מכירים את הקלישאה be careful what you wish for? מניחה שזה נאמר בהקשר של אזהרה, שאולי לא הבנת לעומק מהן משאלות, מה הולך לקרות בגללן וכאלו…
אנחנו הולכים לדבר היום על משאלות, כאלו שאמרנו בקול וכאלו שלא;
מה עתיד לקרות איתם, מה הם יוכלו לגרום לנו רק מעצם זה שביקשנו אותם, ומה אנחנו נצטרך להקריב בשבילם (אהא להקריב).
כשאני מייחל ל…
כשאני מבקש מעצמי משהו, או מקווה למשהו, בעצם שום דבר עוד לא קורה. הרבה פעמים מייעצים לנו לשתף אחרים במטרות שלנו, בשאיפות שלנו, כדי שיהיה לנו קל יותר להגיע לשם.
אבל בעצם, באמת שום דבר לא קורה? לא כלכך. כשיש לי משאלת לב היא נמצאת איתי, והיא מנסה לחפור את דרכה החוצה.
ככה יוצא ששכירים שחולמים על עצמאות בסתר ליבם יוכלו למצוא את עצמם ערים בלילה וסהרהוריים ביום, כי זה עוד לא יצא החוצה, כי אף אחד לא יודע, כי יש מה לאכול מבפנים כדי שזה יצא החוצה.
מה שאני מתכוונת הוא שעד שדברים לא נשמעים בחוץ, הם לא נעשים לנו אמיתיים. נוכל לחיות איתם בבטן שנים, לשרוד איתם, או לקבור אותם בתוכנו.
מצד שני, כשמשהו נמצא רק בתוכנו הוא מתבשל. כשאני שורד עם משהו ומתבשל בו אני בעצם חייב שיהיה קש שישבור את הגב כדי שהוא יעוף החוצה, כדי שמשהו ישתנה.
אני נוהגת לומר שאם רע לך איפשהו ואתה נשאר- כנראה שצריך להיות לך נוראי כדי שתלך, כנראה שהפעם אתה מתבשל עם זה לבד וזו הדרך היחידה להוציא את זה החוצה.
אם אנחנו חוזרים לסיפור ה״שכיר שרוצה לצאת״ (כשזה היה חלק מהסיפור שלי), יום אחרי שסיפרתי על זה לחבר טוב- כל בוקר שלי היה נפתח בלהקיא, לשטוף פנים, להתארגן ויאלה לעבודה. כל בוקר, ככה עד שהתפטרתי.
כשזה נהיה אמיתי, כשזה יוצא החוצה, הגוף מסרב לשרוד לבד.
נשמע דרמתי אה? בי קארפול, ממשיכים!
כשאני אומר ש…
כשאני אומרת שיש לי ליין מוצרים בדרך, או שיש לי קמפיין בבניה, או שאני עובדת על א ב ג ד, או שאני רוצה להגיע לx ביום שלישי הבא…
כשאני אומרת את זה אני יוצרת מצב.
אני אסייג את זה, כי אם יש משהו שיכול לעצבן אותי הוא עידן הניו-אייג׳ שמדבר איתי על זימונים, ״לזמן דברים שיקרו״. אוח. אין לי כוח לשמוע את זה בכלל. הנה אני מסבירה:
כשאני יוצרת מצב זה אומר ״אמרתי ליוסי שבשלישי אני רוצה ליסוע ל_ (השלימו משאלות)״, זה אומר שאם יוסי חבר טוב הוא ישאל אותי סמוך לזה ״תגידי, איך היה ב_?״ או ״נו, נסעת?״
זה לא שאכפת לי מה יוסי יחשוב עליי- זה שהמצב הזה ירדוף אותי לא רק מהקול שלי.
מישהו שאכפת לי ממנו יציף את זה שוב, זה לא שהוא ״חופר״ או ממונה על לבדוק מה קורה עם זה, זה פשוט יצוץ באגביות.
כשאין לקוח, כשאני הלקוח
הרבה מיועצים שלי (במסגרת ייעוץ מקצועי למעצבים, אחד על אחד) מגיעים לשאלה הזו בניסוחים שונים, ושואלים אותי בתכלס את אותה השאלה: למה זה כלכך קשה כשאין לקוח? כשאני הלקוח?
• למה זה כלכך קשה לייצר לוגו לעצמי?
• למה זה כלכך קשה לבנות אתר לסטודיו שלי?
• למה קשה לי לבנות לעצמי פורטפוליו (תיק עבודות)?
• למה קשה לי למצוא עבודה לעצמי?
