ללכת ללמוד? - להתחיל מתשוקה ומחשבה אמיתית

על לימודים ותכלס.

פעם הייתי מדברת המון על ״לאן העולם הולך״ ומה דעותיי על אקדמיה ולימודים, הייתי מספרת איך ניירות איבדו ערך ואיך אנחנו מאבדים זהות בשביל שם תואר או הצגת דברים, הייתי מזכירה שכולנו כנראה חוטאים בהקשבה למיתוג טוב.

האקדמיה ממתגת את עצמה היטב לאורך שנים. למדנו להסכים שצריך וחייב לעבור שם, מי בכלל חשב להרהר ולערער. "את מדברת כמו ילדה, העולם לא עובד ככה.

ברור שכדי להיות x y z צריך ללמוד b o l ולעבור בחינה ב s h i והסמכה מt". המשכתי לדבר שונה מהרגיל גם במהלך הלימודים שבחרתי, וגם אחריהם.

מזתומרת? רגע אז הלכת ללמוד?

כן. הלכתי. מהפסקאות מעליי אולי הבנתם שאני אנטי לימודים? אז בדיוק להפך.

אבל אנטי למשהו אחר- אנטי למרדף אחרי שם וכבוד. אנטי לטירוף אחר מסמכים ניירות וציונים. אנטי למירוץ ללא מחשבה. אנטי למה שהחברה שלנו מקדשת מגיל שש תחת השם היפה ״חינוך למצוינות״.

זה לא הולך להיות פוסט שנאה חס ושלום.

את הלימודים שלי סיימתי בהצטיינות ואנלא הולכת לירוק על המערכת, התחלתי בבום ואני צריכה לעצור ולהסביר; בואו אל ההתחלה.

רוצים להאזין לפוסט? נחשו מה…אני מקריאה אותו ממש כאן למטה 🙂 >>

הייתי אז לפני סוף השירות שלי, גרתי בירושלים, זו הייתה שיחת טלפון במרפסת: ״מה עם שנה הבאה? את חייבת למצוא לימודים. אם לא תמצאי עכשיו תשארי בלי כלום. תפספסי שנה. תתחילי להיסגר על עצמך״

ניתקתי אותה ב״היא מדברת שטויות. מה הלחץ. הכל יהיה בסדר״.

ואז עבר רגע או שניים ואני בלחץ אטומי בערך חודש, כל מה שמדברים איתי לא נקלט במוח, כל מה שעובר לי בין הידיים נופל ומחליק ומתנפץ. בום.

מה את עושה עם החיים שלך ילדה? לאן את הולכת? לאן בא לך לקום בבוקר?

בתוכי ידעתי שאנלא הולכת ללמוד 5 שנים.

גם לא 4. לא עניין אותי שום מסמך.

זוכרים את הפסקאות מעליי? את המילים על מיתוג ותוכן? לא הצלחתי לפספס את שאריות המייקאפ שטרחו לייפות את המציאות: היה נדמה לי שהבנתי את המערכת, ״זה מה שגדלו עליו אלו שהגיעו לפנינו, הם לא אשמים וככה כולם גדלו״, הייתי מסבירה.

לא נשמע לי הגיוני להיכנס למערכת של 5 שנים שמבוססת על ״כמה קיבלת״, למחשבה רודפת אחרי ״מה תרצה לעשות רק בעוד 5 שנים״, לריצה אחרי המקובל והכבוד…

ראיתי את האנשים שהיו שם, שהלכו ועשו ויצאו ב״רגע, אז זה? זה מה שאני עושה עכשיו?״ באמת אפשר להחליט בגיל כזה צעיר מה אתה אמור לעשות עוד 200 שנה?

אם תכנסו איתי לראש של ילד זה כמעט להיות שוב בתיכון, זו תקופת זמן ארוכה מאאאאד, נתפס כמו נצח (בלי דרמה).

