אני אשאר. לא יודע מה לעשות״.

חבל. חבל. לא חבל!

40% מהאנשים שהכרתי היו במשבר אמצע שנה ב׳ ולא על עומס אני מדברת.

חבל על עצמכם. לא רוצה לצאת הרוחניקית מהבלוג, אבל באמת נדמה לכם שלעולם אכפת? בסדר. הם משפחה. הם חברים. אכפת להם.

אבל כשיהיה לכם טוב אז הם יתחרפנו פחות, ומי שלא? הוא ימשיך בחייו והסירה שלו תתרחק מכם. וזה לא יהיה קל, אבל זה יהיה לנו טוב.

ואצלי?

אני עדיין מאמינה בללמוד, אני פשוט לא מאמינה בעטיפות של כבוד והערכה שבשבילם צריך לבזבז כלכך הרבה זמן על ״זה קורס חובה, אבל זה לא באמת קשור״.

כל יום כזה הוא כסף לאקדמיה והפסד של זמן עבורי.

אני לא חושבת שהרגשתי שאני מבזבזת יום אחד בלימודים שלי, הרגשתי כל דקה ש״חסכתי״ בהנדסאים: לא הייתה לי תקופת מבחנים כי הגשות היו בכל שניה, לא הייתה חופשת סמסטר, לא ישנתי רוב הזמן. גם היום, שנים אחרי, אני לא ישנה המון.

זה כנראה… נו איך קראו לזה שם? מצויינות? רק לא בקטע של ציונים.

ציונים לא מעניינים אף אחד. גם לא ניירות. בחיי. אתם תראו את זה אח״כ. אלא אם כן אתם רופאים שהתפלחו לבלוג שלי 🙂 היי ד״ר. זה כיף להיות ד״ר מה?! ספר להם!

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

למה אני כן מאמינה בללמוד? למה כולם?

א- השלמת חורים, או למצוא מקום שיחזיק אותך לעשות מה שאתה יודע עם סדר.
גם אם אתה יודע- פיספסת את מה שאתה לא יודע שאתה לא יודע (תקראו את זה שוב. יש שם היגיון).

ב- להכיר את עצמך בסיטואציות קצה: אני גיליתי על עצמי שאני אדם תחרותי בקטע טוב, זה מביא לי דרייב כשיש לצידי פרטנרים מעולים, יש משהו מפרה בחוויה.

וגם גיליתי מי אני בלחץ. ומי אני במשבר. ומי אני כשנגמר כל הדו״צ ב4 בבוקר… הווהו.

צריך ממש לאהוב משהו כדי להתמסר, כדי לתת לו את הלב שלך והשינה שלך, ללא התמסרות אין באמת צורך ללמוד אמנות כלשהיא.

בכלל, לימודי אמנות מסוג כלשהו תמיד יעסקו בפיצוח עצמי, במי אני. תמיד ישליכו משהו על האישיות שלך, תמיד ידברו אליך בגוף ראשון יחיד.

(במאמר מוסגר, יש לי קשר קרוב עם מעצבים שלא למדו עיצוב באופן פורמלי, אני לא בטוחה ש״צריך״ לעשות הכל פורמלי. הם מעולים! מה שכן, הם מעידים שחסר להם השלב הזה, כואב להם שהם לא היו שם בדיעבד. וזה לא משהו שתלך ותעשה אחרי שכבר ידעת איך לתפקד בשטח…אי אפשר לזייף את הפעם הראשונה שלך)

ג- למידה חדשה, לא תמיד היה לנו רקע במשהו. לא תמיד זה למען אינטרס פרקטי כמו מציאת עבודה, לפעמים עצם הלמידה היא המטרה.

ד- מפגש עם אנשים, היכרות של עוד אנשים שמתעניינים בתחום, פיתוח שת״פים.

ה- כי זה חשוב. כי ככה אמרו לנו שעושה מי שמצליח. כי… אנלא מאמינה בזה. אופס.

אגב, הטלפון ההוא מהמרפסת? היא לא התחילה ללמוד בתום אותה השנה כמוני, למרות ה״את חייבת להתעורר״.
היום היא לקראת סיום עם מבט להסבה, בלי שעבדה בזה יום אחד.

בימים אלו אני בחיפוש של קורסון ערב קטנטן שישתלב לי בין העבודה ולא יפריע מדי, אפילו לא משהו שקשור לעיצוב.