• למה לא הצלחתי להבין מי הקהל שלי?
• למה לא הצלחתי לשווק אותי נכון?
הרבה מהשאלות האלו קשורות גם לסיפור של חיבור רגשי (לעצב לעצמנו, לבנות אסטרטגיה לעצמנו, לשווק לעצמנו), ועל זה כבר כתבתי. היום נדבר על עוד פאן:
כשאני הלקוח שלי- אין דדליין אמיתי.
אה? מה? אבל אמרתי שאני הולכת להשיק ליין מוצרים במרץ והכל דיי מוכן לא? עשיתי רשימה של כל הדברים, עיצבתי את הליין, בניתי הדמיות, קודדתי עמוד נחיתה שלם, תמחרתי, יצרתי טקסטים שיווקיים, איך את אומרת שאין לך דדליין?
זהו. שכל שטות פיצפונת יכולה לעכב אתכם, אם כבר התחלתי להדגים עליי ועל הליין, כרגע מעכב אותי הייצור הראשוני לשלב ההרצה.
ולמה זה מעכב אותי? זה לא כזה מסובך נכון?
זה מעכב אותי כי אין שום דדליין מלקוח.
זה לא סיפור של משמעת עצמית וכיו״ב, להפך, זה סיפור של תשלובת משמעות עצמיות. ברור לנו שזו לא המשאלה/ המשימה היחידה בחיי כרגע, ושיש בלתמ״ים ברוב הזמן שאנחנו יכולים לתכנן (אפרופו, הנתונים היבשים מדהימים אם יוצא לכם לדבר עם מנהלי מוצר/ פרויקט!).
והרי ברור לנו שאנחנו באמת רוצים את המשאלות האלו. אז זה לא רק רצון.
מה היה קורה אם הייתי מוציאה את זה החוצה? היה נבנה לי דדליין, אותו יוסי היה משגע אותי ״נו מה עם זה״, ״אמרת שזה קורה״, דברים היו מציקים לי יותר ויותר (אתם יותר ממוזמנים להציק לי על זה!), ועדיין יש אבל אחד גדול שהוא…
התמדה
כדי שמשהו שהוא ״חסר לקוח״ יצליח זה לא מספיק שאוציא אותו החוצה, זה גם לא מספיק שאתכנן אותו למשימות קטנות על נייר ואנהל זמן, כי יש את הדבר הפצפון הזה: התמדה!
כשיש לכם משאלה אחת ואין לכם לקוחות או שזה פרויקט צד חביב ותחום בזמן מוגדר ביומיום שלכם, קל להתמיד בו. קל לומר היום מ19 עד 21 עד אפריל. קל להתפצל.
כשיש כמה ״חברים״ כאלו זה לא עניין ניהולי, זה עניין נפשי, זו מסה של עומס שאתם בונים לחיים שלכם, ועליה נאמר המשפט ההוא מתחילת הפוסט 🙂
אין בכל הטקסט הזה רק דברים על עבודה וקריירה, זה שייך גם לזוגיות וגם לחברים או לדברים שבא לכם לעשות, לכל הסלט של ״החיים עצמם״ (נוסף לשלל המטרות והחלומות, אני מעצבת מחדש את הבית כרגע, זו לא ״עבודה״ או ״קריירה״).
כשאנחנו בונים לנו משאלות, שמן הסתם חלקם לא יוצאות החוצה (לכולנו יש את האישיוז שלנו), אנחנו בונים עומס בחיים שלנו.
אנחנו בונים געגוע למשהו שעוד לא נוצר, בונים גשר בין עצמנו לבין חלומות, ופה בעיניי צריך להיזהר.
הפוסט הראשון בבלוג הזה דיבר על הישגיות, אנחנו הרי חיים בדור כזה של הספק וחלומות ו״מה תרצה להיות כשתהיה גדול״- הצבת מטרות מגיל 4.
עם כמה שאני אדם כזה, של מטרות ובליעת עולמות, של ״מתי הספקת את כל זה״…
עם כל הדבר הזה שהוא אורפז ואמבד, עם הסופרמן שאני, עם כמה שזה לא מיינסטרים לומר, חשוב לי להוציא את זה גם אליכם:
יעדים זה חשוב,
משאלות זה קסם,
ואסור לנו לשכוח לפתוח דברים למצב של היגיון.
למצב שאפשר להתמיד בו.
↓
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!
↑
״הפכת לי את הראש,
באתי נטו כדי לבנות תיק עבודות
וגיליתי אותי…
עד היום ניסיתי להיות כמו כולם״