ללכת ללמוד? - להתחיל מתשוקה ומחשבה אמיתית // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013 אמבד אורפז ימין
לאן בא לך לקום בבוקר? // תנועה מתמדת, הודיה טולידאנו, 2013

ראיתי גם את השקרים והעטיפות, את ערימות הקורסים שאנשים מעתיקים בהם, את כל ה״אה זה לא באמת חשוב, זה בשביל נק״ז״.

ידעתי שזה לא בשבילי להעתיק שם, או לזייף, לשקר בעיקר לעצמי.

ידעתי שלא בשבילי לדרוך בשביל של כולם כאילו כלום, הלוואי שיכולתי, זה הרי קל הרבה יותר.

מנגד ידעתי שאנלא הולכת ללמוד עיצוב גרפי.

״מפתאום עיצוב גרפי? אז מה אם התעסקתי בזה עד עכשיו? התעסקתי גם במחשבים ובצילום! אין בזה כסף. זה לא מקצוע לאישה שרוצה לראות את המשפחה שלה. אני בחיים לא אעשה את זה בארץ״.

במשך החודש ההוא שהכל היה מבולבל ולא מפוקס ודברים נשברו כאילו זה רגיל והגיוני, ניהלתי את טבלאות ה״למה כן-למה לא״ שלי.

ההתלבטויות היו בין מה שעשה לי טוב עד כה: עיצוב, צילום, מחשבים.

איך עיצוב אם הרגע אמרתי? זהו ש… מכירים שאתה אומר ואומר אבל בפנים משהו מגרד לך? אצלי זה כלל- כל מה שאמרתי עליו ״לא״ פשוט פוגש אותי אח״כ.

השארתי פרטים פה ושם, עשיתי חישובים של פסיכומטרי ובגרויות, ביקשתי כל מיני חוברות בדואר. הייתי היצור הסורר והמעצבן שהיו לו הנתונים לתואר מרשים ובחר שזה מה שהוא רוצה לעשות (או לא לעשות) איתם.

בין בליל המידע מצאתי תחום חדש יחסית שנשמע לי כמו ״הנדסת דשא״. קראו לו תקשורת חזותית, או בקיצור תקש״ח. הוא לקח טעימות של כל מה שרציתי לגעת בו ועשה לי מיקס בבטן.

התחלתי לחשוב איפה:

מצד אחד היה את הנחשב, הירושלמי המוכר מכל השנים, זה שכולנו שמענו עליו. ומצד שני הלא מוכר, קל״ב, זה שראיתי באתר וידעתי שמישהי שהכרתי לומדת בו.

שוב התחלתי טבלאות למה כן, למה לא והבנתי משהו על עצמי. אני לא רוצה להיות ״ההיא מx״, מהמוכר. מהשם. אני רוצה להיות ״אורפז״. אני רוצה שזה מה שיזכרו.

אנשים סביבי היו עסוקים בלומר לי שאני חייבת תואר, ומקצוע מכניס, וללמוד במקום נחשב. אני הייתי עסוקה בזה שאני חייבת לפתח את עצמי, ומקצוע שכיף לי להתעורר אליו, ומקום שיתן לי אותי במתנה, ויתעסק בי ולא ברמה הכללית או בדטרמיניזם.

בדקתי קצת על המרצים, ריחרחתי את הסיפור בטלפונים והייתה לי אינטואיציה ללכת על הלא מוכר.

״אבל זה גם ככה לא מקצוע של מיליונים! איך תמצאי עבודה! הם תמיד רוצים את המוכרים!״ זה היה נכון. היה לי תחביב כזה להסתכל לוח הדרושים של ידיעות בשבת ואף אחד לא חיפש אנשים כאלו.

אני לא אבנה מזה וילה בקיסריה.

אבל היי. לא מעניין אותי וילה בקיסריה, וזה נכון שבדרושים מחפשים את אלו המוכרים, אבל גם מחפשים ניסיון ולאף אחד לא יהיה.

ובעצם… אני צריכה רק מקום אחד להתחיל בו. לא ככה? בטוח שאני אמצא. אני אהיה טובה מספיק.

