מה שחייב מול מה שעשיר (העשרה)? לאחרונה עבדתי הרבה יותר על פיתוח חומרי לימוד מהזן המעשיר, בצורה עצמאית מחוץ לאקדמיה.
הזן המעשיר הוא ה״לא חובה לדעת, אבל ברור שיתרון ללמוד״. גם כחלק מסגל אקדמי קיבלתי סאי לא קטן בתוכנית הלימודים, ויש כמה קורסים שהתעקשתי לכתוב ולהעביר למרות שהם לא היו הדבר הראשון ש״חובה!״ במערכת של תקשורת חזותית.
פשוט ידעתי ששווה וטוב שיהיה אותם למעצבים כי כאמור, זה יתרון.
אתמול בערב *ההיא מהעריכה רוצה לבשר שכתבתי ת׳פוסט בשלישי*, בסיום מפגש לומדים קריאייטיב שהעברתי (כיתה שהייתה מעולה יותר משוקולד השחר, איך היה כיף איתכם!) יצא לנו לדבר על המסביב והיומיום.
2 משתתפים פתחו דיון על ״מאסט״, מה שנקרא הבסיס, חובה, קרקע, בלי זה לא שווה כלום- לעומת העשרה. באותה האנלוגיה העשרה היא טיפוח הקרקע, דישון, זריעה של זנים נדירים, יצירה של יתרון על פני הרגיל שנתמחה בו.
מה שהיה מגניב בשיחה בינהם הוא שאחת היא סטודנטית לעיצוב והשני הוא מעצב עצמאי כבר שנים… ההיגיון אומר שזווית הראיה/ הדעה תהיה שונה;
צריך או רוצה, מקיים או מקדם.
אני נזכרת פתאום בשיעור שלי על צרכים ורצונות, כשמדברים על אברהם מאסלו והפירמידה שלו.
רוב המעצבים משקיעים ב״צריך״, בלהבין איך עושים מה שהלקוח צריך, איך סוגרים פינה, איך לא מפסידים וכזה.
מעל לאופציה הזו, יש את אלו שישקיעו בהעשרה, ב״רוצה״. כשהם רוצים לפתח ולהתפתח, לשדרג, להיות אקסטרה ולעשות מזה אקסטרה. כשהם רוצים מעבר ללסיים עוד משימה ומעבר ללא להפסיד.
2 האפשרויות מובנות ורציונליות, זה בטוח.
ככל שהקשבתי לשיחה שלהם לפני שהגבתי, תהיתי כמה מאיתנו מושפעים מאינסוף מרוצי העכברים שמפמפמים לנו (כנראה בשביל שנקנה הדרכה על איך לצאת מהפחד או מניפולציה אחרת שתשנה את חיינו לעד)?
אני אסביר, כביכול לא הגיוני שבמקצוע ש80% לפחות בחרו בו מתשוקה או אהבה אליו, יהיה כלכך קל להתעסק ב״צריך״ במשך שנים על גבי שנים בזמן ששוכחים להשאיר פתח ל״רוצה״ שיבוא לצידו.
הגיוני שתהיה סיבה להתניידות הזאת…
האם זה הסטרס שסביבנו? האם זה האלגוריתם במדיות ששואב לעשרות ה״אותו הדבר״ בשניה שצפינו באדם אחד מטיף בביטחון מופרז מול מצלמה?
ונניח שההשערה על אותה תהיה לא נכונה, שזו לא הסיבה > עדיין יהיה מרחיק לכת לשאול אם טיפוח אמת פנימית היא לפריבילגים?
המשכתי להאזין לשיחה שהתגלגלה ואז שמעתי (מצטטת מהזיכרון את התוכן ולא מילה במילה) ׳כן! אבל זה מה שהכי חשוב לי! למרות שכרגע חסר לי לא מעט מהבסיס ואף פעם לא היה לי ביטחון לקחת עבודות כאלו שרגילות לסטודנטים אחרים שלידי, זה מה שהכי חשוב לי פרקטית, להשקיע במה שמעבר כי את זה אין לכל אחד׳.
האמת שלא ציפיתי שהיא תגיד את זה, ציפיתי שזווית הראייה של שניהם תהיה שונה, כי על פניו הנקודה של הקשת המקצועית היא שונה. הפתיעה.
הצד הפרקטי של תשוקה?
כל הסאבטקסט ששמעתי ממנה היה- לדשן.
בעינייה להשקיע בתשוקה זו לא בחירה שבאה לחזק רק מבחינה נפשית, אלא מהצד הפרקטי של תשוקה. הצד הפרקטי הוא להיות איפה שהשאר שוכחים לטפח, להיות מסוגלת ומוכשרת במה שעוד אין לאחרים במקצוע.
היה מרתק לשמוע את זה מעיניים של מישהי שנכנסת למקצוע, ההסבר שלה הוא אולי כמו התרגום הפשוט של בידול.