למה? סיבה ג׳. כדי לערבב את הגלים בבקבוק, כדי לפתוח, אפילו כדי לפגוש. כולנו צריכים את עצמנו טריים בסוף היום.

 👇
רוצה להיפטר מהלבטים ולהתקדם?
עכשיו זה קל.
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים אחד על אחד!

אני מחכה לך כאן (:

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

על ידיים ופידבק.

זה היה חודש כזה, לא מפוקס, מאד מבולבל, ומאד ממוקד מטרה.

אחות מהנפש חוגגת יומולדת 30. זה התחיל בללקט כל דבר שקשור באהבה עצמית. חלוק אמבטיה, מוצרי טיפוח, מחברת השראה, הלבשה תחתונה, נרות וכו׳.

השנה החלטתי שזה מה שבא לי למרקר לה- תאהבי את עצמך, את לפני כולם.

את המתנות קניתי לאט לאט במשך חודש, אולי קצת יותר. כשאתה עושה את הדברים האלו במקביל לעבודה מרובה (וזו בהחלט תקופה כזו, תודה לא-ל), ממש קשה לך להתרכז בזה.

אתה מאבד קצת באלנס בחיים ואיפשהו שוכח מה כבר קנית ואיך זה היה נראה, רק יודע שכל דבר היה מדוייק כשלעצמו.

1- ואז התחלתי לארוז;

פתחתי לאט לאט שקית שקית, היה לי חשוב להתפקס כי אני ממש מאמינה שאריזה נותנת משמעות. זה היה מדהים לגלות שכל פרט התכתב עם פרט אחר.

כשאתה מעצב אתה יודע לבחור, הקסם הויזואלי קורה למרות שלא כל כך זכרת מה שלפת מהמדף.

כנראה בגלל שהייתה לך מוזה, שהבנת את הרגש הכללי, שהרגשת, שהיית חזק על הבריף הלא כתוב הזה.

פידבק לעיצוב / הגשמה עצמית למעצבים - הפידבק הטוב ביותר / הפוליו, אמבד, 2017
זה מתחיל כשנוגעים שוב בחומר // הפוליו, צילום עצמי, 2017

2- פתאום התאהבתי שוב בעבודה בידיים;

כשאני אורזת זו חגיגה. זה מוזיקה וריקודים באמצע הלילה. זו התרגשות מתפרצת, מי לא אוהב קראפט?

בכלל. אני ממש נהנת להפיק את הברכה שעיצבתי! ולהדפיס אותה אלף פעם כדי שהכל יצא בגימור מדוייק. לרגעי השלמות האלו אני חיה.

כשהכל קורם עור וגידים אתה מבין שאין תחליף לעבודה בידיים. לאנחנו לעצמנו.

כמה שזה מזכיר לנו מי אנחנו וכמה אנחנו מדוייקים. כמה שזה חלק מהיותך מעצב: לצאת, לראות, לגעת.

3- הוא הגיע אליי בדרך נס;

בלילה שבו התחלתי לארוז יצא לי לדבר עם מעצב אחר שנתקל בי ברשת. הוא שוטט מעט באמבד והחליט לפתוח איתי שיחה.

אשמור על הפרטיות שלו ואנסה לתאר… הוא מעצב שכולכם מכירים כמה מהעבודות שלו, אחד שעבר דבר או שניים בחייו אבל נשאר שטותניק מבפנים. בעל אופי.

ורגש בגלונים.

ממילה למשפט, הגענו לשיחת עומק על מה ולמה; מאיפה אתה יוצר ולאן זה לוקח אותך, עם מה אתה נשאר בסוף היום ואיפה החיוך שלך מסתתר.

4- בום. הבנתי את הכוח של פידבק אמיתי.

ראיתי אותו מהצד.

את כמה שהוא חסר ביטחון ותולה את התחושה שלו, בסביבה שבה הוא עובד/ מציג את עבודותיו. כמה חשיבות יש לאחר ולמילים שלו. כמה ערך יש באמירה, בביקורת.

האיש מוכשר כשד והוא מפחד לראות את עצמו בלי הפידבק, לא יודעת אם מפחד זו המילה שמגדירה… למען האמת זה פשוט קשר חזק לפידבק. משנה תפיסה. משנה מאד מה יגידו ומי יקנא בו ולמה.