ללכת ללמוד? - מי אני באמת ומה עושים עם הבאלגן בראש // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016 אמבד אורפז ימין
רוצה להיות ״אורפז״, שזה מה שיזכרו // גברת פלפלת, הודיה טולידאנו, 2016

תגידו שחשבתי שטויות אבל ידעתי בדיוק לאן אני אגיע ואיך, ידעתי שיזכרו אותי כאורפז ולא כ״ההיא שלמדה בx״. כן. אני רואה את זה בראיונות של חדשים עד היום.

זה קיים גם שנים אחרי שהם סיימו ללמוד. היה שווה להתלכלך בבוץ.

זה לא היה קל, ריבים עם אנשים שחשובים לך זה אף פעם לא קל, במיוחד שאתה חשוב להם, הם מתים מפחד שתבזבז את הזמן, אבל אני הבנתי. שלוש שנים בבית הספר להנדסאים ואני משלימה את כל החורים שרציתי לסגור.

הרי אני בכלל הולכת כדי לסגור חורים- זה כל הסיפור לא? אני צריכה מישהו שיושיב אותי על כיסא ויגיד לי בואי תני לי הכל ונוציא ממך תיק עבודות כמו שתמיד רצית.

בואי תתרכזי. זה הכל.

מקסים נכון? ממ… גם שנים אחרי אני מקבלת את המבט של ״לא עשית תואר? אבל את צעירה ויש לך מוח! את עשית 5 יחי׳ מתמטיקה. איך ויתרת? לא חבל?״

אמבד - מגיע לך מנוי חינם

לא חבל!

התחלתי את הפוסט הזה בגלל פניות של קוראים שלי, שלכם, של ״היי אני אריאל, בן 26, חושב מה ללמוד, אני קורא אותך מפה לשם ואני יודע שתוכלי לעזור לי״.

אני באמת מכירה את הלבט הזה. וכתבתי עכשיו 900 ומשהו מילים ועוד לא הגעתי לנקודה המרכזית:

בין אם אתם צעירים ובין אם כבר גדלתם, זה לא הזמן להתחשב בדעה של אף אחד. זה הזמן להסתכל פנימה ולהבין לאן בא לכם לקום בבוקר.

אם אתם לא מפנטזים על מטוס פרטי ומכוניות פאר, צאו מהנורמה שכולנו גדלנו עליה, של צבא > טיול > תואר במקצוע נדרש (שבעוד 4/5 שנים ממש לא יהיה נדרש כי כולם הלכו ללמוד אותו, ראו ערך ״עריכת דין, ראיית חשבון, מורת מתי״א״) > קריירה.

זה לא חייב לעבוד ככה. בין אם תהיו שכירים ובין אם תהיו עצמאיים.

אם היה לי שקל על כל שיחת שנה ג׳ של ״אני בכלל לא רוצה ללמוד את זה. אולי אני אפרוש כי כבר הבנתי שאנלא אעבוד בזה… אבל חבל על הכסף? והזמן? אולי אני אשאר. לא יודע מה לעשות״.

חבל. חבל. לא חבל!

40% מהאנשים שהכרתי היו במשבר אמצע שנה ב׳ ולא על עומס אני מדברת.

חבל על עצמכם. לא רוצה לצאת הרוחניקית מהבלוג, אבל באמת נדמה לכם שלעולם אכפת? בסדר. הם משפחה. הם חברים. אכפת להם.

אבל כשיהיה לכם טוב אז הם יתחרפנו פחות, ומי שלא? הוא ימשיך בחייו והסירה שלו תתרחק מכם. וזה לא יהיה קל, אבל זה יהיה לנו טוב.

ואצלי?

אני עדיין מאמינה בללמוד, אני פשוט לא מאמינה בעטיפות של כבוד והערכה שבשבילם צריך לבזבז כלכך הרבה זמן על ״זה קורס חובה, אבל זה לא באמת קשור״.