יחד עם הרעש של הטבע שסביבי הבוקר, כי החלטתי לכתוב פוסט מפיקניק, אני מבינה את ההמשך לשאלות העכברים שנשאלו במחשבות קודם:
זה לא ״סטרס של מירוץ העכברים״, לא. זה ״הצורך להיות כמו כולם״ שלפעמים משכיח מאיתנו את הרצון להיות מעל או מעבר לשאר שמסביב.
מאסלו אמצעי בפירמידה בעצם, הצורך בשייכות?
מהצד השני.
מה נראה לך? יש עוד כמוך בדיוק? ברור שלא. גם בלי להכיר, העובדה שטביעת האצבע של כל בני האדם שונה פיזית בידיים מובנת לי לגמרי כמשל של א-לוהים על השאר.
שנשים לב שאמנם לכולנו יש ידיים ואנחנו נראים דומה=
אבל וואלה, לא ממש עד הבפנים.
השאלה אם שם אנחנו משקיעים? האם אנחנו מעשירים את האדמה הספציפית שקיבלנו ואת מה שבידינו? ולא רק העשרה- האם אנחנו נכנסים גם בדלתות שהרוב טרם נכנסו? (מה שמכונה באסטרטגיה ״האוקיינוס הכחול״).
השיחה בסוף המפגש אתמול התפתחה מאותה משתתפת ששיתפה שחסר לה ידע וניסיון בעיצוב שפה, בפינג-פונג שקורה בקבוצת אנשים קטנטנה שנשארת באותו חלל התגלגל הדיון שעליו כתבתי הפעם, הבין ״חייבת לדעת״ לבין ״רוצה להעשיר״.
מהכוונות התואמות של 2 המשתתפים העיקריים בדיון, על אף המרחק ברמת הניסיון וכו׳, הבנתי את המשך אנלוגיית האדמה שהמצאתי כאן בפוסט.
אנלוגיית האדמה נשמעת כמו שם של ספר וצחקתי מעצמי עכשיו, ונמשיך!
לפי הדעה שלה ולפי הדעה שלו:
(הדעה שלה) + לפעמים גם בלי שהקרקע תהיה ישרה עדיין, אפשר לדשן אותה.
(הדעה שלו) + אבל גם כשהקרקע ישרה כבר שנים, שווה להפוך.
במבט שלי.
תרבות האינסטנט גורמת להסתפק במועט/ בנמצא ולזוז מיום ליום שלמחרת.
במקום לקבל בישול ארוך מסתפקים במנה חמה, במקום לישון טוב ממלאים בעוד קפה. במקום לצפות בפרק מסדרה אהובה של 45 דק׳ צופים בסרטונים אקראיים פה ושם ושם ושם כאילו שהם סיגריה מקשרת של מעשנים מתמידים.
כשמתרגלים לקצר מקצרים גם בשאר, ההרגל זולג ומסתפקים גם ב״רק מה שחייב לעשות״ באיפיון או בעיצוב.
לא קריטי אה? זהו שלאורך זמן הקיצור משפיע גם בחשיבה אינטואטיבית על רעיון מהראש וגם על היחסים עם הלב (מה שעלול לייצר שחיקה).
מה שלא משתמשים בו מתנוון, כמו מנוע שמיעטנו להפעיל (:
עם קשר לרוב, בלי קשר לרוב, לא חסרים מעצבים ומעצבות שרוצים את מה שמעבר לאיפה שהם. לבל אפ אפילו כשסבבה עכשיו.
אם לא הייתי חושבת ככה כנראה שלאחרונה לא הייתי משקיעה יותר דווקא בפיתוח חומרי לימוד מהזן המעשיר, כי הרי, 2 הזנים חשובים.
הדיון ההוא ייצר עוד רובד מעל להעשרה במחשבה של פריבילגים, רובד של העשרה במחשבה על פרקטיקה שהיא לא פחות מהקיום.
זאת תובנה מרתקת בעיניי, וכשכתבתי למעלה את הכותרת ״מקיים או מקדם״ עדיין לא ראיתי ששורש המשך הקיום הוא הפיכת האדמה.
תודה שמכל מלמדיי השכלתי.
3>
פלוס +
מוזמנים לשתף כאן למטה על המחשבות שלכם בנושא (דארלינג קוראת הכל), ומוזמנים להעשיר את המעצבים שאתם במה שרוב המעצבים עוד לא יודעים לעשות.
האירוע הקרוב למעצבים שרוצים להשתדרג הוא הקורס המקצועי ללטרינג. המחזור הבא מתחיל ב26/11 ובו נלמד לבנות אותיות מקוריות ללא פונט ולגמרי לבד. סקיל שממש מרים כל פרויקט מעלה מעלה מעלה, עם כל השירים והמנגינות.
פרסו חיוך של ״יש פיצה לצהריים״ והצטרפו בשמחה!
.