כל מילה שאגיד, כל מילה שהוא ישמע לגביו, כמו מכה בסלע.

זה בכלל לא משנה מאיפה זה בא או אם זו אני. הרי לא באמת הכרנו.

5- התחברתי;

לרגע מצאנו את היצירה בידיים, את הדבר הראשוני הזה, כחיבור לעצמך, לנפש. לחיות עצמה.

אנחנו עובדים במקצוע שהכל בו מגיע מנפש וממש קל לתלות את עצמך באיך הלך היום שלי בהיותי מעצב. או במה אנשים חשבו על העבודה שלי היום. בכמה נגעתי. כמה צפו בי. אבל בעצם, זה לא מה שמגדיר אותנו. זה נורא מבלבל.

זה שאני רוקדת עכשיו עם עצמי בזמן שרוב האנשים ישנים, זה שאני באופוריה מתפרצת, בהיי. זה לא סתם.

הבנתי כמה שזה חשוב לעצור ולעבוד כמו פעם, פחות שכלי ויותר רגשי. כמה שזה בונה ומעצים אותנו כיישות. כמה שזה מה שגורם לדברים לקרות בנו.

זה בדיוק כמו שהשורות האלו התחילו להיכתב- אם אתם בעלי כישרון כנראה כבר הבנתם את זה מזמן. שזה לא האישיו ב״רגעים שיזיזו אתכם״.

הכל יתחיל מההתחלה כשתגעו בחומר. תאהבו את עצמכם. תחגגו את עצמכם. אתם לפני כולם.

 👇
מעניין אותך לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
אני מחכה לך כאן (:

על תיאוריות ומציאות.

יש פער משמעותי בין העולם שלמדנו עליו, לבין העולם המתפתח שאנחנו חיים בו. יש הבדל רציני בין מה שהורגל להיות רצוי וצפוי, לבין המדמם והמתחדש.

כמו לומר ש״האדם מתכנן תוכניות ו…״ אתם יודעים את ההמשך.
חלקנו בכלל קוראים לו מרפי.

זה לא מרפי, זו המציאות. אי אפשר לסמוך רק על מסקנות וסטטיסטיקות שמישהו מצא לפני כמה שנים, או ללמוד פעם אחת וללכת עם זה לנצח.

זה הרי לא עובד בשום תחום בחיים, אנחנו משתנים מבלי לשים לב וברור שהעולם סביבנו משתנה גם הוא. בכלל… חשבתם מה מהאמירות עובד רק בתיאוריה ומה שייך גם למציאות? מה בעל ערך ומה גימיק שעטוף בצלופן?

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

טוב טוב הסתבכת ממש.

על מה את מקשקשת? אני מספר לך שהרגע למדתי על N, יש חוקים מאד ברורים איך לעשות O ואת חייבת לשמוע! ממ…לא.

יש דברים שיפה לשמוע והם לא תמיד פרקטיים. כולנו חוטאים בתיאוריות ובהקשבה עיוורת למשהו שעבד מהמם אצל השכן עם הדשא הירוק, אממה, אנחנו גרים בעולם שמשתנה מיום ליום.

עולם שהתרגל לכלכך הרבה שפע וחזרתיות על המוכר והמובן, שאם לא ״נשבור את החוקים״ (יו יו! דרמה!) פשוט לא נביא משמעות לשום דבר.

עצות פרקטיות לעיצוב / שקרים שSEO מספרים למעצבים / מהו עיצוב נכון - עצות פרקטיות ושקרים למעצבים / בעיניי, אמבד, 2010
בדיוק כמו שראינו אצל השכן // בעיניי, צילום עצמי, 2010

בלי שום משמעות אמנם נביא את האנשים אל החנות, אבל לא בטוח שהם יחזרו. אולי נביא את הקליקים, אבל לא בטוח שנביא משתמשים פעילים. יהיה טראפיק ללא ריטנשן. לא כדאי לשחזר את הצעדים שעשו לפנינו רק כי ״ככה עושים״.

השאלה ״איך״ היא עבודה יומיומית, היא מחקר יומיומי, היא דורשת תמיד להתעדכן, לבדוק ולשנות. מבאס מה? הטכנולוגיה פשוט מצליחה להתקדם לפני כל מוסד לימוד. שינויים קורים מהר יותר כשאין פרוצדורות.

