על זהות ולחץ.

92% ממודעות ״דרושים מעצבים״ יכילו את הסעיף ״עבודה תחת לחץ״ (בכל סוגי הניסוחים, מהמיושן ביותר ועד המגניב ביותר, בין אם זה כתוב חמוד או מסתתר).

אם עברתם את היום הראשון במקצוע בטח תבינו כמה ולמה, ובטח זיהיתם את השורה הזו גם במשרות שהן סביב מעצבים- למשל אצל אנשי מדיה ושיווק.

לא כל אחד מתפקד טוב בלחץ, אבל גם מי שזה הורס אותו נמצא במשרות כאלו: עבודות סביב השעון שתלויות בתזמון, באירועים פורצים ובנתונים.

אנחנו בסירה שבה גם אנשים שמאד אוהבים את הכסא שלהם, לא תמיד מתאימים באופי שלהם לעומסים של מידע או לעבודות דחופות ולתפקוד בנהר של משימות.

יש לך אדוויל?

בשיחות שלי עם אנשי צוותים שעבדו סביבי, מצאתי את אלו שהעומס מנתק אותם מעצמם, את המיגרנות, את החיים על משככי כאבים ועל עוד בוקר של ״3 כוסות קפה ויאלה!״;

אני חושבת שצריך לתת רגע להבחנה הזו, מעבר לאיך להתמודד עם העומס (עזרה ראשונה כאן), אני לא בטוחה שכולנו הבנו לאן נכנסנו. זאת אומרת, בטוח שלא הסתכלנו מהצד, שלא קלטנו את המערבולת.

על הספקטרום

אם מצליבים היבטים פסיכולוגיים על ״אנשים״ ו״לחץ״, מגלים שתי קצוות:

1- אנשים שגולשים על הלחץ:

אלו בול אותם סטודנטים שישבו מאחוריכם בכיתה וחיכו להתחיל עבודה של חודש בשבוע שלפני ההגשה, אלו לאו דווקא אנשים עצלנים או דחיינים כמו שאפשר לתפוס במבט ראשון- אלו אנשים שלחץ נותן להם דרייב, מוזה ודחף אמיתי לעשות משהו.

בד״כ בעלי מוסר עבודה גבוה, לא כאלו שידפקו לכם ברז במאני טיים- להפך, זה בדיוק הזמן שלהם.

בימים לא לחוצים תמצאו אותם המון בפייסבוק, בסיגריות, או מטיילים במשרד. הם יעצבנו אתכם אם תהיו בלחץ לא בהקשר שהם יכולים לעזור בו, השלווה שלהם ויכולת השליטה שלהם עלולים לשגע אתכם מהצד.

2- אנשים שטובעים בלחץ:

אנשים שסבלו מבלקאאוטים דווקא במבחנים שמתכוננים אליהם חודשים לפני, אנשים שאוהבים לחלק עבודות למנות קטנות ושלבים. הסביבה תופסת אותם כרציניים וכאנשים שעובדים לאט ובטוח.

בימים לא לחוצים תמצאו אותם מתכנני תוכניות כמו ״איך למנוע את הלחץ הבא״- הם לא אלו שיחתכו מוקדם. הם בעלי יכולת ניהול לאורך טווח, והם נוטים לסמוך על עזרתם המיידית של אנשים מסוג 1 במצבי לחץ.

אם מסתכלים על זה מכסא הבוס…

או שהוא לא מודע לחלוקה הזו (לא בקטע טיפשי, פשוט חוסר הבחנה או תשומת לב), או שהוא מחזיק במכוון גם כאלו וגם כאלו.

אם אמרתי קודם שאנשי סוג 2 בעלי יכולת ניהול בטוחה? אז סביר שה״בסטיז״ של הבוס יהיו בעיקרם אנשי סוג 1.

איפה זה תופס אותי?

כמובן שלא באופן דיכוטומי מדי, כמו בכל סקאלה- סביר שלא תהיה עד הסוף. אני כן קרובה יותר לקצה אנשי סוג 1;

אמנם לא הייתי דחיינית כלכך ואני לא אדם של חופשים ו״הפסקות״, למען האמת, אני משתגעת מאד מ״להיות בחופש״. כשאין לי יכולת ממשית לעזור- הקיום שלי בהחלט מחרפן אנשים בשעת לחץ.

אני אדם שאוהב ממש שליטה עצמית וזה מתבטא בכל תחומי החיים- הרבה מעבר לארון של בגדים מקופלים עם ניירות, מדפי לקים מלאים שמסודרים לפי גוונים, או מבט על האייפון לפחות בכל רבע שעה.

עם זאת, כמובן שיש בי מאנשי סוג 2. אני ללא ספק יודעת לנהל ונהנת מזה מאד, ומה אתם יודעים… אפילו סבלתי מחרדת בחינות (עדיין סובלת מ״חרדת צומות״- אני רק שומעת צום ואני רעבה!), אבל יתכן שגם אלו קשורים באהבת שליטה.

כן, סיפרתי כאן בעבר שאני לא מהאנשים שלוקחים איתם את העבודה הבייתה במובן של להמשיך לחשוב על בריפים ולקוחות (במידת האפשר, אם אתם אנשי קריאייטיב אתם מבינים כמה זה בעייתיי לפעמים).

לאחרונה נכנסתי לתהליך של היפרדות חלקית מהשליטה שעוטפת אותי, אבל ברור לכל שאני אדם שטוב לו בלחץ, אני לא מפחדת מבלת״מים או מלקוחות עצבניים ויש לי סבלנות אין קץ.

אוקיי, גם אני רוצה להיות סוג 1! איפה הקאטצ׳?

אם יצא לכם לעסוק בנפש האדם או במובנים רוחניים יותר אתם וודאי מכירים את ״כל אמצעי- שלם״, מה זה אומר? לא טוב לפה ולא טוב לשם, עדיף להיות באמצע

אהא, זוהי הסיבה שלאחרונה אני מאתגרת את עצמי באיבוד שליטה!

להדגים? טוב, אני אדם שרובו סוג 1 אמרנו? כיף לחשוב על זה כסופרמן שעומד בהכל ושמציל את המצב נכון? אבל כשמצילים את המצב וכשעובדים המון בלחץ משהו קורה גם בפנים, כנראה שמשהו באנרגיה הולך לאיבוד לאורך טווח ואז יש ירידת מתח. לא נולדנו לשלוט בהכל.

אז מה מבאס באנשים מסוג 2?

חוסר היכולת לנקות מחשבות, עטיפה אינסופית ב״צרות של אחרים״. למרות המודעות הניהולית הגבוהה- חוסר היכולת להכיר בהיותם ״אדם שלא עובד טוב בלחץ״, לצד הרצון החוזר להצליח להשתלט על העניינים ולפזר אחריות.

חיים של חרדה מ״מה יקרה מחר״ ולא מעט בקרים של דאגה מהטלפון הבא, במקרי קיצון- חרדות ופחד אינטנסיבי שמשליך גם לחיים הפרטיים.

1 2 ו…

מובן שכדי לבנות חברה מאוזנת כנראה צריך גם כאלו וגם כאלו, והאמת היא שאף אחד לא בודק או יכול לבדוק את הסעיף החוזר הזה אצל מועמדים שלו;

אבל תסתכלו על עצמכם, זה חשוב פי אלף גם אם אתם בעלי המשרד. נסו לחנך את עצמכם לאיזון, זכרו שחינוך שלא במסגרת העבודה עדיף, כי כדי ליצור לולאת הרגל אנחנו צריכים לפנות לחיים האמיתיים.

(עוד על יצירת הרגלים בספר ״כוחו של הרגל״ של צ׳רלס דוהיג)

במידה והבנתם שאתם קרובים יותר מדי לסוג 1- נסו לאבד שליטה, לבלגן, לבלבל את הקרקע. ואם אתם חזק על סוג 2? האמת שזהו אותו הפיתרון, רק מצידו השני.

↓
סיימנו? להה…שווה להצטרף לעשרות המנויים ולקבל עדכונים
יאלה מגניב!

↓
מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך! +