הצרה הכי גדולה של מעצבים.

קמת בבוקר למקצוע חלומותיך, ״התשוקה הגדולה ביותר״ אולי יגידו. אבל ביננו, זה לא תמיד זוהר.

יש בקרים של אדוויל ונורופן וקבוצות מעצבים בפייסבוק רוב הזמן מתפקדות יופי לפריקת מירמור. רגעים מתסכלים עוברים עלינו מדי שבוע, אבל מעל לכל, הרגע הכי מחרפן הוא לגלות שבחרת בלקוח שהולך להטריף אותך.

תעשה לי כזה.

השגעת הגדולה ביותר נקראת ״תעשה לי כזה״, או אם לדייק ״אני מצרף ציור של איך זה אמור להיות״. זה אפילו לא הקו הדק בין היותך מעצב, חולם ומרגיש לבין הפיכתך למבצע טכני ותו לא. זו התפיסה, או הגישה;

הכי כיף לעבוד על לוגו מציור לא? בטח לא ציור שלכם, בטח לא מישהו שהבין שלכל פרט בלוגו יש משמעות ושהכל צריך לעבוד גם בקטן ואי אפשר להכניס שם בית עם חדרים ואנשים וחיות 🙂 . ומה עושים אם הוא התחיל לצייר אתר?! הסיסטמה היא כזו:

1- קיבלתם את יצירת האומנות במייל, במקרה הטוב כתמונה, במקרה הרע כקובץ פאוורפוינט עם אלמנטים מהחלל וסריקות (אעאאא הצילו! הבת שלו גרפיקאית!)

2- בא לכם לשבור את המסך ולעבוד באיזו משרת שקר כלשהו במשרד אפור, לנצח. פשוט לבוא להעביר כרטיס ולעשות משהו בלי תשוקה עד התלוש ולעוף לחייכם הפרטיים בלי החיבור האישי והתסכול שיוצא ממנו

3- אתם מעכלים וזה בום. אצלי גם מתפלק ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״; כאילו שאני רואה את העתיד של הקשר המלבלב הזה.

את מגזימה אורפז. הגרוע ביותר?

אהא, אני ריאלית.

נהיה כנים לרגע, ברור לכולנו שהמצב הזה בד״כ ממשיך לעוד סקיצות ועוד סקיצות, ואז בתשלום נוסף ובדד ליין משובש, ומשם למייל מפנק בנוסח ״אהבתי את כל הסקיצות, אבל אשמח לראות עוד אופציות״ ואת בוהה במסך בפרצוף ה״אבל… מה היה פה עכשיו?״

לא. המייל הזה לא מפוברק, זה באמת היה נוסח שקיבלתי. א-לוהים שישמור.

ואז קורה דבר מוזר.

השבת אמא שלי חוגגת יומולדת 54, ימי הולדת אצלי הם הפקות מיתוג וחגיגה של איסוף מתנות עם קשר לוגי או קשר ויזואלי, זה תמיד הופך לפרוייקטונים קטנים שמכניסים לי שמחה לחיים, תמיד בריפים פתוחים ומעניינים. אפילו שהפעם לא ידעתי מאיפה לתפוס את זה, בסוף זה מפתיע אותי.

בין החנויות לבין הברכה, פניתי לקונדיטורית לגבי העוגה שאני רוצה. זה התחיל מלדעת בדיוק מה אני רוצה והמשיך ללא לדעת שום דבר ואז לנסות לדעת יחד.

היא כלכך מקסימה שלא הראתה סימן אחד שבילבלתי אותה, שחפרתי, כשלי זה כבר הרגיש אובססיה לשלמות. הבנתי שאני רוצה להתנתק מהפרפקציוניזם שלי ולעזוב את זה לגמרי ליום שלם.

בערב התווצאפנו על תמונות של ״מה כדאי״, היא ראתה את המתנה והדיזיין והבינה שאולי נרצה שיהיה קשר בינהם, ופתאום.

פתאום אני קולטת שאני שולחת לה ציור של העוגה! אני!!!

אני הופכת ללקוח משוגע! היא בטח יושבת שם ואומרת את ה״אוי ואבוי זה הסוג הגרוע ביותר! לאאאא״ אולי במילים שלה… וכולנו יודעים שזה ממש ממש דומה.

אבל בעצם למה זה כזה נורא ה״צייר לי כבשה״ הזה?

הו. טוב ששאלת! אני מאפיינת את התופעה ככה:

בחרת באיש מקצוע לא זול בגלל שהוא איש מקצוע,

בגלל שסמכת עליו,

כי ראית עבודות או כי כבר הכרתם.

הוא מקצועי,

הוא יכול לעשות את זה מושלם.

ו…. פוף! אני לקוח! אני משלם! אני רוצה להיות מעורב בתהליך ובבחירה! אני רוצה להביע דעה. מי בכלל אוהב לסמוך על אנשים?!

לא אני מסתבר. לא… ״לאאאא״.

בעצמי.

יום לפני ציור המופת העוגתי שלי קיבלתי את המייל המקסים ההוא, הלקוח כלכך אהב את הסקיצות שהוא רצה עוד ועוד וצייר עוד ועוד. הוא רצה לבד. משלו.

התפללתי שהוא יתאפס ויזכור למה הוא הגיע (בחרת באיש מקצוע שאתה סומך עליו), ואז זה קרה לי. וברגע שהבנתי שאני שם מצאתי את עצמי פותחת את הידיים ונותנת להכל ליפול מהם;

מסמסת חזרה ״את הרי מוכשרת, בחרתי בך כי את מוכשרת ואהבתי את העבודה שלך. אני סומכת עלייך.״

לעיתים אנחנו מתמרמרים, וכמה קסם יש בזה, או כמה אנושיות יש בצורך לשלוט ולחוות דעה. בצורך לראות מקרוב ולגעת.

מעניין אותך לקבל עזרה וייעוץ על עוד ״צרות-מעצבים״ מהשגרה שלך?
+ קדימה! אני כאן בשבילך +

// התמונה בפוסט נבחרה בשת״פ עם הצלמת הודיה טולידאנו //