אז תיאוריה?

אם הייתם חלק מלימוד פורמלי כלשהו (תוכנית שנקבעה טרם הרשמתכם נקרא לזה) תבינו כמה שזה נכון; המון תיאוריות שעוד לומדים על שיווק כבר לא רלוונטיות, הרבה שיטות מכירים בשטח ובכלל לא מהימים ההם, הרים של קורסים הולכים לפח בלי שלמדנו מהם פרקטיקה.

אני לא נגד לימוד פורמלי, להפך (הישארו עימנו!), אבל חשוב שנזכור שכדי להבין משהו צריך לחיות אותו. כשאתה נותן לי הרגשה שאתה חי את זה, שאתה מבפנים, זה שווה יותר מכל שיטה ודרך.

איך מחליטים מה לעשות? לוקחים בערבון מוגבל כל דבר ששמענו ושנשמע, ולא סומכים אפילו על מה שכבר למדנו לבד. פשוט מוכרחים להמשיך לחקור, לבדוק, לעשות טסטים חדשים.

לטעום את האוויר של היום החדש.

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

באים לשבור כמה מיתוסים?

1- עד היום כתבתי על ״נכון״, צריך גם יפה: אתם מעצבים, בבייסיק שלכם אתם בכלל נוטים לצד ״היפה״. משהו בעידן החדש מחנך אותנו להיות גרופיז של הצד הנכון, האינטיליגנטי, היודע.

זה לא חייב להיות כה דיכוטומי, נסו גם יחד. לעיתים אפילו כדאי להטות את הכף קצת ל״יפה״, לשבור את האיזון דווקא כי לאסתטיקה יש ערך אצל כל אדם. גם אנשים שקוראים לעצמם חסרי טעם נמשכים לקסם הזה, ואסייג שיש מקרים שבהם שווה להרפות מעט מ״נכון ועובד״ שכולנו הכרנו.

2- אי אפשר הכל יחד: אנשים שהרגע יצאו מseo יודעים את כל הטכניקות, להוטים יש לומר. מ״שים לי כפתור חזור מתחת לתפריט״ דרך ״פזר פירורי לחם״ ועד ״צריך שיהיה רשום ברוכים הבאים לאתר״. זה טוב ויפה (פחות יפה, יותר מוגזם ועמוס), זה יקדם אתכם אורגנית (יכול להיות, תלוי בגודל השוק), לא מתווכחת.

מבחן התוצאה הוא אם כל זה עובד: אם אחרי הקליק יבוא ערך, או אם תצליחו לרגש למרות התכסיסים השחוקים האלו. האם הנוחות שאתם באים בשמה באמת נוחה? האם ה״שלום עולמי״ הזה עוד קיים בדור הסנאפצ׳ט והפאסטפוד?

3- תשקר לי, אבל שלא אדע: זה משפט שבוודאות אני אומרת לכל מעצב חדש.

אם אתה רוצה ״להוליך את העין״ לאיזור מסויים, תן לי את זה סמוי, תעבוד עליי כמו בפרק של נמרוד הראל- שים משהו ברקע שמכוון לשם, תן משולש פיצפון שיוצא מהפלאח ההוא, תהיה חכם.

״אבל לימדו אותי שהדמות בויז׳ואל חייבת לפנות ללידים!״ והגיוני שהיא מפנה גב לכותרת שלך? לטקסטים שלך? היית עושה את זה בפרינט עם טופס מילוי?!

אסור להיות פוּשר (דוחף) מדי, אם זה לא עובד עם דיילות בסופרפארם, זה לא יעבוד גם כאן. אנשים חכמים יותר מזה, הם יקנו בלי שתדחף אותם לקופה- זאת אומרת, אם תדחף לשם תוכל גם לאבד אותם.

חוקים זה מעולה.

אל תוותרו על לדעת אותם, לשמוע עליהם, זה חשוב גם כדי להיות מסוגלים לשבור אותם מימין או משמאל.

סמכו על זה שכולנו אוהבים הפתעות, אולי זה משהו שבא איתנו מילדות או טבע האדם שאוהב להתחדש. בעצם זה זמן טוב להמציא את הגלגל.

 👇
רוצה לקבל ייעוץ מקצועי למעצבים?
לפרוץ קדימה בעולם העיצוב?
לחזק את האני שלך?

מחכה לך כאן (: