בעידן הפופ המודרני, הויזואליזציה היא כבר מזמן מרכיב אינטגרלי מכל יצירה מוזיקלית.
צילומי יח״צ, קליפים, תלבושות, כל אלה ועוד משלימים את החוויה המוזיקלית של האמן עוד מראשית התפתחותה של המוזיקה הפופולרית אי שם בשנות ה-20.
היי שם! הפוסט שנכנסת לקרוא הוא פוסט אורח שנכתב ע״י עמית מלכא, כותב בלוג המוזיקה ״מועדון תרבות״ // גילוי נאות- חבר קולגה ואח גדול:
במקביל לכך, עמית מרצה קורס ניו-זיקה במכללה האקדמית ספיר ומנהל מחלקת דיגיטל במשרד האחרון שבו עבדתי בהיותי שכירה (:
בעיניי, פוסט שנכתב דווקא לא מעיניים של מעצב על קריאייטיב ועיצוב הוא דווקא מעניין הרבה יותר, נותן לנו הצצה לאיך ״אנשים רגילים״ רואים עבודות.
הפוסט נערך כאן בשתי ידיי: אם הרגשת בו דיבור הו כה ציני עליי- אני אחראית לו, אל דאגה, הומור עצמי מונע קמטים.
לראות, לשמוע, להרגיש.
בפוסט הבא אני רוצה להציג כמה מעטיפות האלבומים הנפלאות ביותר שנוצרו אי פעם. אי אין לי מטרה מסוימת להצביע על איזושהי התפתחות בגזרה או משהו כזה, אלא פשוט להראות איך לעיתים חשיבה מחוץ לקופסא מצליחה לסקרן ולהגביר עוד יותר את החוויה המוזיקלית, יפה ככל שתהיה.
האלבומים לא מסודרים לפי סדר כרונולוגי או כל סדר אחר, והם רק קצה המזלג של עשרות אמנים אחרים שעשו שימוש אומנותי בעטיפות האלבומים שלהם.
לעצבן את אורפז, לדבר על הביטלס.
הביטלס היו הראשונים ש״הוכיחו״ לעולם שמוזיקת רוק פופולרית יכול להכיל בתוכה מסרים תרבותיים עמוקים ומורכבים יותר. המסרים האלו היו עטופים בהפקה מוזיקלית מורכבת יותר ממה שאי פעם מישהו שיער.
ההתפתחות המוזיקלית של הביטלס, שהחלו את דרכה כלהקת קאברים נחמדה שעושה שירי רוקנ׳רול אמריקאיים, הייתה הדרגתית והחלה עם Rubber Soul, המשיכה עם Revolver והגיעה לשיאה עם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band שיצא במאי של שנת 1967.
האלבום הציג לראשונה את הצליל החדש של הביטלס שהתיך יחדיו רוקנ׳רול, תזמורת קלאסית, צלילים מהמזרח הרחוק, סינתיסייזרים ועוד.
את הצליל החדש הזה היה צריך לעטוף, והביטלס עשו את זה בצורה מושלמת על עטיפת האלבום שהציגה לא פחות מאשר את קבורתם של הביטלס הישנים ולידתה של ״להקת הלבבות הבודדים של סמל פפר״ להלן, הביטלס החדשים.
מלבד סצנת הקבורה, עטיפת האלבום הציגה שלל סלבס ומפורסמים מהתקופה ומההיסטוריה הכוללים את מרלין מונרו, בוב דילן, פרד אסטר, אלברט איינשטיין ואחרים.
בהעדר טכנולוגיה דיגיטלית נאלצו מעצבי העטיפה (אמני הפופ פיטר בלייק וג׳ואן הורוות׳) לעבוד עם דמויות קרטון בגודל אמיתי כאשר ארבעת הביטלס ה״ישנים״ הם בובות שעווה אמיתיות שהושאלו ממדאם טוסו.
העטיפה הפכה לאייקונית כמעט עם יציאתה וגם לכזאת האוצרת בתוכה אינספור אגדות אורבניות (לא, פול מקרטני לא באמת מת). זאת דוגמה נפלאה לייצוג התפתחות מוזיקלית בצורה ויזואלית, בדרך שלא נעשה עד כה.
לקלף את וורהול.
עטיפת אלבום נוספת שיצאה באותה השנה והפכה קאנונית אולי יותר מכל עטיפה אחרת אי פעם, היא ״עטיפת הבננה״ המפורסמת של וולווט אנדרגראונד.
״מחתרת הקטיפה״ הייתה פרויקט מוזיקלי-אומנותי של אבי הפופ-ארט אנדי וורהול שבאופן טבעי גם עיצב את עטיפת אלבום הבכורה של הלהקה.