כל יום כזה הוא כסף לאקדמיה והפסד של זמן עבורי.

אני לא חושבת שהרגשתי שאני מבזבזת יום אחד בלימודים שלי, הרגשתי כל דקה ש״חסכתי״ בהנדסאים: לא הייתה לי תקופת מבחנים כי הגשות היו בכל שניה, לא הייתה חופשת סמסטר, לא ישנתי רוב הזמן. גם היום, שנים אחרי, אני לא ישנה המון.

זה כנראה… נו איך קראו לזה שם? מצויינות? רק לא בקטע של ציונים.

ציונים לא מעניינים אף אחד. גם לא ניירות. בחיי. אתם תראו את זה אח״כ. אלא אם כן אתם רופאים שהתפלחו לבלוג שלי 🙂 היי ד״ר. זה כיף להיות ד״ר מה?! ספר להם!

מה מפריע לך להתקדם? ייעוץ מקצועי למעצבים, אמבד

למה אני כן מאמינה בללמוד? למה כולם?

א- השלמת חורים, או למצוא מקום שיחזיק אותך לעשות מה שאתה יודע עם סדר.
גם אם אתה יודע- פיספסת את מה שאתה לא יודע שאתה לא יודע (תקראו את זה שוב. יש שם היגיון).

ב- להכיר את עצמך בסיטואציות קצה: אני גיליתי על עצמי שאני אדם תחרותי בקטע טוב, זה מביא לי דרייב כשיש לצידי פרטנרים מעולים, יש משהו מפרה בחוויה.

וגם גיליתי מי אני בלחץ. ומי אני במשבר. ומי אני כשנגמר כל הדו״צ ב4 בבוקר… הווהו.

צריך ממש לאהוב משהו כדי להתמסר, כדי לתת לו את הלב שלך והשינה שלך, ללא התמסרות אין באמת צורך ללמוד אמנות כלשהיא.

בכלל, לימודי אמנות מסוג כלשהו תמיד יעסקו בפיצוח עצמי, במי אני. תמיד ישליכו משהו על האישיות שלך, תמיד ידברו אליך בגוף ראשון יחיד.

(במאמר מוסגר, יש לי קשר קרוב עם מעצבים שלא למדו עיצוב באופן פורמלי, אני לא בטוחה ש״צריך״ לעשות הכל פורמלי. הם מעולים! מה שכן, הם מעידים שחסר להם השלב הזה, כואב להם שהם לא היו שם בדיעבד. וזה לא משהו שתלך ותעשה אחרי שכבר ידעת איך לתפקד בשטח…אי אפשר לזייף את הפעם הראשונה שלך)

ג- למידה חדשה, לא תמיד היה לנו רקע במשהו. לא תמיד זה למען אינטרס פרקטי כמו מציאת עבודה, לפעמים עצם הלמידה היא המטרה.

ד- מפגש עם אנשים, היכרות של עוד אנשים שמתעניינים בתחום, פיתוח שת״פים.

ה- כי זה חשוב. כי ככה אמרו לנו שעושה מי שמצליח. כי… אנלא מאמינה בזה. אופס.

אגב, הטלפון ההוא מהמרפסת? היא לא התחילה ללמוד בתום אותה השנה כמוני, למרות ה״את חייבת להתעורר״.
היום היא לקראת סיום עם מבט להסבה, בלי שעבדה בזה יום אחד.

בימים אלו אני בחיפוש של קורסון ערב קטנטן שישתלב לי בין העבודה ולא יפריע מדי, אפילו לא משהו שקשור לעיצוב.

למה? סיבה ג׳. כדי לערבב את הגלים בבקבוק, כדי לפתוח, אפילו כדי לפגוש. כולנו צריכים את עצמנו טריים בסוף היום.

 👇
רוצה להיפטר מהלבטים ולהתקדם?
עכשיו זה קל.
ייעוץ מקצועי למעצבים בסשנים אחד על אחד!

אני מחכה לך כאן (:

// התמונות בפוסט נבחרו בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *