לחיות חיים של מעצב זה להתעורר כל בוקר (או לתזמן שעון ל3 בלילה) ולרדוף אחרי מוזה; לחפש את אמאמא של המוזה ולתפוס אותה ולו לחצי שנייה.
כמובן שזה יכול ללכת גם בלעדיה, ושזה חייב וצריך ללכת גם בלעדיה כשזה המקצוע שלך. על זה באתי לדבר היום.
הישגיות? התייעלות?
הישגיות מתאפיינת גם בתחושת הסיפוק שעשית משהו שאיש לא יעשה עוד (או לפחות לא עשה לפניך, תלוי במידת האגו והאופוריה כמובן), וגם בפרודוקטיביות, בלהספיק ולהספיק, בלהשיג את האחר בעצם.
בד״כ כשתעבוד כמעצב בצוות תמיד תופיע ההישגיות מהיבטה השני, תמיד תהיה איזושהיא מטרה לרוץ ולהשיג, להיות טובים מכולם, ולהתייעל לצורך כך. אם כן, מהי התייעלות בעצם? התייעלות היא להספיק יותר בפחות.
היא לשמוע יותר כן מלא, היא להצליח להגיע להישגיות בפחות משאבים (לא דיברתי על מאמץ)- אם כי לרוב התייעלות באה על חשבון משהו, אם זה זמן, אם זה שקט נפשי, אם זו חדוות יצירה חדשה.
מה קורה לנו?
כשאנחנו רצים להשיג נעלמת לנו הזכות הגדולה כמעצבים לבחון את הדברים מהעיניים שלנו לאחר זמן, במקום זה אנחנו מתייעצים עם מעצבים אחרים, עם אנשים מהצוות, עם לקוחות, עם משפחה וחברים, שהם לאו דווקא יראו את הדברים כמונו שלאחר יום או יומיים, או שבוע.
יש משהו בניתוק ההוא, אותו הניתוק שבטח הכרנו כשהיינו סטודנטים לעיצוב, שמי זוכר. משהו בריא, משהו שעובד, כזה שהעולם החדש מאפשר לנו פחות.
מישהו לרוץ איתו.
העולם החדש מושתת על הישגיות, על לבלוע עוד, על מירוץ יומיומי ותחרות של מי גדול יותר.
יצא לי להתעסק המון באיך אנחנו כמעצבים בונים רשת הגנה מכל זה? איך אנחנו ממזערים את הפגמים שבאים עם התייעלות? איך נשארים נאמנים (בעיקר לעיני המעצבים שלכם) בעולם כזה יצרני? ועיקר התובנות שלי הם כאלו:
1- שלוש דקות ואני חוזר אליך:
אני זוכרת לנתק את עצמי לאחר התוויות הקו, לצאת לברייק של שלוש דקות, אבל במשהו טראשי. כןכן. אסקפיזם טהור.
נניח יוטיוב קצר בנושא אידיוטי (דברו איתי על ולוגים של קניות!), פייסבוק ואפילו מחיקת תמונות. משהו רובוטי כזה, כמו לפתוח את המקרר ולחזור (שזה נורא דומה לסטודנטית שהייתי לפני שנים).
חשוב שלא להעמיס מידע במשך השלוש דקות האלו ולזכור שרוחב הפס שלנו נורא מוגבל, אם נעייף את הראש העיניים שלנו לא יוקלו, ואם בברייק הזה נעשה את הטלפון של החשבונות- אז אולי עדיף שנקשיב להוא שעבר במסדרון וניקח את הסקיצה השנייה, כי כחול זה יפה.
2- לא לחפש בחוץ:
אני נתקלת בהמון מעצבים שמחפשים ״השראה״, כשהם בעצם מתרגמים זאת בלחפש מה אחרים כבר עשו.
למה אין בכך תועלת? כי אם תרצה ואם לאו תגיע לאותן התוצאות, תת המודע שלנו עובד, כך שמבחירה או שלא, הרעיונות המקסימים שלך היו ב״השראה״.
זה לא שייצרת משהו חדש, זה לא ש״השגת״ בעצם. אולי הוצאת את החומר, אבל מה זה שווה?
3- דף ונייר:
רגע אורפז, התכוונת דף ועט בטח. כתבת וכתבת ובטח לא שמת לב. פשש. מה אני קורא את כל השטויות האלו כשהכותבת בכלל לא מרוכזת והיא מדברת איתי על להתייעל. שתתייעל היא בעצמה. אני אשיג יותר ממנה!
זהו שלא. דף ונייר הוא מינוח דבילי וחכם בו״ז, שירשתי מבוס קודם שלי. בהקשר שלנו הוא אומר כך: ישבתם על משהו ואתם מרגישים את זה דופק? חייבים לעשות טסטים.
כןכן זה בדיוק הזמן הזה, שאתם בטוחים שהכל טוב ויאלה הוא נדפוק את כולם ונשיג יותר מהלו״ז! זהו. שאחד מפגמי ההתייעלות הזו היא פגיעה בבסיס של המחשבה הפנימית.
הרי כשאני מעצבת בראש ובראשונה חשוב לי להעביר את הסיפור, ואם זה לא קרה אין פה כלום.
בלחצים ובמירוצים חשוב שנזכור לבדוק את עצמנו, דף ונייר זה לחזור ולחזור. זה מתחיל ברשימה פרקטית של מה צריך להיות פה (חשבו על מתכון של: כותרות, טקסטים, הנעה לפעולה, תמונות, תפריטים) ונגמר בהאם השפה שיצרתי עובדת, האם יש לי סיפור?
אם זה היה בסינית הייתי מבינה מה הולך? האם אפשר להמיר אותה לחומרים שונים? האם מחר כשתגיע בקשה למדיה אחרת אדע מה לעשות?
כשזכרתי לעבור על אלו אני יודעת ששמרתי על האמת הפנימית שלי, שעיצבתי, שיצרתי יש מאין. ובעיקר, שאיש מלבדי לא יכל לעשות זאת כך בתנאי העולם הזה.
עכשיו נראה אתכם משיגים אותי באמת.
↓
רוצה להשיג יותר מעצמך?
אני מחכה לך פה (:
אין עלייך!! כבר אמרתי?!