לא הרבה יודעים אבל במקור צורפה לאלבום הוראה ״לקלף בעדינות ולראות״ וכך ניתן היה לקלף את קליפת הבננה ולחשוף מתחתיה בננה ורודה ועסיסית משהו.
מה יתאר את פינק פלויד?
העטיפה הכמעט ״אגבית״ והכל כך פשוטה הזאת של וורהול זרקה אותי מיד לעטיפה המופלאה בעיני של פינק פלויד לאלבום Atom Heart Mother מ- 1970.
המוזיקה שהכיל האלבום הייתה כל כך מורכבת ומתקדמת שכשהגיע הזמן לחשוב על עטיפה, חברי הלהקה ביקשו מאמני Hipgnosis (קבוצת עיצוב בריטית שעיצבה עטיפות אלבומים לעשות להקות מלד זפלין ועד ELO), לחשוב על הדבר הפשוט ביותר שיכלו לעלות על דעתם. התוצאה: פרה.
הרבה פעמים אמנים חושבים מה יבטא הכי טוב את המוזיקה שלהם וכיצד ניתן לייצג אותה ויזואלית, אבל פינק פלויד עשו בדיוק להפך ומבחינתי זה לא פחות מגאוני. אגב העטיפה לראשונה גם לא הציגה, לא רק את פניהם של חברי ההרכב אלא אפילו את שם האלבום והלהקה. קלאסיקה!
עשה זאת בעצמך, בקטע טוב.
עטיפת אלבום סופר מפורסמת מאותו ז׳אנר של רוק מתקדם ניתן לראות באלבום In The Court of the Crimson King של King Crimson.
הפעם לא מדובר בצילום של משהו פשוט אלא בציור שהפך כבר לאייקוני שצויר על ידי מנהיג הלהקה רוברט פרית׳. האיור אגב נצבע על ידי מתכנת מחשבים בשם בארי גודבר שנפטר שבועות ספורים אחרי שהאלבום שוחרר.
על טעם ועל ריח, יש מה.
פרץ הטכנולוגיה בתחילת שנות השבעים ובתחילת השמונים הביא איתו לא רק שינוי באסתטיקה של המוזיקה הפופולרית, אלא גם חשיבה מקורית מאד שהתבטאה על גבי עטיפות התקליטים.
נכון, מרבית עטיפות האלבומים התהדרו באובר צבעוניות ותלבושות מזעזעות אבל בין לבין אפשר למצוא כמה עטיפות מרהיבות כמו לאלבום A Broken Frame של דפש מוד, Ghost in the Machine של הפוליס, Radio של אל אל קול ג׳יי, Born in the USA של ברוס ספרינגסטין ועוד רבים וטובים.
האמת שהעטיפה המעניינת ביותר באייטיז לא מגיעה מאלבום, אלא דווקא מסינגל, ולא סתם סינגל.
זה היה סינגל ה- 12 אינצ׳ (התקליט הגדול שכולם מכירים) הנמכר בהיסטוריה! מדובר בעטיפה לסינגל Blue Monday של הניו אורדר, שהיה להיט לכל אורך העשור והתהדר בעטיפת תקליט שדומה לדיסקט מחשב (זוכרים את הדבר המרובע הזה נכון?).
העניין הוא שעלות העטיפה הייתה כל כך יקרה לייצור שעל כל תקליט שנמכר הלהקה הפסידה כסף! מי אמר שאמנות באה חינם?
דברו עם עמית בלי לומר פט שופ בויז… בטח!
ואם כבר באייקוני אייטיז עסקינן אז אי אפשר שלא לדבר על הפט שופ בויז: לכל אורך הקריירה שלהם התהדרו צמד הפופ המשובח בעטיפות אלבומים אמנותיות שהתאימו למוזיקה המאתגרת שהעבירו.
Please, אלבום הבכורה שלהם מ- 1986, היווה אנטיתזה לצבעוניות הצעקנית של האייטיז עם עטיפה מינימליסטית שמציגה תמונה פצפונת של הצמד.
Actually מ-1987 שמראה את הצמד- הפעם בגדול, אך את ניל בעיצומו של פיהוק. Introspective מ- 1988 עם העצוב החדשני של המעצב החזותי מארק פרו, ועוד.
מעל לכולם עומדת עטיפת האלבום שלהם ל- Very מ- 1993: העטיפה לא הייתה בנויה מחלק שקוף ומתחתיו חוברת כנהוג, ובעצם הייתה כולה מקשה אחת של פלסטיק כתום זוהר עם נקודות עליו (מה שלימים יביא לכינויה ״עטיפת הלגו״).
העטיפה לא רק שמייצגת את הקו הפופי והפומפוזי שבחר הצמד לאלבום, אלא גם את הקליפים שילוו אותו, שיוצרו כולם באנימציה ממוחשבת מתקדמת שנלמדת עד היום בחוגים מסוימים של עריכה גרפית.
