כמעט סוף שנה והחיים עצמם.

השבוע שמתי לב שלא הגעתי לבלוג החודש. מה שעוד קרה השבוע הוא 2 תאונות קפה על המקלדת- וזה גם מעצבן את הרווח וגם קצת נותן לי תירוץ שעוד לא הגעתי לבלוג.

ואולי זו בדיוק הפואנטה, החיים שקורים בזמן שאנחנו מחפשים את ה״מצב האידיאלי״.

היו לי 2 שיחות משמעותיות כאלו לאחרונה: אחת עם חברה שהזכירה כמה העולם (ואנחנו) התרגל ל״אשליית האינסטגרם״ ואיך שהרבה ממה שנחשוב על אחרים הוא כזב (וככה ההשוואות אלינו), והשניה עם מיועץ שאחרי כמה התנגדויות הסכים לתרגל חצי שעה ביום של ״זמן שקט לעצמי״, והבין שהחיים קורים בזמן שמחפשים שקט, כמו אומר ש״זה לא פייר״.

שאין זמן שבו הכל הכל הכל אידיאלי.

לא בקטע מדכא, אלא בקטע חשוף.

לפעמים בלילות אני מסתכלת על הנוף במרפסת ונזכרת כמה קל לטעות בפירוש ל״שקט במוח״, הרוב חושבים שמדיטציה טובה היא זמן שבו כל המחשבות נעלמות- אבל בתכלס, אין מציאות כזו (אלא אם כן לקחתם משהו, וגם אז אנלא בטוחה. לא ניסיתי וטוב שכך).

נדמה לי ששמעתי את אותה האנלוגיה אצל ליאור פרנקל: מדיטציה/ שקט לעצמי היא מצב של התבוננות מהצד, בדיוק כמו להסתכל על הנוף פה, כשהמכוניות זזות למולי ואני לא חלק מאותו הכביש.

שקט הוא זמן שבו מצליחים לראות את המחשבות אבל מבחוץ להם איכשהו, כמו לצפות בקופסא בלי לגעת ולפזר את החרוזים שבתוכה.

יש סיכוי שאם הייתי קוראת את הפוסט פה לפני כמה שנים הייתי צוחקת וממלמלת איזה ״אחח. שיט של ניו אייג׳ רוחניקי״, אבל מודה שאין איך להוריד את המילים אל הקרקע בלי להשתמש במושג כמו ״מדיטציה״ או ״התבוננות״.

וזה עוד עניין, ההצטדקות בפני מי שלא יהיה, או בפני עצמנו.

ברגעי שבירה קטנים/ גדולים יוצא לומר 2 מהאופציות: או ״למה זה קורה?״/ ״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?״ (סיפור אמיתי, ביומיים האחרונים התעוררתי עם לופ זהה שנשמע מהשכנים), או ״סליחה שאני בלה בלה בלה״.

הסוג הראשון של האנשים מחפש לפרוק תסכול, למרות שהשאלות הן כביכול פרקטיות- לא נראה שמישהו שומע או יכול להקשיב לתשובות שלהן (אם בכלל יש אותן).

הסוג השני מחפש את עצמו בסיטואציה, מתקשה לזהות מי הוא כשהוא לא ממש הוא, אולי.

ועוד עניין עמוק שזיהיתי בעבודה עם מיועצים בסשנים רגשיים יותר (ששונים מאד אחד מהשני, ובכלזאת החוט שמקשר הוא היכולת לספר לי בפרטיות מה שלא יהיה- שקשור לממשק בין החיים לקריירה), וגם בתכנונים תזרימיים שעשיתי מפעם לפעם;

לחיים שלנו יש מעגלים.

יש סיבוב ועוד סיבוב, והמון פעמים אנחנו עוצרים באותם המקומות ומזמינים את אותן ״הארוחות״ באותן התקופות. נוצר פאטרן מסויים.

אם אתם מאלו שמעדכנים את פייסבוק בהגיגים תכופים/ שיש לכם יומן/ בלוג, סביר שדרך ״זכרונות״ תצליחו להבין שהיום לפני שנה העסיק אתכם נושא דומה או שזו התקופה שבה המשקל משתנה/ אתם נוסטלגים יותר מהרגיל/ הכרתם אדם משמעותי.

למשל- כל שלוש שנים משהו גורם לי להחליף מקום, להרגיש שאני צריכה לזוז. או- בכל פעם שהיומולדת מגיעה יש עליה בהוצאות וירידה במצברוח. או- בינואר אני מפוקס יותר. או- בימי שלישי אני פחות באינסטה. או- בסופי שנה הדרייב עולה ובא לי לטרוף.

אפשר לשים לב לחזרות כאלו רק כשעוצרים רגע ומסתכלים מהצד על דברים (וגם תיעוד עוזר, שלנו לעצמנו או של אנשים שאכפת להם מאיתנו ש״פשוט״ רואים אותנו וזוכרים).

עצירות יכולות להיות במעט זמן, ואפילו אם לא מתעסקים בממשיות הזאת, בוהים בנוף ופתאום צף או מתבהר.

כשיש זוגיות/ חברים טובים/ דמות מקצועית באיזור אז עוד מישהו מזהה שכל חודש וחצי נכנס כאב גרון או דלקת ביד. או פחד מהעתיד בכל רבעון, או אופוריה מבורכת בכל פעם שיוצאים מהמספרה. רוח פסימית ורוח אופטימית, תנועה מהירה ואיטית.

ועכשיו סוף השנה מגיעה, מהתאריכים האלו של ״הסיכומים״. העולם רוצה דוח רווח והפסד, מה קיבלת מהשנה, לאן פניך.

סביר שמה שקורה לכם עכשיו הוא מה שקורה לכם בכל שנה, בלי תלות בכלל ב״מה היה ב2021״ אצלך. אם אתם אנשים שסופים עושים להם התרגשות- תתרגשו שוב, תקבלו שוב בוסט מזה שהעולם זז.

אם הפוך- אז הפוך.

אלא אם נתחיל לקלוט שאנחנו בתוך פאטרן, שאין חדש תחת השמש, שאנחנו זזים קצת כמו כוכבים, באיזושהיא מחזוריות שנראת כל הזמן חדשה בגלל שאנחנו שוכחים/ לא מבחינים בה, ולמרות זאת היא כאן.

אומרים שלהכיר ב״בעיה״ זה 50% מהפיתרון. אני פחות מעדיפה לכנות את הרגשות שלנו בחיים כ״בעיות״ או כ״הצורך לתקן״ משהו. אנחנו לא מקולקלים, זה רק עניין שלומדים לגלות. לפרק לאט לאט, כמו אוזניות חוט.

כמו טפסים בירוקרטים שמלאים במילים מוזרות, העניין הוא לא לברוח מלהסתכל.

גם אם אין תשובה ל״מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה״ ואין שום דבר פרקטי לקחת מהראייה, הדבר הפרקטי שכן אפשרי הוא להצליח לזהות ש״היי, הייתי שם גם בxyz, זה פשוט אותה עצירה בגלגל״. לטוב, לפחות ולמעולה.

לזכור שלהיות מבוגרים זה בעצם להתפקח, להבין שפיטרפן עוד חי בפנים ושזה בא באותה הפיתה של ״אין זמן אידיאלי״.

עם, למרות, ועכשיו. מה שהיה ומה שעתיד, לזוז.

↓
לקבל ביקורת גרפית מקצועית,
לדבר על כסף בלי להתחבא,
ללמוד לחיות לצד הקריירה
ייעוץ מקצועי למעצבים
+ אחד על אחד +
↑
״הודות לעבודה המשותפת שלנו
אני מעצבת טובה יותר
ואדם חזק נפשית הרבה יותר״