איפשהו בין המקורי לחיקוי.

אתמול קניתי אדמה חדשה ושתלתי כל מיני עניינימים, בתוך כמה מהצמחים שהעברתי צמחו עשבים שוטים ותהיתי אם להעיף אותם… למה הם לא או כן? כי במקביל לעציצים ולשוטים כבר כמה שבועות מתהלכת בי השאלה ״מה זה חיקוי?״.

זתומרת, יש דברים שהם ״לא המקורי״ ועדיין יש בהם איזה עניין. למשל, יש דברים שנרצה לקנות בביוטיקר ולא בסופרפארם- אבל גם לא ממישהו ברחוב. כנ״ל למקסטוק או לעוד מקומות שהם מותג שמתעסק ב״אני לא המקור״.

המחשבה הזאת התחילה להתפתח בהליכה שעשיתי באחת השבתות, בין בהייה ברכבים חונים קלטתי שאין שום רכב שהוא לא ממותג. שגם אם המותג ״לא נחשב״ יש לו סמל.

משם לשם, היה סשן ייעוץ שהעברתי ובו שמנו לב שגם כוס זכוכית שתימכר בחנויות לא הכי ביג, צריכה זיהוי של ״המקורי״/ ״עבודת יד״ כדי להיות נחשקת. כדי להיבחר.

מסביב לאורגינל יש הבדלים וקצוות.

עירבוב המחשבות האלו הביא אותי לתהות מה גורם לנו להרגיש ״זה החיקוי״ או ״לא המקורי בדיוק״, לעומת ״אני לא מתקרב בכלל״.

בסוף אנחנו רוצים כל דבר בעטיפה מסויימת שנעימה לנו. אפילו כשאנחנו קונים צנצנת צ׳יפ במקסטוק, מקסטוק הופך אותה ל״אני משם״ (או כמו שהתפיסה האדלרינית תגיד, ״אני שייך״).

מה שבעיניי יותר מגניב בסיפור הוא שכנראה שאת אותה צנצנת בדיוק לא הייתי קונה מסתם בנאדם שיושב מחוץ לקניון.

בגלל שבחודש האחרון אני עמוק בהתעסקות של מפגש ההדמיות שלנו // הייהיי מהעתיד > כשכתבתי את הטקסט לפוסט המפגש עוד לא קרה, היה מדהים איתכם! // יוצא לי לחשוב המון על אריזות, עטיפות, איך אנחנו מגישים דברים החוצה.

ואם נחזור לצמחים ולעקירות, תהיתי לעצמי מתי אנחנו מחליטים שמשהו הוא לא? מתי קורה הפער הפיצי הזה בין ״יאללה״ ל״לא נבחר/ לא מעניין״?

הבנתי שהפיק מגיע דווקא בזיהוי.

כשהצמח פורח והוא נראה כמו משהו *שנעטף טוב הוא גורם לי או לאחרים להשאיר אותו, אם עוד לא נפתרנו ממנו בהתחלה.

*נעטף טוב= שונה ממשהו אחר, לא גנרי מדי, מאופיין איכשהו.

ובהקבלה: כשמשהו נמצא בקונטקסט של עטיפה קל לנו יותר לעכל אותו, אנחנו יודעים למה לצפות כי קיים איזשהו זיהוי.

דוגמא? דוגמא!

נעל מטו גו מביאה איתה ציפיות מסויימות כי אנחנו מזהים את האופי של המותג, הערכים שלו שמתמצים ב״כמות יותר מאיכות״ (מה שמסביר למה ״אין דבר כזה יותר מדי נעליים״ הוא סלוגן בול למותג) למרות שלכאורה כולנו יודעים שטו גו מחקה מותגים אחרים/ שהיא ״לא המקור״/ שלא אותה יחקו אח״כ.

וגם זה מגניב אותי, כי מסתבר שיש בתוכנו מקום לבחור לא מתוך חוסר ברירה גם ב״זה לא מקורי״, כל עוד יש עטיפת קונטקסט אחרת ולא ״זה רק חיקוי״.

חיקויים שהם נטו חיקויים אנחנו נוטים לשנוא, או לקנות דיופ ממש טוב כדי לשקר לעצמנו (אם רצינו את האמיתי).

אגב, יומיים אחרי שכתבתי את הפוסט שחר חסון העלה קטע עם חלק על ה״לשקר לעצמנו״, מ3:07 עד 4:12. משעשע לראות את התמונה מבחוץ.

לא מקורי Vs ״כן, אבל…״

בשביל שנעריך משהו ב״לא הוא המציא״ צריך לבוא קונטקסט של עטיפה אחרת, עוד איזה ערך מוסף אחר שיחפה על ה״לא מקורי״. כמו ״לא מקורי- אבל כן מביא xyz״.

ולא, לא איכותי אבל כן זול= עדיין לא מספיק להיבחר.

חסר התבלין שעושה את המוסף, למרות שקשה לנו לתפוס את עצמנו בשטח ככלכך לא רציונלים, אנחנו אנושיים ופועלים אינסטנקטיבית לא רק מהאיזור הרציונלי.

ההוא עם הצנצנת ברחוב לעומת ״כאן קונים בכיף״ של מקסטוק, זוכרים?

כדי שעשב שוטה ישאר בין עציצים שבוחרים לגדל צריך להיות בו משהו שמשייך אותנו אליו, אולי פרח שגונב את העין, אולי סיפור שנבנה סביבו ותפס איזו פינה בלב.

בסופו של יום, בתחילתו של קונטקסט, 2 מהם לא עקרתי.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״לא מאמינה לך כמה
תובנות קיבלתי מסשן ראשון,
יש לי מלא במה להתעסק עכשיו!״