הומאז׳ים וחיות אחרות.
סגנון עטיפות אלבומים שאני מוצא ממש מעניין הוא סגנון המחוות לאלבומים אחרים. עטיפות אלבומים שמזכירות, נראות ומהוות מחווה לעטיפות מפורסמות מהעבר.
כך למשל פרויקט האנימציה המוזיקלי והמצליח של ה- Gorillaz, בו הציגו מחווה מצוירת משלהם לעטיפה האייקונית של הביטלס לאלבומם Let it Be.
הראפר נאס הציג גירסא משלו לעטיפת האלבום A Child is Born של אמן הג׳אז האוורד האנגר, באלבום הבכורה שלו Illmatic מ- 1994.
והדוגמה המפורסמת ביותר היא עטיפת האלבום London Calling של להקת הפאנק, הקלאש, שעושים מחווה נפלאה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי.
הפאנקיסטים ראו עצמם כמי שמחזירים עטרה ליושנה ואת הרוק לשורשיו, ולכן המחווה לאלביס היא יותר מסתם עוד מחווה ויזואלית אלא כזו שעובר בה חוט מקשר.
דייויד בואי, שכמעט וכל עטיפות האלבומים שלו הפכו מפורסמות גם למי שאינו מכיר אותו, השתמש באלבומו The Next Day בעטיפה מפורסמת של אלבום אחר, רק שכאן האלבום ממנו נלקחה ההשראה הוא לא פחות מאלבום של בואי עצמו!
עבור The Next Day השתמש בואי בתמונה הסופר מפורסמת של אלבומו Heroes מ- 1977 והדביק במרכזה (ממש על הפרצוף שלו עצמו) ריבוע לבן עם הכיתוב The Next Day. המטרה היתה לומר, בואי הישן זה טוב ויפה אבל תתקדמו, אני עוד כאן ואני עושה מוזיקה טובה לא פחות.
בגלל שמדובר במדיום ויזואלי אז באופן טבעי יש גם לא מעט עטיפות אלבומים מפורסמות בעלות רפרנסים או מחוות ישירות ליצירות אמנות ואמנים מפורסמים.
השראה זה לא הכל.
כך למשל The Stone Roses באלבום הבכורה שלהם עושים מחווה לסגנונו של ג׳קסון פולוק, ג׳וני מיטשל עושה מחווה לואן גוך באלבומה Turbulent Indigo, פליטווד מאק עשים מחווה ליצירתו של הנרי רוסו באלבומם Tango in the Night מ- 1987 ועוד.
דוגמה מעניינת בהקשר זה (למרות שלא מדובר ביצירה מפורסמת) היא עטיפת האלבום In the Aeroplane Over the Sea הנפלא של פרויקט האינדי Neutral Milk Hotel.
האלבום עוסק בתקופת מלחמת העולם השניה ובאנה פרנק באופן ספציפי, לכן לא מפתיע שהעטיפה לוקחת השראה מגלויה מאותה תקופת בעלת הכותרת ״הולנד 1945״. באלבום אגב יש גם שיר בשם הזה.
ובנימה אישית?
עוד כמה עטיפות אלבומים אייקוניות ונפלאות שאני מאד אוהב הן; Nevermind של נירוונה היוצאת נגד התרבות הקפיטליסטית של אמריקה של סוף האייטיז.
Is This it הפרובוקטיבית של הסטרוקס המציג צילום חטוף של חברתו של הצלם קולין ליין כשיצאה מהמקלחת.
Unknown Pleasures של ג׳וי דוויז׳ן המציג רפרודוקציה דיגיטלית של גלי פולסר, ו-Steal This Album של System of a down שלמרות הגימיק, מצליח לבלוט ולעבוד.
לפני שתהרגו אותי…
כמובן שיש עוד עשרות אם לא מאות אלבומים ששווה היה לציין פה, אבל הנקודה היא שהחוויה המוזיקלית לא חייבת להסתיים במוזיקה;
אלבומים נצחיים באמת הם אלבומים שהשילוב בינם לבין הצד היזואלי שלהם (החזות, עטיפת האלבום, הקליפים, החוברת הפנימית ועוד) משרתים את מכלול היצירה כולה.
בסופו של דבר אמנות ״טובה״ וזכירה היא אמנות אבסולוטית.
לעוד עדכונים מוזיקליים מעמית מלכא ו״מועדון תרבות״: עד המייל שלך וגם בפייסבוק. כןכן, לגמרי מומלץ! (:
👇
לקבל חוות דעת מקצועית,
להתקדם בעולם העיצוב,
להביא את הערך שלך,
להשיג מטרות!